חובת עריכת הסכם עבודה



1. פסק דין זה עניינו תביעה ותביעה שכנגד כמפורט להלן:

א. תביעה אשר הוגשה ביום 14.9.09 במסגרתה ביקשה התובעת – קיטו מרום הדרכה טכנולוגית בע"מ (להלן:"המעבידה"), כמעבידה לשעבר של הנתבעת, לחייב את הנתבעת - גב' לירז לוי (להלן:"העובדת") בתשלומי חוב שנצטברו בתקופת העסקתה בגין שכר עבודה שקיבלה ביתר, הוצאות חורגות עבור שימוש בטלפון נייד והשתתפות עצמית עבור נזק לרכב המעבידה בו השתמשה העובדת בתקופת עבודתה ובסה"כ סכום התביעה הועמד על 16,087 ₪.

ב. תביעה שכנגד, שהגישה העובדת ביום 24.11.09 בד בבד עם כתב ההגנה, במסגרתה ביקשה לחייב את המעבידה בהפרש פיצויי פיטורין בתוספת פיצויי הלנה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגובה ההפרשות לביטוח המנהלים, הפרשי פדיון חופשה שנתית על בסיס עמלות השכר (שולם על בסיס שכר היסוד בלבד), הפרשי דמי חגים על בסיס העמלות והשבת הכספים שקוזזו משכרה בחודשים 2-3/09.ב

2. בכתב ההגנה כפרה העובדת בטענות המעבידה וטענה כי דין התביעה להידחות על הסף לאור היותה קנטרנית וטורדנית. עוד נטען בכתב ההגנה כי חלק מזכויותיה של העובדת טרם שולמו לה ורק לאחר שדרשה את תשלומן מן המעבידה היא החליטה לפתע לקזז סכומי כסף משכרה וזאת על אף שלא קיזזה סכומים אלו במשך כל תקופת עבודתה.

3. בכתב ההגנה שכנגד טענה המעבידה, כדלקמן:

א. פיצויי הפיטורין שולמו לעובדת במלואם (חלקם בתלוש שכר 3.09 וחלקם בהפרשות לקופת פיצויים בחברת הביטוח "מגדל" כאשר מכתב שחרור כספים נמסר לעובדת עם סיום עבודתה).

ב. העובדת פוטרה לאחר שנערך לה שימוע כדין, על אף שבמגזר הפרטי אין חובת עריכת שימוע.

ג. אכן, נפלה טעות ולא הופרשו כספים לביטוח מנהלים ועל כן, העבירה העובדת ביום 6.12.09 המחאה על סך 8,038 ₪ לקופת ביטוח המנהלים על שם העובדת.

ד. שולם לעובדת פדיון חופשה שנתית בסך 4,125 ₪ בתלוש שכר לחודש 2.09 ובהתאם לפנייתה מיום 19.3.09 (בדואר אלקטרוני) שולמה לעובדת תוספת לפדיון החופשה בסך 1,289 ₪ בתלוש שכר 3/09.

ה. העובדת הינה עובדת חודשית בשכר גלובאלי ועל כן, היא אינה זכאית לתשלום בגין דמי חגים.

ו. הניכויים בגין ימי הדרכה, ניצול ימי חופשה, ושימוש בפלאפון מעבר למכסה המורשית משכרה של העובדת בחודש 2/08 בוצעו בהתאם לאמור בהסכם העבודה עליו חתמה העובדת מרצונה ואין לקבל טענתה כי מאחר והמעבידה לא ביצעה ניכויים אלו במהלך תקופת עבודתה היא מנועה מלעשות כן כיום.

4. המעבידה ביקשה לתקן את תביעתה ובכתב תביעה מתוקן שהוגש על ידה טענה כי העובדת ניצלה 16 ימי חופשה לפחות, עת נעדרה בימי שני לצורך לימודיה החל מחודש 11.08 ועד למועד פיטוריה, ימים אשר לא נוכו ממניין ימי החופשה שעמדו לרשותה בתקופת עבודתה ועל כן דורשת המעבידה תשלום נוסף מאת העובדת בסך של 6,416 ₪.

5. בדיון העידו העובדת ומר אליעזר כסיף – מנהל המעבידה (להלן:"מר כסיף").

6. עובדות הצריכות לעניין:

א. המעבידה עוסקת בפיתוח, שיווק והפעלה של תוכניות העשרה במדע ובטכנולוגיה בבתי הספר ברחבי הארץ.
ב. ביום 3.1.06 התקבלה העובדת לעבודה אצל המעבידה כרכזת הדרכה באזור צפון.

ג. העובדת עבדה במתכונת של 6 ימים בשבוע, כאשר בהסכם העבודה סוכם, בין היתר, כי העובדת תועסק על בסיס משכורת חודשית גלובאלית בסיסית של 3,500 ₪ ברוטו, בתוספת עמלות בשיעור 5.2% מהיקף התקבולים החודשי ללא מע"מ. יצוין, כי במהלך שנות עבודתה עלה שכר הבסיס של העובדת בהדרגה והגיע ל- 5,500 ₪ ברוטו.

ד. העובדת חתומה על הסכם עבודה - "תנאי העסקה לעובדת" עליו מתנוסס תאריך מודפס 28.12.05 ותאריך שיגור בפקסימיליה מיום 29.12.05 (להלן:"הסכם העבודה").

ה. העובדת חתמה על הסכם העבודה מרצונה (עמ' 20 ש' 18-19 ו- 25-26 לעדותה).

ו. בתאריך 4.5.06 חתמה המעבידה על מסמך "הוראות שימוש ברכב חברה", בו סוכם בסעיף 9 שבו כי "במקרה שנגרם נזק לרכב ו"קיטו" תתבע להשתתפות עצמית, ינוכה הסכום ממשכורתה של הנהגת, אלא אם "קיטו" תחליט אחרת".

ז. ביום 21.1.09 פוטרה המעבידה מעבודתה עקב צמצומים.

דיון והכרעה

תחילה נדון ברכיבים הנתבעים על ידי העובדת בתביעה שכנגד, הדנה בזכויות סוציאליות של העובדת, ולאחר מכן נדון בדרישות המעבידה בתביעה העיקרית.

התביעה שכנגד:

7. זכאות התובעת להפרשי פיצויי פיטורים

אין מחלוקת כי העובדת פוטרה מעבודתה וכי היא זכאית לפיצויי פיטורין על פי חוק.
כך גם אין מחלוקת בין הצדדים לעניין סכום פיצויי הפיטורין לו זכאית העובדת בסך 26,158 ₪.

על המעבידה הנטל להוכיח כי שולמו לעובדת מלוא פיצוי הפיטורים בגין תקופת עבודתה (דב"ע נד/3-23 פרינץ נ' גפן פד"ע כו 547 בעמ' 553-554, דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית ירושלים נ' בתיה מינטל פד"ע ה 65 בעמ' 68).

המעבידה טענה כי הפרישה לטובת העובדת סכום של 10,002 ₪ לקופת פיצויים על שמה בחברת הביטוח "מגדל" ואף מסרה לעובדת מיד עם סיום עבודתה מכתב לשחרור הכספים שמוען לחברת הביטוח. כראיה לכך צירפה המעבידה לכתב ההגנה שכנגד טופס 161 (נספח ג').

ב"כ העובדת טען בדיון מיום 10.6.10 כי העובדת לא קיבלה לידה מכתב לשחרור כספים מקופת הפיצויים ועל כן, בפועל לא שולם לה הסכום המלא עבור פיצויי פיטורים.
באותו מעמד התחייב מנהל העובדת להמציא לנתבעת מכתב שחרור וטופס 101 תוך 7 ימים.

המעבידה טענה עוד, כי העובדת זוכתה ביתרת הפיצויים (מעבר לסכום שהופרש לקופת הפיצויים) בסך של 16,156 ₪ בתלוש שכר לחודש 3/09.
יצוין, כי סכום זה קוזז בניכויים שונים שנוכו משכר העובדת ועל כן, סכום זה לא שולם לעובדת בפועל.

מכאן, שבסה"כ שולם לעובדת סכום של 10,002 ₪ מקרן הפיצויים ובתוספת סכום של 16,156 ₪ בו זוכתה בתלוש שכר לחודש 3.09 כנגד חיובים אחרים שנוכו מן התלוש ובסה"כ זוכתה בפיצויי פיטורין מלאים בשווי 26,158 ₪.

לאור זאת, נותרה שאלת זכאות המעבידה לקזז את אותם סכומים מתלוש השכר לחודש 3.09 ואם אכן ייקבע כי בדין בוצעו הניכויים ועל כן קוזז סכום הפיצויים החלקי בסך 16,156 ₪ מן התלוש, אזי , יש לקבוע כי עם קבלת מכתב שחרור הכספים קיבלה העובדת את מלוא פיצויי הפיטורין להם היא זכאית ועל כן, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
מאידך, אם יימצא כי הניכויים שבתלוש השכר לחודש 3.09 בוצעו שלא כדין, תחוייב המעבידה לשלם לעובדת סך של 16,156 ₪ בגין הפרש פיצויי פיטורין.

8. זכאות העובדת לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – היעדר שימוע:

הנטל להוכיח כי העובדת פוטרה בהליך פיטורים שאינו כדין כדוגמת פיטורים ללא עריכת שימוע, רובץ לפתחה של העובדת.

במקרה שבפנינו, העובדת פוטרה על ידי מנהל המעבידה באמצעות מכתב פיטורים ביום 25.1.09. לטענתה, מדובר בפיטורים שלא כדין מאחר ולא נערך לה שימוע טרם פיטוריה ואף לא קיבלה זכות טיעון, ובגין כך יש לפצותה בפיצוי כספי הולם.

מאידך, טוענת המעבידה, כי אין חובת עריכת שימוע במגזר הפרטי אליו היא משתייכת ואולם על אף זאת ערכה המעבידה שימוע כדין לעובדת ביום 25.1.09 בבית קפה מחוץ למקום העבודה במהלך סיור בבתי ספר.

במישור המשפטי, עומדות בפנינו מספר שאלות, שעיקרן כשרות הליך הפיטורין, בהתייחס לחובת השימוע וזכות הטיעון שהינן חובות החלות על המעסיק.

נקדים ונאמר כבר עתה כי אין בידינו לקבל את טענת המעבידה לפיה לא חלה עליה כל חובה שבדין לעריכת שימוע ו/או חובה ליתן לעובדת זכות טיעון עובר לפיטוריה בהיותה משתייכת למגזר הפרטי.

אמנם הכלל הבסיסי, בכל הנוגע לפיטורים במקום עבודה פרטי, הוא זכות המעביד – כחלק מהפררוגטיבה הניהולית שלו – לשכור ולפטר עובדים כרצונו, כפוף להגבלות הנקובות בדין. עם זאת, בשנים האחרונות הושם דגש גובר והולך על חובות תום הלב – שהן חלק בלתי נפרד מכל חוזה עבודה – גם בעת בחינתה השיפוטית של פררוגטיבת הפיטורים (מ' גולדברג, תום הלב במשפט העבודה, ספר בר-ניב 139; ג' מונדלק, איפיון ההסדרה המשפטית לגבי פיטורי עובד – מברירת מחדל חוזית להסדרה קוגנטית ומה שביניהם, עיוני משפט כ"ב (תש"ס) 819).

אכן, חובת השימוע הוכרה בתחילה ביחסי עבודה במגזר הציבורי בלבד, אך לימים היא הורחבה גם על מעסיקים מן המגזר הפרטי (ע"ע 772/06שאול אליאס ואח' - משרד החינוך, לא פורסם, ניתן ביום 26.5.2008; ע"ע 415/06 דני מלכה - שופרסל, לא פורסם, ניתן ביום 15.5.2007).

כך, בדב"ע ע"ע 300353/98 הרמן נ' סונול ישראל בע"מ (פס"ד מיום 29.12.02) נקבע מפי כב' הנשיא אדלר, כי זכות השימוע קיימת גם במגזר הפרטי ונגזרת מחובת תום הלב החלה על המעסיק, כאשר בבסיס החובה עומד הרציונל, כי לא יהא זה הוגן להטיל על העובד סנקציה הפוגעת בהכנסתו מבלי שיקבל הזדמנות להציג את עמדתו.

לאור כל האמור, גם אם יש לראות במעבידה בה עסקינן בבחינת גוף פרטי לכל דבר ועניין, הרי שחלה עליה חובת קיום שימוע והחובה ליתן זכות טיעון לעובדת בטרם נתקבלה ההחלטה לפטרה.

אם כן, השאלה הינה, האם בפועל ניתנה לתובעת הזדמנות כנה ואמיתית להעלות טענותיה בעניין פיטוריה טרם התקבלה ההחלטה הסופית בעניינה ואם לאו - האם אי קיומה מעניק לעובדת זכות לפיצוי כספי.

נסיבות פיטוריה של העובדת:

העובדת העידה בפנינו במסגרת חקירתה על הנסיבות בהן הודע לה על פיטוריה כאמור וגרסתה, אשר למעשה לא נסתרה, היתה כדלקמן:

"אחת לחודש, חודש וחצי, חודשיים, הצטרף אליי אלי לסיור בית ספר לאותו תאריך, סידרתי לנו יום עפולה, בית שאן, באמצע אלי הציע שנעשה הפסקה בבית קפה, נשנשנו משהו קטן ובסופו אלי אומר שיש משהו שיושב לו על הלב ועם כאבי בטן שלושה ימים, ובמקום שאני אגיד אני אתן את המכתב, ואז הוא נתן לי את המכתב, קראתי אותו, הייתי בשוק, לא הבנתי מה קורה פה, אם כל כך מרוצים מהעבודה שלי, אני עושה עבודה טובה והוא מעריך את העבודה, לא הבנתי מה קורה פה, ואז המשכתי באותו יום להסתובב איתו עוד כמה שעות, עד שקלטתי פתאום מה קורה פה, הוא הציע שאלך הביתה, למחרת חזרתי לעבודה, והיה לי חודש הודעה מוקדמת, זה משהו שקיבלתי בשוק מוחלט" (ראו עמ' 18 ש' 30-32 ועמ' 19 ש' 1-5).

העובדת נשאלה בחקירתה:

"אמרתי לך לפני שמסרתי לך מכתב פיטורים שיש בכוונתי לפטר אותך?" והשיבה: "לא, אמרת לי שיש לך פרפורי בטן שלושה ימים ובמקום שתדבר אתה תגיש את המכתב, זה מה שעשית" (ראו עמ' 27 ש' 1-3).
עדותה זו של העובדת, המהימנה עלינו, לא נסתרה ולא הופרכה בחקירתה הנגדית.

מר כסיף העיד לעניין נסיבות הודעת הפיטורים לעובדת:

"לגבי נושא השימוע, אינני יודע אם קראנו לזה שימוע, אבל לפני שהנתבעת פוטרה היא הוזמנה לבית קפה באזור מגוריה שרחוק מאזור מגוריי ו/או משרדי החברה ובה הובהר לה (והימים בימי תחילת שנת 2009) כי החברה נדרשת לקיצוץ כלכלי בהוצאותיה על מנת לשרוד, הובהר לה שלצורך כך היא תפוטר, יצוין שעד יום – 2/10, לא שובצה במקומה עובדת אחרת כרכזת הדרכה באזור הצפון".


עם זאת, לטענתו של מר כסיף:

"הפגישה באותה מסעדה כללה בפועל כל ההיבטים אותם דורש החוק לגבי שימוע, אף שלהבנתי החוק אינו דורש זאת במקרה של חברה פרטית, כאשר העובדת עבדה בחברה 3 שנים בלבד, ולא היו תלונות ולו לרגע בגין עבודתה, בגין טיב עבודתה של הנתבעת ולמרות זאת התקיימו התנאים לשימוע, העובדת קיבלה תקופת הודעה מוקדמת ארוכה מזו שהחוק מחייב, יכלה במהלך התקופה להביע, להעלות, להציע רעיונות להישארותה, במערכת ולא עשתה כן" (ראו עמ' 7 ש' 6-16).

במכתב הפיטורים שקיבלה העובדת ביום 25.1.09 (נספח ב' לכתב התביעה) נכתב, בין היתר, כי סיבת הפיטורים הינה "מטרה להמשיך בניהול פעילות החברה בתקופה זו תוך התמודדות עם קשיים רבים, שאינם קשורים כלל באופן עבודתך...".

גם מעדותו של מר כסיף עולה, כי העובדת פוטרה מטעמים כלכליים וצמצומים שהתחוללו אצל המעבידה ואף הובהר על ידי מנהל המעבידה בעדותו כי הפסקת עבודתה אינה קשורה לאופן עבודתה, וכי הוא היה מרוצה ממנה ואף ציין במכתב הפיטורים כי:

"אני חש צורך להודות לך על ההזדמנות הנהדרת שניתנה לי להעסיקך בחברתנו בשלוש השנים שחלפו - כרכזת אזורית ואף כרכזת פיתוח - שמחתי להכירך הן כעובדת והן כאדם".

בעניינינו, בין העובדת למעבידה שררו יחסי עבודה טובים - המעבידה הביעה שביעות רצון מתפקודה של העובדת ואף במועד פיטוריה טענה כי אין קשר בין פיטוריה לאופן עבודתה ולתפקודה ואף העובדת העידה כי "הרגישה בבית", כי "העבודה בקיטו היתה עבודה במשפחה" (עמ' 22 ש' 1) וכי המעסיק היה נחמד אליה.

לאור מערכת היחסים הטובה ושביעות רצונה של המעבידה מעבודתה של העובדת, ניתן להבין את תדהמתה הרבה של העובדת עת קיבלה את מכתב הפיטורים, לא כל שכן שלא צפתה את תוצאת השיחה שהתקיימה בינה לבין מר כסיף ביום 25.1.09, בבית קפה במהלך סיור בבתי ספר.

כאמור לעיל, במועד זה (25.1.09), הודיע מר כסיף לעובדת על פיטוריה, כאשר לטענתה הודעה זו אפילו לא נעשתה בעל פה, מאחר ומר כסיף התקשה לומר את שעל ליבו, אלא על ידי מסירת מכתב הפיטורים, שהוכן מראש, מבלי שזומנה לשימוע כדין.

על פי הפסיקה, על המעבידה מוטלת החובה להודיע מראש לעובדת על הכוונה לפטרה ועל הטעמים לכך. המעבידה אף מחויבת לאפשר לעובדת לנסות ולשכנע את מנהלי החברה שלא לפטרה (ע"ע 415/06דני מלכה- שופרסל בע"מ, 15.7.07, לא פורסם).

במקרה דנן עולה שהמעבידה לא זימנה את העובדת, טרם קבלת ההחלטה על פיטוריה, על מנת להשמיע את דבריה.
קרי, לא ניתנה לעובדת הזדמנות נאותה להשמיע את עמדתה בקשר לפיטוריה לפני שהתקבלה ההחלטה לפטרה ובעניין זה לא מקובלת עלינו טענתו של מר כסיף כי לעובדת עמדה תקופת ההודעה המוקדמת בה "יכלה במהלך התקופה להביע, להעלות, להציע רעיונות להישארותה, במערכת ולא עשתה כן" (ראו עמ' 7 לפרוטוקול ש' 13-14).

כך גם לא מקובלת עלינו טענתו של מר כסיף לפיה יש לראות בשיחה שנערכה בינו לבין העובדת בבית הקפה כ"שימוע לכל דבר" מאחר וזכות השימוע כוונתה לאפשר לעובד לטעון את טענותיו ולנסות לשכנע את המעביד שלא לפטרו.
לכן, משמר כסיף הודיע לעובדת על עצם פיטוריה באמצעות מכתב עליו התנוסס תאריך של אותו יום בו נערך הסיור המשותף שלהם בבתי הספר, המעיד ללא עוררין כי מכתב הפיטורים הוכן מראש לשם מסירתו לעובדת, לא ניתן לראות בפגישה בין מר כסיף לעובדת כ"ישיבת שימוע".
דברים אלה מלמדים כי העובדת לא היתה מודעת ולא העלתה על דעתה את הכוונה לפטרה.

המסקנה המתגבשת מכלל האמור לעיל הינה שפיטורי העובדת בלא שימוע ומשכך יש לראותם כפיטורים שלא כדין ובבחינת פגם בהליך הפיטורין. על כן, העובדת זכאית לקבל פיצוי בגין פיטורין שלא כדין.

על מנת לקבוע מהו הפיצוי הראוי והמידתי שיש לפסוק לזכות העובדת לאור הפגם שנפל בהליך הפיטורים, משפעלה המעבידה בניגוד לכללי הצדק הטבעי בכך שלא אפשרה לעובדת את זכות הטיעון כדבעי, ועת עסקינן בעובדת בכירה שהועסקה למעלה מ-3 שנים בחברה תוך שביעות רצון מלאה מתפקודה מצד מעבידתה, סבורים אנו כי פיצוי בגובה משכורת אחת בהתאם לשכר היסוד בתוספת עמלות, יש בו כדי להוות פיצוי הולם לפיטוריה שלא כדין של העובדת מעבודתה אצל המעבידה.

ממוצע שכרה של העובדת לחודשים 2.08-1.09 הינו 7,023 ₪ נטו.

לפיכך, הננו קובעים כי העובדת זכאית לתשלום בסך 7,023 ₪ נטו בגין פיצוי על פיטורין שלא כדין.
9. הפרשה לביטוח מנהלים:

העובדת פנתה למעבידה באמצעות מייל לאחר סיום עבודתה מיום 15.3.09 (ת/1) בו ביקשה את הפרשי הסכומים שטרם הופרשו לביטוח מנהלים בסך 8,038 ₪.

מר כסיף אישר בחקירתו כי בשל טעות לא הופרשו לקופת הגמל של העובדת מלוא הסכומים המגיעים לה (עמ' 8 ש' 12-18).
עוד אמר מר כסיף, כי לאור הטעות העבירה המעבידה בחודש 12.09 המחאה על סך 8,038 ₪ לחברת הביטוח לטובת ביטוח המנהלים של העובדת עבור חלק המעבידה, כאשר הצדדים אינם חלוקים לגבי גובה הסכום בסך 8,038 ₪.

חלק העובדת בסך 4,019 ₪ נוכה משכרה בחודש 3/09.

מששולמו מלוא ההפרשים לקופת הביטוח על שמה של העובדת, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

10. דמי חגים:

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכך שלנתבעת שולמו דמי חגים לפי שכר הבסיס בלבד.
לטענת העובדת, דמי החגים שקיבלה חושבו לפי שכר הבסיס בלבד ללא עמלות, על אף שהעמלות מהוות חלק אינטגראלי משכרה הקובע ועל כן, היא תובעת הפרשי דמי חגים שלא שולמו על בסיס העמלות.

מן הראיות עולה כי במהלך שנות עבודתה של התובע – שולם לה שכר בסיס וכן, תוספת של עמלות.

בפסיקה נקבע כי ההכרעה בשאלה האם תוספת לשכר הינה אכן תוספת אמיתית או כינוי פיקטיבי לחלק מהשכר – תקבע על יסוד מהות התוספת כתשלום מותנה.
משמע, ככל שיקבע כי מדובר בתשלום המותנה בתנאי, הרי שמדובר בתוספת של ממש שאינה חלק מהשכר הקובע לתשלום הפרשות סוציאליות (ראו - בג"צ 5580/94 יהודה מירוז ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(1) 252).

במקרה דנן, מדובר בתוספת שאינה מותנית בביצוע עבודה כלשהי אלא ששולמה לעובדת על בסיס קבוע ועל כן, תוספת זו מהווה חלק בלתי נפרד מהשכר והיא נחשבת לצורך השכר הקובע.
המעבידה מכחישה את זכאותה של העובדת לתשלום בגין דמי חגים מאחר ולטענתה, העובדת הינה עובדת חודשית אשר שכרה משתלם על בסיס גלובלי חודשי קבוע שאינו מופחת בעקבות היעדרויותיה בחגים ובכל מקרה שולם לתובעת שכר עבודה חודשי מלא, גם בימי החג בהם לא עבדה.

אכן, מאחר והעובדת קיבלה שכר בסיס חודשי מלא וכן, שולמו לה עמלות מלאות – אשר לא הופחתו בעקבות היעדרויותיה בחגים, לא ברור מדוע העובדת סבורה כי לא קיבלה תשלום עבור חגים ועל כן, אנו מקבלים את טענת המעבידה בעניין זה.

לפיכך, דין טענתה של המעבידה לקבלת תשלום בגין דמי חגים להידחות.

התביעה העיקרית:

11. פדיון חופשה שנתית:

שולם לעובדת סך של 4,125 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית בתלוש שכר לחודש 2.09.
לאור דרישתה מיום 19.3.09 (באמצעות דואר אלקטרוני) זוכתה העובדת בתלוש שכר לחודש 3.09 בסך נוסף של 1,289 ₪, שהינו הפרש פדיון ימי חופשה בחישוב על שכר בסיס ועמלות.
כך שבסה"כ מגיע לעובדת עבור פדיון חופשה סכום כולל של 5,414 ₪ - סכום לגביו אין מחלוקת בין הצדדים.

לטענת המעבידה יש לקזז מן הסכומים המגיעים לעובדת סך של 6,416 ₪ בגין ניצול של 16 ימי חופשה לפחות במהלך תקופת לימודיה בה נעדרה פעם בשבוע בימי שני.

מושכלות ראשונים הם, שנטל ההוכחה בדבר ניצול ימי חופשה על ידי העובד מוטל על המעביד. קרי, מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חב לעובד וכמה נוצלו על ידי העובד בפועל וכן לנהל פנקס חופשות, כפי שנדרש בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (להלן:"חוק חופשה שנתית).

בעניינינו, המעבידה לא הציגה בפנינו רישום כלשהו של נוכחות או ניצול ימי החופשה של העובדת או יתרתם במהלך תקופת עבודתה אצלה כנדרש ממנה בחוק חופשה שנתית


מר כסיף העיד לעניין ניצול ימי חופשה על ידי העובדת כי:

"ש. מתי התחילה העובדת ללמוד ולנצל את החופשה?
ת. ב- 11/08.
ש. למה לא מצויין בתלוש ניצול ימי חופשה?
ת. התעלמתי אז, וגם ב- 4-5 חודשים לאחר מכן" (ראו עמ' 17 ש' 23-26).

גם העובדת לא הכחישה כי החל מחודש 11.08 נעדרה בימי שני לצורך לימודיה. אך לגרסת העובדת, היעדרותה לצורך לימודים היה באישורה של המעבידה ולאחר שהמעבידה לא יכלה לשאת בתשלום עבור הלימודים היא הסכימה לא להפחית את ימי ההיעדרות בגינם ממשכורתה של העובדת:

"בסביבות ספט'-אוקטובר 2008 הרגשתי שאני כמעט 3 שנים בחברה, בתפקיד יותר מתקדם, בשל הצורך להתעסק עם מדריכים, הרגשתי צורך לעשות קורס בנושא משאבי אנוש, ניגשתי לאלי וביקשתי שהוא ישלם על הקורס בסך 4,000 ₪, הוא אמר שהחברה כרגע לא יכולה לשלם את הסכום הזה, אבל הוא יהיה מוכן שאצא ללימודים והוא לא יוריד לי ימי חופש..." (ראו עמ' 19 ש' 14-19).

בהזדמנות אחרת העידה העובדת:

"... אני ישבתי אצלך במשרד ודיברנו על הקורס הזה ואתה במפורש אמרת שאתה לא יכול לשלם לי, אתה נותן לי את היום הזה כיום עבודה" (ראו עמ' 26 ש' 4-5).

כשנשאלה העובדת בחקירתה לעניין מספר הימים בו נעדרה לצורך לימודים בתקופת עבודתה, היא השיבה:

"... הלימודים החלו בתחילת דצמבר, בפועל הייתי 6 ימים בלימודים עד שסיימתי את העבודה..." (ראו עמ' 19 ש' 18).

מן העדויות עולה, כי העובדת החלה להיעדר מעבודתה רק החל מחודש 11.08 וכי העובדת מודה שנעדרה מעבודתה לצורך לימודיה במשך 6 ימים במהלך תקופת עבודתה אצל המעבידה.

הפסיקה קבעה לעניין נטל ההוכחה, כי בהיעדר תיעוד בדבר ניצול ימי חופשה והימנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעבירים אל המעביד את נטל הראייה להוכחת יתרת ימי החופשה שנוצלו בפועל על ידי העובד.

המעבידה לא הציגה בפנינו רישום כלשהו של נוכחות או של ניצול ימי החופשה של העובדת או יתרתם במהלך תקופת עבודתה אצלה, כנדרש ממנה בחוק.

אין חולק כי מר כסיף ידע כי התובעת לא עובדת בימים שבהם היא לומדת (ימי שני) ועצם העובדה שהוא נמנע מלציין ניצול ימי החופשה על ידה בתלושי השכר של העובדת במהלך כל תקופת עבודתה מצביעה על הסכמתו לראות בימים אלו כימי עבודה, כגרסת העובדת.

לפיכך, משלא הרימה המעבידה את הנטל המוטל עליה בחוק בגין ניצול ימי החופשה ויתרתם לגבי העובדת, אנו דוחים את תביעת המעבידה באשר לרכיב זה.

באשר לתביעתה של העובדת לגבי רכיב זה:

העובדת עבדה אצל המעבידה מיום 3.1.06 ועד ליום 28.2.09 ובסה"כ שלוש שנים וחודשיים.
בהתאם לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית זכאית העובדת ל- 12 ימי חופשה בשנה (בהיותה עובדת 6 ימים בשבוע ובקיזוז ימי מנוחה) ועל כן, זכאית העובדת ל- 38 ימי חופשה בעבור כל תקופת עבודתה.

מעיון בתלושי השכר שצורפו לתיק בית הדין עולה כי העובדת כלל לא ניצלה ימי חופשה במהלך תקופת עבודתה.
בתלוש שכר לחודש 2.09 שולם לעובדת סכום של 4,125 ₪ עבור 19.5 יתרת ימי חופשה שלא נוצלו, לפי תעריף של 211.53 ₪ ליום חופשה.

ממוצע השכר לחודשים 11.08-1.09 (לפי שכר יסוד ועמלות) הינו 8,101 ₪ ברוטו ומכאן, ששווי יום עבודה של העובדת הינו 324 ₪ ברוטו.
על כן, עבור 38 ימי חופשה זכאית העובדת לסכום של 12,312 ₪ (ברוטו).

מסכום זה יש לנכות את הסכום ששולם לעובדת עבור פדיון חופשה בתלוש שכר לחודש 2.09 בסך 4,125 ₪ (ברוטו), כך שהעובדת נותרה זכאית לתשלום יתרת פדיון חופשה בסך 8,187 ₪.

מאחר והעובדת דרשה בתביעתה סכום של 6,077 ₪ בלבד בגין רכיב זה, אין באפשרותנו לפסוק לה סכום גבוה מזה, ועל כן אנו פוסקים כי היא זכאית ליתרת פדיון חופשה בסך 6,077 ₪ ברוטו.

מאחר והעובדת זוכתה בתלוש השכר לחודש 3.09 בסכום של 1,289 ₪ (ברוטו) בגין פדיון חופשה (סכום אשר לא שולם לה בפועל לאור ניכויים שונים מתלוש השכר), נותרה יתרת פדיון חופשה על סך 4,788 ₪ (ברוטו).

12. דרישת המעבידה להחזרי תשלומים שלא נוכו משכרה של העובדת:

ביום 29.12.05 חתמה העובדת על הסכם העבודה עליו מתנוסס תאריך מודפס 28.12.05.
העובדת טענה בכתב הגנתה, כי המעבידה כלל לא חתומה על הסכם העבודה וכן, כי היא מעולם לא קיבלה העתק מהסכם העבודה ועל כן, הסכם העבודה בטל ואין לו כל תוקף.
באשר לטענה זו, ייאמר, כי אין העובדה שהמעבידה לא חתמה על הסכם העבודה כדי לגרוע מתוקפו. העובדת חתמה על הסכם העבודה, המעבידה אישרה את תוכנו ואף הסתמכה על האמור בסעיפיו בתביעתה והצדדים נהגו על פי האמור בהסכם במשך למעלה משלוש שנים.

ניכוי בגין "הדרכות בקרב"

בסעיף 5 להסכם העבודה סוכם כי "שכר העבודה שתקבל העובדת בגין הדרכתה הנ"ל מתוכנית "קרב" יופחת משכרה בחברה" וכי "העובדת מתחייבת להעביר בפקס למשרדי החברה עד ה- 20 בכל חודש קלנדרי את העתק תלוש השכר של מרמנת ("קרב") של החודש הקודם לו".
בסעיף 9 להסכם העבודה נקבע:"על כל נסיעה תקבל העובדת החזר מגורם אחד בלבד ("קיטו" או "קרב").

בטבלה שהציגה המעבידה (נספח ח' לכתב ההגנה) מפורטים תשלומים שקיבלה העובדת מתוכנית "קרב".

העובדת לא הכחישה דבר קבלת הסכומים ולא חלקה על גובה הסכומים בטבלה:

"ש. קיבלת ממני את הטבלה הזו?
ת. כן.
ש. יש לך מחלוקת לגבי התוכן שלה?
ת. לא.
ש. אפשר להניח שבשעות אלה היית בבית הספר וקיבלת שכר ממרמנת?
ת. כן.
ש. לא הגשת אף פעם ערעור על השעות האלה?
ת. לא.
ש. זאת אומרת שאם אני אקבע כפי שכתבתי שקיבלת ממרמנת במשך עבודתך אצלי לפחות 22,000 ₪ אני אהיה צודק?
ת. כן" (ראו עמ' 23 ש' 28-32 ועמ' 24 ש' 1-6).

העובדת אף לא הכחישה את טענת המעבידה לפיה לא הציגה תלושי שכר ממרמנת – תוכנית "קרב" - על אף שנתבקשה פעם אחת להמציאם על ידי מר כסיף (עמ' 19 ש' 8-11).

העובדת אישרה בעדותה בפנינו כי קיבלה סכומי כסף מעבודתה בתוכנית "קרב", אולם טענה כי לגבי כספים אלו היה סיכום בעל פה על מר כסיף, השונה מזה הכתוב בהסכם העבודה עליו היא חתומה:

"ש. אם הייתי שואל אם קיבלת כסף ממרמנת היית עונה שקיבלת?
ת. כן, מעולם לא הסתרתי, זה משהו שברגע שדיברנו עליו שזה לא הוגן ההורדה וברגע שהנהנת עם הראש ולא אמרת לי אחרת, משם זה נבע, אף אחד לא בא לרמות אותך, זה היה הסכם בעל פה, אני כיבדתי אותך, והיה ברור לי שאתה מכבד אותי" (ראו עמ' 24 ש' 22-25).

העובדת טוענת עוד, כי מאחר והמעבידה לא ביצעה ניכויים אלו במהלך תקופת עבודתה היא מנועה כעת מלנכותם, זאת בהסתמכה על פסקי הדין שניתנו בע"ב (תא) 5051/06 מרקוביץ אדי – עו"ד מנשה יהודה משה ובד"מ (תא) 4878/01 טליה בניימיני – שמיים מערכות הדרכה בע"מ.

לטענת המעבידה, בוצעו על ידה ניכויים מדי פעם לפעם על בסיס השערתי, מאחר והעובדת לא פעלה בהתאם להתחייבותה בהסכם העבודה ולא המציאה תלושי שכר ממרמנת – תוכנית "קרב" (עדותו של מר כסיף - עמ' 15 ש' 20-23) ועל כן, לא היה בידיעת המעבידה הסכומים המדויקים אותם יש לנכות משכרה ועל כן ניכתה סכומים משוערים בלבד.

לגרסתה של המעבידה, אותם ניכויים שבוצעו, על אף שאינם ניכויים מלאים, בוצעו כדי למנוע בעתיד העלאת טענה מסוג זו אותה טוענת העובדת ואין בעובדה שניכויים אלו לא בוצעו עד כה כדי למנוע ניכויים כעת (על טענה זו שב מר כסיף בעדותו בעמ' 14 ש' 12-15).

העובדת העידה שפנתה למר כסיף בטענה כי לא הוגן לקזז את שכרה מ"מרמנת" וכי היא סיכמה עימו בעל פה כי לא יקזזו את הכנסותיה מתוכנית קרב משכרה:

"... אני אמרתי לו שאם אני יוצאת להדרכה, אז כל העבודה האחרת נדחית לשעות אחר הצהריים, ואיני רואה בזה משהו הוגן, הוא הנהן עם הראש ולא היתה יותר התייחסות לעניין ולא התייחסות בתלושי השכר, הרגשתי שהשיחה בעל פה תקפה" (ראו עמ' 19 ש' 8-11).

העובדת אף נשאלה לעניין זה בחקירתה על ידי מר כסיף: "האם אחרי השיחה שאת מציינת הובהר לך בעל פה או בכתב שיש שינוי בפועל לתנאי העסקתך?" והשיבה: "כן, ממך, שהסעיף נמחק".

וכשנשאלה – "מה הבנת לגבי תנאי העסקתך המחודשים?" השיבה העובדת:

"שאתה מקבל את הטענה שלי שאני יוצאת להדריך בבוקר בבתי ספר, אני בעצם לא מורידה מהשעות שלי שאני ממשיכה לאחר מכן, לכן אתה מוותר על הורדה של שכר קרב" (ראו עמ' 21 ש' 12-16).

העובדת העידה כי לתחושתה, מעצם השיחה שהתקיימה בינה לבין מר כסיף, בוטל לכאורה האמור בהסכם העבודה לעניין ניכוי שכרה מ"מרמנת" וחל הסיכום בעל פה אליו הגיעו הצדדים.

מעיון בתלושי השכר עולה כי משכרה של המעבידה בחודשים 1.07, 2.07, 3.07, 1.08, 2.09 ו- 3.9 בוצעו ניכויים המופיעים תחת הכותרת - "ניכוי - הדרכה בקרב".

העובדת נשאלה לגבי ניכוי מתלוש 1/08: "בניכויים מצד ימין מופיע "ניכוי הדרכה בקרב", האם ערערת על הניכוי או על הסכום?" והשיבה: "אני ניגשתי לדבר איתך, בכל מקרה, גם אם זה לא היה מייד אחרי, מה שהרגשתי שאראה מה קורה, אם זה חודש אחד בסדר, אם זה ימשיך, אז אבוא לשיחה" (ראו עמ' 21 ש' 19-21).

בפנינו מונח הסכם בכתב עליו חתמה העובדת מיד עם התחלת עבודתה אצל המעבידה בו הוסדרו עניינים שונים בין הצדדים, ביניהם גם ניכוי שכרה של העובדת מעבודתה כמדריכה בתוכנית "קרב".

מאידך גיסא, עולה מעדותה של העובדת כי היא סמכה ידיה על סיכום בעל פה אליו הגיעה עם מר כסיף, אשר לפיו לא יקוזזו הסכומים אותם תקבל מתוכנית "קרב" מאחר ועבודתה הנ"ל לא באה על חשבון שעות עבודתה אצל המעבידה.

השאלה שבפנינו הינה האם חל שינוי בהסכם העבודה דרך התנהגות הצדדים בעקבות סיכום בעל פה כלשהו, אשר יש בו להעיד על כניסתו לתוקף של אותו הסכם בעל פה ועל כוונתם להוציאו לפועל ובכך לבטל הסיכום הקודם שבהסכם העבודה.

הננו סבורים, כי התנהגות המעבידה לא היתה חד משמעית בעניין קיזוז שכרה של העובדת מתוכנית קרב. כך, היו חודשים בהם קוזזו משכרה של העובדת סכומים שקיבלה מעבודתה בתוכנית קרב (שחושבו על דרך ההשערה), כאשר מנגד במרבית החודשים כלל לא נעשה קיזוז שכזה.

לטענת מר כסיף, על אף שהעובדת נתבקשה להמציא תלושי שכר ממרמנת ואף התחייבה לעשות כן בהסכם העבודה, מעולם לא הומצאו תלושים אלו על ידה ועל כן, לא היו בידיעת המעבידה הסכומים אותם יש לקזז בגין עבודתה כמדריכה בתוכנית "קרב" (ראו עמ' 14 ש' 12-16 ועמ' 14 ש' 27-30).

על כן, הננו סבורים, כי לא הוכחה התנהגות חד משמעית מצד מר כסיף שיכולה להשתמע כהסכמה מצד המעבידה בדבר שינוי בתנאי העסקתה לעניין קיזוז הכספים ששולמו לה מ"מרמנת" משכרה, כטענת העובדת.
\נהפוך הוא, עצם העובדה שהמעבידה הוסיפה לפעול לפי הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים (אף לאחר השיחה שהתקיימה לטענת העובדת בינה לבין מר כסיף) וקיזזה במספר הזדמנויות שונות את הכנסותיה של העובדת מתוכנית "קרב" משכרה, מלמדנו כי המעבידה לא פעלה על פי ההסכם בעל פה – לו טוענת העובדת - אלא פעלה על פי האמור בהסכם העבודה.
לפיכך, אנו מסיקים כי הסכם העבודה מחייב את הצדדים כל עוד לא הוכח כי הוא שונה.

על כן, הניכויים שבוצע משכרה של העובדת במהלך תקופת עבודתה בסך של 4,545 ₪ (מתלושי שכר – 1.07, 2.07, 3.07, 1.08, 2.09) ושני הניכויים בתלוש שכר 3.09 בסך כולל של 17,869 (סך של 14,744 ₪ וסך נוסף 3,125 ₪) בגין הדרכות בתוכנית "קרב" ובסה"כ 22,414 ₪, נעשו כדין ובהתאם להסכם העבודה.

מאחר והסכום המקורי (לפני הניכויים), לפי הטבלה שצירפה המעבידה ואשר עליה לא חלקה העובדת, עמד על סך של 22,414 ₪, הרי שלאחר הניכויים שבוצעו בתלושי השכר של העובדת בגין הדרכתה בתוכנית "קרב" לא נותרה יתרה לתשלום.

ניכוי בגין שימוש חורג בטלפון סלולארי

בהסכם העבודה נקבע כי העובדת תקבל לשימושה טלפון נייד מאת המעבידה, תוך הגבלת השימוש בו לסך של עד 400 ₪ לחודש, לא כולל מע"מ וכי כל שימוש חורג מעבר לסכום זה ינוכה משכר עבודתה.
כך נקבע בסעיף 10 להסכם העבודה כלשונו: "הגבלת שימוש לחודש: 400 ₪ (לא כולל מע"מ)".

המעבידה הציגה חשבוניות פלאפון על שם העובדת (שם מנוי - "לוי לירז") לתקופה שבין חודש ינואר 2006 ועד לחודש פברואר 2009 ובהן פירוט החיובים בגין השימוש בטלפון הנייד של המעבידה (נספח ז' לכתב התביעה).

כמו כן, צירפה המעבידה לכתב תביעתה (נספח ו') טבלה המפרטת את הוצאות עבור שיחות טלפון נייד של העובדת בתקופת עבודתה לפיה חרגה העובדת מהמוסכם בסכום של 4,597 ₪ (הכולל מע"מ).

העובדת טענה בעדותה כי מאחר והייתה העובדת היחידה ללא טלפון נייח בביתה, סוכם עם מר כסיף כי תשתמש בפלאפון שלה ללא הגבלה בסכום הוצאות השיחות:

"מעולם לא ראיתי פלט של טל' נייד, פעם אחת אלי העיר שאני מדברת יותר ממה שהוא חשב, דיברנו על זה ובסוף הוא נזכר שאני העובדת היחידה שאין לה טל' נייח בבית של התובעת כפי שהיה בשאר הרכזות ואז הוסכם שאני אהיה עם הטלפון שלי, לא דובר על יותר מ- 400 ₪" (ראו עמ' 19 ש' 21-23).

בהמשך העידה העובדת:

"הייתה פעם אחת שהוא אמר שהיתה חריגה ונוכחנו לדעת כי אין לי טלפון של בזק בבית" (ראו עמ' 19 ש' 23-24).

גרסתה של העובדת לפיה לא הייתה לה גישה לחשבוניות הטלפון הסלולארי ועל כן לא הייתה מודעת כלל לאותן חריגות וכן, כי מנהל המעבידה לא הגביל אותה בסכום הוצאות עבור שיחות פלאפון לאחר שנוכח לדעת כי לא היה בביתה טלפון נייח – אמינה עלינו ולא נסתרה.
נוסף על כך, שלא כמו באשר לתלושי השכר של העובדת מתוכנית "קרב", כאן המעבידה קיבלה לידיה את חשבוניות הטלפון הסלולארי על שם העובדת והיה ביכולתה לנכות משכרה של העובדת את הסכומים החורגים מדי חודש בחודשו ובאופן שוטף.

משהחליטה המעבידה שלא לעשות כן במהלך כל תקופת עבודתה של העובדת (למעלה משלוש שנים), יש לראות בכך משום הסכמה מצד המעבידה שלא לנכות משכר העובדת חריגות בגין שימוש בטלפון הסלולארי, ואף לקבל את גרסת העובדת להסכמתו של מר כסיף שלא לקזז מאחר ואין בביתה טלפון נייח.

יש לציין כי מר כסיף היה מודע לגבי השלכות של היעדר קיזוז סכומים מתלושי העובדת – כך באשר לסכומים ששולמו לעובדת מתוכנית "קרב" אותם הוא דאג לקזז מפעם לפעם מתלושי השכר ואף העיד בפנינו, כי עשה כן על מנת שלא תשמע טענת העובדת כי מאחר ולא קיזז אז הוא מנוע לעשות כן כיום.
על כן, מאחר ומר כסיף לא פעל באותה דרך לגבי סכומי הטלפון הנייד החורגים, לא יכולה להתקבל כעת טענתו ויותר מכך, היעדר הקיזוז של סכומים אלו במועדי החריגות מעיד על כוונתו שלא לקזזם.

אשר על כן, הננו סבורים כי אין מקום לניכויים משכרה של העובדת בגין שימוש חורג בטלפון הסלולארי ועל כן, הניכוי שבוצע בתלוש השכר לחודש 3.09 תחת התיאור - "ניכוי שימוש בפלאפון" בסך 4,597 ₪ נעשה שלא כדין ויש להפחיתו מסכום הניכויים שבוצעו בתלוש.

ניכוי בגין השתתפות עצמית בגין תביעת רכב

אין חולק כי העובדת הייתה מעורבת בתאונה עת נהגה ברכב המעבידה וכי נגרם נזק לרכב והעובדת אף מאשרת זאת בעדותה:

"ב- 8/07 נסעתי עם הרכב של קיטו, עמדתי ברמזור אדום, הרכב שלפני התדרדר לאחור, דיווחתי על זה לאלי והוא ביקש שאמלא דו"ח לחברת ההשכרה, אחרי כמה שבועות שאלתי אותו והוא אמר שהכל בסדר, מעולם הוא לא פנה אליי לצורך העניין, לא ידעתי שיש בעיה עם חברת ההשכרה, ידעתי שזה נסגר..." (עמ' 19 ש' 27-29).

נסיבות התאונה, כפי שהן פורטו לעיל על ידי העובדת, פורטו גם בתדפיס דו"ח תאונה מס' 1549-4 של חברת "סע-גל" (נספח י' לתביעת המעבידה).

מחומר הראיות עולה כי העובדת נתבקשה ליתן תצהיר לחברת ההשכרה של הרכב בדבר נסיבות התאונה וכי היא העבירה הצהרתה לחברת הביטוח בו הצהירה כי התאונה אירעה שלא באשמתה (ראו עמ' 19 ש' 27-32).

בהתאם להסכם העבודה, התחייבה העובדת לשאת בתשלום השתתפות עצמית במידה והמעבידה תתבע לכך. המעבידה אכן נתבעה לתשלום השתתפות עצמית וזאת על אף שהעובדת הצהירה כי אין היא אשמה בתאונה.

העובדת לא הוכיחה בפנינו את טענתה בדבר היעדר אשמתה בתאונה ו/או את אשמתו של צד ג' בתאונה.
נוסף על כך, נסיבות התאונה - בהן נפגע החלק קדמי של הרכב בו נהגה העובדת והחלק האחורי של רכב צד ג' - מקימות חזקה לעניין אשמתה של העובדת בתאונה (אי שמירת מרחק).
כך גם העובדה שחברת הביטוח של הרכב בו נהגה העובדת שילמה עבור הנזק ולא תבעה אותו מחברת הביטוח של רכב צד ג' – מהווה חיזוק באשר לאשמתה של העובדת בתאונה.
בנסיבות העניין הניכוי משכרה של העובדת בחודש 2/08 בגין "שווי שימוש ברכב" של 2,426 ₪ (סך של 2,100 ₪ בתוספת מע"מ בסך 325.50 ₪ ובסה"כ 2,425.50 ₪, בהתאם לתדפיס דו"ח תאונה, לחשבונית מס' 84523/4 של חברת "סע-גל" ולחשבונית מס' 09/000163 של המעבידה - נספחים י'-י"ב לתביעת המעבידה), נעשה כדין ובהתאם לאמור בהסכם העבודה.
מאחר וסכום של 2,426 ₪ בגין השתתפות עצמית בתאונה נוכה כבר מתלוש שכרה של העובדת לחודש 3.09, אין לחייב את העובדת בתשלום זה בשנית.

13. לסיכום:

לאור קביעותינו לעיל, ומאחר ומצאנו כי הניכויים בעבור תוכנית "קרב" והשתתפות עצמית בתאונה ברכב נעשו כדין ומאידך, כי אין לקזז בגין שימוש חורג בטלפון נייד, על המעבידה לשלם לעובדת את הסכומים הבאים:\

א. סך של 7,023 ₪ (נטו), כפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

ב. סך של 4,788 ₪ (ברוטו), בגין יתרת פדיון חופשה.

ג. סך של 4,597 ₪ (נטו), בגין ניכוי שלא כדין מתלוש שכר לחודש 3.09 בגין שימוש חורג בטלפון נייד.

מעיון בתלוש שכר לחודש 3.09 עולה כי העובדת חבה למעביד סך של 10,452 ₪.

בתלוש שכר זה זוכתה העובדת בסכומים כדלקמן:

א. סך של 16,156 ₪, עבור פיצויי פיטורים – זכאות שלגביה לא קיימת מחלוקת.

ב. סך של 1,289 ₪, בגין פדיון חופשה – אותו הפחתנו מהסכום בו חויבה המעבידה לשלם לעובדת.

סה"כ זיכויים בסך של 17,445 ₪.

משכר העובדת נוכו סכומים כדלקמן:

א. סך של 4,597 ₪, בגין שימוש חורג בפלאפון – לגבי קבענו כי הוא נוכה שלא כדין ועל כן יש למוחקו כניכוי מתלוש השכר של העובדת.

ב. סך של 2,426 ₪, בגין השתתפות עצמית בתאונה – ניכוי שנעשה כדין.

ג. סך כולל של 17,869 ₪ (סך של 14,744 וסך של 3,125 ₪) בגין הדרכה ב"קרב" – שנוכו כדין.

סה"כ ניכויים כדין בסך של 20,295 ₪ (לאחר הפחתת הסכום שנוכה בגין שימוש חורג בפלאפון).

בקיזוז סכום הזיכויים (17,445 ₪) מול סכום הניכויים (20,295 ₪) העובדת עדיין חבה למעבידה סכום של 2,850 ₪ (נטו).

לאחר קיזוז הסכום הנ"ל בסך 2,850 ₪ אותו חבה העובדת למעבידה מן הסכום בו חייבנו את המעבידה לאור קביעותינו לעיל, על המעבידה – קיטו מרום הדרכה טכנולוגית בע"מ לשלם לעובדת - גב' לירז לוי, את הסכומים כדלקמן:

א. סך של 8,770 ₪ נטו (בגין יתרת פיצויים על פיטורים שלא כדין והחזר ניכוי בגין שימוש בטלפון), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. סך של 4,788 ₪ ברוטו, בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.3.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

לאור תוצאות המשפט, אנו קובעים כי אין צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

14. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון