חובת דיווח מחלות מדבקות


א. התובעת, X X, ילידת 24.3.1959, (להלן: "התובעת"), היא אחות מעשית במקצועה. התובעת עלתה ארצה בשנת 1973, ועבדה במרכז הגריאטרי פרדס חנה, השייך למשרד הבריאות מאז אוגוסט 1977.

נטען בתביעה שבשנים הראשונות לעבודתה מילאה התובעת תפקיד של מטפלת, ולאחר מכן התקדמה לתפקיד של אחות מעשית. במסגרת עבודתה ביצעה התובעת את כל סוגי הטיפולים המוטלים בדרך כלל על אחות מעשית ומטפלת, ובכלל זה עזרה פיסית לחולים, עזרה בביצוע בדיקות רפואיות, הגשת עזרה ראשונה, טיפול בציוד רפואי חדש ומשומש, כולל מזרקים ומחטים, ביצוע בדיקות דם, הזרקת זריקות וכו'.

עוד נטען בתביעה שאוכלוסיית החולים והמטופלים שהתובעת טיפלה בהם היא רובה ככולה חולים גריאטריים בגיל מתקדם שסובלים ממחלות אלה ואחרות האופייניות לגיל הזיקנה. החולים המאושפזים במרכז הגריאטרי מצויים באוכלוסיית סיכון גבוה למגוון של מחלות , בהן מחלות זיהומיות, ובפרט מחלות כבד זיהומיות כדוגמת הפטיטיס מסוג C.

חלק מן החולים לוקה במחלות אלה מפעם לפעם וריכוז של חולים פוטנציאליים כה רבים באתר אחד גורם למאגר זיהומי המביא להדבקות נוספות, תופעה שידועה היטב בבתי חולים.

נטען בתביעה שבמהלך עבודתה של התובעת ארעו לא פעם מקרים שבהם נדקרה התובעת בשעת מתן טיפול. המקור השכיח ביותר לדקירות היה מחטים ומזרקים , חדשים או משומשים, או כלים חדים אחרים המשמשים בפעולות רפואיות.

נטען שהתובעת דיווחה למעבידה, גם בכתב, על חלק מאירועי הדקירה. דקירות אחרות, במיוחד אלה שספגה בזמן היותה מטפלת, לא דווחו הואיל והתובעת לא היתה מודעת לסיכון הכרוך בהם. בשנת 1993 החלה הרגשתה הכללית של התובעת להתדרדר ונפגעה יכולתה לתפקד בבית ובעבודה. התובעת הופנתה על ידי הרופא המטפל לבדיקה שהוכיחה תפקודי כבד לקויים, ובדיקה נוספת הוכיחה שהתובעת סובלת ממחלת כבד הידועה בשם הפטיטיס C.

המוסד לביטוח לאומי הכיר ביום 14.3.96 בתובעת כמי שנפגעה בעבודתה במחלה וקבע לה 40% נכות
לצמיתות, ובתוספת תקנה 15: 60% נכות לצמיתות בתוקף מיום 27.4.94 .

נטען שבמצבה הרפואי אין התובעת מסוגלת לעבוד כלל, זקוקה לעזרת צד ג' בפעולות יום יומיות פשוטות וכן בעבודות בית וטיפול עצמי.

ביום 20.4.99 נשלחה לתובעת הודעה על ידי מעסיקתה (משרד הבריאות, המרכז הגריאטרי המשולב פרדס חנה), כי לפי מסקנות הוועדה הרפואית הוחלט לפטר אותה מעבודתה בתוקף מיום 30.4.99 (נספח ב' בתיק המוצגים של התובעת).

כמו כן נקבעה לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור של 70% בגין שחמת כבד, ולאחר הפעלת תקנה 15, נכות של 100% בתוקף מיום 4.11.98 (נספח ג' בתיק המוצגים של התובעת).

ב. לכתב התביעה מצורפת חוות דעתו של הפרופ' דניאל שובל, מנהל היחידה למחלות כבד בבית החולים הדסה, שמציין שהיתה לתובעת צהבת כ-12 שנה לפני זיהוי ההפרעה הנוכחית ללא כל קשר לעירויי דם. (לפי חוות הדעת של פרופ' טור כספא, פרופ' ח. ביטרמן וד"ר י. פוטסמן סבלה התובעת בעברה מצהבת ב-1978).


מוסיף פרופ' ד. שובל שקיימת אצל התובעת אנמנזה של דקירות בעבודה, כנראה מספר פעמים. התובעת אחות מעשית המורשה לקחת דם מן הוריד והיא דיווחה על תאונות אלה במקום העבודה. על סמך הצהרתה והדיווח למעביד, הוכרה מחלתה על ידי המוסד לביטוח לאומי כמחלת מקצוע.
בפרק דיון והמלצות שבחוות דעתו כותב הפרופ' ד. שובל שהוא מעריך שלתובעת יש היום מגבלה גופנית משמעותית עקב מחלת הכבד כשקיימת גם תרומה מסויימת של אנמיה לחולשתה.

מוסיף פרופ' ד. שובל שקשה לצפות את התפתחות מצב הענינים, אך קיימת נוכחות של שחמת, בעתיד הרחוק קיימת אפשרות מסויימת שהתובעת תזדקק להשתלת כבד עקב כשלון הכבד, מצב הכרוך בנכות של 100%, וכן קיים סיכון שעקב דלקת מתמדת בנגיף דלקת כבד C עלולה להתפתח מחלה ממארת בכבד. לדעת פרופ' ד. שובל, חלה החמרה ניכרת בכושרה הגופני של התובעת ולדעתו אין היא מסוגלת לתפקד עוד כאחות פעילה, יש צורך להכיר בנכותה הואיל וידוע שדלקת כבד כרונית עלולה לגרום לחולשה וירידה בכושר הגופני ונראה שהאנמיה תורמת גם היא לחולשה.

ג. נטען בכתב התביעה שחוסר זהירותה של הנתבעת גרמה או סייעה להתפתחות המחלה בכך שהנתבעת לא הזהירה את העובדים אודות הסיכונים המיוחדים הצפויים להם בעבודתם, ובמיוחד סיכוני הידבקות על ידי דקירה מכלי מזוהם. הנתבעת לא הפרידה חולים המועדים יותר מאחרים ללקות במחלה זיהומית, ולהיות מקור להידבקות, ולא דאגה למערך סימון ושילוט כדי להתריע בפני כל הניגש לחולה מאיזה מחלות סובל החולה ומהם הסיכונים הכרוכים בהתקרבות אליו.

הנתבעת לא קיימה מערך הדרכות ורענון שתפקידו לאתר סיכונים מסוג אלה שנפגעה בהם התובעת ולטפל בהם, וכן לא סיפקה לתובעת את אמצעי המיגון המתאימים שבאפשרותם למנוע פיזית את נזקי הדקירה. כמו כן לא עקבה הנתבעת אחר המצב הרפואי של התובעת באופן שוטף ומנעה את האפשרות לגילוי מוקדם וטיפול יעיל במחלה.

מוסיף ב"כ התובעת וטוען שלאחר שהתובעת לקתה במחלה שונו סדרי העבודה ובמיוחד סומנו החולים המסוכנים, כך שכל המטפל בחולה כזה יודע על כך בעוד מועד. לדעת ב"כ התובעת נפגעה התובעת בנסיבות שהיו בשליטת הנתבעת ואשר מצביעות על קיום רשלנות יותר מאשר העדר רשלנות ולכן, כך נטען, חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, וכמו כן חל הכלל של "הימלטות דברים מסוכנים" ולכן נטל ההוכחה רובץ, כך נטען, על הנתבעת.

ד. בכתב ההגנה טוענת הנתבעת שהתובעת החלה בעבודתה בבית החולים הגריאטרי בפרדס חנה בתאריך 28.8.77. עד תאריך 21.9.86 שימשה התובעת ככח עזר. מתאריך 16.9.84 עד 22.9.86 למדה בבית ספר לאחיות מעשיות ליד בית חולים שער מנשה, והחל מתאריך 22.9.86 מועסקת התובעת בבית החולים הגריאטרי בתפקיד של אחות מעשית. באשר לביצוע בדיקות דם טוענת הנתבעת בכתב הגנתה שהתובעת הורשתה לערוך בדיקות דם רק מאז דצמבר 1992 ואילך. (מוצג א'/1 של מוצגי התביעה).

לענין אוכלוסיית המטופלים בבית החולים הגריאטרי טוענת הנתבעת בכתב הגנתה שמטופלים הסובלים ממחלות מידבקות מוכנסים לבידוד וצוות המטפלים מקבל הדרכה מאחות אפידמיולוגית.

לטענת הנתבעת מחלתה של התובעת היתה בלתי נמנעת מבחינת הנתבעת וארעה בנסיבות שמעביד סביר לא יכול היה לצפות מראש, ולא יכול היה למנוע את תוצאותיה גם בזהירות סבירה. לטענת הנתבעת היא עשתה את המוטל עליה באופן סביר כמתחייב בנסיבות הענין ופעלה כפי שהיה נוהג כל מעביד ו/או בית חולים סביר, כמו כן פעלה הנתבעת בתחום הרשאתה החוקית וללא כל רשלנות מצידה, ובהתאם לידע הרפואי ולאמצעים הרפואיים שהיו נהוגים, מתאימים, וסבירים לתקופה הרלוונטית.

מוסיפה הנתבעת שבמסגרת עבודתה של התובעת ככח עזר בשנת 1980 היא עברה קורס הדרכה למטפלים גריאטריים, כמו כן למדה התובעת בין 1984 ל-1986 בבית הספר לאחיות מעשיות ובמסגרת לימודים אלה למדה, בין היתר, כללי שמירה על היגיינה אישית ונקיטת אמצעי זהירות מתאימים במהלך הטיפול בחולה. כל האמצעים וכלי העבודה שהתובעת עבדה בהם היו בטוחים ומתאימים ולא היה בהם כדי לגרום למחלה, כך נטען, אלא בהתרשלות בלעדית של התובעת.

אשר לטענה שסדרי העבודה שונו לאחר שהתובעת לקתה במחלה, טוענת הנתבעת בהגנתה שככל ששיטות הטיפול השתנו הן השתנו בהתאם וכפועל יוצא של התפתחות הידע הרפואי באותה תקופה. לטענת הנתבעת אמורה התובעת לדעת מה היו נסיבות מחלתה וגורמי מחלתה, ואין מחלתה של התובעת מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה. לדעת הנתבעת אין להטיל עליה את חובת ההוכחה בדבר העדר רשלנות מצידה, ואילו על התובעת להוכיח את העובדות המהוות את עילת התביעה.

לדעת הנתבעת לא נהגה התובעת כפי שעובדת מיומנת וזהירה היתה נוהגת בנסיבות הענין.


ה. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של הפרופ' רן טור כספא המציין שהתובעת סובלת משחמת כבד בלתי סדירה עם עדות לפעילות דלקתית. בנוסף סובלת התובעת ממחלה נוספת (שאינה קשורה בהפטיטיס C) מחלת צליאק הגורמת להפרעה בספיגת הברזל ולאנמיה סימפטומטית. פרופ' טור כספא כותב שבשנת 1978 חלתה התובעת בצהבת והוא מוסיף שאין בהכרח קשר בין מחלת הצהבת לפני 19 שנה לבין מחלת השחמת דהיום, וקיימת אפשרות סבירה מאד שאז חלתה התובעת בדלקת כבד נגיפית מסוג A.

לדעת פרופ' טור כספא מסוגלת התובעת לעבודה פקידותית או מקבילה שלא תהא כרוכה במאמץ גופני בלמעלה מחצי משרה. לדעתו גם ניתן לנסות את יכולתה בעבודה שכזו במשרה מלאה. לדעתו, נכותה של התובעת היא בשיעור של 40%. לפי הפרוגנוזה יש סבירות מסויימת שהתובעת תזדקק להשתלת כבד בעתיד, המבוצעת בישראל באופן שיגרתי.

מוסיף פרופ' טור כספא שנגיף ההפטיטיס C זוהה בשנת 1989, והחל משנת 1991 ניתן לאבחן זיהום בנגיף זה
באמצעות בדיקות דם. עוד מציין פרופ' טור כספא שחלק הארי של נשאי הנגיף אינם מודעים לכך שהם נושאים את הנגיף, ואין להם סימפטומים או סימנים הקשורים לכך.

כותב פרופ' טור כספא בחוות דעתו שעובדי רפואה העוסקים בחולים בבתי חולים או במוסדות גריאטריים אינם יכולים לדעת מי מהחולים נושא את נגיף ההפטיטיס C ומי איננו נושא. יתר על כן, עד שנת 1991 לא ניתן היה אפילו לאבחן זיהום בנגיף בישראל, גם אם אדם נחשד כנושא הנגיף. התובעת נדבקה בזיהום בנגיף הפטיטיס C שנים רבות לפני שנת 1991, בשנים שבהן היא לכאורה נדבקה מחולה כלשהו, לא היה הנגיף מוכר כלל ולא ניתן יהיה להעריך מי מן החולים נגוע בנגיף, ולא היתה ואין כיום כל הוראה בעולם המחייבת לבדוק את המאושפזים לגבי השאלה האם הם נשאים של הפטיטיס C ולסמן זאת על מיטתם.

כותב פרופ' טור כספא שעל פי הידוע בקרב הרופאים בארץ, וכפי שגם דווח בכינוס ישראל ספרד למחלות כבד בשנת 1992, שיעור הנשאים של הפטיטיס C יוצאי ברית המועצות לשעבר גבוה משמעותית משיעור הנשאים באוכלוסיה הכללית.

פרופ' טור כספא מפנה למאמר של חיים דננברג ופרופ' ד. שובל (שנתן את חוות הדעת מטעם התובעת, וצירף את הסקירה לחוות דעתו), בגליון "הרפואה" כרך 127, מיום 15.12.94, עמ' 533, שם צויין כי מעקב אחר הנדבקים בדלקת כבד נגיפית C בעקבות דקירה העלה שמהלך מחלתם היה קל וחולף יחסית לאור מיעוט חלקיקי הנגיף העוברים בדקירה, ומהלך מחלתה של התובעת איננו מתאים לתיאור זה.

באותו מאמר גם הובא מחקר שנערך בספרד אחר אנשי צוות רפואי שנדקרו בדם של נשאי הפטיטיס C ולא הודגמה הדבקה כלשהי.

בסיכום הדברים סבור פרופ' טור כספא שהתובעת סובלת משחמת הכבד על רקע זיהום בנגיף הפטיטיס C. לדעתו, סביר להניח שלמוצאה מברית המועצות תרומה נכבדה להיותה נשאית הנגיף, אם כי לפי הספרות הרפואית לא ניתן להוציא מחשבון באופן מוחלט גם את האפשרות הרחוקה של הידבקותה כעובדת רפואה. מהלך המחלה של זיהום בנגיף הפטיטיס C עד להתפתחות שחמת סימפטומטית היא בממוצע כ-20 שנה, זאת בהסתמך על מאמר בעיתון הרפואי "לנסט" מנובמבר 1994, לכן, גם בהנחה שהתובעת נדבקה במהלך עבודתה הרי שהדבקה זו היתה בשנות ה-70. בשנים אלה לא היה באפשרות המוסד המעסיק למנוע הידבקות שכזו.

ו. בישיבת בית המשפט מיום 24.3.98 טען ב"כ התובעת כי נראה לו שיש מקום למנות מומחה רפואי שיקבע את מצבה של התובעת, לרבות הפרוגנוזה וכן ביקש שאם יתמנה מומחה, כי אז יתייחס המומחה גם לענין גורמי הסיכון. באותה ישיבה לא הופיע ב"כ הנתבעת, לכן בהחלטה מאותו יום, ביקשתי לקבל התייחסות בכתב של ב"כ הנתבעת בכל הנוגע לבקשת ב"כ התובעת שחוות דעתו של המומחה הרפואי תתייחס גם לענין גורמי הסיכון של הופעת המחלה.

בהעדר תגובה מצד ב"כ הנתבעת החלטתי ביום 5.4.98 למנות מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לקביעת נכותה הרפואית של התובעת, להערכת מצבה הרפואי של התובעת והפרוגנוזה הנראית לעין (במידת האפשר) וכן גם ביחס לגורמי הסיכון שהיה בהם כדי להביא, לפי הערכת המומחה, להופעת המחלה והנכות או החמרתה באופן ספציפי אצל התובעת.

מיניתי את הפרופ' ח. ביטרמן ממחלקה פנימית א' בי"ח כרמל כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בהתאם לאמור באותה החלטה.

ז. בחוות דעתו מיום 24.9.98 כותב פרופ' ח. ביטרמן שהתובעת סובלת ממחלת כבד כרונית לאחר זיהום בנגיף הפטיטיס C ולפי הביופסיה מ-1994 קיימת הוכחה לשחמת הכבד. כמו כן סובלת התובעת מאנמיה כרונית שמוסברת, לפחות בחלקה, על ידי מחלת הצליאק (הפרעות ספיגה במערכת העיכול) שאינה קשורה למחלת הכבד. נכותה של התובעת נכון למועד חוות דעתו הנ"ל של פרופ' ח. ביטרמן היא בשיעור של 40%.

פרופ' ח. ביטרמן כותב שצפויה החמרה הדרגתית בשחמת וסימניה ויתכן מאד שהתובעת תזדקק בעתיד להשתלת כבד, שלאחריה הנכות תהא 100%. נכותה של התובעת משמעותית, ואין התובעת יכולה לתפקד באורח מלא בעבודתה הכרוכה במאמץ פיזי לא מבוטל.

כותב פרופ' ח. ביטרמן שהוירוס של הפטיטיס C מועבר בעיקר דרך הדם ומוצריו כשגורמי הסיכון הידועים
להידבקות במחלה הינם, בין היתר, גם עירויי דם, שימוש בסמים, דיאליזה, קעקוע, עבודה בצוות רפואי ועוד. אצל 40% - 50% אין מוצאים גורם סיכון ידוע.

בעניננו, כך מסביר פרופ' ח. ביטרמן, בהעדר גורמי סיכון אחרים, האפשרויות הן הדבקה ממחטים נגועות או ממקור לא ידוע. מוסיף פרופ' ח. ביטרמן שסוגיית הסיכון של צוות רפואי להידבקות בהפטיטיס C שנויה במחלוקת. מחד גיסא, שכיחות נוגדנים להפטיטיס C בקרב צוות רפואי אינה שונה באופן משמעותי מזו של האוכלוסיה הכללית. מאידך גיסא, לאחר דקירות של עובדי רפואה ממחטים של חולי הפטיטיס C שכיחות ההדבקה נעה לפי הדיווחים בספרות בין אפס אחוז ל- 10%.

לא ברור מה שכיחות התפתחות דלקת כבד כרונית ושחמת הכבד בעובדי רפואה שנדבקו בנגיף ההפטיטיס C מדקירה. עם זאת ידוע שהסכנה להתפתחות דלקת כבד כרונית ושחמת בקבוצה זו, קטנה באורח משמעותי מאלה שלקו במחלה עקב עירוי דם.

בסך הכל, למרות כל ההסתיגויות, קיימת סכנה מסויימת ללקות בדלקת כבד כרונית ושחמת מהפטיטיס C בעובדי רפואה שנדקרו ממחט של חולה הפטיטיס C. מסביר עוד פרופ' ח. ביטרמן שמשך הזמן הממוצע מהידבקות בהפטיטיס C לאחר עירוי דם נגוע ועד להתפתחות דלקת כבד כרונית הוא 18.4 שנים ועד לשחמת הכבד הינו 21.2 שנים.

לפי הספרות מהלך המחלה לאחר דקירות קל יותר, ולכן קרוב לוודאי שבמקרים של דקירה משך הזמן עד להתפתחות שחמת ארוך יותר. נתונים ממוצעים אלה מצביעים על כך שמועד ההידבקות המשוער של התובעת היה כ-20 שנה לפני הופעת השחמת (משמע, בתחילת שנות השבעים). הטענה שהתובעת נדבקה בהפטיטיס C שהובילה לשחמת הכבד מדקירות מחטים בסוף שנות השמונים או לאחר מכן, אינה מתאימה לנתוני הזמן הנ"ל.

ח. כותב עוד פרופ' ח. ביטרמן שאין בידינו פרטים אודות מחלת הכבד החריפה שהתובעת לקתה בה בשנת 1978. לא ניתן לשלול בוודאות שהצהבת ב-1978 היתה הפטיטיס C חריפה - היכולה להתבטא בחולי קל יחסית. אם זהו אכן המצב, לא ניתן גם לשלול ש-16 שנה לאחר מכן, הופיעו סימני הפטיטיס C כרונית ושחמת הכבד. על מנת לטעון שרצף זה הגיוני, וקשור לעיסוקה המקצועי של התובעת באותה תקופה, יש להניח שההדבקה היתה כתוצאה מחשיפה להפרשות או לדם של חולה הפטיטיס C בזמן עבודתה כמטפלת.
צריך גם להניח שמחלת הכבד בה לקתה ב-1978 היתה הפטיטיס C ושמשך הזמן עד להופעת השחמת היה קצר מן הממוצע המופיע בספרות. כותב המומחה שהסיכוי ששילוב זה אכן התקיים, הינו קטן, אך אין לשללו לחלוטין.

מוסיף פרופ' ח. ביטרמן כי חשוב להדגיש שקיומו של נגיף הפטיטיס C לא היה ידוע בשנות השבעים, לכן בתקופה זו לא ניתן היה לאבחן את המחלה בוודאות. לפיכך, גם אם אחד החולים בהם טיפלה התובעת היה נשא של הוירוס, לא ניתן היה לדעת זאת. הבדיקות הסרולוגיות לאבחון הפטיטיס C נהיו זמינות רק בתחילת שנות ה-90. מוסיף המומחה שאין כל סיכוי שהדבקה במהלך השנים האחרונות - בתקופה בה באופן תיאורטי ניתן היה לאבחן חולים נשאי נגיף הפטיטיס C - גרמה למחלת הכבד ממנה סובלת התובעת.

ט. במכתבו מיום 18.12.98 השיב פרופ' ח. ביטרמן לשאלות הבהרה של ב"כ התובעת. המומחה כותב שהסבירות להדבקה במחלת כבד כרונית בבית חולים גריאטרי איננה גבוהה יותר מאשר בבית חולים אחר. הייצוג של קבוצות חולים עם סיכון גבוה למחלת כבד כרונית (חולי דיאליזה ונרקומנים) בבתי חולים גריאטריים נמוך בהרבה מאשר בבתי חולים כלליים. הפרוצדורות הפולשניות במהלכן קיימת אפשרות להדבקה מדם נגוע (כולל לקיחת בדיקות דם), קטן בהרבה מזה הנהוג בבתי חולים כלליים, לכן לדעת המומחה חשיפה לאוכלוסיית חולים גריאטרית אינה מהווה גורם סיכון מוגבר להדבקה בדלקת כבד כרונית מסוג C.

הסיכון להידבקות עקב טיפול אישי בחולים גריאטריים, כולל דאגה לנקיונם ומגע עם הפרשות גופם, נמוך בהרבה. למיטב ידיעתו של המומחה, אין על כך דיווחים בספרות ומרכיבים אלה של טיפול בחולים קשישים אינם מקובלים כגורם סיכון מוגבר להדבקה בדלקת כבד כרונית מסוג C.

באשר לצורך בשילוט מתאים וציון הסיכון להדבקה מחולים - במקרים בהם ידוע שחולים נושאים מחלת כבד כרונית מקובל לציין זאת באופן ברור על התיק הרפואי שלהם ועל מיטתם. ואולם, לא ניתן היה לאבחן באופן מעבדתי הפטיטיס C עד תחילת שנות ה-90 ולכן לא ניתן היה לדעת קיום מצב נשאות של המחלה וממילא לא ניתן היה לציינו בשנים הרלוונטיות למקרה שלפנינו.


מוסיף פרופ' ח. ביטרמן ומסביר שלא ניתן לקבוע בוודאות שהתובעת לקתה במחלה על רקע עבודתה בעיקר מן הנימוקים הבאים:

1. משך הזמן הממוצע מהדבקה בהפטיטיס C ועד להתפתחות שחמת הכבד, הוא מעל 20 שנה. לפי נתון זה מחלת הכבד החריפה שהובילה להתפתחות מהלך כרוני ושחמת - התחוללה בשנות ה-70 הראשונות.

2. יתכן שהתובעת היתה נשאית של הפטיטיס C בזמן עלייתה ארצה. באותה תקופה לא ניתן היה לבדוק זאת.

3. אין בידינו נתונים מספיקים על דלקת הכבד החדה שבה לקתה התובעת ב-1978. לכן, איננו יודעים אם היה זה ארוע וודאי של הפטיטיס C או כל דלקת כבד חריפה אחרת.

4. אחוז נכבד מן הלוקים בהפטיטיס C נדבקים ללא גורם סיכון ידוע. לכן, אי אפשר להניח בוודאות שההדבקה הראשונית היתה מדקירת מחט.

לכן, לא ניתן לקבוע בוודאות שהתובעת לקתה במחלה על רקע עבודתה.

חשוב להדגיש, כך מציין פרופ' ח. ביטרמן, שלא ניתן לשלול בוודאות שהתובעת לקתה במחלה על רקע עבודתה בבית החולים הגריאטרי בשנות ה-70.

מוסיף פרופ' ח. ביטרמן שקיום מחלת כבד כרונית קודמת יכול להוות גורם מחמיר של דלקת כבד נוספת.
במקרה של התובעת אין כל עדות לקיום מחלת כבד כרונית קודמת.

תנאי העבודה של התובעת, על פי המפורט בחוות דעתו, חשפו את התובעת לסיכויי הדבקה נמוכים מאד. אין בסיס להניח שתקופת האינקובציה (דגירה) במקרה זה היתה קצרה מן המדווח בספרות.

כותב עוד פרופ' ח. ביטרמן שסכנת הדבקה מוגברת של צוות רפואי במחלות זיהומיות שונות, ובכלל זה מחלות כבד כרוניות, נלמדת ביסודיות בבתי ספר לאחיות ובבית ספר לרפואה. הצורך באמצעי זהירות והדרכה להתמודד עם הבעיה הינם נושאים שיגרתיים בחיים המקצועיים של עובדי בתי חולים. ההכרה בחשיבות הנושא, והאינטנסיביות של ההדכה הניתנת לצוותים רפואיים, עלתה מאד בשנים האחרונות. אין כל סיבה להפעיל אמצעי הדרכה מיוחדים בבתי חולים גריאטריים.

לענין נוהלי מניעת הדבקת צוות רפואי במחלות מדבקות, מציין פרופ' ח. ביטרמן שנוהלים אלה היו ידועים ונהוגים גם בשנות ה-70. הידע על המחלה הספציפית בה אנו עוסקים במקרה זה לא היה קיים באותה תקופה. לא ניתן היה לבדוק את קיום המחלה אצל מאושפזים, וממילא לא ניתן היה לאבחן אותה ולהיזהר מפניה.

כיום, מקובל לציין בבירור את עובדת קיום נשאות הפטיטיס על מיטת החולה (אין מציינים קיום כל מחלה מדבקת). בתקופה שבה לא ניתן היה לאבחן הפטיטיס C - גם לא ניתן היה לציין זאת.

י. ביום 15.2.00 הוגשה מטעם התובעת חוות דעת של רופא מטעמה ד"ר י. פוטסמן, מומחה למחלות פנימיות וזיהומיות.

ב"כ התובעת ביקש רשות לאפשר לתובעת הגשת חוות דעת רפואית בתחום המחלות הזיהומיות, ואילו ב"כ הנתבעת התנגד לאפשרות זו. בהחלטה שנתתי ביום 31.1.00, ציינתי שאינני סבור שקיימת לכאורה סיבה לשלול מן התובעת אפשרות להגיש חוות דעת נוספת בתחום רפואי אחר (מחלות זיהומיות) כשהנתבעת רשאית לבדוק את התובעת על ידי רופא מטעמה בתחום זה, אם תסבור שיש צורך בכך, והוספתי:

”לאחר מכן במסגרת שקילת כלל הראיות בתיק יהא מקום לבחון עד כמה אכן המדובר בתחום רפואי שונה שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא עסק בו או לא התייחס אליו, אך זאת ניתן יהיה לבחון לאחר שחוות הדעת אכן כבר תהא מצויה בפני בית המשפט”

י"א. הד"ר י. פוטסמן כותב שהתשובה לשאלה האם דלקת הכבד שהתובעת חלתה בה בשנת 1978 היתה דלקת כבד נגיפית מסוג C (ואז קרוב לוודאי שמדובר במחלה "מקצועית"), איננה חד משמעית. בשנה בה חלתה התובעת ניתן היה לאבחן בסבירות גבוהה דלקת כבד נגיפית מסוג A ומסוג B. ערכות לזיהוי דלקת כבד נגיפית מסוג C הוכנסו לשימוש בארץ רק ב-1991. בחומר שהוגש לד"ר י. פוטסמן הוא לא מצא עדויות על בירור סירולוגי שנעשה בזמן מחלת הצהבת הראשונית שהתובעת לקתה בה. בירור מאוחר יותר העלה שאין המדובר בדלקת מסוג B (שמשאירה עקבות לתמיד), מאידך יש כיום עדות לכך שהתובעת חלתה בעבר
בדלקת כבד מסוג A, אך לא ברור מתי חלתה, לא ניתן לשלול אפשרות שהצהבת בשנת 1978 נגרמה על ידי נגיף A, ואילו ההדבקה בנגיף C ארעה מאוחר יותר במהלך עבודתה.

מוסיף ד"ר י. פוטסמן שלטענת התובעת היא נפגעה מספר פעמים על ידי דקירות מחטים, והעובדה אושרה בכתב על ידי האחות הראשית של המוסד, אך לרוע מזלה של התובעת אין עדויות כתובות מאותה תקופה (1978) המתייחסות לדקירות תאונתיות. (דקירות כאלה מתועדות בדרך כלל על ידי חדר המיון או האחות האפידמיולוגית).

לדעת ד"ר י. פוטסמן עובדי בריאות נמצאים בסיכון גבוה לתאונות תעסוקתיות על ידי דקירות מחטים
וחפצים חדים בבית החולים. כמו כן אין ספק שדלקת כבד נגיפית מסוג C עוברת בעיקר על ידי דם ומוצריו, באמצעות חפצים חדים. שיעורו של הסיכוי להדבקה בנגיף C לאחר דקירה עומד כנראה סביב 5.4% וזהו שיעור שאינו זניח.

לא ניתן לקבוע בוודאות את סוג הדלקת שהתובעת חלתה בה ב-1978, אם כי לדעת ד"ר י. פוטסמן ניתן לסבור באופן נסיבתי שהאפשרות שהצהבת בשנת 1978 נגרמה על ידי נגיף מסוג C גבוהה יחסית. לסיכום הדברים כותב ד"ר י. פוטסמן שסוג דלקת הכבד החריפה שהתובעת חלתה בה בשנת 1978 איננה ברור.
הדלקת יכולה להיות מסוג A או C (או סוג אחר שלא נבדק). באופן נסיבתי בלבד, לפי אופי ומקום העבודה, ניתן לסבור שהאפשרות שהצהבת בשנת 1978 נגרמה על ידי נגיף מסוג C גבוהה יחסית.

בסיכום הדברים כותב ד"ר י. פוטסמן כי ניתן להניח שמחלתה של התובעת נבעה מאופי עבודתה והמקרה מדגיש את הצורך בתיעוד תאונות תעסוקתיות על ידי אחיות אפידמיולוגיות בבתי החולים.

י"ב. ב"כ הנתבעת הודיע ביום 20.2.00 שאין בכוונת הנתבעת להגיש חוות דעת מטעמה בתגובה לחוות הדעת של ד"ר י. פוטסמן, מבלי שתהא בכך הסכמה לאמור בחוות הדעת.

בישיבת בית המשפט מיום 22.5.00, הועלתה הצעה להסדר דיוני שלפיו יגישו הצדדים את טיעוניהם ובית המשפט יתן לאחר מכן פסק דין לפי סעיף 79 א' של חוק בתי המשפט, ואולם, הנתבעת לא אישרה את ההסדר. ביום 28.5.00, הגישו באי כח הצדדים הודעה לבית המשפט שלפיה הם מוותרים על השמעת עדים ויהיו רשאים להגיש כראיות את המסמכים שפורטו בפרוט' ישיבת בית המשפט מיום 22.5.00, ובהתאם לכך הגישו באי כח הצדדים את סיכומיהם.

י"ג. תמצית טענות ב"כ התובעת בסיכומיו היא:

התובעת הועסקה בין היתר, בהוצאת עירויים (תת עוריים), לקיחת דגימות דם, ניקוי הפרשות של החולים,
וטיפול בציוד רפואי כולל מזרקים ומחטים. במהלך שנות עבודתה מאז 1976 היתה התובעת חשופה לדם, מוצרי דם, הפרשות מזוהמות של החולים שעימם באה במגע, ומכשירים חדים. תוך כדי העבודה ארעו לתובעת מספר לא מבוטל של דקירות ממחטים מזוהמות ומכשירים חדים וכן באה במגע ישיר עם הפרשות מזוהמות של החולים.

ב"כ התובעת מפנה לאישור שניתן למרכז הגריאטרי פרדס חנה לבצע במחלקת הסיעוד שאיבת דם ורידי לבדיקות שיגרה. יצויין שהאישור הוא מיום 1.12.92 (מוצג א'/1 של התובעת).
כמו כן אישרה מנהלת שירותי סיעוד במרכז הגריאטרי על גבי טופס אישור קבלת טיפול רפואי לנפגע בעבודה בל/250 שהתובעת נדקרה במהלך עבודתה ממחטים מזוהמות בטפלה בחולים ללא כפפות, מוצג א'/2 של התובעת.

התובעת דיווחה למעבידתה גם בכתב על חלק מאירועי הדקירה. דקירות אחרות, במיוחד אלה שספגה בזמן עבודתה כמטפלת, לא דווחו מחמת שלא היתה מודעת לסיכון הכרוך בהן, ולא נתבקשה לעשות כן.

התובעת החלה לחוש בחולשה ועייפות בשנת 1993, ולאחר בדיקות אובחנה כסובלת ממחלת כבד נגיפית הפטיטיס C. מצבה הרפואי והתפקודי התדרדר, עד כי עבודתה הופסקה בתוקף מיום 30.4.99 (מוצג ב'/2 של מוצגי התובעת). וועדה רפואית של עובדי המדינה קבעה לתובעת נכות בעת פרישה בשיעור של 70% לצמיתות (מוצג ב'/1 של מוצגי התובעת). המוסד לביטוח לאומי הכיר בקשר הסיבתי שבין המחלה לבין העבודה (מחלת מקצוע, דלקת כבד - צהבת מסוג C מוצג ג'/1 למוצגי התובעת). טופס הודעה על פגיעה בעבודה נחתם על ידי המרכז הגריאטרי ביום 26.2.95 (מוצג ג'/2 של מוצגי התובעת).

המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכות רפואית בשיעור של 70% ובתוקף תקנה 15 הועלתה הנכות ל-100%, מיום 4.11.98, מוצג ג'/3 של מוצגי התובעת. לפי אישור יחידת הכבד של בית חולים הדסה, שובצה התובעת לרשימה הלא פעילה להמתנה להשתלה, מיום 9.5.99 (מוצג ד' של מוצגי התובעת).

י"ד. לטענת ב"כ התובעת בוצעה עבודתה של התובעת ללא אמצעי מיגון מינימליים כגון כפפות לידיים. לדעת ב"כ התובעת קיים קשר סיבתי בין תנאי ואופי עבודתה של התובעת לבין המחלה בה לקתה. עוד טוען ב"כ
התובעת להעדר קיומם של נוהלי התנהגות ברורים לעובדים הבאים במגע ישיר עם מכשירים חדים לאחר שימוש והפרשות מזוהמות, כמו גם העדר קיומם של אמצעי בטיחות אחרים, כגון, כפפות. קיומו של קשר סיבתי בין אופי עבודתה של התובעת ותנאי עבודתה לבין המחלה בה לקתה, הוכר ואושר על ידי המוסד לביטוח לאומי.

ב"כ התובעת מפנה לפסיקה בדבר קיום חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד המעביד כלפי העובד כשמשמעות החובה היא שעל המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת סיכונים בלתי רגילים. הסבירות של אמצעי הזהירות נקבעת לפי אמות מידה אובייקטיביות המגולמות בשיקול של מדיניות משפטית.

לדעת ב"כ התובעת היה על הנתבעת לצפות שהתובעת תיפגע במהלך עבודתה, דהיינו, טיפול בחולים באמצעות נטילת דגימות דם, הזרקות ומתן עירויים, נקיון הפרשות מזוהמות ושימוש במכשירים חדים. אחד הסיכונים האפשריים בעבודה מסוג זה הוא דקירות ממחטים מזוהמות ומגע ישיר עם מוצרי דם והפרשות מזוהמות של חולים. לכן, יש לשמור על אמצעי הזהירות ולקיים נוהלי התנהגות ברורים בעבודה זו.

הנתבעת היתה מודעת וצפתה את הסיכון ודאגה לקיים נוהל התנהגות במקרה של דקירה ממכשיר חד אחרי שימוש. ב"כ התובעת מפנה למסמך של המפקחת האפידמיולוגית מיום 17.12.96 (נספח ו'), שעניינו רענון נוהל בנושא התנהגות במקרה של דקירה ממכשיר חד אחרי שימוש. נכתב באותו מסמך שכדי למנוע דקירה ממחט או מכשיר חד, אין להשליח מחטים או סקלפלים לפחי אשפה וכו', אין להסתובב עם מזרק או מכשיר חד ביד, לאחר שימוש במחט יש להשליכה לקופסא מיוחדת וכאשר היא מלאה לסגור אותה היטב, ולמוסרה לחצרן, ואין להשתמש בבקבוקים או קופסאות פלסטיק ללא מכסה לאחסון מחטים משומשות.

במקרה של דקירה, על הנדקר למלא טופס דיווח על הדקירה ולפנות לרופא המחלקה למילוי פרטים רפואיים וקבלת הנחיות. כאשר ידוע מי החולה שממנו נדקר העובד, יש לקחת דגימת דם לביצוע בדיקות שפורטו באותו מסמך.

טוען ב"כ התובעת שהמסמך מוכתר בכותרת "רענון נוהל", אך הוא מתייחס לחוזר שירותי אשפוז מתאריך 23.9.84, ומכאן, שהנתבעת יצאה לראשונה עם נוהל התנהגות מסודר במקרה של דקירה ממכשיר חד אחרי שימוש רק בשלהי שנת 1996, ולא לפני כן, כשמדובר בסיכון אפשרי שניתן לצפותו, ומדובר בסיכון בלתי רגיל שאסור שיקרה ושניתן למניעה.


עוד מפנה ב"כ התובעת לכך שהנתבעת הודתה (הכוונה לטופס הפניה לעזרה רפואית בל/250), כי חדירת דם ומוצרי דם מזוהמים לגופם של העובדים, ביניהם התובעת, ממחטים מזוהמות, ושימוש במכשירים חדים, היה עקב טיפול בחולים ללא כפפות, ומכאן, ששימוש בכפפות או אמצעי מיגון אחרים היה מונע את הסיכון שהינו צפוי מראש. הנתבעת יצאה בנוהל התנהגות למניעת הסיכון רק בשנת 1996, הגם שמדובר בבית חולים גריאטרי שבו מטופלים חולים מבוגרים הסובלים ממחלות פנימיות וזיהומיות רבות.

על הנתבעת חלה חובת זהירות קונקרטית לנהוג בזהירות ולמנוע את הסיכון באמצעי זהירות סבירים הנדרשים בנסיבות הענין.

ט"ו. לגבי שאלת נטל ההוכחה, מתבסס ב"כ התובעת על הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. טוען ב"כ התובעת שהתובעת עבדה תוך כדי קיום מגע רציף עם חולים, הפרשות מזוהמות ומכשירים חדים, מבלי שסופקו לה אמצעי מיגון ומבלי שהובאו לידיעתה נוהלי התנהגות ובטיחות, מכאן שהתובעת לא יכלה לדעת מה היו הסיבות שגרמו למקרה שהביאו לנזק. המכשירים שעימם עבדה ושיטת העבודה, שהיתה נהוגה באותו זמן, הם בשליטה ופיקוח של הנתבעת, כך שגם התנאי השני התקיים. לגבי התנאי השלישי טוען ב"כ התובעת שהתובעת היתה חשופה לדם ומוצרי דם, לא סופקו לה כפפות או אמצעי מיגון, היא נדקרה על ידי מחטים, והפצת נוהלי התנהגות במקרים של דקירה במכשירים חדים בוצעה רק החל משנת 1996 (מוצג ו' של מוצגי התובעת).

מכאן שהתקיים הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". אם תציג הנתבעת ראיות נגדיות ויישאר ספק בשאלה גירסת מי סבירה יותר, יפעל הספק לרעת הנתבעת.

לטענת ב"כ התובעת נכשלה הנתבעת בשמירה על בטיחותם של העובדים אצלה, ובהם גם התובעת. הנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, לא קיימה פיקוח, ולא ווידאה ביצוע שיטת עבודה בטוחה, לא דאגה לנקיטת אמצעי זהירות סבירים, לא הזהירה את העובדים ולא הדריכה אותם, זאת חרף העובדה שעבודה תוך שימוש במכשירים חדים וקיום מגע ישיר עם הפרשות ודם מזוהמים של החולים, מחייבים זהירות מוגברת.

נוהל התנהגות מסודר במקרה של שימוש במחטים ומכשירים חדים, הופץ רק בשלהי 1996. הנתבעת לא ווידאה קיומם של נוהלים אלה ושמירה עליהם מצד העובדים. לדעת ב"כ התובעת קיים קשר סיבתי עובדתי בין מחדליה של הנתבעת לבין המחלה בה לקתה התובעת, וכן קיים קשר סיבתי משפטי הואיל והנזק של התובעת מצוי בתחום הסיכון שיצרה התנהגותה הרשלנית של הנתבעת.


ב"כ התובעת טוען שמחוות הדעת של הד"ר י. פוטסמן (המומחה מטעם התובעת למחלות זיהומיות), ועל פי העובדות שהוכחו במסמכים, עולה שהשתלשלות העובדות החלה מביצוע פעולות חודרניות באוכלוסיה חולה באמצעות מחטים או מכשירים חדים ללא שימוש בכפפות ומבלי שהופצו נוהלי התנהגות בעבודה, ומבלי שבוצע פיקוח הולם על העובדים.

עובדי בריאות נמצאים בסיכון גבוה לתאונות תעסוקתיות על ידי דקירות במחטים וחפצים חדים בבתי חולים.

אמנם פרופ' ביטרמן, המומחה הרפואי, מציין ששכיחות הנוגדנים להפטיטיס C בקרב צוות רפואי אינה שונה באופן משמעותי מזו של כלל האוכלוסיה, או קטנה מזו של קבוצת חולים שלקו במחלה עקב עירוי דם, ואולם, לדעת ב"כ התובעת ההשוואה הנכונה צריכה להיות בין אחוז הנדבקים במחלה בקרב עובדי בריאות, שאינם באים במגע עם דם ומוצריו ומחטים ומכשירים חדים, לבין אחוז הנדבקים במחלה בקרב עובדי בריאות שבאים במגע עם דם ומוצריו.

גם פרופ' ביטרמן מאשר שקיימת סכנה ללקות בדלקת כבד כרונית ושחמת הכבד בעובדי רפואה שנדקרו ממחט של חולים בהפטיטיס C. מכאן, שעובד בריאות שבא במגע עם מחטים ומכשירים חדים והפרשות של חולים בהפטיטיס C הינו בסכנה מרגע החשיפה להידבקות במחלות זיהומיות ביניהן הפטיטיס C. סכנה זו מטילה חובה על המעביד לנקוט באמצעי זהירות סבירים למנוע התרחשותה.

פרופ' ביטרמן איננו שולל כי במקרה שבפנינו ההידבקות במחלה היא כתוצאה ולאחר דקירת מחטים (אם כי הוא גם מציין אפשרות הדבקה ממקור לא ידוע, אך לדעת ב"כ התובעת היה על הנתבעת להראות שהתובעת נדבקה במחלה ממקור אחר).

בהעדר רישום נאות, ומשלא עמדה הנתבעת בנטל השכנוע להוכיח שההדבקה נוצרה בדרך אחרת, המסקנה הסבירה יותר היא שהתובעת נדבקה כתוצאה מכך שהתובעת באה במגע עם מחטים נגועות.

ט"ז. באשר לדברי פרופ' ביטרמן שהופעת המחלה אצל התובעת איננה מתאימה לסטטיסטיקה שלפיה תקופת הדגירה של מחלת כבד כרונית מרגע ההידבקות בהפטיטיס C נעה בין 18 ל-21 שנה, טוענת התובעת שמדובר בנתונים סטטיסטיים בלבד, ואין המדובר בנתון מוחלט אלא בנתון יחסי בלבד, שיש לו חריגים הנופלים בחלק הקיצוני של העקומה הסטטיסטית, ולכן בענייננו לא מן הנמנע שתקופת הדגירה של המחלה היתה קצרה מ-18 שנה.

פרופ' ביטרמן, בעמ' 7 של חוות דעתו, פיסקה 3 סיפא, מאשר שקיימת אפשרות להניח שמשך הזמן להופעת המחלה לאחר חשיפה למחטים נגועות, יכול להיות קצר מן הממוצע המופיע בספרות.

הנתונים הסטטיסטיים עליהם מתבסס פרופ' ביטרמן בחוות דעתו מתייחסים למטופלים (ערויי דם) בעוד שבענייננו, מדובר בעובדת בריאות. עובד בריאות, בענייננו התובעת, נדקר ממחטים מזוהמות מספר רב של פעמים, דקירות חוזרות ונשנות במשך כל שנות העבודה, ואין המדובר בארוע חד פעמי וחריג כפי שמתרחש אצל מטופלים.

עוד טוען ב"כ התובעת שדי בכך שהתובע מראה שגירסתו סבירה יותר ועומדת בדרישה של הטיית מאזן ההסתברות לטובתו, וזאת ללא קשר להוראת סעיף 41 של פקודת הנזיקין (ע"א 708/78, רמון נגד מאוטנר, ל"ד (1) עמ' 550).

על בית המשפט להיווכח על פי חומר העדויות מה הסיבה הנראית כמתקבלת על הדעת ביותר, לכן, בסוגיית הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה של התובעת להופעת המחלה , מידת ההוכחת הנדרשת היא שסביר יותר להניח כי קיים קשר סיבתי כזה מאשר שאיננו קיים. לדעת ב"כ התובעת המסכת הסבירה יותר היא

שעבודתה של התובעת גרמה להידבקותה במחלה והנתבעת לא הביאה ראיה שיש בה כדי להטות את מאזן ההסתברות לטובתה או אף לגרום לכך שהגירסאות תהיינה שקולות זו מול זו.

שיקול הדעת הסופי, כך ב"כ התובעת, מסור לבית המשפט ולא למומחים הרפואיים.

כמו כן מציין ב"כ התובעת שחוות דעתו של הרופא למחלות זיהומיות, ד"ר י. פוטסמן, רלוונטית יותר לענייננו, דנה בסיכון המקצועי שעובדי בריאות חשופים לו, וממילא היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות בקשר לאותו סיכון. חוות דעת זו של ד"ר י. פוטסמן הוגשה מטעם התובעת מבלי שהנתבעת הגישה חוות דעת נגדית.

עוד טוען ב"כ התובעת שעל הנתבעת חלה החובה להפיץ בין עובדיה נוהלי התנהגות ברורים בעבודה, לרבות
החובה לתעד את ההפצה, ובמקרים של אירועים חריגים ופגיעות מחמת אי הקפדה על נוהלים, על הנתבעת לוודא תיעוד מתאים על מנת שהמעביד יוכל להפיק לקח לעתיד.

הנתבעת דאגה להפצת נוהלי התנהגות ולעבודה של אחות אפידמיולוגית רק בשנת 1993 ורק באותה עת התחיל רישום מסודר של אירועים בעלי פוטנציאל הידבקות של צוות רפואי, כגון דקירות ממחטים, אז נערך גם רישום רטרוספקטיבי של ארועי דקירה בעבודה. דבר זה מוכיח שהנתבעת ייחסה חשיבות לרישום. לתובעת נגרם נזק עקב העדר רישום כזה עד 1993. בהעדר רישום נאות, לא ניתן לקבל את גירסת הנתבעת כיום, זאת לאחר שהתובעת עבדה עשרות שנים עבודה יום יומית במחיצת חולים נגועים ומכשירים חדים, כשגירסת הנתבעת נעדרת רישום כלשהו.

לסיכום הדברים: עמדת ב"כ התובעת היא שיש לקבוע שהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, לחילופין, התובעת עמדה בנטל השכנוע והראתה שטענותיה לענין הקשר הסיבתי סבירות מאלה של הנתבעת. כמו כן שיקול הדעת הסופי בהכרעה לגבי האמור בחוות הדעת הרפואיות מסור לבית המשפט בלבד.

י"ז. שונה עמדת ב"כ הנתבעת הטוען שמאז תחילת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת במרכז הגריאטרי בפרדס חנה (28.8.1977) עד 21.9.1986, שימשה התובעת ככח עזר.

בין התאריכים 16.8.1984 עד22.9.1986 למדה התובעת בבית הספר לאחיות מעשיות שליד בית החולים שער מנשה, ועבודתה כאחות מעשית החלה רק לאחר גמר הכשרתה בשנת 1986 (תשובה לשאלה 42(ב) (3) בתצהיר תשובות לשאלון). הרשאה לביצוע פעולת שאיבת דם ורידית קיבלה התובעת ביום 1.12.1992 (מוצג א'/1 של מוצגי התביעה).

בשנת 1994 אובחנה התובעת כסובלת ממחלת שחמת הכבד על רקע הידבקות בנגיף מסוג הפטיטיס C. לגבי האפשרות שהתובעת נדבקה בנגיף מסוג הפטיטיס C, כתוצאה, למשל, מטיפול בהפרשות של מטופלים, השיב המומחה הרפואי פרופ' ח. ביטרמן, לשאלה ראשונה ב' סיפא, שהוצגה לו במכתב ב"כ התובעת מיום 8.11.98 (נספח ד' לסיכומי הנתבעת), ותשובת המומחה מיום 18.12.98 (נספח ה' לסיכומי הנתבעת), שהסיכון להידבקות בדלקת כרונית של הכבד לאחר דקירות הוא נמוך, והסיכון להידבקות עקב טיפול אישי בחולים גריאטריים כולל דאגה לנקיונם ומגע עם הפרשות גופם, נמוך בהרבה, למיטב ידיעתו של המומחה.
אין על כך דיווחים בספרות, ומרכיבים אלה של טיפול בחולים קשישים אינם מקובלים כגורם סיכון מוגבר להדבקה בדלקת כבד כרונית מסוג C.

גם המומחה למחלות זיהומיות מטעם התובעת, דר" י. פוטסמן, כותב בתחילת חוות דעתו שבעוד זיהומים ע"י נגיפים A ו-E מועברים על ידי הצואה, הרי שאר הנגיפים מועברים על ידי דם ומוצריו. במסגרת העסקתה של התובעת ככח עזר או מטפלת לא ביצעה התובעת, ואף לא היתה מוסמכת לבצע, עירויים או כל טיפול תת-ורידי. את עבודתה כאחות מעשית התחילה התובעת רק בשנת 1986, ובדצמבר 1992 קיבלה התובעת הרשאה לביצוע פעולות חודרניות (שאיבת דם ורידי), כמצויין לעיל.

ב"כ הנתבעת חולק על טענת ב"כ התובעת לפיה היתה התובעת חשופה במהלך שנות עבודתה מאז 1977 לדם, מוצרי דם, הפרשות מזוהמות של חולים עמם באה במגע, ולמכשירים חדים כענין שבשיגרה (סעיף 2 סיפא בסיכומי התובעת).

טוען ב"כ הנתבעת שבמקרה בו ממוקדת עילת התביעה בהידבקות בהפטיטיס C במקום עבודתה של התובעת, קיימת חשיבות רבה לאופי עבודתה בכל שלב של הסמכתה.

התובעת, כך טוען ב"כ הנתבעת, החלה לבצע עירויי דם רק לאחר הסמכתה בדצמבר 1992 ובכך נשמט הבסיס העובדתי לטענה לפיה היתה התובעת חשופה לדם וערויי דם במשך כל שנות עבודתה, ומכל מקום פוחתת סבירותה של הטענה באופן מהותי.

י"ח. לענין הקשר הסיבתי בין עבודתה של התובעת והידבקותה בהפטיטיס C והופעת מחלת שחמת הכבד מצביע ב"כ הנתבעת על כך שבהחלטת מינוי המומחה הרפואי פרופ' ח. ביטרמן מיום 5.4.98, נקבע שהמומחה יקבע, בין היתר, גם את גורמי הסיכון שיש בהם כדי להביא לפי הערכת המומחה להופעת המחלה והנכות ולא החמרתה באופן ספציפי אצל התובעת.

באשר לגורמי סיכון הופעת המחלה או החמרתה כותב המומחה שמשך הזמן הממוצע מהדבקות בהפטיטיס C, לאחר עירוי דם נגוע, ועד התפתחות דלקת כבד כרונית הוא 18.4 שנים, ועד שחמת הכבד הינו 21.2 שנים. לפי הספרות מהלך המחלה לאחר דקירות קל יותר ולכן קרוב לודאי שבמקרים של דקירה משך הזמן עד התפתחות שחמת ארוך יותר.

ממשיך ב"כ הנתבעת ומצביע על כך שהתובעת החלה עבודתה אצל הנתבעת כ-16 שנים לפני אבחון מחלתה ולכן קובע פרופ' ביטרמן בחוות דעתו שהטענה כי התובעת נדבקה בהפטיטיס C שהובילה לשחמת הכבד
מדקירות מחטים בסוף שנות השמונים או לאחר מכן אינה מתאימה לנתוני הזמן הנ"ל.

יתר על כן: ב"כ הנתבעת מצביע על כך שהמומחה הרפואי לא התייחס בחוות דעתו לכך שהתובעת לא ביצעה עירוי דם עובר להסמכתה בדצמבר 1992, משמע, שנתיים עובר לאבחון מחלתה.

פרופ' ח. ביטרמן גם מגדיר כאפשרות בעלת סיכוי קטן את ההנחה כי:

  1. הצהבת משנת 1978 (לגביה אין פרטים) היתה הפטיטיס C חריפה.
  2. התובעת נדבקה בהפטיטיס C עקב הפרשות או דם של חולה נגוע.
  3. התפרצות השחמת היתה קצרה מן הממוצע המופיע בספרות.


לטענת ב"כ הנתבעת גם אילו היינו מניחים שהתקיימו התנאים הנ"ל (המוכחשים על ידי הנתבעת) הרי אין
בהסתברות ברמה של סיכוי קטן כדי לקבוע לפי מאזן ההסתברויות את הקשר הסיבתי הנדרש בין עבודת התובעת לבין מחלתה.

יתר על כן: הסיכוי להידבקות בהפטיטיס C במרכז הגריאטרי בו עבדה התובעת נמוך מאשר בבתי החולים הכלליים הואיל והייצוג של חולים בעלי סיכון גבוה למחלת כבד כרונית, כמו למשל חולי דיאליזה או נרקומנים, נמוך בהרבה מאשר בבתי חולים.

כמו כן, הפרוצדורות התת ורידיות קטן בהרבה מזה הנהוג בבתי החולים, תשובת פרופ' ביטרמן בתשובה לשאלה ראשונה - חלק א' - מכתב השאלות מיום 8.11.98, נספח ד' לסיכומי הנתבעת, ותשובותיו מיום 18.12.98 , נספח ה'.

המומחה למחלות זיהומיות מטעם התובעת כותב בחוות דעתו מיום 14.2.00 שקיימת עדות לכך כי התובעת חלתה בעברה בדלקת כבד מסוג A.

מוסיף ב"כ הנתבעת שד"ר י. פוטסמן כותב אמנם בסיפא של חוות דעתו שהאפשרות שהצהבת בשנת 1978 נגרמה על ידי נגיף מסוג C גבוהה יחסית, אך זאת ללא כל עדות רפואית אלא בהסתמך על "עדויות נסיבתיות בלבד, דהיינו, אופי ומקום העבודה שלה..." וכן בהתבסס על מחקר שמצא כי דוקא בקרב עובדי ביוב ואחיות לא נמצא שיעור מוגבר של הדבקה בנגיף מסוג A, שהרלוונטיות שלו, לדעת ב"כ הנתבעת, נתונה בספק רב.

גם המומחה מטעם הנתבעת פרופ' טור כספא כותב בחוות דעתו (שהוגשה לבית המשפט ביום 5.1.98) שקיימת אפשרות סבירה מאד שמחלת הצהבת משנת 1978 היתה דלקת נגיפית מסוג A.

הסיכוי לפיו נדבקה התובעת ממחטים נגועות בעת שלא ביצעה כל פעולת עירוי דם, אלא תפקדה כמטפלת או אחות מעשית (התקופה שלפני דצמבר 1992), הינה אף נמוכה מן המתואר על ידי מומחה בית המשפט.

י"ט. לענין הגשת חוות דעתו של המומחה למחלות זיהומיות מטעם התובעת ד"ר י. פוטסמן (עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 31.1.00), כותב ב"כ הנתבעת, שחוות דעת זו עסקה באותו תחום רפואי בו עסקה חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ואף לא חייבה מומחיות מיוחדת מעבר לזו של מומחה בית המשפט.
התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות דעתו של פרופ' ד. שובל מיום 26.5.96, אך אין בחוות דעתו קביעה כלשהיא התומכת בקשר סיבתי בין מחלתה של התובעת לבין מקום עבודתה.


המומחה מטעם הנתבעת פרופ' טור כספא שלל קשר סיבתי בין מחלתה של התובעת לבין מקום עבודתה מנימוקים אלה:

  1. מהלך המחלה של זיהום בנגיף הפטיטיס C עד התפתחות שחמת סימפטומטית הוא בממוצע 20 שנה.
  2. בקרב עולי ברית המועצות לשעבר (ממנה עלתה התובעת ארצה) שיעור הנשאים של הפטיטיס C גבוה משמעותית משיעור הנשאים באוכלוסיה הכללית.
  3. מהלך מחלתה של התובעת אינו מתאים לתיאור מחלתם של עובדי רפואה שנדבקו עקב דקירה ממחט נגועה, הואיל והאחרונים סובלים ממהלך מחלה קל וחולף יחסית, לאור מיעוט הויריונים (חלקיקי הנגיף).


מסכם ב"כ הנתבעת שחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא רק שאינה תומכת בטענות התובעת אלא מפריכה אותן.

חוות דעתו של המומחה למחלות זיהומיות מטעם התובעת אינה מוסיפה כל קביעה רפואית חדשה אלא מבוססת על העובדה שהתובעת נמנית לכאורה על קבוצת סיכון גבוהה להדבקה. מכאן, שיש לדחות את התביעה בהעדר קשר סיבתי רפואי.

כ. עוד ובנוסף ממשיך ב"כ הנתבעת וטוען שלא ניתן לבסס חובת זהירות קונקרטית הואיל ונגיף דלקת הכבד מסוג C לא היה מוכר לעולם הרפואי אלא מתחילת שנות התשעים, כך שהנתבעת לא יכלה ואף לא היתה
צריכה לצפות את הנזק מקיומו של נגיף שאינו מוכר כלל.

פרופ' ד. שובל אמנם לא נזקק לענין זה הואיל ולא דן בסוגיית הקשר הסיבתי, אך הן המומחה הרפואי פרופ' ח. ביטרמן , והן פרופ' טור כספא וד"ר י. פוטסמן ציינו שנגיף ההפטיטיס C לא היה מוכר לפני תחילת שנות התשעים.

כמו כן טוען ב"כ הנתבעת שפעולותיה של הנתבעת באשר לנושא המחלות הזיהומיות היו סבירות . מאז שנת 1968 מועברים באופן סדיר קורסים לכוחות עזר ואחיות בנושאים סיעודיים, ובכלל זה שתי הרצאות לפחות בנושא מניעת זיהומים ותאונות והיגיינה אישית וסביבתית.

בסוף 1977 - תחילת 1978 עברה התובעת קורס הדרכה למטפלים גריאטריים, בו מועברת הדרכה כולל שמירה על היגיינה אישית במהלך טיפול בחולה.

בין השנים 1986-1984 עברה התובעת הכשרה בבית הספר לאחיות בו נעשית הדרכה יסודית, בין היתר, במניעת מחלות זיהומיות.

בהמשך מפנה ב"כ הנתבעת לנוהל בטיחות עובדי מעבדות (יולי 1991), חוזר מנכ"ל בקשר למחלות מדבקות (מרץ 1992), נוהל מניעת הדבקות (ספטמבר 1993), נוהל מניעת זיהומים (יוני 94) ובידוד למניעת התפשטות מחלות מידבקות (נספחים ח', ט', י', י"א, י"ב, לסיכומי ב"כ הנתבעת).

לדעת ב"כ הנתבעת אין בפעולות הסברה ונוהלים מפורטים ואינטנסיביים ככל שיהיו, כדי לסייע במניעת הידבקות ממטופלים שלא ניתן היה לדעת כי הינם נשאים של נגיף מסוג הפטיטיס C, שלא ניתן היה לאבחנו אלא מתחילת שנות התשעים.

כ"א. לגבי טענת התובעת בדבר העדר רישום רפואי מפנה ב"כ הנתבעת לאמור בסעיף 6 סיפא של כתב התביעה, דהיינו, שהתובעת דיווחה למעבידה, גם בכתב, על חלק מארועי הדקירה, ואילו דקירות אחרות, במיוחד אלה שספגה כמטפלת, לא דווחו הואיל והתובעת לא היתה מודעת לסיכון הכרוך בהן.

טוען ב"כ הנתבעת שמאמירת התובעת עולה כי לפחות בגין חלק מן הדקירות נטענות לא דיווחה למעבידה, ולכן אינה יכולה להיבנות מהעדר רישום כשהיא עצמה נמנעה מלדווח.

לגבי הדקירות שלגביהן כן דיווחה (גם בכתב) לא המציאה התובעת מסמך כלשהוא, ומכל שכן לא במועד המתאים למסגרת הזמנים המתאימה ליצירת מחלת שחמת הכבד (תחילת שנות השבעים).

המסמך היחיד הקיים הוא מסמך מן הנתבעת המופנה לקופת חולים (הכוונה לטופס בל/250 מוצג א/2
במוצגי התביעה). מסמך זה הוא מחודש מאי 1995, שנה לאחר שהתובעת אובחנה כסובלת משחמת הכבד.

עוד טוען ב"כ הנתבעת שאין להקיש מן ההלכה בדבר העדר רישום רפואי לענייננו, הואיל ואין המדובר ברישום רפואי אלא ברישום על ידי המעביד בדבר נזק גוף שנגרם לעובד (לפי דיווח העובד). הרציונל בהלכה בדבר העדר רישום רפואי טמון בחשיבות הרישום לצורך טיפול בחולה, ולא מן הטעמים המפורטים על ידי ב"כ התובעת.

ביצוע רישום רפואי הינו חובה המוטלת על כל רופא במסגרת תפקידו, ומשלא נעשה רישום כזה, ללא הסבר מניח את הדעת, עובר נטל הראיה אל כתפי הרופא. מה שאין כן כשמדובר בדיווח מפי עובד על דקירה, בדומה לכל נזק גוף אחר הנגרם במהל העבודה.

אשר לטענת ב"כ התובעת לפיה קביעת המוסד לביטוח לאומי (שהכיר ב"מחלת מקצוע") מחייבת את המדינה משיב ב"כ הנתבעת שאין בקביעת המוסד לביטוח לאומי כדי לחייב את בית המשפט ואין לומר כי בכל מקום בו ניתנה הכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי אין המדינה רשאית לכפור בקביעה זו בהליך משפטי נפרד.
מן הפרוטוקולים של המוסד לביטוח לאומי ניתן לראות שמחלתה של התובעת הוכרה כמחלת מקצוע מבלי שנערך דיון בשאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין מחלתה לבין מקום עבודתה.

המבחנים להכרה בתביעה במסגרת המוסד לביטוח לאומי שונים מאלה הנדרשים בהליך אזרחי, ומכל מקום אינם מחייבים את בית המשפט, לענין זה מסתמך ב"כ הנתבעת על ע"א 2745/97, כלל חברה לביטוח בע"מ נ. יצחק בן אבו, מתוך תקדין עליון.

כ"ב. ב"כ התובעת הגיש תגובה לסיכומי ב"כ הנתבעת. ב"כ התובעת מצביע על כך שחוות הדעת של ד"ר י. פוטסמן אינה עוסקת בהתפתחות מחלת שחמת הכבד אצל התובעת, אלא בסוגיית תנאי העבודה וגורמי הסיכון להם היתה התובעת חשופה במהלך עבודתה.

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט פרופ' ח. ביטרמן דן בפן הרפואי קליני של המחלה, ואילו ד"ר י. פוטסמן
דן בתנאי העבודה של התובעת והשפעתם עליה, וחוות דעתו, כך ב"כ התובעת, קושרת בין תנאי עבודתה של התובעת לבין מחלת הכבד הנגיפית הקשה ממנה היא סובלת היום.

לענין אחריות הנתבעת טוען ב"כ התובעת שהנתבעת מודה למעשה בכך שרק בשנת 1991 יצא לראשונה נוהל בטוח לעובדי מעבדות, ובכך יש משום הודאה שעד שנת 1991 לא פעלה הנתבעת להדרכת העובדים לגבי בטיחות בעבודה.

הנתבעת, כך נטען, לא הביאה לידיעת התובעת כללי בטיחות בעבודה באשר להפרשות מזוהמות ודם מזוהם. אין רוונטיות לגילוי נגיף הפטיטיס C בשנות ה-90, הואיל ולנתבעת חובה לוודא שהתובעת תישמר מפני מחלות זיהומיות בכלל, ואין נפקא מינה לגבי סוג הנגיף בו נדבקה.

נקיטת אמצעי בטיחות למניעת הדבקויות במחלות זיהומיות היתה מונעת את הדבקותה של התובעת במחלת הכבד בה לקתה, ובכך הפרה הנתבעת את חבותה כלפי התובעת.

כללי הבטיחות שהופצו על ידי הנתבעת בשנות ה-90 צריכים היו להתקיים לפני כן, מאז תחילת עבודתה של התובעת בבית החולים הגריאטרי , אך דבר זה לא נעשה.

לענין חובת רישום תאונות תעסוקתיות של דקירות במחטים וכלים חדים, טוען ב"כ הנתבעת שרישומים אלה אינם בבחינת מסמכים כלליים של מעביד, אלא יש לראותם גם כן כמסמכים טיפוליים בגלל חשיבותם לבריאותו של אדם, ולכן גם הם למעשה בבחינת רישום רפואי.

עד כאן תמצית האמור בתגובת ב"כ התובעת לסיכומי הנתבעת.

כ"ג. הבאתי בהרחבה את טיעוניהם המפורטים של באי כח שני הצדדים, ואת האמור בחוות הדעת של הרופאים מטעם שני הצדדים, לרבות חוות דעתו של המומחה הרפואי, על מנת שיהיה בפנינו הרקע המלא שביסוד עמדותיהם של הצדדים.

שאלה מרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא, האם קיים קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת במרכז הגריאטרי לבין מחלת הכבד ממנה היא סובלת.

המומחה הרפואי פרופ' ח. ביטרמן כתב בחוות דעתו שעל יסוד הנתונים הממוצעים ביחס לזמן החולף מן ההידבקות בהפטיטיס C לאחר עירוי דם נגוע ועד התפתחות שחמת הכבד נראה לו שמועד ההידבקות המשוער של התובעת היה כ-20 שנה לפני הופעת השחמת (בתחילת שנות ה-70).

עוד מוסיף המומחה הרפואי שהטענה לפיה נדבקה התובעת בסוף שנות ה-80 בהפטיטיס C שהובילה לשחמת הכבד מחמת הדקירות במחטים - אינה מתאימה לנתוני הזמן הנ"ל. מכאן שעל פי הנתונים הסטטיסטיים הממוצעים, הידבקותה של התובעת בנגיף הפטיטיס C היתה בסמוך לשנת 1974, שהרי הביופסיה שבה אובחנה שחמת הכבד בוצעה לתובעת במהלך 1994, ואילו עבודתה של התובעת אצל הנתבעת התחילה רק באוגוסט 1977.

ואולם, אין מחלוקת על כך שהתובעת לקתה בצהבת בשנת 1978, משמע, כשנה לאחר תחילת עבודתה אצל הנתבעת ככח עזר (מטפלת).

אין ברשות הרופאים מידע באשר לשאלה מה היה סוג הנגיף שבעטיו לקתה התובעת בצהבת בשנת 1978. הד"ר י. פוטסמן, מומחה למחלות זיהומיות, שחוות דעתו מטעם התובעת הוגשה לאחר חוות הדעת של המומחה הרפואי פרופ' ח. ביטרמן, כותב בענין זה בחוות דעתו שברור הוא שאין המדובר בדלקת מסוג B (שמשאירה עקבות לתמיד), אם כי יש עדות שהתובעת חלתה בעברה בדלקת מסוג A אך לא ברור מתי חלתה (ויתכן שחלתה בדלקת מסוג A דווקא לאחר דלקתC ).

כמו כן כותב ד"ר י. פוטסמן שלא ניתן לשלול אפשרות שהצהבת בשנת 1978 נגרמה על ידי נגיף A, בעוד שההדבקה בנגיף C ארעה מאוחר יותר במהלך עבודתה של התובעת. בהמשך מוסיף ומסביר ד"ר י. פוטסמן שאמנם סוג דלקת הכבד החריפה שהתובעת לקתה בה בשנת 1978 איננו ברור, דלקת זו יכולה להיות מסוג A או C (או סוג אחר שלא נבדק), אך עדויות נסיבתיות בלבד, משמע, אופי ומקום העבודה של התובעת, שמו אותה בקבוצת סיכון גבוהה להדבקה בנגיף דלקת כבד C. (ההדגשה שלי - י.ג. )

כ"ד. עמדתו של המומחה הרפואי פרופ' ח. ביטרמן היא שלא ניתן לשלול בוודאות שהצהבת בשנת 1978 היתה הפטיטיס C חריפה, דלקת שיכולה להתבטא בחולי קל יחסית. מוסיף המומחה שאם אכן זהו המצב, גם לא ניתן לשלול ש- 16 שנה לאחר מכן הופיעו סימני הפטיטיס C כרונית ושחמת הכבד. כותב המומחה:

”על מנת לטעון שרצף זה הגיוני וכי הוא קשור לעיסוקה המקצועי באותה תקופה, יש להניח שההדבקה היתה מחשיפה להפרשות או לדם של חולה
הפטיטיס C בעת עבודתה כמטפלת. צריך גם להניח שמחלת הכבד בה לקתה ב-1978 היתה הפטיטיס C ושמשך הזמן עד להופעת שחמת היה קצר מהממוצע המופיע בספרות. הסיכוי ששילוב זה אכן התקיים - קטן, אך אין לשללו לחלוטין”

(ההדגשה שלי - י.ג.)

בתשובותיו מיום 18.12.98 לשאלות ההבהרה חוזר המומחה הרפואי על ההסבר מדוע לא ניתן לקבוע בוודאות שהתובעת לקתה במחלה על רקע עבודתה, והוא כותב שהואיל ומשך הזמן הממוצע מהדבקה בהפטיטיס C עד התפתחות שחמת הכבד הינו מעל 20 שנה, הרי מחלת הכבד החריפה (שהובילה למהלך הכרוני ולשחמת), התחוללה בשנות ה-70 הראשונות, כמו כן יתכן שהתובעת היתה נשאית של הפטיטיס C בעת עלייתה ארצה (באותה עת לא ניתן היה לבדוק זאת), אין נתונים מספיקים כדי לדעת האם דלקת הכבד החריפה בשנת 1978 היתה ארוע וודאי של הפטיטיס C או דלקת כבד אחרת, וכן מציין המומחה שאחוז נכבד מהלוקים בהפטיטיס C נדבקים ללא גורם סיכון ידוע ולכן, אי אפשר להניח בוודאות שההדבקה הראשונית היתה מדקירת מחט.

המומחה מסכם עמדתו בכך שלא ניתן לקבוע בוודאות שהתובעת לקתה במחלה על רקע עבודתה ומוסיף:

”חשוב להדגיש שלא ניתן לשלול בוודאות שלקתה במחלה על רקע עבודתה בבית החולים הגריאטרי בשנות ה-70”

(ההדגשה שלי - י.ג.)

כ"ה. על בית המשפט להגיע למסקנה בשאלה שבמחלוקת על יסוד כלל הראיות המונחות בפניו.

בע"א 2160/90, רז נגד לאץ והסנה, פד"י מ"ז (5) 170, נאמר בעמ' 174:

”אכן, בדרך כלל, כשמומחה רפואי אשר נתמנה על-ידי בית המשפט מגיש חוות-דעתו, וצד מהצדדים אינו מנסה לערער על חוות-דעתו על-ידי הפניית שאלות הבהרה או על-ידי חקירתו הנגדית, ניתן להסיק, לכאורה, שחוות-דעתו מקובלת על הצדדים. אך יש לזכור, שהקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט”

כב' הנשיא אורי גורן כותב בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 212:

”המומחה הרפואי שאותו מינה בית המשפט ..... אינו מקבל את סמכויותיו של בית המשפט בנוגע להכרעה בדין. בית המשפט אינו גורע מסמכויותיו ומחובותיו להכריע בסכסוך. מינוי המומחה או הפוסק לא נועד לפגוע במשימות בית המשפט, אלא לעזור לו ולהעמיד לרשותו כלי עזר בבואו להכריע את הדין..... בית המשפט הוא הקובע סופית את העובדות על סמך הראיות שבאו לפניו, וחוות הדעת של המומחה או הפוסק גם היא אינה אלא ראיה שכוחה ותוקפה המיוחדים נובעים בהסכמת הצדדים”

כ"ו. האפשרות שהתובעת היתה נשאית של הפטיטיס C בעת עלייתה ארצה היא בגדר השערה בלבד, ללא נתון עובדתי, הואיל ובמועד שבו עלתה התובעת ארצה (1973) לא ניתן היה לבדוק זאת.

נותרת בעינה העובדה שהתובעת לקתה בצהבת (כשאין תיעוד ביחס לשאלה מה היה סוג הנגיף, האם A או C) בשנת 1978, כשנה לאחר שהחלה התובעת לעבוד במרכז הגריאטרי ככח עזר (מטפלת).

המומחה למחלות זיהומיות מטעם התובעת ד"ר י. פוטסמן כותב לגבי אותה דלקת מ-1978:

”הדלקת יכלה להיות מסוג A או C (או סוג אחר שלא נבדק). עדויות נסיבתיות בלבד, דהיינו, אופי ומקום העבודה שלה, שמו אותה בקבוצת סיכון גבוהה להדבקה בנגיף דלקת כבד C ”

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ' ח. ביטרמן, כותב בחוות דעתו שלא ניתן לשלול בוודאות שאותה צהבת משנת 1978 היתה הפטיטיס C חריפה, ואם אכן כך, מוסיף המומחה ומציין שגם לא ניתן לשלול ש-16 שנה לאחר מכן הופיעו סימני הפטיטיס C כרונית ושחמת הכבד (הגם שהממוצע הסטטיסטי הינו כ-20 שנה).

המומחה הרפואי מוסיף שהסיכוי שהתקיים השילוב שלפיו: מחלת הכבד בה לקתה התובעת ב-1978 היתה הפטיטיס C, ושמשך הזמן עד הופעת השחמת היה קצר מן הממוצע שבספרות - הסיכוי ששילוב זה אכן
התקיים - קטן, אך אין לשללו לחלוטין.

גם בתשובות ההבהרה מיום 18.12.98 כותב המומחה פרופ' ביטרמן:

”חשוב להדגיש שלא ניתן לשלול בוודאות שלקתה במחלה על רקע עבודתה בבית החולים הגריאטרי בשנות השבעים”(ההדגשה שלי - י.ג.).

כ"ז. נראה לי שהראיות שהובאו בפני בית המשפט תומכות במסקנה שהתובעת היתה מצויה בסביבה שבה קיים סיכון להדבקה בנגיף דלקת הכבד C, וזאת עקב עבודתה במרכז הגריאטרי.

ב"כ הנתבעת טען שהתובעת הועסקה בשנות השבעים ככח עזר (מטפלת), רק ב-1984 למדה כאחות מעשית, החלה לעבוד כאחות מעשית ב-1986, וביום 1.12.92 קיבלה את ההרשאה לעסוק בשאיבת דם ורידי לבדיקות (מוצג א'/1 של מוצגי התביעה). לכן, טוען ב"כ הנתבעת שלמעשה התובעת לא באה במגע עם מחטים נגועות או מזרקים, בתקופה שעבדה ככח עזר, שהרי היא לא עסקה בנטילת בדיקות דם.

מעיון בכתב התביעה עולה שהתובעת טוענת שהיא ביצעה את כל סוגי הטיפולים המוטלים בדרך כלל על אחות מעשית ומטפלת ובכלל זה עזרה פיזית לחולים, עזרה בביצוע בדיקות רפואיות וכן גם ביצוע בדיקות דם, הזרקת זריקות וכיוצ"ב (סעיף 4 לתביעה), וכן שהיו לא פעם מקרים בהם נדקרה בשעת מתן טיפול, בין אם על ידי מחטים ומזרקים (חדשים או משומשים), או כלים חדים אחרים שמשמשים בפעולות רפואיות.

בשאלה מס' 51 לשאלון נתבקשה התובעת לפרט את אירועי הדקירות ועל כך היא השיבה בתצהיר:

”נדקרתי מספר פעמים בעת ביצוע בדיקת דם, בעת בדיקת סוכר בדם, בהורקת אשפה. דיווחתי על כך לממונים עליי”

המומחה הרפואי נשאל בשאלות הבהרה על ידי ב"כ התובעת האם נכון יותר להניח שגורם הסיכון העיקרי להידבקות היה על רקע מגעה של התובעת עם החולים ובכלל זה דאגה לנקיונם, חשיפה להפרשות ולדם, ועל כך השיב המומחה שהסיכון להידבקות עקב טיפול אישי בחולים גריאטריים כולל דאגה לנקיונם ומגע עם הפרשות גופם - נמוך בהרבה, ואולם, נראה לי שבבואי לשקול את הסיכון של התובעת להיחשפות לזיהומים עליי לקחת בחשבון שמטבע הדברים מגע עם הפרשות גופם של החולים כולל בתוכו גם סיכון היחשפות לדמם של החולים, שעלול להימצא בהפרשות אלה, כשבעבודתה ככח עזר - מטפלת, אמורה היתה התובעת לעסוק, בין היתר, בטיפול אישי בחולים, ובנוסף לכך, כפי שציינה בתשובתה בתצהיר, עסקה, בין היתר, גם בהורקת אשפה. גם בעבודה זו עלולה היתה התובעת להיתקל בחפצים שבאו במגע עם דם, ובכלל זה מחטים שנזרקו למיכל האשפה.

מכאן, שעצם העובדה שבתקופה שמשנת 1977 עד 1986 הועסקה התובעת ככח עזר, אין בה כשלעצמה, כדי ללמד על כך שהתובעת לא היתה אמורה לבוא במגע עם דם או עם מחטים נגועות או כלים חדים נגועים.

כ"ח. מטעם המרכז הגריאטרי הופנתה התובעת לקופת החולים הכללית ביום 23.5.95 לקבלת עזרה רפואית (מוצג א'/2 במוצגי התביעה). במסמך זה שנחתם על ידי מנהלת שירותי סיעוד של המרכז הגריאטרי נכתב שכאשר עבדה התובעת בטיפול בחולים:

”במהלך עבודתה נדקרה ממחטים מזוהמות בטפלה בחולים ללא כפפות”

כותב ב"כ הנתבעת בסיכומיו, סעיף 37, שמסמך ההפניה הנ"ל ממאי 1995 הינו מעל שנה לאחר שהתובעת אובחנה כסובלת ממחלת השחמת.

אינני סבור שהעובדה שמסמך ההפניה לקופת חולים בל/250 נכתב שנה לאחר שהתובעת כבר אובחנה כסובלת משחמת, יש בה כדי להמעיט ממשקלו של המסמך. המסמך חתום על ידי הגב' ויקי אדרי, מנהלת שירותי סיעוד במרכז הגריאטרי, וצויין שם כי תפקידה: "אחות ראשית". חזקה על אחות ראשית שהיא מכירה היטב את העבודה, על סיכוניה, ואין סיבה עניינית שלא לייחס למסמך זה את מלוא המשקל הראוי לו.

אני מודע לכך שבשנת 1978 כשלקתה התובעת בצהבת היא עדיין לא היתה אחות מעשית אלא עבדה ככח עזר (מטפלת), אך היחשפות לדקירות ממחטים מזוהמות קיימת במהלך העבודה,לאו דווקא בשעת נטילת דם לבדיקה. מגע עם מחט מזוהמת או חפץ שיש בו דם של מי מן החולים, יכול להתרחש גם בזמן ריקון מיכל אשפה שיש בו חפצים מזוהמים, לרבות חפצים שיש בהם דם של מי מן החולים, או מחטים נגועות, או על ידי מגע מקרי במחט או בכלי חד במהלך עבודה במחלקת הסיעוד.

בשים לב לכל האמור לעיל, מקובלת עליי עמדתו של הד"ר י. פוטסמן בחוות דעתו ש:


”אופי ומקום העבודה שלה שמו אותה בקבוצת סיכון גבוהה להדבקה בנגיף דלקת כבד C ”

כ"ט. כאמור, ציין פרופ' ח. ביטרמן בחוות דעתו שההנחה שמחלת כבד שמקורה בנגיף C שהתובעת לקתה בה, בשנת 1978, היא שהביאה לדלקת הכרונית ולשחמת שאובחנה ב-1994 מחייבת את ההנחה שמשך הזמן עד להופעת השחמת היה קצר מן הממוצע המופיע בספרות.

לפי הממוצע הסטטיסטי משך הזמן הוא כ-20 שנה, אך עלינו לזכור שמדובר בנתונים סטטיסטיים, כך שחריגה כלפי מטה לפרק זמן של 16 שנה, היא לעניות דעתי, חריגה שיש לקחתה בחשבון.

על יסוד כל המוסבר לעיל אני סבור שקיים קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת במרכז הגריאטרי לבין מחלת הכבד בה לקתה. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו (סעיף 23) שגם אילו התקיימו התנאים שמפרט פרופ' ח. ביטרמן, שאמורים להתקיים לצורך קיומו של קשר בין הצהבת בה לקתה התובעת בשנת 1978 לבין מחלת הכבד הכרונית והשחמת, הרי אין בהסתברות ברמה של "סיכוי קטן" כדי להוביל למסקנה שהקשר הסיבתי בין עבודתה של התובעת לבין מחלתה, הוכח על פי מאזן ההסתברויות.

התובעת לקתה בצהבת בשנת 1978 (בהיותה אז כבת 19), שנה לאחר שהחלה עבודתה במרכז הגריאטרי, כשעבודתה ככח עזר (מטפלת) חשפה אותה לאפשרות של מגע עם דמם של חולים, בין אם על ידי טיפול בהפרשותיהם של חולים, בין אם על ידי מגע במחטים או כלים חדים בזמן ריקון מיכלי אשפה, או מגע מקרי עם מחט מזוהמת במהלך העבודה במחלקת הסיעוד. ראינו, שהאחות הראשית של המרכז הגריאטרי אישרה במאי 1995 שבמהלך עבודתה של התובעת היא נדקרה ממחטים מזוהמות בטפלה בחולים ללא כפפות. המומחה הרפואי גם ציין בתשובתו לשאלות ההבהרה שלא ניתן לשלול בוודאות שהתובעת לקתה במחלה על רקע עבודתה בבית החולים הגריאטרי בשנות השבעים.

לא הובאו מטעם הנתבעת נתונים נוגדים שיש בהם כדי להצביע על קיומו של רקע עובדתי אחר, שממנו ניתן להסיק שההדבקה בנגיף ההפטיטיס C התרחשה מחוץ לעבודתה של התובעת במרכז הגריאטרי (באשר לאפשרות שהתובעת היתה נשאית של הפטיטיס C בעלייתה ארצה, הרי מציין המומחה שבאותה תקופה לא ניתן היה לבדוק זאת).

בנתונים אלה אני סבור שהמסקנה, בהתאם למאזן ההסתברויות, היא שקיים קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת במרכז הגריאטרי לבין מחלת הכבד ממנה היא סובלת.

ל. כותב המומחה הרפואי בחוות דעתו שנגיף ההפטיטיס C לא היה ידוע בשנות השבעים ובתקופה זו לא ניתן היה לאבחן את המחלה בוודאות, ולכן גם אם אחד החולים בהם טיפלה התובעת היה נשא של נגיף זה , לא ניתן היה לדעת זאת והבדיקות הסרולוגיות לאבחון הפטיטיס C נהיו זמינות רק בתחילת שנות התשעים.

טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, שלא ניתן לייחס אחריות לנתבעת לא רק בגלל העדר קשר סיבתי אלא גם משום שהנתבעת לא צריכה היתה לצפות נזק מקיומו של נגיף שאיננו מוכר, ומכל מקום הנתבעת נקטה בפעולות הדרכה במסגרת הקורסים שניתנו לכוחות עזר ולמטפלים גריאטריים לרבות הכשרה בבית הספר לאחיות שבו למדה התובעת כאחות מעשית.

ב-ע"א 663/88 שירזיאן נגד לבידי אשקלון פד"י מ"ז (3) 225, נקבע בעמ' 229:

”לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים”

ובהמשך:

”אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט”

אין מחלוקת על כך שכאשר לקתה התובעת בצהבת בשנות השבעים נגיף ההפטיטיס C טרם זוהה. פרופ' טור כספא מטעם הנתבעת כותב בחוות דעתו שנגיף הפטיטיס C זוהה בשנת 1989, והחל משנת 1991 ניתן לאבחן זיהום בנגיף זה באמצעות בדיקות דם, כך גם מציין הד"ר י. פוטסמן בחוות דעתו.

ואולם, מכאן עדיין אין להסיק שלא היו בנמצא אמצעי זהירות שהיה על הנתבעת לנקוט בהם כדי למנוע היפגעות צוות העובדים בבית החולים בזיהומים, ובהם גם התובעת.

כותב הד"ר י. פוטסמן בחוות דעתו שבשנה בה חלתה התובעת ניתן היה לאבחן בסבירות גבוהה דלקת כבד
נגיפית מן הסוגים A ו-B.

ואולם, מעבר לכך אני סבור, שגם ללא קשר לצהבת דווקא, היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות כדי למנוע מן העובדים ללקות בזיהומים באשר הם, ונקיטה באמצעי זהירות אלה היה בה גם כדי למנוע את חשיפתה של התובעת לזיהום שבעטיו נפגעה.

ל"א. פרופ' ביטרמן נשאל במכתב שאלות ההבהרה במסגרת השאלה הרביעית בענין הנחיות לצוות העובדים באשר לאמצעי זהירות בשעת עבודתם עם החולים, כדי להימנע מלהידבק במחלות מידבקות. על כך השיב המומחה שסכנת הדבקה מוגברת של צוות רפואי במחלות זיהומיות שונות, ובכלל זה מחלות כבד כרוניות, נלמדת ביסודיות בבתי ספר לאחיות, בבתי ספר לרפואה, והצורך להתמודד עם בעיה זו היא נושא שיגרתי בחיים המקצועיים של עובדי בתי החולים.

לגבי נוהלי מניעת הדבקת הצוות הרפואי במחלות מידבקות כותב פרופ' ביטרמן שנוהלים אלה היו ידועים ונהוגים גם בשנות השבעים, אם כי לא לגבי הפטיטיס C.

מכאן שגם בשנות השבעים היתה מודעות לצורך להיזהר ולהימנע מהדבקה במחלות מידבקות, כמפורט בדבריו של פרופ' ביטרמן.

ל"ב. הנתבעת מפרטת בסיכומיה שבמסגרת קורסים לכוחות עזר ואחיות בנושאים סיעודיים, קורס הדרכה למטפלים גריאטריים, ובמסגרת הכשרה בבית ספר לאחיות, מתבצעת הדרכה יסודית במניעת מחלות זיהומיות, ואולם, חובתו של המעביד היא לוודא שאמצעי זהירות אלה מיושמים הלכה למעשה.

בעניננו, עולה מטופס בל/250 של המרכז הגריאטרי, שהתובעת נדקרה ממחטים מזוהמות כאשר טיפלה בחולים ללא כפפות. עצם הטיפול ללא כפפות חושף את המטפל לסכנת הידבקות במחלות מידבקות וזיהומים.

סכנה זו איננה ספציפית לנגיף הפטיטיס C דווקא, אלא הסיכון הנובע ממגע עם חולה הסובל מזיהום או
מחלה מידבקת, הוא סיכון ידוע ומוכר שאיננו ייחודי אך ורק לנגיף ההפטיטיס C. לכן, היה על הנתבעת לוודא גם בשנות השבעים שעובדים שעשויים לבוא במגע עם זיהומים או מחלות מידבקות, ישתמשו בכפפות (בין אם מדובר במגע פיזי עם החולה או הפרשותיו של החולה, ובין אם מדובר בריקון מיכלי אשפה שמכילים בתוכם בין השאר חפצים מזוהמים).

ל"ג. אין די בקיום הרצאות והדרכות אלא יש צורך לוודא שההנחיות אכן מקויימות הלכה למעשה. בעניננו, מסתבר שהתובעת עבדה, למרות החשיפה לזיהומים ומחלות מידבקות, ללא שימוש בכפפות או אמצעי מגן אחרים, ואין בפנינו מסמך הסותר את האמור בטופס בל/250, (מוצג א'/2 במוצגי התביעה).

משהפרה הנתבעת את חובתה לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים, כדי למנוע הידבקות בזיהומים או במחלות מידבקות, עליה גם לשאת בפיצוי בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובה זו.

אמנם נכון הדבר שהנתבעת לא היתה יכולה לצפות בשנות השבעים הידבקות בנגיף הפטיטיס C דווקא, ואולם, הנתבעת חייבת היתה לצפות התרחשות של זיהום או פגיעה הנובעת ממחלה מידבקת, מחמת היחשפות מי מעובדי בית החולים לזיהום או מחלה מדבקת, עקב העדר הקפדה על נקיטה באמצעי הזהירות שחובה היתה לנקוט בהם.

הנתבעת אינה חייבת לצפות בדיוק את הנזק הספציפי שנגרם. די בכך שהיא יכולה היתה לצפות שיתרחש נזק מחמת זיהום או מחלה מידבקת שמי מעובדיה ילקה בה מחמת חשיפתו לזיהום.

ל"ד. יחד עם זאת אינני סבור שניתן לפטור את התובעת עצמה מלשאת בתרומת רשלנות לנזק שנגרם. התובעת ביצעה עבודתה ללא כפפות למרות שסכנת ההדבקה נלמדת ביסודיות גם בבתי ספר לאחיות, והיא חלק בלתי נפרד מן החיים המקצועיים של עובדי בתי החולים, כפי שכותב הפרופ' ביטרמן בחוות דעתו, וחרף העובדה שהתובעת עברה קורס לכוחות עזר כשבמסגרת הקורס מתקיימות שתי הרצאות לפחות בנושא מניעת זיהומים ותאונות והיגיינה אישית וסביבתית. עיינו: מסמך ו' בסיכומי הנתבעת שהוא אישור לפיו עברה התובעת קורס מטפלים גריאטריים, והאמור בעמ' 7 לסיכומי ב"כ הנתבעת.

לכן אני סבור שעל התובעת לשאת בתרומת רשלנות בשיעור של 20%.

ל"ה. אדון עתה בשאלת גובה הנזק בשים לב לסיכומי ב"כ התובעת בסוגיה זו, ותחשיב הנזק שהוגש מטעם הנתבעת, כשב"כ הנתבעת מפנה בסיכומיו לאמור בתחשיב הנזק.

נזק שאיננו ממוני - ב"כ התובעת מצביע על כך שנכותה של התובעת היא בשיעור של 100%, וכן מצביע ב"כ התובעת על גילה הצעיר בעת הפגיעה (35), חומרת הפגיעה, הנזק הבלתי הפיך שנגרם, על השלכותיו,
ההידרדרות במצב הרפואי כשהתובעת מועמדת לעבור השתלת כבד, וכן מבקש ב"כ התובעת פסיקת פיצוי גם בגין קיצור תוחלת חיים, כשלטענתו נגרם לתובעת קיצור משמעותי בתוחלת חייה של לפחות 15 שנה.
יצויין שלפי דו"ח המוסד לביטוח לאומי נכותה הרפואית של התובעת היא בשיעור של 70% מיום 4.11.98 כשבנוסף הופעלה תקנה 15.

ב"כ הנתבעת הציע מצידו לפסוק את הפיצוי לפי הנכות הרפואית שקבע בזמנו המומחה הרפואי (40% נכות), ובהתאם להוראות חוק הפלת"ד.

בקביעת שיעורו של הפיצוי עליי גם לקחת בחשבון שהנתבעת החליטה לפטר את התובעת מעבודתה לאחר שוועדה רפואית קבעה לתובעת 70% נכות לצמיתות (מוצגים ב/1 + ב/2 בתיק המוצגים של התובעת). גם המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת כמצויין כבר לעיל, 70% נכות רפואית, ובהתאם למכתב בית חולים הדסה מיום 9.5.99 (נספח ד'), נמצאת התובעת ברשימה הלא פעילה להמתנה להשתלה.

אין מקום להחיל בעניננו את הוראות חוק הפלת"ד. בשים לב לגילה הצעיר של התובעת שעה שלקתה במחלה, וההידרדרות במצבה הרפואי, על כל הנובע מכך, אני סבור שיש להעריך את הפיצוי המגיע לתובעת בגין נזק שאיננו ממוני בסכום של 700,000 ₪ נכון להיום, כשבקביעת הסכום כבר לקחתי בחשבון שראש נזק זה נושא בתוכו ריבית מיום היווצרות עילת התביעה.

ל"ו. לענין הפסד השתכרות: בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למוסד לביטוח לאומי, נספח ג'/2 במוצגי התביעה, מפורטים החודשים מאוקטובר 1994 עד ינואר 1995, כשבחודשים אלה עבדה התובעת באופן מלא. לענין נתוני השכר לחודשים אלה, נעזרתי בתלושי השכר המצורפים לסיכומי ב"כ הנתבעת:
אוקטובר 94 - 6,833 ₪ ברוטו.
נובמבר 94 - 5,600 ₪ ברוטו.
דצמבר 94 - 5,465 ₪ ברוטו.
ינואר 95 - 6,132 ₪ ברוטו.

השכר הממוצע לחודש: 6,008 ₪ לחודש, ואם לשערך סכום זה ממדד ידוע נובמבר 1994 עד היום הסכום המשוערך הוא 9,148 ₪ לחודש.

לפי הודעה מטעם הנתבעת הופסק תשלום משכורתה של התובעת החל מתאריך 8.9.98 (לאחר מיצוי ימי המחלה והחופשה), עיינו בהודעה זו במוצג ג' של מוצגי התביעה. התובעת זכאית איפוא לפיצוי בגין הפסד השתכרות מלא, לתקופה שמיום 8.9.98 עד היום, משמע, 70 חודשים X 9,148 ₪ = 640,360 ₪.
אציין שלא הוספתי ריבית ביחס לחישוב ההוצאות וההפסדים לעבר, הואיל ובמקביל לא אפחית ריבית מגימלאות המוסד לביטוח לאומי שאותן יש להפחית.

התובעת מקבלת פנסיה חודשית מן הנתבעת, לאחר שנקבע כאמור כבר לעיל, שעבודתה מופסקת עקב מצב בריאותה. פנסיה זו עמדה על סכום של 2,222 ₪ לחודש, נכון למאי 2000, לפי מוצג י"א למוצגי התביעה. ואולם, את חישוב הנזק אערוך ללא זיקה לקיצבת הפנסיה שמקבלת התובעת שכן לפי הוראת סעיף 60 (ג) לחוק שירות המדינה (גימלאות), (נוסח משולב), תש"ל-1970, הברירה בידי הזכאי לבחור בגימלה או בפיצויים.

ל"ז. התובעת כבת 45 כיום. יש לקחת בחשבון שאלמלא המחלה היתה התובעת עובדת עד גיל 65, לפיכך, אובדן כושר ההשתכרות לעתיד יחושב לפי: 9,148 ₪ לחודש X מקדם היוון ל-20 שנה (180.31) = 1,649,476 ₪.

אינני רואה מקום במקרה זה לפסוק פיצוי בגין הפסד הטבות ותנאים סוציאליים בשים לב לכך שהפיצוי שנפסק לתובעת הוא בהתאם למלוא המשכורת בשלמותה.

ל"ח. ב"כ התובעת מבקש לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, ולרבות הוצאות אשפוז לעתיד, וכן פיצוי בגין השתלת כבד בחו"ל, בסכום של 150,000 דולר ארה"ב (כפי שציין המומחה הרפואי בתשובות ההבהרה שלו), ובתוספת מחצית של סכום זה בגין הוצאות אשפוז נוספות במקרה של סיבוכים או צורך בהשתלה חוזרת.

כמו כן מבקש ב"כ התובעת לפסוק פיצוי בגין הוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפול רפואי, והצורך לבצע את מטלות היום יום בנסיעות מיוחדות.

ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו שהוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. בעיקרו של דבר, אני אכן סבור שאין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות, הואיל ומחלתה של התובעת הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"מחלת מקצוע" ובהתאם לתקנות הביטוח הלאומי ( מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח-1968, זכאי הנפגע לטיפול רפואי ככל שייקבע על ידי הרופא המטפל במישרין בנפגע מטעם השירות הרפואי, וכן זכאי הנפגע גם להוצאות נסיעה ככל שהנפגע נזקק לאמצעי תחבורה לשם קבלת
טיפול רפואי.

על כך יש גם להוסיף את האמור בהוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994. לענין השתלת כבד כותב פרופ' ח. ביטרמן שהשתלות כבד מבוצעות בארץ ובעולם, ופרופ' ר. טור כספא מטעם הנתבעת כותב בחוות דעתו שהשתלת כבד מבוצעת בישראל באופן שיגרתי.

מכל מקום, לפי התוספת השניה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, כולל סל הבריאות גם השתלת כבד, לפי פיסקה 13 (ז) של התוספת השניה לחוק, וכן אני מפנה לתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ), תשנ"ה-1995, כשבתקנות אלה צויינו התנאים שבהם זכאי המבוטח לקבל שירותים במדינת חוץ, ואם העלות הינה עד סכום השווה ל-250,000 דולר ארה"ב, ניתן השירות ללא השתתפות כספית של המבוטח (סעיף 6).

ב"כ התובעת מבקש גם לפסוק פיצוי בגין טיפול פסיכולוגי לתובעת, והוא מפנה לאישור הפסיכולוגית ביחידה להשתלות אברים בבית החולים הדסה ירושלים (נספחים י"ג 1 ו-י"ג 2 של מוצגי התובעת), ואולם גם טיפול זה אמור להיות מכוסה בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

אני סבור שיש מקום לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה ככל שאלה לא נכללו, או אינם נכללים, במסגרת השירות שזכאית התובעת לקבל בהתאם להוראות חוק ביטוח לאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ואני מעריך פיצוי זה בסכום של 40,000 ₪.

ל"ט. ב"כ התובעת מבקש לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין הוצאות סיעוד, וכן עזרת צד ג', ולרבות הוצאות אשפוז במוסד לחולים סיעודיים. ב"כ התובעת גם מציין שהתובעת נזקקה לעזרה רבה מצד בני משפחתה וגם בגין עזרה זו יש מקום לפיצוי.

בשים לב לפירוט בפרק הפרוגנוזה בחוות דעתו של פרופ' ח. ביטרמן, זכאית התובעת לפיצוי בגין עזרה מוגברת של בני המשפחה, דהיינו, עזרה שהיא מעבר למקובל בחיי יום יום, והייתי מעריך את הפיצוי בראש נזק זה, לתקופה שעד היום, בסכום גלובלי של 150,000 ₪ להיום.

אינני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעת בסעיף 13 של תחשיב הנזק מטעמו שלפיה אין לפצות את התובעת בגין עזרת צד ג', והאמור בחוות דעת המומחה מצדיק פסיקת פיצוי בראש נזק זה.

את הפיצוי בגין עזרה וסיעוד לעתיד הייתי מעריך בסכום של 5,000 ₪ לחודש, ובשים לב לכך שב"כ התובעת טוען בסיכומיו, עמ' 15, שלתובעת נגרם קיצור משמעותי בתוחלת חייה של לפחות 15 שנה, אחשב את הפיצוי בראש נזק זה כדלקמן:

5,000 ₪ לחודש X מקדם היוון ל-20 שנה (180.31) = 901,550 ₪.

מ. סכום הנזקים :

  1. נזק שאיננו ממוני 700,000 ₪
  2. הפסד השתכרות לעבר 640,360 ₪
  3. הפסד השתכרות לעתיד 1,649,476 ₪.
  4. הוצאות רפואיות ונסיעות 40,000 ₪
  5. עזרת בני משפחה 150,000 ₪
  6. עזרה וסיעוד לעתיד 901,550 ₪


סה"כ 4,081,386 ₪

מסכום זה יש להפחית את תרומת הרשלנות בשיעור של 20% כך שיתרת הנזק אחרי הפחתת הרשלנות התורמת, היא בשיעור של 3,265,109 ₪ .

מ"א. גימלאות המוסד לביטוח לאומי מסתכמות לפי תחשיב הנזק של ב"כ הנתבעת בסכום של 2,287,268 ₪, ולאחר שיערוך סכום זה ממועד הגשת תחשיב הנזק עד היום, הסכום המשוערך של תשלומי המוסד לביטוח לאומי שיש להפחית הינו: 2,501,980 ₪.

יתרת הפיצוי שהתובעת זכאית לקבל לאחר הפחתת תרומת הרשלנות, ולאחר הפחתת תשלומי המוסד לביטוח לאומי, מסתכמת ב: 763,129 ₪.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 763,129 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, בצרוף הוצאות חוות הדעת של פרופ' ד. שובל, וכן הוצאות חוות הדעת של ד"ר י. פוטסמן, שישאו הפרשי הצמדה למדד (בלי
ריבית) מן המועד שבו בוצע התשלום לכל אחד מן הרופאים עד היום, וזאת לפי קבלות, וכן החזר אגרת המשפט שהתובעת נשאה בה בסכום של 645 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה (בלי ריבית) מיום 24.7.96 עד תאריך היום.

הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין תובענה זו תחול על הנתבעת.

בשים לב להוראת סעיף 60 (ג) של חוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב), תש"ל-1970, על ב"כ התובעת להודיע האם בוחרת התובעת בסכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט או בגימלה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון