חובת זהירות המזיק


הנשיא א' ברק

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' גינת) מיום 31.5.2000 בת"א 339/94, שלפיו נדחתה תביעת המערער לפיצויים בגין נזקים שגרמה המשיבה למטעיו.

העובדות

1. המערער הינו בעל מטע תפוחים המשתרע על שטח של 650 דונם. חלק מהשטח (250 דונם) משיק לגדר הגבול של ישראל עם לבנון. לאחר שנת 1967 סלל הצבא שביל טשטוש (להלן – השביל) העובר, בקטע של כשני ק"מ, בסמוך לגדר הגבול וחוצץ בין הגדר לבין מטעי המערער. ייעודו של השביל לחשוף עקבות של חודרים לשטחה של ישראל מלבנון. כדי לשמור על האפקטיביות של השביל בגילוי עקבות טריות נוסע על השביל רכב צבאי (להלן – רכב טשטוש) כמה פעמים ביום, כשהוא גורר מאחוריו מתקן לגריפת אדמת השביל. פעולה זו מעלה ענני אבק המכסים את מטע התפוחים של המערער וגורמים לירידה בתפוקת המטע ובטיבה.

2. בין המערער למשיבה התנהלו, לאורך שנות השבעים והשמונים, מגעים בעניין הקטנת נזקי המערער, ובמהלכם הועלו הצעות להקטנת הנזקים למטע, בין היתר בדרך של הפחתת מספר הנסיעות היומיות על שביל הטשטוש; הקטנת מהירות הנסיעה על השביל; הרטבת שביל הטשטוש; הצבת יריעות בד לאורך המטעים. אמצעים אלה לא נוסו הלכה למעשה בשל קשיים אובייקטיביים. אמצעי נוסף היה נטיעת שדרת ברושים לאורך המטעים. אמצעי זה נוסה אך ללא הצלחה. לאחר שהמגעים בין הצדדים

לא הביאו להפחתת ענני האבק, הגיש המערער (ביום 3.2.1991) תביעה כנגד המשיבה, אך זו נמחקה בהסכמת הצדדים מתוך ניסיון נוסף להגיע לפתרון מוסכם. משלא הגיעו הצדדים להסכמה הגיש המערער (ביום 1.4.1994) תביעה נוספת. בתביעתו טען המערער כי המשיבה התרשלה בביצוע פעולות הטשטוש בשנים 1992-1984, משום שלא נקטה אמצעי זהירות כפי שהיה עליה לנקוט בנסיבות העניין. הנזק הנתבע הועמד על 10 מיליון ש"ח, מטעמי אגרה. טענה נוספת בוססה על עוולת המטרד, אך היא נזנחה במהלך הדיונים בבית-המשפט המחוזי. המשיבה, לעומתו, טענה כי אין להטיל עליה חובת זהירות בגין פעולות ביטחון שוטפות מן החשש של הצפת בתי-המשפט והטלת עומס כלכלי כבד על כתפיה. לחלופין נטען כי בהיעדרן של אפשרויות אפקטיביות וסבירות למניעת היווצרותם של ענני האבק נשללת קיומה של התרשלות מצדה.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי

3. בית-המשפט המחוזי קבע (ביום 31.5.2000) כי אין מניעה, עקרונית, מהטלת אחריות על מדינת ישראל, משום שפעולת הטשטוש היא פעולת מנע שיגרתית המבוצעת שנים רבות. ככזו היא איננה בגדר פעולה מלחמתית, כמובנה בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952. כמו כן לא נמצאו שיקולי מדיניות משפטית המונעים הכרה בחובת זהירות של המשיבה כלפי המערער. מכאן עבר בית-המשפט לבחינת השאלה אם אופן פעולת הטשטוש מהווה הפרה של חובת הזהירות. בדיקה זו נעשתה על רקע הדרכים האפשריות להפחתת ענני האבק ונזקיהם שלהם טען המערער. בית-המשפט בחן את האפשרויות שהעלה המערער: הפחתת התדירות של נסיעות הטשטוש, הפחתת מהירות הנסיעה, הרטבת השביל, הצבת יריעות או צמחייה שתחצוץ בין השביל למטעים, שטיפה עילית של המטע. נקבע כי המערער לא הוכיח עד כמה אפשרויות אלה יביאו להפחתת ענני האבק ומה השפעתן על המטע. זאת ועוד, בית-המשפט קבע כי המערער לא הוכיח מה הן ההשלכות של יישומן על הביצוע התקין של פעולת הטשטוש. לפיכך נדחתה תביעת המערער. בית-המשפט המחוזי, למרות התוצאה שהגיע אליה, בחן את הנזק שגרמו ענני האבק למערער. על בסיס הראיות שהוצגו לפניו נפסק כי הנזק עומד על שליש מהסכום הנתבע.

הערעור

4. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש ערעור זה. מיד לאחר הגשת הערעור (ביום 4.9.2000) החלו הצדדים בהליך של גישור. הליך הגישור נכשל (ביום 3.9.2001), והטיפול בתיק התחדש. המערער חוזר על טענותיו בפני בית-משפט קמא ומוסיף להן טענות כנגד קביעותיו של בית-המשפט. הוא טוען, בין היתר, כי עמד בנטל הוכחת התרשלותה של המשיבה. כמו כן המערער טוען כי כימות נזקיו היה שגוי. כל טענותיו מצויות אפוא במישור עוולת הרשלנות בלבד. המשיבה, לעומתו, מבקשת לקיים את פסק-הדין.

המסגרת הנורמטיבית

5. אחריותה של המשיבה נקבעת במקרה שלפנינו על פי הוראות סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין). הטלתה תלויה בהוכחת התגבשותם של יסודות העוולה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה (ראו למשל ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (להלן – פרשת גורדון [1]), בעמ' 128). בערעור שלפנינו אין עוד מחלוקת בין הצדדים בדבר חובת זהירות המוטלת על המשיבה כלפי המערער, כמו כן אין חולק כי המערער ניזוק מענני האבק שיצרה המשיבה בפעולות הטשטוש שביצעה. אם כן, גדר הספק הוא ביסוד ההתרשלות. השאלה שעומדת במוקד הערעור היא אם הפרה המשיבה את חובת הזהירות כלפי המערער.

דיון

6. רמת הזהירות הנדרשת על פי עוולת הרשלנות מצויה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. וזו לשון הסעיף:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

רמת הזהירות הדרושה, שסטייה ממנה היא התרשלות, נבחנת על פי סבירות ההתנהגות בנסיבות אותו מקרה. השאלה הינה כיצד האדם הסביר, הנתון במצבו של המזיק, מתנהג (ראו: ע"א 2625/02 נחום, עו"ד נ' דורנבאום [2]; ע"א 169/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות [3], בעמ' 128). שאלה זו היא נורמטיבית ולא תיאורית. סבירות התנהגותו של המזיק נקבעת על-ידי האיזון בין השיקולים הרלוונטיים בהתאם למשקלם (ראו ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל [4]). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

"על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק... לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה..." (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [5], בעמ' 131).

7. מה הם השיקולים הרלוונטיים לבחינת סבירות התנהגותו של המזיק? האינטרסים והערכים המובאים בחשבון הם אלה של המזיק, של הניזוק ושל החברה בכללותה (ראו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם (להלן – פרשת סבג [6]), בעמ' 107-109; ע"א 4025/91 צבי נ' קרול [7], בעמ' 790; J.G. Fleming The Law of Torts [15], at p. 127). ביחס למזיק, יש לבחון את גודל ההוצאות הכרוכות במניעת נזקו של הניזוק. זאת ועוד, במקרה שבפנינו אין מדובר באירוע נזיקי יחיד, אלא בפעילות יוצרת נזק הנמשכת מדי יום ביומו במשך שנים. נתון זה – רמת הפעילות שהמזיק בוחר – צריך אף הוא לבוא לידי ביטוי בתהליך שקילת האינטרסים העומדים בבסיס פעילות המזיק (ראו: S. Shavell Economic Analysis of Accident Law [16], at pp. 5, 46; S. Shavell “Strict Liability versus Negligence” [20]). ביחס לניזוק, נבחנת חומרת הפגיעה ברכושו והסתברותה. ככל שתוחלת הנזק לניזוק גבוהה יותר, כך גם תוחמר חובתו של המזיק לנקוט אמצעי זהירות למניעת הסיכון. לצד שיקולים אלה עומדים אינטרסים וערכים הנוגעים לחברה כולה (ראו: ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה [8], בעמ' 162; ע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 632; פרשת סבג [6], בעמ' 107). במסגרת זו יש להביא בחשבון את החשיבות שמייחסת החברה למניעת הנזק כמו גם לתועלת החברתית הצומחת מפעילות המזיק.

8. על רקע שיקולים אלה יש לבחון את סבירות התנהגותו של המזיק. אמת מידה זו מאזנת בין השיקולים המתנגשים, בהתאם למשקלם הראוי. על האיזון לבטא את תפיסת החברה ביחס להתנהגות הראויה שיש לצפות מהאדם הסביר בנסיבות העניין (ראו פרשת גורדון [1], בעמ' 131). על רקע זה נפנה לנסיבות המקרה שלפנינו.


מן הכלל אל הפרט

9. תכליתה של פעולת הטשטוש היא גילוין של חדירות לתוך שטח מדינת ישראל מתוך לבנון. לציבור אינטרס רב בקיומה של פעילות זו. המשיבה חייבת לנקוט אמצעים מסוג זה כדי להבטיח את ביטחון הציבור. אין למנוע את הפעילות הביטחונית שנועדה להגן על תושבי המדינה, בכלל, ועל תושבי האזור, בפרט, מפני חדירות של גורמים עוינים אך ורק בשל החשש של פגיעה ברכוש המצוי בקירבת הגבול. המערער עצמו, על חבריו, נהנה מפעילות זו באופן ישיר ומיידי עקב קירבתו לגבול. ודוק, שאלת ההתרשלות אינה עוסקת בעצם פעולת הטשטוש, אלא אך בדרך שבה היא מבוצעת. ואכן, המערער אינו חולק על נחיצות פעולת הטשטוש. עם זאת חיוניותה של פעולת הטשטוש אינה מצדיקה את זניחת החובה לנקוט אמצעי זהירות כדי להפחית את הפגיעה במטעי המערער. חובת המשיבה נבחנת אל מול האמצעים הסבירים שעומדים בפניה. אכן, "אמצעי הזהירות עצמם הם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות" לרשות המשיבה (ראו: ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן [10], בעמ' 742). בית-המשפט המחוזי בחן את האמצעים שהיה – לטענת המערער – על המשיבה לנקוט כדי להפחית את הפגיעה במטע. על סמך בחינה זו קבע כי המערער לא הוכיח חוסר סבירות באופן ביצוע הטשטוש. איני מוצא מקום להתערב בקביעה זו. חלקם של האמצעים המוצעים פוגעים בעצם פעולת הטשטוש, ומטעם זה אין לקבלם. כך למשל, צמצום מספר הנסיעות על שביל הטשטוש והרטבתו פוגעים ביכולתו של הצבא לגלות חדירות לשטח מדינת ישראל. אמצעים אחרים שהוצעו על-ידי המערער, לא הוכח כי הם ניתנים ליישום או כי יביאו להפחתת ענני האבק.

10. נוסף על אפשרויות אלה טען המערער כי על המשיבה היה להפחית ממהירות נסיעת רכב הטשטוש כך שפעולת הטשטוש לא תיצור ענני אבק משמעותיים. בסיכומי המשיבה נטען כי מהירות נסיעת רכב הטשטוש עומדת על 30-25 קמ"ש. האם אי-הפחתת מהירות הנסיעה היא בבחינת התרשלות? איני מוצא מקום להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה המערער לא הוכיח חוסר סבירות באי-נקיטת אמצעי זה. כך למשל לא הובררו ההשלכות שיש להפחתת מהירות הנסיעה על פעילותו של הצבא. האם סטנדרד התנהגות זה יחייב את הצבא להפחית את מהירותו לאורך מטעי המערער בלבד (2.5 ק"מ), או שמא ציר התנועה של רכב הטשטוש עובר בסמיכות למטעי יישובים נוספים כך שזמן הנסיעה יתארך בצורה משמעותית? מה הן ההשלכות על מצבת כוח האדם של הצבא כתוצאה מנקיטת אמצעי זהירות זה? המערער לא הניח תשתית ראייתית בעניין זה (ראו מוצג י' לסיכומי המשיבה). משכך הם פני הדברים, לא הוכח כי המשיבה אחראית כלפי המערער במסגרת עוולת הרשלנות.

11. הטרידה אותנו השאלה אם העותר אינו זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מפעילות המשיבה גם בהיעדר רשלנות, מכוח עילה חוקתית או מינהלית (ראו: בג"ץ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות [11], בעמ' 99; בג"ץ 2665/98 נחום נ' משטרת ישראל – מפקד מרחב דן [12], בעמ' 460-461 והאסמכתאות שם; ע"א 9185/03 טננבוים נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ [13], בעמ' 364-366; ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות [14]). פעילותה החיונית של המשיבה שכלל הציבור נהנה ממנה יוצרת – כתוצר לוואי שלה – נטל. האם על הנטל ליפול במלואו על שכמו של המערער? שאלה זו זכתה להתייחסות מקיפה, בין היתר, במשפט הגרמני המכיר בנסיבות דומות בעוולה חוקתית של מעין הפקעה (enteignungsgleicher Eingriff) ובעוולה חוקתית של הטלת נטל עודף על הפרט לטובת הציבור (Aufopferung) (ראו M.P. Singh Germen Administrative Law in Common Law Perspective [17], at pp. 260-266). סוגיה זו הוכרה גם במשפט הצרפתי במסגרתן של עוולות מינהליות המטילות אחריות על רשות מינהלית היוצרת בפעילותה סיכון שמתפזר באופן לא שוויוני בין אזרחיה (ראו: L.N. Brown, J.S. Bell French Administrative Law [18], at pp. 185-191; R. Errera “The Scope and Meaning of No-fault Liability in French Administrative Law” [21]; D. Fairgrieve State Liability in Tort [19], at pp. 71-72). בערעור שבפנינו לא ביקש המערער סעד המבוסס על המשפט המינהלי והחוקתי. ממילא לא שמענו טיעונים בנושא זה. אף לא הונחה בפנינו תשתית עובדתית המאפשרת בחינתה של טענה זו. אכן, מתחילת המשפט לא נבחנה התנהגות המשיבה בפנינו במסגרת נורמטיבית שאינה עוולת הרשלנות. בנסיבות אלה לא מצאנו לנכון לפסוק בסוגיה זו.

12.אשר-על-כן הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

השופטת ד' ביניש

אני מסכימה.

השופטת מ' נאור

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת זהירות חברות

  2. חובת זהירות המזיק

  3. חובת זהירות בנקים

  4. חובת זהירות רשלנות

  5. חובת זהירות בחלוקה

  6. חובת זהירות מוגברת

  7. חובת זהירות בנקאית

  8. חובת הזהירות הכללית

  9. חובת זהירות דירקטור

  10. חובת זהירות ברשלנות

  11. חובת זהירות בנזיקין

  12. חובת הזהירות המושגית

  13. חובת זהירות קונקרטית

  14. חובת הזהירות הבנקאית

  15. חובת זהירות דירקטורים

  16. חובת הזהירות של העובד

  17. חובת הזהירות של מעביד

  18. חובת הזהירות כלפי הבנק

  19. חובת הזהירות של המעביד

  20. חובת הזהירות מנהל חברה

  21. חובת הזהירות כלפי קבלן

  22. חובת הזהירות מנהל עבודה

  23. חובת הזהירות במעבר חציה

  24. חובת הזהירות כלפי ניזוק

  25. חובת זהירות מבחן הצפיות

  26. חובת הזהירות כלפי מטופל

  27. חובת הזהירות חוק החברות

  28. חובת הזהירות של עורך דין

  29. חובת הזהירות מזמין עבודה

  30. חובת הזהירות במשפט העברי

  31. חובת זהירות וחובת אמונים

  32. חובת הזהירות הכללית בנהיגה

  33. חובת הזהירות פקודת הנזיקין

  34. חובת הזהירות הכללית תקנה 21

  35. חובת הזהירות בעוולת הרשלנות

  36. חובת הזהירות בהליכי פינוי דירה

  37. חובת זהירות מושגית בעל מקרקעין

  38. חובת הזהירות כלפי מי שאינו לקוח

  39. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית

  40. הבחנה בין חובת תום הלב לחובת הזהירות

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון