חובת דיווח אנשי חינוך


הערה כללית: חל איסור על פרסום שמם של הקטינים המעורבים או כל פרט מזהה אחר לגביהם.

כתב האישום

1. הנאשמת עבדה כגננת בגן רקפת ב..., בו למדו בתקופה הרלוונטית צ.מ. יליד 27.3.96, וא.ב. יליד 21.1.96.

במהלך חודש פברואר 2002, במועד שאינו ידוע במדוייק, הכתה הנאשמת את א.ב באמצעות ניירות בצווארו, כיון שהתנהג בצורה שלא הניחה את דעתה, ואחזה בזרועו של מ ודחפה אותו בחוזקה כיון שהרגיז אותה.

2. כתב האישום מייחס לנאשמת עבירה של תקיפת הקטינים בהיותה אחראית עליהם כגננת, על פי סעיף 379 לחוק העונשין.

3. הנאשמת כפרה כפירה כללית בכל האמור בכתב האישום.

ראיות התביעה

4. מטעם התביעה העידו הגב' יפה כהן (להלן: יפה), שהיתה הסייעת של הנאשמת בגן, הגב' אילנה סקנדליק (להלן: אילנה), שהיתה רכזת השכבה הצעירה בבית הספר שדות ב..., הגב' שרה פרג מנהלת בית הספר, ורס"ר שלומי חנניה שחקר את המקרה וגבה הודעות מהמעורבים בו.

מדברי העדות עולה, כי הגן בו עבדה הנאשמת כגננת היה חלק מהחטיבה הצעירה, אך להבדיל מכיתות גן אחרות ששילבו גם ילדי כיתה א', היה גן רקפת גן בודד הכולל רק ילדים בגיל הגן.

במסגרת הגן למדו גם אותם ילדים שבהכאתם מואשמת הנאשמת, כשילדים אלה סבלו מקשיים התנהגותיים שונים ובעיות קשב וריכוז, כשכל העדות אישרו שהתנהגותם היתה כזו שהצריכה תשומת לב מיוחדת (עמודים 9-10, 22, 26, 27).

5. יפה, ששימשה כסייעת של הנאשמת, החלה את עבודתה בגן באמצע חודש דצמבר 2002, לאחר שהחליפה סייעת אחרת (בשם עינת) שלא הסתדרה עם הנאשמת.

יפה העידה כי היחסים בינה לבין הנאשמת היו טובים, וכי הנאשמת היתה מרוצה מעבודתה.

בחודש פברואר 2002 היתה יפה עדה למקרה בו נהגה הנאשמת באלימות, כשהיכתה את אחד הילדים בניירות חן, ואחזה בזרועו של ילד אחר שהגיע למקום ודחפה אותו:

"ראיתי מקרה אחד של שני ילדים, היא הכתה את א. עם ניירות חן – ניירות צבעוניים שמקשטים את הגן, הכתה אותו בצוואר צ. הגיע בעקבות המהומה, והיא החזיקה אותו בזרוע ודחפה אותו. היא נתנה לא. כמה מכות, יותר מאחת" (עמוד 4 לפרוטוקול, ראה גם בעמוד 13).

ועוד הוסיפה:

"היה לה ביד ניירות חן מגולגלים וכשא. עצבן אותה היא לקחה את הניירות והכתה אותו בצוואר. היא היתה נסערת, זה היה חזק..." ולגבי צ. העידה: "היא אחזה אותו ודחפה אותו. הוא עף ונפל. זה היה בעוצמה" (עמוד 4 שורות 12-15).


לאחר האירוע הילדים בכו וצעקו, והיא קראה בשמה של הנאשמת במעין תדהמה, וזו ענתה לה כי הילדים הרגיזו ועצבנו אותה (עמוד 5 שורות 8-11, ראה גם בעמוד 17).

6. האירוע הותיר את רישומו על יפה, ובסוף יום העבודה היא התקשרה אל הממונה עליה במועצה, והשתיים קבעו להדבר מספר ימים לאחר מכן. אלא שיפה לא היתה רגועה, ולמחרת בבוקר ביקשה לדבר בנושא זה עם שרה המנהלת.
בדרכה אל המנהלת פגשה יפה את רכזת השכבה אילנה, נכנסה לחדרה, שם פרצה בבכי וגוללה את הסיפור כולו. השתיים פנו לחדר המנהלת, שם סיפרה שוב על האירועים ועל כך שהנאשמת הכתה את הילדים. לטענת העדה, באותה עת היא ביקשה להתפטר, ואמרה כי אינה מוכנה עוד לעבוד בגן כזה (עמודים 5-6 ו-16).

יפה העידה כי הדיווח שלה למנהלת היה ביום שישי, ובמוצאי שבת התקשרה אליה הנאשמת כדי לשאול האם ידוע לה על תלונות של הורים שהיא מכה ילדים, והשיחה בין השתיים התפתחה כך שהנאשמת הודתה באוזניה כי אמנם היכתה את צ. וא., אך לא ילדים אחרים (עמוד 8).

העדה נשאלה אודות האוירה בגן בדרך כלל, והשיבה כי היו גם מקרים קודמים בהם חשה שהילדים אינם שקטים בנוכחותה של הנאשמת, אולם היא לא היתה עדה למקרי הכאה נוספים שהתרחשו (עמודים 7, ו-17-18).


7. ב"כ הנאשמת עימתה את העדה עם ההודעה שמסרה במשטרה לגבי נסיבות האירוע, והיא חזרה על כך שראתה את המכות בו זמנית, כשהנאשמת היכתה את א. ודחפה את צ. (עמודים 13-14), וכשנשאלה מדוע לא סיפרה שצ. נפל כתוצאה מהדחיפה, הסבירה:

"אני אמרתי שהיא העיפה אותו, ומי שמעיפים אותו נופל..."

והוסיפה:

"במשטרה סיפרתי בדיוק מה ראיתי. לא ירדתי לפרטי פרטים בדיוק, כמה מכות והעוצמה. לא חשבתי שאני צריכה לרדת לזה" (עמוד 14 ו-נ/1).

ובהשוואת עדותה להודעה שמסרה עולה התיאור המדוייק מפיה:

"ואני לא יודעת בדיוק מה קרה אבל ראיתי שויולט מכה את א. עם ניירות חן... והיא היכתה אותו עם זה בצוואר ואת צ. החזיקה אותו בזרוע שמאל ופשוט דחפה אותו העיפה אותו כי הוא הרגיז אותה... (נ/1 עמוד 1, שורות 14-20, ההדגשה שלי – ג.).

ואף לטעמי אין בתיאור הדברים משום סתירה, או העצמה של האירוע, כשיפה חזרה על עיקרי הדברים שראתה בעיניה, ועמדה על כך שהם התרחשו.

ראוי לציין, כי העדה לא נחקרה כלל על שיחת הטלפון שהיתה לה עם הנאשמת במוצאי שבת, אותה שיחה בה הודתה הנאשמת בהכאת הילדים, והדברים שמסרה יפה בנושא זה נותרו מבוססים ובגדר אמירה חד משמעית: "במוצאי שבת ויולט התקשרה אלי .... אמרתי לה שבינינו את הכית. אמרה:כן הכיתי אבל רק את צ. וא. ואת יתר הילדים לא" (עמוד 8 שורות 1-4).

8. עדותה של יפה היתה ישירה ומהימנה, היא היתה איתנה בדעתה כי ראתה את הנאשמת מכה את א. בעזרת ניירות החן (נ/2), וראתה אותה אוחזת בחוזקה בידו של צ. והודפת אותו ממנה, והגם שהוצגו בפניה סתירות מסויימות שנמצאו בעדותה לגבי תיאור האירועים, במיוחד לגבי דחיפתו של צ. – האם הוא רק נהדף ע"י הנאשמת או גם נפל כתוצאה מכך - היא הסבירה את הדברים עד כמה שניתן, לא הגזימה בעוצמת התנהגותה של הנאשמת, וניכר היה שהיא ראתה במעשים אלו אירוע שחרג מגדר התנהגות רגילה, עד כדי כך שלא יכלה לעבור על כך לסדר היום ודיווחה לממונים עליה בהזדמנות הראשונה.

9. אילנה, רכזת השכבה הצעירה, תיארה את התנהלות הגן עליו היתה אחראית, כשהיא היתה מודעת לקשיים של צ. וא. שלמדו בגן, ודרשה מהנאשמת לתת להם תשומת לב רבה יותר ומענה פרטני לקשייהם, תוך שדאגה לתת לה ליווי של פסיכולוגית ושעות העשרה מתאימות.

לדברי העדה למרות זאת שרר בגן חוסר שקט ותפקודו לא היה כמצופה, כשאותם ילדים מפריעים היו מסתובבים בחוץ בשעות הפעילות, בניגוד להוראות.

במהלך התקופה שחלפה הביעה אילנה בפני הנאשמת את חוסר שביעות הרצון מתפקודה, ובמקביל החלו להגיע אליה תלונות של הורים על קשיים בגן, ובעקבות תלונה ספצפית של אחד ההורים, אירגנה הנאשמת אסיפה, שבסופה הביעו הנוכחים הבנה ושביעות רצון מתפקודה (בעמודים 21-23, ו-28).


לדברי אילנה, באחד מימי שישי היא פגשה ביפה בוכה, ולשאלתה מה קרה השיבה יפה שראתה את הנאשמת מרביצה לשני ילדים. השתיים נכנסו לחדר המנהלת, ויפה שהיתה עדיין נסערת, סיפרה שראתה את הנאשמת מכה ילד:

"נכנסנו לחדר המנהלת ושם יפה עדיין נסערת סיפרה שראתה את הנאשמת מכה ילד... מכה עם ניירות חן, היא עמדה והדגימה שהנאשמת עמדה ליד קיר שהיא קישטה, והכתה ילד עם ניירות על הכתף. כמו כן היא סיפרה שילד דיווח לה על שריטה ביד ואמר שהנאשמת שרטה אותו... " (עמוד 24), ובחקירה חוזרת השלימה: "יפה אמרה שראתה בעיניים את המכה עם ניירות חן, לא ראתה את השריטה ולא את האחיזה כששמעה שילד אומר שכואב לו. היא הרגישה שמשהו קרה" (עמוד 30).

לדברי אילנה, היא לא ראתה את יפה בסיטואציה כזו קודם לכן, וגם לא היו מצידה תלונות קודמות מסוג זה. לאחר שיפה סיימה את דבריה, דווח הענין למפקחת, אשר ביקשה לזמן את הנאשמת לפגישה ביום ראשון בבוקר.


במוצאי שבת דיברה אילנה עם הנאשמת בטלפון, וזו הודיעה לה שהיא יוצאת לחופשת מחלה. באותה שיחה לא דיברו השתיים על פרטי האירוע.

עדותה של אילנה השלימה את עדותה של יפה באשר לתחושות הקשות שהיו לה לאחר האירוע, הבכי שליווה את הסיפור, והצורך לדווח על מקרה חריג ויוצא דופן.

גם אילנה הותירה רושם של עדה ישירה וכנה, שהשתדלה מאוד למסור את הדברים בדייקנות, בלא הפרזות וכפי שזכרה אותם.

10. הגברת שרה פרג, מנהלת בית הספר, העידה כי עד לאותו יום בו פגשה את יפה לא ידעה על שום דבר בלתי שגרתי המתרחש בגן. לדבריה, ביום שישי ניגשה אליה הסייעת ואמרה שבגן ישנה אוירה מאוד לא נעימה, ויש שני ילדים שלנאשמת קשה איתם, והיא ראתה אותה מכה ילד עם נייר חן בראשו וילד אחר בכה והחזיק בידו: "היא (הכוונה ליפה – ג.צ) ראתה בעיניה שויולט נותנת עם ניירות חן על הראש, כשהיא מחזיקה בחוזקה את היד של הילד..." (עמוד 34, ראה גם בעמוד 38 שורות 9-16), ובאותו יום הגיע אליה גם זוג הורים כדי להתלונן על התנהגותה של הנאשמת כלפי ילדם (עמוד 33 שורות 21-23).

כחלק מהנוהל ומחובת הדיווח הודיעה המנהלת למפקחת על האירוע, וזו ביקשה להפגש עם הנאשמת, אך במוצאי שבת הודיעה הנאשמת כי היא חולה ומאז לא חזרה לעבודה.

העדה סיפרה כי הרושם הראשוני שנוצר אצלה מדבריה של יפה היה שלא מדובר באלימות ממשית המצדיקה הגשת תלונה במשטרה, אלא רק בהתנהגות היוצרת חוסר שקט וחרדות. אולם בעקבות העדרותה של הנאשמת ובעקבות כינוס של כל ההורים של ילדי הגן, ולאור התלונות ששמעה מפיהם על הנאשמת, הוחלט להעביר את הנושא לחקירת המשטרה.

גם עדה זו מסרה את אותם דברים לגבי מעורבותה של הנאשמת באירוע בו ננקטה אלימות כלפי שני הילדים, ואף היא לא הגזימה בדבריה, ולהיפך - אפילו המעיטה מחומרתם, כאשר לא הגישה את התלונה במשטרה מיד כששמעה מיפה על מה שאירע, אלא רק לאחר שההורים התערבו בדבר.

על אופן הדיווח הלקוי של המנהלת העיד גם רס"ר שלומי חנניה, אשר מונה לחקור את הפרשה, והוא הסביר כי במקרים כאלו חלה חובת דיווח מיידית למשרד החינוך ולנציבות שירות המדינה – חובה שהמנהלת לא מילאה כהלכה, אך מאחר והנושא טופל בצורה משמעתית, הוחלט שלא לחקור אותה על השהוי והכשל בדיווח (בעמוד 31).

11. ניתן איפוא לסכם ולומר, כי יפה ראתה את הנאשמת נוהגת באלימות כלפי שני הילדים, אשר הפריעו להתנהלות השוטפת בגן באותה עת, היא דיווחה על האירוע באופן מיידי לרכזת ולמנהלת. שתי האחרונות תמכו בגירסתה של יפה לגבי ההשפעה שהיתה לאירוע על התנהגותה, ושתיהן תיארו את אותם פרטים ששמעו מיפה.

גירסת הנאשמת:

12. הנאשמת היתה גננת בכירה, בעלת 32 שנות ותק בחינוך לרבות בחינוך המיוחד, אשר החלה לעבוד בגן רקפת שנה לפני קרות האירוע.

הנאשמת תיארה את תנאי העבודה הקשים שהיו בגן, הן מבחינת התנאים הפיזיים והן מבחינת מספר הילדים שסבלו מבעיות שונות, שהשפיעו על ההתנהלות היום יומית: "אחרי שבוע של עבודה בגן ראיתי שהמצב של הילדים מבחינת הרגלים, למידה הוא לא קל, בלשון המעטה, הרגשתי שיש מצבור של ילדים עם בעיות רגשיות קשות, בעיות התנהגות, פניתי למנהלת ביה"ס, לרכזת, לפסיכולוגית והסבתי את תשומת ליבם שיש כאן ריכוז של ילדים שמהוים בעיה..." (עמוד 42, ראה גם בעמודים 50 שורות 8-17, 51 שורות 4-9).


הנאשמת הביאה את הקשיים בפני הגורמים המטפלים, וכתוצאה מכך היתה מעורבות גדולה יותר של הפסיכולוגית וחלק מהילדים קיבלו טיפול תומך.

לגבי שני הילדים צ. וא., העידה הנאשמת כי הם סבלו מקשיים רבים יותר מבחינה חברתית, הם היו אלימים אחד כלפי השני וכלפי האחרים, סבלו מקשיי קשב וריכוז, חוסר גבולות ומשמעת והיה צורך לעבוד איתם בצורה יחידנית, עד כדי כך שהסייעת היתה אמורה להקדיש להם מזמנה על חשבון עבודות אחרות: "שניהם יחד היה נורא ואיום בתוך הגן, תמיד הרביצו אחד לשני לא יכלו להסתדר. א. היה מחזיר לו, למרות שכל הילדים פחדו מצ. וא." (עמוד 45 שורות 23-24).

לדברי הנאשמת, למרות כל הקשיים היא הצליחה ליצור שיתוף פעולה מצד הילדים, דאגה למעורבות של ההורים והשקיעה מיטב זמנה ומרצה על מנת להצליח בעבודתה.

הנאשמת סיפרה כי כחודש לפני האירוע היא ערכה אסיפת הורים בגן, כדי להביא בפניהם את פעילותה, וכדי לשוחח עימם על האשמות שהועלו כנגדה, ולדבריה קיבלה משוב חיובי מאוד לגבי עבודתה, כשההורים גיבו את התנהגותה כלפי הילדים וקיבלו את הסבריה על התנהלות הגן (עמוד 46 ו-

ת/1 עמוד 21-22).

13. לגבי יום האירוע, 14.2.02, העידה הנאשמת כי באותו בוקר היא סידרה "פינת נושא" לקראת חג פורים, יחד עם קבוצות של ילדים שנכנסו ויצאו, כאשר חלק מהעבודה נעשתה עם נייר חן, שזהו נייר דק שקל לילדים לעבוד איתו (נ/2). וכך תיארה הנאשמת את האירוע: "צ. וא. כרגיל לא יכלו להסתדר בחצר... כנראה שהם ביניהם רבו ואני באתי להפריד ביניהם כשנייר חן ביד שלי. עבדתי עם הנייר. להפריד ביניהם לא היה קל, מכיון שהם תופסים אחד את השני בצורה חזקה מאוד ומושכים בשיערות, יכול להיות שהייתי צריכה להפעיל איזה כוח כדי להפריד ביניהם, אבל לא אלימות... אני לא זוכרת שנתתי מכה עם נייר חן בצוואר. לא דחפתי בכלל. הם רבו ביניהם...אני זוכרת שהפרדתי ביניהם ועוד אמרתי ליפה לעזור לי איתם ואז היא הגיעה" (עמוד 47).

הנאשמת הכחישה כי הילדים הכעיסו אותה או שהכתה אותם, וכן הכחישה את דבריה של יפה אודות האלימות בה נהגה, וטענה שמדובר "בעלילת דם" (עמודים 46-48), אולם אישרה את שיחת הטלפון אל יפה במוצאי שבת כדי לשאול אותה במה מדובר (עמודים 52-53).

14.כשנחקרה הנאשמת במשטרה, כחודש לאחר האירוע, היא התבקשה להתייחס למספר מקרים שבהם היתה מעורבת אלימות לכאורה מצידה כלפי ילדים שונים, והיא דחתה את האפשרות הזו כבלתי מתקבלת על הדעת, אולם הסבירה כבר אז שבגן ישנם שני ילדים בעלי קשיים גדולים יותר משל היתר, ובשל הפרעות חוזרות ונשנות היא נאלצת להוציא אותם מהגן אל המבואה, ולהקדיש להם תשומת לב מרובה יותר. הנאשמת הוסיפה כי א. סובל מרגישות יתר למגע, ומפרש כל נגיעה כאלימות (ת/1 עמודים 6,7,9,10,13,14,16).

15. בחקירתה במשטרה נשאלה הנאשמת גם לגבי האירוע הספציפי, וסיפרה כי באותו בוקר א. רצה ללכת לאימו שעבדה כסייעת בגן הסמוך, ורב עם צ. כהרגלו, והיא ויפה נאלצו להפריד ביניהם. הנאשמת אישרה כי צ. נהג לחזור על דבריה, אולם לא היה בכך משום חידוש או בסיס לכעס מצידה, ועל פי זכרונה ויומנה באותו יום, לא אירע דבר יוצא דופן. יחד עם זאת, אישרה הנאשמת כי באותו יום סידרה את פינת התוכן לפורים, אך לא עבדה עם נייר חן (ת/1 עמוד 18 שורות 44-59).

ניתן לראות אם כך, שהאירוע נשוא כתב האישום מצומצם לתאריך ספציפי, בו התרחשו אותם אירועים עליהם העידו יפה והנאשמת, ולפיהם אימו של א. עבדה באותו יום בגן הסמוך, הנאשמת היתה אמורה לצאת לפגישה מחוץ לגן ולסיים את יום העבודה מוקדם מהרגיל, כשבאותו יום סודרה פינת התוכן לפורים. הנאשמת זכרה גם כי צ. וא. התנהגו בצורה פרועה והיה צורך להפריד ביניהם, אולם כאמור הכחישה כל אקט של אלימות מצידה וכן הכחישה שימוש בניירות חן.

למרות ההכחשה הראשונית, הרי שבזמן עדותה בבית המשפט, חזרה בה הנאשמת והודתה בשימוש בניירות חן לצורך הכנת פינת פורים, וכשנשאלה אודות סתירה זו הסבירה כי הילדים לא עבדו עם ניירות החן אלא היא עצמה (עמוד 52), ולא היה בפיה הסבר טוב יותר לשינוי הגירסה, או לנסיון

להרחיק עצמה משימוש בניירות חן, למרות שברור היה שהחקירה בנושא זה התמקדה בהתנהגותה ולא בהתנהגות הילדים.

קשה היה גם למצוא בדברי הנאשמת הסבר, כיצד הצליחה להפריד בין הילדים כשניירות החן בידיה, ודווקא תיאור זה מוסיף תמיכה מסויימת לדבריה של יפה, בנוגע למה שהתרחש בגן.

16. לנאשמת לא היה הסבר מדוע תעליל עליה יפה התנהגות חמורה כל כך, בשעה שהיחסים בינהן היו יחסי עבודה
טובים, ועבודתה של יפה השביעה את רצונה, והיא אפילו התקשרה אליה כדי לברר עמה את מהות התלונות שהעלו ההורים כנגדה, והדבר מלמד על מתן אמון ועל כך שראתה ביפה גורם תומך, ולא כמי שמנסה לחתור תחתיה או לטפול עליה אשמות שווא. הנימוק היחידי שמצאה הנאשמת בסופו של דבר למניע של יפה, היה הקושי שלה לקבל את מרותה של הנאשמת כגננת: "אני רוצה להאמין ליפה, אבל להעליל עלי עד כדי כך אני לא מאמינה" (עמוד 58, וראה גם בעמודים 47 שורות 18-25, 49 שורות 15-24 ו- 56), אלא שלטעמי הסבר זה אינו משקף את מערכת היחסים ואת מצב הדברים הנכון, ואכן לא היתה כל סיבה שיפה תעליל על הנאשמת אירוע שכזה – אם זה לא אירע, ובוודאי לא היתה סיבה לסערת רגשות גדולה עד כדי בכי, צורך עז לדווח ורצון להתפטר, אם לא היה מדובר באירוע ממשי שנראה בעיניה של יפה יוצא דופן וחריג בהתנהלות הכללית, ובדרך בה צריכה להתנהג גננת כלפי הילדים שבפיקוחה.
לנאשמת לא היה גם הסבר מדוע יעלילו עליה ההורים את "עלילת הדם", ויטענו כלפיה טענות קשות בנוגע להתנהגותה עם הילדים, עד כדי כך שראתה צורך לכנס אסיפת הורים מיוחדת ולתת הסברים שונים, ויש בכך כדי להוסיף תמיכה עקיפה לטענותיה של יפה כלפיה.

17. מטעם ההגנה הובאה לעדות הגב' דפנה ילוז, שהיתה סייעת בגן יום בשבוע, ואף היא אישרה כי צ. וא. היו ילדים בעייתיים, בעלי קשיים שונים ועם נטיה לאלימות, אולם היא לא ראתה שום גילויי אלימות מצד הנאשמת אלא רק אמפתיה ונסיון להתמודד עם כל אותם קשיים. יחד עם זאת, העדה לא נכחה בגן ביום האירוע, ואין באפשרותה לשפוך אור על האירועים הספציפיים, אלא רק על ההתנהלות הכללית.

עוד יצויין, כי מדברי העדה עולה שהיא המשיכה לעבוד בגן עד סוף אותה שנה עם הגננת המחליפה, ולא שמעה כל טענות של ההורים לגבי התנהגות אלימה או כוחנית כלפי הילדים, גם לא כלפי צ. וא. (עמודים 60-61), באופן המלמד שגם אם ההורים מעורבים מאוד במתרחש במוסדות החינוך בישוב, הם אינם מתלוננים או מפעילים לחץ במקום הדבר אינו נחוץ לדעתם (וראה גם את מכתבי ההמלצה שקיבלה הנאשמת מאותם הורים שנה קודם לכן, נ/3, נ/4,נ/5).

18. מצירוף העדויות והראיות כאמור, מתגלה תמונה לפיה במהלך אותה שנת לימודים לא התנהל הגן על מי מנוחות. תחילה פוטרה הסייעת לבקשת הנאשמת, ובשל העובדה שבגן למדו ילדים בעלי קשיים שונים, שהנאשמת התקשתה להתמודד עם התנהגותם - במיוחד אותם שני ילדים אשר כל העדות הצביעו עליהם כילדים הדורשים תשומת לב מוגברת - נוצר הרקע לחוסר שביעות הרצון מצד הממונים, ולתלונות של הורים על תפקודה של הנאשמת כפי שהעידה אילנה, וכפי שניתן ללמוד מהצורך לכנס את ההורים ולהסביר להם את המתרחש בגן, כדי שהם יבינו את הלך מחשבתה והתנהגותה (עמוד 23), ונראה כי תלונתה של יפה לא באה בחלל ריק.

על חוסר השקט בגן ניתן ללמוד בעקיפין גם מדבריה של הנאשמת על כך שהגן רועש וכי היא השתדלה להנהיג יצירה ועבודה אולם הדבר לא היה פשוט (עמוד 58).

19. כשאני שוקלת את מכלול העדויות שנשמעו, את העדר ההסבר ל"עלילת הדם" כנגד הנאשמת, הן ע"י הסייעת והן ע"י ההורים, את התיאור המפורט של יפה לגבי האירוע ולגבי שיחת הטלפון שהיתה בינהן, את עדותה הכנה והאמינה של יפה שנתמכה בעדויות הרכזת והמנהלת, כשהיא ידעה לנקוב גם בנסיבות ובתיאור מצב הקשור באביזר ספציפי – כפי שאושר על ידי הנאשמת, אל מול עדותה של הנאשמת שהכחישה כליל את כל האירוע, אך לא היו בידה הסברים מספקים לשימוש בנייר חן וליתר הטענות שהועלו כלפיה, אני מבכרת את גירסת עדי התביעה וקובעת כי הנאשמת ביצעה את המעשים המיוחסים לה.

20. באת כח הנאשמת טענה כי גם אם ימצא בית המשפט שהנאשמת עשתה את המעשים המתוארים בכתב האישום, לא ניתן להכניסם למסגרת פלילית, וזהו המקרה הקל ביותר של אלימות, ואין להתעלם מכך שלעיתים נדרשת גננת להפעיל מגע חזק יותר על מנת להשליט סדר או להפריד בין הילדים.

ואכן, אף לטעמי התנהגותם של ילדים, במיוחד אם קיימת אלימות מצידם, דורשת לעיתים הפעלת סמכות חינוכית, ואולי גם מגע יד תקיף יותר שידגיש את הצורך בשמירה על הסדר, אולם ברור כי לא ניתן לתת יד להתנהגות שחורגת מכך, בוודאי לא כביטוי לכעס או רוגז של דמות חינוכית כלפי הילדים שבפיקוחה.

21. ניתן לראות את ההתפתחות שחלה בפסיקה בנושא זה במהלך השנים, ואם בעבר ניתן היה למצוא גם גישה סלחנית משהו לגבי שימוש בכוח של מורים או הורים כלפי ילדיהם למטרות חינוכיות, שונתה ההלכה ונקבע באופן חד משמעי כי אלימות פיזית כלפי תלמידים אסורה, ואין מקומן של מכות בבית הספר.

בערעור שרות המדינה 1730/00 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם באתר המשפטי נבו), סקר בית המשפט את הפסיקה בנוגע לשימוש בכוח כלפי תלמידים, וחזר על הלכות קודמות שלפיהן ההוראות המנהליות מטעם משרד החינוך אוסרות מכל וכל שימוש בענישה גופנית כלפי תלמידים, ואלימות גופנית או מילולית אינה עולה בקנה אחד עם מטרות החינוך, ואינה הולמת את הנורמות החברתיות שנועד החינוך להשיג:

"שימוש בכח למטרות חינוכיות, הוא עצמו מחבל בהשגת אותן מטרות, ככל שמדובר בחינוך לחברה סובלנית ונטולת אלימות גופנית ומילולית... לענין זה אין חשיבות לגבי חומרתו של העונש הגופני שהופעל כלפי ילד. ככלל עונש גופני אינו יכול להוות אמצעי לגיטימי בידי מורים, גננות או אנשי חינוך אחרים. תפיסת עולם שגויה לענין זה מסכנת את שלומם של הילדים, ועלולה לפגוע בערכי היסוד של חברתנו" (ע"פ 5224/97, עמודים 382-383, וראה גם בע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' אלגני, פ"די מ"ח (5) 191).


בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל (פד"י נ"ד (1) 145), הרחיבה כב' השופטת בייניש עוד יותר את הצורך בהגנה על שלומם של קטינים, ולאחר סקירה נרחבת של הפסיקה ושל תכלית החקיקה, הגיעה למסקנה כי ענישה גופנית כלפי ילדים היא שיטת חינוך פסולה מכל וכל ושריד לתפיסה חברתית שאבד עליה הכלח.

באותו פסק דין נדונה גם השאלה האם מדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, והאם אין מקום לעיתים להפעיל כוח שאינו מוגזם לצרכי חינוך, והתשובה שניתנה על כך היתה כי במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתיר גם אלימות קלה, כאשר החוק עצמו קובע סייגים לפטור מאחריות פלילית במקרים מתאימים כגון מניעת נזק לילד עצמו, או מגע קל, גם אם תקיף, לשם שמירה על הסדר, ולחילופין שימוש בשיקול הדעת של התביעה באשר לחוסר ענין לציבור או הגנת זוטי דברים.

ועוד נקבע שם:"בדרך כלל מעשה שאדם בעל מזג רגיל לא היה בא בתלונה עליו איננו מהווה יסוד לאחריות פלילית. לכן, לדוגמא, לא כל נגיעה שגרתית של אדם בזולתו תגרור הטלת אחריות פלילית על מבצעיו, גם אם תכנס היא, לכאורה, בגדר יסודותיה הפורמאליים של עבירת התקיפה... " (בעמודים 186-187).

22. בבחינת הנסיבות שבמקרה זה, אין לומר שהתנהגותה של הנאשמת נכנסת לגדר זוטי דברים, ואין היא בגדר נגיעה שגרתית אשר ניתן לעבור עליה לסדר היום, ועובדה היא כי יפה לא היתה מסוגלת לקבל את ההתנהגות הזו, וראתה בה ענין חריג הדורש דיווח, ומשלא הצליחה לדבר עם הממונה עליה באותו יום, שבה ודיווחה על הענין למחרת היום, וכשמוסיפים לכך את סערת הרגשות בה היתה נתונה באותה עת, ניתן להתרשם מעוצמת האירוע. גם התיאור של יפה לאירוע מצביע על כך שלא היה מדובר במגע קל או זניח ואף לא במכה אחת, אלא שהיא תיארה מספר מכות חזקות עם ניירות החן (עמוד 4), והדיפה של צ. בזרועו בחוזקה עד כדי כך ששני הילדים בכו.

בנסיבות אלה אין זה המקרה בו יוכל בית המשפט לומר כי מעשיה של הנאשמת אינם עולים לכדי עבירה פלילית, ולפיכך אני מרשיעה אותה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ועדת ערר חינוך

  2. החזר אגרת חינוך

  3. ארנונה מוסד חינוך

  4. היטל השבחה חינוך

  5. התיישנות חוב חינוך

  6. התפטרות משרד החינוך

  7. אכיפת חוק חינוך חובה

  8. התפטרות ממשרד החינוך

  9. ועדת ערר משרד החינוך

  10. ועדת ערר חינוך מיוחד

  11. חובת דיווח אנשי חינוך

  12. חוזה אישי משרד החינוך

  13. אישור העסקה משרד החינוך

  14. הסכם קיבוצי חינוך משלים

  15. פטור מארנונה למוסד חינוך

  16. ועדת חריגים משרד החינוך

  17. הסכם קיבוצי משרד החינוך

  18. ועדת חריגים חינוך מיוחד

  19. ועדה רפואית משרד החינוך

  20. הקצאת מבנים למוסדות חינוך

  21. ועדה רפואית של משרד החינוך

  22. ועדה רפואית מטעם משרד החינוך

  23. אישור לעבודה נוספת משרד החינוך

  24. אישור שקילות לתואר במשרד החינוך

  25. הסכם קיבוצי מנהלי מחלקות חינוך

  26. ועדת חריגים עליונה משרד החינוך

  27. הסכם קיבוצי סייעות בחינוך המיוחד

  28. העדר תקני בטיחות למבני חינוך גבוהים

  29. פטור מארנונה למוסד חינוכי ללא כוונת רווח

  30. סעיף 19(ב)(4) קובע פטור מהיטל השבחה לגבי השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך או תרבות

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון