חובת ההנמקה פסק דין פלילי


השופטת ע' ארבל:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' ס' הנשיא ש' ברלינר) ועל פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי באותו נושא, אשר ניתן על ידי הרכב תלתא (כב' סגני הנשיא ש' ברלינר, י' גריל ומ' נאמן), אשר דחה את בקשת המערער להארכת מועד לשם הגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (ת.פ. 6513/00, כב' השופטת ר' חוזה). בפסק דינו, הרשיע בית משפט השלום את המערער בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ) וגזר עליו עונש מאסר בפועל של שישה חודשים אשר ירוצו בעבודות שירות, וכן 14 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי. לחילופין, ובמידה ויידחה בית משפט זה את הערעור, פונה המערער ומבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש על-ידי המדינה על קולת העונש, אשר במסגרתו החמיר בית המשפט בעונשו של המערער וקבעו על 11 חודשי מאסר בפועל ועוד תשעה על תנאי. הקנס הכספי נותר בעינו.

הרקע לערעור

1.המערער, המשמש מנהלה של חברה העוסקת בעבודות עפר ובסלילת כבישים (להלן: החברה) ומחזיק במרבית מניותיה, הורשע על-ידי בית משפט השלום בשתי עבירות של מסירת דוחות תקופתיים לרשויות מע"מ הכוללים ידיעות כוזבות, לפי סעיף 117(ב) (1) לחוק מע"מ ביחד עם סעיף 119 לחוק זה; בארבע עבירות של ניכוי ביודעין של מס תשומות בלא שיש לגביו מסמך, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מע"מ ביחד עם סעיף 119 לחוק זה; ובחמש עבירות של ניכוי מס תשומות בלא שיש לגביו מסמך במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(5) ביחד עם סעיף 119 לחוק זה. בהחלטה נפרדת הורשעה גם החברה בביצוע העבירות האמורות. במסגרת פסק הדין נקבע בנוגע למערער כי החברה ביצעה את העבירות "באמצעותו" וכי המערער שהיה מנהל פעיל בחברה ומעורה בענייני הכספים שלה בשנים הרלוונטיות, הוא שביצע את אותם הרישומים שהיה בהם כדי לאפשר לחברה להתחמק מתשלום מלוא המסים המוטלים עליה. כאמור, בגין ביצוע עבירות אלו, גזר בית משפט השלום על המערער עונש של שישה חודשי מאסר בפועל שהומרו בעבודות שירות וכן 14 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי.

יום אחד לפני המועד האחרון להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ביום 21.2.07, הגישה המדינה ערעור על קולת העונש שהושת על המערער, במסגרתו עתרה לעיכוב ריצוין של עבודות השירות עד להכרעה בערעור. עוד באותו היום הגיש המערער תגובה לבקשה זו, אותה הכתיר בכותרת: "תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע ובקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין כולו". בגדרה של התגובה שהגיש הצהיר המערער, לצד הסכמתו לעיכוב ביצוע העונש ובקשתו להרחיב את תחולתו, כי בכוונתו להגיש ערעור (ובלשונו: "ערעור שכנגד") על פסק הדין של בית משפט השלום. תגובתו של המערער לא כללה כל בקשה להארכת המועד להגשת ערעור זה.


ערעור מטעם המערער לא הוגש לבית המשפט המחוזי. רק בחלוף כחודשיים וחצי, הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעורו, שבה עמד על המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע, אשר גרם לעיכוב בהגשת הודעת הערעור עקב אי-יכולתו לשלם את שכר הטרחה לבא כוחו. עוד ציין המערער, כי נכונותו של בא כוחו לשנות את הסכם שכר הטרחה באופן שיתחשב במצבו הכלכלי, היא שאפשרה את הגשת הבקשה להארכת מועד בסופו של דבר, הגם שבאיחור. קו טיעון מעט שונה שבו נקט המערער באותה בקשה, הציג את התגובה לבקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה בתוך מגבלת הימים הקבועה בחוק להגשת ערעור, כהודעת ערעור, חרף כך שלא הוכתרה ככזו, תוך שהוא מצביע על כך שכבר בתגובה זו הצהיר על כוונתו להגיש ערעור.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, בתחילה ללא הנמקה, ובהמשך בקובעו כי אף שבמקרים חריגים ומיוחדים ניתן לשקול מטעמי צדק הארכה של המועד להגשת ערעור פלילי, אין המקרה הנדון מקיים אחר מאפיינים אלה. על החלטה זו, המסיימת את ההליך מבחינתו של המערער בכל הקשור לערעור על הכרעת הדין ועל כן מהווה "פסק-דין" (רע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 433 (2000)), הוגש הערעור שלפנינו.

לצד דחיית בקשת המערער להארכת מועד, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המערער והעמידו, כאמור, על 11 חודשי מאסר בפועל ו-9 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לגבי מעורבותו הניהולית של המערער בחברה, ומצא כי לאור מעורבות זו, קיים צידוק להארכה ניכרת של תקופת המאסר שנגזרה עליו על-ידי בית המשפט שלדיון. על בקשה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור, שתידון על ידינו אם יימצא כי דין הערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה להארכת מועד, להידחות.

טענות הצדדים

2.במסגרת הערעור, שב המערער וטוען כי יש לראות בהצהרתו במסגרת התגובה לבקשת המדינה לעיכוב ביצוע, ולפיה בכוונתו להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, הודעת ערעור. לדידו, מסמך זה, בצוותא עם סיכומי טענותיו בפני בית המשפט קמא שהוגשו כנספח לו, ממלאים אחר שני הרכיבים העיקריים שעל המערער לכלול בהודעת ערעור: הודעה ונימוקים. עם זאת, אף המערער עצמו ציין בבקשתו להארכת מועד שהוגשה לבית המשפט המחוזי כי "ראוי ונכון יותר הוא להגיש הודעת ערעור נפרדת מנומקת ומפורטת", ואת איחורו לעשות כן, כמו גם את הימנעותו מלהגיש בקשה להארכת מועד, חוזר המערער ותולה במצוקתו הכספית. המערער מוסיף ויוצא נגד החלטתו הכפולה של בית המשפט המחוזי שלא להאריך את המועד הקבוע להגשת ערעור. לדבריו, בהיעדר הנמקה דין ההחלטה הראשונה להתבטל. ההחלטה השנייה לוקה אף היא לטעמו בהיעדר התייחסות רצינית לטיעוניו, דבר שיש בו כדי לפגוע במראית פני הצדק. לגופה של החלטה, טוען המערער, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, כשמדובר בהליך פלילי כבעניינו, אין להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור אך למקרים "חריגים ומיוחדים". לטענת המערער, קיימים סיכויים טובים כי בית המשפט יקבל את ערעורו ואין לחסום בפניו את שערי הצדק מטעמים פרוצדוראליים.

במסגרת בקשת הרשות לערער, טוען המערער כי היות שהרשעתו נגזרה מסעיף 119 לחוק מע"מ, שלדידו קובע עבירה עצמאית של אחריות קפידה, לא היה מקום לגזור עליו עונש מאסר, זאת לפי סעיף 22(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). עוד מוסיף המערער, כי הסוגיות העומדת על הפרק, ובראשן שאלת סיווגה של העבירה לפי סעיף 119 לחוק מע"מ, ושאלת היחס בין האחריות הנגזרת מעבירות אחריות קפידה לבין אחריות אישית, טרם הוכרעו בפסיקה, ומכאן שהן נושאות חשיבות כללית החורגת מעניינו ומצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

המדינה טוענת בתגובה לערעור כי התקופה הארוכה שחלפה מן המועד האחרון להגשת הערעור בבית המשפט המחוזי ועד להגשת הבקשה להארכת מועד; עובדת היותו של המערער מיוצג באותה עת; וכן סיכוייו הנמוכים של הערעור, הסובב בעיקרו סביב טענות נגד קבילותן של ראיות ונגד ממצאים עובדתיים – תומכים במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום להאריך את המועד שבגדרו יוכל המערער להגיש את ערעורו. עוד גורסת המדינה כי אין לראות בתגובת המערער לבקשה לעיכוב ביצוע משום הודעת ערעור, שכן משמעות הדבר תהיה שדי יהיה לנאשם כי יצהיר שבכוונתו לערער ותו לא כדי שלא יהיה כפוף עוד למועדי הערעור הקבועים בחוק, מצב שלדעת המדינה אינו רצוי.

בתגובה לבקשת הרשות לערער, טוענת המדינה, כי השאלות שמעלה המערער הוכרעו זה מכבר במספר פסקי דין שיצאו את מפתנו של בית משפט זה וכי הן אינן מעוררות כל שאלה חדשה. על כל פנים, מוסיפה המדינה כי שאלת סיווג העבירות אינה נדרשת בענייננו, זאת משבמקרה שלפנינו הוכחה אחריותו האישית של המערער לעבירות שיוחסו לו.

דיון

שלוש סוגיות עומדות לפתחנו. נפתח את דיוננו בבחינת טענתו של המערער כי הצהרתו בדבר כוונתו להגיש ערעור כמוה כהודעת ערעור, ומכאן שלא היה כל עיכוב בהגשת הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית המשפט המחוזי. במידה שנמצא כי אין לראות בהצהרתו משום הודעת ערעור, ומכאן שהודעת הערעור לא הוגשה במועד,
נמשיך ונבחן האם היה מקום ליתן למערער פרק זמן נוסף להגשת ערעורו. לבסוף, ובאם נחליט כי אין לקבל את הערעור בשתי השאלות הראשונות, נבחן האם יש להתיר למערער לערער על החלטת בית המשפט המחוזי להחמיר בעונשו, ובמקרה שכן – נדון בבקשתו כבערעור.

(א) האם הגיש המערער הודעת ערעור במועד

3.סעיפים 198 ו-203 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) קובעים בצוותא את אופן הגשתו של ערעור על פסק דין פלילי. מסעיפים אלה עולים שני רכיביה של הודעת הערעור, שהגשתה היא הפעולה הראשונה שעל המערער לבצע לשם "התנעת" ההליך: רכיב ההודעה, משמע עצם הבאת המידע בדבר הגשת הערעור לבית המשפט ולצדדים האחרים; ורכיב ההנמקה, שבמסגרתו פורס המערער באופן תמציתי את טענותיו נגד פסק הדין ואת הטעמים להגשת הערעור. עם זאת, חרף החובה לכלול את שני הרכיבים במסגרת הודעת הערעור, אין בהיעדרם של נימוקים כדי להביא לפסילה אוטומטית של הודעת הערעור, כי אם אך להסמיך את בית המשפט להורות למערער לצרף נימוקים להודעתו, ורק אם יימנע המערער מלעשות כן, מוסמך בית המשפט לדחות את הערעור (על"ע 17/88 בר-חן נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, פ"ד מב(4) 658 (1989) (להלן: עניין בר חן); עע"מ 11236/04 מסלאמה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 13.12.04)). הודעת ערעור נטולת נימוקים - הודעת ערעור היא איפוא, גם אם פגומה, והמערער המגיש הודעה מעין זו בתוך התקופה הנתונה לו בחוק מקיים בכך את זכותו לערער.


באומרנו זאת, נשאלת עתה השאלה כיצד יש להתייחס למסמך שהגיש המערער שבו אגב עניין אחר ובין השאר לשם ביסוסו של אותו העניין, הצהיר כי בכוונתו להגיש ערעור. כשם שצוין, הצהרתו של המערער על החלטתו להגיש ערעור ניתנה במסגרת מסמך הנושא את הכותרת "תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע ובקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין כולו". אמנם, כותרתו של מסמך אינה חזות הכל, ופסיקותיו של בית משפט זה בתחומי המשפט השונים לימדונו כי במקרים מסוימים יש לבכר את האמור בטקסט עצמו על פני לשון הכותרת שהוא נושא (ראו לדוגמא ע"פ 38/61 יצחק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1) 514, 523 (1962), שדן במשמעות הפרשנית שיש לייחס לכותרתו של סעיף חוק; ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן-שקד, פ"ד לג (2) 281 (1979), שדן בשאלת תוקפו המחייב של מסמך שהוכתר בכותרת "זיכרון דברים"). ואולם, על מנת לקבל את טענת המערער כי יש לראות בתגובה שהגיש משום הודעת ערעור יש לבחון בדקדקנות האם אמנם קיים עיגון לכך במסמך עצמו, כמו גם את השלכות הרוחב של קבלת הטענה. בהקשר זה ייאמר, כי יש מקום לטענה שבחירתו של המערער להעניק למסמך כותרת המצביעה על תוכן שונה מזה שלו טען מאוחר יותר מצדיקה העלאה של רף הבדיקה של תוכן המסמך עצמו בטרם ניתן יהיה לקבוע שאכן מהווה הוא הודעת ערעור.

4.בחינת המסמך מעלה כי אין הוא כולל אף לא אחד מן הרכיבים הנדרשים לשם הגשת הודעת ערעור. נכון הדבר, כי המערער הצהיר בתגובתו לעיכוב הביצוע שבכוונתו להגיש "ערעור שכנגד" לערעורה של המדינה, ואולם אין די בהודעה כללית בדבר כוונה עתידית הנאמרת בעלמא במטרה להצדיק הליך אחר (בעניינו עיכוב ביצוע העונש) כדי לקיים את דרישת ההודעה. הודעה מעין זו שאינה מגבילה עצמה בזמן; שנעדרת סופיות וודאות (המערער עצמו בוחר במילים "וככל שיוגש ערעור"); שנזכרת במהלך הטקסט כטיעון לטובת עיכוב הביצוע אגב טענות נוספות; וכשם שנראה מיד-שנטולה היא הסברים או טעמים זולת הפנייה בלתי ממוקדת לטענות שנטענו בהליך אחר ומספר אמירות בלתי מוסברות נוספות, אינה מצליחה להגשים את התכליות בדבר סופיות הדיון, ובכלל זה יידוע הצד שכנגד על מנת שזה יוכל להיערך, וניהול יעיל של ההליכים בבית המשפט. קבלת טענתו של המערער כי די בהצהרת כוונות ערטילאית על כוונה להגיש ערעור, עלולה לעודד נורמה פסולה לפיה די יהיה בהצהרה כללית בלתי מחייבת ושאינה תחומה בזמן על כוונה עתידית להגיש ערעור כדי לתחוב רגל ראשונה ו"להשאיר את כל האופציות פתוחות" עבור צד החוכך בדעתו האם לערער, ובכך דווקא להקטין את מידת ודאותו של הצד שמנגד בנוגע לאפשרות שאמנם יוגש ערעור, זאת בניגוד לתכלית המרכזית שלשמה נועד מתן ההודעה.

5.ניתן לכאורה לטעון כי אף אם תתקבל הקונסטרוקציה המוצעת על-ידי המערער, ומסמך כזה שהגיש יוכר כהודעת ערעור, עדיין יוותרו בידי בית המשפט די כלים כדי לחייב את הצד המבקש לערער להכפיף את ערעורו למסגרת הזמנים, זאת באמצעות ההוראה המצויה בסעיף 203 לחסד"פ. הוראה זו מסמיכה כאמור את בית המשפט להורות למערער לצרף נימוקים לערעורו ולדחות את הערעור אם יימנע מלעשות כן. ברם, דווקא הוראה זו מצביעה על הבעייתיות הרבה שבקבלת עמדת המערער. אופייה העמום והבלתי מחייב של הודעה מן הסוג שהגיש, עלולה להקשות על בית המשפט לעמוד על טיבה כהודעת ערעור ולהימנע בשל כך מלהורות לו להוסיף לה נימוקים. בנוסף, וזה העיקר, בהיעדר סמכות לבית המשפט לפסול או לדחות את הערעור בלא שדרש תחילה מן המערער להגיש את נימוקיו, אין זה האחרון, לכאורה, כפוף למגבלת זמנים ברורה. ממצב דברים זה נובע, כי בצעד המינימאלי שהסתכם בהודעה על כוונה כללית עתידית להגיש ערעור, עשוי המערער, בהיעדר תגובה מצד בית המשפט, לזכות בזמן בלתי מוגבל להגשת נימוקיו, אם בכלל יחליט לעשות כן, מצב שברי כי אין לקבלו.

6.טוען המערער כי קריאה משותפת של תגובתו לבקשת המדינה, בצוותא עם סיכומי טענותיו בכתב שהוגשו בבית משפט השלום מקיימים את חובת ההנמקה במלואה ומכאן שלא נפל כל פגם בהודעת הערעור שהגיש. אין בידי לקבל טענה זו. כשם שצוין, אף המערער מודה כי היה מקום להגשת הודעה נפרדת מנומקת ומפורטת. ואמנם, תוספת הזמן שנתבקשה נועדה לשם הגשת "ערעור שכנגד", ללמדך כי המערער לא התייחס להצהרתו העתידית כאל הודעת ערעור. בהקשר זה יצוין, כי הצהרת המערער בנוגע להגשת ערעור עתידי, כמו גם רסיסי נימוקיו, נדרשו לשם בקשתו לעיכוב ביצוע ואין הכרח ששימשו כמטרה בפני עצמה, דבר המחליש עוד יותר את הנטייה לראות בהם כהודעת ערעור עצמאית. ייתכן שלא היינו מייחסים חשיבות מיוחדת לטעמיו האפשריים של המערער, אם היה בהודעתו כדי לקיים
את המינימום הנדרש להגשת הודעת ערעור. ברם, בעוד שכאמור הודעת ערעור ללא נימוקים- הודעה פגומה היא, אך עודנה הודעת ערעור, הודעה מן הסוג שהגיש המערער בענייננו, הנעדרת הנמקות כמעט לחלוטין, זולת הפנייה כללית ובלתי ממוקדת לסיכומי טענותיו בפני הערכאה הדיונית, מוסיפה פגם על פגם ואינה מקיימת את המינימום הנדרש כדי שתיחשב הודעת ערעור.

7.זאת יש לזכור: כללי הפרוצדורה הפלילית נועדו לכונן הליך שכלליו ומועדיו ידועים, שיש בו שיטה וסדר קבועים וברורים אשר מונעים שרירות לב ומגדילים את הסיכוי לעשיית צדק (משה שלגי וצבי כהן סדר הדין הפלילי 8-7 (מהדורה שנייה, 2000). אכן, וכשם שחזר בית משפט זה ושנה פעמים רבות "אין הדין הפלילי צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק" (ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א(1) 5 (1949)), שהרי ""הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן" (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 479 (1966). בנסיבות מתאימות, כשהדבר אינו גורם עוול לבעל הדין האחר, ראוי הוא, איפוא, לשופט כי יסטה מכללי הפרוצדורה על מנת להגשים את הצדק במקרה הפרטני שלפניו (רע"פ 3877/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 832 (1993)). עם זאת, אף לגמישות הדיונית יש להציב גבול, ואין לקבל מצב של פריצת כל מועד וכל כלל בלא הצדקה וללא סייג, שכן בכך "יוקרבו" יתרונותיו הרבים של סדר הדין, על מזבח תיקון מחדליו של בעל הדין במקרה הבודד.

(ב) בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעורו

8.משקבענו כי אין לראות בהודעת המערער במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע הודעת ערעור, נבחן עתה האם היה על בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשתו להארכת מועד להגשת הערעור, שהוגשה, כאמור, בחלוף כחודשיים וחצי מן המועד האחרון להגשת ערעור. בעוד שבדין האזרחי קיימת דרישה ל"טעמים מיוחדים שיירשמו" על מנת להצדיק הארכת מועד להגשת ערעור (ראו סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), אין בנמצא דרישה מקבילה בדין הפלילי (ראו סעיף 201 לחסד"פ), ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת רחב בהחליטו בסוגיה. ברם, חרף הנטייה שלא להחמיר עם נאשמים המתעכבים בהגשת ערעורם, אין לראות בסדר הדין הפלילי משום "המלצה" או "רשות", וגם כשעסקינן בפלילים, אין מקום להיעתר לבקשות להארכת מועד חדשות לבקרים באופן שיביא לזילות הוראות החוק ולפגיעה באינטרס של הצד שכנגד וביכולתו של בית המשפט לפעול ביעילות. תחת זאת, יש לבצע איזון בין שיקולי מדיניות כלליים כמו גם בין שיקולים ואינטרסים המשתנים על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו למשל בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 4 (2000); בש"פ 10693/02 מור נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.1.03); ב"ש 344/86 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 643 (1986)).

9.במסגרת השיקולים הכלליים יש לתת את הדעת לתכליתו של ההליך הפלילי להביא לחקר האמת ולמנוע מצב שבו תוצאת פסק הדין נקבעת בשל מחדל פרוצדוראלי. כן, יש לתת את הדעת לזכותו של הפרט המערער שלא להיות מורשע ומוענש על לא עוול בכפו. מן הצד השני, יש לתת את הדעת לאינטרס של הצד שכנגד להמשיך הלאה ולהניח שהעניין הסתיים בחלוף המועד הקבוע בחוק, אף כשהצד שכנגד הינו המדינה – גם אם במידה פחותה; לצורך להציב גבול להימשכותם של הליכים; לאינטרס בדבר סופיות הדיון; לאינטרס בדבר יציבות המשפט; ולאינטרס בדבר ניהול אפקטיבי של המערכת השיפוטית בדרך שתמנע יצירת אנדרלמוסיה ופגיעה בשירות הניתן לציבור בבתי המשפט שלערעור (ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353 (1986) (להלן: עניין עצמון); בש"פ 3239/99 זבורוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.6.99); בש"פ 6742/01 בן הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.9.01) (להלן: עניין בן הרוש)). בהקשר זה ייאמר כי שלא כטענת המערער, דחיית בקשתו להארכת מועד לא תביא לפגיעה בזכות הגישה לערכאות אשר אמנם מהווה זכות יסוד בעלת מעמד מיוחד, אלא בזכותו לערער, שלאחר שהיה לו זה מכבר "יומו בבית המשפט" בערכאה הדיונית, היקפה ומרחב התפרסותה קבועים בחוק וההגנה עליה חלשה יותר (ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 732 (1988); לקביעה דומה בדין האזרחי ראו שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד 112, סעיף 125; רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק, פ"ד מח(3) 177 (1994)).

במסגרת השיקולים הפרטניים הנבחנים יש להתייחס, בין השאר, לטעמים שבעטיים הוגש הערעור באיחור; לפרק הזמן שחלף למן המועד האחרון להגשת הערעור הקבוע בחוק; לשאלת היותו של המערער מיוצג על-ידי עורך דין וכן לסיכויים הלכאוריים שהערעור שבכוונתו להגיש אמנם יתקבל (ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.6.05); רע"פ 388/98 דרורי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה 19.1.98); בש"פ 1207/97 חמידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.6.97)). נבחן עתה האם לאור שיקולים אלה יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

10.המערער טוען כי בעטיים של קשיים כספיים אליהם נקלע, לא התאפשר לו לעמוד בתשלום שכר הטרחה לעורך דינו ולהגיש את הודעת הערעור המפורטת במועד. לדידו, אף כי כתב הערעור היה מוכן במועד הקבוע בחוק, טרם היה ברור באותה עת אם עורך הדין שייצג אותו עד לאותה נקודת זמן אמנם ימשיך לייצגו בהליכי הערעור, או שמא יצטרך לשכור את שירותיו של עורך דין אחר שייתכן ויעדיף לנהל את התיק אחרת. המערער מוסיף וטוען כי הערעור הוגש בסופו של דבר במועד שבו הוגש, שכן במועד זה ניאות עורך דינו להתחשב במצבו הכלכלי ולהפחית את גובה שכר טרחתו ואת תנאי התשלום.

טעמים אלה אין בכוחם להביא לקבלת הערעור. התגובה שהוגשה לבקשת המדינה לעיכוב ביצוע נערכה על-ידי בא כוח המערער יום אחד לפני תום המועד האחרון להגשת ערעור. לא ניתן הסבר ראוי מה מנע מעורך הדין באותה הזדמנות, שהייתה למעשה האחרונה בטרם יעברו 45 הימים המוקצבים לו להגשת ערעור, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור או להודיע על הגשת ערעור כשהנימוקים יוגשו בהקדם. טענת המערער כי משלא היה ברור מי
ייצגו בערעור, ביכר להמתין בהגשת הערעור אף כי זה היה מוכן, הייתה עשויה לשמש טענה שניתן היה לשקול במסגרת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, ואין זה ברור מדוע היה בה כדי למנוע את הגשת בקשת הארכת המועד עצמה. אכן, בלא ייצוג משפטי חסר המערער כלים נדרשים לשם מימוש זכות הערעור העומדת לו, והדבר עשוי לשמש שיקול מרכזי בנוגע לאפשרות הארכת מועד (ב"ש 174/87 יששכר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 538 (1987)). עם זאת, למצער בכל הקשור להגשת הבקשה להארכת מועד בתוך מסגרת הזמן, נדמה כי המערער היה עדיין מיוצג וכי האחריות להימנעותו מלעשות כן רובצת לפתחו.

11.זאת ועוד. בקשת המערער להאריך את המועד להגשת הערעור, לה צורף הערעור עצמו, הוגשה מקץ חודשיים וחצי מתום המועד הנקוב בחוק להגשת ערעור. אף כי אין מניעה עקרונית להגיש בקשה להארכת מועד גם בחלוף התקופה הקבועה בחוק להגשת ערעור, מוטלת על מבקש הבקשה החובה להגיש בקשתו להארכת מועד בזריזות הראויה ובהזדמנות הראשונה (ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(2) 325 (1986)), וככל שאיחורו ניכר יותר, כך פוחתים הסיכויים שבית המשפט ייאות לבקשתו (ע"פ 7754/06 ציפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.06). כאמור, אף אם ניתן היה לתלות את התקופה הארוכה עד להגשת הבקשה בשיג ושיח שניהלו המערער ועורך דינו בנוגע לשכר הטרחה, לא קיים הסבר משכנע לאי-הגשת הבקשה בעת שבה אין חולק כי עורך הדין ייצג את המערער. חזקה על המערער, כמי שהיה מיוצג, שהיה מודע למגבלת הזמן, ומשידע כי המועד חלף, אין בחילוקי הדעות בינו לבין עורך הדין כדי להצדיק את העיכוב. כך או כך, בפני המערער שראה כי אין באפשרותו לעמוד בשכר הטרחה שנדרש לשלם, הייתה פתוחה האפשרות לפנות לסנגוריה הציבורית בבקשה שתייצגו בהליכי הערעור. במצבים מעין אלה שבהם אין בפי המערער נימוק מספק למחדלו, בפרט כשפרק הזמן בו מדובר הוא משמעותי באופן יחסי לנסיבות, עולה משקלם של השיקולים הנגדיים התומכים בדחיית הערעור ובסופו של דבר סבורה אני כי יש בהם כדי להכריע את הכף.

אמת הדבר, כשמוגש ערעור פלילי על-ידי אחד הצדדים, נחלשים הטעמים לדקדק עם הצד שכנגד שבושש בהגשת ערעורו, אף אם אין בדבר כדי לשמש גורם מכריע, שהרי פסק הדין של הערכאה דלמטה ייבחן על-ידי ערכאה נוספת בכל מקרה, והשיקול בדבר אי-הטרדת הצד האחר לאחר תום מועד הערעור מאבד במידה רבה מחשיבותו (עניין עצמון, בסעיף 9 להחלטה). עם זאת, לאור הרשעת המערער, נסב הערעור שהוגש על-ידי המדינה אך סביב גובה העונש שהוטל על המערער. משנמנע המערער מלהגיש ערעור על הכרעת הדין במשך כל התקופה הקבועה בחוק, זכאית הייתה המדינה להניח כי העניין הסתיים וכי לא תידרש עוד לכל אותם אלמנטים החורגים מן הדיון בגובה העונש. יתר על כן, הגשת הערעור על קולת העונש מצד המדינה עשויה דווקא לחזק את הנטייה שלא להתיר למערער להגיש את ערעורו באיחור. הדבר נובע מסעיפים 213 ו-217 לחסד"פ, מהם עולה כי בית המשפט רשאי לשקול הקלה בעונשו של הנאשם כשהמדינה מגישה ערעור על קולת העונש. במצב דברים זה, מקנה ערעור המדינה לנאשם בחינה נוספת של גובה העונש שהוטל עליו ובכך מקהה במידה מסוימת את הנזק שנגרם לו עקב אי יכולתו להגיש ערעור על פסק הדין כולו. לבסוף ייאמר, כי אף שבנסיבות מסוימות עשויה הגשת ערעור על-ידי הצד שכנגד להצדיק הארכה מסוימת של המועד להגשת ערעור נגדי, בדומה לדין לגבי ערעור שכנגד במשפט האזרחי, במקרה דנן, ציין המערער שערעורו נשא אופי עצמאי וכי הוכן עוד בטרם ידע על ערעור המדינה. בנסיבות אלה, אין בערעור המדינה כדי להצדיק את התעכבותו.

12.רכיב נוסף שיש לבחון בטרם החלטה בדבר הארכת מועד להגשת ערעור הוא סיכויי הערעור. אכן, אם מתעורר חשש לעיוות דין שנגרם בפסק הדין של הערכאה הדיונית, בפרט כשמדובר באפשרות שאדם חף מפשע הורשע בדין או נגזר עליו עונש של מאסר בפועל, עשוי בית המשפט ליתן לו רשות להארכת מועד להגשת ערעורו חרף אי התקיימותם של הרכיבים האחרים (עניין בן הרוש; עניין שכטר). מאידך גיסא, סיכויי ערעור נמוכים עשויים לחזק מגמה המתגבשת לאור בחינת השיקולים האחרים, לדחות בקשה להארכת מועד. בין כך ובין כך, בית המשפט לא ישים עצמו בשלב זה בנעליה של ערכאת הערעור ויבחן את פסק הדין שעליו מתבקש הערעור לפני ולפנים, אלא יבצע אך בדיקה לכאורית של טענות המערער על רקע פסק הדין, ויקבע האם עיון נוסף בפסק הדין שייעשה על ידי ערכאה אחרת, עשוי, לאור ההלכות הנוגעות להיקף התערבותה של ערכאת הערעור, לשנות מתוצאתו.

13.עיון בפסק דינו של בית משפט השלום, כמו-גם בטענות המערער בפני הערכאות השונות, מעורר ספק באשר לאפשרות שערכאת הערעור תהפוך את תוצאת פסק הדין אם אמנם יותר למערער להגיש את ערעורו באיחור. אף כי בית המשפט שלדיון לא שלל לחלוטין התקיימותן של כמה מטענות המערער, ובכלל זה הטענה כי המערער נטל אחריות על עבירות שבוצעו כביכול על-ידי אביו והטענה כי לא היה מנהלה היחיד של החברה, מצא בית המשפט כי חומר הראיות מצביע בבירור על היות המערער מנהל פעיל בחברה, על היכרותו עמה ועל מודעותו למתרחש בה. בהתבסס על הודעת המערער לפיה אי-הדיווח של החברה למע"מ על עסקאות שנעשו בשנת 1999 היה בידיעתו ומפאת מצוקתה הכספית, לגביה קבע בית המשפט כי ניתנה מיוזמתו ומרצונו הטוב והחופשי; על דבריו לפיהם הוא מחזיק ב-99% ממניות החברה ומשמש כמנהלה הפעיל; על מכתב שנשלח למערער ומצביע על כך שמעורבותו בענייני החברה התפרסה גם על ענייניה החשבוניים; ועל ראיות ועדויות נוספות מהן התרשם באופן בלתי אמצעי, פסק בית המשפט כי הוכחו הטענות שנטענו נגד המערער בכתב האישום. בית המשפט הדגיש בהכרעת הדין את חוסר האמון שהוא רוחש כלפי חלקים נרחבים מעדותו של המערער תוך קביעת ממצאים עובדתיים ברורים על בסיס מסכת ראייתית מגוונת.


14. הלכה היא כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי המהימנות ובקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא אם היא מוצאת כי ממצאי המהימנות אינם עומדים במבחן ההיגיון והקביעות העובדתיות אינן נתמכות בבסיס ראייתי איתן (ראו למשל: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקאות 27-30 לפסק הדין (טרם פורסם, 31.12.08); ע"פ 5205/06 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 31.7.06); השוו: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, שם מצא
בית המשפט כי בנסיבות אותו עניין היה מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי (טרם פורסם, 3.7.07)).

מבלי לקבוע מסמרות בעניין, על פניו נראה כי המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדר תנאים חריגים אלה. שתיים מן הראיות המרכזיות להרשעה הן הודאת החברה במסגרת הסדר טיעון (בהליך אחר) והודעת המערער ת/3 במשרדי מע"מ שבה הודה הוא כי ידע על אי-דיווח החברה למע"מ. בנוגע לראייה הראשונה, משקיבל בית המשפט את הסדר הטיעון והרשיע את החברה על פיו, לאחר שהפעיל את שיקול דעתו, נדרשים טעמים כבדי משקל ובכלל זה הוכחת פגם או פסול בהודיה על מנת לבטלה, מה גם שבית המשפט סמך את קביעותיו על ראיות חיצוניות נוספות (ראו ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 620-621 (2002)). העובדה שהסדר הטיעון בענייננו נחתם עם החברה, שהיא גורם חיצוני לצדדים בערעור מעלה לטעמי עוד יותר את הרף הנדרש מן המערער כדי להוכיח, באין טענה כזו מצד החברה, שהודייתה- לא הודיה היא. באשר להודעת המערער ת/3, הרי שניסיונו של המערער להוכיח כי לא דיבר אמת כשחתם על ההודעה לא זכה לאמונו של בית המשפט שקבע, בהתבסס על ראיות נוספות, כי הודית המערער במסגרת הודעה זו ניתנה מרצונו הטוב והחופשי. בנסיבות אלה, בהן השתית בית המשפט את קביעותיו על התרשמותו הישירה מן העדים וקבע ממצאים חד משמעיים ונטולי עמימות, קשה על פני הדברים לראות כיצד תתערב ערכאת הערעור בממצאים אלה ותהפוך את התוצאה.

15.עינינו הרואות: היות הנאשם מיוצג לאורך כל המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור; פרק הזמן המשמעותי באופן יחסי שחלף מתום מועד הערעור ועד הגשת הבקשה להארכת מועד; טעמיו של המערער לעיכוב, שלא התיישבו עם מהלך העניינים בפועל וסיכויי הערעור הנמוכים מעניקים את הבכורה לאינטרס בדבר סופיות הדיון ומצדיקים את דחיית הערעור שבפנינו.

16.לפני סיום הדיון בסוגיה זו, אציין כי יש מידה של צדק בטרוניותיו של המערער בגין פסק הדין נטול הנימוקים שניתן בעניינו, שאף שהורחב קמעא בעקבות בקשת ההבהרה של המערער, נותר לאקוני ובלתי מוסבר. בית משפט זה כבר עמד פעמים מספר על חשיבות הנמקתם של פסקי דין, הן למען יוכלו הצדדים להבין את הטעמים לתוצאה אליה הגיע בית המשפט בעניינם, הן על מנת ליתן אפשרות אפקטיבית להגשת ערעור (ראו למשל רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.5.90)). אף כי לא מצאתי כי היעדר ההנמקה גרם למערער במקרה זה עיוות דין המצדיק קבלתו של הערעור מטעם זה בלבד, ראיתי לשוב ולהדגיש מושכלת יסוד זו חרף העומס הרב המוטל על כתפי בית המשפט, כדי להבטיח כי הצדק לא רק ייעשה, אלא גם ייראה.

(ג) בקשת רשות הערעור על גזר הדין

17.לצד ערעורו על דחיית הבקשה להארכת מועד, הגיש, כאמור, המערער בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהחמיר בעונשו והעמידו על 11 חודשי מאסר בפועל ו-9 חודשי מאסר על תנאי. בגזר דינו קבע בית משפט השלום קביעות שהיו מקובלות על בית המשפט המחוזי, ובכלל זה כי סעיף 119 לחוק מע"מ אינו יוצר עבירה עצמאית אלא אך מרחיב את מעגל הנושאים באחריות בגין עבירת הבסיס. משכך, פסק בית המשפט, ובאין מחלוקת כי עבירות הבסיס הן עבירות של מחשבה פלילית, אין מניעה להטיל על המערער עונש מאסר.

18.רשות ערעור פלילי תינתן אך באותם מקרים בהן מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שטרם נפסקה בה הלכה על ידי בית המשפט העליון או במקרים יוצאי דופן בהם מתן רשות ערעור נחוצה על מנת למנוע עיוות דין חמור לצד המבקש (ראו למשל רע"פ 2979/01 דהאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.01); רע"פ 8893/06 שבו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.06)).

כאמור, לטענת המערער, שאלת סיווגה של עבירת נושא משרה לפי סעיף 119 לחוק מע"מ כעבירה של אחריות קפידה והיחס בין האחריות הנגזרת מעבירה מעין זו לבין אחריות אישית וישירה טרם נידונו בפסיקתו של בית משפט זה ומצדיקות מתן רשות ערעור. ספק מקנן בי באשר לחידוש שבשאלות שמעלה המערער. חרף כך, לאור התפתחות ההלכה לאחר מתן גזר הדין בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, ומשבגזר דינו של בית משפט השלום מצויות קביעות העומדות בניגוד להתפתחות זו, וכן לאור הצורך לחדד נקודות נוספות סביב הנושא של עבירות אחריות קפידה, מצאנו להעניק למערער רשות ערעור ולדון בבקשתו כבערעור. עם זאת, לא מצאנו להיענות לטענותיו של המערער ולהפחית בעונשו, הכל כשם שיוסבר ויובהר להלן.

19.אחריות נושא משרה בתאגיד יכולה ללבוש צורות שונות. שתים מן הצורות הללו הן האחריות האישית והאחריות השילוחית. האחריות האישית מבוססת על המעשה או המחדל המבוצע על-ידי הגורם האנושי כפרט בר-אחריות, והיא עשויה לבוא בנפרד או לצד אחריות התאגיד הנובעת ממעשיו של נושא המשרה לפי תורת האורגנים (ראו ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364 (1991) (להלן: עניין מודיעים); אלי לדרמן "אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי משרה בכירים אחרים בתאגיד" פלילים ה1 101, 112-113 (1996) (להלן: לדרמן)). אכן, אין לקבל מצב שבו נושא משרה אינו נושא באחריות פלילית למעשה שעשה אך מן הטעם שפעל כאורגן או שלוח של התאגיד ובמטרה להיטיב עמו. כמי שפועל בתאגיד אחראי אותו נושא משרה בפלילים אישית אם הוא מקיים בעצמו את יסודותיה של העבירה שבגינה הוא מואשם. אחריות התאגיד במצב זה, לאותה עבירה או לעבירה אשר לשם גיבושה נדרשות נסיבות אחרות, מצטרפת לאחריות האורגן אך היא אינה בהכרח מבטלת אותה (עניין מודיעים; ראו גם ע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 746, 748 (1981); ע"פ 5734/91 לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (2) 4, 23 (1995)). בהקשר זה יצוין, כי גם עבירות שהרכיב העובדתי שבהן
הוא מחדל של היעדר פיקוח או אי מניעתה של התנהגות עבריינית של גורמים אחרים בתאגיד עשויות לגבש אחריות אישית וישירה שכן גם בעבירות אלה קיים רכיב התנהגותי המתבטא בהפרת חובת הפיקוח (לדרמן, בעמ' 126).

האחריות השילוחית לעומתה, מותנית בקביעה מוקדמת שהתאגיד במסגרתו פועל נושא המשרה, עבר עבירה. אף שאחריות מסוג זה מבוססת על פגם כלשהו בהבטחת מניעת ביצועה של עבירה מצדו של נושא המשרה, אין היא מחייבת הוכחת התרשלות מצדו והרציונאל העומד בבסיסה הוא קידום מטרות חברתיות ותמרוץ נושאי משרה לנקוט אמצעים שייתכן שחורגים אף מאלו שאי ביצועם יבסס רשלנות מצדו, על מנת למנוע את ביצוע המעשה האסור (לדרמן, בעמ' 138; יובל קרניאל "אחריות פלילית של תאגידים" שערי משפט א(3)335, 347 (1998)).

20.במקרה שבו מבקשת התביעה לייחס לנושא משרה אחריות אישית וישירה לביצוע עבירה, אין מתעוררת שאלה בנוגע לסיווג העבירה כעבירה של מחשבה פלילית או רשלנות, לעומת אפשרות סיווגה כעבירה של אחריות קפידה, שכן אחריותו של נושא המשרה נגזרת מביצוע עבירת הבסיס, ואחריותו אינה נסמכת רק על מעמדו ותפקידו בתאגיד. באשר לאחריות השילוחית, טוען כאמור המערער, כי שאלת סיווגן של עבירות נושא המשרה הנגזרות מאחריות מסוג זה טרם הוכרעה בפסיקה, וכי לדידו, יש לסווגן כעבירות אחריות קפידה.

אף כי צודק המערער בטענתו כי יש לסווג עבירות נושא משרה מן הסוג המיוחס לו כעבירות של אחריות קפידה, לוקה טענתו כי השאלה טרם נידונה, בחוסר דיוק.

21.שנים לא מעטות לאחר תיקון 39 לחוק העונשין, עדיין הייתה קיימת מידה של אי-בהירות באשר לסיווגן של עבירות מסוג אחריות קפידה שנחקקו עובר לתיקון זה. ברע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673 (1998), נתעוררה מחלוקת בין השופטים בשאלה זו, כמו-גם בשאלת סיווגה הספציפי של "עבירת נושא המשרה" לפי סעיף 119 לחוק מע"מ. מחלוקת זו, אשר לא הוכרעה בפסק הדין, הולידה שתי גישות שונות: לפי גישת השופט קדמי, עבירות שנחקקו עובר לתיקון 39 יסווגו כעבירות של אחריות קפידה רק אם נקבע בדין שקדם לתיקון, לרבות ההלכה הפסוקה, כי אמנם מדובר בעבירה מסוג זה. סעיף 119 לחוק מע"מ, לפי השופט קדמי, אינו יוצר עבירה עצמאית חדשה אלא רק מרחיב את מעגל העבריינים החייבים בדין בגין עבירות בסיס שבוצעו על ידי חבר בני אדם. שאלת סיווגה של העבירה לפי סעיף 119 לחוק מע"מ, תלויה איפוא, לפי גישה זו, בסיווגה של עבירת הבסיס. על-פי גישתה של השופטת (כתוארה אז) ביניש, אף כי אין לסווג עבירות שלא הוגדרו בדין שקדם לתיקון 39 כעבירות אחריות קפידה, אין מניעה לקבוע שעבירות מסוימות הן מסוג אחריות קפידה אף אם לא סווגו ככאלה, ובלבד שהפסיקה שקדמה לתיקון 39 הכירה בעבירות מסוג דומה כעבירות של אחריות קפידה. סעיף 119 לחוק מע"מ, קבעה השופטת ביניש, יוצר עבירה עצמאית וחדשה, שאף שטרם סווגה בפסיקה, אין מניעה לסווגה כעבירת אחריות קפידה על רקע סיווגן של עבירות נושא משרה דומות לה כעבירות מסוג זה.

הערת האגב של הנשיא ברק ברע"פ 1875/98 אורן בנגב מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 529 (2000), הציעה מענה לסבך הפסיקתי שהציג פסק דין לקס באמצעות גישה שלישית הגורסת כי אין מניעה להמשיך ולקבוע בפסיקה כי עבירות שנחקקו קודם לתיקון 39 הן מסוג אחריות קפידה אף אם לא נקבע סיווג שכזה בפסיקה לגבי עבירות בעלות מאפיינים דומים. מזור למחלוקת נמצא לבסוף ברע"פ 2929/04 מדינת ישראל נ' אוחנה (טרם פורסם, 25.6.07), שם אימצה השופטת נאור את עמדת של השופטת ביניש וקבעה כי אף שאין זה רצוי לסווג עבירות שלא סווגו בפסיקה שקדמה לתיקון 39 כעבירות של אחריות קפידה, ניתן לקבוע עבירות חדשות של אחריות קפידה אם עבירות אחרות החולקות עימן מכנה משותף רחב זכו בדין לסיווג שכזה. מכנה משותף שכזה, קבעה השופטת ביניש בענין לקס, קיים, בין השאר, בעבירות "נושא משרה" (לדיון בגישות השונות ולעמדה אחרת ראו גם יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 387-392 (2008) (להלן: רבין וואקי)).

שאלת סיווגו של סעיף 119 כעבירה של אחריות קפידה הוכרעה אם-כן זה מכבר בפסיקה.

22.גזירת עונש מאסר בעבירה של אחריות קפידה, בניגוד לסעיף 22(ג) לחוק העונשין, עשויה במקרים מסוימים להיחשב לעיוות דין חמור המצדיק את התערבות של ערכאת ערעור נוספת אף בהיעדר שאלה משפטית עקרונית. כך היינו נוהגים אילו שאלת סיווגה של העבירה שיוחסה למערער הייתה הבסיס היחיד למאסרו. ברם, לא כזה הוא מצב הדברים בענייננו.

כאמור, סעיף 22(ג) לחוק העונשין אינו מתיר גזירת עונש מאסר בגין עבירה "אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". הסעיף, המצוי תחת הסימן הדן בעבירות של אחריות קפידה, משקף את מושכלת היסוד כי עבירות של אחריות קפידה אינן עבירות הנעדרות יסוד נפשי כלל ועיקר, אלא כאלה שבהן אין התביעה נדרשת להוכיחו הגם שקיימת הנחה בדבר התקיימותו (ראו מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים "האחריות הפלילית של תאגיד" ספר שמגר (ב) 33, 61-62 (2003)). בהינתן שכך, מתעוררת השאלה מהו המצב הנפשי שעל התביעה להוכיח בעבירות אחריות קפידה אם רוצה היא לבקש בכל-זאת כי על הנאשם יושת עונש מאסר.

23.בעניין מודיעים, פסק השופט (כתוארו אז) ברק כי היסוד הנפשי הנדרש אצל נושא המשרה ב"עבירות נושא משרה" והיסוד הנפשי הנדרש לשם ביסוס אחריות של תאגיד אינם בהכרח זהים. כך, בעוד היסוד הנפשי הנדרש אצל התאגיד מוגדר בעבירות הבסיס השונות, מוגדר היסוד הנפשי הנדרש אצל נושא המשרה בהוראת הדין הקובעת את העבירה של נושא המשרה. השופטת ביניש (כתוארה אז) מוסיפה בהקשר זה ברע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 637 (1998) (להלן: עניין לקס), כי בכל מקרה לא תידרש הוכחתו של יסוד נפשי גבוה יותר ב"עבירות נושא משרה" ביחס
לזה הנדרש בעבירות הבסיס. סעיף 119 אינו קובע מהו היסוד הנפשי הנדרש לשם גיבוש העבירה הקבועה בו זולת יסודות שליליים שאם יוכיחם, יהיה נושא המשרה פטור מאחריות בגין העבירה. מהו איפוא טיבו המדויק של היסוד הנפשי?

24.בע"פ 7295/95 דיסנצ'י'ק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 193, 198 (1997) נקבע כי עבירה ה"שותקת" לגבי המצב הנפשי הנדרש לשם התגבשותה צריכה להתפרש כדורשת מחשבה פלילית או כעבירה של אחריות קפידה (ראו גם רבין וואקי, בעמ' 286). כשם שהוסבר, העבירה לפי סעיף 119 לחוק מע"מ נכנסת לגדר החלופה השנייה הרלוונטית לעבירות ה"שותקות" לגבי מצבן הנפשי, ומהווה עבירה של אחריות קפידה. עם זאת, אם בכל זאת מבקשת התביעה להוכיח את היסוד הנפשי, הרי שכאמור, זה קיים גם בעבירות של אחריות קפידה, ומשמדובר בעבירה שותקת, היסוד הנפשי הנדרש הוא של מחשבה פלילית. היות שהעבירה לפי סעיף 119 הינה עבירה התנהגותית שאינה כרוכה בתוצאה (ובניגוד לעבירת הבסיס, אף אינה עבירת הדורשת מצב נפשי של מניע או מטרה), והיות שמבחינת הרכיב ההתנהגותי והנסיבתי, כרוכה עבירה זו בעבירת הבסיס, המחשבה הפלילית הנדרשת היא, כאמור בסעיף 20 לחוק העונשין, מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות הכלולים בעבירת הבסיס (ראו גם רבין וואקי, בעמ' 287), כמו-גם למעמדו של מבצעה בחברה המוליד את אחריותו השילוחית לפי הסעיף.

25.ומן הכלל אל הפרט. הכרעת הדין של בית משפט השלום בענייננו לוותה בקביעות ברורות בנוגע ליסוד הנפשי של המערער ותוך התבססות עליהן. מקביעות אלה עולה כי המערער היה "מנהל פעיל בחברה"; היה "מודע לאופן התנהלותה לבעיותיה ולמצבה" היה "מעורה בענייני הכספים שלה"; כי ניהולו חלש גם על מערכת החשבונות של החברה ועל ענייני הכספים שלה; וכי "הוא זה שביצע את הרישומים במסמכי החברה שהיה בהם כדי לאפשר לחברה להתחמק מתשלום מלוא מיסיה" (הכרעת הדין של בית משפט השלום, עמ' 214-215). בנוסף, המערער עצמו הודה בהודעה ת/3 כי אי הדיווח של החברה למע"מ בשנת 1999, אשר נבע ממצוקתה הכספית, נעשה בידיעתו. במצב דברים זה קבעה הערכאה הדיונית קביעות שיש בהן כדי לבסס מצב נפשי של למצער מודעות ביחס לכל רכיביה של עבירת הבסיס. יתרה מכך, במצב דברים זה ולאור הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט שלדיון, נראה שלצד אחריותו השילוחית למעשי החברה, התגבשה אצל המערער אף אחריות ישירה ואישית לעבירות שיוחסו לו. בין כך ובין כך, אין מניעה עוד להטיל עונש מאסר בפועל על המערער כשם שאמנם נעשה.

לגופו של עונש, סבורה אני כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים, ובכלל זה מעורבותו הרבה של המערער בעבירות החברה מן הצד האחד, ונסיבותיו האישיות מן הצד השני. לא מצאתי איפוא להתערב בגובה העונש שנגזר.

סוף דבר, הערעור נדחה על כל חלקיו.

ש ו פ ט ת

השופט י' אלון:

אני מסכים.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

מצטרף אני לפסק-דינה של חברתי השופטת ע' ארבל. כפי שציינה חברתי הכרעת-הדין של בית-משפט השלום בעניינו של המערער לוותה בקביעות ברורות בנוגע ליסוד הנפשי של המערער, ותוך התבססות עליהן. מקביעות אלה עולה כי המערער, שהיה מנהל פעיל בחברה ומעורה בענייני הכספים שלה, הוא שביצע את הרישומים במסמכי החברה שהיה בהם כדי לאפשר לחברה להתחמק מתשלום המס. כיוון שכך, בחרתי שלא להידרש בענייננו לשאלת סיווגה של הוראת סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף. לגוף העונש, אני סבור כחברתי כי בית-המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין העונש.

המשנה לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופטת ע' ארבל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תנאים להסגרה

  2. ביטול רישום פלילי

  3. בטלות יחסית פלילי

  4. התיישנות בפלילים

  5. העברת דיון פלילי

  6. התיישנות תיק פלילי

  7. הגנה מן הצדק פלילי

  8. התיישנות דין פלילי

  9. אחריות פלילית שילוחית

  10. התיישנות משפט פלילי

  11. התיישנות מרשם פלילי

  12. זכות עיון בתיק פלילי

  13. התיישנות רישום פלילי

  14. אחריות פלילית אי שפיות

  15. ביטול צו הסגרה לרוסיה

  16. בקשה למחיקת תיק פלילי

  17. התליית הליכים פליליים

  18. התיישנות פסק דין פלילי

  19. התיישנות סדר דין פלילי

  20. חוזה אזרחי במשפט פלילי

  21. המועד להגשת ערעור פלילי

  22. זכות העיון במרשם הפלילי

  23. בקשה למחיקה רישום פלילי

  24. ביטול רישום פלילי עריקות

  25. הגנה מן הצדק בהליך פלילי

  26. אחריות פלילית על משחק מסוכן

  27. חובת ההנמקה פסק דין פלילי

  28. בדיקת מסוכנות ללא עבר פלילי

  29. אין להשיב לאשמה בהליך פלילי

  30. טענות מקדמיות סדר דין פלילי

  31. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  32. סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית

  33. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  34. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  35. הגדרת מפגר - חוק הסעד וכשירות לעמוד לדין פלילי

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון