חוזה אחיד השכרת רכב

לפני בקשה מתוקנת לאישור תובענה כייצוגית נגד חברת י.ד. רכב ותחבורה בע"מ (להלן: "אלדן"); קשר רנט א קאר בע"מ (להלן: "Hertz"); שלמה תחבורה (2007) בע"מ (להלן: "שלמה SIXT"); וקרדן רכב בע"מ (בשמה הקודם: דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ, להלן: "Avis") (להלן יחדיו: "חברות ההשכרה" או "חברות השכרת הרכב"). הבקשה הוגשה לפי הפריט הראשון והפריט השני בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006. שתי טענות עיקריות מועלות בבקשה: האחת, כי חברות השכרת הרכב גובות מלקוחותיהן כספים שלא כדין שעה שהן מחייבות אותם במע"מ בגין רכיבי הביטוח בעסקאות השכרת הרכב, וזאת כאשר תשלומי ביטוח כלל אינם חייבים במע"מ. השנייה, כי חברות השכרת הרכב גובות מלקוחותיהן פרמיות מופקעות בגין ביטוח מקיף שעה שהן כלל אינן רשאיות לבטח את לקוחותיהן בביטוח מקיף בהעדר רישיון מבטח.
א. רקע


המשיבות הן ארבע מבין חברות השכרת הרכב הגדולות בארץ והן מספקות ללקוחותיהן מגוון שירותים בתחום השכרת הרכב. על שירותים אלו ניתן למנות שירותי השכרת רכב לטווח קצר (היינו, לתקופה קצרה מ-12 חודשים), שירותי ליסינג תפעולי ושירותי השכרת רכב בחו"ל באמצעות זכיינים או שותפים אחרים. המשיבות 2 ו-4 הן חברות ישראליות בעלות זכיון בלעדי של חברות השכרת הרכב הבינלאומיות Hertz ו- Avis, בהתאמה, ואילו אלדן ושלמה SIXT הינן חברת השכרת רכב ישראלית. כל אחת מן המשיבות מחזיקה צי של מאות עד אלפי כלי רכב המיועדים להשכרה לטווח קצר וכן עשרות תחנות השכרה ושירות ברחבי הארץ.
ההתקשרות עם חברות השכרת הרכב נעשית באמצעות הסכם שכירות, המהווה חוזה אחיד כהגדרתו בחוק חוזים אחידים, התשמ"ג-1982. המבקשים שכרו במועדים שונים במהלך שנת 2010 רכבים מחברות השכרת הרכב לתקופות של מספר ימים כל פעם, ושילמו את תמורתם. בחשבוניות המס אשר נמסרו למבקשים בכל אחד מהמקרים הוצג רכיב הביטוח באופן נפרד, אולם הכיסויים הביטוחיים אליהם מתייחס רכיב נפרד זה השתנו בין חברת השכרה אחת לאחרת.
חברות השכרת הרכב נוהגות להעמיד לרשות לקוחותיהן, בתשלום, שלושה סוגים שונים של ביטוחים. לעת עתה אתמקד במאפייני הביטוח השונים, ואילו אופן הצגתם ללקוחות יידון בהמשך:
ביטוח חובה: ביטוח זה מקנה כיסוי ביטוחי מפני נזקי גוף ליושבי הרכב ולצדדים שלישיים. פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל - 1970 אוסרת על אדם לעשות שימוש ברכב מנועי אשר אין לו פוליסת ביטוח חובה בת תוקף. כמו כן אוסרת הפקודה על אדם לגרום או להניח לאדם אחר להשתמש ברכב מנועי אלא אם יש לו פוליסת ביטוח חובה בת תוקף. חברות השכרת הרכב נוהגות לרכוש פוליסות ביטוח חובה מחברות ביטוח חיצוניות מדי שנה. המבקשים, בבקשתם לאישור התובענה כייצוגית, מסיקים על בסיס פרשנות הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי כי החובה לעריכת הביטוח חלה על המשתמש ברכב, ובמקרה זה, על שוכרי הרכב.
ביטוח צד ג': ביטוח זה מקנה כיסוי ביטוחי מפני נזקי רכוש העלולים להיגרם לרכושו של צד שלישי כתוצאה משימוש ברכב המושכר. גם ביטוח זה נרכש על ידי חברות השכרת הרכב מחברות ביטוח חיצוניות, והדבר נעשה עבור ציי הרכב כמכלול.



יצוין, כי בהתאם להוראת סעיף 40(א)(2) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה-1985, ומכוח הוראת המפקח על התעבורה, מחויבות חברות השכרת הרכב לבטח את הרכבים המושכרים על ידן הן בביטוח חובה והן בביטוח צד ג', שאחרת הן לא תהיינה רשאיות לעסוק בהשכרת רכבים.


ביטוח מקיף: ביטוח זה מקנה כיסוי ביטוחי מפני נזקי רכוש לרכב המבוטח. כפי שעולה מתגובותיהן, חברות השכרת הרכב אינן רוכשות כיסוי ביטוחי זה לכלי הרכב אותם הן מעמידות להשכרה, אלא נושאות בעצמן בסיכון לקרות גניבה, אובדן או הוצאות הכרוכות בתיקון נזקים לרכביהן. חלף זאת, מציעות חברות השכרת הרכב ללקוחותיהן פטור, חלקי או מלא לפי העניין, מאחריות בגין נזקים העלולים להיגרם לרכב המושכר, וזאת באמצעות תשלום נוסף לחברת ההשכרה. המבקשים רואים באפשרות כאמור מתן שירותי ביטוח ללא רישיון מבטח, ואילו המשיבות רואות בו ניהול וחלוקת סיכונים לגיטימיים בין חברת ההשכרה לבין שוכר הרכב.

הערה: הכינוי "ביטוח מקיף" ניתן על ידי המבקשות. למען בהירות ההצגה יעשה להלן שימוש במינוח זה, מבלי שיהיה בכך כדי לבטא עמדה לפיה אכן מדובר ברכיב שלפי סיווגו המשפטי מהווה "ביטוח" (נושא שיבחן בפסקה 31 להלן).


סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו 1975 (להלן: "חוק מע"מ") קובע את הכלל לפיו "על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העסקה או הטובין". החיוב במע"מ חל אם כן על מלוא מחירה של העסקה. על מנת שמס זה יוטל על הערך המוסף ולא על מחזור העסקים בכללותו, מתיר סעיף 38 לחוק מע"מ ניכוי מס תשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה לעוסק, כהגדרתו בחוק מע"מ, וזאת במגבלות הקבועות בסעיף.
סעיף 7 לחוק מע"מ מגדיר את המונח "מחירה של עסקה", כלהלן:

"מחירה של עסקה הוא התמורה שהוסכם עליה, לרבות –


כל מס, היטל, אגרה או תשלום חובה אחר המוטלים על העסקה שלא על פי חוק זה, זולת אם הוטלו בדין על הקונה אך למעט מס על רווחי הון על פי פקודת מס הכנסה ומס על פי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963;
כל הוצאה אחרת בביצוע העסקה שעל פי ההסכם על הקונה להחזירה לרבות עמלה או ריבית בשל תשלום לשיעורין ריבית או כל תשלום אחר בשל פיגור בתשלום ופיצויים בשל הפרת ההסכם כשאין עמה ביטול העסקה, ולרבות מחירן של אריזות"

הגדרה זו רחבה למדי ותכליתה, אשר נלמדת מדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק מס ערך מוסף, התשל"ה-1975, ה"ח 1178) היא קביעת בסיס מס רחב ככל האפשר. עם זאת, תקנה 6(א) לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו - 1976 (להלן: "תקנות מע"מ"), אשר כותרתה "הוצאות לטובת צד שלישי" מצמצמת מעט את ההגדרה הרחבה של "מחיר העסקה" בקובעה:
"(א) סכום ששילם עוסק כהוצאה בשביל לקוחו, והוצאה חשבונית או מסמך אחר שאישר המנהל לענין זה לשמו של אותו לקוח, לא יהיה חלק מהמחיר".


טענת המבקשים, בתמצית, היא שתשלום רכיבי הביטוח בעסקאות השכרת רכב אינו תשלום המוטל על העסקה ואף איננו תשלום בביצוע העסקה, ומשכך אינו נכלל בגדר "מחירה של עסקה" כהגדרתה בסעיף 7 לחוק מע"מ. למצער, טוענים המבקשים כי התשלומים בגין רכיבי הביטוח חוסים תחת הוראות תקנה 6(א) לתקנות מע"מ, בהיותם סכום ששילמו חברות השכרת הרכב עבור לקוחותיהן.
הטעם בגינו תשלום רכיבי הביטוח לחברות הביטוח אינו מחויב במע"מ נעוץ בהגדרת "עוסק" בחוק מע"מ, אשר קובעת כלהלן: "מי שמוכר נכס או נותן שירות במהלך עסקיו, ובלבד שאינו מלכ"ר או מוסד כספי, וכן מי שעושה עסקת אקראי". "מבטח", כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח על עסקי הביטוח"), נכלל בהגדרת "מוסד כספי" ולכן איננו עוסק כהגדרת המושג בחוק מע"מ. עם זאת, אף שמוסד כספי אינו חייב בתשלום מע"מ בגין עסקאות או מכירת טובין הרי שלפי הוראת סעיף 4(ב) לחוק מע"מ הוא חייב בתשלום "מס שכר וריווח" בשיעור דומה לשיעור המע"מ מהעסקה או מחיר הטובין, לפי העניין.

כבר כעת יודגש כי עסקאות ביטוח אינן פטורות ממס בשל אפיונן ככאלו, אלא בשל זהותו של עורך העסקה – חברת ביטוח, שהיא מוסד כספי אשר אינו חייב במע"מ.


ביום 21.12.2011, עוד בטרם הוגשו תגובות המשיבות האחרות לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, הגישו שלמה SIXT והמבקשים הודעה משותפת על הסדר (להלן: "הסדר שלמה SIXT"). בבקשה הצהירה שלמה SIXT כי כל חיובי המע"מ אשר נגבו על ידה הועברו במלואם לרשות המיסים וכי אין לה התנגדות כי רשות המיסים תשיב למבקשים כל סכום עליו יוחלט. כן הסכימה שלמה SIXT ליישם בעתיד את הוראות רשות המיסים בנושא גביית המע"מ, וככל שתחליט רשות המיסים כי לא היה מקום לגבות מע"מ על רכיב הביטוח לזהות את רכיב הביטוח מתוך כלל דמי השכירות אותם היא גובה מלקוחותיה ולסייע בהשבת כספים אלו.
ביום 18.3.2012 צורפה רשות המיסים כנתבעת וכמשיבה בהיותה צד דרוש להליך. בעקבות צירופה של רשות המיסים כמשיבה, ביקש בא הכוח המייצג להגיש בקשה מתוקנת לאישור התובענה כייצוגית ובהחלטתי מיום 18.4.2012 נעתרתי לבקשה זו.
על רקע דברים אלה אפנה כעת לסקור בקצרה את טענות הצדדים בתגובותיהם ובסיכומיהם.

ב. טענות הצדדים
ב(1). טענות המבקשים


כאמור, טוענים ב"כ המבקשים כי רכיב הביטוח או "רכיב הפטור מאחריות", כפי שהוא מכונה על ידי המשיבות, הכלול בתמורה בגין עסקת השכרת הרכב, אינו חב במע"מ וכי חברות ההשכרה גבו מהם ומכלל לקוחותיהן מע"מ שלא כדין. את עמדתם מבססים ב"כ המבקשים על כך שהחובה המהותית לעריכת ביטוח חובה מוטלת על הנהג, בעניינו - שוכר הרכב, וכי לולא התקשרו חברות השכרת הרכב בפוליסות הביטוח, היה הלקוח בעצמו מתקשר בעסקה עם חברות הביטוח, ואז היה פטור מתשלום מע"מ בגין דמי הביטוח. לטענתם, חובתן של חברות ההשכרה לבטח את הרכבים המושכרים היא בגדר גיבוי בלבד, למקרה ששוכר הרכב אינו ניתן לאיתור. ב"כ המבקשים מדגישים כי רכיבי הביטוח השונים אינם מהווים תשלום חובה המוטל על העסקה ואינם מהווים הוצאה בביצוע העסקה, ומכאן שאינם נתפסים בגדר "מחירה של העסקה" במסגרת סעיף 7 לחוק מע"מ. לחילופין, טוענים המבקשים, כי התשלומים בגין רכיבי הביטוח חוסים תחת הוראות תקנה 6(א) לתקנות מע"מ בהיותם סכום ששילמו חברות השכרת הרכב עבור לקוחותיהן, כאשר חברות השכרת הרכב הן בסך הכל צינור להעברת הכספים.
ודוק, לטענת המבקשים אין נפקא מינה אם המשיבות רכשו את הביטוח מצד שלישי מבלי לשלם מע"מ בגינו (כפי שעשו לעניין ביטוחי חובה וביטוחי צד ג') או שהן עצמן משמשות כ"מבטחות" (כפי שעשו לעניין הביטוח המקיף). שכן, אם הן רכשו את הביטוח מצדדים שלישיים, הרי הן לא שילמו מע"מ בגין הביטוח (ואסור להן לגבות מלקוחותיהן מע"מ אותו הן עצמן לא שילמו) ואם הן לא רכשו את הביטוח מצדדים שלישיים הרי הן עצמן "מעין מבטחות" ולכן עסקאות הביטוח עמן לא חייבות במע"מ.
לביסוס טענתם מפנים ב"כ המבקשים להוראת פרשנות 1/2002 של רשויות מע"מ בעניין עסקאות ליסינג (להלן: "הוראת פרשנות הליסינג"). בהוראת פרשנות זו נקבע כי בנסיבות מסוימות תשלום ביטוח חובה ומקיף בעסקאות ליסינג תפעולי לתקופה מעל 12 חודשים, לא ייחשב כחלק ממחיר עסקת ההשכרה של הרכב. לגישתם, אין כל סיבה להבחין בין עסקאות השכרת רכב קצרות מועד לבין עסקאות ליסינג תפעולי. בנוסף, מציינים המבקשים כי בעת רכישת פוליסות ביטוח החובה וצד ג' משלמות חברות השכרת הרכב לחברות הביטוח "מס שכר וריווח" שהינו תחליף לתשלום המע"מ. מס שכר וריווח, כך לגישת ב"כ המבקשים, בוודאי מגולם במחיר השכרת הרכב. מכאן, מסיקים ב"כ המבקשים, כי לקוחות חברות ההשכרה נושאים למעשה ב"כפל מס" שעה שעליהם לשלם מע"מ על רכיב שכבר שולם בגינו "מס שכר וריווח".
בנוסף, טוענים ב"כ המבקשים כי חברות השכרת הרכב גובות תעריפים מופקעים של דמי ביטוח המשקפים פרמיות שנתיות של עשרות אלפי שקלים. וזאת, כך לטענת ב"כ המבקשים, למרות שלמשיבות כלל אסור לבטח את לקוחותיהן בביטוחים שאינם מגובים, גב אל גב, בביטוח של חברות הביטוח החיצוניות בהעדר רישיון מבטח מטעם המפקח על הביטוח. ביחס לביטוחים אלו תובעים המבקשים את השבת הכספים לידיהם ולידי שאר חברי הקבוצה והמע"מ בכלל זה. יש לציין כי טענה זו לא הוזכרה בבקשה המקורית לאישור התובענה כייצוגית אלא נוספה לה במסגרת תיקון הבקשה.
לבסוף, הודגש על ידי ב"כ המבקשים כי התובענה עומדת בתנאים לאישורה כייצוגית, לרבות קיומה של עילת תביעה אישית ושאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, אשר קיימת אפשרות סבירה כי תוכרענה לטובת הקבוצה. כן נטען כי בנסיבות העניין תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת בין הצדדים.

ב(2). טענות חברות השכרת הרכב


אלדן, Hertz ו-Avis הגישו כל אחת תגובה לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, תגובה לבקשה המתוקנת לאישור התובענה כייצוגית וכן סיכומי טיעון מטעמה היא, בעוד שלמה SIXT לא הגישה תגובה או סיכומים לאור בקשתה לאישור הסדר פשרה, אשר הוגשה, כאמור, בשלב ראשוני ביותר של ההליך. עם זאת, לאור הדמיון הרב שבין טיעוני אלדן, Hertz ו-Avis אתייחס לטענותיהן במרוכז. כמו כן לשם הנוחות, לא אבחין בין המשיבות לבין שלמה SIXT אף שהאחרונה לא הגישה כתבי בית דין.
ב"כ המשיבות טוענים כי העסקה ביניהן לבין לקוחותיהן היא מכלול אחד אשר על פי הוראות סעיף 7 לחוק מע"מ והנחיית עבר של רשויות המס חב במע"מ לפי המחיר במלואו. לשיטתן אין לבצע "אטומיזציה" של העסקה לרכיביה השונים ולטעון לאי חבות במע"מ בגין רכיב זה או אחר. חיזוק לעמדתן זו מצאו ב"כ המשיבות בפסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 438/10 עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל נ' שר האוצר (ניתן ביום 7.3.2012) (להלן: "עניין עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל"), אשר ניתנה במהלך הדיון בתובענה. כן שוללים ב"כ המשיבות את הטענה לפיה הביטוח נעשה עבור הלקוח. לגישתן, חברות ההשכרה מתקשרות עם חברות הביטוח מראש ועל דעת עצמן בפוליסות ביטוח חובה וצד ג', הואיל וקיומם של ביטוחים הוא תנאי מוקדם לקבלת רישיון להשכרת רכב ולמסירתו של הרכב לשוכר. בין היתר, הצביעו ב"כ המשיבות על כך שבעת רכישת פוליסות הביטוח על ידן, במובחן ממקרה הליסינג התפעולי, זהות שוכרי הרכב כלל אינה ידועה, והביטוח נעשה על שמן של חברות השכרת הרכב.
בכל הנוגע לתחולת תקנה 6 לתקנות מע"מ סבורים ב"כ המשיבות כי חברות ההשכרה לא מהוות אך צינור להעברת הכסף לחברות הביטוח, והראיה לכך היא שאף לטענת המבקשים חברות ההשכרה מפיקות רווח בגין רכיב הביטוח, מעבר לתמורה המשולמת לחברות הביטוח. באשר להשוואה שבין עסקאות הליסינג התפעולי לבין עסקאות השכרת הרכבים לפרקי זמן קצרים הצביעו המשיבות על שורה של מאפיינים המהווים, לשיטתן, טעם להחלת מדיניות שונה בכל הנוגע לרכיבי הביטוח בעסקה.
לבסוף, טענו ב"כ המשיבות כי חברות ההשכרה אינן מרוויחות כלל מהכללת רכיב הביטוח בסכום החב במע"מ, שכן הגביה בגין המע"מ מועברת בשלמותה למדינה. מטעם זה, סבורות המשיבות, כי הבקשה כלל לא ראויה להתברר במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, והאכסניה המתאימה לה היא עתירה לבג"ץ המכוונת נגד רשויות מע"מ.

ב(3). טענות המדינה


בתגובתה, תומכת ב"כ המדינה בעמדת חברות ההשכרה לפיה הן חבות במע"מ בגין מלוא התמורה המשולמת על ידי לקוחותיהן, ורכיב הביטוח בכלל זה. הנימוקים המובאים בעמדת המדינה דומים בעיקרם לנימוקי חברות השכרת הרכב המובאים לעיל, ולכן אמנע מלחזור עליהם.
בכל הנוגע להוראת פרשנות הליסינג סבורה ב"כ המדינה כי עניינה של הוראה זו שונה לחלוטין מעניינה של הבקשה שלפני, הואיל והוראת הפרשנות עוסקת אך ורק בהשכרה לתקופה העולה על שנה, עת הביטוח נעשה על שמו של השוכר. כן מציינת ב"כ המדינה כי בעניין שלפני אין התאמה בין הפרמיה המשולמת על ידי חברת ההשכרה לבין מרכיב הביטוח המשולם על ידי שוכר הרכב על פי הסכם השכירות.
לבסוף, ציינה ב"כ המדינה בתגובתה כי שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם תאושר בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המדינה, וציינה כי ממילא ככל שתאושר התובענה כייצוגית אין לחייב את רשויות המס בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור נוכח הוראות סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות.

ג. דיון והכרעה


סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי בית המשפט יאשר תובענה ייצוגית רק אם מצא כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, אשר יש אפשרות סבירה שיוכרעו לטובתם; כי ניהולה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת; וכי קיים יסוד סביר שעניין כלל הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום בלב. כפי שאפרט להלן, לא מצאתי כי קמה אפשרות סבירה שהשאלות שעוררה התובענה יוכרעו לטובת חברי הקבוצה.
לאחר שמפשיטים את התובענה המתוקנת ממחלצותיה, מתברר כי היא מבוססת על שתי טענות שונות, המופנות כלפי שני רכיבים שונים בתמורה שמקבלות המשיבות מלקוחותיהן:
הטענה בעניין ביטוח החובה וביטוח צד ג' – לפי הנטען בתובענה חברות השכרת הרכב אינן רשאיות לחייב את לקוחותיהן בתשלום מע"מ בגין רכיבי התמורה המתייחסים לביטוח החובה ולביטוח צד ג'.
הטענה בעניין "הביטוח המקיף" – לפי הנטען בתובענה חברות השכרת הרכב אינן רשאיות לגבות תשלום בעבור "הביטוח המקיף", מאחר שאף אחת מהן אינה מחזיקה ברישיון מבטח, וזאת בניגוד להוראת סעיף 14(א) לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח ("לא יעסוק אדם בביטוח אלא אם יש בידו רשיון לפי סעיף 15 ובהתאם לתנאי הרשיון").

כפי שיובהר להלן, שתי הטענות הללו משוללות יסוד.
הטענה בעניין ביטוח החובה וביטוח צד ג'


המשיבות מחויבות מכוח הדין לבטח את רכביהן בביטוח חובה ובביטוח צד ג' אצל חברת ביטוח. ביטוח זה אינו חייב במע"מ, שכן חברות הביטוח אצלן הוא נערך הן מוסד כספי, אשר אינן חייבות בתשלום מע"מ (ומילא אין חברות הביטוח מגלגלות אותו על לקוחותיהן). חלף זאת, נושאות חברות הביטוח במס שכר וריווח אותו הן מביאות בחשבון , כך יש להניח, בשעת תמחור הביטוחים שהן משווקות (ובכלל זה הביטוחים שהן משווקות לחברות ההשכרה).

עלויות ביטוח אלו הן, מטבע הדברים, חלק מעלות הפעילות של חברות השכרת הרכב (בדומה לעלות רכישת הרכבים, תחזוקתם וכיו"ב), ועל כן הן מתומחרות על ידי חברות ההשכרה, ומהווה שיקול בחישוב התמורה הנדרשת מלקוחותיהן. אצל חלק מהמשיבות התמחור של עלות הביטוחים הללו הוא חלק מהתמורה הכוללת הנדרשת מהלקוחות (כך, למשל, אצל Avis). ואילו אצל חלק אחר מהן התמורה בגין הביטוחים מוצגות ללקוחות כרכיב תמורה נפרד, תחת הכותרת "ביטוח" (כך, למשל, אצל אלדן). מאחר שחברות הביטוח הן "עוסק", עליו חל חוק מע"מ, התמורה המשולמת על ידי הלקוח מחויבת במע"מ (ובכלל זה, התמורה הנובעת מרכיב ביטוח החובה וביטוח צד ג', בין אם הוצגה בנפרד ובין אם לאו).


ב"כ המבקשים העלו מספר טענות נגד הפרקטיקה לפיה התמורה הנדרשת כנגד רכיב ביטוח החובה וביטוח צד ג' מחוייבת במע"מ:

ראשית, נטען כי הרכיב הנגבה מהלקוח בגין הוצאות הביטוח אינו חייב במע"מ לפי הוראת סעיף 7 לחוק מע"מ. לא ברור כיצד ניתן להעלות טענה מסוג זה. התשלום בגין הוצאות הביטוח מהווה חלק מהתמורה המשולמת על ידי הלקוח לחברת ההשכרה, וזאת ללא קשר לכותרת שניתנה לו. ודוק, המחוקק הבהיר בסעיפים 7(1) ו- 7(2) לחוק מע"מ כי אפילו החזר תשלום חובה החל על המוכר בעקבות העסקה (להוציא החזר מע"מ) והחזר הוצאה שיש למוכר לצורך ביצוע העסקה מהווים חלק מהתמורה. קל וחומר כי כך לגבי תשלום הבא לכסות רכיב הוצאה של המוכר שאינו נובע ישירות מביצוע העסקה (וזאת בין אם הוצג ללקוח כרכיב תמורה נפרד ובין אם לאו).
שנית, נטען כי מאחר שרכיב ההוצאה בו עסקינן (ביטוח חובה וביטוח צד ג') משולם על ידי חברות ההשכרה ללא מע"מ, גם גלגולו על כתפי הלקוח אינו צריך להיות מחויב במע"מ. בטענה זו אין ממש. התמורה המשולמת לחברת ההשכרה חייבת במלואה במע"מ, וזאת ללא קשר לשיקולים שהביאו לקביעתה. ודוק, סעיף 31(4) לחוק מע"מ מכיר בכך ש"מכירת נכס שעל פי דין לא ניתן היה בעת הרכישה או היבוא לנכות את מס התשומות בשל רכישתו או יבואו", פטורה ממע"מ. ואולם, המדובר בפטור מיוחד, המתייחס למכירת נכס שנרכש ממי שאינו עוסק (כדוגמת מלכ"ר או מוסד כספי). אין בחוק מע"מ הוראת פטור מקבילה לעניין רכישת שירות. לפיכך "עוסק המקבל שירותים מעת מלכ"ר – דבר הגורם לו שאינו יכול לנכות את מס התשומות – ישא בנטל מלוא המס בגין שירותים אלה "המוטמעים" בעיסקאות שהוא עושה לאחר מכן" (אהרון נמדר, מס ערך מוסף (2013) 553). ויובהר, גם כאשר עסקינן ברכישת נכס ממלכ"ר, והטמעתו כחלק ממוצר או שירות הנמכר על ידי עוסק, ספק אם הוראת הפטור תחול. טלו למשל מצב בו עוסק רוכש חלק מחומרי הגלם שלו ממלכ"ר, שאינו חייב במע"מ (לדוגמא, בית עסק המוכר חבילות שי לחגים בהן משולבות גם עוגיות המיוצרות ונמכרות לצורך גיוס תרומות למוסד צדקה המאושר כמלכ"ר). נראה כי החיוב במע"מ יוטל על מלוא התמורה שמקבל בית העסק (קרי המחיר שהוא גובה בתמורה לחבילות השי), וזאת למרות שבעבור חלק מחומרי הגלם (העוגיות) לא שולם על יד בית העסק מע"מ, ולא נוכה מס תשומות (הטעם לכך הוא שספק אם במקרה כזה ניתן להשתמש בסעיף 31(4) לחוק מע"מ, מאחר שלא ניתן לפצל את העסקה למרכביה. השוו לעניין עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל).
שלישית, נטען כי מצב הדברים האמור, לפיו המע"מ משולם גם בגין רכיב הוצאה שלא שולם בעבורו מע"מ, עלול ליצור מיסוי כפל, מאחר שרכיב ההוצאה כולל תשלום של מס שכר וריווח מכוח סעיף 4(ב) לחוק מע"מ, אותו לא ניתן לנכות כמס תשומות. מבחינה עובדתית הטענה נכונה, ואולם אין מדובר בכפל מס, שכן לא מדובר באותו מס המוטל פעמיים בגין אותה פעילות כלכלית, אלא בשני מסים שונים (מע"מ ומס שכר וריווח) המוטלים בשל שתי פעילויות כלכליות שונות (הראשון בשל פעילות המוסד הכספי, והשני בשל השירות שניתן על ידי חברת ההשכרה לשוכר). השוו ע"א 6014/04 מנהל מס ערך מוסף אשדוד נ' ראדקו אינבסטמנט לימיטד ואח' (ניתן ביום 28.1.2009), פסקה 19. מכאן שמדובר בעניין שיש להביאו בחשבון במסגרת שיקולי תכנון המס, ולא מעבר לכך. והדוגמא שהובאה לעיל תמחיש: כאשר בית עסק רוכש חלק מחומרי הגלם שלו ממלכ"ר, הוא צריך להביא בחשבון שלא יוכל לנכות בגינם מס תשומות. עניין זה מהווה חלק מתכנון המס של אותו בית עסק, בצד שיקולים אחרים (כגון היכולת ליהנות מהטבת מס הכנסה בגין תרומה). מכל מקום, אין בעובדה זו כדי להוות טעם לשחרור בית העסק מחובתו לשלם מע"מ בגין מלוא התמורה שיגבה בעבור מוצריו ושירותיו.
רביעית, נטען כי ביטוח החובה וביטוח צד ג' נעשים על ידי חברת ההשכרה בראש ובראשונה בעבור הלקוח. טענה זו, אף אם נניח כי היא נכונה, חסרת כל נפקות משפטית, שהרי חלק משמעותי מהוצאות חברות ההשכרה (ובכללן רכישת הרכבים והטיפול בהם) מוצאות, בראש ובראשונה, על מנת לאפשר את מתן שירותי השכרת הרכב לציבור הלקוחות. נניח, לשם המחשה, כי המדינה תחליט לבטל את המע"מ על עסקאות מכירת רכבים (אך לא על עסקאות השכרת רכבים). פשיטא כי לא יהיה בשינוי זה כדי לאפשר לחברות ההשכרה להפסיק לשלם מע"מ בגין חלק מהתמורה, בטענה שהיא מתייחסת להוצאת רכישת רכב הפטורות עתה ממע"מ (עם זאת, יש להניח כי שינוי זה יבוא לידי ביטוי באופן תמחור העסקה על ידי חברות ההשכרה, דהיינו ביטול המע"מ על רכבים יביא לירידה בעלויות הייצור של חברות ההשכרה, והדבר אמור להתבטא, בוודאי בשוק תחרותי, בירידה של מחירי השכרת הרכבים).
חמישית, ונראה כי זו טענתן המרכזית של המבקשות, נטען כי חברות ההשכרה משמשות "צינור" להעברת כספי ביטוח החובה וביטוח צד ג' מהלקוחות לחברות הביטוח, ולפיכך מכוח תקנה 6(א) לתקנות מע"מ, אין לראות את החזר ההוצאה בגינם כחלק מהתמורה המשולמת לחברת ההשכרה. כחיזוק לטענה זו הצביעו המבקשים על הוראת פרשנות הליסינג כראיה לכך שגם רשויות המס סבורות שתשלום עלויות הביטוח על ידי חברות ההשכרה נעשה כ"צינור" עבור השוכר. ואולם, גם בטענה זו אין ממש.
הלכת בית המשפט העליון בע"א 8669/07 צ.ד.א. אחזקה ושירותים בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ (ניתן ביום 29.12.2009. להלן: "עניין צ.ד.א.") קובעת כי לצורך הפעלת תקנה 6(א) לתקנות מע"מ יש לבחון בכל מקרה את מידת הניתוק שבין העוסק לבין הסכומים המועברים באמצעותו. נקבע, כי על מנת שלא ייחשבו הסכומים חלק ממחיר העסקה, על העוסק להיות אך "צינור" להעברתם ובלשון בית המשפט: "צינור ותו לא: הכספים עוברים דרכו ובאמצעותו, אך מבלי שתהיה לו נגיעה של ממש מכל סוג בהם". עוד נקבע באותו עניין כי יש לבחון מיהו הגורם אשר יצר את החיובים שלגביהם מועברים הכספים לצד שלישי – העוסק או הלקוח. ככל שמקומו של הלקוח נפקד מהחלטה זו, יקשה לראות את העוסק כ"מתווך" בלבד.
נקל לראות כי התנאים הללו לא מתקיימים בענייננו, וזאת ממספר טעמים: ראשית, חברות השכרת הרכב נזקקות לביטוח החובה ולביטוח צד ג' לצרכיהן שלהן, כגון לעניין שינוע הרכבים ממקום למקום וטיפול בהם. כן נראה שחברות ההשכרה מחויבות לקיים ביטוח חובה גם כאשר הרכב אינו מושכר כלל; שנית, בעניין צ.ד.א. מצביע השופט אליקים רובינשטיין על כך שכאשר העוסק משמש כ"צינור", הרי שהוא משמש "מעין נאמן לכספי הלקוח" (פסקה י"ד בפסק הדין, והשוו גם הוראת תקנה 6(ב) לתקנות מע"מ). חברות ההשכרה אינן לא נאמן, ולא מעין-נאמן, על כספי שוכר הרכב, שכן אין כל מגבלות על השימוש שהן רשאיות לעשות בכספים הללו; שלישית, חברות השכרת הרכב הן שיוזמות את עסקת הביטוח, זמן רב לפני שזהות הלקוח אשר ישכור את הרכב ידועה להן. הן אשר בוחרות את זהות חברת הביטוח והן אשר מנהלות את המו"מ בדבר הפרמיות שישולמו בגין עסקאות הביטוח. ברור וגלוי שמקומו של הלקוח נפקד מהחלטה זו. עם זאת יש להדגיש כי העובדה שזהות הלקוח אינה ידועה לא מלמדת בהכרח כי הביטוח אינו לטובתו. בדיני נאמנויות למשל, אין הנהנה חייב להיות ידוע בעת יצירת הנאמנות ואף אין הוא חייב להיות קיים אותה שעה (ראו שלמה כרם חוק הנאמנות (מהדורה רביעית, 2004) עמוד 125); רביעית, חברות השכרת הרכב אינן צינור במובן זה שהתחייבותיהן כלפי חברות הביטוח הן בלתי תלויות בהתחייבות שוכרי הרכב כלפיהן. שכן, אף אם תהיה לחברת השכרת רכב מסוימת שנה קשה במיוחד בה איש לא ישכור ממנה רכב מסוים במהלך כל השנה, עדיין תהיה חברת ההשכרה מחויבת לשלם לחברת הביטוח את הפרמיה בגין ביטוח החובה וביטוח צד ג' של אותו רכב. באופן דומה אם תעריך חברת השכרת רכב מסוימת את מספר השוכרים בשנה בשיעור מסוים, ותגבה מאותם לקוחות את החלק היחסי של הביטוח, אך בסופו של יום יסתבר שהערכתה נעשתה בחסר, היא לא תוכל לגלגל את העלות העודפת על לקוחותיה הקודמים; חמישית, חברות השכרת הרכב לא רואות עצמן כ"צינור" להעברת כספי השוכרים לחברות הביטוח. וזאת, להבדיל מעניין צ.ד.א. בו הגורם שעתר לסעד היה גם הגורם אשר העביר את הכספיים לצדדים שלישיים, וראה עצמו גורם מתווך בלבד. לעובדה שחברות השכרת הרכב לא רואות עצמן כ"צינור" להעברת כספים משמעות לא מבוטלת. תכליתה של תקנה 6 לתקנות מע"מ היא לטפל במקרה בו נחשב העוסק לשלוח של הלקוח בביצוע תשלומים אשר מטיבם מוטלים על הלקוח (ראו פיסקה ט"ו בעניין צ.ד.א.). ככל שחברות השכרת הרכב לא רואות עצמן כשליח, וכל עוד הן מודות כי הן מפיקות רווח בגין הטיפול ברכיב הביטוחים, קשה לקבל עמדה לפיה הן פועלות כשלוחות. יצויין כי באשר לשאלה האם מפיקות חברות השכרת הרכב הנאה ישירה או עקיפה מתקבולי הביטוח שמשלם הלקוח דיברו המבקשים בשני קולות: לעניין עמידה בתנאי תקנה 6 לתקנות מע"מ טענו המבקשים כי חברות השכרת הרכב לא מפיקות הנאה מתקבולי הביטוח מלבד עמידה בהוראות הדין המחייבות אותן לערוך ביטוחים. ואולם, לעניין גובה הפרמיות הנגבות טענו המבקשים כי מדובר בפרמיות בשיעורים מופקעים. כידוע, צד אינו רשאי להעלות טיעונים עובדתיים סותרים המצויים בידיעתו במסגרת אותה התדיינות (תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). לכך יש להוסיף כי חברות השכרת הרכב עצמן טוענות כי הן מפיקות הנאה ישירה בדמות רווח על תקבולי הביטוח שמשלם הלקוח, וגם מטעם זה ראוי איפוא לדחות את הטענה כי חברות השכרת הרכב מהוות צינור להעברת כספי הביטוח, ותו לא.
המבקשים הסתמכו כאמור על הוראת פרשנות הליסינג, ואולם כל שניתן ללמוד ממנה הוא שגם לשיטת רשויות המס יתכנו נסיבות בהן המשכיר ישמש כ"צינור" בלבד לצורך ביצוע תשלומי הביטוח על ידי השוכר. כמובהר, לא זה המצב כשמדובר בעסקאות השכרת הרכב שמבצעות המשיבות.
ודוק, כחוט השני עוברת בטענות המבקשים התזה כי לא יתכן שהקביעה האם הסכומים המשולמים על ידי שוכרי הרכב בגין הביטוחים עומדים בתנאי תקנה 6 לתקנות מע"מ תיגזר מדרך התנהלותן של חברות ההשכרה. בכך נקלעו המבקשים לכלל טעות קונספטואלית. השאלה אם עוסק מהווה "צינור" בלבד להעברת תשלום, או שמא התשלום מהווה חלק מהתמורה לעוסק, איננה שאלה תיאורטית הנבחנת בהתאם לייעודם הסופי של הכספים. רחוק מכך – המדובר בשאלה עובדתית-נסיבתית הנבחנת בהתאם למתווה העיסקה שאימצו הצדדים. לפיכך, גם אם באופן עקרוני ניתן לעצב עיסקה במסגרתה חברת ההשכרה תיתפס כ"צינור" להעברת כספי הביטוח (כפי שהדבר במקרים העומדים בדרישות הוראת פרשנות הליסינג), הרי שאין בכך מאום כל עוד לא עוצבה העיסקה באופן שמייעד לחברות ההשכרה תפקיד של "צינור" בלבד, הלכה למעשה. זאת ועוד, לעיצוב העיסקה בדרך חלופית יהיו מן הסתם עלויות כספיות, ולפיכך לא ניתן אף לקבוע כי היא רצויה לשוכרי הרכב (כך, למשל, הנפקת חוזי ביטוח על שם השוכר עלולה לגרום לכך שחברות הביטוח יתייחסו לעסקה כביטוח לתקופה קצרה משנה, ויחייבו בתשלום הגבוה מהחלק היחסי של השנה. השוו להוראת סעיף 7 לחוזר ביטוח 2005-1-32 "דמי ביטוח בענף רכב חובה", אשר צורף כנספח א' לתשובה לתגובה מטעם המבקשים).
המסקנה המתבקשת היא שלא רק שחברות השכרת הרכב לא רואות עצמן כ"צינור" גרידא לצורך העברת תשלומי הביטוח אלא שהן לא עומדות במאפיינים הנדרשים לצורך כך. מכאן, שרכיבי הביטוח לא נכנסים לגדר תקנה 6(א) לתקנות מע"מ.


קיצורו של דבר – הפרקטיקה של חברות השכרת הרכב, לפיה הן מחייבות במע"מ את מלוא התמורה שהן מקבלות (ובכלל זה גם תמורה המשולמת להן עבור ביטוחי החובה וביטוחי צד ג', בין אם תמורה זו מהווה חלק מהתמורה הכוללת ובין אם היא מוצגת ללקוח בנפרד) היא הפרקטיקה בה הן חייבות לנהוג על פי חוק מע"מ ותקנותיו. ממילא אין מקום לאשר הגשת תובענה כייצוגית ביחס לעניין זה.
בשולי הדברים אבקש להעיר הערה בדבר הדרך בה מוצגים התשלומים בגין ביטוח החובה וביטוח צד ג'. חברות השכרת הרכב אינן אחידות באופן הצגת רכיבי הביטוח בהסכמי השכרת הרכב או בחשבוניות שהם מנפיקות. כך למשל, חברת אלדן ציינה בהסכם עמה במקומות נפרדים את התעריף בגין דמי השכירות ואת התעריף עבור ביטוחים (ללא פירוט סוג הביטוחים הנכללים ברכיב זה. בדיון מיום 15.10.2012 מסר בא כוחם כי המדובר בכל סוגי הביטוחים); חברת Avis הפרידה בחשבוניות שונות בין דמי השכירות לבין רכיבי "הפטור מאחריות" (כיסוי מפני גניבות וכיסוי מפני נזק רכוש לרכב), ואילו חברות Hertz ושלמה SIXT פירטו בחשבונית מטעמן רכיב נפרד שעניינו "ביטוח שבת/חג" (כפי שנמסר לי, רכיב זה מתייחס לביטוח בגין יום השבת בגינו לא נגבה רכיב השכירות מהמבקש 2, לאחר שהאחרון הצהיר כי הוא שומר שבת). בנוסף, ניתן למצוא שונות גבוהה ביחס שבין דמי השכירות לבין דמי הביטוח בכל אחת מחברות השכרת הרכב, אף שהסך הכולל של הרכיבים הנ"ל, קרי העלות הסופית לשוכר הרכב, היא באותם סדרי גודל.

מצב הדברים בו חלק מחברות השכרת הרכב אינן כוללות את עלות רכישת ביטוח החובה וביטוח צד ג' (אותם הן מחויבות לערוך) במסגרת עלות השכירות הכוללת, איננו תקין, ועלול להביא לכשל צרכני. הטעם לכך הוא שהדבר מקשה על עריכת השוואה בין הצעות המתקבלות מחברות השכרה שונות, ועלול להביא לכך שהלקוח יתקשר בהצעה פחות טובה מבחינתו, מאחר שאינו מודע לחלק מרכיבי התמורה שהוא נדרש לשלם בעבור שכירת הרכב (לדיון מרתק בכשלים מסוג זה, הנוצרים בעקבות ניצול הטיות קוגניטיביות של צרכנים על ידי עוסקים, ראו Oren Ber-Gil, Seduction by Contract: Law, Economics, and Psychology 1 - 44 (2012)). קשה לראות מהי ההצדקה העניינית לכך שביטוח החובה וביטוח צד ג' לא יוצגו ללקוח כחלק מהעלות הכוללת של חוזה השכירות. כאמור, מדובר בביטוחים שחובה על חברות ההשכרה לערוך על פי הדין הישראלי, ולפיכך אין הם בגדר עניין הנתון לשיקול דעתו של השוכר. פיצול התמורה בין ביטוחים אלה ליתר עלויות שכירת הרכב עלול לפיכך להביא להטעיית חלק מלקוחות, אשר יסברו כי עלות ההשכרה נמוכה מהעלות האמיתית.
טוב יעשו כל חברות השכרת הרכב אם יציגו ללקוחותיהן את מלוא המחיר המינימאלי שהם נדרשים לשלם (דהיינו מלוא התשלום הנדרש בעבור מכלול הרכיבים הלא אופציונאליים בהסכם השכרת הרכב) כנתון אחד, וימנעו מעתה ואילך מיצירת הפרדה מלאכותית בין עלות ההשכרה לעלות הביטוחים שהן חייבות לערוך (קרי ביטוח החובה וביטוח צד ג').
הטענה בעניין "הביטוח המקיף"


הטענה בעניין ה"ביטוח מקיף" (כפי שמכנים זאת המבקשים) שונה תכלית שינוי. עניינה של טענה זו במרכיב אופציונאלי בהסדר השכרת הרכב, במסגרתו מציעות חברות ההשכרה ללקוחותיהן, כנגד תוספת תשלום, "מוצר הגבלת אחריות" המכונה על ידן לעיתים בתיבות "כיסוי" ואף מוצג לעיתים כ"ביטוח". מהותו של הסדר זה הוא הפחתה מלאה או חלקית של האחריות בה ישא השוכר ככל שיגרמו נזקים לרכב במהלך תקופת השכירות. כאמור, כל המשיבות אינן רוכשות ביטוח אצל חברת ביטוח כנגד הסיכונים שהן נוטלות על עצמן במסגרת ה"ביטוח המקיף", אלא נושאות בעלויותיו וסיכונים אלו בעצמן (כלומר, ככל שנגרם נזק לרכב אשר הלקוח רכש לגביו "ביטוח מקיף", חברת השכרת הרכב היא הנושאת בנזק זה, בניכוי סכום ההשתתפות שנקבע ללקוח, ככל שנקבע).
בגין ה"ביטוח המקיף" משולם מע"מ, ואין טענה של ממש שלא צריך להיות משולם מע"מ, שהרי מדובר בשירות שניתן ישירות על ידי חברות השכרת הרכב. אומנם המבקשות טענו בלשון רפה כי יש לראות בחברות ההשכרה "מעין מבטח", ולהחיל עליהן את כללי המס החלים על חברות ביטוח, אולם טענה זו נראית מופרכת על פניה. כזכור, חברות ביטוח אינן משלמות מע"מ מאחר שאינן מוגדרות כ"עוסק" לעניין חוק מע"מ (וכנגד שחרורן ממע"מ הוטל עליהן "מס שכר וריווח"), ולא מאחר שתחום עיסוקן פטור מתשלום מע"מ. חברות השכרה אינן לא מלכ"ר ולא מוסד כספי, וממילא בגין תשלום על שירות שהן נותנות (ואפילו אם היה מקום להגדירו כ"ביטוח" או "מעין ביטוח") יש לחייבן במע"מ (על מנת להתגבר על קושי זה טענו המבקשות כי יש לפצל את הסיווג של חברות ההשכרה, תוך הפעלת סעיף 58 לחוק מע"מ. תקיפת מדיניות רשויות מע"מ בעניין זה חורגת מהמסגרת הדיונית של ההליך שלפני, ולאור אשר יובהר להלן, גם אינה מוצדקת לגופה).
חלף זאת, הטענה שהעלו המבקשים בבקשה המתוקנת היא שעצם ההצעה של "ביטוח מקיף" על ידי חברות ההשכרה מהווה הפרה של חובת הרישוי הקבועה בסעיף 14(א) לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח. גם בטענה זו אין ממש. חוק הפיקוח על עסקי הביטוח מגדיר את המונח "עיסוק בביטוח" כ"התקשרות דרך עסק בחוזי ביטוח, למעט מתן אחריות למצרך או לשירות הנלווה לעיסוק עיקרי אחר של נותן האחריות". המונח "חוזי ביטוח" אינו מוגדר בחוק הפיקוח על עסקי הביטוח, אולם בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 אנו מוצאים כי "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". פשיטא כי לא זה המצב בענייננו. הסדר ה"ביטוח המקיף" שמציעות חברות ההשכרה אינו מטיל עליהן חובה לשלם תגמולי ביטוח לשוכרי הרכבים. כל שהסדר ה"ביטוח המקיף" עושה הוא לשלול מחברת הביטוח (באופן מלא או חלקי) את זכותה לתבוע פיצוי משוכר הרכב על נזקים שיגרמו לרכושה של חברת ההשכרה (קרי, הרכב המושכר). במילים אחרות, הסדר ה"ביטוח המקיף" איננו כלל הסדר ביטוח אלא הסדר פטור מאחריות (להבחנה בין הסדר ביטוח להסדר פטור ראו פסקאות 52 – 58 להחלטתי בבקשה לסילוק על הסף בת"א (מרכז) 8746-10-09 ברדיצ'ב נ' פויכטונגר (ניתן ביום 16.12.2010). לפירוש מצמצם של הגדרת המונח "חוזה ביטוח" השוו פסקאות 46 – 49 ע"א 8447/06 קופת חולים מאוחדת נ' היימן (ניתן ביום 22.5.2011)).

אינני מכיר הלכה או הצדקה המרחיבה את תחולת חוק הפיקוח על עסקי הביטוח כך שיחול גם על הסדרי פטור. כך, למשל, הצורך בפיקוח על יציבות חברות המציעות הסדרי ביטוח על בסיס מסחרי, אינו חל ביחס לחברות המציעות הסדרי פטור (שהרי אין סכנה שחברה לא תוחל לעמוד בהסדר פטור שכרתה אם תקלע לקשיים כלכליים). המסקנה המתבקשת היא שהצעת ה"ביטוח המקיף" לא חייבה את חברות השכרת הרכב בהוצאת רישיון מבטח לפי חוק הפיקוח על עסקי הביטוח.


בשולי הדברים אבקש להעיר שלוש הערות משלימות:

ראשית, חוק הפיקוח על עסקי הביטוח פוטר מתחולתו "מתן אחריות למצרך או לשירות הנלווה לעיסוק עיקרי אחר של נותן האחריות". דומה שהוראה זו הייתה צריכה לחול מקל וחומר על המשיבות, אם היה מקום לסבור שיש להרחיב את תחולת חוק הפיקוח על עסקי הביטוח גם על הסדרי פטור. ודוק, מאחר שהתחייבות חברות ההשכרה מתייחסת לנכסים שבבעלותן (הרכבים המושכרים) ספק אם מדובר במתן אחריות (שירות הניתן ברגיל ביחס למוצר של אחר). ואולם, אם המחוקק פטר מתחולת החוק מצבים של מתן שירות נלווה ביחס לנכס של הלקוח, קל וחומר כי אין להחיל את חוק הפיקוח על עסקי הביטוח על מתן שירות נלווה המתייחס לנכס של העוסק.
שנית, שאלה נכבדה, אותה אבקש להותיר לעת מצוא, היא האם הסכם ביטוח שנכרת על ידי מבטח שאינו מחזיק ברישיון הנדרש לפי חוק הפיקוח על עסקי הביטוח הוא הסכם פסול. עמדה ברוח זה אומצה אומנם באנגליה, אולם היא אינה נקייה מספקות, וניתן לטעון כי הסנקציה בגין אי קבלת רישיון מבטח צריכה להיות מוגבלת למישור הפלילי והמנהלי, מחד גיסא, ולאפשרות הלקוח לטעון כי אי קבלת הרישיון מהווה הפרת חוזה, מאידך גיסא. לדיון בסוגיה זו ראו עופר גרוסקופף "חוזה פסול" מתוך דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים – כרך ג' (2003) 489 הערה 53, 510 -511; שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (תשס"ה) 173 - 174).
שלישית, קבלת טענתם של המבקשות בעניין ה"ביטוח המקיף" היא בגדר "שפיכת המים עם התינוק" מבחינת הקבוצה אותה הם מבקשים לייצג, שכן משמעותה היא שחברות ההשכרה יהיו מנועות מלהציע הסדר של "ביטוח מקיף" כל עוד לא קיבלו רישיון מבטח. כאמור, לא זו התוצאה המתחייבת מהדין.
ולבסוף, ברקע טענות המבקשים בעניין ה"ביטוח המקיף" (ואולי גם בעניין ביטוח החובה וביטוח צד ג') עומדת תחושתם כי המחיר הנגבה מהלקוחות הוא גבוה מהראוי, וטעון פיקוח. ואולם, ככל שקיים כשל שוק בעניין זה (ולפני הוצגו רק ראיות אנקדוטאליות בנושא זה), הרי שנראה כי הרגולטור שהנושא נופל לתחום אחריותו הוא המפקח על התעבורה, ולא המפקח על הביטוח (ראו, למשל, פרק ו' לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה – 1985). להשלמת התמונה יצויין כי המפקח על התעבורה עסק בעבר גם בסוגיית ביטוח צד ג' של רכבי חברות השכרה (ראו נוהל בנושא ביטוח צד ג' לכלי רכב המיועדים להשכרה ולהחכרה (ליסינג) מיום 15.12.2008), וגם בסוגיית תנאי ההתקשרות ב"ביטוח המקיף" (ראו נוהל בנושא ביטוח (השתתפות עצמית) של כלי רכב המיועדים להשכרה והחכרה מיום 6.5.2009). ממילא נראה כי הוא מוסמך לבחון את הצורך באסדרה של נושא גלגול עלויות הביטוחים על ציבור שוכרי הרכבים (וזאת הן ביחס לביטוח החובה וביטוח צד ג', הן ביחס ל"ביטוח עצמי"; הן בנוגע למידע המובא לפני ציבור הלקוחות, הן בנוגע ליחס שבין התשלום הנדרש מהשוכר לעלויות הביטוחים לחברות ההשכרה).


סיכומו של עניין, גם הטענה כי חברות ההשכרה מנועות מלהציע "ביטוח מקיף", מאחר שאין בידן רישיון מבטח, ראויה להידחות.

ד. סוף דבר


דינה של בקשת האישור שלפני להידחות, בהעדר עילת תביעה לא למבקשים ואף לא לחברי הקבוצה הנטענת.
המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות במסגרת התדיינות זו בסכום של 20,000 ש"ח לכל אחת מהמשיבות 2,1 ו-4.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חוזה אחיד

  2. חוזה אחיד קבלן

  3. חוזה אחיד מקפח

  4. חוזה אחיד מכרז

  5. חוזה אחיד הגדרה

  6. אישור חוזה אחיד

  7. תקנון חוזה אחיד

  8. חוזה אחיד ומקפח

  9. שינוי חוזה אחיד

  10. חוזה אחיד עם ספק

  11. פרשנות חוזה אחיד

  12. חוזים אחידים קבלן

  13. ייצוגית חוזה אחיד

  14. חוזה אחיד דיזנהויז

  15. חוזה אחיד משא ומתן

  16. חוזה אחיד חדר כושר

  17. חוזה אחיד בית אבות

  18. חוזים אחידים שאושרו

  19. חוזה אחיד תנאי מקפח

  20. חוזה אחיד קבלן משנה

  21. חוזה אחיד השכרת רכב

  22. חוזה אחיד דיני חוזים

  23. חוזה אחיד תקנון חברה

  24. חוזה אחיד השכרת דירה

  25. חוזה אחיד חוק החוזים

  26. תנאים לקיום חוזה אחיד

  27. חוזה אחיד גודל אותיות

  28. חוזה אחיד במשפט העברי

  29. חוזה עבודה כחוזה אחיד

  30. חוזה אחיד להשכרת דירה

  31. חוזה אחיד גודל האותיות

  32. חוזה אחיד תביעה ייצוגית

  33. חוזים אחידים שיכון ופיתוח

  34. סעיף 2 לחוק החוזים האחידים

  35. ביטול תנאי מקפח בחוזה אחיד

  36. שינוי תנאי מקפח בחוזה אחיד

  37. תנאי מקפח בחוזה אחיד סמכות מקומית

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון