חובת דיווח עסקת מקרקעין



1. זוהי בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם, אגב הגשת כתב אישום בגין ביצוע שורה של עבירות מרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע וגניבה ממעביד. המשיבים מתנגדים לבקשה.
טענתו העיקרית של ב"כ המשיבה היא שלפי חומר הראיות, המתלוננים כלל לא רומו, אלא רימו. המתלוננים והמשיבה ביחד חברו כדי להציג בפני קיבוץ נחשולים מצג שווא, ביודעם שאין להם סיכוי להתקבל כחברים בקיבוץ. לכן, המתלוננים והמשיבה חברו יחד לערוך חוזה למראית עין, הכולל פרטים כוזבים, והעבירו את הכספים לפני כל מצג של המשיבה אליהם. ב"כ המשיבה טען להעדר אשמה פלילית.
טענתו העיקרית של ב"כ המשיב היא שחלקו של המשיב באירועים מינורי, והוא לא היה אלא נוכח בעת המעשים המיוחסים למשיבה.
2. המשיבים הם בני זוג, חברי קיבוץ נחשולים. הם לא עבדו בהנהלת הקיבוץ, לא היו בעלי תפקידים בקיבוץ ולא הייתה להם סמכות לאשר עסקאות. כנטען בכתב האישום, בקיבוץ קיימת שכונת הרחבה, בה נבנים בתים המיועדים לבנים ממשיכים של חברי הקיבוץ או לחברים הנקלטים לחברות מלאה בקיבוץ. למשיבים לא הייתה זכות בבית אחר מלבד הבית שבו התגוררו.

3. על פי פרט האישום הראשון, הנאשמים קשרו ביניהם במהלך שנת 2010 לבצע עסקת מקרקעין במרמה של 3 בתים בשכונת ההרחבה- בית השייך לשי אגסי (להלן: שי), בית השייך להילה ליצ'י (להלן: הילה) ובית השייך לעידית סלע (להלן: עידית), תוך הצגת מצג שווא בפני אביב זיסו (להלן: אביב) לפיו בעלי הבתים זכאים לבתים בשכונת ההרחבה, ובכוונתם למכור בתים אלו, ללא ידיעת בעלי הבתים, ותוך זיוף מסמכים. המשיבה זייפה מסמך הנחזה להיות הסכם מכר בין אחיה, ארז קליגר (להלן: ארז) לבין שי, לפיו קיבל שי 85,000 ₪ מארז באמצעות המשיבה, זאת עבור זכויותיו לבניית בית בשכונת ההרחבה והתחייב להעביר את מלוא זכויותיו לידי ארז ו/או המשיבה תמורת סכום כולל של 800,000 ₪, וכן זייפה מסמך על העברת סכום נוסף. כמו כן, המשיבה זייפה מסמך הנחזה להיות הסכם מכר בינה לבין עידית, לפיו עידית קיבלה 85,000 ₪ עבור זכויותיה לבניית בית בהרחבה מתוך סכום כולל של 800,000 ₪. לאחר שאביב סיפר למשיבה על רצונו לקנות בית להשקעה, טענה כלפיו המשיבה, שהיא מחזיקה בזכויות למספר בתים והציעה למכור לו שני בתים תמורת 1,700,000 ₪. המשיב נכח בשיחות בין אביב לבין המשיבה, על מנת לקדם את הקשר, וכחלק ממצג השווא. אביב העביר למשיבה ולמשיב סך כולל של 835,000 ₪, שהיו הכנסה אצל המשיבה בשנים 2009-2010, עליהם לא דיווחה לרשויות המס וזאת בכוונה להתחמק מתשלום מס. כלומר, המשיבה ביקשה למכור נכסים שאין לה כל זכות בהם, דרשה סך 1,700,000 ₪, קיבלה 835,000 ₪, על פי מסמכים מזויפים, והכל בנסיבות מחמירות עקב הסכומים הגבוהים, התכנון, השיטתיות וריבוי העבירות.
בטיעוניה טענה ב"כ המבקשת, כי אביב העביר סכום כולל של 750,000 ₪. להוכחת האמור בכתב האישום, הסתמכה ב"כ המבקשת על עדויות אביב, דפי חשבון, עדויות שי, עידית והילה והודאת המשיבה במעשיה ובכך שרימתה את אביב, זייפה מסמכים והציגה בפניו מצג שווא. נטען, כי הכספים נזקפו ברובם בחשבון הבנק המשותף של המשיבים, וכי המשיב העביר את הכספים מהחשבון המשותף לחשבונו הפרטי.
ב"כ המשיבה טען כי אביב ידע שההסכם שהוא כורת עם המשיבה אינו חוקי, מאחר שבמפגשים עם בעלי הקרקע נמנע מלשוחח איתם, והעיד שידע שאם הקיבוץ ידע על העסקה הוא יטרפד אותה. הוא ביקש מהמשיבה לסייע לו לקידום מטרתו לקבל אופציה בהרחבה, תוך הסכמה שאם הזכות לא תושג, הכספים יוחזרו. לכן, ההסכם שנערך היה למראית עין בידיעת אביב ובהסכמתו, תוך מתן פרטים כוזבים על מועד עריכתו, פרטי הזכות, פרטי הבעלים וההליכים שיש לנקוט. אביב ידע שהעובדות המוצגות בו כוזבות, ולאחר עריכת ההסכם, ביקש מהמשיבה לערוך מסמכים נוספים המעידים על עובדות כוזבות ברוח ההסכם. עבור ההסכם עם עידית, שילם אביב 85,000 ₪ ביום 31.5.10, בעוד ההסכם מציין שנערך ביום 2.8.10 ובהסכם עם שי, מצוין שהמשיבה שילמה לשי 198,000 ₪ ביום 16.7.10, ואילו המתלונן מסר את הכספים ביום 13.7.10. לטענתו, ההעברות מסתכמות ב- 608,940 ₪. מאחר שהכספים התקבלו לפני מצג השווא, לא הוכח יסוד המרמה של קבלת כספים עקב מצג השווא.
לגבי הסכום, יש לומר כי אביב העיד שמלבד ההעברות הבנקאיות, הוא שילם למשיבה עוד 140,000 ₪ במזומן. אשר לטענות האחרות, כעולה מהודעתה של המשיבה מיום 22.7.11, שבה חזרה בה מהכחשתה הקודמת ומטענתה שהייתה זו מראית עין משותפת כלפי הקיבוץ, אישרה המשיבה כי היא הציעה לאביב שני בתים בהרחבה, כתבה הסכם כביכול עם עידית, זייפה את חתימתה כדי שאביב יעביר את הכסף על פיו, ואת ההסכמים עשתה "כדי לקבל ממנו כסף" (שורה 167). לדבריה, רימתה את אביב "כי הייתי צריכה את הכסף הזה" (שורה 201).
לא מצאתי בחומר הראיות ביסוס לטענת ב"כ המשיבה, כי אביב אישר שידע שלא יוכל לרכוש בית ממי שכבר רכשו זכויות לבתים בקיבוץ. אשר לסכומים, אפשר שסכומים כלשהם התקבלו לפני מועד חתימת ההסכם, או לפני העברתם לאחרים, אבל אין זאת אומרת שהם התקבלו לפני עשיית מצג השווא, שהמשיבה העידה שעשתה כדי לרמות את אביב ולקבל ממנו כסף שאותו הייתה צריכה. מכל מקום, יש ראיות מספיקות לכך שמאות אלפי שקלים שולמו עקב ההסכמים לאחר עריכת המסמכים המזויפים בכתב. כמו כן, המשיבה אישרה בחקירתה ברשות המיסים מיום 27.7.11 כי היא לא דיווחה על הכנסות אלו למס הכנסה.
על כן, אני קובע שיש כנגד המשיבה ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום הראשון, שלא נפגמו, והמוכיחות את ביצוע העבירות במידה המספקת למעצר המשיבה בשלב זה של ההליכים.
אשר למשיב, המשיבה העידה שלא ידע דבר, אלא שהמשיבה עוסקת במכירת אופציות, ולא ידע שאין בידה אופציות כאלה. בהודעתה הראשונה במשטרה מיום 20.7.11 מסרה המשיבה כי היא אמרה לבעלה ש"הכסף מאופציות בקיבוץ שאני מנסה למכור ושחלקן הלוואות מחברים וחלקן עבור עסקאות חומרה שאני מבצעת עם אביב זיסו" (שורות 174-175). בהודעתה מיום 22.7.11 חזרה המשיבה על כך: "אמרתי לנועם שאני מתעסקת בזמנו בדברים האלה שאני יכולה לעשות את זה ושיקרתי גם לו" (שורות 164-165). בהמשך ציינה כי המשיב שאל אותה לגבי אותם כספים שנכנסו לחשבונם המשותף: "אמרתי לו שזה עסקאות חומרה ושיקרתי גם אותו... אני אמרתי לו שהוא יכול להעביר כספים מהחשבון המשותף שלנו לחשבון הבנק שלו וכי זה הרווח שלי בעסקאות" (שורות 361, 370-371). בסיכום הודעתה היא אף הדגישה כי "נועם כהן בן זוגי היה קורבן למעשים שלי כמו אחרים, אני רימיתי אותו כמו אחרים בכך שלא סיפרתי לו את כל האמת" (שורות 393-394). אין טענה שהמשיב זייף דבר מה. העדות שהוא ידע על המעשים היא הערכה של המעידים, ללא בסיס עובדתי שניתן להערכה זו. אביב העיד שהמשיב היה נוכח בפגישות ושמע את המשיבה מציגה מפות ושרטוטים. כעולה מעדותו במשטרה, המשיב לא היה חלק מהשיחה, אלא רק שמע. לא הוצגה ראיה מספקת לצורך שלב זה לכך שהמשיב אכן ידע שאין למשיבה אופציות למכור. אם אכן הוטעה על ידי המשיבה, כגרסתה, לחשוב שיש בידה לבצע את העסקאות שהיא מבצעת, אין הוא שותף במעשים, גם אם ביצע העברות כספים, שאינן סותרות את תמימותו הנטענת. בלי לפגוע באפשרות שניתן יהיה להרשיעו כמעוול בצוותא, על פי קביעה שהוא עצם את עיניו מלדעת את האמת, בשלב זה של ההליכים, אין ראיות המספיקות לצורך מעצר עד תום ההליכים, לכך שהמשיב היה מבצע בצוותא וקשר עם המשיבה לביצוע המעשים בפרט אישום זה.
4. על פי פרט האישום השני, בשנת 2011 קשרו הנאשמים לבצע עסקת מקרקעין לפיה יימכר ביתם של שרון שפרינג ודן שטיין במגרש 107 בהרחבה בקיבוץ נחשולים (להלן: "בית 107"), ללא ידיעתם והסכמתם, תוך זיוף מסמכים. המשיבה זייפה מסמך הנחזה להיות קבלה מטעם הקיבוץ לפיו בית 107 שייך לעינת ליצ'י (להלן: עינת) ושולם על ידה סך של 93,000 ש"ח עבור פיתוח המגרש בהרחבה. אריק תורג'מן (להלן: אריק) התגורר בשכירות בהרחבה עם חברתו מנולה פדרוקו, שהייתה חברתה של המשיבה. בפברואר 2011, פנתה המשיבה לאריק והציעה לו לקנות בית בקיבוץ, מבין חמש בתים שברשותה. לפי הקבלה המזויפת על שם עינת שהציגה לו, ביקשה המשיבה למכור לאריק את בית 107 תמורת 946,000 ₪. על כן, ביום 2.3.11 נחתם הסכם לפיו אריק יעביר למשיבה 193,000 ₪, ועם אישור קבלתו לחברות בקיבוץ ישלים עוד 753,000 ₪. נטען, כי לצורך קידום הקשר, המשיב נכח בשיחות בין אריק למשיבה, וכן יצר עם אריק קשר טלפוני לצורך העברת התשלום. אריק העביר את הכספים בין התאריכים 28.2.11 ל- 13.3.11. כספים אלו היו הכנסה של המשיבה בשנת 2011, ונטען שלא דיווחה עליהם בכוונה להתחמק מתשלום מס. כלומר, נטען כי המשיבה ביקשה למכור בית שאינו בבעלותה, ואין לה זכות בו, דרשה עבורו 946,000 ₪, קיבלה 193,000 ₪, זייפה מסמכים, והכל בנסיבות מחמירות עקב הסכומים הגבוהים, התכנון, השיטתיות וריבוי העבירות.
להוכחת האמור בכתב האישום, הסתמכה ב"כ המבקשת על עדויות אריק וחברתו מנולה, עדות עינת ועדות המשיבה עצמה. לגבי המשיב נטען, כי הוא נכח בפגישות, שמע את השיחות אודות מכירת הבתים וידע שאין למשיבה בתים למכירה. לאחר הפקדת חלק מהסכום, פנה המשיב לאריק ושאל אותו אם הפקיד, ואריק ענה שאכן הפקיד עבור בית שרכש מהמשיבה. נטען, כי הכספים נזקפו בחשבון הבנק המשותף, וכי המשיב העביר את הכספים מהחשבון המשותף לחשבונו הפרטי.
ב"כ המשיבה טען כי אריק ידע שלא ניתן לרכוש אופציה בקיבוץ, וידע שההסכם שהוא כורת עם המשיבה אינו חוקי. הוא הגיע עם המשיבה להסכמה הדדית שתנסה להשיג לו אופציה לרכישה, ביודעו שדרך זו אינה כשרה. לאחר התשלום ביקש לדעת מה נעשה עם כספו ולהבטיח את החזרתו. על כן, נערך הסכם למראית עין הכולל פרטים כוזבים שאריק ידע שהם כוזבים. המסמך נערך על ידי אריק, כאשר ברור שהכספים הועברו קודם לכן, ועד העברת הכספים לא הוצגו בפניו פרטים כוזבים כלשהם. מאחר שהכספים התקבלו לפני מצג השווא, לא הוכח יסוד המרמה של קבלת כספים עקב מצג השווא.
כעולה מהודעתה של המשיבה במשטרה מיום 22.7.11, שבה חזרה בה מהכחשתה הקודמת ומטענתה שהייתה זו מראית עין משותפת כלפי הקיבוץ, אישרה המשיבה שהיא הציעה לאריק בית במגרש 107 בהרחבה, זייפה קבלה כביכול שהוצאה לעינת "כדי שיראה ששילמו על המגרש" (שורה 107), כתבה הסכם בכתב יד עם אריק ביום 27.2.11, לפני שאריק הכין נוסח מודפס, "כדי שאריק ייתן לי כסף בסך 193,000 ₪" (שורה 114), הוסיפה ורימתה את אריק שמיועדת לו ישיבת ועדת קבלה ביום 9.6.11, והסיבה שרימתה את אריק וקיבלה ממנו במרמה 193,000 ₪ היא "הייתי צריכה את הכסף כדי להעביר אותו לאנשים אחרים שגם בהם פגעתי" (שורה 122). מכאן, שלא שולמו כספים לפני מצג השווא, שהחל ביום 27.2.11, ולא הייתה זו מראית עין משותפת, אלא מרמה מטעמה של המשיבה, שהציגה כלפי אריק כאילו בידה למכור לו זכויות למגרש בהרחבה, שלא היו בידיה ולא יכלה למכור. על כך יש להוסיף את הודאתה בפני אריק ורון גרוס שרימתה אותם כאשר זימנה אותם לישיבת הקיבוץ באשר לקבלתם לחברות, שלא היתה ולא נבראה. המשיבה אישרה בחקירתה ביום 27.7.11 שלא דיווחה על הכנסות אלו למס הכנסה. מאחר שאיש מהצדדים לא טען בענין זה, לא אעסוק בשאלה האם אכן כבר הגיע מועד הדיווח על הכנסות משנת 2011.
לפיכך, אני קובע שיש כנגד המשיבה ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום השני, שלא נפגמו, והמוכיחות את ביצוע העבירות במידה המספקת למעצר המשיבה בשלב זה של ההליכים.
אשר למשיב, המשיבה העידה שלא ידע דבר, אלא שהמשיבה עוסקת במכירת אופציות, ולא ידע שאין בידה אופציות כאלה. אין טענה שהוא זייף דבר מה. העדות שהוא ידע על המעשים היא הערכה של המעידים, ללא בסיס עובדתי שניתן להערכה זו. המשיב לא היה חלק מהשיחות, אלא רק שמע. לא הוצגה ראיה מספקת לצורך שלב זה, לכך שהוא אכן ידע שאין למשיבה אופציות למכור. אם אכן הוטעה על ידי המשיבה, כגרסתה, לחשוב שיש בידה לבצע את העסקאות שהיא מבצעת, אין הוא שותף במעשים, גם אם ביצע העברות כספים, שאינן סותרות את תמימותו הנטענת. בשלב זה של ההליכים, אין ראיות מספיקות לכך שהמשיב היה מבצע בצוותא וקשר עם המשיבה לביצוע המעשים בפרט אישום זה.
5. על פי פרט האישום השלישי, בשנת 2011 קשרו הנאשמים לבצע עסקת מקרקעין לפיה יימכר ביתה של שרון קרספי במגרש 106 בהרחבה בקיבוץ נחשולים (להלן: "בית 106"), ללא ידיעתה והסכמתה, תוך זיוף מסמכים. המשיבה זייפה מסמך הנחזה להיות קבלה לפיה נבות אבני (להלן: אבני) קיבל מהמשיבה סך של 100,000 ש"ח עבור זכויותיו בבית 106, מתוך סך 753,000 ₪ שתמורתו הסכים כביכול למכור את זכויותיו בבית זה. כמו כן, זייפה המשיבה קבלה של הקיבוץ על קבלת 93,000 ₪ מאבני עבור פיתוח המגרש בהרחבה. במרץ 2011, פנתה המשיבה לרון גרוס, גיסו של אריק תורג'מן (להלן: רון), הציגה לו כאילו היא בעלת בית 106 והציעה לו לקנות את הבית תמורת 1,001,000 ₪. על פי החוזה המזויף בינה לבין אבני, נערך ביום 21.3.11 חוזה לפיו מכרה לרון כביכול את בית 106. בהתאם לכך, שילם רון לפי הוראות המשיבה 93,000 ₪. נטען, כי לצורך קידום הקשר, המשיב נכח בשיחות בין אריק למשיבה. כספים אלו היו הכנסה של המשיבה בשנת 2011, ונטען שלא דיווחה עליהם בכוונה להתחמק מתשלום מס. כלומר, נטען כי המשיבה ביקשה למכור בית שאינו בבעלותה, ואין לה זכות בו, דרשה עבורו 1,001,000 ₪, קיבלה 93,000 ₪, זייפה מסמכים, והכל בנסיבות מחמירות עקב הסכומים הגבוהים, התכנון, השיטתיות וריבוי העבירות.
להוכחת האמור בכתב האישום, הסתמכה ב"כ המבקשת על עדויות רון גרוס, מסמכי הבנק, עדויות נבות אבני, שרון קרספי ועדות המשיבה עצמה. לגבי המשיב נטען, כי הוא נכח בפגישות, שמע את השיחות אודות מכירת הבתים, וידע שאין למשיבה בתים נוספים למכירה. נטען, כי הכספים נזקפו בחשבון הבנק המשותף, וכי המשיב העביר את הכספים מהחשבון המשותף לחשבונו הפרטי.
ב"כ המשיבה טען כי אריק, גיסו של רון, הוא זה ששכנע את רון לרכוש אופציה בשכונת ההרחבה בקיבוץ נחשולים. לשם קידום מטרתו ביקש רון מהמשיבה שתסייע לו ומסר לה במזומן את הכספים, כאשר הוא והמשיבה הסכימו כי אם מטרתו של רון לא תושג, הכספים יחזרו לידיו. לטענת ב"כ המשיבה, לאחר תשלום הכספים למשיבה, רון ביקש לדעת מהמשיבה מה נעשה עם כספו וביקש להבטיח את החזר הכספים שמסר למשיבה. לשם קידום מטרתו של רון, נערך בינו לבין המשיבה הסכם למראית עין, שכלל פרטים כוזבים שרון ידע שהם כוזבים מאחר שהוא הבין כי ההסכם שנכרת בינו לבין המשיבה הוא הסכם "לא חוקי", שבאמצעותו ביקש רון להונות את הקיבוץ כדי לקבל זכות חברות בקיבוץ או זכות לקבל חלקת אדמה בקיבוץ. ההסכמים והמצגים הכוזבים הוצגו לרון רק לאחר תשלום הכספים, והראיה לכך היא העברת הכספים לפנינה אלפי בסך של 83,000 ₪, שלא הוזכרה כלל בהסכם הנדל"ן עם רון.
ב"כ המשיבה ציין, כי כל המצגים הכוזבים שהוצגו בפניו של רון אירעו לאחר קבלת הכספים, והכל בידיעה כי קיבוץ נחשולים אינו מקבל חברים חיצוניים לקיבוץ וכי מטרת ההסכם להשיג דבר במרמה מהקיבוץ. כל ההסכמות לרכישת אופציה נערכו בהסכמת הצדדים לה, בידיעה ברורה של הצדדים על הסיכון ועל המעשים הלא כשירים הנעשים בכדי לקדם את מטרתו הלא כשרה של רון. רון במועד תשלום הכספים בסוף שנת 2010 כלל לא ידע על עסקת הנדל"ן ולא הוצגו בפניו מצגים כוזבים לשם קבלת כספים במרמה.
בהודעתה השנייה במשטרה מיום 22.7.11 מסרה המשיבה שהיא הציעה לרון אופציה וכי לצורך הרכישה היא חתמה עמו על הסכם לפיו הוא העביר לה מזומנים בסך 93,000 ₪, כאשר 10,000 ₪ מתוכם הועברו למשיבה במזומן ו-83,000 ₪ נותרים הועברו על פי בקשתה לחשבון הבנק של פנינה אלפי. המשיבה אישרה שזייפה את המסמך שעניינו אישור קבלת כספים על ידי נבות אבני בסכום של 100,000 ₪ מיום 12.11.10 וזייפה גם את חתימתו של אבני "כדי להראות לרון גרוס שיש לי הסכם עם נבות אבני" (שורה 51). המשיבה סיפרה כי שיקרה לרון ולגיסו אריק כשאמרה להם שביום 9.6.11 אמורה להיות להם ועדת קבלה בקיבוץ (שורה 75). היא אישרה כי חתמה על מסמך מיום 23.3.11 שהוכן על ידי רון לפיו קיבלה המשיבה מרון סך של 10,000 ₪: "חתמתי על המסמך הזה כי רון רצה הוכחה שהוא שילם לי כסף" (שורה 58). עוד עולה מהודעתה, כי ההסכם שערכה עם רון היה הסכם למראית עין, במובן זה שנערך ללא ידיעתו של נבות אבני וללא ידיעת האנשים שבמספר חלקתם היא השתמשה בניסוח ההסכמים (שורה 70), כשמטרת ההסכם הייתה "לקבל מרון גרוס כסף" (שורה 72). המשיבה אישרה כי היא רימתה את רון: "רימיתי אותו כי הייתי צריכה לקבל ממנו כסף" (שורות 85-86). יוצא אפוא, כי לפני מצג השווא, שהחל ביום 12.11.10, לא שולמו כספים, ולא הייתה זו מראית עין משותפת, אלא מרמה מטעמה של המשיבה, שהציגה כלפי רון כאילו בידה למכור לו זכויות למגרש בהרחבה, שלא היו בידיה ולא יכלה למכור. המשיבה אישרה בחקירתה מיום 27.7.11 שלא דיווחה על הכנסות אלו למס הכנסה. מאחר שהצדדים לא טענו בענין זה, לא אעסוק בשאלה אם הגיע מועד הדיווח על כספים שהתקבלו בשנת 2011.
לאור האמור, אני קובע כי ישנן כנגד המשיבה ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום השלישי, שלא נפגמו, והמוכיחות את ביצוע העבירות במידה המספקת למעצר המשיבה בשלב זה של ההליכים.
אשר למשיב, כל שמסר רון בהודעתו מיום 12.6.11 היה כי העסקה עם המשיבה נעשתה "בביתה בקיבוץ נחשולים, בנוכחות בעלה" (הודעתו מיום 12.6.11, שורה 3). אין בעדותו של רון, בשלב זה, לצורך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ראיה מספקת לכך שהמשיב היה מבצע בצוותא וקשר עם המשיבה לביצוע המעשים שבפרט אישום זה.
6. על פי פרט האישום הרביעי, בשנת 2010 קשרו הנאשמים לבצע עסקת מקרקעין לפיה יימכר ביתם של דותן רעות ואופיר קצב במגרש 108 בהרחבה בקיבוץ נחשולים (להלן: "בית 108"), ללא ידיעתם והסכמתם, תוך זיוף מסמכים. המשיבה זייפה מסמך הנחזה להיות הסכם העברת זכויות בין עמית קרן (להלן: עמית), שלה אין זכויות בבית 108, לבין המשיבה, אשר בגינו שילמה המשיבה כביכול 175,000 ₪ לעמית כנגד העברת הזכויות בבית 108. אבי גור (להלן: אבי) היה מוכר למשיב במסגרת עבודתו. המשיב ידע על רצונו של אבי לקנות בית להשקעה, וקישר בינו לבין המשיבה, תוך הצגת מצג שווא כאילו יש למשיבה זכויות בבתים בקיבוץ. המשיבה הציגה לאבי מצג שווא, כאילו תמכור לו את הזכויות בבית 108 תמורת 775,000 ₪, לאחר שטענה שרכשה את הזכויות מעמית. ביום 2.12.10, על סמך מצגי השווא של המשיבים, העביר אבי סך של 175,000 ₪ במזומן למשיבה, כתשלום ראשוני עבור הבית, והתחייב להעביר 600,000 ש"ח נוספים לאחר שיתקבל לחברות בקיבוץ. בתמורה, נתן המשיב לאבי שיק בטחון על אותו סכום מחשבונו הפרטי. כספים אלו היו הכנסה של המשיבה בשנת 2010, ונטען שלא דיווחה עליהם בכוונה להתחמק מתשלום מס. כלומר, נטען כי המשיבה ביקשה למכור בית שאינו בבעלותה, ואין לה זכות בו, דרשה עבורו 775,000 ₪, קיבלה 175,000 ₪, זייפה מסמכים, והכל בנסיבות מחמירות עקב הסכומים הגבוהים, התכנון, השיטתיות וריבוי העבירות.
להוכחת האמור בכתב האישום, הסתמכה ב"כ המבקשת על עדויות אבי גור, מסמכי הבנק, הודאת המשיבה והודאת המשיב שיצר את הקשר עם אבי.
ב"כ המשיבה טען כי בסוף שנת 2010 אבי פנה למשיבה והגיע עמה להסכמה לנסות ולקנות אופציה בקיבוץ נחשולים, בידיעה כי לא ניתן לקבל זכויות של חבר קיבוץ בפנייה ישירה לקיבוץ. אבי אף העיד כי הוא ידע שלהתקבל לקיבוץ היא לא פעולה של מה בכך. לטענת ב"כ המשיבה, אבי ביקש מהמשיבה שתסייע לו, ולצורך קידום מטרתו הוא מסר לה במזומן כספים, כאשר הם הסכימו כי הכספים יוחזרו לידיו של אבי במידה ומטרתו לא תושג. המשיבה ואבי ערכו הסכם למראית עין שכלל פרטים כוזבים, ואבי ידע או עצם את עיניו מלברר את חשדו שמדובר בעובדות כוזבות מאחר שהוא הבין כי ההסכם אינו חוקי. ב"כ המשיבה הוסיף, כי אבי הפקיד כספים בחשבון הבנק המשותף עוד לפני הצגת המצג הכוזב הנוגע להסכם הנדל"ן. ההסכם המזויף עם עמית קרן הוצג לטענתו לאבי לאחר עריכת הסכם הנדל"ן הכוזב עם המשיבה. לכן, אין מתקיימים יסודות העבירה של זיוף וקבלת דבר במרמה ואין ראיות לכאורה לקבלת כספים עקב מצג שווא.
לא מצאתי בחומר החקירה ביסוס לטענת ב"כ המשיבה כאילו אבי הפקיד את הכספים בחשבון הבנק עוד לפני הצגת המצג הכוזב מצד המשיבה הנוגע לזכויות בבית 108. המשיבה מסרה בהודעתה מיום 22.7.11 כי היא זייפה מסמך מיום 21.12.10 שכותרתו "הסכם העברת זכויות כבן ממשיך בקיבוץ נחשולים", בו מופיעה חתימתה של עמית קרן וזאת "כדי להראות לאבי גור שיש לי את האופציה הזאת להעביר לו ולהכניס אותו לקיבוץ" (שורות 219-220). באותו היום, ה-21.12.10, נחתם גם ההסכם עם אבי בו נכתב כי המשיבה קיבלה מאבי סכום של 175,000 ₪ במזומן עבור בית וזכות בהרחבה של קיבוץ נחשולים על שם עמית קרן. המשיבה ציינה כי "ההסכם הזה לא יכול היה לצאת לפועל כי בכלל עמית קרן לא ויתרה על הזכות שלה, ונכון בכלל לא פניתי אליה" (שורות 224-225). היא הודתה כי היא רימתה את אבי וקיבלה ממנו במרמה את אותם 175,000 ₪ וזאת "כדי להחזיר את הכסף מאותו אדם שממנו לוויתי כסף עבור יוסי דבש" (שורה 227). המשיבה אישרה בחקירתה מיום 27.7.11 שלא דיווחה על הכנסות אלו למס הכנסה.
לפיכך, אני קובע כי ישנן כנגד המשיבה ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום הרביעי, שלא נפגמו, והמוכיחות את ביצוע העבירות במידה המספקת למעצר המשיבה בשלב זה של ההליכים.
באשר למשיב, בהודעתו במשטרה מיום 19.7.11 מסר אבי כי הוא עבד באותה חברה בה עבד המשיב ובמהלך ארוחת צהרים משותפת הוא סיפר למשיב ולשאר העובדים כי בכוונתו להשקיע בדירה או בקרקע חקלאית. המשיב סיפר לו שלאשתו "יש משהו בקיבוץ" ואמר לו "אני לא מכיר את הפרטים אני אתן לך לדבר עם אשתי אפרת באופן אישי" (שורות 8-9). כשביקש עירבון על הכסף ששילם, קיבל שיק אישי של המשיב.
לשאלת החוקר בדבר טענתו של אבי כי המשיב הוא זה שהפנה אותו למשיבה ואמר לו שיש לה נכסים להשקעה בקיבוץ ענתה המשיבה כי "זה לא מדויק, נועם כהן בעלי התקשר אליי באותה תקופה ושאל אם אני עדיין יכולה להשיג מגרשים בקיבוץ, אמרתי לו שאני לא בטוחה אבל שייתן לאבי גור את הפלאפון שלי ואני אראה מה אני יכולה לעשות" (שורות 230-232). המשיבה מסרה כי בעלה נתן לאבי צ'ק אישי על סך 175,000 ₪ מחשבונו הפרטי מאחר ובחשבון המשותף אין להם צ'קים, ולכן היא פנתה לבעלה שייתן את הצ'ק לאבי לביטחון בלבד שאם העסקה לא תצא לפועל, אז עמית תחזיר להם את הכסף והם יחזירו את הכסף לאבי. כשנשאלה האם בעלה היה מעורב השיבה: "לא נכון. נועם כהן בעלי חשב באמת שאני יכולה למכור את האופציות האלה דרך בני משק ורק בדיעבד התברר לו שלא" (שורות 240-241).
בפרט אישום זה, שותפותו של המשיב למעשים הדוקה יותר מהמקרים האחרים. הוא לא נידון רק בשל נוכחותו. הוא שיזם את הקשר בין המשיבה לאבי, הוא שעמד בקשר אישי עם אבי, ונתן לו שיק בטחון אישי. על כן, בפרט אישום זה, יש ראיות מספיקות לכך שהמשיב היה מבצע בצוותא וקשר עם המשיבה לביצוע המעשים בפרט האישום הרביעי.
7. על פי פרט האישום החמישי, בשנת 2008 קשרו הנאשמים לבצע עסקת מקרקעין לפיה יימכר ביתה של שרון קרספי במגרש 106 בהרחבה בקיבוץ נחשולים, ללא ידיעתה והסכמתה, תוך זיוף מסמכים. יונתן תנעמי (להלן: יונתן) היה ידידה של המשיבה, אותה הכיר דרך אשתו המנוחה. בשנת 2008 עבר לגור בשכירות בקיבוץ נחשולים עם שני ילדיו ואמו. כשהביע רצונו לקנות בית באזור, שכנעה אותו המשיבה לקנות בית בקיבוץ נחשולים, טענה שיש לה אפשרות לעזור לו להתקבל, והציעה לו לקנות את בית 106. במסגרת הקשר ולמען קידומו נכח המשיב בשיחות שהתקיימו בין המשיבה ליונתן כחלק ממצג השווא. על סמך מצגי השווא של המשיבה העביר יונתן למשיבה 800,000 ₪, בתמורה מסרה לו המשיבה קבלות אותן זייפה, שנחזו להיות קבלות המונפקות על ידי הקיבוץ. כספים אלו היו הכנסה של המשיבה בשנים 2008-2011, ונטען שלא דיווחה עליהם בכוונה להתחמק מתשלום מס. כלומר, נטען כי המשיבה ביקשה למכור בית שאינו בבעלותה, ואין לה זכות בו, קיבלה עבורו 800,000 ₪, זייפה מסמכים, והכל בנסיבות מחמירות עקב הסכומים הגבוהים, התכנון, השיטתיות וריבוי העבירות.
ב"כ המבקשת הסתמכה על עדויות יונתן, מסמכי הבנק ועדות המשיבה עצמה להוכחת האמור בכתב האישום. לגבי המשיב נטען, כי הוא היה בסוד הדברים, ידע על כוונותיה של המשיבה למכור בית שאין לה חזקה בו. נטען, כי הכספים נזקפו בחשבון הבנק המשותף, וכי המשיב העביר את הכספים מהחשבון המשותף לחשבונו הפרטי.
לטענת ב"כ המשיבה, יונתן ידע על ההליכים הנוקשים לקבלת חברות בקיבוץ מאחר שליווה את קבלת המשיבים לקיבוץ, וידע מפורשות, שאין דרך כשרה להתקבל כחבר לקיבוץ או לקבל אופציה לבניית בית בהרחבה. המשיבה ויונתן הגיעו להסכמה הדדית שהמשיבה תנסה להשיג אופציה לבנייה, כשיונתן יודע שמדובר בדרך פסולה ובלתי כשרה, ולשם קידום קשר זה העביר כספים למשיבה, בסך 300,000 ₪, עוד לפני כל מצג שווא בנוגע לאופציה או לחלקה 106. נטען, שבעוד יונתן העיד שהעביר 250,000 ₪ לקראת סוף 2008, הקבלות המזויפות היו בשנת 2009-2010, לאחר קבלת הכספים. לכן, אין ראיות לכאורה ששולמו כספים לאחר המסמך הכוזב.
המשיבה תיארה בהודעתה מיום 22.7.11 כיצד רימתה את יונתן וציינה כי היא מצטערת על כך (שורה 348). היא סיפרה כי לאחר שאשתו של יונתן נפטרה היא סידרה לו בית בשכירות בקיבוץ ולאחר מכן הציעה לו להירשם להרחבה בקיבוץ. לשם כך ביקשה מיונתן כספים אותם הוא העביר לה במזומן. את הכספים שלקחה מיונתן לא העבירה לקיבוץ אלא לקחה והשתמשה בו למטרותיה הפרטיות (שורה 27). המשיבה אישרה כי החשבוניות שהוצאו על שם יונתן אלו הם חשבוניות של קיבוץ נחשולים שהיא זייפה: "את המסמכים הללו העברתי ליוני תנעמי כדי להראות לו שהכספים הללו שהוא שילם לי עבור לקיבוץ עבור הרישום להרחבה" (שורות 384-389). כלומר, גם אם הכספים הועברו לפני שהוצגו ליונתן קבלות שזוייפו על ידי המשיבה, הרי הם ה הועברו לאחר שהמשיבה כהודאתה רימתה את יונתן לחשוב שהיא מסוגלת לעזור לו להתקבל לחברות בקיבוץ על ידי תשלום. כן אישרה המשיבה בחקירתה מיום 27.7.11 כי לא דיווחה על הכנסות אלו למס הכנסה.
על כן, אני קובע שיש כנגד המשיבה ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום החמישי, שלא נפגמו, והמוכיחות את ביצוע העבירות במידה המספקת למעצר המשיבה בשלב זה של ההליכים.
אשר למשיב, בהודעתו במשטרה מיום 21.7.11 נשאל יונתן מה הקשר של המשיב לכספים שהעביר למשיבה: "אני לא נתתי אף פעם כסף לנועם, הכל היה דרך אפרת. לא דיברתי עם נועם אף פעם בקשר לבית שאני קונה דרך אפרת" (שורות 123-124). לפיכך, אני קובע כי בפרט אישום זה, ולצורך שלב זה של ההליכים, לא הוצגה בפניי ראיה מספקת לכך שהמשיב היה מבצע בצוותא וקשר עם המשיבה לביצוע המעשים בפרט האישום החמישי.
8. על פי פרט האישום השישי, בשנת 2010 קשרו הנאשמים לבצע עסקת מקרקעין להונות את פנינה אלפי (להלן: פנינה) לפיה ירכשו עמה בית וחלקת אדמה במושב צרופה, אף שלא הייתה להם כוונה לקנות את הבית, תוך זיוף מסמכים. פנינה הייתה שכנתה וחברתה של המשיבה. המשיבה הציעה לפנינה לקנות עמה ועם המשיב בית במושב צרופה, הציגה בפניה בית נטוש וטענה כי זה הבית שהמשיבים מתכוונים לרכוש, וכי יש לה קרובים במינהל מקרקעי ישראל היכולים לעזור להגדיל את שטח הבית. במסגרת הקשר ולמען קידומו נכח המשיב בשיחות שהתקיימו בין המשיבה לפנינה כחלק ממצג השווא. על סמך מצגי השווא של המשיבה, נחתם בין המשיבה לפנינה זיכרון דברים, לפיו סיכמו לקנות חלקת אדמה שתירשם על שמן, תמורת סך 740,000 ₪ כשחלקה של פנינה 370,000 ₪. פנינה העבירה סכום זה למשיבה החל מיום 8.3.10. לאחר שפנינה גילתה את המרמה דרשה את כספה בחזרה, והמשיבה החזירה לה את כספה. כספים אלו היו הכנסה של המשיבה בשנת 2010 , ונטען שלא דיווחה עליהם בכוונה להתחמק מתשלום מס. כלומר, נטען כי המשיבה הציגה מצג שווא בדבר רכישת נכס שלא התכוונה לרכוש, בעקבותיו קיבלו המשיבים במרמה 370,000 ₪, והכל בנסיבות מחמירות עקב הסכומים הגבוהים, התכנון, השיטתיות וריבוי העבירות.
להוכחת האמור בכתב האישום, הסתמכה ב"כ המבקשת על עדויות פנינה, הודאת המשיבה בעבירות ומסמך עליו חתמה המשיבה שבו התחייבה להחזיר לפנינה את הכספים. לגבי המשיב נטען, כי הוא נכח בשיחות בין המשיבה לפנינה אלפי, ונטען, כי הכספים נזקפו בחשבון הבנק המשותף, וכי המשיב העביר את הכספים מהחשבון המשותף לחשבונו הפרטי, ואף ביצע הפקדות מזומנים לחשבונו הפרטי.
ב"כ המשיבה טען, כי בין פנינה למשיבה נערך הסכם למראית עין שכלל פרטים כוזבים הנוגעים למועד עריכת ההסכם ומטרותיו. ביום 8.3.10 העבירה פנינה למשיבה כספים בסך של 200,000 ₪, כשרק לאחר מועד זה ביקשה פנינה לדעת מה נעשה עם כספה וביקשה מהמשיבה להבטיח את החזר הכספים שמסרה לה. לאחר שהמשיבה לא החזירה לה את הכספים, פנינה ערכה ביום 9.2.11 הסכם שכותרתו "חוזה החזרת חוב", בו נרשם כי המשיבה ידעה שהנכס לא קיים וכי פנינה נתנה לה הלוואה. לטענתו, במועד תשלום הכספים בסוף שנת 2010, פנינה כלל לא ידעה פרטים על עסקת הנדל"ן ולא הוצגו בפניה מצגים כוזבים לשם קבלת כספים במרמה. כל זה מביא, לדעתו, למסקנה כי אין ראיות לכאורה להוכחת העבירות שבאישום זה.
המשיבה אישרה בהודעתה במשטרה מיום 22.7.11 כי רימתה את פנינה בכך שהציעה לה לקנות ביחד בית בצרופה, למרות שלא מצאה כלל בית כזה (שורות 250-251). היא סיפרה כי עשתה זאת "כי הייתי צריכה להחזיר ליוסי את הכסף" (שורה 265).
באשר להסכם שנחתם בינה לבין פנינה ביום 5.1.11, שכותרתו "הסכם יזמות וכתב התחייבות להחזרת הלוואה" ולפיו פנינה הציעה לתת למשיבה הלוואה בסך 370,000 ₪, המשיבה מסרה כי הוא נערך במשרדו של עו"ד אדוארד גאנם והוסיפה: "אני לא סיפרתי לעו"ד אדוארד שרימיתי את פנינה אלפי ושזה הסכם חרטה בזמן עריכת ההסכם, לא סיפרתי לו על כך כי לא יכולתי לספר לו את זה כי אם הייתי מספרת שזה הסכם חרטה עו"ד גאנם לא היה עושה את ההסכם הזה" (שורות 260-263). לגבי ההסכם שנערך כחודש לאחר מכן, ביום 9.2.11, מסרה המשיבה כי מדובר בהסכם שבו היא החזירה לפנינה את הכסף שלה (שורה 267). כלומר, הכספים לא התקבלו לפי ההסכם בכתב, אלא, כהודאת המשיבה, לפי מצגים שהציגה כלפי פנינה בדבר רצונה לקנות עימה בית בשותפות. המשיבה אישרה בחקירתה מיום 27.7.11 כי היא לא דיווחה על הכנסות אלו למס הכנסה.
על כן, אני קובע שיש כנגד המשיבה ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום השישי, שלא נפגמו, והמוכיחות את ביצוע העבירות במידה המספקת למעצר המשיבה בשלב זה של ההליכים.
באשר למשיב, לא מצאתי בחומר הראיות ביסוס לטענת ב"כ המבקשת, כי במסגרת הקשר ולמען קידומו נכח המשיב בשיחות שהתקיימו בין המשיבה לפנינה כחלק ממצג השווא אשר הוצג לפנינה לפיו הם בעלי הקרקע. פנינה העידה כי היא התגוררה בשכירות מול המשיבה, התפתחו ביניהן יחסי שכנות טובים ובאותו הזמן המשיבה היא זאת שסיפרה לה המשיבה על הבית בצרופה. בהודעתה במשטרה מיום 17.7.11 היא כלל לא הזכירה את המשיב. לפיכך, אני קובע כי בשלב זה אין ראיות, המספיקות לצורך מעצר עד תום ההליכים, לכך שהמשיב היה מבצע בצוותא וקשר עם המשיבה לביצוע המעשים בפרט אישום זה.
9. על פי פרט האישום השביעי, בשנת 2010 קשרו הנאשמים לבצע עסקת מקרקעין תוך הונאת יוסי דבש, מעבידה של המשיבה (להלן: יוסי), לפיה ירכשו עמו בית וחלקת אדמה במושב צרופה, ויקבלו ממנו כספים לצורך הרכישה, אף שלא הייתה להם כוונה לקנות את הבית. לשם כך, זייפה המשיבה מסמכים שונים. המשיבה הציעה לו בכזב לרכוש בית בצרופה, והציגה לו בית נטוש שאותו, טענה בכזב, בכוונתם לרכוש. לצורך קידום העסקה, הציגה המשיבה בפניו מצג כוזב כאילו יש לה קרוב משפחה במינהל מקרקעי ישראל שביכולתו לעזור להגדיל את שטח הבית. בהתאם למצג השווא, העביר יוסי למשיבה 115,000 ₪. לאחר שגילה את המרמה, דרש שתחזיר את הכסף והמשיבה החזירה אותו. כספים אלו היו הכנסה של המשיבה בשנת 2010, ונטען שלא דיווחה עליהם בכוונה להתחמק מתשלום מס. כלומר, נטען כי המשיבה הציגה מצג שווא בדבר רכישת נכס שלא התכוונה לרכוש, בעקבותיו קיבלו המשיבים במרמה 115,000 ₪, והכל בנסיבות מחמירות עקב הסכומים הגבוהים, התכנון, השיטתיות וריבוי העבירות.
להוכחת האמור בכתב האישום, הסתמכה ב"כ המבקשת על עדויות יוסי דבש, הודאת המשיבה בעבירות ונוכחות המשיב בפגישות. נטען, כי הכספים נזקפו בחשבון הבנק המשותף וכי המשיב העביר את הכספים מהחשבון המשותף לחשבונו הפרטי.
לטענת ב"כ המשיבה, 115,500 ₪ שהועברו לחשבון המשיבה ביום 19.4.10 היו הלוואת מעסיק שנתן יוסי למשיבה, בה ראה כבת משפחה, במסגרת הידידות והקשרים הקרובים ביניהם, מכיוון שהיה מרוצה מעבודתה. יוסי הגיש תלונה רק לאחר שנתיים, דבר המעלה חשד שמדובר במסירת תלונה כבושה. לאחר קבלת הכספים, וללא קשר סיבתי, המשיבה ויוסי החליטו להשקיע בפרויקט במושב צרופה, והמשיבה החזירה את ההלוואה במלואה בהתאם למוסכם בינה לבין יוסי. לטענתו, הכספים שניתנו למשיבה על ידי יוסי הוחזרו, והייתה זו הלוואה, לא הכנסה, ולכן אין על כך חובת דיווח.
מעדותו של יוסי במשטרה מיום 25.7.11 עולה כי הכספים שניתנו למשיבה לא היו בגדר הלוואה כפי שטען ב"כ המשיבה. יוסי העיד כי המשיבה סיפרה לו שיש קרקע במושב צרופה שחייבת להימכר ואם הוא מעוניין לקנות את הקרקע עליו להעביר לה כספים והיא תרכוש עמו את הקרקע בתור שותפים. לאחר שהמשיבה הראתה לו את הקרקע בצרופה הוא מסר לה עבור רכישת הקרקע 115,000 ₪ בהעברה בנקאית.
בהודעתה השלישית של המשיבה במשטרה, מיום 26.7.11, אישרה המשיבה את דבריו של יוסי: "אני אמרתי לו שאני אחפש קרקע בצרופה והוא נתן לי 115,000 ₪... כמו כן הלכתי יחד איתו לצרופה והסתכלנו שם על דברים אבל אחרי זה לא חיפשתי והחזרתי לו את הכסף" (שורות 144-146). כלומר, הכספים לא התקבלו כהלוואה אלא במסגרת השותפות שהתיימרה לכונן עם יוסי דבש. המשיבה אישרה בחקירתה ביום 27.7.11 שלא דיווחה על הכנסות אלו למס הכנסה. מאחר שלא היתה זו הלוואה, היתה זו הכנסה, וגם אם הוחזרה לאחר מכן, היה צריך לדווח עליה כהכנסה בשנת המס בה התקבלה.
על כן, אני קובע שיש כנגד המשיבה ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום השביעי, שלא נפגמו, והמוכיחות את ביצוע העבירות במידה המספקת למעצר המשיבה בשלב זה של ההליכים.
אשר למשיב, יוסי בהודעתו במשטרה השיב בשלילה לשאלה האם המשיב היה מעורב בדברים (שורה 143). לפיכך, בשלב זה של ההליכים ולצורך מעצרו עד תום ההליכים, אין ראיה מספקת לכך שהמשיב היה מבצע בצוותא וקשר עם המשיבה לביצוע המעשים בפרט אישום זה.
10. על פי פרט האישום השמיני, המשיבה החלה במאי 2009 לעבוד כשכירה בחברה שבבעלות יוסי, בשירות ומכירה של טלוויזיות ומחשבים. במועדים שונים קיבלה לידיה המשיבה מספר רב של מכשירי טלוויזיה ומחשבים ניידים, מכרה אותם ללקוחות שונים, קיבלה כסף תמורתם, אך שלשלה אותם לכיסה ולא העבירה אותם למעבידה. יוסי פנה אל המשיבה ודרש לדעת את פרטי הלקוחות להם מכרה. המשיבה ערכה מסמך ובו פירוט שמות הלקוחות, שרובו כוזב, ורבים מהלקוחות שהוזכרו בו לא רכשו כלל מכשירים. המשיבה מסרה את המסמך ליוסי ואמרה במרמה שהלקוחות הם חברי קיבוץ והוא שיעביר את הכסף לחברה. שווי המכירות שהנאשמת לא העבירה לחברה ושלשלה לכיסה הוא 500,000 ₪. נטען, שכספים אלה היו הכנסה של המשיבה בשנים 2009-2010, והמשיבה בכוונה להתחמק מתשלום מס הכנסה לא דיווחה לרשויות המס על הכנסה זו. כמו כן, בכך גנבה ממעבידה נכסים וקיבלה במרמה מכשירי טלוויזיה ומחשבים ניידים, תוך מצג שווא.
להוכחת האמור בכתב האישום, הסתמכה ב"כ המבקשת על עדויות יוסי דבש והמשיבה עצמה.
לטענת ב"כ המשיבה, המשיבה אמנם מכרה במחירים זולים יותר מהשווי האמיתי, אבל זו הייתה רק הפרת הוראת מעסיק והמשיבה השלימה את העלויות באמצעות מכירות שביצעה מכספים שגבתה מלקוחות בחודש מאוחר יותר, ואת היתרה השלימה מכספים שקיבלה מחלק מהמתלוננים. לטענתו, אין ראיות על היקף מכירות המשיבה וכמויות המוצרים, ועל כך שהמשיבה קיבלה כספים בסך 500,000 ₪. כמו כן נטען, כי המשיבה החזירה ליוסי דבש 1,100,000 ₪, מהם הודה בקבלת 600,000 ₪.
המשיבה אמרה בהודעתה השנייה במשטרה מיום 22.7.11 כי התחילה לעבוד אצל יוסי בשנת 2009 כאשת מכירות. מאחר והמחירים בהם נמכרו המוצרים "לא היו כל כך אטרקטיביים" לדבריה, היא התחילה למכור את המוצרים במחיר מוזל יותר. זאת, משום שרצתה להראות ליוסי שהיא מוכרת עבורו סחורה בהיקפים גדולים, אבל בעצם מכרה במחירים נמוכים יותר, ולכן הייתה צריכה להשלים את הפרשי הכספים הללו. הכספים הללו לא היו ברשותה ולכן "את ההשלמות לקחתי גם מהמכירות של חודש אחרי וגם מהאופציות של הבתים שמכרתי בנחשולים" (שורות 20-21).
מהודעתו של יוסי במשטרה מיום 25.7.11 עולה כי לא מדובר, כטענת ב"כ המשיבה, בהפרת הוראת מעסיק. יוסי מסר כי המשיבה סיפרה לו כי היא מוכרת מחשבים ניידים וטלוויזיות לאנשי קיבוץ נחשולים, שביקשו לשלם עבור הציוד דרך קופת הקיבוץ בשוטף+60. היא הסבירה לו כי הלקוחות מהקיבוץ נתנו הוראה למנהלת קופת הקיבוץ להעביר לה כספים במזומן עבור ציוד שמכרה להם חודשיים קודם לכן. יוסי מסר כי כאשר מדובר היה בעסקאות של מעל 5,000 ₪ הדבר הצריך קבלת מספר תעודת זהות של הלקוח, והמשיבה הציגה בפניו מספרי תעודות זהות שיקריים. לאחר שבירר מול הנהלת החשבונות של החברה שלו הוא הבין שהמשיבה חייבת לו כ-500,000 ₪ בגין "כספים שצריכים להגיע מהלקוחות שאני כבר לא מאמין שיש לקוחות כאלה" (שורה 58).
טענת המשיבה כי השלימה את הכספים ממכירות מאוחרות יותר, משמעה שנטלה לעצמה את הכספים ממכירות מאוחרות יותר ושילמה בהן את ההפרשים. זה לא צידוק ולא הסבר, אלא הודאה בעבירות נוספות. טענתה שלקחה את הכספים ממירמות שביצעה כאמור בפרטי האישום האחרים, היא הודאה בכך שידעה שעליה להשיב כספים אלה, ואין ספק שאין זו דרכו של שכיר לשלם מכיסו עבור המוצרים שהוא התיימר למכור לאחרים. מכל מקום, כאמור בעדותו של יוסי, יש ראיות מספיקות לכך לא היה מדובר כלל בהפרת הוראת המעסיק אלא במירמה שבוצעה תוך הצגת מצגי שווא בדבר שמות לקוחו, מספרי זהותם, והסיבה לכך שאינם משלמים את תמורת המוצרים. אשר לסכום, עולה גם מטענת ב"כ המשיבה, שהמשיבה החזירה 600,000 ₪ מתוך 1,100,000 ₪, כך שנותר פער של 500,000 ₪. מכל מקום, גם אם מדובר בסכום קטן יותר, מדובר באותם סדרי גודל ובאותם מעשים.
על כן, אני קובע כי יש כנגד המשיבה ראיות לכאורה להוכחת פרט האישום השמיני, והמוכיחות את ביצוע העבירות במידה המספקת למעצר המשיבה בשלב זה של ההליכים.
11. משנמצא כי ישנן ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למשיבה, יש לבחון קיומה של עילת מעצר והאם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה, כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.
כלל הוא כי בשל עבירות רכוש לא עוצרים במעצר עד תום ההליכים, זאת מכיוון שעבירות רכוש אינן מקימות חזקת מסוכנות. ואולם, כפי שנקבע בבש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נב (4) 268 (1998), החריג לכלל זה הוא כאשר מדובר בעבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או בהתארגנות של כמה עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (ראה גם: בש"פ 749/06 חבובה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.06); בש"פ 1221/11 קוזלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.2.11)).
במקרה דנן, כפי שטענה בצדק ב"כ המבקשת, השיטתיות בביצוע העבירות, ההיקף הגדול של המעשים, התחכום בביצוע ובחירת הקורבנות מתוך המעגל הקרוב ושאר הנסיבות מקימות עילה למעצרה של המשיבה, הנעוצה בסכנה הנשקפת ממנה לציבור. זאת ועוד, לחובת המשיבה מאסר מותנה תלוי ועומד של 18 חודשים בגין עבירות מרמה קודמות, שלא הרתיע אותה מפני ביצוע העבירות המיוחסות לה. נראה כי המשיבה לא הפנימה את המסר ואף הגדילה את היקף מעשיה ותחכומם. מעשיה של המשיבה מעידים על מסוכנותה, ומטיבם של מעשי המירמה שנעשו כלפי המעגל הקרוב של המשיבה, יש גם חשש לשיבוש הליכים עקב שיחרורה ממעצר טרם תום ההליכים נגדה.
אשר למשיב, ב"כ המבקשת טענה כי הוא אמנם נטול עבר פלילי וחלקו במעשים קטן יותר, אבל לא ניתן להתעלם מחומרת מעשיו. הוא נכח בפגישות ונוכחותו תרמה בצורה מהותית למעשי המרמה ולשכנוע הקורבנות. הוא גם היה מעורב בחשבונות הבנק.נציין, כי בעוד הכספים שנכנסו לחשבון הבנק המשותף היו עשרות ומאות אלפי שקלים, הכספים שהועברו לחשבון המשיב היו אלפי שקלים. מכאן, שענינו של המשיב שונה, בהן מבחינת העבר הפלילי, הן מבחינת היקף הכספים שהגיעו לידו, הן מבחינת מעשיו הנטענים. מאחר שבעניינו של המשיב לא הוכח קיומן של ראיות לכאורה, מלבד בפרט אישום אחד, שאינו מתאים לחריג בדבר שיטתיות, אין צורך לדון בשאלת קיומה של עילת מעצר וחלופה מתאימה.
12. על פי כל האמור לעיל, יש להורות על מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים כנגדה. בלי לקבוע את דעתי כי ניתן להפיג את מסוכנותה של המשיבה ואת החשש מפני שיבוש הליכים על ידה על ידי חלופת מעצר, מן הראוי שלא להחליט בעניין זה החלטה סופית, קודם עריכת תסקיר מעצר שיבחן חלופות מעצר שיוצעו על ידי המשיבה, בין היתר לאור העובדה שהיא מטופלת בילד קטן, תוך שקילת העובדה שבן זוגה ישוחרר ממעצר לפי החלטה זו.
לפיכך, אני מצווה על עריכת תסקיר מעצר שיובא לדון בפני השופט רון שפירא, ביום 27.9.11 שעה 9.30.
לגבי המשיב, על פי כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שאין הצדקה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו. לפיכך, אני מורה על שחרורו ממעצר בתנאים הבאים:
א. עיכוב יציאת המשיב מן הארץ.
ב. על המשיב להימנע מכל קשר עם המעורבים באירועים המפורטים בכתב האישום.
ג. המשיב יחתום על ערבות בסך 50,000 ₪.
ד. שני ערבים טובים יחתמו על ערבות בסך 50,000 ₪ כל אחד.
ככל שהתנאים ימולאו, ישוחרר המשיב. אם התנאים לא ימולאו עד יום 8.9.11, יובא המשיב בפני השופט התורן.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול הסדר מקרקעין

  2. בטלות חוזה מקרקעין

  3. ביטול שמאות מקרקעין

  4. ביטול רשות במקרקעין

  5. ביטול הקצאת מקרקעין

  6. אישור לרשם המקרקעין

  7. ביטול הרשאה במקרקעין

  8. זכות קדימה במקרקעין

  9. היטל השבחה במקרקעין

  10. בניה במקרקעין מוסדרים

  11. הסכם אופציה במקרקעין

  12. ביטול צו תפיסת מקרקעין

  13. התיישנות במקרקעי ציבור

  14. התיישנות זכות במקרקעין

  15. התיישנות עסקה במקרקעין

  16. ביטול החלטת רשם המקרקעין

  17. התיישנות רוכשת במקרקעין

  18. התיישנות עסקאות מקרקעין

  19. חובת דיווח עסקת מקרקעין

  20. זכות קדימה חוק המקרקעין

  21. התיישנות תובענה במקרקעין

  22. זכות קדימה רכישת מקרקעין

  23. התיישנות מהותית במקרקעין

  24. התיישנות זכויות במקרקעין

  25. הקצאת מקרקעין להקמת מפעל

  26. היטל השבחה איגוד מקרקעין

  27. השלמת פרטים בחוזה מקרקעין

  28. התיישנות במקרקעין מוסדרים

  29. זכות סירוב ראשונה במקרקעין

  30. העברת זכויות איגוד מקרקעין

  31. חוזה אופציה במקרקעין דוגמא

  32. אחריות מחזיק במקרקעין על פשע

  33. התיישנות במקרקעין לא רשומים

  34. זכאות לאכוף זכויות במקרקעין

  35. התיישנות במקרקעין לא מוסדרים

  36. התיישנות זכות חוזית במקרקעין

  37. טענת התיישנות במקרקעין מוסדרים

  38. התיישנות תביעה שאינה במקרקעין

  39. התיישנות תביעה כספית במקרקעין

  40. ביטול זכות רישום בפנקס המקרקעין

  41. העברת זכויות במקרקעין ללא תמורה

  42. ביטול יפוי כח בלתי חוזר במקרקעין

  43. העברת זכויות במקרקעין בין בני זוג

  44. אי גילוי פרט מהותי בחוזה מכר מקרקעין

  45. התיישנות תיקון רישום בפנקסי המקרקעין

  46. בקשה לעשות רישום ראשון בפנקסי המקרקעין

  47. נטען כי המקרקעין לא זוהו בכתב התביעה כנדרש

  48. שווי המקרקעין על סמך נוהג או שווי שוק שאינם משקפים מצב תכנוני

  49. תביעה להורות לרשם המקרקעין לפעול באופן הדרגתי לרישום זכויות במקרקעין

  50. הסתמכות שמאית מכרעת על ערכי שווי כלליים מביטאון "מקרקעין וערכם" ולא על עסקאות

  51. זכות במקרקעין שנרכשה לפני המועד הקובע של התגבשות חיוב בהיטל השבחה אולם טרם נרשמה

  52. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון