חובת הזהירות של העובד


1. התובע יליד 1958, טוען כי ביום 16.11.98, בעת שעסק בעבודתו אצל הנתבעת 1, נפגע בבוהן רגלו הימנית כתוצאה מנפילת חפץ מתכתי עליה.

התובע הובהל לקופ"ח שם קיבל טיפול ראשוני. משחש הידרדרות במצבו הובהל, ביום 23.11.98, לביה"ח, שם עבר בדיקות וצילומים ולבסוף אובחן כי הוא סובל משבר של הגליל המרוחק בבוהן רגל ימין, ורגלו הושמה בגבס.

4. התובע טוען כי התאונה קרתה כאשר נתבקש ע"י מנהל העבודה, מר מסרי מחמוד, לסדר ולנקות את השולחן, הנמצא בחדר האוכל, אשר עליו מכינים קפה ואוכלים.
לדבריו, הוא ניגש לבית המלאכה על מנת לקחת ניילון כדי לכסות את השולחן, ובזמן שאחז בקצה הניילון הקרוב אליו ומשך אותו, נפל עליו חפץ צהוב, קהה. התברר שמדובר בדלת של מכונה ליצור וידאו, שהינה חלק המיוצר במפעל.

5. הנתבעות חולקות על גרסתו של התובע בכל הקשור לאופן בו נחבל. לחילופין הן טוענות כי גם אם ביהמ"ש יקבע כי התאונה אירעה באופן המתואר ע"י התובע, אין הנסיבות מטילות עליהן חבות, באשר אין הן מקימות חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע.

6. השאלה העובדתית - כיצד נפגע התובע;

לטענת הנתבעים התובע לא נתבקש לכסות את השולחן עם ניילון, אלא כל שנתבקש הוא לשטוף את הכלים. יתרה מכך לטענתם, גם אם חפץ לנקות את השולחן ונזקק לשם כך לניילון, לא ברור מדוע דווקא בחר בניילון זה, אשר היה בשימוש, כאשר לטענת הנתבעים יש במפעל ניילונים אחרים הנמצאים בהישג יד, ומעבר לכך ישנם עובדים בסביבה שיכלו לסייע לתובע.

7. גרסת התובע לגבי אופן קרות התאונה לא נסתרה. האחראי על התובע, מטעם הנתבעת 1, מר מסרי מחמוד (להלן: "מר מסרי") העיד כי הוא ביקש מהתובע לשטוף כלים, וכי לאחר זמן קצר בא אליו אחד העובדים ואמר לו שהתובע קיבל מכה. הוא עצמו הלך לראות מה קרה, ומצא את התובע במטבח, חולץ את נעלו ואומר לו כי קיבל מכה ברגל. לדברי מר מסרי התובע מסר לו, כבר באותו שלב, כי נפגע מחפץ אשר נפל עליו בעת שמשך את הניילון מהמשטח, עליו יש חומר, וכך אמר בעדותו בפני:

"שאלתי אותו מאיפה הניילון, הרי יש לנו גלילים של אלפי מטרים של ניילון שאנו משתמשים לאריזה, הוא טען שהוציא את הניילון מתחת למשטח עליו יש חומר."

לפנינו, איפוא, גרסה מיידית של התובע, אשר הושמעה באזני מר מסרי, מיד לאחר האירוע, גרסה הזהה לגרסתו בפני. הנתבעות לא טרחו להביא לעדות את אותו עובד אשר הודיע למר מסרי על התאונה. מר מסרי העיד כי הלך לבדוק את אותו משטח ולא הבין כיצד קרה הדבר. לדבריו, במרחק של 4-3 מטרים מאותו משטח עובד אדם אחר, ולא ברור לו איך יכלה לקרות התאונה.

אם טענת הנתבעות היא כי האירוע כלל לא קרה, היה עליהן להביא את אותו אדם אשר, לדברי מר מסרי, עבד כה קרוב למקום בו טוען התובע כי קרה האירוע, ואף את העובד אשר קרא למר מסרי ומסר לו כי התובע נפגע. משלא עשו כך פועל הדבר לרעתן.

מר מסרי עצמו לא היה עקבי בדבריו באשר לשאלה האם הסחורה היתה מתחת לניילון או מעליו, או שמא הניילון היה סביב הסחורה. הוא הסביר כי מדובר במשטח עליו מונחים חלקים למכונות המיוצרות במפעל וניסה להסביר מדוע לא היתה לתובע כל סיבה לקחת ניילון דווקא מאותו משטח, וכך אמר: "הגלילים של הניילונים היו בכל מקום. אם הוא היה צריך ניילון הוא היה צריך לגשת אלי והייתי אומר לו מאיפה לקחת. התובע לא היה צריך להוציא את הניילון מתחת לסחורה."

8. לאור מיידיותה של גרסת התובע וסבירותה בעיני, לאור דברי מר מסרי עצמו אשר, למעשה, אינם שוללים את גרסת התובע ולאור אי הבאת עדים נוספים מטעם התובעת, אשר היו, לטענתה, במקום ויכלו לסתור את דברי התובע אילו לא היה בהם אמת, אני מקבלת את גרסת התובע לגבי אופן קרות התאונה.

ערה אני לכך שהחובה להוכיח את אופן קרות התאונה חלה על התובע, וכי עדותו הינה עדות יחידה של בעל דין. יחד עם זאת, בנסיבות הענין, ובמיוחד מאחר ששני העובדים האחרים אשר, לטענת הנתבעת, היו בקרבת מקום בעת שהתובע נפגע, הינם עובדי הנתבעת, היה על הנתבעות להביאם.

9. אמנם, מר מסרי טוען כי רק ביקש מהתובע לשטוף כלים ואילו התובע אמר שהוא ביקש ממנו לעשות סדר ונקיון בשולחן עליו מכינים קפה ואוכלים, אולם, לעניננו, אין להבדלי גרסאות אלה כל משמעות, שכן התובע יכול היה להבין את בקשתו של מר מסרי לשטוף כלים כבקשה לערוך סדר על השולחן עליו עומדים הכלים המלוכלכים. גם אם היוזמה הספציפית להחליף את הניילון הינה של התובע, אין מדובר, בנסיבות הענין, ביוזמה בלתי סבירה, ואין המעביד פטור מאחריות רק משום היוזמה אשר נקט העובד.

10. השאלה המשפטית - האם, בנסיבות הענין, קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע; הצדדים אינם חולקים על כך שקיימת חובת זהירות מושגית, בהיות התובע עובדה של הנתבעת 1. המחלוקת הינה בשאלה, אם, בנסיבות הספציפיות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית.

הנתבעת טוענת כי לא כל אלתור למען מעביד מטיל אחריות על המעביד, ואם בחר התובע "לחבל בניילון שעטף את הסחורה" אין לו להלין אלא על עצמו. לטענתה לא היה צורך דחוף להחליף את הניילון אשר על השולחן ואי החלפתו לא היתה מחבלת בעבודת המפעל. לטענתן, המעביד לא יכול היה לצפות שהתובע יפעל בצורה מסוכנת וחריגה, כפי שפעל, ובהעדר צפיות - אין חובת זהירות קונקרטית.

ב"כ התובע טוען כי יש להטיל על המעביד חובת זהירות מוגברת, במיוחד כאשר מדובר בעובד כללי ובלתי מקצועי, וכי חובתה של הנתבעת היתה לצפות כי חפצים המיוצרים על ידה ואינם מאוחסנים כראוי, עלולים ליפול על עובדיה.

11. אכן, הפסיקה הטילה על המעביד חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. במסגרת חובה זו על המעביד לספק לעובדיו, לא רק הדרכה ופיקוח, אלא גם סביבת עבודה בטוחה. חובת הזהירות נגזרת מהצפיות, ומעביד חייב לצפות כי, בהעדר סביבת עבודה בטוחה, ייפגעו עובדיו.

ודוק: אין צורך לצפות את האופן הספציפי בו ייפגע עובד, אלא רק את הסכנה הכללית, הפוטנציאלית, לפגיעה.

ביהמ"ש העליון הרחיב את חובתו של מעביד, לדאוג, עבור עובדיו, לסביבת עבודה בטוחה גם לסביבת עבודה אשר אינה באחריות ישירה של המעביד.

ראה: ע"א 246/72 - משה מנשה נ' שלמה דרומנו ו- 2 אח' פ"ד כז(1) 712, שם נקבע:

"... חובת הזהירות הכללית המוטלת על כל אדם ביחס לרעהו הנמצא בתחום השפעתו, מחייבת מעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזק גוף לעובדו במהלך הרגיל של עבודתו.... לגבי מקום העבודה, גם אם איננו בחזקתו או בשליטתו של המעביד כי אם בידי מישהו אחר, פירושה המעשי של החובה הוא שעליו לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם בו.

מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. מה ייחשב לנקיטת אמצעי זהירות סבירים תלוי בכל נסיבות העניין והוא משתנה ממקרה למקרה".

אם כך בחצרים של אחר, על אחת כמה וכמה כך בחצרי המעביד עצמו, שכן חצריו שלו מוכרים למעביד היטב ועליו לדעת את כל הסכנות הגלומות בהן ולנקוט אמצעים על מנת למנוע אותן, פן ייכשל בהן אחד מעובדיו, וייפגע.

ראה עוד: ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח' פ"ד מב(1), 415.

בעניננו - הונחו חלקי מכונה על משטח, אשר עליו מונח ניילון, באופן שניתן למשוך את הניילון. בעת שהתובע משך את הניילון לא היו עליו חלקים רבים, אלא היה מונח חלק אחד בקצה הניילון המרוחק מן התובע.

מאחר שבגדר החובה לספק סביבת עבודה בטוחה נמצאת גם חובת המעביד להניח כי עובדיו עלולים להתרשל, כמפורט להלן, הרי הנחת חפצי מתכת על ניילון, באופן זה, מבלי שהניילון יהיה מהודק, בדרך כזו או אחרת, למשטח, אינה עונה על ההגדרה הנ"ל, של "סביבת עבודה בטוחה". צריך היה המעביד לצפות כי, בדרך כלשהי, בין במכוון ובין באקראי, עלול הניילון להישמט או להימשך, וחפץ המונח עליו יפול ויפגע בעובדיו.


12. ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' יצחק דרעי פ"ד נ(3) 433, אליו מפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, בו הוטלה אחריות על העביד, תומך דווקא בהטלת אחריות על המעביד גם במקרה אשר בפני;

בפסק דין זה אלתר עובד פתרון ללוח מתכת בלתי יציב, אשר עליו היה על העובד להלחים פסי מתכת. העובד חיפש קרש על מנת לייצב, בעזרתו, את לוח המתכת. במסגרת חיפושיו נדד לבנין סמוך אשר היה, אף הוא, בתחום אחריות המעביד, ושם טיפס על רמפה, בלתי בטוחה בעליל לטיפוס, על מנת ליטול קרש אשר היה מונח עליה. בעת טיפוסו על הרמפה נפל העובד ונפגע.

ביהמ"ש אשר דן בערעור בחן האם התאונה שקרתה למשיב נמצאת בגדר חובת הצפיות, שרק אם כן - תחול על המעביד אחריות. במסגרת זו התייחס ביהמ"ש לשאלה עד היכן מגעת אחריות המעביד כלפי עובדו, כאשר העובד מאלתר פתרון לבעיה או צורך כלשהו בעבודה, וכך אמר:

"... התשובה תימצא על דרך הסבירות וניסיון החיים. כלומר, יש לשקול את הסיכון "האוטונומי" שנטל על עצמו העובד באלתורו, מול האלטרנטיבה של אי-ביצוע העבודה בתנאי העבודה הנתונים. נראה לי שאם האלתור כרוך בסיכון רב ובלתי סביר, למשל, טיפוס בחבל או אקרובטיקה מסוכנת, כי אז ייתכן מאוד שהמעביד לא ייחשב כאחראי לאלתורו של העובד, אם משום שהמעביד לא צריך היה לצפות פעולה חריגה ומסוכנת כזו ואם משום שתרומת הרשלנות של העובד תגיע לשיעור מלא. לעומת זאת, אם האלתור אינו כרוך בסיכון מיוחד ועובד סביר היה נוקט אותו, כי אז יש לראות אלתור כזה בגדר הצפיות של המעביד.

בענייננו, משמצא המשיב שלוח המתכת אינו יציב בריתוך, אך טבעי הוא שיצא - בעצה אחת עם העובד הבכיר שעמו - למצוא קרש לייצוב הלוח.

בעצם החיפוש אחר הקרש אין משום סיכון מיוחד, ואלתור כזה צריך להיות בגדר הצפיות של המעביד".

וראה גם: ע"א 530/70 - אליאס רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד כה(1) 724, שם התיחס ביהמ"ש לשיקול הדעת של העובד ואמר:

"תחום כלשהו של שמידת הסיכון באילתורו של העובד. שיקול-דעת עצמי היה חייב להיות שמור לפועל, כדי שיעשה את עבודתו ביעילות. היקף התחום הזה תלוי במהות העבודה ובצרכיה. בנסיבות המקרה היה זה אך טבעי שמתוך רצונו לדאוג לביצוע העבודה, בה הוא עסק כאחד מן הצוות, ינסה המערער לסלק בעצמו את המכשול שנוצר, מתוך חוסר הערכה של הסכנה שבדבר, שעליה לא הועמד מעולם. טבעי היה שבפעולה כזאת ביקש להראות את חריצותו..."

בעניננו טוענת הנתבעת כי החלפת הניילון לא היתה דחופה וחיונית, אך כפי שראינו לעיל, לא זה המבחן. המבחן הוא באיזון שבין הצורך לבצע את העבודה (גם אם איננה עבודה חיונית, דווקא) ובין מידת הסיכון, הנראית לעין, באילתורו של העובד. בעניננו, גם אם התובע התבקש רק לשטוף כלים (ואינני בטוחה שכך היה הדבר), אך הבין את משמעות הבקשה כתפקיד שהוטל עליו לדאוג גם לנקיון השולחן עליו עומדים הכלים, ואף אם נקט, בענין זה, יוזמה עצמאית לחיפוש ניילון על מנת להחליף את הניילון שעל השולחן בניילון נקי, כל שרצה הוא לבצע העבודה בצורה טובה יותר, לתועלת המעביד. לפיכך, בנסיבות הענין, אין ביוזמה שנקט כדי לשלול את היות פעולותיו פעולות שנעשו במסגרת עבודתו.

אין גם כל דרישה כי הפעולה תהא חיונית ודרושה, באופן מיידי וללא דיחוי, ובוודאי שלא ניתן לאמר כי חיפוש ניילון כרוך, על פניו, בסיכון כלשהו.

13. גם בטענתן של הנתבעות כי פעולתו של התובע לא היתה צפויה, מאחר שנעשתה ברשלנות רבתי, אין כל ממש.

אין ברשלנותו של העובד כדי לשחרר את המעביד מחובת הזהירות המוטלת על המעביד, אם רשלנותו של העובד היתה צפויה.

כבר קבעתי לעיל כי המעביד צריך היה לצפות שעובד רשלן ימשוך את הניילון, בין במכוון ובין באקראי, ומשכך - אין ברשלנותו של התובע אשר, אכן, קיימת במקרה זה, כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה היא.


ראה, בענין זה: ע"א 688/79 - נימר אסעד יזבק נ' מונעים קובטי פ"ד לו (1), 785, שם נאמר:

"כבר נפסק לא אחת, כי המעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו"

וכן:

"הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המזיק לבין התוצאה המזיקה אינו ניתק על-ידי התנהגותו של הניזוק. ויהיה האפיון שלה אשר יהיה - התנהגות רשלנית, רשלנות "רבתי", התנהגות פזיזה או אף מכוונת - אם התנהגות זו צריכה להיות, בנסיבות המקרה, צפויה על-ידי המזיק...".


14. ב"כ התובע טוען כי הנתבעת התרשלה גם בכך שלא דאגה כי התובע ינעל נעלי עבודה.

אינני מקבלת טענה זו שכן לא הוכח שהתובע לא נעל נעלי עבודה. התובע עצמו אמר לד"ר יון אשר בדק אותו מטעם הנתבעת, כי נעל נעלי עבודה, ולאור כך לא אוכל לסמוך על דבריו בפני כי לא עשה כן.

15. אשם תורם -

בנסיבות המקרה יש מקום להטיל על התובע אשם תורם של ממש; מעדותו של התובע עצמו ברור כי, טרם שמשך את הניילון, ראה שבקצהו מונח חפץ. וכך אמר:

"... הנילון הוא ניילון עטיפה והתמקדתי באורך של הניילון, בקצה הניילון המרוחק ממני היה חפץ. הייתי ממוקד בניילון ואחזתי אותו בקצה הקרוב אלי וכנראה שמשכתי אותו". (ההדגשה שלי - ת.ש.נ.)

התובע לא הבהיר מדוע בחר למשוך דווקא את הניילון הספציפי שמשך, במיוחד כאשר מדובר במפעל שיש בו הרבה ניילונים "חופשיים".

מעדות מר מסרי, אשר לא נסתרה, נראה כי לא היתה אמורה להיות לתובע כל בעיה לבחור בניילון שנמצא במקום נגיש יותר, ויכול היה התובע אף לפנות אל מר מסרי ולשאלו מהיכן ליטול ניילון.

התובע היה צריך לצפות כי, במשיכתו את הניילון, ממשטח עליו מונחים, או עלולים להיות מונחים, חפצים, עלול ליפול עליו חפץ כלשהו.

16. ב"כ הנתבעים הצביעה על כך שלתובע הסטוריה מרובת תאונות עבודה, ועל כך שהתובע התחמק מלפרטן, וביקשה כי ביהמ"ש ילמד מכך שמדובר בתובע "המתפרנס" מתאונות, או בתובע רשלן במיוחד.

לא אוכל לקבוע כי התובע "מתפרנס" מתאונות, דהיינו - כי הוא יוצר, או מביים, תאונות, על מנת לזכות בפיצויים בגינן. זוהי טענה חמורה אשר לא הונחה לה כל תשתית עובדתית. לא אוכל להסיק כך רק מעצם העובדה שלתובע היו מספר תאונות, גם אם הן מצביעות, לכאורה, על רשלנות מצידו.

כמו כן לא אוכל להשליך מרשלנותו, אף אם היא מסתברת במקרים אחרים, על המקרה אשר בפני. במקרה זה עלי להכריע על פי העובדות אשר הוכחו בפני, ועל פיהן בלבד.

17. כאמור, הלכה היא, כי על המעביד חובת זהירות מוגברת, וכי עליו להיות נזהר כלפי עובדיו, אף יותר מהעובדים כלפי עצמם. לא במהרה יטיל ביהמ"ש אשם תורם על עובד אשר פעל עבור מעבידו אם כי, כמובן, כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו.

יחד עם זאת, מובן שאין משמעות הדבר שהעובד אינו חב בחובת זהירות, ושהוא יכול לנהוג כאדם חסר בינה וחסר זהירות. במקרים אשר בהם רשלנותו של העובד ברורה, יש לקחת גם רשלנות זו בחשבון.

בענין חובת הזהירות המוטלת על העובד, לעומת חובת הזהירות הנדרשת מהמעביד נפסק בע"א 3769/97 - דהן שמעון (פסול דין) ו-2 אח' נ' אביבה דני פ"ד נג(5), 581:

"הלכה פסוקה היא, שרמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו..... בשל העובדה שמדובר ביחסי עובד ומעביד, לא מקפידים עם העובד. הנטייה היא, שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "האשם התורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין".

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה".

בעניננו - לאור כל האמור לעיל, ולאור הרשלנות בה פעל התובע במשיכת הניילון אשר, באופן ברור, שימש להנחת חפצים עליו, מבלי שיבדוק, קודם לכן, אם אין הדבר כרוך בסכנה כלשהי, יש מקום להטיל על העובד אשם תורם בשיעור משמעותי, ואני מעמידה שיעור זה על 40%.

18. סיכומו של דבר, אני קובעת כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע, ומנגד - תרם התובע ברשלנותו לקרות התאונה, תרומה בשיעור של 40%. בהתאם - על הנתבעות לפצות את התובע בשיעור של 60% מהנזק אשר נגרם לו בתאונה.

19. הנזק;

שיעור נכותו הצמיתה של התובע -

מונחות בפני שלוש חוות דעת רפואיות, אשר הצדדים הסכימו כי אחליט על פיהן, ללא חקירת עורכיהם;

חוו"ד הוועדה הרפואית לעררים מטעם המוסד לביטוח לאומי אשר קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%, לפי סעיף 50(2), וקבעה כי אין מקום להפעלת תקנה 15.

חוו"ד ד"ר דניאל משה, מטעם התובע, אשר קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 50(3) והמליצה על הפעלת תקנה 15.

חוו"ד ד"ר יון מטעם הנתבעות, אשר קבע לתובע 0% נכות.

לאחר שעיינתי בפרוטוקולים של דיוני הוועדות הרפואיות ובשתי חוות הדעת הרפואיות, מטעם הצדדים, לרבות התרשמות הועדה הרפואית של המל"ל וד"ר יון

מהתנהגות התובע, והצילום העדכני אשר היה בפני ד"ר יון ולא היה בפני ד"ר דניאל משה, אני קובעת כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הינה בשיעור 5%, וכי זו גם נכותו התפקודית.

הועדות הרפואיות של המל"ל קבעו לתובע תקופת אי כושר עד ליום 14.1.99.

לעומת זאת, הציג התובע תעודות אי כושר עד ליום 17.5.99, והרופא התעסוקתי, ד"ר עוזי נווה, קבע, ביום 6.6.99, במסמך ת/3, כי התובע לא יכול לעבוד במשך חודשיים נוספים, מתאריך המסמך.

במהלך הדיון בפני התברר כי, למרות האמור לעיל, מגבלותיו של התובע לא היו כה חמורות. ב"כ הנתבעות הגישה גליון חדר מיון מבי"ח נהריה, לפיו נפגע התובע, ביום 25.2.99, בעת שביצע עבודות ריתוך בביתו.

יש לתמוה על כך שתובע, הטוען למגבלות כה קשות אשר גררו אחריהן תקופת אי כושר של כשמונה חודשים וחוסר יכולת, כביכול, לחזור לעבודה, ואשר טוען כי עשה מאמצים לחזור לעבודה ולא הצליח בכך, נמצא מבצע עבודות ריתוך בביתו, שלושה חודשים בלבד לאחר התאונה.

עובדה זו תואמת, גם היא, את התרשמות רופאי המל"ל ומומחה הנתבעות מהתנהגותו של התובע, ונראה כי התובע הפריז רבות בתיאור חומרת כאביו ומגבלותיו.

יחד עם זאת, תוך שאני לוקחת בחשבון את העובדה שלא הרי ביצוע עבודות בבית כהרי חזרה לעבודה מלאה, ולאור תקופת אי הכושר של 6 חודשים, אשר עבורה שולמו דמי פגיעה ע"י המל"ל, אני מעמידה את תקופת אי הכושר של התובע על ארבעה חודשים.

כאב וסבל -

לאור מיקום הפגיעה, התיעוד הרפואי, והאמור לעיל, אני קובעת כי הפיצוי המגיע לתובע בגין כאב וסבל הינו בסך של 20,000 ש"ח.

הוצאות רפואיות ואחרות -

לא אפסוק לתובע הוצאות, שכן התובע לא הוכיח כי היו לו הוצאות רפואיות, או הוצאות נסיעה, ואף לא סיפק, בעדותו, נתונים אשר על פיהם אוכל לקבוע, אם גם על דרך האומדן, קיומן או שיעורן של הוצאות כאלה.

עזרת הזולת -

התובע העיד (לאחר הדרכה מצד בא כוחו), באופן כללי, כי אשתו ובנו עזרו לו, בעת תקופת החלמתו, בביתו.

אמנם, גם עזרת בני משפחה יכול שתחוב בשיפוי, אולם זאת - במקרה בו העזרה הינה כזו החורגת מהעזרה הרגילה אשר מושיטים בני משפחה לבן משפחה אחר.

לא הובאו בפני כל הוכחות בדבר היקף העזרה, או נתונים כלשהם אשר על פיהם אוכל לקבוע כי העזרה אותה ציין התובע בעדותו הינה עזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה.

גם סוג הפגיעה אינו מצדיק, לכאורה, עזרה החורגת מהאמור לעיל.

לפיכך אין התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

הפסד השתכרות לעבר -

שכרו של התובע, לפי נתוני המל"ל היה, עובר לתאונה, בסך של 3,422 ש"ח לחודש. שכרו על פי שלושת תלושי השכר אשר צירף הינו נמוך מכך, ולפיכך אתחשב בנתוני המל"ל. בשיערוך להיום מגיע שכר זה לסך של 4,330 ש"ח. לאור קביעתי כי התובע היה בתקופת אי כושר מלא ארבעה חודשים, מגיע לתובע בראש נזק זה סך של 17,320 ש"ח.

הפסד כושר השתכרות -
מעדותו של התובע עלה כי גם לפני הפגיעה לא עבד באופן קבוע והחליף מקומות עבודה רבים.

לאחר התאונה עבד התובע, במשך 3 חודשים, כטבח באגודה למען החייל, והשתכר בעבודתו זו, כאשר עבד חודש מלא, כ-3,000 ש"ח נטו. התובע עזב את עבודתו במקום זה לאחר שבאוקטובר 1999 נשפכו עליו מים רותחים.

לאור כך, לאור רמת השתכרותו של התובע עובר לתאונה, לאור גילו של התובע ולאור נכותו הצמיתה, כפי שנקבעה על ידי, בשיעור של 5%, יש מקום לפסוק לתובע, בראש נזק זה, פיצוי בסכום גלובלי אותו אני מעריכה בסך של 30,000 ש"ח.

לפיכך - נזקו של התובע הינו בסך כולל של 67,320 ש"ח.
בניכוי רשלנות תורמת בשיעור של 40% 26,928 ש"ח.
בניכוי תשלומי המל"ל (עפ"י ת/12 ו- ת/13) 23,430 ש"ח.

יתרה לתובע: 16,962 ש"ח.

20. אני מחייבת, איפוא, את הנתבעות, ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך של 16,962 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן תשלמנה הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, את הוצאות המשפט ובנוסף - שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ, מהיום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת זהירות חברות

  2. חובת זהירות המזיק

  3. חובת זהירות בנקים

  4. חובת זהירות רשלנות

  5. חובת זהירות בחלוקה

  6. חובת זהירות מוגברת

  7. חובת זהירות בנקאית

  8. חובת הזהירות הכללית

  9. חובת זהירות דירקטור

  10. חובת זהירות ברשלנות

  11. חובת זהירות בנזיקין

  12. חובת הזהירות המושגית

  13. חובת זהירות קונקרטית

  14. חובת הזהירות הבנקאית

  15. חובת זהירות דירקטורים

  16. חובת הזהירות של העובד

  17. חובת הזהירות של מעביד

  18. חובת הזהירות כלפי הבנק

  19. חובת הזהירות של המעביד

  20. חובת הזהירות מנהל חברה

  21. חובת הזהירות כלפי קבלן

  22. חובת הזהירות מנהל עבודה

  23. חובת הזהירות במעבר חציה

  24. חובת הזהירות כלפי ניזוק

  25. חובת זהירות מבחן הצפיות

  26. חובת הזהירות כלפי מטופל

  27. חובת הזהירות חוק החברות

  28. חובת הזהירות של עורך דין

  29. חובת הזהירות מזמין עבודה

  30. חובת הזהירות במשפט העברי

  31. חובת זהירות וחובת אמונים

  32. חובת הזהירות הכללית בנהיגה

  33. חובת הזהירות פקודת הנזיקין

  34. חובת הזהירות הכללית תקנה 21

  35. חובת הזהירות בעוולת הרשלנות

  36. חובת הזהירות בהליכי פינוי דירה

  37. חובת זהירות מושגית בעל מקרקעין

  38. חובת הזהירות כלפי מי שאינו לקוח

  39. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית

  40. הבחנה בין חובת תום הלב לחובת הזהירות

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון