חובת הזהירות של מעביד


התביעה



התובע, יליד שנת 1976, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה מיום 11.05.2008, עת עבד כלולן בחוות עופות.




הנתבעת 1 (להלן: "המעביד" או "הנתבעת") העסיקה את התובע במועד בו נגרמו לו נזקי הגוף. הנתבעת 2, ביטחה את הנתבעת 1, בביטוח חבות מעבידים, במועד אירוע התאונה (להלן: "המבטחת").


תמצית טענות הצדדים



לטענת התובע, ביום 11.05.2008, במהלך איסוף ביצים בלול, תוך כדי מעבר מעל מאביס של אוכל עופות (תערובת), נתקלה רגלו בחוט טייל מחשמל ונפל. עוד צוין בכתב התביעה (סעיף 6), כי המאביס המעורב היה ארוך מאוד; לא הוצבו במקום מעברים קצרים או נוחים המאפשרים מעבר משורה אחת של מאביס לשורה שנייה, באופן שאילץ את התובע לעבור מעל המאביס, כפי שנהגו העובדים במקום לעשות, ועקב כך להיחשף לסכנת ההיתקלות בחוט החשמל.




בתצהיר נסיבות, חזר התובע על אותה גרסה עובדתית שצוינה בכתב התביעה והוסיף, כי המעביד לא אסר עליו לעבור מעל המאביס; לא הזהירו מפני הסכנות הטמונות במעבר על המאביס וכי העובדים בכלל ומנהל העבודה בפרט נהגו, כדבר שבשגרה, לעבור מעל המאביס.
התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא נפגע בכף יד שמאל. ממקום התאונה הובהל התובע לבי"ח האנגלי בנצרת, שם צולם ואובחן כסובל משבר בכף יד שמאל ללא תזוזה בסקאפויד. התובע טופל באמצעות סד גבס ושוחרר לביתו עם המלצה למנוחה ומעקב רפואי. בעקבות התאונה עבר התובע, לטענתו, סדרה ארוכה של טיפולים רפואיים ואושרה לו תקופת אי-כושר מלא עד ליום 25.06.2008. ייאמר, כבר עתה, כי התובע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו וכי אינו טוען להיוותרותה של נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה הנדונה.




התובע טוען, כי מן הראוי להחיל על נסיבות העניין שלפנינו את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), שכן התובע אינו יודע ואין ביכולתו לדעת את הנסיבות אשר גרמו להתרחשות התאונה. לטענתו, אירוע התאונה מתיישב עם המסקנה שהמעביד לא שמר על כללי הזהירות והבטיחות בעבודה באשר עם המסקנה ההפוכה. לטענתו, על כתפיהן של הנתבעות מוטל הנטל להוכיח, כי המעביד לא התרשל.




עוד טוען התובע, כי הנזק נגרם על ידי "דבר מסוכן", שלנתבעת הבעלות או השליטה עליו, ומכיוון שכך מוטלת עליה חובת הראיה להוכיח, כי לא הייתה התרשלות מצידה, בהתאם להוראות סעיף 38 לפקודה.




לטענת התובע, התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותו הבלעדית של המעביד, אשר לא סיפק לו מקום עבודה בטוח ומוגן; אפשר ו/או לא אסר עליו לעבור מעל המאביס; לא הקפיד על קיום מעברים קצרים או נוחים בין שורות המאביס ללא הפרעה; הנהיג שיטת עבודה פסולה ומסוכנת ; לא הזהירו מפני הסכנות הכרוכות בביצוע עבודתו ; לא הדריך אותו בעבודה ; לא נקט אמצעי בטיחות על מנת להגן על גופו והיפר את הוראות הבטיחות בעבודה וחובות חקוקות שנועדו להגן עליו.




התובע עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעות לפצותו בגין הפסד שכר לעבר ולעתיד, הוצאות בגין טיפולים רפואיים בעבר והוצאות נסיעה לשם קבלתם, הוצאות רפואיות בעתיד, עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד וכאב וסבל.





הנתבעות מתנגדות לתובענה וטוענות, כי דינה להידחות. הנתבעות מכחישות את נסיבות התרחשות התאונה, כפי שפורטו בכתב התביעה. לטענתן, התובע היפר את הוראותיו המפורשות של המעביד ונקט בפעולות על דעת עצמו תוך הסכנות, התרשלות עצמית וחוסר זהירות כנדרש מאדם סביר. הנתבעות טוענות, כי פעולות התובע מנתקות את אחריות הנתבעות לתאונה המוכחשת. לטענתן, יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 100%.
הנתבעות מכחישות את טענת התובע, לפיה נזקיו נגרמו בשל התרשלות המעביד או מי מטעמו. לטענתן, במידה וארעה התאונה, הרי שהיא ארעה תוך כדי ביצוע עבודה פשוטה ויומיומית. המעביד סיפק מקום עבודה בטוח ומוגן, הדריך את התובע לעבוד לפי תקנות הבטיחות בעבודה, סיפק לו ציוד עבודה ופיקח על אופן ודרכי העבודה. הנתבעות טוענות, כי התאונה ארעה בשל אשמו הבלעדי של התובע, שעה שבחר לבצע קיצור דרך ולעבור מעל המאביס, חרף קיומו של איסור מוחלט לעשות כן. עוד טוענות הנתבעות, כי עובדות המקרה ידועות לתובע ואין להחיל במקרה בו עסקינן את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו".




הנתבעות מכחישות קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים של התובע והתאונה הנטענת. לטענתן, הנזקים הנטענים אינם ברי-תביעה, מוגזמים, מופרכים וללא כל יסוד עובדתי ומשפטי. עוד נטען, כי במידה והתרחשה התאונה, הרי שפגיעת התובע הינה קלה ביותר ולא נותרה לו בגינה נכות או מגבלה כלשהי. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים, שיפסק לתובע, באם ייפסק, את התקבולים שהתובע קיבל או עתיד לקבל מכל גורם שהוא בגין התאונה, לרבות המוסד לביטוח לאומי.




מטעם הנתבעות הוגש תצהיר עדות ראשית ערוך ע"י מר אלעד בצר (להלן: "אלעד" או "נציג הנתבעת"), המשמש כמנהל אצל הנתבעת. בתצהירו, מסר אלעד, כי התובע הינו עובד ותיק, אשר עובד תחת שירות הנתבעת החל מתאריך 07.04.2003, יודע ומכיר את שיטת העבודה בלול בכלל ובאיסוף ביצים בפרט, מכיר את מבנה הלול על כל מרכיביו ומתקניו, לרבות מאביס העופות. כן מסר אלעד, כי המאביס הינו תקני הקיים בכל הלולים במדינה ואף בעולם. לטענתו, מדובר במאביס המשמש להאכלת העופות, אשר הינו בגובה 60 ס"מ, ואשר מעליו בגובה של כ- 5 ס"מ עובר כבל מתכת חשמלי, אשר תפקידו למנוע עמידה של עופות על המאביס, והינו חלק אינטגראלי מהמאביס. עוד נטען, כי במועד התרחשות התאונה לא זרם חשמל בכבל.




באשר להנחיות העבודה, אלעד מסר, כי חל איסור לעבור מעל המאביס, זאת מאחר שיש ללכת לאורך הקיר הצידי של הלול על מנת לאסוף את הביצים ובתוך כך לגרש את העופות הנוטים לדגור בצמוד לקיר. עוד נטען, כי יש ללכת במרכז הלול ובצמוד לתאי ההטלה לצורך איסוף הביצים מצידו של המאביס והרחקת העופות מהתאים כדי למנוע דגירה. עוד ציין אלעד, בתצהירו, כי המאביס ממוקם בלול כמעט לכל אורכו כאשר בין קצה המאביס לקיר אשר בדופן הלול יש מרווח של כ- 3 מטרים, מכל צד של המאביס, אשר משמש למעבר לצידו השני של המאביס, ודרך מעבר זה עוברים העובדים. לכן, באם עובד בוחר מרצונו לקצר דרך משיקוליו הוא, שלא במסגרת איסוף הביצים, ולעבור מעל המאביס, הרי שאין המעביד יכול למנוע זאת.
נוסף על האמור, הודה אלעד, בתצהירו, כי ייתכן שמידי פעם עובד עובר מעל המאביס, לא במסגרת איסוף הביצים, אך, לטענתו, המעביד אינו יכול למנוע זאת. מכל מקום, אין כל סכנה, כך נטען, בלעבור מעל המאביס אשר הינו מעקה נמוך בגובה של 65 ס"מ, כולל כבל החשמל. אלעד שלל, מכל וכל, את טענת התובע, לפיה לצורך איסוף הביצים מבצעים עובדים מעבר מעל האביס, אך אישר כי ייתכן שלעיתים רחוקות מתבצע המעבר מעל המאביס, שלא לצורך העבודה.


דיון ומסקנות



הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית, לפיה יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה לפי הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, על סמך החומר הקיים בתיק, ללא חקירות עדים, ובכפוף לכך שביהמ"ש יהא רשאי לדחות את התביעה.




לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, מצאתי לקבל את התביעה, באופן שעיקר האחריות תוטל על כתפי הנתבעות, ואילו על שכמי התובע יושת אשם תורם בשיעור של 30%, כמפורט להלן.




בין הצדדים בתובענה שלפניי נתגלעו מחלוקות באשר לשאלת האחריות והנזקים אשר נגרמו לתובע בעטיה.


הפרת חובה חקוקה



כדי להקים עילה המבוססת על עוולת הפרת חובה חקוקה על-פי סעיף 63 לפקודה יש להוכיח קיומם של חמישה יסודות: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק והנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113).




התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומם של יסודות אלו. הוא אמנם פירט בכתב תביעתו מהן הוראותיהם הספציפיות של החיקוקים, שלטענתו הופרו, אולם טענות אלו נזנחו ע"י בא-כוחו במסגרת תצהירו ובסיכומיו בפניי. זאת אף זאת, התובע לא הוכיח בעזרת מומחה או בכל דרך אחרת מהן החובות המוטלות על הנתבעות וכי הנתבעות הפרו חובות אלו; כן לא הוכיח, כי הנזק שנגרם לו הינו תוצאה של אי-מילוי הוראות חיקוקים אלו. אשר על כן, הנני קובעת, כי דין טענתו של התובע בדבר זכותו לפיצויים בעילה של הפרת חובה חקוקה להידחות ושאלת אחריותן של הנתבעות תיבחן על פי עוולת הרשלנות.

נטל הבאת הראיות



בטרם אדון בסוגיית התרשלות המעביד הנטענת לגופה, אדרש תחילה לטענות התובע בדבר העברת נטל הראיה. התובע טוען, כי נטל הראיה מוטל על כתפי הנתבעות לאור תחולתו של סעיף 41 לפקודה על הנסיבות בהן עסקינן, ואשר עניינו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו". נפסק לא אחת, כי תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: (א)- לתובע לא הייתה כל ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהוליד את הנזק; (ב)- הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתן המלאה של הנתבעות; (ג)- ההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהי של הנתבעות מסתברת יותר מההנחה, כי התאונה נגרמה ללא התרשלות מצידן. נטל השכנוע להתקיימותם של שלושה תנאי הכלל האמור מוטל על שכמי התובע הטוען לקיומם על פי מאזן ההסתברות (ע"א 789/89 סמדר עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו (1) 712).





מצאתי, כי לתובע ידיעה ברורה באשר לנסיבות התרחשות התאונה. התובע הציג גרסה עובדתית נהירה בדבר נסיבות התאונה שהביאה לנזקו, ולפיה התאונה אירעה תוך כדי מעבר מעל המאביס והיתקלות רגלו בחוט מתכת חשמלי. לפיכך, אין מקום להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". אין הצדקה במקרה שלפניי להורות על היפוך סדר הבאת הראיות ונטל ההוכחה. על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו. עליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה, את הרשלנות הנתבע או מי מטעמו ואת נזקיו.


"דבר מסוכן"



מכאן לטענה, לפיה "המאביס" הינו דבר מסוכן כמשמעות מונח זה בסעיף 38 לפקודה. תחולת הכלל האמור מותנית בהוכחתם של שלושה יסודות: (א)- אירוע נזק; (ב)- גרימתו על ידי דבר מסוכן; (ג)- הנתבעת הינה בעליו או ממונה על הדבר המסוכן (ע"א 7877/02 ג'ווליליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח (2) 279). להגדרת "דבר מסוכן" אימץ בית המשפט את הגישה ולפיה : "... אם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול כשימוש וכטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שעניין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם'" (ע"א 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז 1478, 1506).
בענייננו, הנזק לא נגרם כתוצאה מהפעלת המאביס עצמו, אלא כתוצאה מביצוע מעבר מעל למאביס והיתקלות רגלו של התובע בחוט מתכת חשמלי המוצב מעליו. נפילתו של התובע איננה קשורה במישרין למאביס ולתכונותיו, ועיקר טענות התובע מופנות לעניין שיטת העבודה שהונהגה באיסוף הביצים של העופות ואשר חייבה, לטענתו, מעבר משורה לשורה מעל למאביס. לאור האמור, אין מקום להחיל את הכלל "הדבר המסוכן" על נסיבות המקרה שלפנינו.


עוולת הרשלנות



כדי להכריע בשאלה האם קמה לתובע עילת תביעה בנזיקין בשל רשלנותן של הנתבעות, אם לאו, יש צורך בהתקיימותם של 3 תנאים: האם חבה הנתבעת כלפי התובע בחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית; באם כן- האם הפרה הנתבעת חובת זהירות זו; ואם התשובה לכך הינה חיובית- האם התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק (עניין ועקנין).




אין חולק, כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו. חובה זו כוללת הנהגת שיטת עבודה בטוחה, פיקוח והקפדה, כי תיושם, וכן הדרכת העובד לגבי שיטת העבודה הבטוחה [ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209, בעמ' 222; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415; ע"א 284/94 בית חרושת אלבר בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט (1) 371; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 1, פיסקה 18; ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225; ע"א 676/08 סופרגז- חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' אסמעיל (19.07.2010)].




בע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593, הרחיב כבוד השופט ת' אור על חובת הזהירות של המעביד כלפי העובד, ודבריו יפים לענייננו:


"על המעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, ולהדריכו כיצד להשתמש בהם, ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים ... ידוע הוא, ועל המעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים. לא די, על כן, באזהרה לעובד מפני סיכונים, שעה שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת, ואפילו זולה יחסית. וגם זאת, בצד אזהרה והדרכה צריך להיות פיקוח נאות על כך שהעובד נוהג על-פי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה" (עמ', 597), הדגשות הוספו).


עוד נפסק, כי המעביד חייב לצפות, בין היתר, תאונות עבודה שהתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה או פזיזות של העובד (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח (1) 563, עמ' 585).




בע"א 313/56 חברת החשמל לא"י בע"מ נ' צבי בלומברג, פ"ד יא 1087 (1957) נקבע, כי:


"... מעביד שאינו ממלא חובותיו שלו כלפי עובדיו, אינו קובע כללי זהירות מתאימים בעבודה, אינו מדריך את העובדים בהם ואינו שוקד על קיומם, אינו רשאי לצפות לכך שהעובדים ישלימו את אשר הוא החסיר ויעשו את מלאכתו במקומו, מיוזמתם הם. איני רוצה לאמור בזה, שעובד פטור מדאגה עצמית, במידה סבירה, לביטחונו ולשלומו, מפני שהמעביד לא נקט מצידו באמצעי זהירות סבירים הנדרשים ממנו. אך לא הרי זה כהרי זה. עובד איננו במצבו של מעביד, ואין לצפות משניהם אותו כושר ראייה מראש של סכנה אפשרית בעבודה ואותה מידת זהירות כדי להישמר מפניה. המעביד, חוג ראייתו גדול ומקיף. הוא יכול לתכנן שיטת העובדה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר, העושים מלאכתם בישוב הדעת ובשלוות חדר העבודה שלהם, על יסוד ידיעה מקצועית וניסיון ממושך משלהם ומשל אחרים. לעומתו, העובד צועד לו כרגיל בעבודתו בשביל צר בטווח ראיה מצומצם והוא חייב להגיע לכלל החלטה מהירה בעצמו מה לעשות מול סכנה אפשרית תחת לחצו של משא כבד ובלתי נוח של 65 ק"ג וכיוצא בזה. כן אין לשכוח, כי מחמת רגילותו של עובד בעבודתו וסכנותיה, עלול ליבו להיות גס בהם והוא עשוי לזלזל בנקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. אך בשל אלה בלבד, אין לייחס רשלנות לעובד ולתלות בצווארו את קולרה של תאונה שאירעה לו, כאשר המעביד לא נקט מצידו את אמצעי הזהירות שהוא חייב בהם, כדי להבטיח את שלומם של עובדיו".



בקובעו, מה היא אותה שיטת עבודה בטוחה, או מה היא מידת הזהירות שחב מעביד לביטחון עובדיו, אימץ, למעשה, בית המשפט העליון, את החובה המשולשת שבפסיקה האנגלית: הדאגה לצוות עובדים מיומן; הדאגה לחומרים ראויים; השלטת שיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל (ע"פ 478/72 מאיר פנקס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז (2) 617 (1973)).




"תרגום" עקרונות אלו, לשפת המעשה והביצוע בשטח, הוא זה: במסגרת חובתו הכללית של המעביד לנקוט באמצעים סבירים שלא להעמיד את עובדיו בסכנה שלא לצורך, על המעביד לעשות פעולות אלה: (1) לדאוג לספק לעובד כלי עבודה ומכשירי עבודה, שלא יהיו בהם סיכונים; (2) להדריך את העובד כיצד להשתמש בהם, באופן שלא יסכן אותו ואת העובדים האחרים; (3) לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים, בזמן העבודה בפועל [ת"א (מח'-י-ם) 2261/00 איאו (יוסף) גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 23.08.2009)].
יתרה מכך, נפסק, כי על מעביד לפקח באופן נאות ורציף, על כך שכללי הבטיחות הנדרשים בעבודה, אכן נשמרים. המעביד חייב, בין היתר, לקחת בחשבון שעובד, גם אם הודרך כהלכה והוזהר מפני הסיכונים, עלול להיות בלתי זהיר, בשטף העבודה, ולהיפגע ( ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה (2), 597 (1991); ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו (2) 592 (1982) ;כמצוטט בעניין גטהון שלעיל).




לפי ההלכה הפסוקה, על מעביד מוטלת החובה להגן על עובדיו, אפילו מטעויות האנוש ומן הרשלנות שלהם עצמם או של חבריהם לעבודה (ע"א 688/79 נימר אסעד יזבק נ' מונעים קובטי, פ"ד לו (1) 785 (1982)). חובתו של המעביד לדאוג לעובדיו כאשר אלה "ברגיל, מטרתם היא לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר, כאשר הם רואים לנגד עיניהם דווקא את טובת המעביד במקום העבודה, מבלי שהם נדרשים יותר על המידה לביטחונם האישי. הדברים אמורים ביתר שאת אצל העובדים הטובים והמסורים, המבקשים לעשות מלאכתם כיאות ולספק את רצון המעביד, לעיתים שחוב נטילת סיכונים על עצמם מבלי שישקלו אותם ביישוב הדעת". על המעביד מוטלת החובה לנקוט אמצעים סבירים, בכדי לנסות ולמנוע אותו טעויות, ואף ליצור מרווח ביטחון סביר, אשר בו, על אף קיומן של טעויות אנוש, לא ייגרם נזק משמעותי.




נפסק, כי: "משיבים 2 ו-3 כמעבידים, חייבים לספק לעובדים מקום עבודה בטוח, שיבטיח כי שלומם לא יפגע במהלך העבודה. חובה זו מתבטאת בנקיטת אמצעי זהירות סבירים, שימנעו בנסיבות הענין היפגעות מכל אותן סכנות הכרוכות מטבע הדברים בעבודה ושהמעביד צריך היה להיות ער להן ... המעביד צריך היה לצפות סכנה זו, להעיר את תשומת ליבו של העובד באשר לקיומה של סכנה זו ולהנחותו כיצד לבצע את העבודה כך שיצומצם ככל האפשר הסיכון הנ"ל" [ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין, (18.11.1992)].




ברם, על אף שעל המעביד מוטלת החובה הכבדה לשלומו ולבטחונו של העובד (לפסיקה בעניין זה ראו אזכורים בעניין גטהון שלעיל), אין מדובר בחובה מוחלטת, כפי שנקבע בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349 (1993) בעמ' 349, בפיסקה 7): "חובתו של המעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות ... המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העובדה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה" (ראו עניין גטהון).
אוסיף, כי בקביעת האחריות והאשם התורם, הלכה היא כי: "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד, בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2), 592, 603-604; לגישה דומה ראו את דבריה של כבוד השופטת נחמה מוניץ בע"א 184/09 (וערעור שכנגד) מאפיית אחדות חיפה (93) בע"מ נ' בוריס ברסקי (11.04.2010), פיסקה 3).




עם זאת, בנסיבות מתאימות, כאמור, יש לחייב עובד באחריות בגין רשלנות תורמת, באותם מקרים שעובדות המקרה מצביעות על קיומה של רשלנות מצידו של העובד. כך נפסק בפרשת מפעלי קירור הנ"ל: "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש אשר צריכה להילקח בחשבון שעה שבאים לקבוע אם חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו נמצא אישור בפסקי דין, שנתנו במקרים המתאימים ...(שם, בעמ' 604)" (מצוטט בעניין מאפיית אחדות הנ"ל, והפסיקה רחבה בסוגיה זו).




שני המבחנים העיקריים שנקבעו בפסיקה, לבחינת אשם תורם, הינם מבחן "האדם הסביר", דהיינו האם אדם סביר היה נזהר יותר מהנפגע ומבחן "מידת האשמה המוסרית" שעיקרו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, זה מול זה, על מנת להעריך את מידתם ומשקלם (ע"א 417/81 רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, עמ' 81).


מן הכלל אל הפרט



למקרא סיכומי הצדדים, עולה כי בעלי הדין אינם חלוקים ביניהם באשר לנסיבות התרחשות התאונה. אין חולק, כי הגורם לנזק הנטען הוא נפילת התובע עקב היתקלותו בכבל מתכת חשמלי בעת מעבר מעל המאביס (עמוד 5, שורות 15-16; וכן סעיף 4 לתצהיר אלעד, נציג הנתבעות) וכי במועד קרות התאונה לא זרם חשמל בכבל שמעל המאביס. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש להטיל על כתפי הנתבעת (המעסיקה) אחריות להתרחשות התאונה ולפציעתו של התובע שאונתה לו עקב ביצוע מעבר מעל מאביס והיתקלותו בכבל מתכת חשמלי שמעליו, אם לאו.




בתצהירו מודה אלעד נציג הנתבעות, בריש גלי, שעובדים מטעם הנתבעת פועלים בניגוד להוראות ולהנחיות העבודה במקום ומבצעים, מידי פעם, מעבר מעל המאביס שלא במסגרת איסוף הביצים. יחד עם זאת, טוענת הנתבעת, כי אינה יכולה למנוע זאת, ומכל מקום אין מדובר, לגרסתה, בפעולה מסוכנת כלל ועיקר. כך מסר אלעד בתצהירו: "טענת התובע, כי עובדים אחרים נוהגים לעבור מעל המאביס כבשגרה, מוכחשת מכל וכל. ייתכן שמידי פעם עובד עובר מעל המאביס, כאמור לא במסגרת איסוף הביצים, אך איני יכול למנוע זאת, ומכל מקום, כאמור, אין מדובר בפעולה מסוכנת כלל" (הדגשות הוספו). בסעיף 10 לתצהיר מציין אלעד, כי: "מבירור שערכתי עם מר שגיא סרוסי באשר לטענות התובע, ציין בפניי שגיא, כי לצורך איסוף הביצים אין בשום אופן מעבר של עובדים מעל המאביס, יחד עם זאת ייתכן כי לעיתים רחוקות מתבצע מעבר מעל המאביס, שלא לצורך העבודה". בדיון בפניי טען ב"כ הנתבעות בסיכומיו, כי "יחד עם זאת, יכול להיות מצב שעובד שסיים את עבודתו ורוצה לקצר את הדרך יעבור מעל המאביס ... אין מדובר בפעולה שנדרשת לעבודה ולכן אין כל דבר נוסף שיכול היה המעביד לעשות על מנת ליצור סביבת עבודה בטוחה יותר" (עמוד 8, שורות 13-16 לפרוטוקול).




לדידי, די באמור בתצהירו של אלעד מטעם הנתבעת על מנת לבסס את אחריותה של הנתבעת -המעסיקה- לגרם התאונה הנדונה. למקרא תצהיר העדות הראשית של אלעד, עולה הרושם, כי הנתבעת עוצמת עיניים או מתעלמת מפעולות מסוכנות שמבצעים עובדים בשטח העבודה, מתוך סברה מוטעית, כי המדובר בפעולות שאינן מסוכנות, שאינן טומנות בחובן סכנה לעובדיה ואינן קשורות כלל ועיקר לביצוע העבודה. סבורתני, כי המקרה הנדון שלפנינו נמנה על המקרים, אשר בהם מוצדק להטיל על מעביד אחריות בגין התרשלות כלפי עובד, כאשר הוא מתעלם מפעולות שמבצע עובד במסגרת עבודתו ושיש בהן כדי לסכן את שלומו וביטחונו, ללא מתן אזהרה מתאימה וללא אספקת פיקוח ראוי לנקיטת שיטת עבודה בטוחה, במסגרתם היה על הנתבעת לדאוג ולוודא, כי העובדים אינם מבצעים מעברים מעל המאביס מתוך מטרה להביא לקיצור תהליך העבודה ואגב חשיפתם לסיכון שלומם וביטחונם הגופני. בנסיבות העניין, אין ספק כי עצימת עיניה של הנתבעת, שבאה לידי ביטוי במתן אפשרות לביצוע מעבר של העובדים מעל מתקן המאביס, בניגוד להנחיות ולהוראות העבודה שהיא עצמה הנהיגה, מהווה הפרה בוטה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על המעביד, ובכלל זה להנהיג שיטת עבודה בטוחה ובלתי מסוכנת במקום העבודה ולהבטיח אכיפה ופיקוח נאותים על יישום נהליו, במקום העבודה, עליו הוא מופקד, זאת על מנת לשמור על שלום העובדים וביטחונם. אין ספק, כי מעבר מעל מתקן מאביס בגובה כ- 65 ס"מ, לו מחובר כבל מתכת מחשמל, טומן בחובו סכנה של נפילה עקב היתקלות בחוט המתכת; ועל המעביד לדאוג שפעולות מעבר כאלו, שמתרחשות בניגוד לנהליו, יזכו לפיקוח הולם, על ידי מנהלי העבודה בשטח.




בחינת חומר הראיות שהונח לפניי בתיק דנן מובילני למסקנה, כי הנתבעת לא יישמה פיקוח מעין זה במקום העובדה, ובכך הפרה, למעשה, את החובות המוטלות על כתפיה כלפי העובד לדאוג לשלומו ולביטחונו (לעניין זה ראו למשל: ת"א (בית שאן) 661/04 אטרי מאור נ' מוצרי עוף טוב (מיום 08.07.2009)).




במחלוקת זו, מקובלת עליי עמדת ב"כ התובע, לפיה משידעה הנתבעת, כפי שעולה מתצהירו של אלעד, בדבר ביצוע מעבר מעל המאביס, מעת לעת, ע"י מי מעובדיה, הגם שלא לצורך העבודה, הרי שהיה עליה לנקוט באמצעי זהירות מתאימים על מנת למנוע ביצוע מעבר שכזה, שנועד לביצוע קיצורי דרך, בין באמצעות פיקוח הולם ומתאים במקום, בין ע"י רענון תכוף להוראות והנחיות העבודה והן ע"י הצבת שילוט מתאים ובולט לעין האוסר ומתריע מפני ביצוע מעברים וקיצורי דרך מעל למאביס. דומה, כי הנתבעת ידעה אודות קיצורי הדרך שמבצעים מי מעובדיה, מדי פעם, אך לא הוכח כי עשתה דבר בכדי למנעם.




אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעת, כי פעולת המעבר מעל המאביס מבוצעת על ידי חלק מן העובדים ושלא כחלק מתהליך העבודה. הדבר עומד בסתירה עם טענת ב"כ הנתבעות, לפיה חלק מן העובדים מבצעים את פעולת המעבר עם סיום איסוף הביצים מהמאבסה. השלב האחרון של איסוף הביצים מהווה חלק אינטגראלי מן העבודה שמבוצעת בלול העופות ואינו מהווה סיומת לעבודה. "המעביד אינו יוצא ידי חובה בכך שהוא סומך על מיומנות עובדיו. הסיכון עדיין נוצר על ידו, בידיו האמצעים למונעו, בין השאר על ידי תדרוך מתאים, השמעת אזהרה או נקיבת צעדים אחרים שיסירו הסיכון" (ראו: עניין מפעלי לוקי לבניה בע"מ; וכן ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא, פ"ד לג (1) 737, בעמ' 742).




במקרה דנן לא הוכיחה הנתבעת, כי עשתה דבר ו/או עשתה די על מנת למנוע התרחשות התאונה. אף שידעה, כי עובדים נהגו, מעת לעת, לבצע מעברים מעל המאביס, לא הוכיחה הנתבעת, כי אסרה ו/או הזהירה ו/או הדריכה את עובדיה לבל יבצעו מעברים שכאלה. הפעולות שנדרשת היתה הנתבעת לעשות בכדי למנוע התרחשות התאונה הינן בהקשר של הסברה, פיקוח הולם והרתעה; עסקינן בפעולות פשוטות וזולות, אשר ייתכן ולו ננקטו ע"י הנתבעת היו מסירות את הסכנה ומונעות התרחשות תאונות כדגומת התאונה הנדונה. כאמור, לא הוכח בפניי כי פעולות כאלו נעשו על ידי הנתבעת.




בנסיבות אלו, משהוכח כי התובע נפגע, בעת המעבר מעל המאביס והיתקלותו בחוט המתכת החשמלי שהונח מעליו, ומשהוכח כי הנתבעת היפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, המוטלת עליה, כמעביד, להזהיר ו/או להדריך את העובד מפני הסיכונים הטמונים בעבודתו ולפקח על ביצועה הנאות של העבודה, תוך יישום הוראות הבטיחות, אין מנוס מלקבוע כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע, ועל כן חבה בפיצויו בגין פגיעתו עקב התאונה הנדונה.
יצוין, כי ב"כ הנתבעת הציג במהלך סיכומיו תצלום של המאביס (נ/1), אך אין בתמונה זו כדי להביא לקבלת טענותיה של הנתבעת לעניין דרכי המעבר הנטענים. מדובר בתמונת תקריב, נקודתית, המתעדת את המאביס, מוט הברזל והחוט המחשמל שמעליו בלבד. הנתבעת נמנעה מלהציג מונה רוחבית יותר שיכולה ללמד אודות מבנה לול העופות בכללותו.




משקבעתי, כאמור, כי הנתבעת נושאת באחריות לקרות התאונה הנדונה ובחבות לשאת בפיצוי התובע בגין נזקיו בעטיה של התאונה, נדרשת אני להכרעה גם בשאלת אשמו התורם הנטען של התובע.




מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת, כי יש להטיל אשם תורם מסויים, על התובע. התובע הינו עובד וותיק ומיומן, העובד בשירותי הנתבעת החל מתאריך 27.04.2003 (חמש שנים עובר לתאונה), את עבודתו בלול העופות ביצע במשך שנים רבות, ויש להניח כי הכיר היטב את עבודתו ואת סביבת העבודה, בה הוא עובד משך 8 שעות ביום, ובכלל זה הסכנות הטמונות בה. התובע, שעיניו בראשו, ביצע את העבודה לאור יום, ולכן היה עליו להיזהר בביצוע העבודה, להימנע מביצוע המעבר מעל המאביס ולעשות שימוש במעברים לצורך ביצוע העבודה. יש באמור, כדי להוביל להטלת אשם תורם חלקי על התובע, שהנני מעמידה בגובה 30%.


גובה הנזק



הפסד שכר בעבר: בעקבות התאונה הנדונה אובחן התובע כסובל משבר ביד שמאל וידו קובעה בגבס. לאחר ששוחרר לביתו נזקק התובע לטיפול ומעקב רפואי אצל רופא אורטופד. הגבס הוסר בתאריך 27.05.2008, דהיינו לאחר שבועיים ממועד התאונה. על-פי תעודות רפואיות לנפגע בעבודה היה התובע שרוי באי-כושר מלא החל מיום התאונה (11.05.08) ועד ליום 25.06.08, היינו למשך 44 יום. על-פי ניתוני המל"ל (ת/1), עמד שכרו של התובע ערב התאונה על סך של 6,500 ₪. מעיון בתלושי השכר (ת/2) עולה, כי התובע קיבל שכר עבודה מן המעביד עבור חודש 05/08 בסך של 6,292 ₪, ואילו בחודש יוני 2008 קיבל שכר עבודה חודשי בסך של 4,290 ₪ (ברוטו). כך, שההפחתה שחלה בפועל בשכר העבודה של התובע בעטיה של התאונה הנדונה עומד ע"ס של 2,500 ₪ (ראו: סיכומי ב"כ הנתבעת בעמוד 9, שורות 1-3) ובשערוך להיום (הצמדה בלבד) מגיע לסך של 2,755 ₪.
הוצאות נסיעה, רפואיות: התובע לא הציג כל ראיות מוחשיות להוצאות נסיעה או טיפולים, למעט סכום מזערי בגין תשלום רבעון והשתתפות עצמית לטיפולי פיזותרפיה מעבר למכסה שבמסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בסך 69 ₪. בנוסף, מדובר בתאונת עבודה וממילא ההנחה היא, כי התובע יכול היה לקבל את הוצאותיו, או מרביתן, מהמוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה, בהעדרן של אסמכתאות ו/או קבלות, והואיל ומדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב נזק זה מעבר לסך האמור, ובשערוך להיום 80 ₪.




עזרת צד שלישי: לא הוצגו ראיות מוחשיות כלשהן על הוצאות בתחום זה. על אף האמור, מקובלת עלי טענת התובע, כי למשך תקופה קצרה לאחר התאונה, בגין השבר ביד, מגבלתו הזמנית וכאביו עקב התאונה, הוא נדרש לעזרה מסויימת, מעבר למקובל וברת פיצוי. סכום זה יועמד על סך של 1,000 ₪.




נזק לא ממוני: הערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל מעוררת את הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה (ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242; ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסדתרות, פ"ד נה (1) 920, 930; ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח (1), 1, 27). אף ביחס לראש נזק זה חל הכלל בדבר "השבת המצב לקדמותו" ושומת הנזק מסתמכת על "הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו" (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206). לעניין זה יש לשקול את טיב הפגיעה, הפרעתה לחיים התקינים, הכאבים הכרוכים בה, כמו גם המגבלה הנובעת ממנה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין שלפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 16,000 ₪, בהינתן העובדה שידו היתה בגבס למשך שבועיים וכי היה באי כושר מוחלט לעבודה למשך כחודש וחצי ימים לאחר התארונה.




סך הפיצוי המפורט לעיל בגין התאונה הינו 19,853 ₪ ובניכוי אשמו התורם של התובע, סך 13,885 ₪.




מהסכום הנ"ל יש לנכות את תשלומי המל"ל, העומדים נכון להיום על סך של 9,220 ₪.


סיכום



לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעות לשלם לידי התובע סך 4,665 ₪. הסכום האמור ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסה"ד, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.




בנוסף תשיב הנתבעת לתובע את האגרה ששולמה על ידו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתה ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% מן הסכום שנפסק ובתוספת מע"מ כחוק.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת זהירות חברות

  2. חובת זהירות המזיק

  3. חובת זהירות בנקים

  4. חובת זהירות רשלנות

  5. חובת זהירות בחלוקה

  6. חובת זהירות מוגברת

  7. חובת זהירות בנקאית

  8. חובת הזהירות הכללית

  9. חובת זהירות דירקטור

  10. חובת זהירות ברשלנות

  11. חובת זהירות בנזיקין

  12. חובת הזהירות המושגית

  13. חובת זהירות קונקרטית

  14. חובת הזהירות הבנקאית

  15. חובת זהירות דירקטורים

  16. חובת הזהירות של העובד

  17. חובת הזהירות של מעביד

  18. חובת הזהירות כלפי הבנק

  19. חובת הזהירות של המעביד

  20. חובת הזהירות מנהל חברה

  21. חובת הזהירות כלפי קבלן

  22. חובת הזהירות מנהל עבודה

  23. חובת הזהירות במעבר חציה

  24. חובת הזהירות כלפי ניזוק

  25. חובת זהירות מבחן הצפיות

  26. חובת הזהירות כלפי מטופל

  27. חובת הזהירות חוק החברות

  28. חובת הזהירות של עורך דין

  29. חובת הזהירות מזמין עבודה

  30. חובת הזהירות במשפט העברי

  31. חובת זהירות וחובת אמונים

  32. חובת הזהירות הכללית בנהיגה

  33. חובת הזהירות פקודת הנזיקין

  34. חובת הזהירות הכללית תקנה 21

  35. חובת הזהירות בעוולת הרשלנות

  36. חובת הזהירות בהליכי פינוי דירה

  37. חובת זהירות מושגית בעל מקרקעין

  38. חובת הזהירות כלפי מי שאינו לקוח

  39. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית

  40. הבחנה בין חובת תום הלב לחובת הזהירות

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון