חובת ההנמקה נאמן בפשיטת רגל


השופטת ו' אלשיך

1. זהו ערעורו של ויטלי קריספי (להלן - המערער) על החלטת רואה-חשבון שחם, נאמן להסדר הנושים (להלן - הנאמן) של חברת ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ (להלן - החברה), ובה דחה את תביעת החוב שהגיש המערער (להלן - תביעת החוב). הונחו בפניי תגובות הנאמן והחברה לערעור.

ביום 13.12.1998 הגישו הצדדים לבית-המשפט בקשה מוסכמת להגשת סיכומים בכתב, ובמסגרתה הודיעו כי הם מוותרים על חקירת מצהירים והעדת עדים נוספים. בהתאם להחלטה מיום 14.12.1998, הגישו המערער, הנאמן והחברה סיכומים בכתב. המערער הגיב על סיכומי המשיבים.

יצוין, כי אורכו יוצא-הדופן של פסק-הדין נובע מן העובדה כי נתקבצו ובאו להן שש תביעות חוב עצמאיות ונפרדות והפכו למיקשה אחת. אף-על-פי-כן היה הכרח לדון בכל תביעת חוב בנפרד, במסגרת החלטתי.

תביעת החוב

2. בתביעת החוב טען המערער לנשייה בחברה מכוח חמישה רכיבים: הראשון, פיצויי פיטורין המגיעים לו בגין עבודתו בחברה. השני, חוב עתידי בגין מימוש שעבוד המוטל על נכס בבעלות המערער להבטחת חובות החברה כלפי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - בל"ל). השלישי, שכר ראוי בגין שימוש החברה בנכס שבבעלות המערער. הרביעי, שיק שנתנה החברה למערער על חשבון משכורתו, ולא נפרע. החמישי, תשלומים ששילם המערער לחברת הביטוח בגין חובות החברה. בערעור על החלטת הנאמן הוסיף המערער לתביעת החוב רכיב שישי, הוא חוב עתידי בגין ערבות שערב המערער להבטחת חובות החברה לבנק הפועלים בע"מ (להלן - בנה"פ).

3. בהחלטה נושא ערעור זה דחה הנאמן את תביעת החוב, על כל רכיביה. הדרישה לתשלום פיצויי פיטורין נדחתה מן הטעם שהמערער קיבל זה מכבר פיצויי פיטורין בגין התקופה שבה פעלה החברה בשמה הקודם, ומן הטעם שהמערער לא כלל בתביעתו פירוט לגבי הסכומים שנצברו לזכותו בקופת פיצויים. התביעות בגין החובות העתידיים נדחו בנימוק שלתביעת החוב לא צורפו אישורים על תשלום בגין הערבויות לבנקים. שאר רכיבי התביעה לא נידונו. כמו כן בסיפה להחלטתו ציין הנאמן כי ספרי הנהלת החשבונות של החברה מעידים על יתרת חוב של המערער כלפי החברה.

הרקע העובדתי

4. המערער הינו מייסד החברה. ממועד הקמת החברה ועד למועד שבו העביר את השליטה לידי צדדים שלישיים שימש המערער כמנכ"ל החברה וכחבר הדירקטוריון.

5. ביום 17.7.1996 נחתם בין המערער לבין צד שלישי (להלן - הקונה) הסכם למכירת מניות החברה מחוץ לבורסה (להלן - הסכם מכירת המניות). על-פי הסכם מכירת המניות, התחייב המערער להעביר לקונה ביום ההסכם 520,000 מניות מתוך 3,480,000 מניות החברה שהיו בבעלותו ביום ההסכם. המועד להעברת יתרת המניות שבבעלות המערער נקבע ליום 10.1.1997. בסעיף 2.4.5 להסכם התחייב המערער למסור לקונה מכתבי התפטרות בחתימת כל מי שכיהנו כחברי הדירקטוריון ביום ההסכם (למעט הדירקטורים מטעם הציבור ומטעם הקונה).

6. ביום 3.11.1996, הוגשה בקשה לפירוק החברה, וממנה עלה כי החברה נקלעה לקשיים כספיים חמורים כתוצאה מהשקעה כושלת.

7. ביום 24.11.1996 ניתן צו להקפאת ההליכים המתנהלים כנגד החברה.

8. ביום 22.5.1997 אישר בית-משפט זה הסדר נושים, אשר אושר על-ידי אספות הנושים.

טענות הצדדים

המערער

9. טענת המערער היא כי הנאמן טעה בהחלטתו לדחות את תביעת החוב, על ששת רכיביה.

(א) בטענה מקדמית טוען המערער כי הנאמן הפר את חובת ההנמקה המוטלת עליו בהכריעו בתביעות החוב של הנושים, לפי תקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985.

לביסוס טענתו מצביע המערער על התמציתיות שבה נימק הנאמן את החלטתו ועל העובדה כי דן בשניים מתוך חמישה רכיבי תביעות החוב בלבד.

(ב) לעניין פיצויי הפיטורין טוען המערער, כי הנאמן טעה בהחליטו לדחות את התביעה מן הנימוק היחיד, שלפיו נמנע המערער מלהציג בתביעת החוב את הסכומים שנצברו לזכותו בקופת הפיצויים. המערער מצביע על סעיף 2.2 לתביעת החוב, שבו פירט את הסכום שבקופה. לגוף העניין, טוען המערער, כי עבד בחברה במשך עשר שנים וחצי, החל מחודש מאי 1986 ועד אוקטובר 1996. לטענתו הקדיש את כל מרצו ואונו לעבודה בחברה, במשך כל התקופה.

אשר לטענה כי התפטר מכל תפקידיו בחברה טוען המערער, כי התפטרותו התייחסה לתפקיד הדירקטור בלבד. לטענתו, נענה לבקשת הקונה והמשיך לעבוד בחברה עד לפיטוריו בחודש פברואר 1997. לביסוס טענתו מצביע המערער על תלושי השכר שקיבל עד לחודש אוקטובר 1996.

(ג) לעניין החובות העתידיים טוען המערער, כי הנאמן שגה בהחליטו לדחותם בהיעדר תשלום בפועל לצדדים שלישיים בגין ערבות המערער. בטענה זו מתבסס המערער על ההלכה הפסוקה, שלפיה זכאי מי שערב לחובות החברה לתבוע את חובו בעת פירוקה אף אם טרם פרע את ערבותו לבעל החוב.

(ד) לעניין החוב העתידי כלפי בנה"פ, שאינו כלול בתביעת החוב, נטען, כי זכות התביעה בגינו לא התאיינה. כך, לאור הציון המפורש בסעיף 7 לתביעת החוב, שלפיו שומר המערער על זכותו לתקן את תביעת החוב בגין הגדלת נשייתו בחברה מסיבה כלשהי. ייאמר כבר עתה, כי תביעת חוב זו, טוב לה אלמלא הועלתה לראשונה בבית- המשפט.

הנאמן

10. בתגובתו פירט הנאמן ביתר הרחבה את החלטתו הדוחה את תביעת החוב.

(א) לעניין פיצויי הפיטורין טוען הנאמן, כי למערער לא קמה זכות בגינם היות שהתפטר מרצונו מכל תפקידיו בחברה. יתרה מזאת, טוען הנאמן, כי המערער לא הוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד. בטענה זו מסתמך הנאמן על ההלכה הפסוקה, שלפיה אין החברות בדירקטוריון החברה מוכיחה באופן חד-משמעי קיומם של יחסי עובד-מעביד, אף אם הדירקטור זכאי למשכורת מהחברה. לחלופין טוען הנאמן, כי המערער קיבל מלוא המגיע לו במסגרת הסכומים שהופרשו על שמו לביטוח המנהלים.

(ב) לעניין שעבוד הנכס לטובת בל"ל טוען הנאמן, כי במסגרת ההסכם למכירת מניות החברה נטל על עצמו הקונה התחייבות אישית כלפי המערער לשחררו מכל ערבויותיו האישיות לחובות החברה. לטענת הנאמן, לא פעל המערער כדי לאכוף התחייבות חוזית זו. לכן אין להטיל על נושי החברה את הנטל הכספי כתוצאה מכך.
לחלופין נטען, כי רק לאחר מימוש השעבוד יהא מקום לקצוב את שווי הנכס ואת גובה החוב.

(ג) לעניין השכר הראוי בגין השימוש בנכס טוען הנאמן, כי למיטב ידיעתו, שולמו למערער מלוא דמי השכירות מראש.

(ד) לעניין השיק שחולל באי-פירעון ולעניין תשלום חובות החברה לחברת הביטוח טוען הנאמן, כי אין ביכולתו להכריע בהם, שכן לתביעת החוב לא צורף כל מסמך המאשש את טענות המערער.

(ה) לעניין החוב העתידי כלפי בנה"פ נטען, כי המבקש יכול, והיה חייב, לכלול דרישה בגינו במסגרת תביעת החוב המקורית.

11. כן טוען הנאמן, כי על תביעת החוב חל סעיף 248 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות), שמכוחו נדחית זכות המערער להיפרע מחובותיו מפני זכויות יתר הנושים. בטענתו מסתמך הנאמן על החלטה שנתן בית- משפט זה לאחרונה, שבה אומצה דוקטרינת ההדחיה הנהוגה בדיני החברות בארצות- הברית. לטענת הנאמן, העובדה כי קריסת החברה אירעה זמן קצר לאחר שהמערער מכר את אחזקותיו, מוכיחה כי החברה מומנה במימון דק, העולה כדי העדפה בלתי הוגנת של בעלי המניות על חשבון הנושים.

החברה

12. בתגובתה לערעור התמקדה החברה בטענותיה בנושא דמי שימוש בנכס השייך למערער. החברה נמנעה מלהשיב באופן פרטני על יתר רכיבי תביעת החוב.

13. מנגד, העלתה החברה טענות קשות לגבי פעולות שביצע המערער בנכסיה בתקופה שבה שלט בחברה. החברה טוענת כי בתקופת ניהולו פעל המערער בחברה כבשלו, בניגוד לטובתה ולחובות האמונים והזהירות שחב כלפיה כמנהל וכדירקטור. לביסוס טענותיה מציינת החברה מקרים מספר שבהם נטל המערער לכיסו הפרטי נכסים מנכסי החברה.
לטענת החברה, בוצעו פעולות אלו במירמה ובחוסר תום-לב תוך העלמת פרטים מהותיים מדירקטוריון החברה. החברה מייחסת לפעולות המערער משקל נכבד בין הגורמים שהביאו לקריסתה. מעשיו, נטען, מקימים עילה להדחיית החוב שלו טוען המערער מפני חובותיהם של יתר הנושים.

דיון

תביעת החוב והחלטת הנאמן

14. תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז-1987 (להלן - תקנות הפירוק) מחילה את כללי תביעת החובות החלים בפשיטת רגל על תביעות החוב בדיני החברות:

"על זכויותיהם של נושים, על תביעת חובות ועל חלוקת דיבידנדים בפירוק חברה, יחולו הוראות פרק ד' לתקנות פשיטת רגל, ככל שאינן סותרות תקנות אלה ובשינויים המחוייבים; לענין זה, שינויים כאמור - 'חייב' - חברה בפירוק; 'יום מתן צו הכינוס' - התאריך הקובע כמשמעותו בסעיף 354(ה) לפקודה; 'נאמן' - מפרק".

תקנה 93 לתקנות פשיטת הרגל, שכותרתה "מתן החלטה", קובעת כך:

"(א) הנאמן יבדוק כל תביעת חוב ועל מה היא מסתמכת ויחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות לה; תוך תשעים ימים מיום שהתביעה הגיעה לידיו חייב הנאמן להמציא לנושה את החלטתו המנומקת".

הזכות לערער על החלטת מפרק או נאמן וסמכותו של בית-המשפט לדון מחדש בהחלטה מעוגנות בתקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל:

"(א) נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בענין תביעת החוב שהגיש...;

(ב) תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצא לו עותק מכתב הערעור יגיש הנאמן לבית המשפט את תביעת החוב ואת נימוקי החלטתו.

(ג) בית המשפט רשאי לדחות את הערעור או לשנות את החלטת הנאמן או ליתן החלטה אחרת במקומה".



15. הדיון בתביעות חוב של נושים נמנה עם תפקידיו המרכזיים של מפרק חברה.
לעתים יידונו תביעות חוב אף שלא במסגרת פירוק חברה, אלא במסגרת הליכי הבראה, בחסות בית-המשפט. בעניין שלפנינו ניתן צו להקפאת ההליכים המתנהלים כנגד החברה, ובמסגרתו מונה הנאמן והוסמך לבדוק את תביעות החוב כשלב מקדים לקראת הצעת הסדר נושים. על תביעות החוב המוגשות לנאמן לפי פשרה או הסדר חלים כללי תביעות החוב דלעיל, מכוח סעיפים 39 ו-71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל).

16. הדיון בהוכחות החוב הינו שלב עצמאי ונפרד בהליך הפירוק או בהליך ההבראה, הקודם מבחינה מהותית וכרונולוגית לקביעת סדר הנשייה הסופי ולחלוקת מאסת נכסי החברה לנושים לשם פירעון חובותיהם. משום כך מוטל על המפרק או על הנאמן לדון בכל אחת מהוכחות החוב באופן פרטני וליתן בה החלטה מנומקת לעניין גובה החוב וסיווגו. רק לאחר מתן ההחלטה בכל אחת ואחת מהוכחות החוב ניתן לקבוע את גודל קבוצות הנושים השונות ולהעלות הצעה להסדר נושים או לחלק דיבידנד בפירוק.

17. בעניין שלפנינו נמנע הנאמן מלקיים דיון בשאלת קיום החובות עצמם.
בהנמקה הלאקונית המלווה את החלטתו נאמר כהאי לישנא:

"1. בתאריך 1.5.97 הוגשה תביעת חוב של מרשך מר קריספי...


2. החברה שבנדון דוחה את דרישותיך המפורטות בתביעה הנ"ל בין השאר בהעדר אישור על תשלום בגין ערבויות לבנקים. בנוסף דוחה החברה את הטענות בקשר לשכירות, אשר לפיצויי הפיטורין ככל הידוע בגין תקופת עבודתו בח. חממי קיבל את הפיצויים המגיעים, לגבי שאר התקופה נדרש כמובן להציג את הסכומים שנצברו בקופה לפיצויים. כמו כן לפי ספרי החשבונות של החברה נמצא חשבונו של מר קריספי בחוב של כ-71 אלף ש"ח (סכום זה אינו סופי).

3. לאור האמור לעיל הוחלט לדחות את תביעת החוב הנ"ל.

4. הינכם רשאים לערער על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט תוך 45 יום".

18. סבורתני, כי אין בהחלטה תמציתית זו משום מילוי דרישות התפקיד השיפוטי המוטל על הנאמן. בפרט אמורים הדברים לגבי אי-קיום חובת ההנמקה המוטלת על הנאמן מכוח תקנה 93 לתקנות פשיטת הרגל. בנימוקי ההחלטה לעניין פיצויי הפיטורין התעלם הנאמן במפגיע מן הציון המפורש שהופיע בתביעת החוב בדבר ניכוי הסכומים שנצברו לטובת המערער בקופת הפיצויים. יתרה מזאת, בהחלטתו ביכר הנאמן שלא

להתמודד כלל עם שלושה מחמשת רכיבי תביעת החוב. אודה ואתוודה, כי אין דעתי נוחה כלל וכלל מן האופן השטחי והבלתי משכנע שבו עשה הנאמן את מלאכתו. כפי שנאמר לעיל, מלאכה זו, מלאכה נכבדת ורבת-חשיבות היא, ועל-כן אין היא ראויה להיעשות בהינף קולמוס וביד קלה.

יתרה מזאת, בסופו של דבר "התגלגלה" מלאכתו של הנאמן לפתחו של בית-המשפט, שבדק את תביעות החוב והכריע בהן במקום הנאמן.

19. בית-המשפט הדן בערעור על תביעת חוב שנדונה על-ידי המפרק יעשה שימוש במשורה בסמכות המוקנית לו להפנות את המערער לבית-המשפט בתביעה רגילה. כך, משום שהדבר נוגד את העיקרון של ריכוז תביעות החוב בידי המפרק או הנאמן על הסדר הנושים, שעליו מושתתים הליכי הפירוק (ראה ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ (בפירוק) [1], בעמ' 840). לבית-המשפט מוקנה שיקול-הדעת אם להשיב את תביעת החוב למפרק על-מנת שידון בה לגופה או לדון ולהכריע בה בעצמו, כערכאה ראשונה.

בנסיבות העניין דנן, כיוון שהנאמן לא עשה מלאכתו כנדרש וכמצופה מנאמן, איני מחזירה את תביעת החוב לבדיקת הנאמן ולהכרעתו. אני חסה על הנושים הממתינים להחלטה זו על-מנת שיוכלו להתקדם בהליכי קבלת הדיבידנד.

תביעת החוב בגין פיצויי הפיטורין

20. המערער תבע פיצויי פיטורין, המגיעים לו, לטענתו, בגין עבודתו בחברה החל מחודש מאי 1986 ועד לחודש אוקטובר 1996 (להלן - תקופת העבודה). המערער ציין בתצהיר שצורף לתביעת החוב כי החל לעבוד בחברת ח. אלקטרוניקה חממי (להלן - ח. חממי), שהעבירה את פעילותה בשנת 1988 לחברה. כראיה לזכות הנתבעת צירף המערער לתביעתו תלוש משכורת לחודש אוקטובר 1996. בתצהיר המשלים מיום 19.11.1998 ציין המערער כי הקדיש את מלוא זמנו ומרצו לעבודה בחברה ולניהולה, וכי החברה כרתה עמו הסכם העסקה. כראיה לקיום הסכם ההעסקה צורף לתצהיר המשלים קטע מתשקיף שפרסמה החברה לקראת הנפקת מניותיה בבורסה ביום 4.1.1994.

בתגובת הנאמן לערעור נטען כי לא הוכחו יחסי עובד-מעביד בין המערער לחברה.
כן נטען, כי המערער התפטר מרצונו מכל תפקידיו בחברה, ובכך נשללת ממנו הזכות לפיצויי פיטורין. אף בסיכומי החברה נטען כי המערער הפסיק מרצונו ומכוח בחירתו החופשית את ניהול החברה עם העברת השליטה בה לקונה. החברה מצביעה על העובדה כי בהסכם מכירת המניות לא נכללה תניה המזכה את המערער בפיצויי פיטורין.


מעובדה זו למדה החברה כי המערער לא ראה בנסיבות פרישתו נסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורין.

21. כתבי-הטענות מגלים כי בין הצדדים אין מחלוקת עובדתית לגבי היקף ההון האנושי שהשקיע המערער בחברה במהלך שנות פעילותו. הנאמן והחברה אינם חולקים אף על טענתו העובדתית של המערער, שלפיה ניהל את החברה והפעילה בעצמו. טענתם העובדתית היחידה היא כי המערער התפטר מרצונו מכלל תפקידיו בחברה. יחד עמה נטען כי לא הוכח קיומם של יחסי עובד-מעביד, במובנו המשפטי של מונח זה.

השאלה העובדתית

22. במוקד המחלוקת העובדתית ניצבת הפרשנות שיש ליתן לנסיבות פרישתו של המערער מן החברה. בסעיף 5.4 להסכם מכירת המניות נקבע כך:

"ביום הקובע... עליו הסכימו הצדדים, ימסור המוכר... לקונה או לבא כוחו את המסמכים הבאים:


1.4.5 ...

2.4.5 מכתבי התפטרות, בתוקף מיידי, החתומים על ידי כל מי שמכהן במועד חתימת הסכם זה כדירקטור בחברה, למעט אנשים המכהנים כדירקטורים מקרב הציבור והקונה.

3.4.5 העתק מפרוטוקול החלטת דירקטוריון החברה, לפיה מונו כדירקטורים בחברה, חלף הדירקטורים המתפטרים, הקונה, אסף עזיזי, משה שביט והרצל נוח" (ההדגשות שלי - ו' א').

23. מלשון ההסכם עולה כי התפטרות המערער, שעליה מבוססות טענות הנאמן והחברה, נוגעת לתפקיד הדירקטור בלבד, וכי היא אינה חלה על מעמד המערער כעובד בחברה. נטל הוכחת הטענה ההפוכה, שלפיה התפטר המערער מכלל תפקידיו בחברה, מוטל על כתפי הנאמן והחברה. בהתאם לכך, חלה על הנאמן ועל החברה חובה לצרף לתגובותיהם העתק ממכתב ההתפטרות ששיגר המערער או כל מסמך אחר המעיד על הפסקת עבודתו. משנמנעו מלעשות כן, כשלו בהוכחת הטענה שלפיה ויתר המערער על כלל תפקידיו בחברה.

השאלה המשפטית: קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערער לחברה

24. השאלה שלפיה יוכרע גורל תביעת החוב בגין פיצויי הפיטורין היא שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בתקופה הרלוונטית. תקופה זו נחלקת לשלוש תת-תקופות: הראשונה, תקופה המתחילה במועד הקמת החברה ומסתיימת במועד שבו נכרת לכאורה הסכם ההעסקה האמור בין החברה למערער, ביום 31.12.1993. השנייה, התקופה שבין כריתת הסכם ההעסקה לבין מכירת המניות, ביום 17.7.1996. השלישית, התקופה שבין מכירת המניות לבין חודש אוקטובר 1996 (החודש שקדם להגשת בקשת הפירוק).

התקופה הראשונה

25. המערער הינו מייסד החברה ומי שהיה בתקופה זו בעל מניות השליטה, המנהל הכללי וחבר בדירקטוריון החברה. בנסיבות אלו נושא המערער בנטל להוכיח כי היחסים בינו לבין החברה התקיימו במקביל בכמה מישורים: במישור אחד, יחסים הנובעים מחברות המערער בחברה וממעמדו כחבר הדירקטוריון, ובמישור אחר, יחסים חוזיים שהם יחסי עובד-מעביד. עניין היחסים המקבילים נדון בע"ע לד-06/3 עזבון בלה ורי המנוח - "לאורווי" בע"מ [6], בעמ' 13, שבו נקבעה הלכה, כדלקמן:

"לית מאן דפליג שהיחסים בין שניים - בין תאגיד לבין פרט - יכולים להתקיים במקביל בשני מישורים: יחסים העולים מחברות או ממעמד בתאגיד, ויחסים חוזיים שהם יחסי עובד-מעביד. כך יכול ויתקיימו יחסי עובד-מעביד בין פרט לבין חברה, במקביל להיות אותו פרט בעל מניות בחברה או 'מנהל' בה.

יחסים מקבילים מכגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים. במיוחד אמורים הדברים ב'מנהל' בחברה שטוענים כי הינו גם 'עובד' החברה, מאחר ובמקרה זה יש ליישב ניגוד לכאורה: בר המרות והנתון למרות, באותו אדם. מכוח קיומו הנפרד והעצמאי של התאגיד - כפילות זאת של יחסים אפשרית, אך תמיד יש לבחון אם היא מעוגנת בעובדות" (ההדגשה שלי - ו' א').

המבחן שקבע בית-הדין הארצי לעבודה בע"ע לד-06/3 הנ"ל [6] הוא כדלקמן:

"משטוענים ליחסים מקבילים כאמור - יש לבחון בכל מקרה ומקרה אם קיימים אומנם יחסים ברי-הפרדה כאמור, או שהעבודה אשר מבצע מי שבו מדובר - אינה אלא נלווית לעולה מחברות בתאגיד או מכהונה כ'מנהל'" (ההדגשה שלי - ו' א').

26. מבחן ההפרדה יושם בע"ע לה-37/3 גיסון - חברת בית-הספר אריאל בע"מ [7]. בעניין זה נדונה תביעתו של בעל מניות ומנהל להכיר בקיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין חברה שייסד יחד עם אדם נוסף. בעת הקמת החברה נחלקה הבעלות במניות החברה בין המייסדים ביחסים שווים. עקב חיכוכים בין השניים הוחלט כי המערער ימכור לבעל המניות האחר את מלוא אחזקותיו בחברה. לאחר מכירת המניות הודיע הקונה למערער כי לא ימשיך בעבודתו כמנהל בית הספר שבבעלות החברה, אולם בפועל המשיך המערער בעבודה עד לסיום שנת הלימודים. במועד כלשהו בין מכירת המניות לבין תחילת שנת הלימודים הבאה הודיע הקונה למערער כי הינו מפוטר.

בית-הדין פסק הלכה, כדלקמן:

"נקודת המוצא היא, שיחסים בין חברה ששניים הם בעלי המניות בה והשניים הם מנהלי החברה - אינם יחסי עובד מעביד, אלא יחסים שבין חברה למנהליה או יחסים שבין חברה לבין בעלי המניות.

משזאת נקודת המוצא - יש ליתן את הדעת לסימנים שבעובדות שיובילו מאותה נקודה לכיוון האחר, כיוון שמביא ליחסי עובד-מעביד" (שם [7], בעמ' 299).

על-פי נשיא בית-הדין השופט מ' גולדברג, "דברים אלה המתייחסים לשניים, כפי שהיו בפרשה האמורה, יפים, כמובן, אף לחברה שמספר חבריה והדירקטורים שלה גדול יותר" (ראה מ' גולדברג "'עובד' ו'מעביד' - תמונת-מצב" [9], בעמ' 54). אולם אין מדובר בחזקה חלוטה, כי אם בנקודת מוצא בלבד. נטל ההוכחה לעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד בין חברה לדירקטורים שלה ובין חברה לבעלי המניות שלה מוטל על כתפי הטוען לכך (ראה: ע"ע נד-821/3 קמחי - דיור לעולה בע"מ [8], בעמ' 347;
ע"א 85/86 דננברג נ' וולף [2]).

27. במאמר מוסגר יצוין כי נטל ההוכחה בעניין שלפנינו כבד במיוחד, לאור העובדה כי חוב הפיצויים הנתבע הינו חוב השייך לקבוצת החובות בדין קדימה, וככזה, זכאי בעל חוב בדין קדימה לפירעון מלוא חובו. זאת, בטרם יזכו הנושים הרגילים לפירעון, ולוא חלקי, של חובם. בהחלת דין הקדימה יש פגיעה קשה בנושים הרגילים, שנשייתם אינה מוגנת על-ידי הדין. אשר-על-כן חייב הטוען לזכויות בדין קדימה בהרמת נטל הוכחה כבד מן הרגיל.

28. בעניין שלפנינו טוען המערער כי בינו לבין החברה התקיימו במקביל יחסי בעלות ויחסי עובד-מעביד. להוכחת טענתו צירף המערער לתביעת החוב העתק של תלוש משכורת שהוציאה החברה לטובתו בגין חודש אוקטובר 1996. תלוש המשכורת מעיד כי לכאורה, שילמה החברה למערער בחודש האמור שכר יסוד, אחזקת רכב וגילום גמל, ומהם ניכתה מס הכנסה, ביטוח לאומי, דמי בריאות והפרשה לביטוח מנהלים. לטענת המערער, שילמה לו החברה משכורות חודשיות והוציאה על שמו תלושי משכורת עד לחודש אוקטובר 1996, כארבעה חודשים לאחר העברת השליטה בחברה לקונה. באמצעות תלוש המשכורת השייך לתקופה שלאחר המכירה מבקש המערער להוכיח כי יחסיו החוזיים עם החברה היו נפרדים מיחסי הבעלות במשך כל התקופה הרלוונטית (מאי 1986 - אוקטובר 1996), ובכלל זה בתקופה הראשונה, כפי שהוגדרה בסעיף 24 להחלטה זו.

29. טענת המערער בדבר המשך קבלת המשכורות החודשיות תמוהה בעיניי. המערער טוען כי המשיך לפעול במסגרת החברה אף לאחר מכירת מניותיו, על-פי בקשה מפורשת של הקונה. אולם לבית-המשפט לא הומצאה ראיה כלשהי המאמתת את הטענה בעניין זה.
יתרה מזאת, נוכח טענת המערער כי עבד בחברה ברציפות עד לחודש אוקטובר 1996 בולט חסרונם של תלושי משכורת בגין החודשים אוגוסט וספטמבר 1996. כל שהוגש לבית-המשפט הוא תלוש משכורת בודד בגין החודש שקדם לקריסת החברה. על תלוש משכורת בודד זה מבקש המערער לבסס טענה כי בינו לבין החברה שררו יחסי עובד-מעביד שנים רבות קודם לכן (1993-1986). המערער נמנע מלספק הסבר מניח את הדעת לחסרונם של תלושי משכורת נוספים.

לאחר ששקלתי ודנתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי המערער כשל בהוכחת ההפרדה בין יחסיו עם החברה כבעל שליטה, כדירקטור וכמנהל. מכאן מסקנתי, כי החלטת הנאמן לדחות את התביעה לפיצויי פיטורין בגין התקופה הראשונה הייתה כדין.

התקופה השנייה

30. המערער טוען כי החברה כרתה עמו הסכם העסקה ביום 31.12.1993. לטענת המערער, החיל הסכם ההעסקה על יחסיו עם החברה את הדין החל על יחסים שבין עובד למעביד. להוכחת טענתו צירף המערער העתק מתשקיף שפרסמה החברה בינואר 1994 לקראת הנפקת מניותיה בבורסה לניירות ערך. בסעיף 2.1.8 לתשקיף נזכר הסכם ההעסקה:


"ביום 31 בדצמבר 1993 חתמה החברה על הסכם העסקה עם ויטלי קריספי, על פיו זכאי ויטלי קריספי לשכר חודשי של 30,000 ש"ח... (להלן: השכר הבסיסי')...

בנוסף יהיה ויטלי קריספי זכאי בסוף כל שנה, החל משנת 1994, שבה יהיה לחברה רווח שנתי מתואם לפני מס (להלן: 'הרווח הקובע') שווה או גדול מ-4.5 מיליון ש"ח ונמוך או שווה ל-5 מיליון ש"ח, למענק בשיעור של %5 מהרווח הקובע...

עוד נקבע בהסכם כי ויטלי קריספי יהיה זכאי לרכב צמוד, שהמס בגין שווי השימוש בו יגולם וישולם על ידי החברה, וכי החברה תבטח את מר קריספי ביטוח מנהלים, כאשר המס בגין סכום זה יגולם על ידי החברה. הצדדים הסכימו כי השכר לצורך חישוב פיצויי הפיטורין יהיה השכר הבסיסי בלבד".

31. המערער נמנע מלצרף לתביעתו, לערעורו או לסיכומיו העתק של הסכם ההעסקה.

תחת זאת סמך את כל טענותיו בעניין על האמור בתשקיף, שבו מופיעה תמצית של תמצית ההסכם. איני רואה מקום לחוות דעתי לגבי מהימנותו של תשקיף החברה כראיה לעניין עצם קיום הסכם ההעסקה. נכונה אני לשער כי רואי-החשבון ועורכי-הדין הנכבדים שהשתתפו בהכנת התשקיף ראו במו עיניהם את הסכם ההעסקה ובחנו את תנאיו.
אולם דעתי היא כי אין בכוחה של ההפניה בתשקיף להסכם, והבאת עיקריו, לשמש ראיה חד-משמעית לאמיתות תוכנו המלא של ההסכם. כך, משום שהאמור בתמצית משקף אך ורק את הפרטים המהותיים ביותר, בעיני עורך התשקיף, לעניין הסכם ההעסקה. בהתאם להגדרתה, אין התמצית מגוללת את ההסכם כולו, על תנאיו ותניותיו. המעיין בתמצית אינו יכול לפסול על הסף את האפשרות כי הסכם ההעסקה המלא כולל תנאים מתלים שקיומם לא הוכח או פרטים מהותיים נוספים לעניין פיצויי הפיטורין של המערער.
הפרטים העולים מן התמצית הם רק אותם פרטים מהותיים שעורך התשקיף מצא לחשוף בפני המשקיעים הפוטנציאליים במניות החברה. סבורתני, כי אין בכוחה של תמצית ההסכם לשמש ראיה חד-משמעית בערעור על החלטת הנאמן.

32. המערער טוען כי אין בידיו העתק של הסכם ההעסקה. לדבריו, העתק של ההסכם מצוי בידי החברה. בנסיבות אלו בולט מחדלו של המערער כפליים. דבר לא עמד בדרכו של המערער אילו ביקש לפנות לבית-המשפט בבקשה להורות לחברה ולנאמן לגלות את המסמכים שבידיהם. המערער יכול וזכאי היה לבקש להעביר לעיונו העתק מן ההסכם המצוי, לכאורה, בחזקת הנאמן או החברה. נוכח המחדל הכפול אין למערער להלין אלא על עצמו על כישלונו בהרמת נטל ההוכחה המוטל עליו בעניין זה.

33. למעלה מן הצורך מצאתי מקום להדגיש את חומרת המעשה שנעשה בעת כריתת הסכם ההעסקה. במה דברים אמורים? בתקופה הרלוונטית התכוננה החברה להנפקת מניותיה בבורסה לניירות ערך. המערער, ששימש בעת ובעונה אחת כבעל מניות השליטה בחברה, כחבר הדירקטוריון וכמנהל הכללי, ביקש לעגן את זכויותיו בהסכמים בכתב, בטרם תהפוך החברה ציבורית ובטרם ייחשפו דוחותיה הכספיים לעיני כול. ביודעו כי הנפקת מניות החברה בבורסה תביא להחלת הוראות סעיף 96 לפקודת החברות לעניין עיסקאות עם בעלי עניין, דאג בעוד מועד לכרות הסכם העסקה שבו הובטחו לו ברוחב יד זכויות בעלות שווי כספי ניכר. זאת לזכור, באמצעות שלושה הכובעים שחבש שלט המערער שליטה ניהולית ופיננסית מלאה בחברה. ניתן לקבוע בנקל כי המערער ניצל את שליטתו בחברה לכריתת הסכם ההעסקה, וכי למעשה מדובר בהסכם שכרת עם עצמו, בכשירויותיו השונות. סמיכות הזמנים שבין כריתת הסכם ההעסקה לבין פרסום התשקיף מעידה על כוונה להימנע מכפיפות לכללי הדיווח והאישור המחמירים החלים על חברה ציבורית ולהעמיס על החברה כל שניתן בטרם יוצעו מניותיה למכירה לציבור המשקיעים.

34. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא כי המערער לא הוכיח את תוכנו של הסכם ההעסקה ואת טענתו שלפיה בינו לבין החברה שררו יחסי עובד-מעביד. מכאן מסקנתי, כי החלטת הנאמן לדחות את תביעת המערער לתשלום חוב פיצויי הפיטורין בגין התקופה השנייה הייתה כדין.

התקופה השלישית

35. המערער טוען כי לאחר שמכר את מניותיו המשיך לעבוד בחברה עד לחודש אוקטובר 1996. כאמור לעיל, מסתמך המערער בטענותיו על תלוש משכורת בודד, לחודש אוקטובר. סבורתני, כי תלוש המשכורת אינו יכול לשמש כראיה לכך שהמערער עבד בחברה בחודשים אוגוסט וספטמבר באותה שנה. כל שניתן ללמוד ממנו הוא כי המערער עבד בחברה בחודש אוקטובר. בגין תקופת עבודה זו אין המערער זכאי לפיצויי פיטורין על-פי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963.

התביעות בגין החבויות העתידיות

36. בתביעת החוב נתבע סכום של 5.4 מיליון ש"ח בגין שווי נכס שבבעלותו, שאותו שעבד המערער לטובת בל"ל להבטחת התחייבויותיה של החברה. לטענת המערער, עומד חוב החברה לבנק על סך הקרוב לשווי הנכס. מכאן הטענה, כי המימוש הצפוי של השעבוד יביא לאובדן הנכס וליצירת חבות של החברה כלפי המערער. שוויו הנטען של הנכס אומת בשומת מקרקעין.

בערעור הוסיף המערער לתביעת החוב המקורית תביעה בגין ערבותו האישית לחובות החברה כלפי בנה"פ. לתצהיר מיום 19.11.1998 צירף המערער פסק-דין שניתן כנגדו בתביעת בנה"פ למימוש הערבות האישית.

הוראות החוק

37. סעיף 352 לפקודת החברות קובע אילו חובות ניתן לתבוע בפירוק:

"בכפוף לתחולתם של דיני פשיטת רגל על חברות חדלות פרעון, ניתן בכל פירוק לתבוע מהחברה כל חוב, קיים או עתיד, ודאי או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, ויש לשום ככל האפשר שומה צודקת את ערך החובות שהם מותנים או בלתי קצובים".

סעיף 353 לפקודת החברות החיל את דיני פשיטת הרגל במלואם על תביעות חוב המוגשות כנגד חברות חדלות-פירעון:

"בחברה חדלת פרעון ינהגו על פי דיני פשיטת רגל החלים על נכסיו של מי שהוכרז פושט רגל, בכל הנוגע לזכויותיהם של נושים מובטחים ושאינם מובטחים, לחובות הניתנים לתביעה, לשומת שוויין של אנונות ושל התחייבויות עתידות או מותנות, ולקבלת דיבידנד".

מכוח סעיף זה חלים על חברה חדלת-פירעון דיני פשיטת הרגל בכל הנוגע לזכויות הנושים והחובות הניתנים לתביעה. סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל קובע אילו חובות הם בני-תביעה בפשיטת רגל:

"(א) חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל...".

סעיפים 38 ו-39 לפקודת פשיטת הרגל מחילים את סעיף 71 אף על תביעות חוב המוגשות במסגרת הסדרי פשרה:

"38. נתמנה נאמן לפי פשרה או הסדר לנהל את נכסי החייב או את עסקיו או לחלק אותם לפי הפשרה, יחולו הוראות סעיפים 59 ו-60 ופרק ה' כאילו היה נאמן בפשיטת רגל, וכאילו היו הביטויים 'פשיטת רגל', 'פושט רגל' ו- 'הכרזה' באים, לפי הענין, לרבות פשרה והסדר, חייב בפשרה או בהסדר, וצו המאשר פשרה או הסדר.

39. הוראות פרק ג' יחולו על פשרה ועל הסדר, במידה שטיב הענין ותוכן המסמכים נותנים מקום לכך, והביטויים 'נאמן', 'פשיטת רגל', 'פושט רגל' ו-'הכרזה' יפורשו כאמור בסעיף 38".

38. מהוראות החוק לעיל עולה כי "חוב מותנה" הינו חוב בן-תביעה בפשרה ובהסדר נושים. המונח "חוב מותנה" מוגדר כנורמה אינדיווידואלית שנהייתה ונתקיימה קודם המועד הקובע, אך אמורה להבשיל - אם בכלל - לאחר אותו מועד.
מדובר בתנאי שבהתקיימו יבשיל החוב, ובאי-התקיימו לא יבשיל (ראה את דברי כבוד השופט מ' חשין בע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ (בפירוק) נ' אגרא - אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן - עניין הספקה [3])).

השאלה הרלוונטית לעניינו היא אם כולל המונח "חוב מותנה" גם זכותו של ערב אשר עד למועד הקובע, ואף עד למועד הגשת תביעת החוב, טרם פרע את ערבותו.

39. עניין חובו של ערב אשר לא פרע את ערבותו אלא לאחר המועד הקובע נדון בע"א 826/88 אל-על אגודה שיתופית חקלאית ברמת השבים בע"מ נ' קרן החקלאות השיתופית בע"מ (בפירוק) (להלן - עניין אל-על [4]), בעמ' 251. בעניין זה אמר כבוד השופטת אור:

"על פי סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, עומדת לערב זכות חזרה כלפי החייב, רק אם שילם למילוי ערבותו. כל עוד לא שילם מכוח ערבותו, חוב החייב כלפיו אינו אלא חוב על תנאי. חוב על-תנאי כזה אינו ניתן לקיזוז במסגרת תביעה נגד חייב של פושט רגל" (ההדגשה שלי - ו' א').

סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, קובע:

"זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות" (ההדגשה שלי - ו' א').

בפסק-הדין בעניין אל-על [4] הבחין כבוד השופט אור במפורש בין חובות בני-הוכחה, מכוח סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל, לבין חובות בני-קיזוז, על-פי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (ראה בעמ' 253-252 לפסק-הדין). על-פי ההלכה שנפסקה, נפקד מקומו של חוב על-תנאי (כגון חובו של ערב שטרם פרע את ערבותו), מתוך הקבוצה השנייה.

נשאלת השאלה אם ייכלל חוב על-תנאי בגדר הקבוצה הראשונה, היא קבוצת החובות בני-ההוכחה.

40. הסוגיה נדונה ביסודיות בפסק-הדין בעניין הספקה [3]. באותו עניין נדונה זכותו של חייב, הנושה בחברה מכוח ערבות שנתן לחובות החברה כלפי צדדים שלישיים, לקזז מחבותו כלפי החברה את החוב בגין הערבות שפרע - כל זאת במסגרת ההליכים לפירוק החברה. היה מדובר בערב אשר פרע את ערבותו לאחר המועד הקובע, הוא המועד שבו ניתן צו לפירוק החברה.

דעת הרוב, מפי כבוד השופט אור, ואליו הצטרפו השופטים שמגר ומצא, קבעה כי אין להכיר בזכות הקיזוז של ערב אשר לא פרע את ערבותו עד למועד הקובע. ביסוד ההלכה שנפסקה עמדו עקרון שמירת השוויון בין הנושים, מן החשובים שבעקרונות היסוד בדיני פשיטת רגל, ועקרון הוודאות, שמקורו בדיני הבטוחות. בעניין זכות התביעה של ערב שטרם פרע את ערבותו עד המועד הקובע, קבע השופט אור כך:

"אין חולק במקרה זה על זכותו כאמור של הערב שלא פרע ערבותו להיות אחד הנושים בפשיטת רגל, לאחר ששילם את ערבותו, אפילו זו שולמה לאחר המועד הקובע. לעניין זה זכותו להימנות עם הנושים בפשיטת רגל, אין זה משנה אם שילם את החוב קודם התאריך הקובע או אחריו, שכן על פי סעיף 71 לפקודה גם נושה של חוב מותנה נמנה עם הנושים בפשיטת רגל הזכאים להיפרע את חוב פושט הרגל להם, משנתמלא התנאי".

הנה-כי-כן, השופט אור היה נכון להכיר בזכות התביעה העומדת לנושה בעל חוב מותנה, ובלבד שנתמלא התנאי ההופך את החוב המותנה לחוב קיים. לגבי ערב שטרם פרע את חובו, התנאי הוא תשלום הערבות. מן הדברים עולה כי רק משנתמלא התנאי יזכה הערב להימנות עם נושי החייב ולתבוע חובו.

41. כבוד השופט מ' חשין היה בדעת מיעוט באותו פסק-דין, ובהתייחסו לשאלה אם חוב על-תנאי הוא בר-הוכחה, אמר:

"השאלה אינה אלא מה גדר פריסת אותו מושג של חוב וחבות 'מותנים', והאם כוללים אלה את זכותו של ערב אשר במועד הקובע טרם פרע את ערבותו (ואולי אף טרם נדרש על ידי בעל החוב לכבד את ערבותו)?

...מעיקרו של דין ניתן היה לפרש את הביטוי 'מותנה' לעניינו של חוב (או חבות), על דרך הצמצום או על דרך ההרחבה. פירוש מצמצם היה מוציא מגדר הזכאים זכותו של ערב שטרם פרע את ערבותו... ואילו פירוש מרחיב היה פורש כנפיו גם על ערב מעין זה... המשפט האנגלי - וכמוהו גם משפטי ארצות אחרות שבהן שורר המשפט המקובל - העדיפו את הפירוש המרחיב...

טעם הדברים הוא פשוט: אם לא יימנה הערב עם אלה הזכאים להוכיח 'חובם', כי אז עלול הוא לצאת וידיו על ראשו: אפשר יהיה עליו לפרוע את ערבותו (לאחר התאריך הקובע), אך לא יוכל לחלוק עם יתר הנושים בנכסי פושט הרגל. ואילו אם נכלול את הערב בחבורת הנושים, אין פירוש הדבר כי יזכה בשיפוי קודם שישלם את הערבות. זכותו לשיפוי תהיה כזכותו של כל בעל חוב מותנה, ואפשר שאותו חוב על-תנאי לא יזכהו בדבר אך בשל אותו תנאי שלא נתקיים ואפשר לא יתקיים לעולם" (שם [3], בעמ' 149).

עינינו רואות, כי עמדתו של השופט מ' חשין תואמת את עמדת השופט אור בעניין זה.

ממשיך השופט מ' חשין ומסביר:

"אמת היא ששומתו של חוב מותנה אינה משימה קלה כל עיקר... אך בעניין זה לא מצאנו במה נשתנה דינה של ערבות מדינה של כל חבות מותנה. הקושי בשומה אין בו כדי להצדיק אי הכרה - מעיקרו של דין - בזכות עצמה... אם כך ואם אחרת, נקיים את הנדרש מאליו, ובלשון סעיף 352 לפקודת החברות, כי יש '...לשום ככל האפשר שומה צודקת את ערך החובות שהם מותנים או בלתי קצובים'" (שם).

השופט מ' חשין סומך על לשון סעיף 11 לחוק הערבות, הקובע:

"לערב יהיו, לפני שמילא ערבותו, אותם הסעדים להבטחת זכותו לחזור על החייב הנתונים לנושה להבטחת חוב שטרם הגיע זמן פרעונו".

מסקנתו הייתה חד-משמעית:

"כללם של דברים: בהתאם להוראות סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל, זכאי ערב שטרם פרע את ערבותו להוכיח חובו בפשיטת רגל, וזכותו היא בת תביעה בפשיטת רגל...

זכותו של ערב - אף שטרם פרע את ערבותו - יוצרת חוב על תנאי, ובתורת שכזו יש לראותה כזכות בת-הוכחה ובת-תביעה בפשיטת רגל" (שם [3], בעמ' 150; ההדגשה שלי - ו' א').

42. בבסיס קביעתו של השופט מ' חשין עומדת הבחנה לגבי גבולותיו הראויים של
הכלל האוסר הוכחה כפולה (DOUBLE PROOF). משמעות הכלל האמור היא כי אין לחייב את נכסיו של פושט הרגל פעמיים בגין אותו חוב, ועל-כן היה ראוי לכנותו למעשה
בשם כלל התשלום הכפול (‎.(DOUBLE PAYMENT

יישום הכלל בענייננו מונע כפל תשלום מקופת ההסדר לבנקים ולמערער בגין אותם חובות. באשר לעניינו של בל"ל, אשר הגיש לנאמן תביעת חוב בגין חובה של החברה כלפיו: היה ובל"ל יזכה לדיבידנד מלא בגין חובו, תיחסם הדרך בפני המערער לתבוע את חובו בגין הערבות שהעניק לבל"ל. זאת, אף אם באופן כלשהו מילא המערער את חובתו כערב ושילם לבל"ל את הערבות. זכות המערער כלפי החברה זהה במהותה לזכות בל"ל, ומשזכה בל"ל בדיבידנד, הרי שתשלום גם למערער יהא בו משום כפל תשלום בגין אותו חוב (ראה פסק-הדין בעניין הספקה [3], בעמ' 154).

דברים ברוח זו יש לומר לגבי תביעת החוב של המערער בגין החוב לבנה"פ, שיידון להלן.

43. על-פי גישתו של השופט מ' חשין, יש להבחין בין שלושה שלבים בהליך חלוקת נכסי חברה בפירוק: הראשון, הגשת תביעות חוב בידי הזכאים להוכחת חוב על-פי הוראות סעיף 71 לפקודת פשיטת רגל. השני, הכרה בתביעות חוב. השלישי, תשלום דיבידנד לאלו שהגישו תביעות חוב ותביעותיהם נתקבלו. כלל התשלום הכפול חל לגבי המרכיב השלישי בלבד (ראה פסק-הדין בעניין הספקה [3], בעמ' 156).

על-פי גישה זו, אין כל מניעה כי המערער אשר טרם פרע את ערבותו יגיש הוכחת חוב בהיותו בעל חוב מותנה, כזכות המוקנית לו על-פי סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל. הזכות להגיש תביעת חוב תעמוד למערער, אף אם במקביל יגיש בל"ל תביעת חוב בגין אותו אינטרס. אין גם כל מניעה כי הנאמן יכיר, בשלב הבא של ההליכים, בשתי תביעות החוב. כך, עד שיגיע מועד התשלום. בשלב התשלום תהא זכותו של בל"ל עדיפה על פני זכות המערער. היה ובל"ל מימש את זכותו ונפרע ממלוא חובו, תתבטל זכות המערער, שהרי היא נובעת מאותו אינטרס ממש. לעומת זאת אם לא נפרע בל"ל ממלוא חובו ופנה למימוש השעבוד המוטל על הנכס, תעמוד למערער זכות להיפרע חובו מן החברה. ודוק, אין כל נפקא מנה בעובדה כי ערבות המערער נפרעה רק לאחר המועד הקובע, ואף לאחר המועד האחרון להגשת תביעות חוב. הזכות לתביעת חוב בגין הערבות עמדה למערער כבר במועד הקובע - כבעל חוב מותנה שנוצר עוד קודם המועד הקובע. כדברי השופט מ' חשין:

"היתה זו זכות עקרונית שלא ניתנת היתה למימוש כל עוד היה הנושה העיקרי על הבימה. עתה, משפינה השחקן הראשי את מקומו, יכול שחקן המשנה - הערב - להתייצב תחתיו, וזכותו העקרונית תהפוך בת-מימוש".

44. ההצדקה למתן זכות תביעה בגין חובו המותנה של המערער מצויה בטעם נוסף.
ערבות המערער נוצרה קודם המועד הקובע, בתקופת חיי החברה ובמסגרת עסקיה הרגילים. במועד הקובע נקלעה החברה לחדלות-פירעון ודאית ואילו המערער נחשף לסיכון הקרוב לוודאי כי יחויב בערבותו. הסיכון הקרוב לוודאי מדגיש את הצורך להכיר כבר עתה בזכות התביעה של המערער ובמעמדו כבעל חוב מותנה (ראה פסק-הדין בעניין הספקה [3], בעמ' 161).

יתרה מזאת, ההיגיון והצדק מחייבים שלא לקפח את זכות המערער כערב לתבוע חובו מן החברה בשל גורמים שאינם מצויים כלל ועיקר בשליטתו. דברים אלו אמורים לגבי שיקול-הדעת המוחלט המוקנה לבל"ל, כבעל חוב, לגבי העיתוי שבו יבחר להיפרע חובו מן המערער. כלל שיפוטי המונע מן המערער לתבוע חובו בשל העובדה כי טרם נדרש לשלם או טרם שילם ערבותו לבל"ל, אינו עולה עם כוונת המחוקק, כפי שבאה לביטוי בסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל ובסעיף 11 לחוק הערבות.

45. אשר לטענת הנאמן - לפיה היה על המערער לנקוט הליכי משפט על-מנת לאכוף על הקונה התחייבות שנתן למערער לפעול להסרת ערבויותיו האישיות לחובות החברה.
טענה זו, מוטב היה לה אלמלא הועלתה. אין צל של ספק כי החברה, ולא הקונה, היא בעל-הדין הראוי לעניין תביעות החוב של המערער בגין הערבויות שערב לחובותיה.

46. מכאן מסקנתי כי הנאמן טעה בהחלטתו לדחות את תביעת החוב של המערער, מן הטעם שלא הוצג אישור על תשלום בפועל לבל"ל בגין ערבות המערער. תחת לדחות את תביעת החוב היה על הנאמן לדון ולהכיר בה כתביעה בגין חוב מותנה. ככזו, היה על הנאמן לפעול כלפיה על-פי מצוות סעיף 352 לפקודת החברות, קרי לשום את גובה החוב המותנה של המערער על-פי גובה חובו של הנושה העיקרי (בל"ל), גובה הדיבידנד שיחולק בגין החוב לנושה העיקרי, הסיכויים למימוש הערבות (מכירת הנכס המשועבד) וגובה התשלום בגינה (שווי הנכס המשועבד).

מעמד חובו המותנה של המערער בסדר הנשייה

47. מעמדו של בל"ל בסדר הנשייה בחברה הוא כשל נושה רגיל. בתביעת החוב שהגיש נקב בל"ל בחוב בסך 74,394,867 ש"ח. על-פי קביעת הנאמן, עומד סך הנשייה של בל"ל בחברה על 3,523,593 ש"ח (נספח ד' לבקשה לאישור הסדר נושים, במסגרת המ' 1533/97). על-פי הסדר הנושים שאושר על-ידי בית-המשפט ביום
22.5.1997, צפוי בל"ל לזכות בסיום הפרשה בדיבידנד המגיע כדי %20 בלבד מנשייתו. לאור האמור לעיל, חשוף המערער לסיכון קרוב לוודאי כי יידרש לפרוע את ערבותו האישית כלפי בל"ל. התממשות הסיכון תביא, באופן קרוב לוודאי, לאכיפת השעבוד המוטל על נכס שבבעלות המערער לטובת בל"ל ולפירעון מלוא החוב כלפי בל"ל. או אז, על-פי דיני הערבות, יבוא המערער בנעלי בל"ל ויתפוס את מקומו בסדר הנשייה של נושי החברה.

48. הנאמן והחברה טוענים כי יש להחיל על המקרה דנן את הוראות סעיף 248 לפקודת החברות. מכוחן של אלו יש להדחות את חוב המערער מפני חובות כל יתר הנושים ולקבוע את מעמדו בסדר הנשייה כנושה נדחה הזכאי לתשלום רק לאחר תשלום מלוא החובות לכל יתר הנושים. לטענת הנאמן והחברה, נופל המערער בגדר "משתתף בחברה שבפירוק", על-פי הגדרת סעיף 1 לפקודת החברות. כך, היות שהיה חבר בחברה תוך השנה שקדמה להגשת בקשת הפירוק כנגד החברה ולמתן הצו להקפאת הליכים כנגדה.
ככזה, מקומו הרגיל בסדר הנשייה הינו אחרון ברשימה, בצוותא חדא עם יתר הנושים הנדחים. לטענת הנאמן והחברה, נתן המערער את ערבויותיו האישיות לנושי החברה במעמדו כבעל מניות השליטה בחברה, ולא מתוקף תפקידיו האחרים. על-כן, אף שהמערער צפוי לפרוע את ערבויותיו האישיות, אין להתיר לו לבוא בנעלי הנושים ולתפוס את מקומם בסדר הנשייה.

49. סעיף 248 לפקודת החברות קובע, כדלקמן:

"סכום המגיע לחבר החברה באשר הוא חבר, אם מכוח זכותו לרווחים או לדיבידנדים ואם מסיבה אחרת, לא ייחשב כחוב החברה שיש לשלמו כל עוד קיים חוב של נושה שאינו חבר החברה, אלא שהסכום המגיע לחבר יבוא בחשבון לענין התאמת הזכויות של כל המשתתפים בינם לבין עצמם".

סעיף 1 לפקודת החברות מגדיר "משתתף" כך:

"'משתתף', בחברה שבפירוק - כל מי שהוא חבר בה או שהיה חבר בה תוך השנה שלפני תחילת הפירוק...".

50. דעתי היא כי המונח "משתתף" כולל בגדרו גם חבר או מי שהיה חבר בחברה שניתן בעניינה צו להקפאת הליכים על-פי סעיף 233 לפקודת החברות תוך השנה שלפני מתן הצו. הכיצד? דיני החברות מכירים בשני טיפוסים של חדלות-פירעון: האחד, חדלות-פירעון המסתיימת בקריסת החברה ובפירוקה הסופי. האחר, חדלות-פירעון המסתיימת בשיקום ובהבראה. בשני המקרים נדרש בית-המשפט להתמודד עם תביעות חוב, אכיפת שעבודים ובעיות אופייניות אחרות. סבורתני, כי מדיניות שיפוטית נכונה ראוי שתחיל דין אחד לעניין דנן על חברות חדלות-פירעון משני הסוגים דלעיל. אם לא כן, יימצא המשפט מבדיל בין משתתף בחברה חדלת-פירעון המגיעה לפירוק לבין משתתף בחברה חדלת-פירעון שעניינה מסתיים בהסדר או בפשרה.

51. כמשתתף, שלט המערער בחברה במשך תקופה ארוכה. במשך התקופה האמורה השקיע בחברה מהונו העצמי, כמו גם ממרצו ומזמנו. במקביל, פנתה החברה למקורות מימון חיצוניים ונטלה מהם הלוואות בסכומים גבוהים. כבעל ההון והשליטה העיקרי בחברה נדרש המערער לערוב באופן אישי כלפי המלווים להלוואות אלו. עתה, לאחר שהעביר את שליטתו בחברה לקונה ולאחר קריסת החברה, נדרש המערער לשאת באחריות לפעולות שביצע, כמשתתף, ולפרוע את ערבויותיו.

הערבויות האישיות שנדרש המערער לתת נועדו להפחית מן הסיכון המוטל לפתחו של מממן חיצוני מכוח עקרון הגבלת האחריות. המשמעות המעשית של מתן ערבויות אישיות היא "הרמת מסך פרטית" במישור היחסים שבין המערער לנושה. בכך מאפשרות הערבויות למלווים לעקוף את הסכנה הטמונה בהחצנת הסיכון העסקי על-ידי המערער. אין בלבי כל ספק כי הערבויות האישיות דנן ניתנו כאשר המערער מציג עצמו כלפי המממנים החיצוניים כבעל השליטה בחברה. דפוס פעולה זה של דרישת ערבויות אישיות מבעלי שליטה בחברות מקובל ומוכר במציאות הכלכלית של ימינו. איני סבורה כי ניתן לצפות שעובד רגיל מן השורה יידרש לערוב לחובות החברה שבה הוא מועסק בסכומים המסתכמים במיליוני שקלים, ואף יעשה כן.

52. בעניין אחר דנתי בהדחיית חוב של בעלת שליטה בחברה, כאשר מקור החוב בהלוואות בעלים שהעניקה לחברה (ראה פירוק (ת"א) 240/96 עו"ד סבו נ' בני שרבט מבני תעשייה (1982) בע"מ [5]). באותו מקרה שימשו הלוואות הבעלים כאמצעי להחצנת הסיכון תוך יצירת מימון דק. העילה להדחיית חובה של בעלת השליטה הייתה חוסר תום-לב קיצוני מצד בעלת השליטה תוך גרימת נזק לנושים כתוצאה מחוסר תום- הלב. באותו עניין ציינתי כי בפסיקת בתי-המשפט האמריקניים ניכרת מגמה שעל-פיה ניתן ליישם את הדוקטרינה הידועה כ"דוקטרינת ההדחייה" בהתקיים לפחות אחד מהתנאים האלה:

(א) התנהגות בחוסר תום-לב מצד בעל עניין או נושא משרה בחברה.

(ב) ניהול כושל של החברה.

(ג) מימון דק של החברה.

מימון דק

53. סבורתני כי בנסיבות דנן עולה הענקת הערבויות האישיות על-ידי המערער כדי מימון דק והחצנת הסיכון אל אותם נושים בלתי מובטחים שאינם אוחזים בערבויות אישיות. במה דברים אמורים? הענקת הערבויות האישיות אפשרה לבעל השליטה לזכות במימון חיצוני נדיב, כגובה הביטחונות שהעמיד לטובת המלווים.
בהתאם לדיני הערבות, מאפשר פירעון הערבויות למערער לחזור אל החברה כנושה בדרישה לפירעון חובו. המשמעות היא כי המערער גלגל לפתח הנושים הרגילים, חסרי הערבויות, את הסיכון העסקי שנטל בשם החברה ושיתפם בסיכון זה ללא ידיעתם ובלא שישתפם באופן כלשהו בתשואה הצומחת מכך. בכך ביקש המערער לצאת כדי חובתו האישית כלפי "הנושים החזקים", אשר דרשו ערבויות אישיות בתמורה לאשראי שהעמידו לחברה. אולם בכך קיפח את חלקם של "הנושים החלשים", שכוחם לא עמד להם לדרוש ערבויות.

המימון הדק מהווה עילה להדחיית חובו של המערער מפני חובותיהם של יתר הנושים הרגילים, כפי שאושרו על-ידי הנאמן להסדר הנושים.

ניהול כושל

54. על-פי עובדות שנטענו בפני בית-המשפט בדיון מיום 22.5.1997 ולא נסתרו, נבעה קריסת החברה מהשקעות כושלות, וביניהן השקעה כושלת בחברת א. מאייסטר סחר (1991) בע"מ (להלן צ מאייסטר). החברה ערבה לחובות מאייסטר כלפי נושים מסוימים. לאחר שביולי 1996 נקלעה מאייסטר לקשיים כלכליים, ננקטו נגדה הליכי פירוק והחברה נדרשה לפרוע ערבויותיה לנושים. החברה כפרה בתוקף הערבות כלפי בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ונמנעה מפירעונה, ועל-כן הוגשה נגדה בקשת פירוק על-ידי הבנק.

דעתי היא כי הנסיבות שבהן נקלעה החברה לקשיים כלכליים מעידות על ניהול כושל. איני מתעלמת מן העובדה כי בעניינה של החברה דנן רב הנסתר מן הגלוי לעיני בית- המשפט. עם זאת מקומץ העובדות שהונחו בפניי עולה כי המערער היה מעורב גם מעורב בפרשיות שהובילו חודשים ספורים מאוחר יותר לקריסת החברה.
כמנכ"ל החברה ובעל השליטה בה, אין כלל ספק, כי ידע על ההשקעה במאייסטר ועל ערבות החברה לחובותיה. "קפיצתו מן העגלה", שבמסגרתה מכר את מניותיו בחברה, אינה מקלה ממשקל מעורבותו בניהול החברה בתקופה שקדמה לקריסתה. יצוין, כי אין בכך משום קביעת עמדה כלשהי לגבי המעשים שהחברה מבקשת לייחס למערער בתגובתה מיום 3.6.1998. לתגובה הנ"ל לא צורף תצהיר, ועל-כן לא יוחס כלל משקל לעובדות הנטענות בה.

המסקנה המתבקשת היא כי הניהול הכושל מהווה עילה נוספת להדחיית חובו של המערער מפני חובות יתר הנושים. מכאן, שבהתאם להוראת סעיף 248 לפקודת החברות, יהא מעמד חובו של המערער כשל נושה נדחה הזכאי לפירעון חובו לאחר פירעון מלוא חובותיהם של יתר הנושים.

תביעת החוב בגין הערבות האישית לבנה"פ

55. רכיב חוב זה לא נכלל בתביעת החוב והועלה לראשונה בערעור מיום 18.6.1997. לסיכומי המערער צורף העתק מפסק-דין שניתן נגדו לטובת בנה"פ, המחייבו לממש את הערבות האישית לחובות החברה כלפי בנה"פ. בסיכומיו טען המערער כי נמנע מהכללת רכיב החוב לבנה"פ בתביעת החוב, משום שתביעת בנה"פ הוגשה רק לאחר הגשת תביעת החוב. לטענתו, באותה עת שמר על זכותו להעלות טענות במישור יחסיו עם הבנק כלפי תוקף הערבות לבנק, ולכן החשיבות שבאי-הכללת הערבות בתביעת החוב.
המערער מצביע על סעיף 7 לתביעת החוב, שבו נאמר:

"אני שומר על זכותי לתקן הוכחת חובי זו, בגין הגדלת נשייתי מכל סיבה שהיא, לרבות דרישה לפירעון סכומים מכוח ערבויות אישיות שחתמתי לטובת החברה".

טענת המערער היא כי יש להחיל על החוב לבנה"פ את ההלכה הפסוקה בעניין חובות עתידים ומותנים. בתגובה טוען הנאמן כי המבקש יכול וחייב היה להכליל את התביעה במסגרת התביעה שהוגשה לנאמן.

56. דעתי היא כי נימוקי המערער לעניין האיחור בהגשת התביעה אינם "טעמים מיוחדים" העשויים להצדיק קבלת תביעת חוב מאוחרת וחיוב הנאמן לדון בה. בניסיון לשמור על זכות התביעה בגין הערבות האישית, תוך הצנעת גובה החוב והראיות לקיומו, ביקש המערער לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד גיסא, להגן על אינטרס לגיטימי במסגרת ההליך המשפטי שאותו בנה"פ היה צפוי לנקוט כנגדו. מאידך גיסא, להימנע מסתימת הגולל על הסיכוי להיפרע אישית מקופת הנאמנות של הסדר הנושים.

בנסיבות המקרה דנן עלול האופן שבו פעל המערער לפגוע פגיעה קשה בסיכוייו של הסדר הנושים להתגשם. שהרי ממה נפשך? על-מנת שיושג הסדר, התבקשו ונאלצו נושי החברה להשלים, עוד בטרם זכו לראות אגורה שחוקה אחת, עם ויתור על שיעור נכבד מחובם. מאמצי הפשרה מחייבים מנות גדושות של רצון להתקדם ולהגיע לסיומו של ההליך. רצונם הטוב של הנושים אינו יכול לעלות בקנה אחד עם תביעות חוב בסדרי גודל עצומים, הצצות כפטריות אחרי הגשם ונשלפות כשפן מכובעו של קוסם, מצדו של מי שהיה עד זמן קצר לפני קריסת החברה, בעל השליטה בה ומנהלה הכללי. קבלת התביעה במועד כה מאוחר תהווה פגיעה קשה באינטרס הוודאות של הנושים ותאריך לשווא את ההליכים לקראת הסדר הנושים.

סבורתני כי בעניין זה יש לקבל את טענת הנאמן, שלפיה היה המערער חייב לכלול את התביעה במסגרת התביעה המקורית שהוגשה לנאמן. אין ספק בלבי שהיה יכול לעשות זאת, ומטעמיו שלו, כפי שיפורטו לעיל, נמנע מכך. היה עליו להחליט, בעודו שוקד על הכנת תביעתו ובטרם חלף המועד האחרון להגשת תביעות החוב, אם לכלול בתביעתו את רכיב החוב בגין הערבות האישית לבנה"פ אם לאו. העובדה כי המערער כלל בסעיף 7 לתביעתו אזכור מפורש של תביעה אפשרית בגין "ערבויות אישיות שחתם לטובת החברה", מעידה על הידיעה שהייתה למערער לגבי עילת התביעה. כן מעידה היא על הוויתור המודע שעשה המערער משהחליט שלא להכלילה בתביעת החוב. מעשהו היום הוא בבחינת חכמה לאחר מעשה. פסק-הדין שניתן כנגד המערער לטובת בנה"פ מעיד דווקא על הבסיס המוצק של תביעת החוב ועל סיכוייה הטובים להתקבל.
ההלכה הפסוקה בעניין הגשת תביעות בגין חובות עתידים ומותנים (ראה פסק-הדין בעניין הספקה [3]) הייתה גם היא ידועה למערער בעת הגשת תביעת החוב. מכאן, שאין המערער יכול להישמע בטענה כלשהי בעניין היעדר ידיעה. יתרה מזאת, למרות הזמן הרב שחלף מאז הגשת תביעת החוב ועל-אף המאורעות שהתרחשו מאז הוגשה נמנע המערער מהגשת בקשה לתיקונה. בנסיבות אלו אין לו להלין אלא על עצמו, על כי השמיט מתביעת החוב המקורית את רכיב החוב בגין הערבות האישית לבנה"פ. ודאי שאינו זכאי להגיש את תביעת החוב לבית-המשפט בדלת האחורית בלא להגישה קודם למפרק בדרך הקבועה בחוק.

57. דעתי בעניין זה מתחזקת נוכח העובדה כי פסק-הדין שניתן לטובת בנה"פ וכנגד המערער התבסס על הסדר פשרה שהושג בין הצדדים. סבורתני, כי נסיבות מתן פסק-הדין מחזקות ביתר שאת את האמור לעיל לעניין מעמד החוב הנובע מערבויותיו האישיות של המערער. דעתי היא כי מתן היתר למערער להיכנס בנעלי בנה"פ כנושה רגיל במסגרת הסדר הנושים יוביל במישרין להעדפת נושים בחסות בית-המשפט. שהרי ממה נפשך? בהסדר הפשרה קיבל על עצמו המערער לפרוע את מלוא חובו הנטען של בנה"פ, בסך המוסכם על הצדדים. בהמשך המהלך המתוחכם והמתחכם ביקש המערער להיפרע מן החוב ששילם מקופת ההסדר, על חשבון יתר הנושים, שטרם זכו לפירעון חובם. בנסיבות אלו אין בלבי כל ספק כי אילו הגיש המערער את תביעת החוב בעוד מועד, היה ראוי שבית-המשפט ייחלץ להגנת הנושים הרגילים וידחה את חובו של המערער מפני חובם של כל יתר הנושים.

לאור כל האמור לעיל, הריני סבורה כי דין התביעה בגין החוב לבנה"פ להידחות.

תביעת החוב בגין דמי שימוש בנכס בבעלות המערער

58. המערער טוען כי החברה הפרה הסכם מיום 4.1.1994, שעל-פיו הוקטן שטח הנכס שאותו חכרה החברה מן המערער. על-פי ההסכם, התחייבה החברה להשיב לחזקת המערער את השטח המוקטן. המערער טוען כי הפרת ההתחייבות מזכה אותו בתשלום דמי שימוש ראויים בגין החזקת השטח המוקטן.

59. המערער מבקש לייחס לחברה הפרה של הסכם אשר נכרת כשנתיים וחצי קודם למכירת השליטה ולהתפטרותו מתפקידו כדירקטור בחברה. בכריתת ההסכם פעל המערער במעמדו כאורגן של החברה, מחד גיסא, ובתוקף מעמדו כבעל מניות, מאידך גיסא. אין חולק על כך שעסקינן בעיסקה שבין החברה לבעל עניין, הכפופה לכללי האישור והדיווח המיוחדים שבסעיף 96 לפקודת החברות. מסמכים המעידים על קיום הכללים הנ"ל לא הומצאו לנאמן ולא הוגשו לבית-המשפט.

אין כל ספק בלבי, כי נוכח השליטה הניהולית והפיננסית של המערער בחברה היה בכוחו להביא לקיום התחייבויות החברה מכוח ההסכם מיד עם כריתתו. לאור מערכת היחסים יוצאת-הדופן המשמשת רקע לכריתת ההסכם, יש לראות בשתיקת המערער ובהימנעותו מפעולה כלשהי במשך תקופה כה ארוכה ויתור על אכיפת הזכויות המוקנות לו בהסכם. בנסיבות אלו אל לו למערער להלין אלא על עצמו, על כי החברה בשליטתו ובניהולו הפרה את ההסכם המתקן להסכם החכירה.

60. למעלה מן הצורך מצאתי לנכון להדגיש את הפגיעה הכלכלית החמורה שגרם ההסכם לחברה. על-פי סעיף 4 להסכם המתקן, ויתרה החברה ללא תמורה על זכות החכירה בשטח של כ-230 מ"ר בקומת הקרקע של המושכר ליתרת תקופת החכירה (כשמונה שנים). בשל העובדה כי החברה כבר שילמה את מלוא דמי השכירות בגין הנכס כולו הועלו דמי השכירות ששולמו בפועל למטר רבוע של המושכר המוחזק על-ידי החברה.
בכך ביקש המערער לקבל לחזקתו, ללא כל תמורה, כרבע משטח הנכס שאותו השכיר לחברה. בהיעדר יכולת ממשית להתנגד לפעולות שביצע בעל השליטה ומנכ"ל החברה נאלצה החברה לספוג את העלאת מחיר השכירות. השווי הנומינלי של הפגיעה המגולמת בהסכם המתקן היה כ-340,000 ש"ח, נכון לחודש מאי 1997.

לאור האמור לעיל, הרי שדין התביעה בגין דמי השימוש להידחות.

תביעת החוב בגין שיק שחולל באי-פירעון

61. המערער טוען כי קיבל מהחברה המחאה על סך 18,500 ש"ח, ומועד פירעונה 14.12.1996, וזו משהופקדה לא נפרעה. בהחלטה בעניין תביעת החוב נמנע הנאמן מלהתייחס לרכיב חוב זה. בסיכומיו טען הנאמן כי המערער לא סיפק כל מידע עבור מה ניתן השיק ומי נתנו.

62. המערער נמנע מלצרף לתביעת החוב או לערעור העתק צילומי של השיק שחולל לכאורה. יתרה מזאת, בכל כתבי-הטענות והתגובות שהגיש המערער נמנע מלבסס טענותיו העובדתיות בעניין השיק בראיה כלשהי. לבסוף, בתגובה שהגיש המערער לסיכומי הנאמן ויתר על זכותו להגיב לטענות שהעלה הנאמן בסיכומיו לעניין השיק.

63. נטל ההוכחה בעניין תביעת החוב מוטל על הנושה-התובע. הגם שבהחלטה המקורית הפר הנאמן את חובת ההנמקה המוטלת עליו, הרי שאני סבורה כי בנסיבות, כפי שתוארו, בדין דחה את תביעת החוב בגין השיק. בהתאם לדין הנוהג בעניין תביעות החוב, מוסמך הנאמן לדרוש מן המערער מידע נוסף על אודות נסיבות היווצרות החוב, לא כל שכן חוב שפירעונו במועד מאוחר ממועד מתן צו הקפאת ההליכים כנגד החברה.

בסיכומיו הבהיר הנאמן כי לידיו לא הומצאה ראיה כלשהי העשויה לבסס את תביעת החוב בגין השיק. לאור כל זאת, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לעניין השיק, ומכאן שדין התביעה בגין השיק להידחות.

התביעה בגין תשלום חובות החברה לחברת הביטוח

64. המערער טוען כי שילם לחברת הביטוח של החברה כספים בגין חובותיה של החברה. לדבריו, במועדים שונים פנתה אליו חברת הביטוח בתביעה לשלם לה סכומים שהחברה חייבת לה. לטענת המערער, הוא ביקש לשמור על רציפות פוליסות הביטוח, ועל-כן נאלץ לשלם בעבור החברה את הסכומים המפורטים בתביעת החוב. בתגובת הנאמן מיום 24.5.1998 נטען כי אין בידי הנאמן כל מסמך המאשש את תביעת החוב של המערער. בסיכומי הנאמן מובעת פליאה כלפי העובדה כי המבקש שילם מכיסו הפרטי לחברת הביטוח סכומים בגין חבות החברה חמישה חודשים לאחר מכירת כל אחזקותיו בחברה. בתגובת המערער לסיכומי הנאמן נטען לראשונה כי התשלומים נעשו בתקופה שבה שימש המערער כמנהל החברה.

65. סבורתני, כי כמו בעניין השיק לעיל, כך גם בעניין זה, כשל המערער בהרמת נטל ההוכחה המוטל עליו כתובע בתביעת חוב. היה על המערער לציין פרטים מהותיים לגבי התשלומים שביצע לכאורה ולתמוך את טענותיו העובדתיות במסמכים בכתב. במקום לעשות כן ביכר המערער לנקוב בסכומי התשלומים בלא ציון התאריך שבו שולמו ובלא לצרף לתביעתו העתקים מדרישות התשלום של חברת הביטוח, קבלות על ביצוע התשלומים, דפים מחשבונות הבנק שמהם נמשכו לכאורה ההמחאות או כל ראיה אחרת.
לאור זאת דין התביעה בגין התשלומים לחברת הביטוח להידחות.

סוף דבר

66. לאור התוצאות בערעוריו השונים של המערער והעובדה כי כל תביעות החוב נדחו, ישלם המערער הוצאות ושכר טרחת עורך-דין למשיבה 1 בלבד, בסך 7,500 ש"ח, בתוספת מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

לאור האמור בהחלטה זו, ובעיקר האמור בסעיף 18 לעיל, החלטתי שלא לפסוק הוצאות לטובת הנאמן ובא-כוח כונס הנכסים הרשמי.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אגרה פשיטת רגל

  2. ביטול פשיטת רגל

  3. התיישנות פשיטת רגל

  4. ביטול הסכם פשיטת רגל

  5. ביטול הליך פשיטת רגל

  6. ביטול עסקה פשיטת רגל

  7. התיישנות בפשיטת רגל

  8. ביטול הענקה פשיטת רגל

  9. חוב ארנונה פשיטת רגל

  10. הערת אזהרה פשיטת רגל

  11. בקשה נוספת לפשיטת רגל

  12. בקשה חוזרת לפשיטת רגל

  13. ביטול הענקה בפשיטת רגל

  14. דחיית בקשה לפשיטת רגל

  15. חוב ארנונה בפשיטת רגל

  16. בקשה למתן צו פשיטת רגל

  17. חוסר תום לב בפשיטת רגל

  18. אי ידיעה על הליכי פש''ר

  19. אי ניהול ספרים פשיטת רגל

  20. התנגדות לבקשה לפשיטת רגל

  21. התיישנות תקופת פשיטת רגל

  22. ביטול העברת דירה פשיטת רגל

  23. זכות הקיזוז דיני פשיטת רגל

  24. ביטול החלטת נאמן בפשיטת רגל

  25. חובת ההנמקה נאמן בפשיטת רגל

  26. ביטול העברת זכויות בפשיטת רגל

  27. בקשה למתן צו כינוס ופשיטת רגל

  28. ביקורת שיפוטית נאמן בפשיטת רגל

  29. ביטול פשיטת רגל עקב ניצול לרעה

  30. ביטול צו כינוס בהליכי פשיטת רגל

  31. דחיית בקשה להכרזה על פשיטת רגל

  32. ביטול העברת נכסים לפני פשיטת רגל

  33. אי מיצוי כושר השתכרות בפשיטת רגל

  34. ביטול הליכי פשיטת רגל חוסר תום לב

  35. ביטול חתימה התנגדות להתראת פשיטת רגל

  36. ביטול הענקה סעיף 96 פקודת פשיטת הרגל

  37. אי העברת מסמכים של חייב בהליך פשיטת רגל

  38. דחיית בקשה לפשיטת רגל הפרת צו בית משפט

  39. בקשה לביטול הליכי פשיטת רגל אשר צבר חובות לרשויות המס

  40. פשיטת רגל - התמכרות לקוקאין בשל מצב הכלכלי רעוע וגירושים

  41. סעיף 97(א) לפקודת פשיטת רגל - בהיעדר רישום, לא תהיה להמחאה תוקף כלפי הנאמן

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון