חובת זהירות דירקטור


התובענה, מוסכמות והפלוגתאות הצריכות הכרעה

1.לחברות מ.ק.ש.י סחר (1995) בע"מ ומ.ק.ש.י למסחר בינלאומי בע"מ, שעסקו בשיווק מוצרי מזון לקמעונאים, מונה מפרק זמני, אשר בהתאם להסדר נושים שאושר על ידי בית המשפט המשיך בניהול עסקיהן במסגרת מ.ק.ש.י בע"מ (בפרוק) (להלן: "החברה").

2.אגב ניהול עסקי החברה הזמינה החברה מהתובעת צנצנות דבש, במסגרת שתי עסקאות. העסקה הראשונה התבצעה, על פי האמור בתצהירו של מנהל התובעת, מר אורי עדן (להלן: "עדן"), בהמשך להזמנה של החברה מיום 25.8.99, ובגינה נמסר לתובעת שיק דחוי שזמן פרעונו 18.12.99. העסקה השניה בוצעה בהתאם להזמנה של החברה מיום 24.10.99.

3.לא שנוי במחלוקת כי:
3.1 התובעת סיפקה לחברה את הסחורה בהתאם להזמנות;
3.2 השיקים שנמסרו לתובעת תמורת הסחורה לא כובדו על ידי הבנק הנמשך, לאחר שבמועד פרעונם הוגבל חשבון החברה בבנק, ותמורתם לא שולמה לתובעת בכל אופן אחר;
3.3 השיק ששולם תמורת הסחורה בעסקה הראשונה וההזמנה בעסקה השניה, אשר צורפו לתצהיר עדותו הראשית של עדן, נושאים את חתימתו של הנתבע, אשר שימש במועדים הרלוונטיים כמפרקה הזמני של החברה, בצרוף חותמת החברה;

3.4 בהתאם לתמורת העסקאות שלא שולמה לתובעת הועמד סכום התביעה, בהסכמה, על סך של 77,800 ₪, נכון ליום 9.1.01 (ישיבת קדם המשפט מיום 13.7.01, עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 4).

4.בכתב התביעה נטען כי הנתבע חב, באופן אישי, בתשלום סכום התביעה, וזאת מכוח דיני החברות, דיני החוזים ופקודת הנזיקין (סעיף 8 לכתב התביעה והפרוט שם בסעיפים 32-26). בסיכומי הטענות נזנחו חלק עילות התביעה הנטענות, והתובעת סומכת תביעתה על אחריות מוחלטת נטענת של מפרק להפעלה גרעונית של חברה בפרוק, ולחלופין על אחריות נטענת על פי אמות המידה החלות לצורך קיומה של אחריות על פי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.

5.כנגד הנתבע הוגשו תביעות נוספות על ידי ספקים אחרים של החברה, בנסיבות דומות, קרי: תביעות שעילתן בשיקים שנמסרו לאותם ספקים כנגד הספקת סחורה לחברה שבפרוק, במועדים סמוכים לעסקאות נשוא התובענה, ואשר לא כובדו אף הם לאחר שחשבון החברה הוגבל. לטענת התובעת פסקי דין שניתנו כנגד הנתבע באותם הליכים, בהם העלה הנתבע טענות הגנה דומות לאלה שנטענו בהליך שבפני, מקימים מעשה בית דין המונע מהנתבע את האפשרות הדיונית להעלות את אותן טענות הגנה שנדחו בהליכים האחרים, ודין התביעה להתקבל על הסף מטעם זה בלבד.

6.הנתבע כופר בקיומה של אחריות אישית וטוען כי פעל בכשירותו כמפרקה הזמני של החברה, כאורגן של החברה, באופן שפעולותיו מחייבות את החברה (קופת הפרוק) בלבד.

עוד נטען על ידי הנתבע כי פסקי הדין שנזכרו לעיל אינם מקימים מעשה בית- דין. הנתבע המשיך וטען כי לאותם פסקי דין אין משקל של ממש, שכן כל ממצא עובדתי שנקבע בהם מהווה עדות שמועה בלתי קבילה, ככל שאינו נמנה על הראיות שבאו בפני, כל מסקנה הכלולה בהם מהווה עדות סברה, ולכל קביעה שבדין שיש בהם, יש ערך תקדימי מוגבל בהיותם פסקי דין שניתנו על ידי אותה ערכאה.

העדרו של מעשה בית- דין

7.נטען על ידי התובעת כי הנתבע מושתק מלהעלות את טענות ההגנה המועלות על ידו כנגד התביעה, וזאת לאור פסקי
הדין שניתנו ב-ת.א 3572/01 מרינה חברה ליבוא מזון בע"מ נגד עו"ד עידן גולדברג (להלן: "ענין מרינה") וב- ת.א 18425/00 ויליפוד אינטרנשיונל בע"מ נגד גולדברג (להלן: "עניין ויליפוד", וביחד: "פסקי הדין"), בהם נדחו טענות הגנה זהות שהועלו על ידי הנתבע בתביעות דומות שהוגשו על ידי ספקים אחרים. על פי הנטען, בהמשך להלכה שנפסקה ב-ע"א 258/88 פיכטנבוים נגד רשם המקרקעין, פ"ד מד (2) 576 (להלן: "פ"ד פיכטנבוים") נזנחה דרישת ההדדיות, קרי: הצורך בזהות בעלי הדין בהליך הראשון בזמן מזה, ובהליך בו נטען להשתק מכוח מעשה בית דין מזה, והומרה במבחן מהותי, האם היה למי שההשתק הנטען פועל כנגדו יומו בבית המשפט. מקום שניתן להשיב על אותה שאלה בחיוב, שוב אין נדרשת זהות בין הצדדים להליכים, ולפיכך, על פי הנטען, די בדחיית הגנתו של הנתבע בפסקי הדין על מנת לקבל את התביעה בעניננו, מכוח אותה טענת סף ומבלי להדרש לשמיעת ראיות. זאת מאחר והעובדות שנקבעו בפסקי הדין, המשמשות את היסוד העובדתי להכרעה שעל פיהם, דומות ומקבילות לעובדות בענייננו, ובתי המשפט הסיקו באותם מקרים כי הנתבע התרשל באופן המקים אחריות אישית שלו לנזקי הספקים, אשר לא נפרעו את תמורת הסחורה שסופקה על ידם.

8.אינני סבורה כי הנתבע מנוע מלהעלות את טענות הגנתו מחמת מעשה בית דין, וזאת בשים לב למשקלם המצטבר של השיקולים והטעמים שיפורטו להלן.

8.1 פסק הדין בעניין מרינה בוטל וממילא לא ניתן לסמוך עליו טענת מעשה בית דין.

על פסק הדין בעניין מרינה הוגש ערעור. בטרם התברר הערעור, הושג בין הצדדים לאותו הליך הסכם פשרה, על פיו בוטל פסק הדין שניתן על ידי הערכאה הראשונה, ואשר עליו נסמכת טענת ההשתק (על אף שכספים ששולמו על פיו לא הושבו). בית המשפט שלערעור נתן להסכם כאמור תוקף של פסק דין בערעור.

אני מקבלת את טענת הנתבע כי בכך, לאחר שפסק הדין בעניין מרינה עבר מהעולם, ולו בהסכמת הצדדים, אין בכוחו של פסק הדין הנ"ל לשמש השתק מכוח מעשה בית דין. לעניין זה ראה: נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (להלן: "זלצמן"), עמ' 249, שם נאמר:" המצב הרביעי הוא כאשר ערעורו של בעל הדין התקבל, ובית המשפט לערעורים ביטל או הפך את פסק דינו של בית משפט קמא. במקרה כזה חדל פסק הדין קמא מלהתקיים מעתה ואילך, וממילא אין עוד בכוחו להשפיע על התדיינויות נוספות כמעשה בית דין".

אינני מקבלת את טענת התובעת כי העובדה שיסודו של פסק הדין בערעור בהסכמת הצדדים מאיינת את התוקף המלא הנתון לביטולו של פסק הדין שניתן בבית משפט קמא. כך נובע, בראש ובראשונה מעצם מתן התוקף השיפוטי, בפסק הדין שבערעור, לביטולו של פסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא. תוצאה זאת גם עולה בקנה אחד עם מההלכה הכללית בדבר כוחו של פסק דין שניתן בהסכמה להקים השתק פלוגתה (ובענייננו כוחו של פסק הדין שבערעור להקים השתק פלוגתה בכל הנוגע לביטולו של פסק הדין). ההלכה בעניין זה סוכמה על ידי זלצמן כדלקמן: "לפי גישה זו, קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתה שבמחלוקת. נראה כי זו היא גישתו העקרונית של בית המשפט העליון, לפחות כפי שהדבר עולה משני פסקי הדין שבהם עלתה לפניו השאלה בדבר כוחו המחייב של פסק דין בהסכמה כהשתק פלוגתה בהתדיינויות אחרות בין אותם צדדים" (שם בעמוד 335).

התוצאה דלעיל איננה מפתיעה. קיומו של השתק או העדרו הינו עניין דיוני הניתן להתנאה ולהסכמה בין הצדדים. על פניו ולכאורה במסגרת "התן וקח" המאפיין הסכמי פשרה ביקש הנתבע לעקר את האפשרות כי פסק הדין בעניין מרינה יהווה מעשה בית דין, וזאת עיקר נפקותו של הסכם הפשרה שהושג. התובעת לא היתה צד להליכי המשפט בעניין מרינה, מבקשת להנות מהליך שנוהל על ידי אחר ושאין לה כל נגיעה אליו, ואין לה מה להלין על כך ש"באופן מלאכותי", כלשונה, הוסכם בין הצדדים להליך האחר על ביטולו של פסק הדין שניתן על ידי הערכאה הראשונה. הסכמה זאת כשרה ולגיטימית, וקיבלה תוקף מלא עת ניתן לה תוקף של פסק דין על ידי ערכאת הערעור.

בשולי הדברים בעניין זה יצויין, כי בניגוד לטענת הנתבע, אין בעצם הגשתו של ערעור על פסק הדין בעניין ויליפוד לגרוע מסופיותו של פסק הדין, כמשמעה של דרישה זאת לצורך הקמתו של מעשה בית דין, ואין בכך למנוע את ערכו המחייב בהקשר זה, לו התמלאו הדרישות האחרות שבדין לצורך הקמתו של השתק ("אחד מן התנאים להווצרותו של מעשה- בית- דין ...הוא שפסק הדין, נושא טענת המניעות בפי אחד מבעלי הדין, הינו סופי. דרישת הסופיות לעניין זה נבחנת קודם כל, מן ההיבט של בית המשפט שנתן את ההכרעה השיפוטית המסויימת, לאמור שזה סיים את מלאכתו השיפוטית במתן פסק הדין. העובדה שטרם חלף מועד הערעור על פסק הדין או אפילו שהוגש ערעור על פסק הדין אינה משמעותית לצורך מעשה בית דין. גם בכוחו של פסק דין הכפוף להליכי ערעור להקים מעשה בית דין בהתדיינות אחרת שבין אותם צדדים..."- זלצמן, עמ' 245).

8.2 כזכור, טענת ההשתק המועלית על ידי התובעת, על פיה זר להליך יוכל, בנסיבות מסויימות, להעלות טענת השתק פלוגתה כנגד יריבו, שהיה צד להליך אחר בו התעורר עניין דומה, מושתת על פ"ד פיכטנבאום. אולם, הפסיקה שלאחר פ"ד פיכטנבוים חזרה והדגישה כי זר להליך הראשון יוכל להנות מטענת השתק שמקים אותו הליך רק מקום שמדובר בטענת הגנה של הצד המבקש לסמוך על הממצא המהווה מעשה בית דין. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו בו מבקשת התובעת לטעון להשתק מכוח מעשה בית דין על מנת לייתר את הצורך בהוכחת תביעתה ועל מנת להדוף את טענות ההגנה של הנתבע.

לעניין זה ראה:


8.2.1 "אף במשפט הישראלי הפעלת כלל ההדדיות היא גמישה. פסיקת בית-משפט זה סטתה מכלל ההדדיות באותם מקרים שהצד הזר נזקק בהם להשתק פלוגתא כטענת הגנה, וכאשר בנסיבות העניין לא נגרם לצד שהשתתף בהליך אי-צדק. ראו, למשל: ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין [4], בעמ' 580-581; ע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי [5], בעמ' 850". (רע"א 7831/99 אהרון צוריאנו נ' ד"ר אברהם צוריאנו, פ"ד נז (1) 673, 683).

8.2.2 "נראה לי שלשאלה הראשונה ניתנה תשובה חיובית מפי השופט בך בעניין פיכטנבוים הנ"ל [3] שאזכרתיו זה עתה. לדעה זו הסכימו שני השופטים חבריו של כבוד השופט בך להרכב באותו עניין. אני מציע שלא לסטות מהלכה זו שפירושה כי גם מי שלא היה צד להליך שבו נוצר השתק פלוגתא יוכל להעלות את הטענה כטענת הגנה נגד מי שהיה צד לאותו הליך. דעה זו אושרה שוב מפי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי [5], בעמ' 850 והסכימו עמה השופטים ש' לוין ו-אור (ע"א 1041/97 אבי סרור נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1) 642, 655).

8.2.3 וראה גם: זלצמן, בעמוד 538 ו-ע"א 96/8265 רמט בע"מ נ' מנחם בריברום ו-18 אח',פ"ד נז (1) 486, 493-494.

8.3 זאת ועוד, הכלל היה ונותר כי דרישת ההדדיות וזהות הצדדים הינה תנאי להקמתו של מעשה בית דין, והלכת פ"ד פיכטנבוים מהווה חידוש, הקובע חריג לאותו כלל, הניתן ליישום, גם על פי פ"ד פיכטנבוים רק במקרים ראויים, ועל פי שיקול דעתו של בית המשפט.

הכלל הוא כי השתק הפלוגתה אינו מוגבל אך לגבי שאלה שבעובדה, אלא יכול שיחול גם לגבי מסקנה משפטית. "למעשה ברוב המקרים קשה לנתק ולהפריד בין מרכיביה העובדתיים של פלותא כלשהי לבין מרכיביה המשפטיים, שכן ההכרעה השיפוטית שניתנה לגביה כורכת יחדיו שאלות של חוק ועובדה, או מחילה כלל משפטי מסויים על מסכת עובדתית מסוימת. כך למשל, קביעה בדבר רשלנותו של מעוול בתביעת נזיקין..." (זלצמן 163). אולם, משנדרשת זלצמן לשאלה האם מן הראוי כי כלל ההשתק ימשיך ויחול אם אותה שאלה שבחוק תחזור ותעלה בין אותם צדדים בהתדיינות אחרת במנותק למסכת העובדות במסגרת הוכרעה בתובענה הקודמת היא משיבה על אותה שאלה בשלילה, בהמשך לעמדה שננקטה באותה שאלה במשפט האמריקאי (ראה שם עמוד 164 והטעמים הנזכרים שם). אמנם בענייננו אין מדובר בשאלת חוק זהה אותה מבקשים להחיל על מסכת עובדתית אחרת ומנותקת, אולם נדמה כי ההבדל העיקרי שבין פסקי הדין שניתנו בתביעות שהוגשו כנגד הנתבע בהן נמצא חייב באחריות אישית, לבין פסק הדין שדחה תביעה כאמור (פסק דינה של כבוד השופטת למלשטרייך ב-ת.א 16815/01 חנית ובטחון בע"מ נגד עו"ד עידן גולדברג, (להלן: "פסק הדין בעניין חנית ובטחון"), אשר אושר ב-ע"א 1150/05 חנית ובטחון בע"מ נגד עו"ד עידן גולדברג) אינו נעוץ בקביעות שבעובדה כי אם במסקנות שהוסקו מהן ובעיקר מהתפיסה בדבר היקפה הראוי של חובת הזהירות של מפרק זמני וגבולותיה, שהינה שאלה שבדין. אני סבורה כי גם שיקול זה היה צריך לפעול כנגד אימוצו של השתק מכוח מעשה בית דין, אולם שיקול זה מצטבר בלבד לטעמים שנימנו לעיל שיש בהם למנוע את חלותו של ההשתק הנטען.

9.לאור כל האמור לעיל תבחן אחריותו הנטענת של הנתבע לפרעון תמורת הסחורה שסופקה על ידי התובעת על פי הראיות שבאו בפני ועל פי פרשנותי את הוראות הדין הנוגעות בעניין. אפתח בסקירת הראיות העיקריות, אמשיך בבחינתה של המסגרת הנורמטיבית, ולבסוף תוסקנה המסקנות הנובעות מאלה.

הרקע העובדתי – הליכי הפרוק, פעולות המפרק וחשבון הבנק של החברה בבנק המזרחי
כללי – סקירת הראיות

10.מטעם התובעת נשמעה עדותו של עדן, מנהלה של התובעת ובעל השליטה בה. כמו כן הגישה התובעת, בהסכמת הנתבע, מסמכים שונים של בנק המזרחי בע"מ (להלן: "הבנק"), הנוגעים לחשבון הבנק של החברה בבנק, חשבון שנפתח על ידי הנתבע עם מינויו לתפקידו, החשבון העיקרי באמצעותו פעל, והחשבון עליו נמשך השיק לפקודת התובעת, אשר הוחזר על ידי הבנק.

11.מטעם הנתבע נשמעה עדותו של הנתבע, כאשר בהסכמת הצדדים, בנוסף על תצהירו וחקירתו בהליך שבפני הוגשו כראיה גם תצהירי עדות ראשית ופרוטוקולים של החקירות הנגדיות שנחקר עליהם הנתבע בשורה של הליכים אחרים (פסקי הדין שנזכרו לעיל והליך נוסף אשר הסתיים בפשרה בטרם מתן פסק דין), וניתנה הודעה כי תהא גם הסתמכות על ראיות שהוגשו בהליכי הביניים.

עדות עדן

12.בתצהיר עדותו של עדן תאור פרטי העסקאות נשוא התובענה, אשר כנזכר בסעיף 3 לעיל אינם שנויים במחלוקת. עדן הדגיש בתצהירו ובחקירתו כי ההזמנה השניה סופקה רק לאחר שאושרה בחתימת הנתבע, כי המשאית שהביאה את הסחורה לא פרקה אותה במשך מספר שעות עד לקבלתה של הזמנה חתומה כאמור, וכי לאחר שנטען שיש תקלה בהעברת ההזמנה החתומה כאמור בפקס למשרדי התובעת עמד עדן על כך כי תועבר למשרדי רו"ח התובעת בטרם אישר את פריקת הסחורה והספקתה לחברה.

מחקירתו הנגדית של עדן עולה כי עדן קיימה עם החברה קשרי מסחר בעבר רחוק יותר (שלוש או ארבע שנים קודם
לכן) כאשר קשרי המסחר עם החברה חודשו רק בתקופת הפרוק. המגעים היו בין נציגי התובעת, לא ברור האם עם עדן עצמו או באמצעות עובדיו. מהראיות גם לא עולה מסקנה חד משמעית בדבר קיומו של קשר ישיר בין עדן לבין הנתבע ויכול וקשר זה התקיים עם משרדו של הנתבע בלבד, אשר עדן היה מודע לקיומו, ועמד על כך כי ההזמנה השניה תאושר בחתימתו. לדברי הנתבע, האחרון לא פגש את עדן או נציגי התובעת מעולם והמגעים שבין התובעת לבין החברה התקיימו באמצעות מר שיינפלד (בעל המניות בחברה ומנהלה עובר לפרוקה, להלן: "שיינפלד").

13.בכתב התביעה ובתצהיר עדותו של עדן נטען כי בהעתרותו של הנתבע לדרישה כי ההזמנה תחתם על ידו יצר מצג כלפי התובעת לאחריות אישית שלו לתשלום תמורתה. הטענה כאמור נזנחה משלא נזכרה בסיכומי הטענות מטעם התובעת. למען הזהירות יוער כי אפילו לא נזנחה אותה טענה הרי שהיה מקום לדחותה. הן השיק והן ההזמנה נושאים את שם החברה שבפרוק, תוך ציונה של אותה עובדה, וחתימתו של הנתבע בצרוף שם החברה אינה יוצרת מצג של נטילתה של אחריות אישית. בית המשפט אינו בוחן כליות ולב ואינני יודעת מה היתה כוונתו של עדן עת עמד על אותה דרישה, אולם באופן אובייקטיבי, דרישה כאמור באה לכאורה להבטיח כי ההזמנה הינה על דעת הגורם המוסמך להתקשר בהזמנות בשם החברה שבפרוק, שהיה בעל זכויות החתימה הבלעדי בשם החברה, ולא ליצור ערבות אישית של המפרק הזמני. משכך אין בהענות לאותה דרישה על ידי המפרק הזמני להקים את המצג הנטען.

עדות הנתבע

14.ממסמכי תיק הפרוק שצורפו עולה, ובתצהירי עדותו הראשית של הנתבע וחקירותיו הנגדיות, כמתואר בסעיף 11 לעיל, נטען כמפורט להלן:

14.1 בעקבות מינויו של עו"ד ששון למפרק זמני של החברות הנזכרות בסעיף 1 לעיל, ביוני וביולי 96, והסמכתו לפעול להשגתו של הסדר נושים, אישרה אסיפת נושי החברות, ביום 20.4.97 הסדר נושים, אשר כלל את המשך ניהול עסקי החברה, ואישור הנושים כי כל אשראי שיינטל על ידי המפרק הזמני מספקים וצדדים שלישיים לצורך הפעלת החברה יהיה הוצאות פרוק (המשולמות לפני כל הוצאה אחרת ולפני פרעון חובות החברה שנוצרו ערב הפרוק).

14.2 ביום 10.11.97 ביקש עו"ד ששון להתפטר מתפקידו ולמנות תחתיו את הנתבע. בהחלטה מיום 17.11.97 מינה בית המשפט את הנתבע לתפקידו, תוך קביעתה של תקופת חפיפה בין בעלי התפקידים. על פי החלטת בית המשפט היה על עו"ד ששון, כחלק מהחפיפה להגיש דו"חות כספיים המתייחסים לתקופה בה שימש כמפרק זמני. דו"חות כאמור לא הוגשו על ידו. בתצהירו של הנתבע נאמר כי באותו מועד נענה על ידי רו"ח בטש, רואה החשבון של החברה בתקופת הפרוק הזמני (להלן: "רו"ח החברה") כי לא ניתן להפיק דו"חות כאמור בשל נתונים שהיו חסרים באותו מועד.

14.3 ביוני 1998 הגיש הנתבע דו"ח רווח והפסד לשנת המס שהסתיימה ביום 31.12.97. דו"ח זה הצביע על הפסד של כ-700,000 ₪, בניגוד למצג אשר יצר עו"ד ששון בפני הנתבע בתקופת החפיפה ולהודעתו לבית המשפט כי הביא את החברה לרווחיות. באותו מועד הוגש גם דו"ח נוסף המתייחס לחמשת החודשים הראשונים של שנת 98, בהם שימש הנתבע כמפרק הזמני, ובתקופה זאת עמדה יתרת ההפסד לתקופה על סך של כ-60,000 ₪ בלבד, אשר נבעה בחלקה הארי מהוצאות מימון.


14.4 החברה מכרה את הסחורות בהן סחרה באשראי שניתן ללקוחות ורכשה אותו באשראי ספקים ובאשראי בנקאי ונוסף. כנגד האשראי הבנקאי שניטל ולהבטחתו ניתנו לבנק המחאות של לקוחות התובעת. מסגרת האשראי שהועמדה לחברה על ידי הבנק לא היתה מספקת ולא תאמה את היקף הפעילות, והנתבע פעל להגדלתה, לאחר שרעייתו של שיינפלד, שהיתה בעלת נכסים, העמידה בטחונות אישיים שלה לבנק אשר כללו שעבוד על דירה, שעבוד כספים וערבות אישית על סך של 800,000 ₪. לדברי הנתבע מלבד העובדה שהיה בכך להטיב את מצב החברה היה בכך לתמוך באמונתו בדבר רווחיות הפעילות שכן ברי היה שיש בכך ביטוי לאמונתו של שיינפלד, אשר היה בקיא בפרטי העסקאות וניהלן, בכדאיות הפעלתה של החברה, שאלמלא כן לא היה גורם לכך שרעייתו, שהיתה בעלת נכסים, תשקיע השקעה משמעותית באותו עסק אשר עתיד לרדת לטמיון. כתוצאה מהעמדת הבטחונות כאמור הוגדלה מסגרת האשראי. לטענת הנתבע אושרה לחברה מסגרת אשראי של 700,000 ₪, כאשר היתה הסכמה נוספת, בעל פה כי הבנק יכבד שיקים של החברה עד לאשראי של 800,000 ₪, אלא שבגין חריגה מהמסגרת המאושרת תגבה ריבית חריגה. לטענת הנתבע היו מקרים של שיקים של החברה שלא כובדו על ידי בנק והוחזרו, חלקם בשל סיבות טכניות וחלקם בשל העדר כיסוי מספיק, אולם כך היה לפני שהועמדו הבטחונות דלעיל והוגדלה מסגרת האשראי, עד לארועי חודש נובמבר שיתוארו להלן. מחזור העסקאות של החברה עמד על מאות אלפי ₪ בחודש ומדי חודש הופקדו למעלה ממאה שיקים שנמשכו על ידי החברה.

לטענת הנתבע שיג ושיח עם הבנק היו חלק מהווית ניהולו של העסק, מאחר ונציגי החברה היו מפקידים שיקים של לקוחות באופן יומיומי, בסמוך לשעות הסגירה של סניף הבנק, בתום סבוב ההפצה בין לקוחות החברה, ולא אחת נדרש דווח מוקדם לבנק על צפי הפקדות באותו יום וכיוצא באלה. מאידך נטען על ידי הנתבע, כי להבדיל מפניות נקודתיות, שתמיד באו על פתרונן, הבנק מעולם, עד לנובמבר 98 לא הודיע על סרובו להמשיך וליתן לחברה אשראי. בנובמבר 98 הבנק חדל לכבד שיקים וחשבון החברה היה למוגבל. הנתבע ביקש לערער על אותה קביעה ופנה בבקשה לקבלת הוראות מבית המשפט בעניין זה, אולם, לאחר שהבנק הבהיר כי אין בדעתו להמשיך וליתן אשראי לפעילות החברה והוא מבקש להביא בתוכנית פעולה מסודרת לביטולה של מסגרת האשראי נסתם הגולל על ניהולה של החברה כעסק חי. הנתבע שמונה לצורך הליך ההבראה התפטר מתפקידו, ולאחר אותו מועד מונו אחרים כמפרקיה של החברה, באופן שבמועד פרעונם של השיקים לא היה עוד הנתבע מפרקה של החברה וחסר את הכוח והאפשרות
לגרום לפרעון השיקים נשוא התובענה.

14.5 בתצהיריו השונים של הנתבע תואר על ידו אופן מילוי תפקידו בכל הנוגע לניהול עסקי החברה. הנתבע הבהיר כי לא עסק באופן אישי בקשירת העסקאות בהן התקשרה החברה, כי אם פיקח על אופן ניהול החברה, תוך קיומו של קשר יומיומי עם שיינפלד ועובדי החברה. בכלל זה: קויימה תקופת החפיפה עם עו"ד ששון; התקיימה התייעצות עיתית עם רו"ח החברה; התקבלו באופן שוטף דו"חות מהנהלת החשבונות של החברה, תפקיד אותו מילאה עובדת שכירה של החברה; הזמנות בהן ביקש שיינפלד להתקשר הועברו לאישור הנתבע אשר בדק את סבירותן על יסוד מחזורים שבעבר ואת הצד הפיננסי, בשים לב תזרים המזומנים שהוכן על ידי הנהלת החשבונות ומצב חשבונות הבנק. הן בחקירותיו הנגדיות והן בדו"ח המפרק מספר 4 שהוגש לבית המשפט הדגיש הנתבע כי בצפי ההכנסות לא הובאו בחשבון לקוחות מסופקים; אחת לחודש היה הנתבע חותם על שיקים בהתאם להתחייבויות כלפי הספקים ותזרים המזומנים; הנתבע ערך ספירות מלאי ובקורות של מלאים ושל מחשב החברה.

14.6 בחקירתו השיב הנתבע כי אין דוחות כספיים המתייחסים לתקופת הניהול על ידו לאחר תום חמישה חודשים ראשונים אך על פי בדיקה שנערכה על ידו מדי חודש ההכנסות מהפעילות בכל חודש עלו על ההוצאות. עוד הצביע הנתבע על כך שממכתבו של עו"ד רוזנשטיין אשר מונה למפרקה הקבוע של החברה עולה כי על פי מאזן החברה ליום 31.10.99 לא עלו התחייבויות החברה מתקופת הפרוק על נכסיה באופן שלכאורה היה צריך להיות די בנכסי קופת הפרוק על מנת לפרוע את החובות מתקופת הפרוק הזמני, כשבנוסף היה החוב כלפי הבנק מובטח בבטחונות חיצוניים לחברה שהועמדו על ידי הגברת אורית שיינפלד.

המסגרת הנורמטיבית
15.עילת התביעה הנטענת כלפי הנתבע הינה הפרתה של חובת זהירות שחב כלפי התובעת.

16.חובת הזהירות שחב מפרק לחברה ולנושיה נדונה בספרה של פרופ' צ. כהן, פרוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2000) (להלן: "כהן"). המחברת סבורה כי המפרק אינו נושא משרה, הגדרה שיוחדה לאורגנים של החברה בתקופה שלפני הפרוק, אולם חובות האמון והזהירות המוטלות עליו דומות, על פי תוכנן, לאלה המוטלות על נושאי המשרה בחברה (שם, עמ' 322-321, וראה שם גם ההפניה לדעה אחרת בספרו של י.כהן, על פי יש לראות במפרק "נושא משרה" ולהחיל עליו את הוראות החוק בעניין חובות האמון והזהירות החלות על האחרונים).

חובת הזהירות המוטלת על מפרק נובעת מהוראות סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. עוולת הרשלנות מטילה על כל אדם חובת זהירות כאשר אדם סביר צריך לצפות שהתנהגות בלתי זהירה מצידו עלולה לגרום נזק לאחר באותן נסיבות.

"אחריותו של המפרק בגין הפרת חובת הזהירות על ידו תעשה על פי הקריטריונים שנקבעו בעניין זה בעוולת הרשלנות, דהיינו לפי המבחן כיצד היה נוהג מפרק סביר באותן נסיבות. אין לשפוט את התנהגותו של המפרק לאור ארועים מאוחרים יותר, שכן "חכמה לאחר מעשה" אינה יכולה לשמש הצדק להטלת אחריות". (כהן, שם בעמוד 322).

וכן:
"שיקול הדעת חייב להיות מופעל במיומנות ובזהירות ולאחר קבלת כל המידע הרלוונטי, שיכול המפרק לקבל לצורך גיבוש עמדתו. המפרק יכול להנות מהגנת הכלל של שיקול הדעת העסקי – BUSINESS JUDGEMENT RULE - מקום שהפעיל את שיקול דעתו בצורה מוטעית וגרם בכך נזק לחברה. תנאי לתחולתו של הכלל הוא שהמפרק פעל בצורה סבירה ולאחר קבלת כל המידע הרלוונטי שיכול היה לקבל לצורך גיבוש ההחלטה בנושא. אם המפרק נהג כך, ובכל זאת נגרם נזק לחברה, אין לראותו אחראי, שכן אין לראות את המפרק בגדר של מבטח". (כהן, שם בעמ' 323).

17.המחברת מדגישה כי יש להבחין בין תביעת נושה על פי סעיף 374 לפקודת החברות (להלן: "הפקודה") לבין תביעה אישית של נושה של החברה כנגד המפרק.

על פי סעיף 374 לפקודה מוקנית לכל בעל מניות ולכל נושה הפעלת זכות התביעה בגין הפרתה של חובת זהירות על ידי המפרק. אולם, זכות תביעה זאת היא בעצם הפעלה של כוח התביעה של החברה ובמקומה. התביעה אינה תביעתו של הנושה הבודד, אשר אינו רשאי לתבוע את נזקו, כי אם תביעה בה משולם סכום הנזק על ידי המפרק לקופת הפרוק, מלוא הנזק ולא רק הנזק שנגרם לנושה התובע. הכלי הדיוני דלעיל נועד להשיג יעילות וחסכון בעלויות התביעה וההליך על פיו מתקיים בפני בית המשפט המפקח על הפרוק (כהן, עמוד 328). התובעת וספקים אחרים של החברה אשר הגישו תביעות דומות כנגד הנתבע ושנזכרו לעיל לא נקטו באפיק הפעולה דלעיל.

"העובדה כי המפרק חב חובת זהירות כלפי חברה במילוי תפקידו, אין פירושה כי המפרק אינו עלול להמצא אחראי כלפי משתתף או נושה. חבות כזו עשויה לקום, כאשר המפרק ביצע עוולה נזיקית כלפיהם. כך, למשל, אם המפרק ביצע עוולה של תרמית כלפי נושה, הוא יתחייב בתשלום הנזקים, שנגרמו לו עקב כך. בכל הנוגע להפרת חובת זהירות, תחול אחריות אישית על המפרק כלפי בעל מניות ונושה כאשר בית המשפט יהיה מוכן להכיר בקימוה של חובת זהירות אישית כלפיהם. השאלה, מתי תוכר חובה כזו, נענית על פי שקולים של מדיניות משפטית" (כהן, עמוד 328).
שאלה זאת היא הצריכה הכרעה בענייננו. משתוכר חובת הזהירות כלפי הנושה המסויים, כי אז, על פי כהן, יחולו, בבחינת שאלת ההתרשלות, אמות המידה שנזכרו בסעיף 16 לעיל. גם שאלה זאת שנויה במחלוקת בין הצדדים בהליך שבפני.

18.כהן מציינת בספרה כי אין תביעות רבות כנגד מפרקים, כשהדבר נובע, ככל הנראה מכך שפעולות המפרקים מקבלות, דרך כלל, את אישור בית המשפט, שיש בו לגרום לשלילתו של הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה על ידי המפרק לבין הנזק שנגרם. במקרה האחרון תחול לדעת המחברת אחריות של המפרק רק אם העלים מבית המשפט עובדות רלוונטיות. פרשנותה של המחברת את היקפה של חובת הזהירות וגבולותיה כמתואר בסעיפים 16 ו-17 לעיל נתמכת בפסיקה אנגלית, כפי המובא בהערות השוליים של הטקסט בעמודים שצוטטו לעיל.

19.בסיכומי הטענות מטעם הצדדים נזכרות מספר החלטות של בתי המשפט המחוזיים בשאלת היקף אחריותו האישית של מפרק חברה אשר תסקרנה להלן.

19.1 ב- פשט"ר 40/97 אילן שביט נגד רביב עפק חפר - תשתיות ובניה (1982) בע"מ [ 99 (4) 162] (להלן: "פ"ד שביט") נדונה על ידי כבוד השופט לויט אחריותו האישית של נאמן בהסדר נושים על פי סעיף 233 לפקודה. בית המשפט סקר באותו עניין את המשפט המשווה, את היקף אחריותו של מפרק ואחריותו של דירקטור בחברה ופסק מתוך אנלוגיה לאלה.

בית המשפט מציין: כי המפרק הינו פקיד בית המשפט; כי איננו נאמן (כמשמעו בחוק הנאמנות) של החברה, של משתתפיה או של נושיה; כי הוא מוסמך לנהל את עסקי החברה ככל שהדבר רצוי לפרוקה המועיל; ורואה במפרק נושא משרה בחברה, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודה, עליו חלות כתוצאה מכך הוראות הפקודה בעניין אחריות נושאי משרה שבפרק ד1 (סעיף 96כד ואילך). בית המשפט ממשיך וקובע כי הפקודה מגדירה את חובת הזהירות של נושא המשרה כלפי החברה, אך אינה מטפלת בסוגיית אחריותו הישירה והאישית של מפרק כלפי צדדים שלישיים. עוד חלה על המפרק גם אחריות נושאי משרה (ואחרים) מפני נהול עסקי החברה בתרמית (על פי סעיפים 376-373 לפקודה, שנזכרו בסעיף 17 לעיל).

מאחר והפקודה אינה מסדירה את אחריותו של מפרק מקום שנטען כלפיו לאחריות אישית מכוח המשפט האזרחי הכללי, האחריות בנזיקין נושא הדיון דכאן, ולאחר שבית המשפט רואה במפרק נושא משרה, שדינו כדין דירקטור, פונה כבוד השופט בהמשך הדברים לסקירתה של ההלכה בדבר נסיבות והיקף אחריותו של דירקטור כלפי צדדים שלישיים, כדלקמן (כל ההדגשות שלהלן אינן במקור):

"באנגליה ובארה"ב ההלכה היא שדירקטור אינו חב חובת זהירות כלפי נושי החברה (גרוס, לעיל, בעמ' 307-293).

בשנת 1991 (תשנ"א) הוכנס פרק ד' 1 בדבר אחריות נושאי משרה, לפקודת החברות, שקובע את חובות הזהירות והאמון של נושא משרה כלפי החברה ומציין שאין באמור למנוע קיומן של חובות זהירות ואמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר (ס' 96 כ"ה (ב) וסעיף 96 כ"ד (ב)).

מידת חובת הזהירות נקבעה בפסק הדין קוסוי (ע"א 817/79 קוסוי נגד בנק י.ל. פויכטונגר, פ"ד לח (3) 253, 294). "חובת זהירות ומיומנות המוטלת על אנשים הפועלים ומבצעים שירות עבור אחרים" .

על שאלת אחריות דירקטור בחברה כלפי צד ג' השיב כב' השופט אור, בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח', דינים עליון, כרך נב, 853 (להלן: ענין מתתיהו):

א. אחריות חוזית:


"הכלל במצב דברים זה הוא, כי המנהלים אינם חבים כלפי המערערים (צד ג' - י.ל.) בגין הפרות החוזה שנכרת בינם לבין החברה: קיימת הפרדה בין אישיותה "משפטית של החברה לבין מנהליה, והמנהלים אינם אחראים כלפי צד שלישי אשר המקשר ב"הסכם עם החברה)...... על ההגיון שביסוד עיקרון יסודי זה עמד הנשיא שמגר בענין ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מה (5) 661, 699-698...
"מכאן, כי לא ניתן להטיל על המנהלים אחריות בגין הפרת ההסכם בין החברה לבין המערערים... הפרת החובה לנהוג בתום לב בביצוע חיובים חוזיים כמוה כהפרת חוזה, וככזו מטילה היא חבות על החברה, היא הצד לחוזה, ולא על נושאי המשרה".

ב. אחריות בנזיקין:

"חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו...
מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי,
במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין ישותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו... מצד שני, במקרים מסויימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית ...
לצורך הענין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות (ראו פסק דינו של בית המשפט האנגלי לערעורים בפרשת WILLIAMS V. NATNRAL LIFE, 1 BCLC 131 [1997] חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן (ראו פסק דינו של בית המשפט הפדרלי המחוזי במדינת לואיזיאנה בפרשת AVONDALE SHIPYARDS V. VESSEL THOMAS E. CAFFE, 434 F. SUPP. 920 (1977) או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ראו פסק הדין של בית המשפט לערעורים של מדינת מינסוטה בפרשת .AVERY V. SOLARGISER INTERN INC. 427 N.W. 675 (MINN APP. 1988) השאלה, על כן, היא האם הניחו המערערים תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים".
....
(עד כאן הציטוט מתוך ענין מתתיהו).

על אחריות דירקטור כלפי צד שלישי ראו גם ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מ"ה(3) 401, 405 וכן ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' אורן ואח', פ"ד לה (4) 253, 256...".

לאחר סקירת אחריותו של דירקטור שב בית המשפט בענין שביט לדון באחריותו של הנאמן בהליכי הסדר נושים, ועומד על קווי הדמיון שבין תפקידו לבין תפקיד המפרק המפעיל. בית המשפט קובע:

"(א) הוא (הנאמן) מתמנה ע"י בימ"ש שקובע את תפקידו ואת סמכויותיו. לפיכך, הוא בראש וראשונה "פקיד בימ"ש". הוא כפוף וחייב לציית להוראות של בימ"ש.
(ב) כאשר בימ"ש מסמיך אותו לנהל את עסקי החברה במקום הנהלתה, המנהל המיוחד הוא נציג של החברה ופועל בשמה כלפי צדדים שלישיים וחלות עליו חובות של "נושא משרה" כלפי החברה.
(ג) כאשר מדובר בהסדר נושים והמנהל המיוחד מתמנה לצורך קידומו או ביצועו, הוא חב חובת נאמנות לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי הנושים המשתתפים בהסדר.

נקודת המוצא בסוגית האחריות היא הדין הכללי. לעניננו: דיני חוזים ודיני נזיקין. ברור, שכאשר המנהל המיוחד פעל במסגרת סמכותו, לא הפר חוזה או לא גרם לעוולה או לא חרג מחובת הזהירות במקום בו היתה לו חובה כזאת (לפי הענין), לא צריכה להתעורר שאלת אחריותו האישית. אחריותו, אם בכלל, תהיה במסגרת תפקידו בלבד. הנושא יתעורר רק כאשר היתה הפרת חוזה או בוצעה עוולה או הופרה חובת אמון ע"י המנהל המיוחד.

השאלה שנדרש לה היא, האם ישנו צורך ובסיס משפטי לשחרר את המנהל המיוחד מאחריות אישית לפעולות או למחדלים שלו או של שלוחיו (אם היה חייב בהם לפי הדין הכללי) בקשר לביצוע תפקידו, ואם כן, מתי ועד כמה.

(א) מובן מאליו, שכל עוד המנהל המיוחד פעל או חדל בענין מסויים, לפי הוראות מפורשות של בימ"ש, הוא נהנה מחסינות מלאה...

(ב) לגבי פעולות שביצע במסגרת סמכותו אך ללא הוראה מפורשת של בימ"ש לפעול כפי שפעל, יש להבחין בין פעולות שעשה כפונקציה שיפוטית לבין פעולות אחרות. לדוגמה: החלטות של נאמן בתביעות חוב יזכו לחסינות מלאה בדיני נזיקין בהיותן "פעולות שיפוט" (סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])...

(ג) אנו דנים עתה בטענות בדבר פעולות או מחדלים של המנהל המיוחד במסגרת סמכותו, שאינם בגדר "פעולות שיפוט" ושאין להם חסינות מכח הוראה מפורשת של בימ"ש. את אחריותו של המנהל המיוחד יש לבחון לפי מהות הקשר שבין התובע לבין המנהל המיוחד ולאור הטענות המועלות נגדו בענין הנדון. אם מדובר בתובע שהוא צד ג', העילה תהיה עוולה בנזיקין או עילה חוזית בעוד שאם מדובר בתובע "סמוך", העילה יכולה להיות גם הפרת חובת אמון (BREACH OF DUTY).


(אא) אשר לעילה חוזית בקשר לחוזה שנכרת ע"י המנהל המיוחד בשם החברה - אם התובע אינו טוען שהמנהל המיוחד התחייב כלפיו בחוזה באופן אישי (בין כחייב ובין כערב), אין מקום להטיל אחריות אישית על המנהל המיוחד בגין הפרת החוזה. ניתן לתבוע אותו במסגרת אחריותו הרשמית ובמסגרת תפקידו בלבד. בענין מתתיהו נפסק כי, אף אם המנהל המיוחד נהג בחוסר תום לב בביצוע חיובי החברה לפי החוזה אין להטיל עליו אחריות אישית, אלא נאמר שהחברה הפרה את החוזה. האחריות למעשה ההפרה תהיה על החברה ולא על המנהל המיוחד שפעל כאורגן של החברה ולא באופן אישי.

(בב) אשר לעילת תביעה בנזיקין:

(1.1) אם העוולה בנזיקין הנטענת נגד המנהל המיוחד היא בקשר לחוזה או להתחייבות של החברה (ע"י המנהל המיוחד) כלפי צד - שלישי (התובע), אזי בד"כ לא יהיה מקום להטיל אחריות אישית על המנהל המיוחד. כפי שנאמר בענין מתתיהו הנ"ל:

"לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים חורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה" .
נטל ההוכחה יהיה מוטל על התובע בתביעה אישית את המנהל המיוחד, להוכיח מבחינה עובדתית ומשפטית, שהמנהל המיוחד חב חובת זהירות אישית כלפיו ובשל הפרת חובה זו נגרמו לו הנזקים הנתבעים על ידו.
(1.2) אם התביעה בנזיקין נגד המנהל המיוחד היא ללא קשר לחוזה או להתחייבות של החברה, ואם היא אינה תוצאה של מעשה או מחדל של עובדים של המנהל המיוחד במסגרת תפקידו, אלא תוצאה של מעשה אישי של המנהל המיוחד, אזי ניתן לתבוע את המנהל המיוחד בתביעה אישית.
(1.3) אם התביעה היא נגד המנהל המיוחד בעילה של מעשה עוולה אישית שביצע במסגרת תפקידו כלפי התובע (כגון: ביצוע רשלני של התחייבות שנובעת מתפקידו), ניתן לתבוע את המנהל המיוחד בתביעה אישית. התובע יצטרך להוכיח שהמנהל המיוחד חב כלפיו בחובת זהירות אישית ולא רק בחובת זהירות במסגרת תפקידו הרשמי. המנהל המיוחד יהיה זכאי להתגונן בפני תביעה כזאת במסגרת תפקידו...
....
החסינות בפני תביעות אישיות עומדת למנהל המיוחד רק לגבי התנהגותו במסגרת תפקידו ומעמדו כמנהל מיוחד תוך שמירת חובת הזהירות ותוך מילוי חובת האמון שחלה עליו (כאשר קיימת חובה כזאת כלפי התובע). יש להבהיר, שהמנהל המיוחד אינו אחראי לטעויות בשיקול דעת שעשה, אם עשה, במילוי ובמסגרת תפקידו, שאינן בגדר מעשה אישי של זדון או של רשלנות".

בשולי הדיון באחריותו של הנאמן נאמר על ידי בית המשפט:
"שקלתי שמא יש מקום להרחיב את ההגנה על המנהל המיוחד בפעולותיו במסגרת סמכותו גם למעשי רשלנות ולהציב את הרף לתביעה אישית נגדו על דרישה של "רשלנות רבתי" (ע"א 163/73 וולטון נ' זכריה, פ"ד כז (2) 761). זאת כדי לעודד נאמנים להיות נמרצים בתפקידם וכדי לא להרתיע אנשים מתאימים מלקבל על עצמם תפקיד של מנהל מיוחד או נאמן לצורך הסדר נושים. ואומנם, בארה"ב היו בתי משפט שהציבו רף גבוה לתביעה אישית וכללו מעשי רשלנות שנעשו בתחום סמכותו של הנאמן במסגרת אחריותו הרשמית בלבד (ללא אחריות אישית) .SHERR V. WINKLER, 552 F. 2D 1367 [LO CIR. (1979)] אולם, נראה לי, ששיטת המשפט שלנו אינה מצדיקה מתן "הנחה" גורפת למעשי רשלנות אישית של נאמן או של מנהל מיוחד הפועל בקשר להסדר נושים. גם אם נשווה אותו לצורך תביעה אישית בנזיקין לעובד ציבור, אין מקום לשחררו מאחריות למעשי רשלנות אישית (לא די במחדל ולא די במעשים של שלוחיו שארעו במסגרת סמכותו כדי להטיל עליו אחריות אישית) (סעיף 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אולם, עד כמה שהמנהל המיוחד הוא גם נאמן לפי חוק הנאמנות, ועד כמה שהתביעה היא בעילה של אי מילוי חובת נאמנות, בימ"ש רשאי לפטור אותו מאחריות אם פעל "בתום לב ונתכוון למילוי תפקידו" (סעיף 12 (ב) לחוק הנאמנות תשל"ט-1979).

אין מקום ל"הנחה" גורפת כנ"ל אם נקיש מאחריותו של דירקטור בחברה, שמעמדו בתאגיד אינו גורע מאחריותו האישית בנזיקין (לעיל, בע' 27)".

19.2 ההלכה שנפסק בפסק הדין בעניין שביט המצוטט בהרחבה בסעיף 19.1 לעיל אומצה בהסכמה ויושמה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת ב-פ"שר 307/98 (בש"א 283/03) מי השרון 1984 חברה למבנים מעץ בע"מ נגד קלת (1991)אפיקים בע"מ (בפרוק) ואח' (לא פורסם).

19.3 בפסק הדין בעניין חנית ובטחון שניתן על ידי בית משפט קמא אומצו המתווה ואמות המידה לאחריותו של
מפרק בנזיקין כפי שנקבעו בפסק הדין בעניין שביט ובספרות המשפטית (כפי שנסקרה בסעיפים 18-16 לעיל, בפסק הדין בעניין שביט ובפסק הדין בעניין חנית ובטחון). כנזכר בסעיף 8.3 לעיל, על פסק הדין של בית משפט קמא בעניין חנית ובטחון הוגש ערעור אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה.

19.4 עמדה והלכה אחרת עולים לכאורה מהחלטתה של כבוד השופטת אלשיך בפש"ר 1357/03 מיאב חברה קבלנית לבנין בע"מ (להלן: "פ"ד מיאב").

ההחלטה בעניין מיאב אינה עולה בקנה אחד עם האמור בהחלטה בעניין שביט ויתר המקורות שנזכרו לעיל אשר גזרו גזירה שווה בין היקף אחריותו של מפרק בנזיקין לבין אחריותו האישית של דירקטור בחברה. כך למשל נפסק בסעיף 2 להחלטה הנ"ל:

"מכל האמור עולה, כי כשם שנאמן בהקפאת הליכים אינו "חליף גרידא" לבעלי השליטה הקודמים בכל האמור במגעיו עם צדדים שלישיים (פש"ר 1361/02 בש"א 9258/02 בזק נ' תבל), כך אין חליף לבעלי השליטה במערך החבויות, נטילת הסיכונים והטלת האחריות, במקרה ונעשה צעד בלתי סביר הפוגע בנושי החברה.

אין פירושם של דברים, כי בכל מקרה בו טעה הנאמן בשיקול דעתו (קל וחומר, מקרה בו נכשלה הקפאת ההליכים בשל סיבות אחרות), תוטל אחריות אישית על הנאמן; נהפוך הוא. לו היינו מאמצים דין כזה, היה הוא יוצר הרתעת יתר, אשר היתה מרחיקה בעלי תפקיד פוטנציאליים מ"שוק הקפאות ההליכים", ואי לכך מצמצמת, בטווח הארוך, את הסיכוי להבראת חברות. פירושם של דברים, כי אחריותו של הנאמן לנזקים וכשלונות נבחנת לפי כלים אחרים, שונים מאלו בהם נמדדת אחריותו של בעל חברה סולבנטית. שיקולים אלו אינם מערבים את חזקת ה- Business Judgment Rule, עיקרם איזון בין שלושה אלה:

א. הרצון להגן על הנאמן ולמנוע הרתעת-יתר של בעלי תפקיד; זאת, אף מתוך הבנה כי הנאמן (עורך-דין או רואה חשבון במקצועו), אינו בעל מומחיות מקצועית ספציפית לתחום עיסוקה של החברה.....

ב. התובנה, כי מצבה ההתחלתי של החברה (בשונה מחברה סולבנטית), הינו בלאו-הכי בכי-רע, ואי לכך, סיכוייה להכשל ולהגיע לחיסול הינם "משופרים" מאשר של חברה "רגילה"; זאת הן בשל קשיים אובייקטיביים בתפעול החברה וניהול עסקיה, והן בשל קשיים עקיפים, כגון חשש בקרב צדדי ג' מלהתקשר עמה, נטיית בעלי ערבויות לדרוש את חילוטן, ועוד. אי לכך, כשלון הקפאת ההליכים אינו תמיד כשלונו של הנאמן דווקא, ומאידך גיסא, על הנאמן להיות מודע למצב ה"עדין" בו נתונה החברה ולכלכל את צעדיו בהתאם.ו

ג. חובת הזהירות ואמון המוגברת של הנאמן כלפי בית המשפט, החברה, ציבור הנושים וכל מי שעשוי להפגע מפעילותו; מעמד מיוחד זה של הנאמן מטיל עליו חבויות מיוחדות, ופועל לכיוון החמרה עמו, אם כשל מלמלאן".

בפסקה 3 לפסק הדין מסביר בית המשפט את אופן עריכתו של האיזון בית השיקולים המתחרים דלעיל, ובכלל זה נאמר שם:

"איזון חדש (ולא תמיד פשוט להפעלה) זה, הביא בין היתר להולדתן של מספר מושכלות יסוד; המושכלה המרכזית הינה, כי בניגוד לבעל שליטה רגיל, לגביו חל הכלל כי "הכל מותר, זולת מה שנאסר על-פי דין או חוזה", הרי שפרקטיקת הקפאת ההליכים הינה במידה רבה הפוכה: אין לנאמן, אלא את הסמכות אשר ניתנה לו על-ידי בית המשפט, ובמקום בו לא ניתנה סמכות, הרי שפעולתו אסורה.
......
מכאן נובע, כי איזון האינטרסים שהותווה קודם לכן, מתנקז במידה רבה אל שאלת ההיתר: בית המשפט, לאחר ששמע את עמדת הנאמן עצמו, והתייעץ עם הכנ"ר (ובמידת הצורך גם נושי החברה), מתווה לנאמן סמכויות מותרות להפעלה ומסגרת פעולה מסויימת; אם פעל הנאמן במסגרת אותו תיחום מותר, הרי שבית המשפט לא ימהר להטיל עליו אחריות אישית לכשלון, אף אם טעה הנאמן בשיקול דעתו. אלא, שאם בחר הנאמן, ביודעין, לחרוג מן המסגרת המותרת ולפעול בלא או בניגוד להיתר בית המשפט, הרי שבכך חרג מסמכותו, והפר הפרה יסודית את חובת האמון שלו כלפי בית המשפט, הנושים ושאר הצדדים המעורבים. למותר לציין כי למרות כלליותם של הדברים אין ספק שכל מקרה צריך להשקל לנסיבותיו...
.....
לסיכומה של נקודה זו: מסגרת הפעולה, המותווית לנאמן בהוראות בית המשפט, מגדירה למעשה את סמכותו לפעול בנכסי החברה (אף אם במובן של "חופש" לפעול, להבדיל מ"כח" לפעול). כאן, מצוי אף "קו פרשת המים" של איזון האינטרסים המתווה את קיומה או העדרה של אחריות אישית; אם פעל הנאמן בחריגה מסמכות, ובעיקר בניגוד להוראה פוזיטיבית ומפורשת של בית המשפט, דומה דינו לדין הפועל בנכס הזולת בלא
רשות, והוא עשוי לחוב, מכיסו האישי, בכל נזק שגרמה פעילות זו"

בפסקה 4 לפסק הדין מבהיר בית המשפט על שום מה לדעתו יש מקום להורות לנאמן או מפרק מפעיל, במסגרת ההוראות הניתנות לו על ידי בית המשפט, להמנע מהפעלה גרעונית של החברה. אולם, כפי שעולה מההחלטה בכללותה ומהאמור בפסקה 7 סיפא להחלטה, טעם ההחלטה נעוץ בהנחיה מפורשת שניתנה על ידי בית המשפט לנאמן באותו עניין להמנע מהפעלה גרעונית, המצג שיצר הנאמן לאורך זמן כי ההפעלה רווחית, הסתמכותם של בית המשפט והנושים שבהסדר על אותו מצג, והכשלון לדווח לבית המשפט על מקורות המימון של ההפעלה חרף הנחיה שניתנה לנאמן לעשות כן. הדברים פורטו בפסקה 1 להחלטה, בחלקים המודגשים של ההחלטה (ההדגשות במקור), ובסעיף 7 סיפא להחלטה.

19.5 לבסוף, לא למותר לציין שבהחלטה אחרת של כבוד השופטת אלשייך (פש"ר 1034/02)
(בש"א 8048/05) מנורה חברה לביטוח בעמ נגד עו"ד עפר בר און ואח') נזכרה ההחלטה בעניין שביט בהסכמה, ונאמר שם:

"הלכה פסוקה, ידועה ומושרשת היא , שלא להקל ולא להרבות במקרים בהם מוטלת אחריות אישית על בעלי תפקדי בהליכי חדלות פרעון. המניעים לכך רבים ומגוונים: החל מחשש מ"הרתעת יתר" של בעלי תפקיד פוטנציאליים, דבר אשר עשוי להקשות ולסרבל הליכי חדלות פרעון עתידיים (מה גם , שבניגוד לבעלי שליטה רגילים בחברה סולבנטית, בעל התפקדי הינו עורך די או רואה חשבון שתחום מומחיותו אינו בהכרע בניהול עסקים מסוגה של החברה);המשך, בחשש מפני ניסיונות של גורמים מעוניינים "להלך אימים" על בעלי תפקיד בתביעות מסוג זה... כל זאת, לצד המושכלה הכללית מתחום דיני התאגידים כי בדרך כלל מן הראוי לכבד את ההפרדה בין החברה למנהלים, נשוא עקרון הישות המשפטית הנפרדת.
בשל כל האמור לעיל קובעת ההלכה הפסוקה (החל מפש"ר 40/97...) כי הטלת אחריות אישית ... תעשה במקרים חריגים ומצומצמים, בהם קיימת חובת זהירות אישית, נפרדת מזו החלה בכובעו של בעל התפקיד כנמהל החברה, במקרים של רשלנות בוטה וחמורה, או במקרים מובהקים של חריגה מסמכות, הטעיית בית המשפט ויוצא באלה. זאת ואף זאת: בעניין רביב (פ"ד שביט כהגדרתו לעיל – ר.צ) קבע כבוד סגן הנשיא לויט כי אף במידה שהתובע טוען כי עסקינן בתביעה נזיקית, אזי:
"אם העוולה בנזיקין הנטענת כנגד המנהל המיוחד היא בקשר לחוזה או להתחייבות של החברה (על ידי המנהל המיוחד) כלפי צד שלישי (התובע) אזי בדרך כלל לא יהיה מקום להטיל אחריות אישית על המנהל המיוחד".
...
כן נקבע, כי במקרים בהם פועל בעל התפקיד במסגרת סמכותו כמנהל החברה, תהיה נטיה להמנע מהטלת אחריות אישית אף אם יכול היה לפעול באופן טוב יותר...".

דיון והכרעה בטענות התובעת
אחריות מוחלטת של בעל תפקיד להפעלה גרעונית

20.בסיכומי הטענות מטעם התובעת, תחת הכותרת: "אחריותו המוחלטת של עו"ד גולדברג כמפרק לחוב הנתבע", נטען, כעניין שבדין, לאחריותו האישית של בעל תפקיד להפעלה גרעונית של חברה לא סולבנטית, תוך שהטיעון סומך על ההחלטה בעניין מיאב ועל פסקי הדין שניתנו בעניינו של הנתבע בעניין מרינה ובעניין ויליפוד, פסקי הדין נושא הדיון בסעיף 8 לעיל, אשר יישמו את אותה טענה.

21.כפי שעולה מסקירת הספרות המשפטית וההלכה הפסוקה, לרבות ההחלטה בעניין מיאב, אינני סבורה כי הקביעה דלעיל משקפת את ההלכה הפסוקה במלואה, ואני מעדיפה את הפרשנות על פיה גדר אחריותו האישית בנזיקין של בעל תפקיד בחברה לא סולבנטית הינו כגדר אחריותו של דירקטור, בכפוף לסייגים שנקבעו בהחלטה בעניין שביט. זאת ועוד, אמת המידה העיקרית החלופית לקביעתה של אחריות אישית כפי שנקבעה בעניין מיאב הינה השאלה האם פעל המפרק בגדר ההוראות שניתנו לו על ידי בית המשפט או אם חרג מאלה. בשים לב לתוכנו של הסדר הנושים, אשר אושר על ידי בית המשפט של הפרוק, בהיות הזמנת הסחורה מהתובעת חלק משגרת ניהול עסקי החברה ובהעדרה של הוראה פוזיטיבית מפורשת ומוחלטת האוסרת על הפעלה גרעונית (להבדיל מעניין מיאב), כמו גם קיומם של דיווח מיידי של הנתבע על תוצאות הדו"חות הכספיים לתום תקופת הניהול על ידי עו"ד ששון (בדו"ח המפרק מס 4) ועל הצעדים שננקטו על ידי בנק המזרחי להגבלת החשבון בנובמבר 1988, הרי שגם על פי אמת מידה זאת ספק אם יש מקום להטלתה של אחריות אישית.

22.מקצת הטענות בפרק זה של סיכומי התובעת מתייחסות לפרטי הרשלנות הנטענת ותידונה איפוא בראש הפרק הבא המתייחס ליסודות עוולת הרשלנות הנטענת שעוול הנתבע כלפי התובעת.

האם חב הנתבע כלפי התובעת בנזיקין – חובת הזהירות

23.המשוכה הראשונה אותה על התובעת לעבור לצורך הוכחתה של עילת תביעה כנגד הנתבע בעוולת הרשלנות הינה
קיומה של חובת זהירות. מפרק ודירקטור חבים חובת זהירות מושגית כלפי נושי החברה. אולם, אני סבורה כי על פי ההלכה הגוזרת גזירה שווה בין בעל תפקיד לבין דירקטור, ובהמשך להלכה בעניין שביט, אשר לכאורה צוטטה בהסכמה גם על ידי כבוד השופטת אלשייך, כמובא בסעיף 19.5 לעיל, לא קמה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות התביעה שבפני. העוולה הנזיקית הנטענת כנגד הנתבע נובעת מהתקשרות של הנתבע, בתוקף תפקידו כמפרק, בשתי עסקאות להזמנת סחורה מהתובעת, ופעילות כאמור, שאינה נגועה בתרמית אינה מקימה חבות בנזיקין (ברשלנות) של הנתבע.

לפסק דין נוסף על פסקי הדין שנזכרו לעיל לעניין אחריותו של דירקטור לתביעות מסוג זה ראה: ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח (4) 693.

בפסק הדין הנ"ל נדונה אחריותו האישית של המערער אשר היה מנהלה הכללי של חברה. בין החברה לבין המשיבות הוסכם כי החברה תשלם למשיבות באמצעות המחאות דחויות. לאחר שחלק מן ההמחאות הדחויות חוללו, והחברה הפכה לחדלת-פירעון, הגישו המשיבות תביעה נגד המערער לבית-המשפט המחוזי, ובה עתרו לחיובו האישי בתשלום סכומי ההמחאות שחוללו. בית-המשפט קיבל את התביעה וקבע את אחריות המערער בעילות של תרמית והטעיה, רשלנות וחוסר תום-לב.

בית-המשפט העליון פסק כי מימצאי בית-המשפט המחוזי אינם מאפשרים לקבוע כי המערער הסתיר מפני המשיבות את קיומו של חשש ממשי וקונקרטי שהתעורר בלבו באשר לאיתנותה הכספית של החברה, או כי נהג כלפיהן בחוסר תום-לב, וכי מסקנה זו שומטת את הבסיס לחיובו של המערער בעילות תרמית, הטעיה וחוסר תום-לב. בית המשפט העליון מצא כי ניתן לקבוע לחובת המערער כי משלא השכיל להבחין מבעוד מועד במצב הקשה שאליו נקלעה החברה - חרף אותות האזהרה הגלויים שהיו לנגד עיניו - לא נהג כמצופה ממנהל סביר בנסיבות העניין, קרי: התרשל. אולם, חרף האמור לעיל קיבל בית המשפט את הערעור משום שהטלת אחריות אישית בנזיקין על מנהל חברה מותנית בכך שבמעשיו או במחדליו יתקיימו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על-פי דיני הנזיקין, כשלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. נפסק כי בהקשר זה עשויה להיות משמעות לנתונים כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות; חובות מקצועיות של המנהל המבוססות על מיומנות מקצועית שלו; קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי. בית המשפט מצא כי בהעדרם של איזה מהנסיבות דלעיל אין הצדקה לשינוי בהקצאת הסיכונים הרגילה שנוטלים על עצמם צדדים לעיסקאות בין תאגידים.

נסיבות מיוחדות כאמור, על פי הגישה הרואה את אחריותו של מפרק כאחריותו של דירקטור, אינן מתקיימות בענייננו. התובעת אינה נמנית על נושי החברה ערב הפרוק. ההתלבטות (בעקבות פסיקה אמריקאית) הנזכרת בפסק דין שביט הינה אם יש מקום להטלתה של אחריות רק במקרים של התרשלות רבתי, או אם יש מקום לפטור בעל תפקיד בחברה לא סולבנטית מאחריות שהיתה חלה בנסיבות אחרות על דירקטור. בפסק הדין בעניין שביט אמירה מפורשת כי אין מקום להטלתה של חובת זהירות הנובעת מעצם מילוי התפקיד או חובת זהירות מוגברת הנובעת מאותו מעמד. הכהונה כמפרק אינה באה איפוא בגדר הקטגוריה של מומחיות אישית של מנהל המבוססת על מיומנות מקצועית. בנוסף, הטענה בדבר נסיבות שהקימו ציפיה לאחריות אישית (עמידתה של התובעת על חתימתה של ההזמנה על ידי הנתבע), נזנחה, ודינה היה ממילא לדחיה (הכל כמפורט בסעיף 13 לעיל).

חבות בנזיקין – ההתרשלות הנטענת

24.הגם שלכאורה די באמור לעיל על מנת לדחות את התביעה בהעדרה של חובת זהירות של קונקרטית של הנתבע כלפי התובעת, למען הזהירות ולשלמות התמונה אתייחס להלן להתרשלות הנתבע הנטענת על ידי התובעת.

25.בסעיפים 17 עד 28 ו-30 עד 33 לסיכומי התובעת נטען להתרשלות הנתבע שבאה לידי ביטוי בכך שהמשיך בניהול עסקי החברה, ללא קבלתם של הדו"חות הכספיים המתייחסים לתקופת הפרוק שבניהולו של עו"ד ששון, וזאת תוך הפרת הוראת בית המשפט שהורתה על עריכתם של דו"חות כאמור, כאשר בהעדרם לא היתה לנתבע כל ידיעה אודות מצבה הפיננסי של החברה, וממילא לא יכול היה לקבל החלטה מושכלת על המשך ניהול עסקיה. נטען כי לו היה הנתבע עומד על הגרעון בפועל שהתקיים באותו מועד הרי שהיה נמנע מהתקשרויות נוספות, או למצער בית המשפט היה מורה לו לעשות כן.

אני מקבלת את המענה שניתן על ידי הנתבע לטענה הנ"ל בדבר העדרו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת, אפילו היה מדובר בהתרשלות, לבין ההתקשרות עם התובעת ונזקיה הנטענים. במאי 98 נערכו הדו"חות הכספיים, הגם שבאיחור ביחס למועד עליו הורה בית המשפט (לעו"ד ששון). בסמוך לקבלתם של הדו"חות דווחו הממצאים שנכללו בהם לבית המשפט ולנושים (דו"ח המפרק מס' 4), בית המשפט לא החליט על הפסקתו של הפרוק הזמני וגם הנושים לא עתרו לכך באותו מועד. העסקאות עם התובעת נקשרו כארבעה חודשים לאחר שתמונת המצב המלאה היתה ידועה למפרק הזמני לנושים ולבית המשפט, ובית המשפט לא הורה על הפסקת הפעלתה של החברה כעסק חי, הפעלה שהיתה כרוכה בהתקשרויות דוגמת ההתקשרות עם התובעת. לא רק זאת אלא שבאותו מועד (מאי 98) הוכנו גם דו"חות המתייחסים לחמשת חודשי ההפעלה הראשונים על ידי הנתבע, כשאלה מצביעים על שינוי דרמטי לטובה ברווחיות הפעילות, וכחודשיים לאחר אותו מועד, ובטרם ההתקשרות עם התובעת, ניתנו לבנק בטחונות שמקורם
אינו בנכסי החברה.

הנתונים הנזכרים בסעיפים 25 ו-26 לסיכומי הטענות מטעם הנתבעת חלקיים ואינם נותנים את התמונה המלאה. אם מתייחסים לבדיקת החשבונות בדיעבד הרי שמאותו מסמך הנזכר בסעיף 25 עולה לכאורה כי סכום נכסי החברה היה מספיק על מנת לכסות את התחייבויות הפרוק (על אף שבסופו של יום לא כך היה בפועל). האמור בסעיף 26 אף הוא אינו תאור נאמן של פעילות הנתבע, שעל פניו ולכאורה, על פי עדותו, הנסמכת בראיות ביחס לחלק הראשון של תקופת הניהול על ידו, לא תרם להפסד ולגידול בנשייה בחברה מעבר לאלו שהתקיימו ערב כניסתו לתפקיד (ושנבעו בעיקרם ממצב החברה במועד מינויו של עו"ד ששון למפרק זמני ומההפסד הנוסף שנוצר בתקופתו של עו"ד ששון).

26.בסעיפים 43-48 לסיכומי התובעת נטען כי הנתבע התרשל בניהולה של החברה במימון דק, קרי בסיס מימון ללא הלימות בין התחיבויות להשקעה. הטענה כאמור נטענה בעלמא, ללא הצגתם של הנתונים הכספיים הנוגעים בענין וללא טענה כלשהי, קל וחומר ראיה מתי מתקיימת הלימות בין ההתחייבות להשקעה. הפעלתה של חברה לא סולבנטית על ידי בעל תפקיד מתאפיינת פעמים רבות במצוקת מזומנים, בצורך לגייס אשראי, וצידוקה בציפיה כי הפעלת החברה תביא לרווח שיאפשר הן את השבתו של אותו אשראי והן תשלומים לנושים על חשבון חובות העבר. אשר על כן עצם ההדרשות לאשראי, ללא פרטים נוספים וניתוח פיננסי, תוך הסתמכות על אחרית הדברים, כחכמה שלאחר מעשה, אינה יכולה ללמד על התרשלות. זאת ועוד, כנזכר לעיל לאחר מינויו של הנתבע, וכחודשיים לפני ההתקשרות בעסקה הראשונה עם התובעת הועמדו בטחונות אישיים מטעם שיינפלד (ראה נספח ד1 בקובץ "מסמכי בנק המזרחי"), בעוד שעד לאותו מועד הבטחונות היחידים לאשראי הבנקאי שניטל היו נכסי החברה עצמה.

27.בסעיפים 58-65 לסיכומי התובעת נטען כי הנתבע התרשל בניהול עסקי החברה בכך שנטל הלוואות בשוק האפור ללא אישור בית המשפט, כשהכוונה להלוואות שניטלו מחנית ובטחון. התובעת הוסיפה וטענה כי על פי הלכת מיאב שנזכרה לעיל חריגה מההוראות הניתנות למפרק על ידי בית המשפט המפקח על הפרוק מקימה אחריות אישית.

הטענה בדבר חריגתו של הנתבע מהסמכויות שהוקנו לו על ידי בית המשפט בנטילת ההלואות כאמור נטענה ונדונה בתביעתה של חנית ובטחון כנגד הנתבע, ונדחתה בפסק הדין שניתן בעניינה של חנית ובטחון, פסק דין שאושר על ידי ערכאת הערעור. בהליך שבפני לא באו כל ראיות חדשות או נוספות בעניין זה והאמור בפסק הדין בעניין חנית ובטחון יפה גם בענייננו. בנוסף, ספק בעיני אם קיים קשר סיבתי ישיר בין ההלואות דלעיל לבין המחדל מלפרוע את תמורת ההזמנות שסופקו על ידי התובעת.

28.בסעיפים 49-57 לסיכומי הטענות מטעם התובעת נטען כי הנתבע התרשל במתן שיקים בחריגה מהמסגרת, וכי "במועדים בהם מסר עו"ד גולדברג לתובעת את השיקים, חרגה החברה ממסגרת האשראי שנקבעה לה".

כעניין שבעובדה, על פי דפי החשבון שצורפו באסופת "מסמכי בנק המזרחי" בתום יום העסקים של ה-25.8.99, מועד ההתקשרות בעסקה הראשונה עם התובעת עמד חשבון החברה ביתרת חובה של כ-635,000 ₪, ובתום יום העסקים של ה-24.10.03, מועד העסקה השניה, ביתרת חובה של כ- 682,000 ₪, וזאת כאשר על פי המסמך ד1 שבאסופת מסמכי בנק המזרחי (מכתב הבנק לנתבע מיום 7.7.99),ניתנה לחברה מסגרת מאושרת של 650,000 ₪ בחח"ד ו-50,000 ₪ נוספים בכרטיס אשראי, ועל פי עדות הנתבע, שלא נסתרה, הוסכם בעל פה, באותו מועד על אפשרות חריגה נוספת עד 800,000 ₪, תוך תשלום ריבית חריגה על כל חריגה מעבר למסגרת המאושרת.

בנוסף, והעיקר, השאלה איננה מה היו היתרות במועד משיכת ההמחאות, כי אם מה היה הצפי של הנתבע ביחס ליתרה בחשבון הבנק במועדי התשלום המוסכמים. בעניין זה ניתנה גרסת הנתבע ביחס למתכונת עבודתו, התנאים והמידע שעל בסיסם אושרו עסקאות ונמשכו שיקים מעותדים (הכל כמפורט בסעיף 14.5 לעיל), כשעדות זאת לא נסתרה ולטעמי לא עורערה. באימוצה של אותה עדות אין התנהגותו של הנתבע מגלה התרשלות.

האמור לעיל מהווה גם מענה לטענות שהועלו בסעיפים 34-42 לסיכומי התובעת, תחת הכותרת "חריגה ממסגרת האשראי המאושרת". עיקר הטיעון שם נסב על אימוץ הקביעות שבעובדה ובדין שבפסק הדין מרינה, ההכרעה המתוארת שם הינה פרי ותולדה של אמת המידה שנבחרה לצורך בחינתה של השאלה התרשלות מהי, השונה מאמות המידה החלות לדעתי על מפרק חברה, הכל כמפורט בהרחבה בחלק פסק הדין הנושא את הכותרת "המסגרת הנורמטיבית".

סוף דבר

29.סוף דבר, מכל הנימוקים שפורטו בפסק הדין אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע.

בכלל נסיבות העניין, לרבות קיומם של פסקי דין סותרים בשאלת היקף אחריותו של המפרק, נסיבות הנשיה (הספקת הסחורה ללא קבלתה של תמורה כלשהי), ההמתנה הממושכת להתקדמות הליכי הפרוק והליכים משפטיים אחרים וכיוצא באלה לא ראיתי לנכון לפסוק הוצאות משפט לחובת התובעת וכל צד ישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת זהירות חברות

  2. חובת זהירות המזיק

  3. חובת זהירות בנקים

  4. חובת זהירות רשלנות

  5. חובת זהירות בחלוקה

  6. חובת זהירות מוגברת

  7. חובת זהירות בנקאית

  8. חובת הזהירות הכללית

  9. חובת זהירות דירקטור

  10. חובת זהירות ברשלנות

  11. חובת זהירות בנזיקין

  12. חובת הזהירות המושגית

  13. חובת זהירות קונקרטית

  14. חובת הזהירות הבנקאית

  15. חובת זהירות דירקטורים

  16. חובת הזהירות של העובד

  17. חובת הזהירות של מעביד

  18. חובת הזהירות כלפי הבנק

  19. חובת הזהירות של המעביד

  20. חובת הזהירות מנהל חברה

  21. חובת הזהירות כלפי קבלן

  22. חובת הזהירות מנהל עבודה

  23. חובת הזהירות במעבר חציה

  24. חובת הזהירות כלפי ניזוק

  25. חובת זהירות מבחן הצפיות

  26. חובת הזהירות כלפי מטופל

  27. חובת הזהירות חוק החברות

  28. חובת הזהירות של עורך דין

  29. חובת הזהירות מזמין עבודה

  30. חובת הזהירות במשפט העברי

  31. חובת זהירות וחובת אמונים

  32. חובת הזהירות הכללית בנהיגה

  33. חובת הזהירות פקודת הנזיקין

  34. חובת הזהירות הכללית תקנה 21

  35. חובת הזהירות בעוולת הרשלנות

  36. חובת הזהירות בהליכי פינוי דירה

  37. חובת זהירות מושגית בעל מקרקעין

  38. חובת הזהירות כלפי מי שאינו לקוח

  39. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית

  40. הבחנה בין חובת תום הלב לחובת הזהירות

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון