חובת רישום נישואין


סגן הנשיא ח' פורת

1. בית-המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המערערת למזונות, מן הטעם שבני-הזוג לא נחשבים כנשואים זה לזה על-פי הדין המחייב בישראל, ומשאינם נשואים - אין המשיב חב במזונות למערערת.

על פסק-דין זה הוגש הערעור.

2. התשתית העובדתית למקרה דנן היא קצרה ואינה שנויה במחלוקת:

א. המערערת והמשיב שניהם יהודים, תושבי הארץ ואזרחיה, שניהם היו נשואים בעבר והתגרשו, וקשרו את חייהם בחיים משותפים יחדיו.

ב. על-מנת למסד את הקשר (לפי דברי המשיב כדי לרצות את ההורים) בחרו להינשא ב"נישואי פרגוואי", משמע התייצבות במשרדו של עורך-דין ישראלי בישראל, חתימה על ייפויי כוח מתאימים אשר נשלחים לפרגוואי, ושם מיופי הכוח של שני הצדדים מסדירים את הנישואין וארצה נשלחת תעודת הנישואין של בני-הזוג שכלל לא עזבו את ישראל ולא שהו בפרגוואי.


נישואי פרגוואי אלה קיבלו תוקף בפרגוואי ביום 27.2.1996.

ג. מערכת היחסים שבין בני-הזוג עלתה על שרטון, השניים נפרדו זה מזה, וננקטו הליכים משפטיים שונים. אחד ההליכים הוא תביעת המזונות שהגישה המערערת נגד המשיב.

המזונות מבוקשים לתקופה שעד הגירושין שאותם עומדת המערערת ליזום בבית-הדין הרבני.

3. בנוסף לכתב התביעה למזונות הוגשה בקשה לחיוב במזונות זמניים, אליה צורפה חוות-דעת של פרופ' פנחס שיפמן, אשר מחווה דעה על האפשרות לתבוע מזונות במקרה הנוכחי, שבני-הזוג נישאו בנישואי פרגוואי.

פרופ' שיפמן סבר, על-פי חוות-הדעת, שניתן לתבוע מזונות וסמך בדבריו בעיקר על פסק-דינו של כבוד הנשיא ברק בע"א 566/81 ט' שמואל נ' ר' שמואל (להלן - פרשת שמואל [1]), בעמ' 403-404, שבו ערך כבוד הנשיא ברק "הרכבה" של חיובי מזונות על-פי דיני ישראל, על נישואין שנערכו בהודו בין אישה יהודיה לגבר הינדי, ושניהם נתיני הודו, אשר תפסו בהודו לפי שיטת המשפט שחייבה את בני-הזוג אותו זמן, אולם כמובן אינם תקפים על-פי דיני ישראל.

כבוד הנשיא ברק סבר, תוך שימוש בסימנים 47 ו-64 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1920-1922, כי הנישואין תקפים משום שנערכו בהודו לגבי שני בני-זוג אשר החוק ההודי חל עליהם, ולא הייתה להם אותה שעה שום זיקה לישראל.

אולם לימים, משעלו ארצה והבעל התגייר, נשלטה מערכת היחסים ביניהם על-פי דיני ישראל, ולכן הייתה האישה זכאית לתבוע ולקבל מזונות מבעלה על-פי העקרונות שבדיני ישראל, על בסיס קיומם של נישואין תקפים לאור הוראות המשפט הבין-לאומי הפרטי, ואפילו אינם מוכרים על-פי דיני ישראל. באותו תיק מזונות אמור היה בית-המשפט לקבל כהנחת יסוד שהנישואין תקפים (ואפילו אינם תקפים על-פי דיני ישראל), אולם ליישם את כל שאר העקרונות שבדיני ישראל בכל הקשור בכללים החלים בענייני מזונות.

פרופ' שיפמן ראה באותו פסק-דין המשך קו שלדעתו ננקט בבית-המשפט העליון בהלכות קודמות, והן ע"א 191/51 ל' סקורניק נ' מ' סקורניק (להלן - פרשת סקורניק [2]); ע"א 173/69 בכר נ' בכר-גולדנברג (להלן - פרשת בכר
[3]) וע"א 592/83 ת' פורר נ' מ' פורר (להלן - פרשת פורר [4]), בעמ' 567-568.

4. בית-משפט קמא הסתייג מחוות-הדעת של פרופ' שיפמן וסבר שאינה מבוססת משום שהיא מבוססת על מקרים שונים מהמקרה הנוכחי.

לדעתי צדק בית-משפט קמא בעמדתו ובסמכו דווקא על עמדתו של פרופ' שאוה, בספרו הדין האישי בישראל [6], בעמ' 539-573, שם מנתח פרופ' שאוה באריכות את מידת תוקפם של נישואין אזרחיים בין יהודים שנערכו בחוץ-לארץ, למרות שבעלי-הדין היו תושבי הארץ ואזרחי ישראל.

5. עמדתו של פרופ' שאוה הובאה בספרו הנ"ל [6] מבחינה אנליטית, היינו בחינת הסוגיה לאו דווקא לפי פסקי-דין שניתנו, ולאחר מכן בחינת פסקי-הדין על-פי אותו ניתוח אנליטי, תוך הסתייגות מפסק-דין שניתן, בנסיבות הדומות למקרה שבפנינו, בתיק תמ"א (י - ם) 2/85 ד' קליידמן ואח' נ' מ' קליידמן (להלן - פרשת קליידמן [5]).

בפרשת קליידמן הנ"ל [5] סבר בית-המשפט המחוזי כי הנישואין, שנערכו באותו מקרה בצרפת בין שני ישראלים שביקרו בצרפת, מוכרים בצרפת, ועל-כן על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי הם מוכרים גם בארץ.

פרופ' שאוה הסביר בספרו הנ"ל [6], החל מעמ' 548, כי "כללי משפט בינלאומי פרטי אינם בגדר יצירה בין-לאומית הזהה בכל הארצות וניתנות ליישום כפי שמיישמים את המשפט הבין-לאומי המינהגי. כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי הם כללים פנימיים של כל מדינה, והם מתייחסים לענפי המשפט השונים. באופן זה יש כללי משפט בין-לאומי פרטי בענייני חוזים, נזיקין וכיוצא בזה, במדינות השונות שאינם בהכרח זהים בכל המדינות".

הוא הדין בענייני המעמד האישי, ובנדון זה כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי מצויים בדבר המלך בסימן 47, שם נאמר:

"בהתחשב עם הוראות חלק זה של דבר מלך זה יהא לבתי המשפט האזרחיים גם השיפוט בענייני המעמד האישי של אנשים בישראל, כמוגדר בסימן 51. שיפוט זה יהיה מוצא לפועל בהתאם לכל חוק, פקודות או תקנות, שיונהגו או יוחקו להבא, ובהתחשב עם אלה ישפטו לפי חוק המצב האישי הנוהג לגבי בעלי הדין".


זוהי הוראה אשר מתייחסת הן לסמכות השיפוט והן לברירת הדין החל, ולפיה עד שלא יוחק או יותקן מעשה חקיקה או לא תיושם הוראה חוקית אחרת, הרי החוק המהותי שעל-פיו ישפטו בתי-המשפט הכלליים יהיה החוק האישי הנוהג לגבי בעלי-דין.

לגבי אזרחים זרים, ישנו הסדר בסימן 64 לדבר המלך, שבו מיושם החוק הלאומי של אותם נתינים זרים (למעט מוסלמים) ואילו לגבי יהודים, הדין האישי הוא דיני ישראל.

לגבי יהודים קיים חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, המורה בסעיף 2, לאמור:

"נישואין וגירושין של יהודים יערכו בישראל על-פי דין תורה".

סעיף זה הוא בעייתי בהגדרתו ובפרשנותו, ופרופ' שאוה עומד על כך בספרו הנ"ל [6], שכן הוא אינו קובע הסדר כללי, למשל כיצד יש לנהוג בנישואין על-פי דין תורה בחוץ-לארץ, וכיצד יש לנהוג בנישואין שלא על-פי דין תורה בחוץ-לארץ, מה ההבדל אם אותם נישואין שבחוץ-לארץ תקפים על-פי דיני המדינה הזרה, אולם אינם תקפים על-פי דיני ישראל, ומאידך גיסא, מה דינם של נישואין בחוץ-לארץ שאינם תקפים על-פי דיני המדינה הזרה, אולם כן תקפים על-פי דיני ישראל?

השאלות רבות ומסובכות, ופרופ' שאוה כותב בספרו הנ"ל [6], בעמ' 541 כי עד היום לא חיווה בית-המשפט העליון דעתו על תקפותם של נישואין בין יהודים תושבי הארץ או אזרחיה באמצעו נישואי פרגוואי, מקסיקו, קפריסין וכיוצא בזה נישואין שנערכים לכאורה בחוץ-לארץ, בין על-ידי שבני-הזוג מצויים כמה ימים בחוץ-לארץ, כגון בנישואי קפריסין, ובין שאינם עוזבים כלל את הארץ אלא שולחים ייפויי כוח לחוץ-לארץ ושם נערכים הנישואין על-ידי מיופי הכוח, כגון בנישואי מקסיקו ופרגוואי.

6. פרופ' שאוה מנתח את הפסיקה הקיימת, ומאבחן אותה לעומת פרשת קליידמן [5] כפי שעשה בית-משפט קמא, מצביע על-כך שבפרשיות סקורניק [2], בכר [3] ושמואל [1] נערכו הנישואין בחוץ-לארץ, קודם שבעלי-הדין היו תושבי הארץ ואזרחיה. זהו המצב לגבי רובם של המקרים של העולים מרוסיה שנישאו ברוסיה, ורק לאחר-מכן עלו ארצה. בפרשת פורר [4] מדובר היה בנישואים מעורבים של יהודי ונוצריה, לכן לגבי אלה לא ניתן היה ליישם את דיני ישראל.

לגבי פרשיות שמואל [1], סקורניק [2] ובכר [3], יכול היה בית-המשפט העליון להכיר באותם נישואין לאור כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי שבסימנים 47 ו-64 לדבר המלך, ולאור כלל משפטי כי זכויות שנרכשו כדת וכדין בחוץ-לארץ לא יכולות להימוג רק משום שבעלי-הדין עלו לאחר מכן לישראל.

7. אגב, עיון מדוקדק בחוות-דעתו של פרופ' שיפמן אינו מחייב את המסקנה שאליה הגיע בחוות-דעתו: פרופ' שיפמן יוצא מתוך הנחה שאם נישואי קפריסין תופסים, אין הבדל עקרוני בין נישואין שכאלה לבין נישואי פרגוואי, משום שהמשפט מכיר בפעילות באמצעות מיופה כוח, ולא צריך להיות הבדל אם בני-הזוג נוסעים לאי השכן כדי להינשא, או שולחים מסמכים לארץ אחרת כדי להינשא.

נכון שלכאורה לא צריך להיות הבדל בין נישואי קפריסין לנישואי פרגוואי, אולם אין אסמכתא שנישואי קפריסין, בנסיבות כמו אלה שלפנינו (להבדיל מנסיבות הדומות לאלה שבפרשת פורר [4], היינו של נישואין מעורבים), ייחשבו כנישואין תופסים. במילים אחרות, פרופ' שיפמן בחוות-דעתו בונה את דעתו על פרשת שמואל [1], והרכבת דיני המזונות שבדין העברי על בסיס קיומם של נישואין תקפים גם אם אינם על-פי דיני ישראל, ויוצא מתוך הנחה שהנישואין תקפים. מדעה זו איני מסתייג, אולם אם הנישואין אינם תקפים, הרי כל אותו מעשה מרכבה מתמוטט, ולא היה מקום לבנותו מלכתחילה.

אציין, כי בספרו של פרופ' שיפמן דיני המשפחה בישראל [7], לא מצאתי דעה כפי שהביע בחוות-דעתו כי מנישואי פרגוואי, קפריסין וכיוצא בזה, ניתן לבסס חיובי מזונות וכיוצא בזה, כאשר נישואין אלו נערכים בין יהודים תושבי הארץ או אזרחיה. להפך, פרופ' שיפמן בעצמו מצטט את פרופ' שאוה ואינו מסתייג מעמדותיו.

פרופ' שיפמן מציע בדרכו שלו דרך לנישואין אזרחיים, ולצורך זה חיבר חיבור בשם מי מפחד מנישואין אזרחיים [8], תוך הצעת מודלים לנישואין אזרחיים.

בספר לא מצאתי את נישואי פרגוואי כמודל מוצע לנסיבות כמו אלה במקרה דנן.

8. בא-כוח המערערת הציג פסיקה ענפה של בית-המשפט העליון אשר בחן תקפותם של נישואין מבחינה צורנית (לרבות נישואי מקסיקו, פרגוואי וקפריסין), ואישר אותם מבחינה צורנית לצורך רישום במרשם האוכלוסין.

סוגיה זו שונה לחלוטין משום שלצורכי רישום נישואין לא בודקים את תקפותם מבחינה מהותית. הרישום גם אינו מתיימר לאשר את תקפותם של הנישואין, ולפיכך, לא ניתן ללמוד הלכה שווה מכל אותה פסיקה אשר ביקשה להכשיר רישום נישואין זרים, אולם לא נכנסה לבדוק את נפקותם של אותם נישואין, למשל לצורך חיוב במזונות.

9. לצורך חיוב במזונות מופנים אנו אל חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, סעיף 17 אשר קובע הוראות במשפט הבין-לאומי הפרטי, ולפיו:

"17. (א) על חובת מזונות בין בני-זוג יחול דין מקום מושבם של בני-הזוג, ואם אין להם מקום מושב משותף, דין מושבו של החייב".

במקרה דנן, מדובר בשני בני-זוג שהם יהודים ולפיכך, אנו מופנים לסעיף 2, הקובע לאמור:

"2(א) אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".

לגבי מזונות אישה, לא הוספה התוספת אשר הוספה לגבי מזונות ילדים בסעיף 3(ב), כי אדם שאינו חייב במזונות ילדו (קרי: בן-זוגו), לפי הוראות הדין האישי החל עליו, חייב במזונות על-פי הוראות החוק (היינו, ההוראות המהותיות שבחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959).

במקרה שבפנינו יש דין אישי, והדין האישי הוא דיני ישראל. בסיטואציה זו כמובן יש לבדוק קיום נישואין תקפים כעניין שבגררה לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, והרי ללא נישואין אין חיוב במזונות.
הבחינה של תקפות הנישואין לצורך קביעת חיובים בין בעלי-הדין היא בחינה תוכנית, היינו בחינה מהותית, להבדיל מהבחינה הצורנית, המספיקה כשהיא מיועדת לצורכי רישום בלבד.


אציין, כי סימן 47 לדבר המלך אינו מבחין בין בחינה צורנית לבחינה מהותית, כפי שכותב פרופ' שאוה בספרו הנ"ל [6], בעמ' 558, ומאשרים גם אחרים זולתו.

10. החידוש שבפרשת שמואל [1] שצוינה לעיל הוא, כי למרות שהדין האישי שהיה צורך ליישם הוא דיני ישראל, חייב היה בית-המשפט לכבד את הנישואין שנעשו בשעתו בהודו, ושיש לראותם כתקפים על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי, כפי שהם עולים מסימנים 47 ו-64 לדבר המלך.

המקרה שלפנינו הוא שונה משום ששני בני-הזוג היו תושבי הארץ ואזרחיה בזמן שערכו את נישואיהם נוסח פרגוואי, ולכן אמורים היו לקיים נישואין אלו על-פי דין תורה.

שום דין זר אחר לא חל על בעלי-הדין בזמן שערכו את הנישואין, משום ששום דין אחר שאיפשר נישואין שכאלה לא הוחק עד היום בהתאם לאפשרות הפתוחה לפי סימן 47 לדבר המלך.

11. בא-כוח המערערת ציטט פסיקה לגבי מקרים של פסולי חיתון או מחוסרי השתייכות לעדה דתית מוכרת וכיוצא בזה מקרים, שבהם לא ניתן לערוך נישואין בישראל לפי דין אישי כלשהו.

המקרה הנוכחי אינו מסוג מקרים אלה, ולכן אין צורך להיזקק לאותה פסיקה:

שני בעלי-הדין במקרה דנן אינם פסולי-דין, הבעל אינו כהן, לא הייתה שום מניעה לעריכת נישואין כדת משה וישראל. זאת ועוד, אפילו אם מסיבות דתיות הסתייגו בעלי-הדין מעריכת טקס דתי, ולכן בחרו בצורת נישואין המספיקה מבחינה צורנית לצורכי רישום, הרי לא הייתה שום מניעה מבעלי-הדין לחתום גם על חוזה שיהא תקף מבחינת דיני החוזים, ויסדיר את מערכת היחסים ההדדית שביניהם, כולל חיובים דמויי מזונות.

הסכמים שכאלו רווחים בנישואי מקסיקו ובנישואי פרגוואי, ואכן הוצע לצדדים גם במקרה הנוכחי לחתום על הסכם שכזה, אולם מטעמים שלא הצלחתי לרדת לעומקם, לא נחתם שום הסכם.

לו היה נחתם הסכם, אפשר היה לבסס תביעת מזונות על בסיס חוזי, גם אם אינו מניב מזונות מדיני המעמד האישי.

יצוין כי בעבר הוגשו הסכמים שכאלו בתביעות מזונות בבית-המשפט המחוזי, אולם הם נדחו, משום שבית-המשפט המחוזי הוסמך לדון בענייני המעמד האישי, ואילו חיובים על-פי דיני חוזים, נדונו בבית-משפט השלום או לפי נוסח הכתוב והיקף החיוב בבית-משפט מחוזי, אולם לא במסגרת תיק מזונות.

כיום ניתן לתבוע בבית-המשפט לענייני משפחה גם על יסוד חיובים אזרחיים, ולא רק על-פי דיני המשפחה, לכן ניתן היה בהחלט להתכונן למצב שאליו נקלעו בעלי-הדין, ולחתום על הסכם בזמן עריכת טקס נישואי פרגוואי.

משכך, מקרה זה אינו מקרה שבו על בית-המשפט לצאת מגדרו כדי למצוא פתרון שיאשר לאישה לתבוע מזונות, מה עוד שמדובר בנישואין קצרים מאד ובאישה שיש לה מקצוע שמאפשר מחיה בכבוד, היא מבקשת להתגרש וקרוב לוודאי ייעשו הגירושין ללא שום עיכוב משום שאינם תופסים על-פי ההלכה, ולשני בני-הזוג אין עניין להמשיך את הקשר ביניהם.

דרך המלך כדי לפתור בעיות אלה באופן עקרוני וכוללני למקרים דומים היא על דרך החקיקה, כפי שהסביר בית-משפט קמא באריכות, תוך ציטוט דברי מלומדים ושופטים.

12. לפיכך, לא מצאתי לנכון להתערב בפסק-דינו של בית-משפט קמא, אשר דחה את תביעת המזונות - פתרון הנראה לי הולם במקרה הנוכחי לאור הנסיבות והמצב המשפטי כפי שתוארו לעיל.

13. מאחר ולא הוגשו עיקרי טיעון כיאות על-ידי המשיב, אלא אלה הוגשו רק בזמן הדיון - לא אזכה אותו בהוצאות.

14. הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

הפיקדון שהופקד על-ידי המערערת להבטחת הוצאות המשיב, יוחזרו לה באמצעות עורך-דין שובר.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון