חוסר סמכות בינלאומית


1.זוהי בקשה לסלק על הסף את התובענה בתיק העיקרי (ה"פ 4109/05) מחמת חוסר סמכות עניינית, לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).
בתיק העיקרי הגישה המשיבה, אשתו של המבקש 1 (להלן: המבקש), המרצת פתיחה ובה ביקשה סעד של פסק דין הצהרתי, הקובע כי המבקש ושלושת אחיו הם בעלי זכויות בדירת הוריהם המנוחים על פי צו קיום הצוואה של אמם המנוחה, וכן כי זכויות בעלה ניתנים לעיקול ולמימוש בגין חובות לכאורה בשל אי תשלום דמי מזונות למשיבה ולבתה.


2.בא כוח המבקשים 2 ו-3 טוען כי יש לסלק על הסף את התובענה האמורה מחמת חוסר סמכות, היות שהתיק העיקרי נסב רובו ככולו על סכסוך בין בני זוג, המשיבה והמבקש 1, והוא אשר הביא להיווצרות עילת התביעה. לדבריו, לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), הסמכות מסורה לבית משפט לענייני משפחה.

3.המשיבה טענה בתגובתה, כי בהתאם לסעיפים 33 ו-34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, הסמכות הנה לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה למתן פסק דין הצהרתי על זכויות חייב בנכס. למרות האמור, הוסיפה המשיבה, אין היא מתנגדת להעברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא. היא נימקה זאת בציינה כי לפי תקנות 258ג(א) ו/או (ב) לתקנות, הסמכות המקומית היא לערכאה בכפר-סבא, הואיל ומקום מגוריהם המשותף האחרון של המשיבה והמבקש 1 היה בכפר-סבא, וכי כיום מתגוררת היא בישוב צור-יגאל.

4.בתשובה, טען בא כוח המבקשים 2 ו-3 כי אין להעביר התובענה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא, ותחת זאת, יש לסלקה על הסף. הוא טען, כי העובדה שבתגובתה, הבליעה המשיבה בקשתה להעברת מקום הדיון, יש בה כדי לפגוע במבקשים. זאת, מאחר ולפי סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: סעיף 79), עת מועבר דיון לערכאה אחרת, הסמכות לערכאה זו הנה מוחלטת וסופית, ובכך יהיו המבקשים 1 ו-4 מנועים מהעלות טענות חוסר סמכות בינלאומית. בנסיבות אלה, לבית המשפט שיקול הדעת שלא להפעיל את סעיף 79, ולסלק את התביעה על הסף. או אז, תוכל המשיבה לפתוח הליך חדש בבית המשפט המוסמך, והמבקשים יוכלו להעלות כל טענת סמכות שיש בידם.
כן טען בא כוח המבקשים 2 ו-3, כי כלל אין תחולה לתקנה 258ג, עליה ביקשה המשיבה להסתמך בבקשתה להעברת הדיון. לדבריו, התקנה האמורה מוציאה מתחולתה, בין היתר, תובענות בענייני ירושה, עניינו של התיק העיקרי דנן.

5.בטרם תבחנה הטענות לגופן, יש להתייחס לכך שבא כוח המבקשים 2 ו-3 מעלה טענות באשר לפגיעה צפויה במבקשים 1 ו-4 עת יועבר התיק לערכאה אחרת. יודגש כי הללו אינם מרשיו ומשכך אין בידו כל סמכות להעלות טענות בשמם. מה גם, שהמבקשים 1 ו-4, חרף העובדה כי בית המשפט התיר להמציא להם הבקשה בתיק העיקרי, כלל לא טרחו להגיב או למנות מיופה כוח מטעמם. אין זה מתפקידו של בית המשפט, לדון בסוגיות היפותטיות ותיאורטיות, אשר לצד המעורר אותן כלל אין נגיעה בהן. די בכך כדי לדחות טענתו של בא כוח המבקשים 2 ו-3, בדבר המניעה להעברת הדיון. ברם, מפאת חשיבותה של הסוגיה הגלומה בטענה האמורה, והעובדה כי זו טרם נדונה בפסיקה, עד כמה שידוע לי, אדרש לה להלן, בבחינת למעלה מן הצורך.

6.הסמכות העניינית בתובענה:
בטרם נדון בשאלת העברת הדיון, יצוין, באשר לסמכות העניינית בתובענה, כי הצדדים מסכימים למעשה שהסמכות הנה לבית המשפט לענייני משפחה. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי אכן הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לענייני משפחה. חוק בתי המשפט לענייני משפחה התנה את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בקיומם של שני תנאים: הראשון, שהתובענה האזרחית תוגש על ידי אדם נגד בן-משפחתו או נגד עזבונו של בן-משפחתו; והתנאי השני הינו שעילתה של התובענה סכסוך בתוך המשפחה (ראו סעיפים 1 ו-3 לחוק). לפי הפסיקה, האלמנט המשפחתי צריך להיות הסיבה לסכסוך, או למצער, שהוא תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה:


"סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לעניין תובענה אזרחית שבין בני משפחה מותנית בכך שסיבתה או מקורה של התובענה הוא 'סכסוך בתוך המשפחה'. נדרש, איפוא, קשר בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי... נראה לי כי אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה" (כב' הנשיא ברק ב-רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 344 (2000)).
במקרה דנן, הגישה המשיבה תובענה כנגד בעלה, תובענה אשר נעוצה בסכסוך בתוך המשפחה (חוב נטען של תשלום מזונות), ומשכך, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות ייחודית לדון בה.

7.דחיית תובענה מחמת חוסר סמכות עניינית והעברת הדיון:
לפי תקנה 101 לתקנות, בית משפט רשאי לדחות על הסף הליך מחמת חוסר סמכות מקומית או עניינית, אולם בטרם יעשה כן עליו לשקול אם אין מקום לפעול לפי פסקה (ב) לתקנה האמורה הקובעת כי:
"לא יעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות אם נראה לו שיש להעביר את העניין לבית משפט או לבית דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט".
ודוק: למרות שככלל, דחיית תובענה על הסף במסגרת תקנה 101 יוצרת מעשה בית דין, הרי שאין זה כך מקום בו נדחית תביעה מפאת חוסר סמכות. לפי י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 410, במקרה כגון דא:
"דחיית התביעה קובעת רק זאת, שבית המשפט אשר דחה את התביעה לא היה מוסמך לדון בה, אך אם יגיש התובע תביעה אחרת, לבית משפט מוסמך, יהא זה חייב לדון בגופו של ענין. מעשה בית דין שהיה קבע רק את חוסר השיפוט של בית המשפט, ובענין זה בלבד נסתתמו טענותיהם של בעלי הדין, דא ותו לא".
הגם שסעיף 79 האמור אינו מחייב את בית המשפט, חוסר הסמכות, להעביר העניין לבית המשפט המוסמך, בדרך כלל לא ימאן בית המשפט לעשות כן, אלא אם מצא נסיבות לפיהן אין להעביר את התובענה (י' גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 39).
לא מצאתי כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות בגינן אין להעביר התובענה. אמנם, המבקשים 2 ו-3 טענו כי העברת הדיון לפי סעיף 79 תיצור סמכות סופית לבית המשפט אליו תועבר התובענה, ובכך תישללנה מן המבקשים 1 ו-4 האפשרות להעלות טענת חוסר סמכות בינלאומית. אין לקבל את טענתם, מאחר והללו מבקשים להעלות סוגיה תיאורטית שאינה נוגעת אליהם, כאמור. אך גם לגופם של דברים, דין טענה זו להדחות. טענת חוסר סמכות בינלאומית יש להעלות בהזדמנות הראשונה (ראו: תקנה 502(ב)) וניתן לתמוה, אם כן, מדוע לא עשו כן המבקשים 1 ו-4 עד כה?
שאלה אחרת, והיא שאלה עקרונית היורדת לשורשו של עניין, אליה אני רואה לנכון להתייחס בבחינת למעלה מן הצורך, הנה זו: האומנם יש בדיבור "לא יעבירנו עוד" שבסעיף 79(ב), כדי למנוע בעל דין מהעלות טענות שעניינן סמכות בינלאומית?
בפסק הדין רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין, פ"ד נה(2) 817 (2001) (להלן: עניין שור), נדונה פרשנותה של ההוראה "לא יעבירנו עוד", ונקבע כי העברת דיון לבית משפט אחר מחמת חוסר סמכות עניינית או מקומית, מקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בתובענה, ולא ניתן יהא להעלות טענה נוספת של חוסר סמכות מסוג אחר, וכן כי:
"אנו סבורים שסעיף 79(ב) לחוק כפוף לאמור בסעיף 79(א), שעניינו – הן סמכות מקומית והן סמכות עניינית, ולכאורה הדיבור 'לא יעבירנו עוד' בפסקה (ב) משתרע אף על המקרה שבו הועבר העניין מבית משפט אחד לבית משפט אחר על יסוד טענת סמכות מסוג אחד, ונטענה בבית המשפט הנעבר טענת סמכות מסוג אחר" (עניין שור, בעמ' 820; ההדגשה כאן ובהמשך איננה במקור).
לדידי, הדברים הללו שופכים אור על השאלה בה עסקינן, ומורים כי התשובה לה היא שלילית – קרי: כי אין בהעברת הדיון לבית המשפט המוסמך לפי סעיף 79 כדי למנוע מבעל דין להעלות טענות כנגד סמכות בינלאומית, להבדיל מטענות הנוגעות לסמכות מקומית או עניינית. ולהלן אפרט.

בית המשפט העליון בעניין שור הנ"ל משרטט את גבולותיו של סעיף 79 ככזה שעניינו הוא בסמכות מקומית ובסמכות עניינית, שני סוגי הסמכויות, אליהם מתייחסת גם ההוראה "לא יעבירנו עוד", ומלשון ה"הן" שומע אתה את ה"לאו". יתר על כן, עיון בלשון החוק מעלה כי אין הלשון סובלת פרשנות לפיה עת מועבר הדיון לבית המשפט האחר לפי הסעיף, קונה זה גם סמכות בינלאומית, שכן מקום בו רואה בית המשפט כי לא נתונה לו סמכות בינלאומית, אין הוא "מעבירו" לערכאה אחרת, או למחוז שיפוט אחר, אלא שהוא מושך ידו מלדון בסכסוך כלל! כלומר שהמושגים שעניינם "העברה" ו"לא יעבירנו עוד", אינם ישימים או רלוונטיים לסוגיית הסמכות הבינלאומית, ואין להם עמה ולא כלום. ניתן לשאוב חיזוק למסקנה זו מדבריו של כב' השופט זוסמן בע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד", תקדין (1959), אשר עמד על כוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בהוראת "לא יעבירנו עוד":
"בסעיף 37 [כיום סעיף 79] .. גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל-דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית-משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בענין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית-משפט עכשיו להעביר את הענין לבית-המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית-המשפט אליו הועבר הענין, יעבירו לבית-משפט שלישי או יחזירו אל בית-המשפט הראשון, בא סעיף 37(ב) ואוסר על העברה שניה שכזאת" (סעיף 5 לפסק דינו).
מכאן, למד אתה שניים: האחד, מטרת ההוראה הנה כי יימצא לו לבעל דין בית המשפט בו יוכל הוא לשטוח טענותיו ולבררן; והשני, למנוע "טלטוליו" של אותו אדם, מבית משפט אחד למשנהו. מטרות אלה אין להן ולא כלום עם סמכות שיפוט בינלאומית. מה גם, שיש לזכור, כי "צו-העברה מכריע בשאלת סמכות, וקובע את הסמכות לא רק לשלילה לגבי
בית-המשפט המעביר, אלא גם לחיוב לגבי בית-המשפט אליו הועבר הענין" (שם), ואין זה ראוי כי בית המשפט הנעבר יקנה סמכות בינלאומית כלפי נתבע "מן ההפקר".
סיכומו של דבר הנו, כי לדידי, מן הבחינה העקרונית, אין בהוראת סעיף 79(ב) "לא יעבירנו עוד", כדי לשלול מן המבקשים 1 ו-4 העלאת טענות של חוסר סמכות בינלאומית.

8.שאלת הסמכות המקומית:
מן האמור עד כה עולה, כי יש להורות על העברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה. מחד, טוענת המשיבה, כי בהתאם לתקנות 258ג(א) ו-(ב) הסמכות הנה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא. לעומת זאת, טוענים המבקשים, כי לפי תקנה 258ג(ח), הרי שהתקנה האמורה כלל אינה חלה על המקרה דנן, שעניינו ירושה. אין לקבל גישתו של בא כוח המבקשים. מהותה של התובענה בתיק העיקרי איננה ירושה, למרות שבית המשפט מתבקש להצהיר כי המבקשים הנם בעלי זכויות בדירה בהתאם לחלקיהם האמורים בצו קיום הצוואה של אמם המנוחה. לב ליבה של התובענה הנו טענת המשיבה כי זכויות המבקש בדירה, זכויות אותן ירש מאמו, ניתנות לעיקול ולמימוש בגין חובותיו כלפיה, באשר לא שילם לה ולבתה מזונות. כלומר, שהירושה הנה אך המעטפת לעיקר הדברים הנוגעים לחוב המבקש, כנטען על ידי המשיבה.

משכך, הרי שבאים אנו בגדרה של תקנה 258ג הקובעת הוראות מיוחדות לעניין סמכות מקומית בענייני משפחה (למעט אימוץ ילדים, ירושה, קביעת גיל או אלימות במשפחה, ראו ס"ק ח'). לפי תקנה 258ג(א), כאשר התובענה מתנהלת בין בעלי דין שהם בני זוג, תתנהל התובענה בבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגוריהם המשותף האחרון. לפי הצהרת המשיבה, מקום מגוריהם המשותף האחרון שלה ושל בעלה, המבקש, הנו כפר-סבא. לחילופין, לפי תקנה 258ג(ב), בתובענה אחרת בענייני משפחה כאמור, הסמכות המקומית הנה לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגורי התובע. המשיבה, היא התובעת בתיק העיקרי, מתגוררת כיום בצור-יגאל, אשר שייך למחוז המרכז. לאור זאת, הסמכות המקומית הנה לבית המשפט בכפר-סבא.

9.סוף דבר:
לאור כל האמור, הנני מורה על העברת התובענה בתיק העיקרי ה"פ 4109/05 לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא.
באשר לבקשת המבקשים להארכת מועד להגשת תשובתם, הרי שיש להיעתר לה. המבקשים יגישו את תשובתם לבית המשפט בכפר סבא תוך 30 יום מהיום.

לאור נסיבות העניין, אין צו להוצאות.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון