אישה מורדת גירושין


תביעת אישה החיה בפירוד מבעלה לפסיקת מזונותיה.

קיצורן של העובדות הנדרשות לנדון

1. הצדדים נישאו זל"ז דמו"י ביום 20.8.81 ומנישואיהם אלו נולדו ארבעת ילדיהם - מהם שלוש בגירות והאחד קטין.
ביום 9.10.06, בשל קרע שנגלע בין הצדדים, עזב הנתבע את דירת הצדדים ושכר לעצמו דירה למגוריו, בזמנים שונים הצטרפו אליו כל ילדיו.

2. הנתבע הגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין כנגד התובעת, ואילו התובעת הגישה לבית הדין הרבני תביעה לשלום בית, במסגרתה ניתן לה, לבקשתה, צו למדור ספציפי. נמצא, איפוא, שהנתבעת מתגוררת לבדה בדירת הצדדים ב***, שהינה דירה רחבת ידיים בת 6 חדרים.

3. עד לחודש אפריל 2006 עבדה התובעת במשרה חלקית כמוכרת בחנות לבגדי ילדים והשתכרותה החודשית הגיעה לסך של כ – 2500 ₪ נטו (ראה תלושי השתכרות נספח ד' לתצהירה וכן סע' 18 לתצהירה, כן ראה עדות חברתה של התובעת, הגב' י.ח. - עמ' 36 שורה 6-7 לפר'). אף קודם לכן עבדה התובעת, לסירוגין ובמשרה חלקית, בבתי עסק שונים כמוכרנית.
במהלך חודש אפריל 2006 פוטרה התובעת מעבודתה ומאז אינה עובדת .

4. התובעת טוענת כי בעבר, מספר חודשיים קודם לעזיבתו של הנתבע את הבית, ניסתה להגדיל הכנסתה ולמכור תכשיטים שונים מעשה ידיה ואולם עֶסֶק זה לא צלח בידה והיא זנחה אותו לאחר זמן קצר.

5. לדברי התובעת הבהיר לה הנתבע פעמים רבות, עת חיו יחדיו, כי אין עליה לצאת לעבוד וכי הוא זה אשר ידאג לכלכלתה ולכלכלת הבית, מתוך שכך מעולם לא פיתחה לעצמה קריירה מיקצועית ולא התמידה לאורך שנים במקום עבודה קבוע ויציב .

6. לטענת התובעת, מעת שהתחדדו היחסים בינה לבין הנתבע, מצבה הנפשי אינו שפיר ובשל כך אין באפשרותה לעבוד במקום עבודה קבוע ומסודר ולהשתכר למחייתה.

7. הנתבע עובד כקצין בטיחות תעבורה בחברת *** והשתכרותו מעבודתו זו מגיעה לסך של כ – 8250 ש"ח (ממוצע תלושי ההשתכרות לתקופה 1.1.08 – 1.1.09 – ראה נספח ה 1 לתצהירו).
לטענת התובעת, לנתבע יש הכנסה נוספת שהורתה בקשרי עבודה שפיתח במסגרת עבודתו אצל מעבידתו וכן מעסק למכירת מזון מהיר אותו הוא מפעיל בירידים שונים (ראה סע' 23-28 לתצהיר העדות מטעמה).
הנתבע מכחיש טענתה זו, לדבריו אין הוא משתכר מאומה מעבר למצויין בתלושי השתכרותו, כמו כן, לטענתו, מכר את ציוד הכנת המזון המהיר לאחיו בשנת 2002 (ראה עמ' 18 שורה 19-21 לפר' מיום 22.3.09 ) וכי רק לעיתים רחוקות הוא מסייע לאחיו בהפעלת העסק תמורת שכר זעום .

8. התובע שכר למגוריו ולמגורי ילדיו דירה בשכר דירה חודשי של 900 $ (נספח ב' לתצהיר הנתבע)

9. ביום 11.4.08 נפגע התובע בתאונת דרכים, יחד עם זאת הנתבע ממשיך ועובד במקום עבודתו ב*** ומשכורתו לא פחתה מאז התאונה .

טענות התובעת

10. התובעת עותרת בכתב תביעתה לחיוב הנתבע במזונותיה בשיעור של 8990 ₪ לחודש וכן בהוצאות אחזקת הבית
בשיעור של 2604 ₪ ובסה"כ 11,594 ₪ לחודש. בתצהיר עדותה הראשית צימצמה התובעת את צרכי מזונותיה לשיעור של 6550 ₪ לחודש (ראה סע' 57 לתצהירה) בצירוף הוצאות אחזקת הבית בשיעור של 2750 ₪ לחודש ובסה"כ 9300 ₪ לחודש.

11. התובעת מדגישה בתביעתה כי הצדדים הורגלו לרמת חיים גבוהה עליה מעידים, בין השאר, דירתם רחבת הידיים המצוידת בשישה מכשירי טלויזיה ואביזרים יוקרתיים רבים, נסיעותיהם התכופות של הצדדים לחו"ל ולנופשונים בארץ, יחידת נופש בקלאב - אִין אילת הרשומה על שמם והוצאותיהם החודשיות הגבוהות לצרכי כלכלתם השוטפת כעולה מפירוט כרטיסי האשראי שצורפו על ידה.
התובעת מוסיפה וטוענת כי גם אחר פירודם ממשיך הנתבע ונוסע תכופות לחו"ל, כמו כן הוא רכש לעצמו אופנוע, שכר דירה למגוריו בעלות גבוהה ובנוסף הוא נושא בכלל הוצאות ילדיהם של בני הזוג, דבר המעיד על יכולותיו הכספיות הגבוהות העולות על שכרו החודשי הנטען.

טענות הנתבע

12. הנתבע מכחיש את זכותה של התובעת למזונות מחמת היותה "מורדת" או "מעין מורדת" (ראה הרישא לכתב ההגנה), דא עקא, שעיון בכתב הגנתו הארכני של הנתבע אינו מגלה מה טיבה ומהותה של המרידה אותה הוא מבקש לייחס לתובעת.
בתצהירו הוסיף הנתבע וטען כי התובעת התרועעה עם גבר זר ואירחה אותו בביתה בשעות הלילה המאוחרות (סע' 27 ו - 47 לתצהירו).

13. לחלופין טוען הנתבע כי יש למבקשת די ממעשה ידיה ואין היא נדרשת להשלמת מזונותיה. בכתב הגנתו טוען הנתבע כי לתובעת הכנסות רבות מהעסק שהקימה למכירת תכשיטים וכן יש ברשותה כספים רבים שקיבלה מאימה במתנה.

14. עוד טוען הנתבע כי אין מקום לפסוק לתובעת מזונות שכן היא מעדיפה להתנדב משך שעות רבות בקבוצת הילדים של בית"ר *** ולשחק באופן קבוע בליגת כדור רשת לנשים תחת לעבוד לפרנסתה, וכל זאת כיוון שרצונה להישען על תמיכתו הכספית של הנתבע .

לטענת הנתבע, התנהגותה זו של התובעת לוקה בחוסר תום לב קיצוני אשר יש בו לאיין את זכותה לחיובו במזונותיה .

15. הנתבע מוסיף וטוען כי רמת החיים הנטענת ומתוארת ע"י התובעת קלוטה מן הדמיון וכי הצדדים חיו בצניעות יתירה ולא פעם נקלעו לחובות כספיים ונדרשו לקחת הלוואות שונות בגינם (ראה סע' 21 לתצהירו). הוא מכחיש כי הצדדים הרבו לצאת לחו"ל וטוען כי מדובר בנסיעות בודדות אשר בחלקן מומנו ע"י מקום עבודתו (ראה סע' 12 לתצהירו).

להלן נבחן טענות הצדדים בכל הקשור לזכותה של התובעת למזונות מן הנתבע.

16. התובעת - האומנם מורדת ?

כמה וכמה עילות יש בדין העברי בגינן נפטר הבעל היהודי מחובתו למזונות אשתו, העיקריות שבהן הינן פטור הבעל מחמת נאיפתה של האישה, מרידתה ועזיבתה את בית הצדדים .

אישה מורדת היא זו המונעת מבעלה חיי אישות עימה. על פי ההלכה היהודית שני סוגי מרדניות יש - זו אשר "בעינא ליה ומצערנא ליה" היינו שמרידתה באה מתוך רצונה לצער בעלה או מתוך שנתנה עיניה באחר, ולא מתוך נסיבות אובייקטיביות המונעות ממנה קיום יחסי אישות עימו, וזו הטוענת "מאיס עלי", היינו שבעלה מאוס עליה ואין היא מסוגלת ליקרב אליו מתוך מאיסתה בו. נֹאמָר, על דרך הקיצור, כי על פי הדין העברי חמור דינה של מורדת "בעינא ליה" מדינה של מורדת "מאיס עלי" שכן זו פועלת במודע על מנת לפגוע בבעלה ועל אף שכך היא נמנעת מלהתגרש ממנו ועומדת על המשכת חיי הנישואין (שו"ע, אה"ע ע"ז, ב; רמב"ם, הלכות אישות, י"ד,ט). על ההבדל שבין סוגי המורדות ניתן ללמוד, כדוגמה, מדברי הר"ן (ר' ניסים בן ראובן גירונדי, ברצלונה, המאה ה-14)-
"נראה בעיני דדוקא בדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיוון דבעה ליה- אין זה כי אם רוע לב, אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ... (ו) אינה מפסדת כלום ..." (דבריו על כתובות ס"ג:, וכן ראה הגהות מימוניות, אישות י"ד,ח)

רבים סבורים כי מורדת מסוג "מאיס עלי" המצדיקה את מרידתה באמתלה ראויה אינה מפסדת מזונותיה (ראה הגהות מימוניות, שם; המהר"ם מרוטנברג בהגהות מרדכי, כתובות, רצ; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ד' סי' כ"א; שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, ב,כ ורבים אחרים; מאידך ראה עמדתם הנחרצת של הרב עובדיה יוסף - שו"ת יביע אומר חלק ה', אבן העזר י"ד ושל הרב אלישיב בפסקי דין רבנים חלק ו' עמ' 51 הסוברים כי מורדת מכל סוג מאבדת מזונותיה אף אם יש לה אמתלה למרידתה). עמדה זו אומצה אף בפסיקת בתי המשפט, כך מצאנו דבריו של כב' הש' ח. כהן בפרשת עבדאן -


"מורדת שאמרו חכמים, היא אישה המונעת בעלה מחיי אישות איתה (שו"ע, אה"ע, ע"ז) וכבר הבחינו קדמונינו בין המורדת בכדי לצער את בעלה או מפני שנתנה עיניה באחר, לבין מורדת מחמת אמתלה מבוררת או טענה מוכחת שרואים אותה כאילו מורדת היא מאונס ולא מרצון (ראה למשל הר"ן על כתובות ס"ג, ב) מורדת מן הסוג הראשון זכאי הבעל לגרש, והיא מפסידה כתובתה ואילו מורדת מן הסוג השני אינה מפסידה כתובתה, ואין כופין אותה להיות אצלו... ומכיוון שאין כופין אותה להיות אצלו הרי הוא חייב במזונותיה..." (ע"א 151/60 עבדאן נ' עבדאן פ"ד י"ד 1828, 1830; על התפתחות הסנקציות כלפי המורדת במהלך הדורות, ראה בהרחבה י' ברדע, אימתי קורין אותה מורדת, דיני ישראל, ה (תשל"ד) עמ' 49-84; ד' לבנון, חיוב מזונות למורדת, שורת הדין חלק ו', עמ' רצ"ד ואילך; ב"צ שרשבסקי, דיני המשפחה, ירושלים, תשמ"ד, 1984 בעמ' 260-263; ועוד עיין חוות דעתם המפורטת של הרב משה בארי וד"ר יובל סיני ממרכז ישמ"ע במכללה האקדמית בנתניה - בענין דין מורדת . בנדון לא נרחיב בסוגיה זו מתוך שאין אנו נדרשים לכל פרטיה, כפי שיובהר בהמשך הדברים)

17. ודוק, הסמכות להכריז על אשה כ"מורדת" נתונה לבית הדין הרבני בלבד, שכן להכרזה זו השלכה על עניינים שונים לבד מסוגיית המזונות, יחד עם זאת בתי המשפט ראו בדונם בתביעת מזונות, להכריע באופן אינצידנטלי אף בשאלת היות האשה "מורדת" לצורך קביעת זכותה לקבלת מזונותיה, מבלי שתהיה בהכרעה זו כל השפעה על הסטטוס שלה כ"מורדת". מילים אחרות - משהגיע בית המשפט למסקנה שמתקיימים בתובעת שלפניו, מחמת התנהגותה, האלמנטים ההלכתיים המצדיקים לראותה כ"מורדת", ראה עצמו רשאי להסיק כלפיה מסקנות בתחום זכאותה למזונות, לרבות שלילת מזונותיה, וזאת גם בלי שהתקיימו באשה ההליכים הפורמליים של בית הדין הרבני להכרזתה "כמורדת" (ראה ע"א 634/61 מקייטן נ' מקייטן, פד"י ט"ז 945 ו-ע"א 256/65 מילר נ' מילר, פד"י יט (3) 171; תמ"ש (משפחה ת"א) 12790/95 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2006(1), 408 , 409 (2006); תמ"ש (משפחה ת"א) 7700/96 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 96(4), 21 (1996)).

18.בבג"ץ שרגאי עמד ביהמ"ש על האבחנה שבין ה"מורדת המוכרזת" למורדת "המפסידה מזונותיה" - המוגדרת כ"מעין מורדת"-

"אין צורך להרבות בדברים כי פיטור ממזונות מטעם מרידה אינו מכוח הלכות מורדת, ואינו אחד מדיני מורדת המוכרזת. כל דיני איבוד הזכויות במורדת הם אחרי התראות והכרזה, ורק אחרי עבור י"ב חודש במרד, מה שאין כן לענין מזונות שהיא מפסידתן בלי התנאים הללו ומיד. והטעם הוא, לפי שפטור המזונות הוא, מפני שכלל הוא כי אין הבעל חייב במזונות אשתו אלא אם כן היא ממלאת חובותיה כלפיו; וכל עוד איננה ממלאתן הוא פטור ממזונותיה, אף על פי שעדיין לא נקבע דינה למורדת...הפטור הוא לא מדין מורדת, אלא מפני שלא נתמלא תנאי מהותי וקובע בעצם חיוב המזונות, והוא התנאי, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו". (בג"צ 206/70 שרגאי נ' ביה"ד הרבני האיזורי, ירושלים ואח', פ"ד כ"ד (2)487, בעמ' 493; וכן ראה - בר"ע 63/71 בן גיגי נ' בן גיגי פ"ד כה (1) 729, 731. תמ"ש (משפחה יר') 2790/98 - פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2001(3), 1 , 4 (2001); לעניין ההבדל שבין הדין העיברי בפסיקה ההלכתית לתרגומו בפסיקה האזרחית בסוגיית איבוד זכותה של מורדת למזונותיה ראה הדברים שכתבתי באריכות בתמ"ש (משפחה כ"ס) 22780/05 ח. ד. נ' י. ד., תק-מש 2007(3), 23 , 24 (2007)).

19. בית המשפט הבהיר כי נטל הראיה להוכחת מרידת האישה והפסד מזונותיה מוטל על הבעל, כך בפרשת גראח נאמר-
"כל עוד לא הוכיח שהאישה עושה את אשר היא עושה או חדלה את אשר היא חדלה "כדי לצערו" דווקא או מפני שנתנה את עיניה באחר, מעמידים את האישה בחזקת כשרותה ואין שוללים ממנה מזונותיה" (ע"א 522/60 גראח נ' גראח פ"ד ט"ו 1552, 1555)

יחד עם זו, מעת שהוכחה עוּבְדַת מרידתה של האישה, עובר לשכמה הנטל להוכיח את הצדקת מרידתה (ע"א 256/65 מילר נ' מילר פד"י י"ט (3) 171, 179-180) ועל אף שכך - משקל הראיות הנדרש ממנה להצדקת מרידתה הינו "משקל נוצה" ובלשונו של הש' זילברג שיעורו "דק מן הדק עד אין נבדק" (ראה עניין מילר הנ"ל).

20. בנדון יש לדחות טענתו של הנתבע בכל הקשור למרידתה של התובעת .

ראשית דבר - הנתבע לא פירט כלל את מהות מרידתה של התובעת בכתב הגנתו או בתצהיר עדותו הראשית ודומה כי טענתו זו נטענה על דרך הסתם תוך שהוא מבקש לאסוף מכל הבא ליָד עילות הרשומות עֲלֵי ספר ככאלו המצדיקות ביטול חיובו במזונות. מתוך קריאת כתבי הטענות עולה כי נתערבבו אצל הנתבע טיבן של העילות השונות ואין הוא מבחין בין טענת "מורדת" לטענת "זינתה תחתיו" ולטענת "עשתה מעשי כיעור" וכוללן יחדיו מבלי להבהירן ולנמקן כדבעי ומבלי לפרט את העובדות העומדות בבסיסן.

התובע אינו טוען כלל באופן ברור וישיר כי הנתבעת סירבה לקיים עימו יחסי אישות או מנעה עצמה ממנו, כשם שאינו מפרט ממתי החֵל סירובה ומה הם טעמי הסירוב הנטענים, אין הוא מבהיר את הטעם לכך שהתובעת אינה עימו ואין הוא מנמק או מוכיח מדוע הדבר הוא באָשַמָה. דומה, איפוא, כי כבר מטעם זה דין טענתו זו להדחות .

21. שנית - הובהר בפסיקה כי מעת שהגיש הבעל תביעת גירושין כנגד אישתו והוא מעונין להפרד מעליה, לא תשמע בערכאה האזרחית תביעתו לפוטרו מחובת מזונותיה מחמת מרידתה, ובלשונו של כב' הש' פורת -

"יחסי אישות אינם ענין טכני, אלא הוא קשור עם יחסי חיבה וידידות, וכאשר הבעל מבקש להתגרש מאישתו, הרי הוא מצהיר בכך כי אינו רוצה באישתו, היא שנואה עליו, הוא מואס בה ומשכך, טענת מורדת (המצומצמת כידוע רק לסירוב לקיים יחסי אישות ללא הצדקה וכדי לצער ולהכעיס את הבעל) אינה טענה שניתן לטעון" (ע"מ (ת"א) 1030/98 אלחדד נ' אלחדד תקדין - מחוזי 98 (3) 34306)

לגישת כב' הש' פורת, תשועתו של הבעל המבקש לפוטרו ממזונות אשתו תהא במיצוי הוכחת עילת המרידה בבית הדין הרבני במסגרת תביעת הגירושין ובמידה שבית הדין אכן יכריז על האישה כמורדת אפשר שלפסק דין זה תהא השלכה על חיוב המזונות בבית המשפט.
סבורני כי יש בגישתו זו של כב' הש' פורת הגיון רב שכן בדרך זו תמנענה, בין השאר, החלטות סותרות של הערכאה הרבנית והערכאה האזרחית באשר לשאלת מרידתה של האישה, ומתוך שכך יש לדבוק בגישה זו ולאמצה. מכל מקום, עסקינן בפסק דין מחוזי המהווה הלכה מנחה לערכאת המשפחה.

22. שלישית - אומנם אפשר שלעניין הפסד מזונותיה די בכך שהאשה אינה מתגוררת עם בעלה תחת קורת גג אחת, ובלשון חז"ל - "אינה עימו". ואולם אם הורתו של הפירוד במעשי או מחדלי הבעל, או כאשר יש לאישה טעם מבורר לפרישתה מבעלה, אזי יעמוד חיוב המזונות בעינו. כך נפסק כדוגמה בבית יוסף (טור אבן העזר , ע) בשם הריטב"א-

"אישה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה, שאם נתנה טעם לדבריה – חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא בררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עימו על שולחנו..." (וכן ראה - הרמ"א, אבן העזר, ע, י"ב)

23. כאשר עסקינן בפירוד שאינו באשמת הבעל או האישה אלא הורתו בנסיבות אוביקטיביות חיצוניות עומד חיוב המזונות על כנו ואינו בטל (שו"ע, אה"ע ע, י"ב). מטעם זה פסק בית המשפט לא אחת כי כאשר לא הוכחה אשמה ברורה של מי מבני הזוג ישאר חיובו של הבעל במזונות בת זוגו על כנו. כך נפסק בענין לוין כי –

"ההלכה הפסוקה היא שגם כשהפירוד אינו באשמת הבעל, אך מכיוון שגם אינו באשמת האשה, זכאית האישה למזונות מעצם החובה הקמה עם בואם בברית הנישואין" ( ע"א 84/49 לוין נ' לוין פד"י ה 921; וכן ראה תמ"ש (ת"א) 7700/96 פלונית נ' אלמוני , (ט.פ) ראוי להעיר כי יש מפוסקי ההלכה הסבורים כי אשה העוזבת את בעלה מבלי שהאשם מונח לפיתחו גם אם יש הצדקה למעשיה – מאבדת את זכותה למזונותיה מתוך שאינה עימו; ראה שו"ת המהרי"ק החדשים, כ"ד; ד"ר א' בארי במאמרו, מזונות לאשה שאינה גרה עם בעלה, מחקרי משפט ג', תשמ"ד, 169,188; וכן ראה דברי הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר, ח"ה , י"ד , עמ' שי"ז והרב צבי פרנק , בספרו הר צבי, אה"ע, קנ"ד)

כאשר האישה היא זו העוזבת את הבית עליה מוטל הנטל להביא טענה מבוררת המצדיקה את עזיבתה (שולחן ערוך , אה"ע, ע, י"ב; חלקת מחוקק , שם, ס"ק מ"ב; בית שמואל ,שם, ס"ק ל"ד) מאידך, כשהבעל הוא זה העוזב את דירת הצדדים אין הוא יכול להשתחרר מחובתו למזונות אשתו בטענה כי אינה חיה עימו אלא עליו נטל הראיה כי עזיבתו הייתה באשמה של האישה . כך, כדוגמה, הבהיר ביהמ"ש בעניין יצהר –

"אשר לקיומה של החובה לזון את האישה, הרי היא שרירה וקיימת, גם אחרי שהמערער עזב את הבית, והאישה נשארת שם, זכותה למזונות אינה נפגעת, ואין הבעל יכול להשתחרר מחובתו בטענה, שהיא אינה חיה עימו ביחד" (ע"א 378/90 יצהר נ' יצהר פד"י ל"ה (1) 328, 333


24. בנדון, היה זה הנתבע אשר עזב את דירת הצדדים ולא הייתה בידו כל ראיה לכך שהדבר היה באשמה של התובעת, היפוכו של דבר - הנתבע הודה כי מעת לעת באו הצדדים לכלל למריבה והרמת ידיים ובשל כך אף הורחק ע"י המשטרה מבית הצדדים.
בנדון לא נסתרה טענת התובעת באשר לסיבת עזיבתו של הנתבע את הבית לאחר שמאס בה, כך בתשובתה לשאלת בית הדין הרבני-

"בית הדין : למה עזב את הבית, מה אמר?
ת: לא אוהב אותך, לא רוצה להיות פה, בחצי שנה האחרונה הרגשתי שש. מתרחק ממני, חיפש אותי על כל דבר, כל דבר שאמרתי אמר למה את צריכה לומר את זה, זה גורם
מתחים, ב -2.9 יום שבת בא ואמר אני רוצה ללכת, הייתה זוגיות טובה, בילויים משותפים, מסעדות" (ראה פרוטוקול בית הדין הרבני מיום 30.10.07)

ואם כן מצאנו כי אף שהתובעת אינה עם הנתבע הרי שהדברים הם מחמתו ויוזמתו של הנתבע, ומתוך שכך אין בפירוד הנטען משום עילה לביטול חובת הנתבע למזונותיה .

25. רביעית - אף אם תמצי לומר כי התובעת אכן מרדה בנתבע, דבר אשר לא הוכח כאמור, הרי שבנדון יש לה אמתלה מבוררת למרידתה. ולצורך כך די לנו שנעיין בהודאות הנתבע עצמו בכתב הגנתו ותצהירו. הנתבע הודה כי באחת הפעמים עת התגלעה מריבה בין הצדדים, הוציא את האוויר מגלגלי הרכב שהיה בשימוש האישה וכי ניתק את קווי הטלפון בבית (ראה סע' 22 לכתב ההגנה), כמו כן הודה כי התפתחה בין הצדדים תיגרת ידיים בשל מריבה על שָלַט הטלויזיה בגינה הוגש כנגדו כתב אישום והוטלו עליו עבודות שירות (סע' 10-12 לכתב הגנתו). די בדבריו אלו של הנתבע עצמו על מנת ללמד על האווירה המתוחה ששררה בבית הצדדים המהווה כשלעצמה אמתלה מבוררת למרידת אישה בבעלה ומתוך שכך אינה מפסדת מזונותיה.

26. האומנם זינתה התובעת תחת בעלה והאם עשתה מעשי כיעור ?

הנתבע טען כנגד התובעת כי בגדה בו עם אחר. לטענתו, בתם הבגירה "תפסה" אותה שוהה ביחידות עם גבר זר בביתם בשעות הלילה המאוחרות. התובעת הכחישה טענותיו אלו של הנתבע, לדבריה היא שוחחה עם אותו גבר, שהינו אח של חברתה, שיחת ידידים רגילה "על כוס קפה" כאשר בנם הקטן של הצדדים ישן בחדרו ובִתָם נכנסת ויוצאת את הבית מעת לעת באופן חופשי. לטענתה, הבית היה מואר, חלונותיו פתוחים והדלת לא נעולה כך שכל הרוצה יכול היה להיכנס. התובעת מכחישה מכל וכל כי קיימה יחסים אינטימיים עם אותו גבר.

27. ע"פ הילכת המשפט העברי, אישה אשר זינתה תחת בעלה מאבדת זכותה למזונות. ובלשון הרמב"ם -
"מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה ולא עיקר תוספת...ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או על דת י.או היוצאת משום שם רע ..."

דין זה, שעיקרו הפסד כתובה, משמעותו אף הפסד הזכות למזונות (ראה רש"י כתובות נ"ד,א ד"ה "תנאי כתובה"; רש"י כתובות ק, ב ד"ה "לא פירות"' וכן בר"ן,שם, ד"ה "ולא מזונות", וראה פסיקת בית הדין הרבני ערעור תשל"ה/149 פד"ר ח' , 358).

28. להוכחת מעשי האישה המפסידים מזונותיה יש צורך בשני עדים שיעידו על המעשה הפסול שהרי "אין דבר שבערווה בפחות משניים" (כתובות ט,א; קידושין ס"ו,א) וכן נדרש שיעידו העדים כי ראו את האישה והגבר הזר "כדרך המנאפים" (שו"ע, אה"ע קע"ח, ט"ז וברמ"א אה"ע כ, א).

בתי המשפט התלבטו האומנם מחוּיָבוֹת הערכאות האזרחיות לכללי הראיות של המשפט העיברי. בפרשת לב אחז הש' א. ברק בגישה לפיה אין ביהמ"ש כבול לכללי הראיות במשפט העברי אף בענייני מעמד אישי הנדונים ע"פ הדין העיברי, וכלשונו -

"בענינים רבים של מעמד אישי דן בית המשפט האזרחי ע"פ המשפט העברי. חרף זאת אין הוא מפעיל בענינים אלה סדרי דין וראיות של המשפט העיברי ...כי הדיון הוא פונקציה של הדיין ולא של הדין (המהותי) לפיו דן הדיין" (בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין האיזורי תקדין עליון 94 (1) 1140 וכן ראה - ע"א 26/51 קוטיק נ' וולפסון פ"ד ה' 1341, 1344; ע"א 238/53 כהן ובוסליק נ' היועהמ"ש פ"ד ח (1) 194).

ואולם על אף שכך מצאנו פסקי דין בהם הסתמכו בתי המשפט על כללי המשפט העברי, דוגמת הצורך בעדות למעשה "כדרך המנאפים", בבואם לדון בזכותה של האישה למזונותיה וזאת אחר שקבעו כי מדובר בסיטואציה המהווה חלק מהדין המהותי, להבדיל מדיני הראיות (ע"א 15/82 אלמוני נ' פלונית פד"י ל"ז (2)18; ע"א 761/88 פרידמן נ' פרידמן פד"י מ"ג (4) 505 ).

29. אישה אפשר שתפסיד מזונותיה אף אם לא הובאו ראיות פוזיטיביות כי "זינתה תחת בעלה" אלא הוכח שעשתה "מעשי כיעור", וכפי שפסק הרמב"ם -

כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות (רמב"ם הלכות אישות פרק כד)

ויובהר אין האישה מפסידה מזונותיה רק בשל כך ששהתה ביחידות עם גבר זר אלא יש צורך בראיה ל"מעשה זנות" (בית שמואל, אה"ע י"א,א ע"פ הגמרא בכתובות י"ג, א ובהתאם - תמ"א (ת"א) 4846/89 גופר נ' גופר תקדין - מח 170 (1) 97).
השולחן ערוך מבהיר כי "ראות עיני הדיינים" מהווה את המבחן והמידה לצורך ביסוס החשש שאישה זינתה תחת בעלה בגין מעשי כיעור (אבן העזר י"א, א). ואכן בתי המשפט בחנו בחון היטב את נסיבותיו של כל מקרה שבא לפניהם קודם שתלו אשם זנות באישה, כך בעניין גל הבהיר בית המשפט כי במקרה של פירוד בין בני הזוג אין לראות בעובדה
שהאשה שוחחה לבדה עם גבר זר ברכבו, בילתה איתו במסעדה ובקולנוע ואף התנשקה עימו במסיבה משום מעשי כיעור הגורעים ממזונותיה, שכן אין מעשים אלו מעידים בהכרח על התייחדות מינית, ובלשונו -

"היה, איפוא, פירוד-למעשה בין בני הזוג. אין מקום לדרוש כי בתקופה זו תסתגר המערערת בביתה, לא תצא מפתחו ולא תבלה במסיבות-חברים, בקולנוע או בבתי חברים. התצלום בדבר נשיקת ע' ל' למערערת הוא צולם כפי שנראה בבירור ובעליל, בעת מסיבה כאשר מספר חברים יושבים סביבם. לא היתה בכך על פניו כל התייחדות מינית" (ע"א 2923/93 יוספה גל נ' א. גל, תק-על 94(4), 425 , 427 (1994)).

יותר מכך, בעניין מושיוב צימצם ביהמ"ש המחוזי, תוך שהוא נסמך על פסקי דין רבניים, את החלת עילת "מעשי הכיעור" לצורך הפסד מזונות האישה רק במקום שמעשיה אוסרים אותה על בעלה, ובלשונו -

""...דווקא במעשי כיעור כאלה שהן רגליים לדבר שזנתה ס"ל להרמב"ם שהיא מפסדת כתובתה, ואילו דעת רוב הראשונים גם בכה"ג לא מפסידה כתובתה דאין אשה מפסידה כתובתה אלא אם כן נאסרת על בעלה, ואף שבמעשי כיעור הדברים מראים שהיתה שם עבירה, אין אשה נאסרת על ידי רגליים לדבר, שאין אשה נאסרת על בעלה פחות משניים ועד שייראו כדרך המנאפים, או על ידי עדי קינוי וסתירה". (תיק תשל"א/149, פד"ר ח' 358 - 357 ,354) הנה כי כן, רק מקום שמעשי האשה אוסרים אותה על בעלה, מפסידה היא את זכותה למזונות, ובהיעדר הוכחה כדין כי האשה נאפה "כדרך המנאפים" ...לא הפסידה האשה את זכותה למזונות" (מ"א (מחוזי ת"א) 4374/90 מושיוב נ' מושיוב, תק-מח 93(2), 667 (1993) וכן ראה ע"ש 1069/99 כהן נ' כהן (ט.פ); תמ"ש (ר"ג) 9683/00 ג.ד נ' ג.א (ט.פ).)

30. בנדון לא הובאו לפני כל ראיות לבגידתה של התובעת בנתבע. למעשה, זולת להטחת אשמה בתובעת על כך שהסתודדה עם גבר זר בביתה בשעת לילה מאוחרת לא הובאו לפני כל עדויות באשר לעצם המעשה וטיבו.
דומה כי הנתבע ביקש להסתמך בטענתו זו על העדויות אשר הביא לפני בית הדין הרבני הדן בתביעת הגירושין שהוגשה על ידו, ואולם אין דומָה עדות מכלי ראשון הבאה לפני בית המשפט ובה רואה בית המשפט את העד ומתרשם באופן ישיר מאמינותו, לעדות מכלי שני הבאה לפניו בכתובים מבלי שראה והתרשם ישירות מהעד הדובר. מעת שבחר הנתבע שלא להביא עדיו אף לפני ערכאה דהכא הֱכְּהָה מיכולתה לרדת עד תום לטיבן ומהימנותן של עדויות אלו, ומעת שמתעורר הספק, עומד הוא כנגד הנתבע שהרי נטל הראיה מוטל לשיכמו .

מכל מקום, אף מתוך עיון בפרוטוקול העדויות שהובאו לפני בית הדין הרבני לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל הראיה המוטל עליו להוכיח שאכן התובעת זינתה תחתיו או נהגה מעשי כיעור. ברי כי לו חפצה התובעת לבגוד בנתבע לא הייתה משאירה את דלת ביתה לא נעולה באופן המאפשר לכל דיכפין לצאת ולבוא את הבית ללא הפרעה. לו חפצו התובעת ומכָּרה לעשות מעשה היו מסתודדים במקום שעין לא רואה ואיש אינו מפריע. יותר מכך העובדה שהצדדים המשיכו ושהו יחדיו גם לאחר שבתה של התובעת ראתה אותם מלמדת כי לא חששו מעָיִן רוֹאָה ולא סברו כי עליהם להסתיר מעשיהם - דבר המרחיק אף הוא את החשד כי ביקשו לעשות מעשה פסול. בבית הדין הרבני העיד מר א. ח., אשר עימו התרועעה התובעת לטענת הנתבע, כך -

"אני מכיר את א. הרבה שנים, היו בנינו דיבורים, סיפרתי לה על הצרות שלי לא היה בנינו שום דבר, הכל היה פתוח לא היה מה להסתיר, זו אישה חמה, אישה עם נשמה ...
...א. זו אישה שכיף להעביר איתה שיחה ואם אתה יושב עם בן אדם ומשוחח לב עם לב, אדם קרוב ששומע אותך כשטוב לך הזמן טס, לא תמיד צריך להסתכל למטרה איקס...
...הרגשתי איתה כמשפחה שכיף לדבר איתה... לא היה כלום, לא היה שום דבר אינטימי, הכל היה מלב אלא לב...
...באותו זמן הייתה לי חברה רק רציתי להפגש" ( פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מיום 22.5.08)

בדומה העידה התובעת עצמה -
"ישבנו בסלון, אור דלוק, דלת פתוחה, תריסים פתוחים, עד 5 בבוקר...
..באותו יום אמר אני בא לכוס קפה, אמרתי "מאמי" אתה יכול לבוא הבית פתוח, מור מגיעה לבית עם חברים, באינטואיציה הנשית אמרתי לו לא יקרה כלום כי אני לא שם, אני לא בנויה לקשר זוגי..." (ראה שם)


31. עדויות התובעת ומר ח. לא נסתרו. ואם כן לא הוכח כלל כי התובעת זינתה תחת בעלה ואף לא הוכח כי עשתה מעשי כיעור אשר יש בהם לאבד את זכותה למזונותיה. שהרי ענינה של עילת מעשי הכיעור כעילה הפוטרת את הבעל מחובת מזונותיו לאישה תלויה במנהג החברה והמקום. בחברה בה מפגש קרוב בין המינים אינו מהווה בהכרח מעשה פריצות לא יהווה מפגש שכזה, על אף הקירבה הפיזית בין הצדדים, מעשה המצדיק ביטול חיוב הבעל במזונות האישה, כל עוד לא הוכחה בעליל התנהגות החורגת מגבולות הצניעות המקובלים באותה חברה . ובלשונו של הרב משה פינשטיין זצ"ל -
"אבל כשדרך כל הנשים בעירה כן - אין שייך להחשיב זה לפריצות" (שו"ת אגרות משה, אבה"ע, ס"ט, עמ' ק"ס, ט )


ואף בפסיקת בית הדין הרבני הגדול מצינו -
"...ההליכה שלובת זרוע, הביקורים בבתי קפה עם גבר זר, דברים כאלה אינם לפי מנהגי החברה הנוכחית ולפי ההשקפה הכללית השוררת בזמנינו מעשים של פריצות יתרה, אם גם הם מראים לפעמים על חוסר טקט ואינם רצויים כשלעצמם. כל ההתנהגות הזו מראה רק על יחסי ידידות, אבל לא על כיעור או פריצות (אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד קכו)

32. ואולם יותר מכך - הנתבע עצמו, זה המלין על תובעת כי הייתה עם אחר, צולם ותועד על ידי חוקר פרטי כאשר הוא שוהה ביחידות עם אישה זרה ברכבה בשעת לילה מאוחרת במקום חשוך. וכך העיד החוקר בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני -

"יצא מביתו (הנתבע- הערה שלי - צ.ו) ...הגיע לאיזור התעשיה בפתח תקוה לא יודע באיזה רחוב, איזור התעשיה קרית אריה, כאשר כל מה שאני אומר מגובה בתצלומי וידאו, תוך כדי הנסיעה המתין סיטרואן בה המתינה האישה נסעו יחד האחד אחרי השני למקום חשוך, החנה רכבו והיא החנתה אחריו, יצא מרכבו ועבר לרכבה...
...כל הזמן היו נשיקות , ידיו היו על שערותיה, היה גם פרק זמן שהראש שלה נעלם מקו החלון למשך דקה וחצי, לא רואים מה עושים אפשר רק לדמיין..." (ראה שם)

יצויין שהמפגש הנטען עם אותה אישה לא הוכחש ע"י הנתבע, אלא שלטענתו לא היה זה מפגש רומנטי אלא שיחת נפש שניהלו הצדדים אחר שגם אותה אישה נפרדה מבעלה, כך לשאלת כב' בית הדין לפשר מעשיו עם אותה אישה ברכב, השיב -

"ביה"ד: אבל ברכב מתנשקים ?
ת. לא בצורה אינטימית כמו שהוא מתאר, שנינו באותה סירה, באותם בעיות, זו אישה פרודה ועוזרים אחד לשני לעבור את זה... (ראה שם)

33. כאשר הבעל טוען כנגד אשתו שאינה נוהגת בצניעות ומתרועעת עם זרים, לא יהא בטענתו זו לפוטרו ממזונותיה אם הוא עצמו אינו מקפיד בעניינים שכאלה. כך מצאנו, כדוגמה, את פסיקת הרב ניסים והרב אלישיב בבית הדין הרבני הגדול -

הלכה זו...היא דווקא כשהבעל אינו יכול לסבול התנהגותה הנלוזה של אשתו ... מאידך אין לנו הוכחה שהמשיב מקפיד על זה, דאדרבה...יש להניח שאיננו נמנה על סוג אנשים אשר אינם עוברים על דת... ואם איהו לא קפיד אנן קפדינן ליה? ... (פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 268; וכן ראה ע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרנהאוז פ"ד ל"ו (3) 197 )

ובנדון, מה בין התובעת היושבת ומשוחחת ביחידות עם גבר זר בשעות הלילה הקטנות לנתבע המתרועע עם אשה זרה בתוך רכב במקום חשוך ? אם הוא אינו מקפיד שלא להימצא עם אישה זרה ביחידות, מדוע שנפטור אותו מחובת מזונותיו לאשתו אך בשל כך שהיא אינה מקפידה בענין שכזה ?
מעת שמצאנו שאין לו לנתבע עילה להפטר ממזונות אישתו, נוסיף ונבחן מהו שיעור המזונות הראוי בו יחוייב.

34. חובתו של האיש היהודי למזונות אשתו - קיצורה של הלכה

"... חובתו של הבעל לזון את אישתו קמה עם עצם בואם בברית הנישואין וחובה זו ממשיכה להיות קיימת כל עוד לא הותר קשר הנישואין"(ע"א 87/49 לוין נ' לוין, פד"י ה' 94, 935)

על פי הלכות המשפט העברי משועבד הבעל לאישתו לצורך סיפוק מזונותיה לפיכך מחויב הוא לעבוד לכלכלתה. כך הרמ"א, משה איסליש, מחכמי פולין במאה ה-16, מציין כי הבעל "חייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אישתו" (הרמ"א על שו"ע, אבן העזר, סעיף ע' ס' ג'; חלקת מחוקק, שם, ס"ק י"ב).
היקף מזונותיה של אישה הינו על פי מנהג המקום וסביבתם הקרובה של הצדדים (כתובות פרק ה, משנה ח-ט; שו"ע, אבן העזר, סימן ע', סע' ג') בהמשך אותה הלכה בשולחן ערוך מובא החריג - "ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות- צריך להנהיגה כן", זה שאמרו חכמים "עולה עימו ואינה יורדת עימו" (כתובות ס"א, א; הט"ז, אה"ע, סי' ע', ס"ק א).

35.בין בני זוג מתקיים איזון של זכויות הדדיות, כך מזונותיה של האישה הינן כנגד מעשה ידיה (=השתכרותה ורווחיה), לפיכך רשאי הבעל לקזז מתוך חיובו לספק צרכי האישה את מעשה ידיה, ובלשון התלמוד - "צאי מעשה ידייך במזונותיך" (כתובות, דף מ"ז ע"ב). בהמשך הדברים נעמוד, על משמעותה והיקפה של זכות זו.

36. אך מה באשר לאישה שאינה עובדת במועד בחינת צרכיה ע"י ביהמ"ש ? האם יש להתחשב בכושר השתכרותה ? האם רשאי ביהמ"ש לקזז משיעור המזונות המגיע לה את הסך שיכולה הייתה להשתכר על פי כושר השתכרותה המוערך ? האם יש לעובדה שהאישה הפסיקה לעבוד אך בסמוך לתחילת ההליכים המשפטיים השפעה על חיוב בעלה
במזונותיה ? האם לפירוד ארוך בין הצדדים יש השפעה על עצם חיוב המזונות או שיעורו?

בשאלות אלו התלבטו בתי המשפט כאשר במהלך השנים נשמעו דעות לכאן ולכאן כשכל שופט מגבה דעתו בהבנתו ופרשנותו שלו את ההלכה העברית .

37.בפרשת מזור הביעה כב' הש' נתניהו גישה שמרנית לפיה אין הבעל יכול לחייב את רעייתו לצאת ולעבוד, לפיכך אם היא חדלה מעבודה, יהא הטעם לכך אשר יהא, אין הוא יכול לקזז סך כלשהו משיעור מזונותיה, ובלשונה –

"אין מאומה בדין המחייב את האישה לצאת לעבוד מחוץ לביתה. כפי שנאמר בד"נ 23/69 הנ"ל, בעמ' 807 מול אות השוליים א: "....אמנם יכלה המבקשת לא לעבוד עבודות חוץ....ולהסתפק באותו שיעור מזונות שבעלה מסוגל להפריש מהכנסותיו כפי שהן...". אם היא יוצאת לעבודה ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידיך במזונותיך", אבל אין הוא זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה. אפילו עבדה בעבר, אך הפסיקה את עבודתה, זכאית היא לקבל ממנו את מזונותיה במלואם...אין זה משנה אם הייתה לה סיבה אובייקטיבית, כגון מחלה, להפסיק לעבוד ולהשתכר, אם לאו..." (הדגשה שלי – צ.ו; ע"א 687/83 - יפה מזור ו-3 אח' נ' ציון מזור . פ"ד לח (3) 29 ,עמ' 31-32)

מובן כי הלכה זו יצרה, מעצם טיבה, חוסר מוטיבציה אצל האישה לצאת לעבוד בתקופת ההליך המשפטי ואף עודדה אותה במקרים רבים להפסיק עבודה קיימת.
כיון שכך נקבע, ע"י כב' הש' שמגר, בפרשת ביקל, כי ראוי להפחית בשיעור מזונותיה של אישה אשר עבדה בעבר אך בחרה שלא להמשיך ולעבוד (ע"א 6136/93 - דינה ביקל נ' צבי ביקל .תק-על 94(2), 414). בפרשת פדן הוסיף הש' שמגר טעם לדבריו תוך שהוא נסמך על הוראת המשפט העיברי לפיה יש באפשרותו של הבעל לכפות האישה החיה בפירוד ממנו להוציא מעשה ידיה ממלאכות שדרך נשים לעשות, ובלשונו של ביהמ"ש –

"...אי פסיקת המזונות לאשה הוסברה על ידי בית המשפט המחוזי, בתמצית, על ידי אימוץ ההנחיה העולה מפסיקה רבנית, לפיה אחרי פירוד ממושך יכול הבעל לפטור עצמו מחובת המזונות על ידי הפניית האשה לכך שביכולתה להשתכר "במלאכות שדרך נשים לעשות" ... אומנם לא ניתן לחייב אשה נשואה לצאת ולהשתכר על מנת לומר לה 'צאי מעשה ידיך תחת מזונותיך', אולם יכול הנתבע לומר לה לאחר שנים של ח. בנפרד: 'צאי, היינו במלאכות שדרך נשים לעשות' (פד"ר יד', עמ' 212, בעמ' 218) לאחרונה נקבע כי הנתבע יכול אף לכפותה לעשות כן ואף יכול לומר: 'ואם לא יספיק לך השכר, אשלים לך את היתרה' (פד"ר יד', 212, בעמ' 219-218, וכן 234 )... הכל כמנהג המדינה ולכן כאשר הבעל טוען שלאשה יש אפשרות להשתכר ממלאכה שמנהג המדינה שנשים משתכרות בה, יכול לפטור עצמו בסכום שביה"ד משער יכולת האשה להרוויח וצריך לשקול כל מקרה לגופו...' (שם, עמ' 230)"( ע"א 5930/93 - אילת פדן ואח' נ' איתן פדן .תק-על 94(4), 228)

בפרשת פילולי הבהיר כב' הש' טירקל כי –

"ההלכה שנפסקה בפרשת מזור, כפי שצוטטה לעיל, נותרה, אפוא, עומדת על מכונה, אם כי יתכנו מקרים שנסיבותיהם המיוחדות יצדיקו התייחסות שונה, כמו שהיה בפרשות ביקל ופדן"(ע"א 4316/96, בש"א 8033/96 - ישי פלולי נ' שושנה פלולי . פ"ד נב (1) 394 ,עמ' 405-406)

38.ואכן בפסקי דין רבים הבהירו בתי המשפט מה הן אותן נסיבות המיוחדות בהן ראוי להפחית ממזונות האישה בשל פוטנציאל השתכרותה ועיקרן- חוסר תום לב משווע בהתנהגות האישה ובהמנעותה מעבודה, כך בעניין אילון הבהיר ביהמ"ש –

עוד לעניין חיובה של האישה לצאת מביתה כדי להשתכר למחייתה ולעזור לבעל לשאת במזונות הילד המשותף, אכן קיימים פסקי דין מאוחרים (וראו: עניין ביקר וענין פדן הנ"ל), שיש בהם כרסום, הגם קל, בהלכה שאין לחייב את האישה לעבוד כדי לחוב במזונותיה ובמזונות ילדיה. אולם, יש צורך בנסיבות מיוחדות, בעיקר כאשר ברור כי האישה השתכרה בעבר ופוטנציאל ההשתכרות, מחמת השכלתה והכשרתה המקצועית, הוא ברור ואינו מוטל בספק, וכי שערי עבודה פתוחים בפניה לרווחיה...אמת נכון הדבר, שבמקרה מתאים, שבו ברור כי האישה נוהגת בחוסר תום לב משווע ובזדון, היא חדלה לעבוד ערב הגשת תביעת המזונות או במהלכה, חרף עבודה מסודרת שהשתכרה ממנה קודם לכן - כדי להכניס את ידה ל"כיס עמוק" של הבעל, או כדי "להכעיס" - ראוי לשקול סטיה מן ההלכה שאין כופין אותה לעבוד. (הדגשה שלי- צ.ו; (ע"מ (ירושלים) 177/99 - זיו איילון נ' אתי איילון ואח' .תק-מח 2000(1), 1422 ,עמ' 1423. וכן ראה לעניין זה - ע"א 3223/94 שטיין נ' שטיין (לא פורסם); בר"ע (ירושלים) 1081/05 - פלוני נ' אלמוני . תק-מח 2006(3), 5022 ,עמ' 5038; ע"א 876/95 - אברהם ציון נ' אברהם רונית .תק-על 96(2), 238; תמ"ש (תל-אביב-יפו) 54664/98 - ל' ס. ו-2 אח' נ' ל' מ. תק-מש 2002(2), 137; תמ"ש (כפ"ס)8840/01 משה נ. משה, תקדין – משפחה 2002 (1) 303)


39.גם בעת בחינת מזונותיה של אשה החיה בפירוד מבעלה משך זמן רב מצאנו כי בית המשפט נוטה להתחשב בכושר ההשתכרות של האשה ולא רק בהשתכרותה בפועל (ראה, כדוגמה, תמ"ש (תל-אביב-יפו) 88000/00 - שרה כוכב נ' כץ דוד . תק-מש 2001(4), 13 ,עמ' 15. ועוד ראה לענין זה – תמ"ש (ת"א)82536/98 פלוני נ. פלונית, לא פורסם, ע"א 876/95 ציון אברהם נ. רונית אברהם תקדין עליון 96 (2) 238, ע"א 3223/94 שטיין נ. שטיין דינים עליון מ"ד, 622; תמ"ש (ת"א) 61190/96 כהן נ. כהן, לא פורסם; ע"מ (תל-אביב-יפו) 1064/04 - ל' מ' נ' ל' א' . תק-מח 2006(1), 10871 ,עמ' 10874)).

40.אך מהו הבסיס והעוגן בדין העברי להלכות הנזכרות ? להלן נבקש להביא את שנחסר, לדאבוננו, מרבים מפסקי הדין שהובאו לעיל – מקורה העברי של ההלכה הנזכרת. ככלות הכל ביהמ"ש מחוייב כאמור לפסוק מזונותיה של אישה יהודיה מכוח דינה אישי.
מאחר שמדובר בסוגיה סבוכה ביותר, נביא הדברים בקיצור מילין ונשתדל, ככל הניתן, ל"תרגם" את המונחים התלמודיים וההלכתיים לשפתו של הדיוט. (ראוי לציין בעניין הנדון מצויים מהלכים שונים בלימוד הדין העברי ורבות בו הדעות כמספר המדברים, אנו נביא את מהלך הדברים הנראה בעינינו השונה במקצת מהדרך בה הוצגה הילכת המשפט העברי בפסקי הדין הנזכרים; המבקש להרחיב דעתו בדבר יוכל להוסיף ולעיין במקורות הבאים : הרב דוד כהן, צאי מעשה ידייך למזונותיך, שורת הדין כרך ט, עמ' קיא; הרב יהושע זאב זנד, נתיב המשפחה , כרך א', עמ' 161; הרצאתו של הרב יהודה פרייס, האשה העובדת משכורתה למי? באתר ובספרו יד יהודה, בהוצאת אייל פישלר; וכן ראה חוות דעתם המקיפה והיסודית של הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני ממרכז ישמ"ע, בעניין חיוב אישה נשואה לצאת לעבוד)

41.עיקרי הדין העברי בשאלת חיוב אישה לצאת ולעבוד לפרנסתה

כאמור, הכלל השולט בכל הקשור לחיובו של יהודי במזונות אשתו היהודיה הינו "מזונות האישה ומעשה ידיה, נתקן כל אחד מהם כנגד חברו" ואולם בצידו של כלל זה הובהר כי – תקנת מזונות האישה הינה העיקר אשר הטפל לה היא תקנת מעשה ידיה. כיוון שכך יכולה אישה להפקיע עצמה מחובת מלאכה כלפי בעלה ע"י שתוותר על מזונותיה, אך, מאידך, הבעל לא יוכל להפטר מחיובו לזונה ע"י ויתורו על מעשה ידיה באופן חד צדדי (כתובות דף נ"ח, א; כתובות דף פ"ג, א ודברי רש"י על המקום וכן עיין בריטב"א על כתובות נ"ח ד"ה "לעולם" וברשב"ם שם, ד"ה "כדרב הונא") . הרי לנו פּרֵרוֹגָטִיבָה (praerogare) של האישה.
ואולם על אף שכך, עדיין יכול הבעל, כאמור לעיל, לומר לאישתו - " צאי מעשה ידייך ממזונותייך ומה שאינו מספיק אשלים לך" (כתובות דף ע', א; ובדף ק"ז,א; גיטין י"ב,א; הרמ"א בהגהותיו, אבן העזר, סי' פ', סע' א') כיוון שכך, באם מרוויחה האישה די למזונותיה נפטר הבעל מחיובו כלפיה.

42. אלא שנפלה מחלוקת בין הראשונים והאחרונים באשר למהות והיקף זכותו של הבעל לומר לאישה " צאי מעשה ידייך למזונותייך", יש הסוברים כי הבעל יכול לבצע קיזוז מעשה ידיה של האישה אך ורק בהסכמתה (רש"י כתובות דף ק"ז ע"א ד"ה בששמעו וד"ה חישינן , תוס' שם , ד"ה חיישינן; רמב"ם, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה כ'; בית שמואל , סי' ס"ט , ס"ק ד' ועוד), יש הסוברים כי הבעל יכול לעשות זאת אף באופן חד צדדי אם שכרה של האישה מספיק לצרכיה (חדושי המאירי, כתובות נ"ז, ב; רבינו ירוחם, נתיב כ"ג, חלק ה'; הגהות מימוניות, אישות, פרק י"ב,ד בשם ר"ת ועוד) ואחרים סוברים כי יש ביכולתו של הבעל לומר כן לאישה רק אם הוא מתחייב לשאת בהפרש שבין שכרה לצרכי מזונותיה (חידושי הרשב"א, גיטין י"ב, א; ר"ן, כתובות, דף ל"א , ב מדפי הרי"ף; חלקת מחוקק סי' ע' ס"ק ל"ג).

ודוק, גם מבין אלו אשר צימצמו את יכולת הבעל לומר לאישה באופן חד צדדי שתממן את מזונותיה משכר עבודתה יש רבים הסבורים כי מניעה זו תהא רק כאשר בני הזוג מתגוררים יחדיו ואולם לא כך הדברים כאשר חל פירוד פיזי בין הצדדים, וזאת תוך שהם נסמכים על דברי הרמב"ם בפירושו למשנה בכתובות –
"וממה שאתה צריך לדעת שיכול אדם לומר לאשתו "שאי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן העדרי" ואין לה מזונות. במה דברים אמורים , כשאינו נמצא, אבל שכשהוא נמצא אינו רשאי" (פרוש המשניות לרמב"ם, כתובות, פרק י"ג, א בתרגומו של הרב י' קאפח, ירושלים, תשכ"ה; וראה דברי החזון איש, כתובות, סי' ס"ח, ס"ק א'; בית מאיר, סי' ס"ט, ד"ה "אמר"; בני אהובה , אישות, פרק י"ב, ד)

מכל מקום נראה כי גישת בתי הדין הרבניים, כמו גם גישת בית המשפט האזרחי, היא שהבעל יכול לקזז מחיובו למזונות אישתו את שיעור השתכרותה. כך מצינו, כדוגמה, בפסיקת בית הדין הרבני -

"לתביעת האישה למזונות עד הגט אחרי שהאשה עובדת ומרויחה לחמה ברור שאין להטיל על הבעל איזה חיוב מזונות שהוא, בית הדין ידון בבעיית מזונות רק במקרה שהאישה תפסיק לעבוד"

(פד"ר, חלק א', 59; וכן ראה פד"ר חלק א, 118; פד"ר חלק ה, 332; ורבים אחרים; ועוד עיין לעניין זה: הרב דוד כהן, צאי מעשה ידיך למזונותיך, שורת הדין, חלק ט', מכון שער המשפט, עמ' קי"א; וכך אף פסיקת בית המשפט בעקבות הלכת הדין העברי, ראה כדוגמא – ד"נ 23/69 יוסף נ. יוסף פ"ד כ"ד (1) 792 ורבים אחרים).


43.כאמור, בין בני זוג מתקיים מארג שלם של חובות וזכויות שתכליתם קיומו היציב והבריא של התא המשפחתי. כנגד חובתו של הבעל לפרנס את אשתו ובני ביתו נקבעה חובתה של האישה לסייע לו בדבר. כך המשנה מפרטת שבע מלאכות שחייבת האישה לעשותן לבעלה –

"אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר ..." (כתובות פרק ה, משנה ה)

ניתוח טיבן של המלאכות הנזכרות במשנה מלמד כי יש בהן כמה וכמה סוגים – האחד, מלאכות הנובעות מקִירְבָה אישית בין בני הזוג (הצעת המיטה) השני, מלאכות הנדרשות לניהול משק הבית (טחינה, אפיה, כיבוס) והשלישי, מלאכות לשם הפקת רווח (טווית צמר).המשנה אף מוסיפה וקובעת מהו היקף "עבודת הצמר" –
" ומה היא עושה לו משקל חמישה סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל" (כתובות , פרק ה', משנה ט')

44.הרמב"ם וה"שולחן ערוך" מדגישים בפסיקתם דווקא את המלאכות לשם רווח, כך הרמב"ם כותב –
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים (רמב"ם הלכות אישות פרק כא הלכה א וכן ראה שו"ע , אבן העזר, סי' פ' סע' א')

מלשון הרמב"ם בהלכה הנזכרת ניתן ללמוד, לכאורה, כי הבעל יכול לכוף על האישה לעשות מלאכה שדרכן של נשים לעשות. וכך עולה אף מלשון השו"ע הפוסק-
"כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות" (שו"ע , סי' פ', סע' ט"ו; והרמ"א בהגהותיו מוסיף - "ואינו זנה עד שתעשה")

בין הפוסקים נפלה מחלוקת אלו מסוגי המלאכות יכול הבעל לכפות האישה לעשות – האם זכות הכפייה נוגעת דווקא לעבודות משק הבית או אף עבודות הרווח (ראה: ר"ן, כתובות, דף כ"ג, ב; מגיד משנה, אישות, פרק י"ב, הלכה ד' ומנגד תוס', כתובות, דף ס"ג, א ד"ה הונא; רא"ש, כתובות, פרק ה' , סי' ל"א) ואולם דומה כי מחלוקתם של הפוסקים הינה דווקא כאשר האישה ויתרה על מזונותיה אך כאשר האישה תובעת מזונותיה יכול הבעל לכופה על כל המלאכות לרבות המלאכות שעניינן רווח כספי (וראה המקורות הנזכרים בהגהת הרמ"א הנ"ל).

45.נראה כי היקף חובתה של אישה העסוקה במלאכות הבית או משק הבית פחותה מאישה שאינה נדרשת למלאכת הבית, כך משתמע, כדוגמה, מלשונו של הטור על המקום הכותב –

" ... אבל אם היא עימו בבית ועושה כל צרכי הבית אינה חייבת כל כך אלא לפי המנהג שדרך נשים לעשות..."

וכך מסכם את הדברים בית הדין הרבני בפד"ר ג, עמ' 208 -
היוצא מכל האמור: אשה שאינה עושה בצמר - אם בת מלאכה היא - פקע לגמרי חיובו של הבעל לתת לה מזונות, אבל באינה עושה מלאכה ממלאכות - הבית, הבעל חייב במזונותיה אולם הבעל רשאי לנכות דמי שכר המלאכה שעליו לשלם למי שישמשנו...

46. אף בכל הקשור למהות המלאכות אותן יכול הבעל לכפות על האישה נמצאה מחלוקת בין הפוסקים, יש אשר סברו כי עסקינן אך ורק במלאכות דוגמת טווית צמר שנשים היו נוהגות לעשות בשעות הפנאי שלהן (כגון: אריגה וריקמה), וכי כיום, שאין נשים נוהגות במלאכות אלו, לא יכול הבעל לכופן לעשות מלאכות אחרות (ראה דעת בית מאיר, אבן העזר, סי' פ', סע' א , ד"ה "ואם לא" המסתייע בדברי הרשב"א בתשובותיו, חלק ב', סי' ל"א ובחלק ד' סי' קנב). ועם זאת מפשטות לשונו של הרמב"ם נראה כי אין לצמצם את "מנהג המדינה" דווקא לעבודות טויה וריקמה אלא יש ליחסו לכל סוג של עבודה שעל פי מנהג המקום נשים עושות, ודי שנביא, כקוריוז, את דברי רש"י (כתובות דף ס"ו, א ד"ה "שתים שלוש וארבע בבת אחת") המביא דוגמה לאישה הנוטלת על עצמה לעסוק במספר עבודות שונות תוך שהוא מפרט מלאכות שונות שהנשים נהגו לעשות בתקופתו, כגון "שומרת קישואים וטווה פישתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה (!) או ביצי תולעים העושות משי(!)"...
אף מדברי החזון אי"ש הסבור שאם אישה משתכרת כל צורכה יכול בעלה לכפותה לממן מזונותיה, משתמע שאם תפסיק האישה לעבוד יוכל הבעל להוסיף ולקזז מסך חיובו שיעור מסויים השווה לכושר השתכרותה (חזון אי"ש, אבן העזר, סי' ס"ח, ס"ק א, וכן ראה בספר בני אהובה, אישות,פרק י"ב, הלכה ד')

47. נראה בעיניי, כי ההבנה לפיה תקנות חז"ל נועדו לחזק ולייצב את התא המשפחתי בדרך של שילוב האישה במאמץ המשפחתי לטובת משק הבית, מתיישבת עם הגישה המרחיבה לפיה ראוי שתתרום האישה למשק הבית אף בעבודת רווח התואמת את כישוריה, את מעמדו הכלכלי של בעלה ואת מנהג המקום והזמן (על העדפת גישה אחת בין פוסקי ההלכה על האחרת, גם אם זו דעת המיעוט, בשל התאמתה לערכי הזמן והמקום ראה דבריו של כב' הש' מ. אלון בע"א 506/88 - יעל שפר, קטינה, באמצעות אמה נ' מדינת ישראל . פ"ד מח (1) 87 ,עמ' 96-97)

בסוגיה הנדונה אני מסכים ומצטרף לביקורת שמעלה הרב יוסי שרעבי, בחוות הדעת הנזכרת של מרכז ישמ"ע בעניין חיוב אישה נשואה לצאת לעבוד, כנגד המצדדים בגישה המצמצמת את חובת האישה לבעלה לבצע עבודות רווח שעניינם טויה ואריגה בלבד, ואלו דבריו -
"מדבריו (של ה"בית מאיר"- צ.ו) עולה שלא ניתן יהיה לכפות את האישה לעבוד אף בענפי מקצוע שברוב המובהק בהם כיום הוא נשים, כגון: מזכירות, אחיות ואולי אף מורות. ונראה שזו אף הגישה הרווחת בבתי הדין הרבניים ...גם אם נתעלם מהביקורת המושמעת על האנכרוניזם העולה מפרשנות זו, הרי אף מבחינה מהותית הפסיקה ע"פ פרשנות זו עלולה להוביל לבעיתיות רבה שכן יש בה כדי להפר את האיזונים במערכת יחסי הממון בין בני הזוג, שהרי כפי שאמרנו הנימוק לתקנה שמעשי ידי האישה הם כנגד מזונותיה הוא למנוע מתחים ביניהם, ומצב בו האשה תובעת את מזונותיה ואינה מוכנה לצאת לעבוד בשום עבודה, אף כזו שמקובלת כמקצוע נשי, ופעמים רבות אף בעבודה שהוכשרה לה מקצועית או שהאישה מחזיקה בידה תעודת מקצוע, בהחלט עלול לעורר מתח רב, במיוחד עם המצב הכלכלי של המשפחה דחוק ואין הצדקה לכך מבחינת עומס עבודות הבית והטיפול בילדים"

48. כאן ראוי שנוסיף ונביא אף את גישתו של הרב שאול ישראלי בסוגית חיוב הבעל במזונות אישתו (ראה מאמרו : זכותו של בעל שהלך למדינת הים במעשה ידי אשתו, חמדת הארץ ב (תשס"ב) עמ' 17-22), המבהיר כי חובת המזונות ביסודה הינה למעשה אך ורק חובת השלמה להכנסת האישה, מעין בַּטוּחָה למקרה שיוקר המחיה יאמיר ועלות צרכי מזונותיה תעלה על היקף הכנסתה. לפיכך, תקנת "מעשה ידיה כנגד מזונותיה" פירושה – חיוב האישה לצאת לעבוד בהיקף כזה המספיק על דרך הכלל למזונותיה. לפי הסבר זה, אף קודם לתיקון התקנה לא עלה על הדעת שאישה תשתכר והכנסתה תהיה לעצמה ובנוסף היא תקבל דמי מזונות מלאים, ומכאן שהטעם שהובא בתלמוד לתיקונה של תקנה זו – "משום איבה" (כתובות, נ"ח,ב) פירושו – שאם לא תחוייב האישה לעבוד למטרת השתכרות ורווח, כל חיוב המזונות ייפול על כתפי הבעל דבר שיגרום למתח בין הצדדים !
אף מתוך הסברו זה של הרב ישראלי ניתן ללמוד על זכותו של הבעל לכפות האישה לצאת לעבודה.

49. נוהגן של נשים בימינו שיוצאות הן לעבוד כגברים ודומה כי כמעט שאין לך מלאכה שידו של האיש רב לו בה יותר מן האישה. ואם כן בנסיבות בהן האישה נהגה לעבוד עוד קודם לתחילתו של ההליך במשפטי ואין בעבודתה מחוץ לבית משום פגיעה בצרכי הבית, ובוודאי כאשר קיים פירוד מתמשך ביניהם, מצאנו פֶּתַח ויד במשפט העברי להתיר לבעלה לומר לאשה לצאת לעבוד ולהוציא מעשה ידיה למזונותיה, ומתוך שכך יפה פסיקת בתי המשפט המקזזת, בנסיבות המתאימות, שיעור מזונותיה של האישה המסרבת לצאת לעבוד בהתאם לכושר השתכרותה.

כעת, מתוך הדין נבוא אל הנדון .

50. בנדון קיים פירוד מוחלט בין הצדדים מאז חודש אוקטובר 2006, עת עזב הנתבע את בית הצדדים. הנתבע חפץ בגירושי הצדדים ואולם התובעת מסרבת לכך ואף עתרה בבית הדין הרבני לשלום בית כאשר במסגרת עתירתה זו ניתן לה, לבקשתה, צו למדור ספציפי בדירת המגורים של הצדדים. ראוי לציין כי במקביל לתביעתה לשלום בית הוגשו ע"י התובעת אף בקשות לצווי הגנה כנגד הנתבע דבר שיש בו להטיל ספק רב בכנות רצונה של התובעת בשלום בית. כיוון שבין לבין עברו כל ילדי בני הזוג להתגורר עם הנתבע, נותרה התובעת כשהיא מתגוררת לבדה בדירת הצדדים ב***, מדובר, כאמור, בדירה רחבת ידיים בת 6 חדרים, וזאת כאשר הנתבע עצמו מתגורר עם ארבעת ילדיו בדירה שכורה בת 4 חדרים .

51.זאת ועוד, התובעת אשר עבדה בסמוך לפרוץ המחלוקת בין הצדדים במשרה חלקית והשתכרה מעבודתה זו כ- 2500 ₪ לחודש, אינה עובדת מאז פוטרה מעבודתה זו בחודש אפריל 2006.
תחת למצוא לעצמה עבודה חלופית בחרה התובעת להתנדב במסגרות שונות שלא בשכר. לטענת התובעת אין באפשרותה למצוא מקום עבודה חלופי נוכח מצבה הנפשי, אלא שהתובעת לא המציאה כל חוות דעת רפואית המעידה כי אין באפשרותה לעבוד וכן לא עלה בידה להבהיר מדוע יש ביכולתה להשקיע מזמנה וממרצה שעות רבות במהלך השבוע לעבודת התנדבות בקבוצת הילדים של בית"ר *** אך היא מנועה מלעבוד לפרנסתה פרק זמן שכזה.
אין זאת אלא שמבקשת התובעת להנאות מכל העולמות - גם להישאר ולהתגורר לבדה בדירה רחבת ידיים שהינה מעל ומעבר לצרכיה וגם להישען על תשלומי הנתבע מבלי שתידרש לצאת ולעבוד. התנהגות שכזו לוקה, לטעמי, בחוסר תום לב ואין להעלים ממנה עין בעת פסיקת מזונותיה.

52.במאמרו החשוב ומעורר המחשבה של כב' הרב ש. דיכובסקי, בתי הדין ובתי המשפט - תחומי חיכוך, תחומין כ"ד עמ' 65, כותב הרב דיכובסקי כי אין זה ראוי שבית הדין יתן לאישה צו למדור ספציפי במקרים שונים בהם פניית האישה אליו בכל הקשור לסעד זה לוקה בחוסר תום לב, ואלו דבריו -

"במקרים דלהלן אני מסתייג במפורש ממתן סעד של מדור ספציפי: נישואין שהגיעו לקיצם, ולא משנה באשמת מי. אין אנו עוסקים בהחייאת מתים, ואין טעם לתת הנשמה מלאכותית לנישואין שגוועו. כאשר תביעת מזונות האשה הוגשה לביהמ"ש, וביה"ד מתבקש לעסוק רק בנושא המדור. אני רואה בזה ניצול לרעה של הליכי ביה"ד. אפשר בדרך פלפול למצוא מקום למדור ספציפי גם במסגרת שלום בית, אולם כאשר האשה שמה מבטחה בביהמ"ש בנושא המזונות, אין מקום לביה"ד להסתפק בשיריים, ולדון
בענין המדור בלבד. כאשר הבעל אינו מעוניין לקפח את אשתו בענין המדור, ומוצע לה הסדר הוגן וראוי."

דומה כי עיקר הסייגים המצויינים במאמרו של הרב דיכובסקי קיימים אף בעניין דנן בו ברי כי חיי הנישואין של הצדדים באו אל קיצם והתובעת מטעמים טקטיים בחרה להגיש את תביעת מזונותיה בבית המשפט אך את עניין מדורה בבית הדין הרבני...
בעת קביעת שיעור המזונות יש ליתן, איפוא, את הדעת אף להתנהגותה חסרת תום הלב של התובעת . במצב דברים שכזה על בית המשפט להתחשב הן בכושר השתכרותה של התובעת, גם אם אינה עובדת בפועל, והן בכך שאין היא נדרשת למגוריה, בהעדר ילדיה עימה, לדירה בת 6 חדרים אלא למקום מגורים צנוע יותר המתאים לצרכיה, ומתוך שכך יש מקום לעשות תחשיב הוצאות זהיר אשר מתחשב בהוצאות מחיה סבירות וצנועות ולא מעבר לכך. עוד יש לתת את הדעת לעובדה שכל ילדי בני הזוג מתגוררים עם הנתבע והוא זה הדואג לכלכלתם ולמדורם, כאשר התובעת פטורה מנטל זה.

כמו כן בנדון ראוי לפסוק שיעור מזונות מָתוּן על מנת שלא יהא בעצם פסיקת המזונות בכדי לגרום לתובעת שלא להתגרש מהנתבע ובכך לשמר את נישואי הצדדים על הנייר בלבד, שכן דומה כי אין עתיד לנישואי הצדדים נוכח הפירוד הארוך בניהם.

53. אחר ששמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בתצהיריהם בכתבי בי דין ובצרופות להם, אני סבור כי כושר השתכרותה של התובעת אינו נופל מסך של כ -2500 ₪ לחודש שהינו שיעור השתכרות סביר למבקש לעבוד בחצי מישרה בעבודה מהסוג שהורגלה בה התובעת, ואילו כושר השתכרותו של הנתבע מוערך על ידי בשיעור של כ - 9500 ₪ - 10,000 ₪ לחודש.
איני מקבל את טענות הנתבע כאילו לנתבעת הכנסות נוספות ממכר תכשיטים אותם היא מייצרת וברי לי כי עסקינן בעסק כושל אשר לא צלח ומתוך שכך התובעת אינה עוסקת בו.
מאידך, אף אינני מקבל בשלמותן את טענות התובעת כי לנתבע הכנסות רבות מעבר להכנסתו כעובד שכיר בחברת המעליות, עניין זה לא הוכח ע"י התובעת והיא לא ידעה להצביע כלל על מהות אותן עבודות שלדעתה מבצע הנתבע ואשר בגינן הוא מרוויח סכומים מעבר למצויין בתלושי השתכרותו. כמו כן לא שוכנעתי כי הנתבע משתכר בסכומים משמעותיים מהפעלת דוכני מזון, לעניין זה אני מקבל את גירסתו כי הציוד שהיה ברשותו נמכר לאחיו וכי גם אם הוא מסייע לאחיו מעת לעת בהפעלת דוכני ממכר באירועים שונים הרי שמדובר בעזרה הנעשית לעיתים רחוקות ואשר תרומתה להכנסתו החודשית של הנתבע זניחה יחסית.
יחד עם זו רמת החיים בה נהגו הצדדים יש בה להעיד, לכאורה, כי הכנסותיו של הנתבע עלו במעט על המפורט בתלושי השתכרותו ומתוך שכך הערכתי את כושר השתכרותו של הנתבע מעט מעבר למפורט בתלושי השתכרותו .

54.מצאתי כי צרכיה הסבירים של התובעת למחייתה הינם כדלקמן -

א. מזון - 600 ₪ לחודש (כפי שציינה התובעת עצמה בתצהירה סע' 57 א.)
ב.ביגוד, הנעלה, תספורת וקוסמטיקה - 600 ₪ לחודש
ג.רכב, ביטוח, דלק וכיוצ"ב - 1000 ₪ לחודש
ד.נופש, תרבות פנאי וכיוצ"ב - 400 ₪ לחודש
ה.הוצאות אחזקת בית - 1400 ₪ לחודש (בהתבסס על מגורים בדירה בת 4-3 חדרים כאשר התובעת מתגוררת בה לבדה: חשמל - 400 ₪, ארנונה ומים - 500 ₪, כבלים - 250 , ועד בית - 100, טלפון - 150 ₪)

סה"כ - 4000 ₪ (לא כולל הוצאות רפואיות)

מתוך סך זה יש להפחית את שיעור השתכרותה הראוי של התובעת בהתחשב בכושר השתכרותה המוערך אשר אינו נופל מסך של 2500 ₪ לחודש, כיוון שכך יש להעמיד את שיעור חיובו של הנתבע במזונות התובעת בשיעור של 1500 ₪ לחודש וזאת לתקופה החל מיום 10.5.09 ומדי 10 לכל חודש בגין חודש התשלום. סך המזונות יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן אשר פורסם ביום 15.4.09 ויעודכן מדי 3 חודשים ללא הפרשי עבר.

55.בכל הקשור לתקופה קודם למועד הנזכר תעמוד החלטתי למזונות זמניים מיום 14.2.08 על כנה. זאת ועוד, בכל הקשור להשלמת מזונות העבר של התובעת בגין התקופה שמיום הגשת התביעה (5/10/06) ועד למועד החלטתי למזונות זמניים (14.2.08) הריני מחייב הנתבע בסך כולל של 15,000 ₪ אשר ישולם ב 20 תשלומים חודשיים שווים ויצטרף לתשלום המזונות השוטף. בקביעתי זו התחשבתי, בין השאר, באמירתה של התובעת לפני בית הדין הרבני כי הנתבע הותיר בידה כספים עם עזיבתו את בית הצדדים - "יאמר לזכותו כי דאג להשאיר לי כסף" (עמ' 5 שורה 28 לפרוטוקול בית הדין הרבני מיום 30/10/07 - נספח ז' לתצהיר הנתבע) וכן בעובדת הישארותה של התובעת בדירת הצדדים מבלי לאפשר את פירוק השיתוף בה, דבר שפוגע פגיעה של ממש באפשרותו של הנתבע להשתמש בנכסיו ולממש זכויותיו באופן אשר היה מגדיל את יכולתו הכלכלית.
ראוי להוסיף ולציין כי בשיעור חיובו של הנתבע במזונות התובעת התחשבתי אף בסך הכספים הנותרים בידי הנתבע לכלכלתו שלו בהתחשב בשכ"ד המשולם על ידו ובכך שילדיו מתגוררים עימו .

56.כמו כן יש להוסיף ולחייב הנתבע לשאת במחצית ההוצאות הרפואיות של התובעת והכל כנגד הצגת קבלות. על מנת שלא יעשה שימוש שלא בתום לב אף בתחשיב ההוצאות הרפואיות הריני קובע כי במסגרת ההוצאות הרפואיות לא יכללו טיפולי פסיכודרמה ו/או כל טיפול שאינו קוונציונאלי אלא אם כן תמציא התובעת חוות דעת רפואית
הממליצה על הטיפול המבוקש ובלבד שהשתתפותו של הנתבע בגין טיפולים אלו לא תעלה על 350 ₪ לחודש.
למען הבהר ספק, לגבי שאר הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות ע"י קופ"ח, דוגמת טיפולי שיניים וכיוצ"ב, ישא הנתבע במחצית עלותן כנגד הצגת קבלות ללא מגבלת סכום.

57.בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה לחיובו של הנתבע בחובות שונים בגין החזקת הבית המתייחסים לתקופת מגוריו עימה בדירה. עסקינן, איפוא, בטענה הנוגעת להוצאות אשר קדמו להגשת התביעה. לבד מכך הטענה באשר להוצאות אלו הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת ואין לה איזכור לא בכתב תביעתה ולא בתצהיר מטעמה, למותר לציין כי לא פורט שיעור ההוצאות הנטען. כיוון שעסקינן בהוצאות קודם להגשת התביעה אין מקום לדון בטענתה זו של התובעת בתביעת המזונות שלפני. ככל שקיימים לצדדים חובות משותפים כלפי צדדים שלישיים הרי שעניין זה מקומו בהתחשבנות הרכושית ובאיזון המשאבים שבין הצדדים .

58.בכתב סיכומיה הוסיפה התובעת וטענה להחזר מחצית הוצאות חוג אותן בהן השתתפה עת היה בנה הקטין במשמורתה .
בכל הכבוד, טענה זו מוטב לה שלא נטענה כלל. כל ארבעת ילדיהם של הצדדים גדלים עם אביהם הנתבע והוא זה הדואג לכלל צרכיהם ללא השתתפות ולו מינימלית של התובעת. האם במצב דברים שכזה יש מקום לעתור להחזר השתתפות זניחה שהשתתפה התובעת בהוצאות חוג של בנה בעבר ? דומה כי עצם העלאת הטענה יש בו משום חוסר תום לב הזועק לשמיים ולפיכך יש לדחותה על הסף.

59 .הנתבע ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ להן יווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל .

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון