חובת המעסיק לקרן פנסיה


מבוא:

1. התובע הוא עובד לשעבר של המועצה הדתית אילת (להלן: "הנתבעת") ועבד בשירותה מיום 1.8.98 ועד ליום 20.2.08.

2. הנתבעת הינה רשות ציבורית אשר הוקמה ופועלת במסגרת חוק שירותי דת יהודיים [נוסח משולב] 1971.

3. יחסי העבודה בנתבעת מוסדרים במישור הקיבוצי, בכפיפות להסכם קיבוצי כללי בדבר עובדי המועצות הדתיות; ובהסדרים מקומיים.

4. בחודש מאי 2008 הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה. עיקרה של התביעה טענה לפיטורים שלא כדין ותביעה לפיצויים בשל פיטורים שלא כדין וסעד של השבה לעבודה.

לצד הטענה לפיטורים שלא כדין והסעדים הנלווים אליה הוגשה תביעה כספית שעיקרה הפרשי שכר, פיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות וביטוח פנסיוני. הכל כמפורט בכתב התביעה.

5. בחודש נובמבר 2008 הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה ובמסגרתה ביקש התובע להוסיף סעד כספי המתייחס להשבת כספים שנוכו משכרו לטובת וועד העובדים ולהוסיף תביעה הצהרתית לפיה הוא זכאי לפנסיה תקציבית או לחלק היחסי שבה, כפי שייקבע בהתאם להחלטת האקטואר שימונה בידי בית הדין.

6. בשים לב לריבוי עילות התביעה, אין בדעתי בשלב זה של פסק הדין לפרט את טענות התובע בעילות התביעה השונות; ואת טענות הנתבעת בתשובה אליהן.

אשר על כן, מבקש אני להתחיל בבירור כל אחת מעילות התביעה בנפרד, דבר אשר ייעשה בסדר הבא: בשלב ראשון תדון טענת התובע לפיטורים שלא כדין והסעדים הנלווים לטענה זו. בשלב שני, תידונה טענות התובע המתייחסות לזכאות לפנסיה תקציבית ו/או לחלק היחסי שבה והתביעה לפיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה צוברת. השלב האחרון, ייוחד לתביעות הכספיות בעילות התביעה השונות. בכלל זה דמי הודעה מוקדמת, הפרשות בחסר לקרן השתלמות, אי תשלום תוספת כשרות וגמול השתלמות, הפרשי תשלום אחזקת רכב והחזר ניכויים מהשכר לטובת וועד העובדים.

הטענה לפיטורים שלא כדין:

7. בתמצית טוען התובע לפיטורים שלא כדין מהנימוק של העדר שימוע. לעניין זה נטען בסעיף 18 לסיכומי התובע כי:

"הנקודה המרכזית היא כי היה מגיע לתובע זכות שימוע וטיעון וזכות זו נשללה ממנו, לפיכך הליך הפיטורים היה פגום והתובע זכאי לפיצוי אליו עתר בכתב התביעה."

8. את טענת התובע לפיטורים שלא כדין בשל העדר שימוע וההשלכות שיש לפגם הנטען של העדר שימוע קודם לפיטורים, מבקש אני לבחון על יסוד העובדות הבאות.

9. כמצוין לעיל, החל התובע את עבודתו בנתבעת בחודש אוגוסט 98', כמשגיח כשרות. עובדה אשר איננה במחלוקת.

10. כפי שעולה מתצהירו של מר אלמקייס, העד מטעם הנתבעת, והמסמכים הנלווים לאותו תצהיר, התלונות על תפקודו של התובע החלו להצטבר, עוד מחודש מרץ 2000.


11. למען הסדר הטוב יש לציין, כי התלונות מתייחסות לצורת התנהגותו של התובע, לאיחורים והיעדרויות מהעבודה.

12. אין בדעתי למנות כרוכל ולעבור על כל אחד מאותם מכתבי התלונה. יאמר בקצרה, כי לכתב ההגנה צורפו לא פחות מ-26 מסמכים שהם אסופה של מכתבי התראה, הזמנות לבירור והודעות על הפסקת עבודה. הראשון שביניהם הוא מחודש מרץ 2000 והאחרון מחודש פברואר 2007.

13. התמונה העולה ממכתבי התלונה שצורפו, כמו גם מעדויותיהם של מר אלמקייס והממונה הישיר על התובע, הרב אלקיים, היא של עובד שעושה כבשלו במקום העבודה. זאת תוך הפרה של נוהלי עבודה מקובלים וכללי התנהגות המתחייבים מאופי תפקידו כעובד ציבור.

ראה לדוגמא:

מכתב התראה מיום 13.3.00 המסומן א' לכתב ההגנה ולפיו:

"הובא לידיעתי על כך שביום שבת לא קיבלת חדר שהשביע את רצונך וכמו כן לא ענה על דרישות המשפחה שאתך.
כאמור נמצא פתרון חלופי למרות השעה הדוחקת.
אני מקבל ומבין את עוגמת הנפש שהייתה מנת חלקך.
ברם אופן התנהגותך ותגובתך לאירוע הנ"ל היה חמור מבזה ומביש, הגובלים בצעקות ואיומים שאנו לא יכולים להשלים עם זאת.
ולאור הפרות בהתנהגותך בעבר, אני לומד שאינך מפיק את הלקח..."

14. בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי קיבל לידיו את כל אחד מאותם מכתבי התלונה אך לא ראה צורך להגיב עליהם, בטענה "כי אף אחד לא מחזיר תשובות למכתבים שהוא מקבל." עדות התובע עמ' 8 לפרוטוקול מיום 29.1.09 שורות 21-22.

15. בעקבות ריבוי התלונות על תפקודו של התובע, נערך לאחרון בירור משמעתי ביום 31.5.07 אשר בסיומו הוחלט:

"ניתנה לך הזדמנות אחרונה להשתלב בעבודה ולהוכיח את עצמך ולא יתקבלו בעתיד שום תירוצים." נספח יט' לתצהירו של מר אלמקייס.

16. ההחלטה בסיום הבירור המשמעתי מיום 31.5.07, לא הביאה לשינוי בתפקידו של התובע. משכך זומן התובע שוב לבירור, הפעם ביום 23.9.07 אשר בסיומו הוחלט על פיטוריו.

ראה:

נספחים כ' ו-כא' לתצהירו של מר אלמקייס.

17. לאחר הבירור מספטמבר 2007, התקיים דיון נוסף בעניינו של התובע והפעם בהשתתפות יו"ר הסתדרות מרחב אילת, מר אזולאי. הסיכום מאותו בירור קיבל ביטוי במכתבו של מר אזולאי ליו"ר הנתבעת והעד מטעמה, מר אלמקייס כדלקמן:

"סוכם שהעובד מיכאל חוזר לעבודה בתאריך 23.10.07, יום שלישי, עם כל התנאים שהיו לו לפני פיטוריו.

סוכם שזאת הזדמנות אחרונה הניתנת לעובד לתקן את מעשיו בעבודה ולא תהיה כל ישיבה נוספת או בירור בנדון, במקרה של הפרת משמעת.

סיכום זה נעשה על דעתי ועל דעת נציגות העובדים." נספח כג' לתצהירו של מר אלמקייס.

18. למען הסר ספק, טענות התובע שהועלו לראשונה בחקירתו הנגדית לפיהן סיכום הדברים כפי שהוא מוצא ביטוי במכתבו של מר אזולאי, נספח כג', איננו שלם - איננו מקובל עלי. זאת הן מהתרשמותי מעדות התובע בפני והן לאור העובדה כי לא סביר להניח כי התובע לא היה מוצא מקום להתייחס לעובדה כי סיכום הדברים, כאמור במכתבו של מר אזולאי איננו שלם, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר עדות ראשית מטעמו.

19. בדומה לעבר, לבירור ולסיכום מחודש ספטמבר 2007, לא ניתן הד בהתנהגות התובע. בהקשר זה הציגה הנתבעת את נספח כה לתצהירו של מר אלמקייס שבו שב האחרון ומתלונן על איחורים וחיסורים בעבודתו של התובע.

יצוין כי התובע אישר בחקירתו הנגדית כי אכן היו מקרים של איחורים והיעדרויות במהלך עבודתו לאחר הבירור והסיכום מספטמבר 2007.


ראה:

עדות התובע, עמ' 11 לפרוטוקול מיום 29.1.09, שם נשאל התובע והשיב:

"ש.אני מפנה אותך לנספח כה לכתב ההגנה, אני מניח הנחה שלכאורה שעות העבודה שלך היו שונות, נספח כה מוכר לך?
ת.מוכר לי, רק לא מוכר לי מי חתום.
ש.לפי נספח כה עולה שלא מדובר באיחורים מדובר בחיסורים, נכון?
ת.היעדרויות, יכול להיות גם איחורים." עמ' 11 לפרוטוקול מיום 29.1.09 שורות 16-20.

20. משהמשיך התובע בשלו, הודיעה הנתבעת לתובע על סיום העסקתו, בהודעה מיום 20.2.08. הודעה ולפיה ינותקו יחסי עובד מעביד ביום 24.2.08.

21. לטענת התובע, משלא התקיים בירור נוסף קודם להוצאת מכתב הפסקת העבודה ביום 20.2.08, נגועים הפיטורים בפגם היורד לשורש העניין של העדר שימוע.

מכאן תביעת התובע לפיצוי בשל פיטורים שלא כדין; ולסעד של החזרה לעבודה המצוין בכתב התביעה, סעד אותו זנח התובע בסיכומיו.

22. חובת השימוע איננה חובה מוחלטת. היא איננה מסכת שיש לעבור על מנת לצאת ידי חובה. להבדיל, מדובר בחובה המעוגנת בעקרון תום הלב בו חייבים הצדדים ליחסי העבודה. עקרון ממנו נגזרת חובת המעסיק לברר לעומק את עניינו של העובד המועמד לפיטורים, את הסיבות לפיטוריו ואת האפשרות לבחון את המשך העסקתו.

ראה:

ע"ע 701/07, חב' החשמל לישראל נ' שלומי תורג'מן, פסקאות 14 ו-15 לפסק דינו של כב' השופט צור.

23. מכאן נובע כי הדרך שבה תיושם חובת השימוע במקרה הקונקרטי של העובד המועמד לפיטורים, היקף חובת השימוע, כמו גם תוצאות הפרת חובת השימוע - ייקבעו בהתאם לנסיבות המקרה תוך שימוש במשקפי עקרון תום הלב.

24. כך לדוגמא, כאשר נמצא כי הפיטורים נעשו משיקולים ענייניים ולהלכה ולמעשה אין בפי העובדים אשר פוטרו השגות של ממש על עצם החלטת הפיטורים - לא מצא בית הדין הארצי הצדקה לבטל את החלטת הפיטורים, על אף שמדובר בהחלטת פיטורים שהתקבלה מבלי לשמוע את עמדת העובדים בהם מדובר.

ראה:

ע"ע 1465/02, אברהם קיפר נ' איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה.

כך גם לא מצא בית הדין הארצי לנכון לאיין החלטת הפיטורים שהתקבלה בלא מתן זכות שימוע, לאחר שנמצא כי נימוקי הפיטורים היו סבירים וענייניים ומקום שנמצא כי נימוקי הפיטורים הובאו בפני העובדת/המערערת שם במספר הזדמנויות שונות, אך זו לא מצאה לנכון להגיב אליהם עניינית.

ראה:

ע"ע 248/07, דינה מנקין נ' אוניברסיטת תל-אביב.


25. כך גם בענייננו יש לגזור את היקף חובת השימוע ואת תוצאת הפגם של העדר שימוע, תוך שימוש בעקרון תום הלב ובהתייחס לנסיבות המיוחדות של התובע כאן.

26. לעניין זה מוצתה חובת השימוע לאחר שהתובע הוזמן פעם אחר פעם לבירור, פעמיים בחצי השנה האחרונה לעבודתו, בסוף חודש מאי 2007 ובחודש ספטמבר 2007.

במסגרת אותם בירורים הובאו בפני התובע ההשגות על דרך התנהלותו בעבודה ובסיומם וסוכם כי היה וימשיך התובע בדרכו יפוטר לאלתר, מבלי לקיים הליך נוסף.

כמצוין לעיל, לאחר הבירור בספטמבר 2007 הביאה הנתבעת לידיעתו של התובע את השגותיה על תפקודו, קרי חיסורים ואיחורים לעבודה הפוגעים בעבודה התקינה.


להשגות אלה בחר התובע שלא להתייחס. לא בדרך של תקיפת הטענות ולא בדרך של שינוי ההתנהגות.

27. בנסיבות הללו ומקום שחובת השימוע נגזרת מחובת תום הלב, אין מקום לבוא בטענה לנתבעת, בנימוק לפגם בפיטורים בשל העדר שימוע.

28. רק אוסיף, כי אף אם ימצא כי נפל פגם פורמאלי בהליך הפיטורים שעניינו אי קיום שימוע נוסף על השימועים הקודמים והרבים שנערכו עם התובע - אין הפגם מצדיק, לא פיצויים ולא סעד של השבה לעבודה, סעד שנזנח בסיכומי התובע.

29. לסיומו של פרק זה, טענות התובע לפיטורים שלא כדין; ותביעות התובע הנגזרות מטענה זו - נדחות.

טענות התובע לעניין זכאותו לפנסיה תקציבית ו/או פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה:

30. בכתב התביעה המתוקן ושוב בסיכומים טען התובע כי:

"התובע פוטר פסיעה לפני השלמת עשר שנות עבודה וכאשר אם אכן טענת הנתבעת נכונה, והוא שייך לאפיק הפנסיה התקציבית, אזי אין לו בעצם שום הסדר פנסיוני ושנות העבודה אותן הקדיש לנתבעת ירדו לטמיון במישור זה.

לפיכך עותר התובע למינוי אקטואר אשר יערוך תחשיב לחלק היחסי לו זכאי התובע. לחילופין זכאי התובע לפיצוי חודשי של 6% מגובה שכרו במכפלת חודשי עבודה ושבע שנים אחרונות, כפי שנקבע כבר בכתב התביעה." פסקה 35 לסיכומי התובע.

31. הסדר הפנסיה לו זכאי התובע הוא תולדה של הוראות הסכמים קיבוציים הקובע את זכויות הפנסיה של עובדי הנתבעת.

32. בענייננו ההסכם הקיבוצי הרלוונטי הוא ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר המועצות הדתיות מדצמבר 75' אשר החיל על עובדי המועצות הדתיות את הוראות חוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות.

ראה:

סעיף 1.א להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר עובדי המועצות הדתיות.

33. חוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות, נכון לעת הרלוונטית לענייננו, מועד קבלתו של התובע לעבודה, הכירה בזכויותיהם של העובדים לפנסיה על פי העקרונות שנקבעו בחוק שירות המדינה (גמלאות).

ראה:

סעיף 79 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות.

34. על פי החלטת מעקב הפועלת במישור הקיבוצי מאוגוסט 2002, החלטה בעלת תוקף של הסכם קיבוצי, עובדי מועצה דתית אשר התקבלו לעבודה לאחר ה-1.4.02; יועברו מהסדר פנסיה תקציבית להסדר של פנסיה צוברת.

ראה:

הסכם מעבר מפנסיה תקציבית לצוברת, מיום 12.8.02, סעיפים 1 ו-2.

35. יוצא מכאן, כי מכוח ההסכם הקיבוצי אשר מסדיר את תנאי עבודתו של התובע בנתבעת, זכאי היה התובע אשר התקבל לעבודה בנתבעת בחודש אוגוסט 98', לפנסיה בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות).

36. חוק שירות המדינה (גמלאות) מכיר בזכותו של עובד לפנסיה, רק לאחר שזה השלים עשר שנות עבודה.

37. משלא השלים התובע עשר שנות עבודה בנתבעת, הרי שלא התגבשה זכותו לפנסיה ומכאן תביעתו למינוי אקטואר שיקבע את שיעור הפנסיה לו הוא זכאי - נעדרת עילה.

38. אין התובע יכול ליהנות משני עולמות. הן מהזכות לפנסיה תקציבית, על היתרונות הנובעים מכך; ובנוסף מהזכות לפנסיה צוברת.

מכאן שאין התובע יכול לברור לו כרצונו את הסדר הפנסיה העדיף בעיניו, לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעביד בין
הצדדים.

39. לפיכך, משנמצא כי התובע זכאי ונמצא במסלול של פנסיה תקציבית על פי הוראות ההסכם הקיבוצי המסדיר את תנאי העסקתו, הטענה לפיה הוא זכאי לפיצוי בגובה הפרשת המעביד להסדר של פנסיה צוברת - חסרת בסיס; משאין המעביד חייב להבטיח את זכויותיו של התובע במסלול של פנסיה צוברת.

40. רק אוסיף כי ככל שהיה התובע זכאי לפנסיה, אין האחרון זכאי לפיצויי פיטורים אשר שולמו לו עם סיום עבודתו בנתבעת. עובדה ממנה התעלם התובע במסגרת כתב התביעה ובסיכומיו.

עוד אוסיף כי ככל שמלין התובע על אובדן זכויותיו לפנסיה בשל העובדה כי פוטר סמוך לפני שהשלים עשר שנות עבודה בנתבעת - את התלונות עליו להפנות לגופו שלו, שהרי התנהגותו היא שהובילה לפיטוריו. כאן אזכיר, כי קופת הציבור איננה הפקר ומשכך אין להטיל על קופת הציבור נטל נוסף של תשלום פנסיה לתובע, פנסיה לה אין הוא זכאי בדין.

41. לסיומו של פרק זה, תביעות התובע למינוי אקטואר אשר יחשב את ערך הפנסיה לה הוא זכאי, אליבא לשיטתו משהשלים קרוב לעשר שנות עבודה בנתבעת ולחילופין לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות להסדר של פנסיה צוברת - נדחות.


הסעדים הכספיים:

42. תחת כותרת זו לפסק הדין, מבקש אני להתייחס לתביעות שונות של התובע המתייחסות למגוון סעדים כספיים המבוקשים בכתב התביעה ובתיקון לכתב התביעה.

43. בהקשר זה טען התובע לזכאות לפיצוי בסכום של 29,400 ₪ בגין ביצוע הפרשות בחסר לקרן השתלמות; להפרשי שכר בשל אי תשלום תוספת כשרות ואי תשלום גמול השתלמות בסכום בסך של 25.683 ₪ ו-27,552 ₪ בהתאמה; לתשלום אחזקת רכב בסך של 4,900 ₪, להחזר ניכוי מהשכר לטובת וועד העובדים, בגובה של 100 ₪ לחודש ל-7 השנים האחרונות בסכום כולל של 8,400 ₪; והאחרון, דמי הודעה מוקדמת לחודש בסך של 12,230 ₪.

44. בטענות אלה של התובע מבקש אני לדון בסדר המפורט בסעיף לעיל.

45. דרך המלך בהוכחת הטענה להפרשות בחסר לקרן השתלמות, היא באמצעות השוואת תלושי השכר ובהם פירוט השכר והניכויים משכר העובד לטובת קרן ההשתלמות; לדוחות קרן ההשתלמות ובהם תנועות הכספים בחשבון העובד, לרבות הפרשות המעביד והעובד לקרן.

46. מתוך המסמכים שבתיק עולה, כי בידי התובע כאן היו תלושי שכר ודוחות קרן ההשתלמות, אם לא בפועל ממש, הרי שבכוח. שהרי לתובע גישה למסמכים אלה.

47. על אף האמור, לא טרח התובע לבסס את תביעתו להפרשות בחסר לקרן ההשתלמות על תלושי השכר ודוחות קרן ההשתלמות.

48. לעניין זה טען התובע בכתב התביעה כי על הנתבעת לפצותו על הפרשות בחסר לקרן ההשתלמות בסכום בסך של 29,400 ₪ בנימוק כי לאורך תקופת העסקתו "הונתה הנתבעת את התובע, ככל שנוגע להפרשות להן הוא זכאי. התובע זכאי להפרשה לקרן השתלמות וכן גם ביטוח פנסיוני. לכל אורך תקופת ההעסקה לא הופרשו עבור התובע כספים לטובת ביטוח פנסיוני כלל. גם ההפרשה לקרן (הכוונה לקרן ההשתלמות, הוספה שלי-ט.מ.) בוצעה בחסר." סעיף 12 לכתב התביעה המקורי.

בסעיפים 13, 14 ו-15 לכתב התביעה נטען עוד:

"לתובע נפתחה קרן השתלמות ביום 30.10.98 ואשר הופרשו כספים וזאת עד לחודש ¾. ביום 1.11.05 נפתחה ע"ש התובע קרן השתלמות שנייה במספר. הווה אומר לא הייתה הפרשה לתובע בין החודשים 3/04 ועד לחודש 11/05.

נוסף על כך, ההפרשה בוצעה בצורה חלקית ובחסר. ע"פ הדין היה על הנתבעת להפרשי סך של 7.5% משכרו של התובע.

לזכות התובע כיום עומד סך של 12,372 ₪ אחרי רווח בלבד וזאת לפרק זמן של למעלה מתשע שנות עבודה. כלומר הפרשה ממוצעת של 108 ₪ לחודש בלבד!!"

49. על הטענות לביצוע הפרשות בחסר לקרן ההשתלמות כמפורט בכתב התביעה, חזר התובע בסעיפים 20 ו-21 לתצהירו.


50. האמור בתצהיר התובע הוא חצי אמת. כך התעלם התובע מהעובדה כי משך כ-26,000 ₪ במהלך שנת 2005 מקרן ההשתלמות.

ראה:

דוח קרן ההשתלמות אסף על שם העובד מלכה מיכאל, לשנת 2005.

51. מכאן הטענה בתצהיר ובסעיף 15 לכתב התביעה אשר צוטטה לעיל - טענה האומרת כי לזכות התובע עומדת יתרה של 12,372 ₪ בלבד בקרן ההשתלמות לאחר תשע שנות עבודה, דהיינו הפרשה בממוצע של 108 ₪ לחודש בלבד - היא במילים פשוטות לא אמת. שהרי התובע מתעלם בחישוב האמור ממשיכת סכום של כ-26,000 ₪ במהלך שנת 2005.

52. בחקירתו הנגדית העלה התובע גרסה חדשה. גרסה האומרת כי לא הופרשו כספים לקרן ההשתלמות לאחר שנת 2005. לעניין זה נשאל התובע והשיב:

"ש.האם הטענה שלך היום שמה שצריך להיות בקרן ההשתלמות משנת 2005 ועד שפוטרת בפברואר 2008?
ת.לא. אני טוען שמעל ארבע וחצי שנים לא הופרש שום כסף לקרנות האלה.
ש.אתה יכול להראות מסמך שלא בוצעו הפרשות לקרן בשנת 2005 לדוגמא?
ת.למעשה מספטמבר 2005 שהייתה הפרשה אחרונה שלי, ניכו 155.98 ₪ והמעביד 467.93, רק לתאריך הזה ספטמבר 2005. לא היית כל העברה לקופות האלה. זאת אומרת שש שנים ראשונות מה שהופרש הופרש ומשכתי כי זה שש שנים, משנת 2004 נכון להיום, לא הופרשו הפרשות לקרן (הדגשה שלי-ט.מ.)." עמ' 14 לפרוטוקול מיום 29.1.09 שורות 21-28.

53. גם הגרסה החדשה שעלתה לראשונה בחקירה הנגדית; גרסה הטוענת כי לא בוצעו הפרשות לקרן ההשתלמות משנת 2004 ו/או 2005 - היא גרסה שאין בה ממש.

בהקשר זה יצוין כי דוחות קרן ההשתלמות שצורפו לתצהיר התובע עצמו מגלים, כי בשנים 2005 וב-2006, בוצעו הפרשות לקרן ההשתלמות.

54. יוצא מכאן כי כל טענות התובע להפרשות בחסר לקרן ההשתלמות, הן טענות שלא הוכחו והופרחו בעלמא.

55. בנסיבות הללו בהן גרסאות התובע בניסיון לבסס את התביעה להפרשה בחסר לקרן ההשתלמות - הן הגרסה בכתב התביעה ובתצהיר והן הגרסה בחקירה הנגדית - התמוטטו. דין התביעה להפרשות בחסר לקרן ההשתלמות להידחות.

56. בסעיף 18 לכתב התביעה טען התובע כי לא שולמה לו תוספת מכוח ההסכם הקיבוצי המשולמת לעובדי המועצה הדתית המועסקים כמשגיחי כשרות, בשיעור של 5% מהשכר.

לפיכך טען התובע כי הוא זכאי לתוספת כשרות העומדת על סכום בסך של 305 ₪ בחודש וסך הכל לסכום בסך של 25,683 ₪ עבור תקופה של שבע השנים האחרונות לעבודתו בנתבעת.

57. מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי לעובדי המועצות הדתיות, זכאים עובדי כשרות בכלל זה מפקחי כשרות, לתוספת כוללת של 5% ממשכורתם החודשית (להלן: "תוספת הכשרות").

כאמור בהסכם המעניק לעובדי הכשרות את תוספת הכשרות, משולמת תוספת זו בהתחשב בתנאי עבודתם של עובדי הכשרות. לעניין זה נקבע בהסדר כי:

"עובדי כשרות... יקבלו תוספת כוללת של 5% ממשכורתם החודשית... תוספת זו כוללת בתוכה דמי שתיה, מאמץ, ערבי חגים וחגים, ביקורת פתע, סיכון קצבים, זוהמה ולכלוך.."

58. אין חולק כי התובע הועסק בתפקיד של משגיח כשרות.

59. מתלושי השכר שצירפו הצדדים עולה כי לתובע שולמה תוספת השגחה בשיעור של 10% מהשכר.

60. על מהות תוספת ההשגחה סיפר עד הנתבעת, מר אלמקייס:

"המועצה הדתית באילת שונה מכלל המועצות הדתיות בארץ. מכיוון שכל המשגיחים בכל הארץ עובדים ומקבלים שכר מהמושגח שלהם, אפשר לבדוק את זה בים המלח,
ירושלים, תל-אביב, באילת זה שונה. המשגיחים הם עובדי המועצה ומקבלים שכר מהמועצה והמועצה מקבלת את השכר מבתי המלון. כך ההסכמים שנעשו בין העובדים, זה הסכמים שרלוונטיים לעיר אילת ולהשגחה בעיר אילת. מעבר לזה יש במועצה עובדים שנמצאים בבית העלמין, במקוואות, יש פקידות ויש עוד עובדים שעובדים במחלקת תרבות תורנית. העובדים שנמצאים בבתי העלמין ובמקוואות והפקידות שלא מתעסקות עם הכשרות, לא מקבלים תוספת ההשגחה, רק מי שעובד בהשגחה מקבל 10% תוספת השגחה. בהסכם (בהסכם הקיבוצי, הוספה שלי-ט.מ.) נתנו 5%, אנחנו נותנים 10%. אם רוצים להוריד את זה ל-5% נוריד." עמ' 25 לפרוטוקול מיום 29.1.09 שורות 7-16.

61. עדות זו של מר אלמקייס מקובלת עלי ולא נסתרה, ממנה עולה כי מכוח הסכם מקומי בנתבעת נהנים עובדי הכשרות ובכללם התובע, מתוספת של 10% במקום התוספת בשיעור של 5% המוקנית לעובדי הכשרות בהסכם הקיבוצי הכללי. ודוק. תוספת השגחה משולמת רק לעובדי מחלקת הכשרות ולא לכלל עובדי הנתבעת. תוספת ההשגחה באה לתת ביטוי לייחוד שבעבודתם של משגיחי הכשרות בדומה לתוספת הכשרות המשולמת בהסכם הקיבוצי. מדובר באותה התוספת בשם אחר ובשיעור מוגדל.

62. בנסיבות אלה טענת התובע לתוספת כשרות מכוח ההסכם הקיבוצי החל על עובדי המועצות הדתיות, דינן להידחות מששולמה לו אותה התוספת בשיעור מוגדל, תחת הכותרת "תוספת השגחה".

63. בסעיף 19 לכתב התביעה טוען התובע, כי לא שולם לו גמול השתלמות העומד על סכום חודשי של 328 ₪ ו"סה"כ זכאי התובע לסך של 27,552 ₪"

64. על הטענה בסעיף 19 חזר התובע בסעיף 31 לתצהירו, מבלי לפרט את העובדות שלטענתו מקימות לו את הזכות לגמול השתלמות.

ראה:

סעיף 31 לתצהיר עדות ראשית של התובע.

65. בחקירתו הנגדית הסביר התובע כי לשיטתו הוא זכאי לגמול השתלמות בהסתמך על תעודה של משגיח כשרות שהציג לפקידה בשם זיוה בסמוך לתחילת עבודתו בנתבעת.

ראה:

עדות התובע, עמ' 17 לפרוטוקול מיום 29.1.09 שורה 15 עד עמ' 18 שורה 10.

66. למען הסדר הטוב יצוין כי אותה תעודה אליה התייחס התובע בחקירתו הנגדית, לא הוצגה לבית הדין באף שלב, עד מתן פסק דין זה.

67. הזכות לגמול השתלמות מקורה בהסכמים ובהסדרים קיבוציים. בענייננו קובע ההסכם הקיבוצי החל על עובדי המועצות הדתיות את הקריטריונים לתשלום גמול השתלמות (אישורי השתלמויות של 300 שעות בתחום העיסוק הרגיל ו-100 שעות בתחום העיסוק בהם הם מועסקים כלי הקודש של המועצה הדתית) והוא מותנה בהחלטת וועדה הפועלת מכוח ההסכם הקיבוצי. וועדה לאישור גמול השתלמות שהיא וועדה פריטטית המורכבת מנציגי חבר המועצות הדתיות ומרכז הסתדרות הפקידים.

68. כבר נפסק כי מי שמבקש לקבל גמול השתלמות מכוח ההסכם הקיבוצי הרלוונטי בעניינו, חייב להראות שהתקיימו בו תנאי הזכאות לקבלת הגמול.

ראה:

ע"ע 1367/04, עזרא שיראזי נ' רשות השידור.

69. בענייננו לא הוכיח התובע כי התקיימו בו התנאים לקבלת גמול השתלמות משלא הציג אישורים על ההשתתפות בהשתלמויות המקנות זכאות לגמול, על הגשת בקשה לוועדה לאישור גמול השתלמות ועל ההחלטה שהתקבלה בוועדה בעניינו.

70. מכאן שבתביעה לתשלום גמול השתלמות אין ממש ודינה להידחות.

71. בסעיף 20 לכתב התביעה נאמר:

"נוסף על כך בשנת 07 הושמט משכרו של התובע רכיב אחזקת רכב ו/או שולם לו בחסר, כאשר עד לאותו מועד (חודש 4/07) שולם לתובע מידי חודש סך של 700 ₪. התובע עותר להשבה של הרכיב אשר שולם לו עד לאותו מועד, בסך של 4,900 ₪ בצירוף ריבית כדין".


72. גם כאן לא טרח התובע לפרט, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר, את מקור הזכות לתשלום אחזקת רכב בסכום של 700 ₪, שהוא הבסיס לתביעה להפרש החזר הוצאות הרכב.

73. מאידך הסביר עד הנתבעת, מר אלמקייס, כי הנתבעת משלמת "לכל משגיח כשרות אשר עובד במערך הכשרות בתוך העיר אילת (בתי עסק, להוציא מלונות חוף הים) ואשר נעזר ברכבו לצורך כך, השתתפות בהוצאות רכב בסך 700 ₪. יתר המשגיחים מקבלים תוספת נסיעות כדין. הוא הדין לגבי התובע, ככל שעבד עם רכבו כאמור, קיבל השתתפות. ככל שלא, קיבל תוספת נסיעות" סעיף 22 לתצהירו של מר אלמקייס.

74. גרסה זו, לעניין תשלום אחזקת רכב למשגיחי כשרות המשתמשים ברכב והמועסקים בפועל בתחומי העיר אילת, להבדיל במלונות חוף הים - אישר התובע עצמו. לעניין זה נשאל התובע והשיב:

"ש.אתה מציין בסעיף 32 שבשנת 2007 החל מחודש אפריל ואיל, הושמטה לך אחזקת רכב.
ת.כן.
ש.זה נכון שעד לאותו מעוד עבדת כמשגיח בתוך העיר?
ת.נכון.
ש.ומאותו מועד ואילך איפה עבדת כמשגיח?
ת.המשכתי לעבוד בתוך העיר כמה חודשים ואז החזירו אותי לבתי המלון.
ש.אני אומר לך שמחודש אפריל או מאי 2007 אתה עובד כמשגיח במלונות.
ת.לא.
ש.אתה יכול לאשר לי שאת התוספת השתתפות בהוצאות רכב מקבלים משגיחים שעובדים בתוך העיר ומשתמשים ברכב שלהם?
ת.כן." עמ' 18 לפרוטוקול מיום 29.1.09, שורות 11-21.

75. בנסיבות הללו יש לקבל את עדותו של עד הנתבעת, מר אלמקייס, כי תוספת אחזקת הרכב בשיעור של 700 ₪ לחודש, היא תוספת המותנית בתנאי שהוא שעבדותו של המשגיח תוך שימוש ברכבו בתחומי העיר אילת, להבדיל ממלונות חוף הים.

76. מכאן כי על התובע להוכיח כי עבד כמשגיח כשרות בתחומי העיר אילת, תוך שימוש ברכבו באותם חודשים בגינם הוא תובע הפרשים על חשבון אחזקת הרכב שהוא התנאי לתשלום אחזקת רכב בשיעור של 700 ₪ לחודש.

77. בנטל זה לא עמד התובע משאין בתצהירו ובעדותו כל התייחסות לעבודה כמשגיח כשרות בתחומי העיר אילת, תוך שימוש ברכבו באותם חודשים בהם נתבעים הפרשי אחזקת רכב.

78. מכאן כי גם תביעה זו להחזר הוצאות רכב דינה להידחות.

79. לטענת התובע ניכתה הנתבעת משכרו סכום בסך של 100 ₪ לחודש, שנועדו לטובת וועד העובדים.

לגרסת התובע, לא העבירה הנתבעת את אותם ניכויי שכר מהעובדים לוועד העובדים.

80. לפיכך מבקש התובע לחייב את הנתבעת בהחזר סכום הניכוי הניכוי מהשכר לטובת וועד העובדים, לתקופה של 7 שנים בסכום של 8,400 ₪.

ראה:

סעיף 35 לתצהיר התובע.

81. יאמר מיד, כי ככל שלא הועברו הכספים שנוכו משכר התובע לטובת וועד העובדים, ליעדם - התביעה היא תביעה וועד העובדים, להבדיל מתביעה של התובע להחזר הניכוי.

82. עם זאת אוסיף כי טענה זו לפיה כספים שנוכו משכר העובדים לטובת וועד העובדים לא הועברו לקופת הוועד, לא הוכחה לגופה.

83. לעניין זה את הטענה בתצהירו לפיה - הניכויים משכר העובדים לטובת וועד העובדים, לא הועברו לקופת הוועד - מבסס התובע על כתבה שפורסמה בעיתון "ערב" באילת מנובמבר 2008.

84. מעבר לעובדה כי כתבה בעיתון איננה יכולה לשמש הוכחה לטענה העולה בה - עיון בכתבה מגלה כי זו מעלה טענה לפיה לא העבירה הנתבעת "דמי ארגון של ההסתדרות בשש השנים האחרונות". כידוע דמי ארגון המועברים להסתדרות אינם ניכויים לטובת וועד עובדים. משכך אין בכתבה זו כדי לבסס את הטענה בתצהיר התובע כי כספים שניכתה הנתבעת משכר העובדים לטובת וועד העובדים, לא הועברו לקופת הוועד.


85. לכך יש להוסיף את האמור בתצהירו של מר אלקיים, תצהיר שלא נסתר.כמפורט בתצהיר, מתייחס מר אלקיים לתקופה שמחודש אפריל 2004; שאז נבחר לתפקיד יו"ר וועד העובדים ומצהיר כי במהלך תקופת כהונתו כיו"ר וועד העובדים "התקבלו הכספים שנגבו מהעובדים לקופת הוועד". סעיף 12 לתצהירו של מר אלקיים.

86. יוצא מכאן כי דין התביעה להחזר כספים שנוכו משכרו לטובת וועד העובדים בטענה כי כספים אלה לא הועברו לטובת וועד העובדים - להידחות.

87. תביעתו האחרונה של התובע, היא לתשלום דמי הודעה מוקדמת. לעניין זה טען התובע כי הוא זכאי לשני חודשי הודעה מוקדמת; ובפועל שילמה הנתבעת לתובע הודעה מוקדמת של חודש, לאחר הגשת התביעה.

88. אין מחלוקת כי לתובע שולמו דמי הודעה מוקדמת של חודש לאחר שהוגשה התביעה.

ראה:

עדות התובע, עמ' 13 לפרוטוקול מיום 29.1.09 שורות 10-14.

89. כך גם אין מחלוקת כי התובע סיים את עבודתו בנתבעת, בחודש פברואר 2008.

ראה:

סעיף 4 לתצהיר התובע.

90. מתלושי השכר שצירפה הנתבעת עולה, כי לתובע שולם שכר מלא עבור חודש פברואר 2008 על אף שבחודש זה עבד ימים בודדים בלבד, שעבורם שולם שכר בתלוש השכר לחודש מרץ 2008.

91. יוצא מכאן כי לתובע שולמו דמי הודעה מוקדמת בגובה השכר לחודשיים (שכר של חודש אחד בתלושי השכר לחודשים פברואר, מרץ 2008 ושכר חודש נוסף לאחר הגשת התביעה).

92. מכאן שגם לתביעה לדמי הודעה מוקדמת אין רגליים.

סוף דבר:

93. מהמקובץ עולה אפוא, כי דין התביעה על כל חלקיה להידחות.

94. בהתחשב בסכום התביעה, בהיקף של כ-180,000 ₪, בטענות הסרק ובהצגה חלקית של העובדות על ידי התובע, כמפורט בפסק הדין - הריני מחייב את התובע בהוצאות בסך של 10,000 ₪.

יצוין כי היה מקום לפסוק הוצאות בשיעור גבוה מזה שנפסק בפועל, אלא שבהתחשב במצבו האישי של התובע נפסקו ההוצאות בסכום שנקבע.

95. הערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התפטרות קרן פנסיה

  2. התיישנות קרן פנסיה

  3. פרשנות תקנון קרן פנסיה

  4. הסכם קיבוצי קרן פנסיה

  5. ועדה רפואית קרן פנסיה

  6. אלמנת פנסיונר קרן פנסיה

  7. חובת המעסיק לקרן פנסיה

  8. אי העברת כספים לקרן פנסיה

  9. ועדת ערעורים קרנות הפנסיה

  10. התיישנות הפרשות לקרן פנסיה

  11. אי הפרשה לקרן פנסיה של עובד זר

  12. חובת המעביד להפריש לקרן פנסיה

  13. אי הפרשות לקרן פנסיה לעובדי שמירה

  14. אי הפרשת כספים לקרן מבטחים הותיקה

  15. בעיות רפואיות הצטרפות לקרן פנסיה

  16. הגדרת ידועה בציבור - תקנון קרן פנסיה

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון