חובת הזהירות הכללית


השופט ש' ברלינר

1. התובע יליד 24.12.1977, חבר קיבוץ משמר העמק (להלן - הקיבוץ). בשדות הקיבוץ מטע שקדים שהתובע וחבריו עבדו בו תחת פיקוחו של מרכז הענף בקיבוץ, מר גרהאם דובסון (להלן - גרהאם), שהיה אז שכיר של הקיבוץ. ביום 8.9.1995 יצאו עובדי המטע, כתשעה במספר, יחד עם מר גרהאם, ליום טיול וגיבוש ברמת הגולן ובסיומו נכנסו לרחוץ ולהינפש בחניון חוף כורסי שבכנרת. התובע נכנס אל המים, התקדם מספר צעדים ואז קפץ קפיצת ראש קדימה. המים היו רדודים והגיעו בשפת האגם במקום בו הלך התובע פנימה וקפץ רק עד לגובה הברכיים. ראשו של התובע פגע בקרקעית האגם, נגרמה פגיעה קלה בקרקפת שגרמה לדימום, אך למרבה הצער נגרם
בקפיצה הזאת שבר דחוס של החוליה הצווארית C-6. שבר זה הצריך טיפולים רפואיים, ניתוח ואשפוז, וגרם לשיתוק מוטורי מלא מן הכתפיים ומטה ואובדן התחושה בחלק הגוף המשותק (פרפלגיה).

2. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ורופאיו קבעו לתובע נכות של 100 אחוזים לצמיתות. בעקבות זה מקבל התובע תגמולים מן המוסד, ולפי הערכת האקטואר שי ספיר הם עולים לסכום של 1,416,546 ש"ח בגין קיצבאות מיוחדות (נ/23), סך של 537,526 ש"ח בגין ניידות (נ/2) וכן סכום של 1,844,308 ש"ח בגין נכות עבודה. המוסד מעביר לידי הקיבוץ בעבור התובע, מדי חודש בחודשו, סכום העולה כדי 7,500 ש"ח. מובן כי גם צרכיו הרפואיים של התובע מכוסים רובם ככולם על-ידי המוסד.

3. התובע מבקש לחייב את הנתבעים לפצותו על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הקפיצה. תביעתו נסמכת על דיני הנזיקין ועל עוולת הרשלנות. הנתבע 1 הוא הקיבוץ, מעבידו של התובע אשר לו חב הקיבוץ, כעובדו, חובת זהירות. הקיבוץ הרשה לתשעה עובדי המטע לצאת אל הטיול ולטענת התובע הופרה חובת הזהירות של הקיבוץ באפשרו את רחצת העובדים בכנרת באותו חניון חוף כורסי שאיננו חוף רחצה מוכרז.

הנתבעת 2 היא המועצה האזורית גולן אשר בתחום השיפוט שלה מצוי חוף כורסי;
היא בעלת זכות החזקה בחוף, היא קבעה את הסדרים בו והיא שהעניקה לנתבע 5, אהרון רוזנצויג, על דרך של זכיינות, את הזכות להפעיל את החוף. כלפיה וכלפי הנתבע 5 נטען כי הם הפרו חובות חקוקות כמפורט בחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן - החוק או חוק הסדרת מקומות רחצה) ובצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953, והפעילו מקום רחצה מסוכן ומועד לפורענות.

הנתבעות 3 ו-4 אחראיות למי הכנרת, לניקיונה ולמצבה, ולטענת התובע, הן התרשלו בכך שהחזיקו את הכנרת ואת החוף שהמקרה אירע בו במצב מסוכן שאינו נקי מסלעים. עוד נטען כי הן אפשרו את הקמת החוף "באופן שהנופשים יטעו לחשוב כי מדובר בחוף מסודר שניתנים בו שירותי בריאות הצלה ועזרה ראשונה וכי החוף בטוח לרחצה".

הנתבע 6 מנהל את אדמות מדינת ישראל ובהן את אדמות חוף כורסי. הנתבעת 7 עוסקת בביטוח. היא ביטחה את הקיבוץ בביטוח המכסה חבות של הקיבוץ כלפי התובע.

הנתבעת 3, רשות ניקוז - מינהלת הכנרת, הגישה הודעה לצד שלישי נגד שתי מבטחות. הראשונה היא "ביטוח חקלאי, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ" (הנתבעת 7), אשר כאמור ביטחה את הקיבוץ. האחרת היא "הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ" אשר ביטחה בפוליסה של אחריות מקצועית את מינהלת הכנרת.

הקיבוץ, מינהלת הכנרת ו"ביטוח חקלאי" שלחו גם הם הודעה לצד שלישי נגד המועצה האזורית גולן, נגד המדינה ונגד מר רוזנצויג והמינהל.

המועצה האזורית גולן גם היא שלחה הודעה נגד שאר בעלי-הדין וכן נגד מבטחת נוספת - "סהר" חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את הנתבע אהרון רוזנצויג בגין הפעלת החוף.

מצויים אנו אפוא במצב דברים שבו מבקש התובע להטיל אחריות בנזיקין על כמה וכמה מזיקים העשויים לבוא בחשבון כאחראים לתאונה; המזיקים חלוקים בינם לבין עצמם לגבי אחריותם; הם דוחים כל אחריות, טוענים לרשלנות תורמת מצד התובע ומנסים להטיל אחריות על מבטחים או על גופים אחרים הקשורים לתביעה. השאלה העיקרית בענייננו היא האם מי מהנתבעים או מי מהצדדים השלישיים אכן אחראי בנזיקין כלפי התובע בגין התאונה.

4. כשקרתה התאונה היה התובע כבן 17.5 שנים. בקבוצת העובדים השתתפו שמונה או תשעה מעובדי מטע השקדים של הקיבוץ. מר גרהאם היה אז עובד שכיר של הקיבוץ, שניהל את עבודת עובדי מטע השקדים והיה מבוגר משאר המשתתפים שהיו כבני גילו של התובע. ניתן על-כן לומר כי הייתה לו מרות כזו או אחרת עליהם במשך הטיול. אל חוף כורסי הם הגיעו בשעה 15:00 לערך. הכניסה אל החניון מותנית בתשלום עבור כל מכונית שנכנסת פנימה, בלא קשר למספר הנוסעים. שולם הנדרש עבור כרטיס כניסה לרכב אל תוך החניון; התובע פנה להתרחץ בכנרת, ולדבריו "נכנסתי למים, נכנסתי 5-6 צעדים וקפצתי פגעתי במשהו התברר כי זה היה סלע. כשפגעתי ניסיתי לזוז מספר פעמים לא הצלחתי [לא] הבנתי מה קרה, ואז הגיע גרהם והוציא אותי מן המים" (עמ' 12 לפרוטוקול). הוא התרשם שמדובר בחוף רחצה מסודר ולא ראה שלטים האוסרים לרחוץ בחוף.

כרטיס הכניסה (ת/5) מפנה לתנאים שמעבר לדף, כדלקמן:

"תנאים לחניה בחוף של אהרל'ה

חניון זה מופעל בהתאם לחוק עזר לגולן (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד 1984

1. התשלום הוא עבור רשות כניסה וחניה בלבד ואינו כולל שמירה ואחריות לרכוש ורכב הנמצאים בשטח האתר.

2. יום חניה, מחושב ל-24 שעות משעת הכניסה לאתר, או לחלק מהן.

3. על חונה הרכב להחנות את רכבו בתוך מגרש החניה המסומן (מתוחם).


ובשום אופן לא יחנה את רכבו מעבר לתחום הקיים. ולנהוג לפי ההוראות הכתובות וההנחיות של האחראי על החניון.

4. החניה בשטח החניון היא על אחריות החונה בלבד. מפעיל האתר לרבות שליחיו וכל עובד מטעמו, אינם ולא יהיו אחראים לכל נזק ואבידה מכל מין וסוג שהם שיגרמו אם יגרמו בתוך שטח האתר לכל אדם, רכב וחפץ שימצא בו.

5. בשום מקרה לא יעבור אדם את גדר האתר. העובר את הגדר יחשב כמשיג גבול וכפורץ לשטח אסור וישא באחריות לו ולנלוים אליו.

6. במקרה של פיגוע או התראה בטחונית יש להשמע להוראות מפעילי האתר ולנהוג בהתאם.

7. הכניסה לאתר וחנית הרכב בשטח החניון, תהווה אישור מוחלט מטעם המבקר לתנאים דלעיל והסכמה לויתור על תביעה כלשהי מטעמו נגד מפעיל החניון.

*** הנופשים מחוייבים לקשור את הכלבים בקרבתם ובהשגחתם המלאה !!!".

בכניסה לחניון הוצבו שלטים (ראה ת/7) הקובעים:

"מועצה אזורית גולן

אזהרה !!!

הרחצה על אחריותך בלבד !!!"

(כך גם באנגלית ובערבית).

כמו כן הוצבו בכניסה לחניון שלטים (ראה גם ת/7) שתוכנם כדלקמן:

"תנאים

חניון זה מופעל בהתאם לחוק עזר לגולן (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד 1984 על תיקוניו

1. התשלום הוא עבור רשות כניסה וחניה בלבד ואינו כולל שמירה ואחריות לרכוש ורכב הנמצאים בשטח האתר.

2. יום חניה מחושב ל-24 שעות משעת הכניסה לאתר או חלק מהן מאבד כרטיס זה יחוייב 3 ימיי חניה.

3. על חונה הרכב להחנות את רכבו בתוך מגרש החניה המסומן...

4. החניה בשטח החניון היא על אחריות החונה בלבד, מפעיל האתר לרבות שליחיו וכל עובד מטעמו, אינם ולא יהיו אחראים לכל נזק ואבידה מכל מין


וסוג שהם שייגרמו אם ייגרמו בתוך שטח האתר לכל אדם, רכב וחפץ שימצא בו.

5. בשום מקרה לא יעבור אדם את גדר האתר - העובר את הגדר ייחשב למשיג גבול לפורץ לשטח אסור ישא באחריות לו ולנילוים אליו.

6. במקרה של פיגוע או התראה בטחונית, יש להשמע להוראות מפעילי האתר ולנהוג בהתאם.

7. הכניסה לאתר והנחיית הרכב בשטח החניון תהווה אישור מוחלט מטעם המבקר לתנאים דלעיל והסכמה לויתור על תביעה כלשהי מטעמו נגד מפעיל החניון".

מעל הכניסה מכריז השלט, הכולל גם פרסומת מסחרית וציור של גלי הכנרת, כי "הגעת אל חוף כורסי".

5. לאורך חופי הכנרת ישנם חופי רחצה וכן חניונים, שטחים פרטיים ושטחים פתוחים. כאשר מדובר בחוף רחצה, הוא מופעל גם כן על-ידי זכיין מתאים והחוף הוא "חוף רחצה מוכרז", על כל המשתמע מכך לגבי מפעיל החוף החב כלפי הרוחצים בכל הנדרש והמתחייב מהוראות חוק הסדרת מקומות רחצה, תקנותיו והצווים שניתנו על-פיו. ראה צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה-1965 וכן צו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים פקחים ומגישי עזרה ראשונה), תשכ"ו-1965. ראה גם פסק-דינו של כבוד השופט י' עמית בת"א (עכו) 3526/97 עיזבון המנוח אליא סלמאן נ' זינו [7].

ראוי לציון צו מקומות רחצה ציבוריים (איסור רחצה במקומות מסויימים), תשי"ח-1958 הקובע בחלק א' לתוספת כי אסור לרחוץ מן "החוף בין הגבול הדרומי שבתחום עירית טבריה והגבול הצפוני של קבוצת כנרת במועצה האזורית עמק הירדן".
בתחום זה של האיסור חייבת הרשות המקומית להציב שלטים לציון גבולותיו, ובהם צריך להיות כתוב כי זהו "גבול מקום אסור לרחצה".

צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי ים כנרת ובנהר הירדן), תשל"ח-1978 מסדיר מקומות רחצה לאורך הכנרת, ובהם "חוף דוגית", "חוף לבנון" ו"חוף כינר" שבתחום המועצה האזורית גולן. התוספת לאותו צו אינה כוללת את "כורסי" שאיננו חוף רחצה מוכרז בכנרת. החופים המוכרזים מצויים בקואורדינטות רוחב ואורך, ובסעיף 2 של הצו הנ"ל נקבע כי "הרחצה בכל מקום לאורך חופי ים כנרת... [ב] נקודות המפגש של קואורדינטות האורך והרוחב כפי שצויין בתוספת השניה - אסורה". התוספת השניה לצו זה מציינת כאמור את השטחים לאורך חופי הכנרת האסורים לרחצה ובהם בגדה המזרחית של הכנרת (מזח עין גב, מהאון לבית הצנחן במעגן, מבניין המועצה מערבה וממזרח לחוף צמח עד לגבול מעגן). לא הוכח שאיסור מאיסורי החוק או הצווים לרחוץ בשטחים מסוימים לאורך חופי הכנרת חל על חניון חוף כורסי.

סעיף 1 של חוק הסדרת מקומות רחצה מתיר הטלת איסור לרחוץ בחוף אסור. סעיף 12 של החוק קובע כי המתרחץ במקום שהרחצה אסורה בו עובר עבירה. לגבי חוף כורסי לא הוכח, כאמור, כי הוא מקום רחצה אסור. מותר לרחוץ בו. התובע לא עבר עבירה כשרחץ בו. הנתבעים לא עברו עבירה כשהתירו לתובע לרחוץ בו.

6. מפעיל החוף, הנתבע 5 אהרון רוזנצויג, ניסה לטעון כי אין לו כל אחריות כלפי הרוחצים בחוף. הוא, לשיטתו, מפעיל אך ורק "חניון", כפי שהוסמך לעשות על-פי חוזה הזיכיון. אין לו כל סמכות להתיר רחצה בכנרת וגם לא למנוע אותה.
אין הוא מעודד אותה. הוא מספק רק שירותים ורק על פני הקרקע ולא במים, כגון "מנגל", קמפינג, מזנון וכדומה. המקום איננו "חוף כורסי" אלא "חניון כורסי".
לפנים משורת הדין מוזהרים המבקשים להתרחץ בכנרת בתחום החניון על-ידי שלטים בולטים לעין מיד בכניסה, האומרים "אזהרה!!! הרחצה על אחריותך בלבד" בצבע אדום, בעברית, ערבית ואנגלית.

עמדת התובע היא כי בעצם מדובר בחוף ולא רק בחניון. מעל לשער הכניסה אל האתר מצוי שלט האומר במפורש: "חוף כורסי" (ת/6). בשולי כביש 92 בואך הפנייה אל האתר מוצב שלט: "חוף כורסי". מתחתיו סמל למקום שבו ניתן לאכול (מזנון) ולצדו סמל המעיד כי מותר לשחות. מבחינתו של התובע, על-פי המצב בחוף ועל-פי ציפייתו הסבירה, מדובר בחוף רחצה ולא בחניון בלבד.

אני דוחה את טענתו של הנתבע 5 כאילו אין לו כל אחריות לגבי הרחצה בחוף מחמת שמדובר, כביכול, ב"חניון" ולא ב"חוף". בהקשר זה הקובע הוא המצב בשטח, והמציאות כפי שהיא מוצגת, מתבטאת ומובנת על-ידי הנכנסים אל החניון והרוחצים בחוף כאנשים סבירים. אין הפרדה של ממש בין החוף לבין החניון. עילה של ממש להיכנס אל החניון, לנפוש בו ולשלם עבור השירותים והכניסה אליו, דבר המביא תועלת כלכלית לנתבע 5, היא האפשרות הזמינה והנוחה לרחוץ בכנרת בצמוד ממש לחניה ולמזנון וכחלק בלתי נפרד מן השהייה בחניון. לו רצה מפעיל החניון להשתחרר מחבות כלשהי כלפי הרוחצים בכנרת בקו המים המשיק לחניון, היה עליו לגדר את החניון לאורך החוף ולא לאפשר מעבר מן החניון אל החוף. בהיעדר הפרדה כזאת לא יכול מפעיל החניון לעצום את עיניו מול הסכנות האפשריות לרוחצים בכנרת בחוף המשיק אל החניון, ולמעשה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון.

מה גם שהשילוט בכניסה אל האתר מדבר על "חוף כורסי". כרטיס הכניסה נושא את הכותרת "החוף של אהרל'ה צומת כורסי". נזכיר כי במקום מוצב שלט בדבר ה"תנאים" החלים על האתר. השלט מציין כי "חניון זה מופעל בהתאם לחוק עזר לגולן (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1984 על תיקוניו". התנאים כוללים הסרת אחריות מגניבת רכוש וכדומה. אין הם כוללים הסרת אחריות מחמת אפשרות של טביעה. ראה גם את התנאים על גב הכרטיס (ת/5 ו-ת/7). לא אוזכר בהם איסור רחצה בכנרת.

לפיכך אני קובע כי חובת הזהירות של הנתבע 5 כלפי התובע מתפרשת גם על רחצת התובע בכנרת בחוף כורסי.

7. הנתבעת 2 והנתבע 5 ניסו להשתחרר מחבות זאת כלפי המתרחצים בכנרת בחוף כורסי על-ידי הצבת השלט: "הרחצה על אחריותך בלבד". מדובר בתניית פטור כנגד נזקי הגוף והשאלה היא איזה תוקף ואיזה היקף יש ליתן לתניה כזאת. יש לפרש תניה כזו, בגלל תקנת הציבור, פירוש מצמצם. אין היא משחררת את מפעיל החוף מכל אחריות. ניתן לרדת בקשר לכך לאומד-דעתם של הצדדים. אומד-דעת זה מביא למסקנה כי המתרחץ צריך לדעת שאין בתחום החוף שהשלט מוצב בו שירותי הצלה זמינים, ושעליו להיזהר בשחייה בכנרת בחוף כורסי שכן אין מציל העומד בסמוך לצפות ולהשגיח עליו ולסייע לו בעת צרה. אין בשלט האמור כדי לשחרר את הנתבע מאחריות שעה שבנסיבות המקרה ניתן לייחס לו רשלנות של ממש. האחריות על המתרחץ אינה מוציאה, כשלעצמה ובכל מקרה, אחריות של מפעיל החוף.

ראה בקשר לכך ת"א (חי') 339/94 נתיב נ' ריטר [5] בו דובר על נזקי גוף למשתמש בטרמפולינה שהיא מכשיר מסוכן. ראה גם האסמכתאות המוזכרות שם.

נראה לי עוד כי כדי ליתן נפקות לתניית פטור כדוגמת זו שבשלט שבענייננו, נדרש כי השלט יוצב אל מול המתרחץ, לאורך שפת האגם בצורה בולטת, להפנות תשומת לבו לסיכון העומד בפניו ממש בעת כניסתו אל המים. לא שוכנעתי כי שלטים כאלה הוצבו לאורך החוף בכורסי ולא די בשילוט בכניסה בלבד.


8. הנתבע 5, ובעקבות זה גם הנתבעת 2, חבים אפוא חובת זהירות כלפי התובע, גם לגבי הרחצה בכנרת בחוף כורסי. חובה זו לובשת צורה קונקרטית (כעוולה של היפר חובה חקוקה) בחוף רחצה מוכרז, שם חלות הוראות החוק ותקנותיו באשר לסדרי התנהגות והצלה, שירותי עזרה ראשונה ועוד. כאשר מדובר בחוף בלתי מוכרז, חלה על המפעיל חובת הזהירות המושגית מכוח עוולת הרשלנות ותוכנה הקונקרטי של ההתנהגות הנדרשת נקבע על-פי מכלול הנתונים הצריכים לעניין בכל מקרה ומקרה על-פי נתוניו לאור המבחנים והשיקולים הרלוונטיים הקובעים את רמת הזהירות הנדרשת. ראה למשל כיצד קובע בית-המשפט את תוכנה הקונקרטי של חובת הזהירות בע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל [1]. ניתן לאמץ את רמת ההתנהגות הנדרשת על-פי החובות החקוקות החלות על מפעיל של חוף רחצה מוכרז גם לגבי חובותיו של המפעיל בחוף בלתי מוכרז כסטנדרד התנהגות הנדרש מכוח חובת זהירות החלה על מפעיל חוף סביר. ראה בקשר לכך ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן (להלן - פרשת אפיקים [2]).

הסיכון להיפגע גופנית מקפיצת ראש אל מים רדודים אופייני לבריכת שחייה ולכן מפעיל הבריכה חב באזהרת המתרחצים מפני קפיצה כזו. גם לפי החובה החקוקה לא נדרשת אזהרה מפורשת מפני קפיצה במים רדודים. נדרש לציין את עומק המים, לציין את הקו שהמים בו הם עמוקים, לסמן את המקפצות ולמקמן במקום שעומק המים בו מתאים למניעת סכנה לקופץ. ראה צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), תש"ל-1970, סעיפים 10 ו-11, ולגבי חובת הזהירות הכללית החלה על מפעיל בריכה ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (להלן - פרשת ועקנין [3]), בעמ' 132, שם נדרש פיקוח ושילוט האומר: "זהירות, מים רדודים, הקפיצה אסורה".
ולגבי עסק של ברכת שחייה ראה תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), תשל"ג-1973, תקנות 7 ו-11.

עולה אפוא השאלה אם יש להחיל חובה זו על מפעיל חוף רחצה בים או באגם. נראה לי שהנתבע 5 לא היה חייב להציב שלטי אזהרה המזהירים את הנכנס אל הכנרת בחוף כורסי מפני קפיצה כזאת. כמוסבר בפרשת אפיקים [2], חובה כזאת חלה על מפעיל ברכת שחייה, בין מכוח החוק במקום רחצה מוסדר, בין מכוח חובת הזהירות הכללית בברכה פרטית או בלתי מוכרזת. כך הוא מפני ש"בהעמידו לרשות המבקר בריכת שחייה, יצר המפעיל אצל המבקר תחושה, כי השימוש בה הוא בטוח... המים יוצרים תחושת ביטחון כי קפיצת ראש אינה מסוכנת, ואילו על-פי המציאות, תחושה זו מוטעית היא.
הבריכה נוטעת ביטחון במקום שיש סכנה. בנסיבות אלה, קפיצת ראש במים רדודים יוצרת סיכון בלתי סביר" (פרשת ועקנין [3], בעמ' 129).

לא נראה לי להחיל חובה זו גם על מפעיל חוף רחצה בים או באגם הכנרת, אלא אם כן מדובר בנסיבות ובנתונים מיוחדים, מקום שם המים רדודים אך הדבר נסתר מן המתרחץ או שקיים שם פיתוי מיוחד לבצע קפיצת ראש מסוכנת. הבחנה זו בין ים ואגם לבין ברכת שחייה נובעת מן ההבדל שבין ברכת שחייה לבין ים או אגם. בברכה, מטעמים אסתטיים ובהתחשב בחובה לבנות את הברכה באופן מסוים, מיטשטשת ההבחנה בין מים רדודים למים עמוקים וקיים פיתוי לקפוץ קפיצת ראש מן המשטח החיצוני פנימה תוך אשליה שהדבר אינו מסוכן. קפיצה אל תוך הברכה היא פעולה שכיחה ורבים עושים זאת ברחצם בברכה. רצפת הברכה עשויה בטון או חומר נוקשה אחר ותאונות כאלה בברכות שחייה קורות לא לעתים נדירות. לעומת זאת, בים או באגם הנכנס יודע אל נכון כי המים רדודים. הוא הרי צועד פנימה בתוך המים המגיעים, כבמקרה שבענייננו, רק עד הברכיים. במקרה כזה יקשה לצפות קפיצת ראש קדימה. הסיכון הוא נדיר. אני מתקשה להטיל על מחזיקי החופים חובה כללית להציב שלטים כאלה לאורך חופי הארץ. על-כן, נראה לי שאין בהיעדר שילוט כזה משום הפרת חובת הזהירות.

על מפעיל החוף הבלתי מוכרז, לרבות מפעיל "חניון" כבענייננו, למנוע מן המתרחץ היחשפות לסיכונים בלתי סבירים, ממשיים, בעת הרחיצה, סיכונים שאדם סביר יכול להניח לגביהם כי אין הם רובצים לפתחו בעת שהוא רוחץ באותו חוף שאין בו אמנם שירותי הצלה אך מותר להיכנס אליו ולרחוץ בו תמורת תשלום המשולם לחניון שבצדו. כאשר הרחצה היא על אחריותו הוא נוטל אחריות לגבי סיכונים סבירים ולא לגבי סיכונים יוצאי דופן שבעל החוף יכול וצריך למונעם. ניתן לחשוב על סיכונים כאלה שבגינם תוטל אחריות על מחזיק החניון שבצדו חוף רחצה בלתי מוכרז: זיהום של המים המסכן בריאותם של המתרחצים; מוט ברזל או שרידי סירה ישנה עשויה ברזל השקועה כולה או בחלקה במים שהנתקל בה עשוי להיפצע; שינוי פתאומי ומסוכן במצב קרקעית הכנרת באזור שנוהגים להתרחץ בו, כגון מעבר פתאומי משטח רדוד ומישורי לתהום; ידיעה על מערבולות מסוכנות באזור הרחצה בלא אזהרת המתרחץ וכן קיום סכנה מיוחדת בקפיצת ראש אל הכנרת, כגון שמזח מוביל פנימה וקיים פיתוי לקפוץ קפיצה מסוכנת ממנו אל המים וכדומה. כך גם לגבי היעדר ערכות הצלה ואי-הסדרת אפשרות לפינוי מהיר של הנפגע למקום שיוכל לקבל בו טיפול רפואי.

בענייננו טען התובע כי קפץ ראש לאחר שצעד צעדים מספר קדימה אל תוך המים, כשמפלס המים בגובה ברכיו, ואז לאחר שקפץ, "פגעתי במשהו והתברר כי זה היה סלע". לאמירה זו על "סלע" אין כל משקל ראייתי באשר גם התובע אינו יודע במה נתקל ראשו במים בקרקעית האגם כשנפגע בתאונה. הפצע בקרקפת מעיד על דבר מה קשה ופגיעה זו בקרקפת אינה מחייבת דווקא קיומו של "סלע". על מצב קרקעית האגם בחוף כורסי ניתן ללמוד מן התמונות ת/6. הקרקע עשויה אדמה, אך רבות בה אבנים קטנות המפוזרות על אדמת קרקעית האגם, אבנים קטנות שאין עמן סיכון של ממש למתרחץ הסביר. יש להניח שהמזל הרע שיחק תפקיד בתוצאה הקשה של התאונה. הייתה שם אבן, מבין רבות אחרות, שכן קרקעית הכנרת אינה נקייה מחצץ, מחלוקי נחל ואף מאבנים לא גדולות, והקרקע אינה עשויה בכל מקום ומקום מחול רך. ככל שמדובר בחלוקי נחל ואבנים קטנות יחסית הפזורות על פני קרקעית הכנרת, סבורני כי אין בקיומם בדרך-כלל כדי להקים סיכון בלתי סביר שבגינו יש להטיל אחריות על מחזיק החוף. לא הוכח כי קרקעית הכנרת בחוף כורסי יוצאת דופן, מסוכנת או מסולעת הרבה יותר מכל מקום אחר בכנרת ובחופיה, אף המוכרזים שבהם. הואיל ולא מדובר בחוף מוכרז, והוצב שילוט כי הרחצה היא על אחריות המתרחץ, אין הנתבע 5 חייב לספק שירותי הצלה זמינים. גם לו היו בנמצא מצילים כאלה בחוף כורסי בעת אירוע התאונה לא היה בכך כדי למנוע את המקרה ואת תוצאותיו.

9. עולה השאלה אם גרהאם התרשל בכך שלא מנע את כניסת הקבוצה לחוף כורסי בלא לוודא קודם לכן כי זהו חוף רחצה מוכרז שקיימים בו שירותי הצלה.

בדרך-כלל הייתי אומר כי מעביד המארגן לעובדיו טיול חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים למנוע מן העובדים סיכונים בלתי דרושים. הנהג צריך להיות מיומן;
נדרש כי הרכב יהיה תקין; מסלול הטיול אינו צריך להיות מסוכן יתר על המידה;
באזורים יבשים יש לדאוג למי שתייה ולעתים נדרש תיאום ביטחוני או הסדרת אבטחה ואמצעי קשר. ככלל, טיול כזה אינו צריך לכלול רחצה בים אלא בחוף רחצה מוכרז שקיימים בו שירותי הצלה. כך במיוחד שעה שמדובר בחובתם של מורים כלפי תלמידיהם.

בענייננו יש כמה גורמים המדברים כנגד הטלת אחריות על גרהאם. הקבוצה הייתה קטנה ולא כללה צעירים רכים בשנים; מדובר בחברי הקיבוץ שיצאו למעין יום כיף ולא לפעילות מאורגנת מטעם המעביד; הם היו חברי הקיבוץ, ובמידה מסוימת המעבידים של עצמם לצורך הטיול דנן. השווה: ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ [4]. כמו כן, כמוסבר לעיל, הצטייר מצב הדברים באשר לחוף כורסי גם כלפי גרהאם כחוף ראוי לרחצה, בו מותר ואפשר להתרחץ.

מכל מקום, נראה כי אף אם היה זה מקום רחצה מוסדר לא היה בכך כדי לשנות.
התובע לא טבע. הוא קפץ ונפגע מיד, ואף אם היו נמצאים אז בחוף כורסי מצילים בחוף שיכולים היו לבוא לעזרתו לא היה בכך כדי למנוע את התאונה או לשנות מן התוצאה הטראגית של המקרה.

על-כן, נראה לי שאין להטיל במקרה דנן אחריות בנזיקין על גרהאם או על הקיבוץ.

10. לאור מסקנה זאת אינני רואה כיצד ביכולתי להטיל אחריות על מי מהנתבעים.

11. למקרה שטעיתי במסקנותיי דלעיל אתייחס בקצרה לרשלנות התורמת:

מדובר במקרה דנן בפזיזות ובחוסר זהירות מצדו של התובע בשיעור גבוה מאוד.
הוא היה אז כמעט בן 18 שנה ובקפיצתו סטה חמורות מרמת זהירות הנדרשת מאדם סביר בגילו. בפרשת אפיקים [2] דובר בנער בן 13 שנים וחצי שקפץ לברכת השחייה במים רדודים. הוטלה רשלנות תורמת בשיעור של 20 אחוזים. בת"א (חי') 458/96 פינסקי נ' עוזרי [6] דובר בבוגר בית הספר לקציני ים שגלש לברכה במגלשה כשראשו קדימה.
הרשלנות התורמת הועמדה על 20 אחוזים. בפרשת ועקנין [3] דובר בנער כבן 15 שנה שקפץ לברכת השחייה קפיצת ראש במים רדודים. נקבעה רשלנות תורמת בשיעור של 33 אחוזים. בת"א (עכו) 3526/97 הנ"ל [7] הוטלה רשלנות תורמת בשיעור של 30 אחוזים על מתרחץ שהרחיק לאזור מים עמוקים וככל הנראה לא ידע לשחות היטב. בענייננו ניתן אולי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מלא, ובכל מקרה לא פחות מ-50 אחוזים, ונראה כי תביעתו נבלעת.

12. לאור זה אני מחליט לדחות את התביעה, ובנסיבות המיוחדות של המקרה שבענייננו ללא צו להוצאות. התובע יהיה פטור גם כן מן הסנקציה שבתקנות לעניין האגרות ומיתרת אגרה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת זהירות חברות

  2. חובת זהירות המזיק

  3. חובת זהירות בנקים

  4. חובת זהירות רשלנות

  5. חובת זהירות בחלוקה

  6. חובת זהירות מוגברת

  7. חובת זהירות בנקאית

  8. חובת הזהירות הכללית

  9. חובת זהירות דירקטור

  10. חובת זהירות ברשלנות

  11. חובת זהירות בנזיקין

  12. חובת הזהירות המושגית

  13. חובת זהירות קונקרטית

  14. חובת הזהירות הבנקאית

  15. חובת זהירות דירקטורים

  16. חובת הזהירות של העובד

  17. חובת הזהירות של מעביד

  18. חובת הזהירות כלפי הבנק

  19. חובת הזהירות של המעביד

  20. חובת הזהירות מנהל חברה

  21. חובת הזהירות כלפי קבלן

  22. חובת הזהירות מנהל עבודה

  23. חובת הזהירות במעבר חציה

  24. חובת הזהירות כלפי ניזוק

  25. חובת זהירות מבחן הצפיות

  26. חובת הזהירות כלפי מטופל

  27. חובת הזהירות חוק החברות

  28. חובת הזהירות של עורך דין

  29. חובת הזהירות מזמין עבודה

  30. חובת הזהירות במשפט העברי

  31. חובת זהירות וחובת אמונים

  32. חובת הזהירות הכללית בנהיגה

  33. חובת הזהירות פקודת הנזיקין

  34. חובת הזהירות הכללית תקנה 21

  35. חובת הזהירות בעוולת הרשלנות

  36. חובת הזהירות בהליכי פינוי דירה

  37. חובת זהירות מושגית בעל מקרקעין

  38. חובת הזהירות כלפי מי שאינו לקוח

  39. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית

  40. הבחנה בין חובת תום הלב לחובת הזהירות

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון