קביעת ועדה רפואית בצבא


הנשיא מ' שמגר: 1. לפנינו שבעה ערעורים שעניינם דומה ואשר הוחלט, על-כן, לאחד את הדיון בהם. הצד המערער בכולם הוא קצין התגמולים לעניין חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן - החוק), והמשיבים הם נכים שהוכרו לפי החוק.

ענייניהם של המשיבים השונים נתבררו, בין השאר, לפני הוועדה הרפואית העליונה הנזכרת בחוק. על החלטותיה של הוועדה ערערו המשיבים, כל אחד בעניינו ובנפרד, לפני בית המשפט המחוזי, לפי הקבוע בסעיף 12א לחוק. בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ח' אריאל, קיבל את ערעורי המשיבים. על החלטות אלה מערער קצין התגמולים לפנינו, לאחר נטילת רשות.

יריעת המחלוקת בתיקים השונים משתרעת על פני מספר סוגיות שעניינן בהוראות אשר בחוק האמור ובתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969 (להלן - התקנות) ובפרשנות שיש ליתן להוראות אלה. חלק מסוגיות אלה נדונו על-ידינו לאחרונה בע"א 140/89 [1]. אולם, בטרם נפנה אל הבעיות המשפטיות, מתחייבת סקירה עובדתית תמציתית של התיקים. נושא הערעורים.

התשתית העובדתית

2. להלן פירוט תמציתי של תולדות התיקים השונים לפני הגעתם לבית המשפט קמא:

(א) ע"א 459/89; המשיב בערעור זה הוכר בשנת 1983 כמי המחלה הפסיכיאטרית ממנה הוא סובל הוחמרה עקב השירות. הכרה זו באה בהחלטתה של ועדת הערעור, הפועלת מכוח סעיף 26 לחוק והיושבת לערעור על החלטתו של קצין התגמולים (סעיף 33 לחוק). בהמשך הדברים קבעה ועדה רפואית עליונה למשיב ביום 25.12.84 נכות בשיעור 30%, אשר מתוכה יש לייחס מחצית לשירות הצבאי. המשיב נבדק פעמים נוספות על-ידי ועדה רפואית, אך הקביעה בדבר מצבו לא שונתה. ביום 10.4.88 אישרה ועדה רפואית שוב את הקביעות הקודמות. ועדה רפואית עליונה דחתה ביום 27.12.88 את ערעור המשיב, תוך שהיא קובעת, כי אין בסמכותה לשנות החלטת קצין התגמולים לעניין חלוקת אחוזי הנכות וייחוסם לשירות הצבאי.

(ב) ע"א 460/89: בערעור זה שני משיבים. למשיב הראשון הוכרה על-ידי המערער החמרת מחלה עקב השירות. ועדה רפואית מצאה ביום 29.1.81, כי הנכות הפסיכיאטרית הכוללת ממנה סובל המשיב הראשון הינה בשיעור של 20%, ממנה יש לייחס מחצית לשירות. לאחר שפנה שוב לוועדה הרפואית וזו קבעה כי לא חלה החמרה בנכות המוכרת, קיבלה הוועדה הרפואית העליונה את ערעורו של המשיב הראשון וקבעה לו דרגת נכות בשיעור 30% לצמיתות, אשר מתוכה מחצית מיוחסת לשירות.

המשיב השני הוכר בשנת 1976 על-ידי ועדת ערעור כמי שהנכות הפסיכיאטרית ממנה הוא סובל הוחמרה עקב השירות. כיום 2.9.76 קבעה ועדה רפואית, כי הנכות הינה בשיעור 10% וכי מתוכה יש לייחס מחצית לשירות. ועדה רפואית נוספת מצאה, כי הנכות הוחמרה, וקבעה למשיב השני ביום 28.11.78 נכות כוללת בשיעור 20%, מהם 10% מיוחסים לשירות. המשיב השני פנה פעמים נוספות לוועדה רפואית, ולבסוף, ביום 25.10.88, קיבלה ועדה רפואית עליונה את ערעורו וקבעה לו נכות בשיעור 30%, כאשר מחציתה בגין השירות.

(ג) ע"א 461/89; בשנת 1982 הוכרה למשיב בערעור זה על-ידי המערער החמרה של מחלתו הנפשית בגין השירות. ועדה רפואית קבעה למשיב נכות זמנית של שנה בשיעור 50%, מחצית מתוכה על חשבון השירות. בחלוף הזמן קטנה נכותו ונקבעה בשיעור כולל של 30%, מתוכם יוחסו 15% לשירות. ועדה רפואית עליונה, בישיבותיה מיום 26.7.88 ומיום 24.11.89, אישרה דרגת נכות זו.

(ד) ע"א 4681/90: בשנת 1972 מצאה ועדה רפואית, כי המשיב בערעור זה סובל מהגבלות קלות בעמוד השידרה המותני, וזאת משום פנימה בשיעור 10% נכות אשר נגרמה עקב הרמת חבית בזמן השירות. ביום 9.11.80 מצאה ועדה רפואית, כי המשיב סובל ממחלת בכטרב בנכות כוללת של 30%, אולם קבעה, כי המחלה הנ"ל איננה קשורה לשירות וכי הנכות הראשונית בשיעור 10% - שנקבעה והוכרה מחוסר איבחון רפואי - תיוותר בעינה. הוועדה הוסיפה וציינה, כי קביעת הנכות הראשונית התבססה על האפשרות של התעוררות המחושים בפעולה מאומצת מסוימת, וכי כל התפתחות נוספת לאחר מכן אינה תוצאת האירוע שבזמן השירות. המערער הודיע למשיב במכתב מיום 26.2.81, כי ההפרעות מהן הוא סובל הינן על רקע מחלת בכטרב, אשר אינה קשורה לשירות, וכי קביעת הוועדה הנ"ל בדבר 10% נכות הינה לצמיתות. משחלה החמרה במצבו של המשיב, שבה ובדקה אותו ועדה רפואית וקבעה לו, ביום 25.10.89, 80 אחוזי נכות בגין מחלת בכטרב עם פגיעה קשה וקישיון בפרקים ומצב כללי ירוד.
בסוברה כי קשר הנכות לשירות עומד על 1/3, וזאת על סמך הקביעה שבעבר בדבר 10 אחוזי נכות מתוך 30, קבעה הוועדה תחילה, כי מתוך 80 האחוזים הנ"ל ייוחסו לשירות 27 אחוז. אולם, לאחר שהמערער הסביר עמדתו לוועדה (במכתב מיום 7.12.89), שינתה זו החלטתה וקבעה ביום 17.1.90, כי הואיל ומחל בכטרב לא הוכרה - נשארת בעינה הנכות המוכרת המקורית בשיעור 10%. ערעורו של המשיב לוועדה רפואית עליונה נדחה ביום 19.3.90. הוועדה חזרה וקבעה, כי על-פי פירושו של המערער, אין מחלת המשיב קשורה לשירות הצבאי וכי לפי האירוע בצבא מוכרת לו נכות בשיעור 10% בלבד.

(ה) ע"א 4684/90: המשיב בערעור זה הוכר כנכה לפי החוק על-פי החלטת ועדת ערעור מיום 17.9.78. הוועדה קבעה, כי מחלת הסכרת ממנה סבל הוחמרה בזמן שירותו הצבאי ועקב השירות. ביום 21.2.79 החליטה ועדה רפואית, כי שליש מכלל הנכות הכוללת בסך 30% יהיה על חשבון השירות הצבאי ושני שלישים על חשבון המחלה הקונסטיטוציונאלית. הנכות נקבעה לצמיתות. ביום 20.6.84 מצאה הוועדה, כי מחלת המשיב הוחמרה, ונקבעה לו נכות כוללת של 50%, מתוכה 17% (שליש) בגין השירות.
בחינה נוספת של מצב המשיב לא הביאה לשינוי נוסף בדעת הוועדה (החלטה מיום 20.11.89).

ערעור המשיב לפני הוועדה הרפואית העליונה נדחה. הוועדה קבעה, כי אין לקבל את טענות בא-כוחו של המשיב בדבר חלוקת הנכות על חשבון השירות, ו"מאחר שזו ועדה משפטית משאירה הועדה את העניין לשיקול דעתו של קצין התגמולים", ו"אין מקום לשנות את החלוקה, דהיינו רק שליש על חשבון השירות".

(ו) ע"א 4685/90: ביום 29.7.85 מצאה ועדה רפואית, כי המשיב בערעור זה סובל מאי-ספיקה כללית חריפה שהוחמרה על-ידי השירות הצבאי. הוועדה קבעה נכות כוללת של 10%, ומתוכה זקפה על חשבון השירות כמחצית. ועדה רפואית עליונה קיבלה ביום 25.11.85 את ערעורו של המשיב, מאחר שאוטם שריר הלב בו לקה מהווה ביטוי לאותו תהליך פתולוגי. הוועדה קבעה נכות כוללת של 50% והותירה את החלוקה על חשבון השירות ללא שינוי. משחל שיפור במצבו של המשיב, הוקטנה ביום 18.6.86 נכותו הכוללת ל-25%, שוב, ללא התערבות בשאלת הקשר לשירות. לאחר זמן החמיר שוב מצבו, והוועדה קבעה ביום 11.1.89 נכות כוללת בשיעור 50%, מחציתה בגין השירות.
בערעור טען בא-כוח המשיב כנגד שיעור הנכות שיוחס לשירות, והוועדה הרפואית העליונה קבעה ביום 27.3.89, כי "מאחר והבעיה איננה רפואית אלא משפטית, מעבירה הועדה את כל העניין לטיפולו של קצין התגמולים". ערעור המשיב לוועדה הרפואית העליונה בעניין דרגת הנכות נדחה ביום 6.11.89.


(ז) ע"א 4686/90: למשיב בערעור זה הוכרה על-ידי המערער החמרה עקב השירות של מחלת אי-ספיקת כליות סופנית. ועדה רפואית מצאה ביום 19.10.74 כי למשיב דלקת כליות כרונית, המביאה לנכות שבין 50% ל-70%, יתר לחץ דם וחולשה ניכרת.
הוועדה קבעה למשיב נכות כוללת של 80%, ומחצית ממנה יוחסה לשירות. ועדה רפואית עליונה העמידה את הנכות ביום 9.12.74 על 100% לתשעה חודשים, 50% מיוחסים לשירות. ביום 19.10.88 קבעה ועדה רפואית, כי חלה הידרדרות במצבו של המשיב, אולם אין בסמכותה של הוועדה לפסוק יותר מ-100% נכות, ואין בסמכותה להתערב בשאלת הייחוס של הנכות לשירות הצבאי. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי, ובהסכם פשרה אשר אושר שם נקבע, כי הדיון יוחזר לוועדה רפואית עליונה; אשר תקבע:
ראשית, מהן כל הפגימות שהמשיב לוקה בהן בנוסף לאי-ספיקת כליות סופנית; שנית, האם פגימות אלה נובעות באופן בלתי אמצעי מנכותו המוכרת, כאמור בתקנה 9 לתקנות; שלישית, מהי דרגת הנכות של כל אחת מהפגימות שנקבעו כאמור. בהתאם לכך, מצאה הוועדה, כי המשיב סובל גם ממחלת עצמות (אוסטאודיטרופיה) קשה עם התקצרות הגוף וריתוק לכיסא גלגלים בנכות של 100% וממחלת דם (פוליצטמיה) בנכות של 20%.
נכותו הכוללת של המשיב הועמדה על 220%, מחציתה על חשבון השירות, ובשיקלול-
‎.77.5%‎ הטענות בבית המשפט קמא

3. בערעורים שהוגשו על החלטות הוועדות הרפואיות לפי סעיף 12א לחוק טענו המשיבים כדלקמן:

(א) לוועדה הרפואית מוקנית סמכות לדון בשאלת כימות ההחמרה וקביעת אחוזי הנכות אשר יש לייחסם לשירות הצבאי.

(ב) ככלל, יש לזכות את הנכה במלוא דרגת הנכות שנקבעה לו, שכן תקנה 2 קובעת, כי אחוזי הנכות שנקבעו ל"פגימה מוכרת" יהיו אחוזי הנכות שנקבעו למבחן החל על אותו נכה לפי התוספת לתקנות.

(ג) לחלופין, אם נדרשת הוועדה הרפואית לקביעת ההחמרה כאמור, אין די בהסתמכות שרירותית על הקביעות שנעשו בעבר, אם כי על הוועדה לבחון לגוף העניין את שאלת הנכות שיש לייחס לשירות. יש לקבוע, מה הייתה הנסות אלמלא השירות, ולנסות נכות זו, אם הייתה, מהנכות הכוללת העכשווית.

4. עמדתו של המערער בבית המשפט קמא הייתה כדלקמן:


(א) הסמכות בדבר קביעת "נכות" לפי החוק ובדבר התנאים המזכים אדם בתגמולים לפיו מסורה למערער. במסגרת זו מוסמך המערער בלבד לקבוע בשאלת הקשר הסיבתי שבין נכות מסוימת לבין השירות הצבאי, כמו גם בכימותו של קשר סיבתי זה. מקום בו קבעה ועדה רפואית בשאלה זו, רואים קביעתה כהמלצה בלבד. היעדר תגובה מצד המערער להמלצה כאמור יכול לעלות, לכל היותר, כדי אימוץ ההמלצה על-ידיו. אולם, בשום אופן אין לראותו - דבר אשר אף אינו מסמכותו - כמי שהסמיך את הוועדה להכריע בעניין זה.

(ב) אשר לקביעתה של מידת ההחמרה שיש לייחסה לשירות, הרי שבבוא המערער לשקול הפעלת סמכותו זאת, עליו להעריך, כיצד הייתה מתפתחת המחלה באופן טבעי גם ללא השירות, לעומת התפתחות המחלה כפי שהיא עקב השירות.

5. הצדדים התייחסו בטענותיהם אף לעניינים שונים הנוגעים לתיקים הספציפיים.
נתייחס לעניינים אלה, במידת הצורך, לאחר שנדון בשאלות העקרוניות המשותפות.

פסקי הדין בבית המשפט קמא

6. בית המשפט קמא קיבל את כל ערעורי המשיבים. תחילה קבע השופט המלומד, כי אם התגלגלו הדברים כך שהמערער (קצין התגמולים) או הערכאות שמעליו לא קבעו מראש את מידת ההחמרה של המחלה שיש לייחסה לשירות, הרי שלוועדות הרפואיות נתונה הסמכות לקבוע שיעור זה. לשון אחר, מקום בו המערער וועדת הערעור שמעליו לא נתנו דעתם לשאלת החלוקה, והעניין מובא לוועדה רפואית על דעת שני הצדדים, רשאית הוועדה לפסוק גם בשאלה זו.

לאחר מכן נדרש בית המשפט קמא לשאלת אופן החישוב של מידת ההחמרה שיש לייחסה לשירות הצבאי. העיקרון אשר הנחה את השופט המלומד היה, כי "ההגיון שעומד מאחורי התקנות מחייב להפחית נכות שלא נגרמה עקב השירות, בין אם הנכות התחילה לפני השירות ובין אם במהלכו ללא קשר עם השירות". לפיכך, דחה את טענתם הראשונה של המשיחים, כי יש לייחס תמיד את מלוא הנכות לשירות הצבאי. עם זאת, לא הייתה מקובלת עליו גם גישת המערער. כדברי בית המשפט:

"אין אני מעלה על הדעת שהתקנות התכוונו לחייב ועדה רפואית בקביעת אחוזי נכות על פי ספקולציה כה מעורפלת, היינו הערכה באחוזי נכות, אשר תביע השערה כיצד היתה מתפתחת אותה המחלה ללא התערבות השירות הצבאי.
מתעוררת השאלה על בסיס מה וכיצד תקבע הועדה את 'התפתחותה הטבעית' של המחלה ומהו התאריך המשוער שהועדה צריכה להעריך את התפתחותה של המחלה לאותו מועד לעתיד: לעוד שנה, לעוד שנתיים, לעוד עשרים שנה?! יתר על כן, השקפה כזו נוגדת את כל המושג של החמרה בכלל ושל ההחמרה עקב שירות צבאי בפרט, שכן מדובר על החמרה ברגע מסויים של אתה מחלה שלא התפתחה בצורה כה חמורה 'במהלכה הטבעי' אלא הוחמרה עקב השירות הצבאי כפי שאושר על ידי קצין התגמולים. כיצד יכולה הועדה לדעת איך, מתי וכיצד היתה מתפתחת המחלה ללא אותה החמרה עקב השירות וכיצד לבטא אפשרות ספקולטיבית זאת באחוזים".

לגישת השופט המלומד, יש לנקוט את השיטה הבאה:

"על הועדה למצוא נקודת זמן בה התחילה אותה נכות עקב ההחמרה שבשירות הצבאי ולקבוע נכות זו לפי המבחנים שבתקנות. כן על הועדה לקבוע מה היתה נכותו של הנפגע ערב פרוץ ההחמרה (שלא עקב השירות) ולקבוע גם נכות זו על פי המבחנים שבתקנות, אם קיים מבחן מתאים. לאחר מכן על הועדה לנכות את הנכות ערב ההחמרה מתוך הנכות הכוללת המוחמרת. ההפרש יהיה אחוז הנכות עקב השירות. אם אין הועדה יכולה לקבוע נכות לפי המבחנים לגבי המצב לפני פרוץ ההחמרה - תהיה כל הנכות, נכות עקב השירות".

אשר להסתמכות הוועדה הרפואית על קביעות שבעבר בדבר הקשר לשירות, קבע בית המשפט:

"אין מקום לנכות 'אוטומטית' את אותו אחוז נכות יחסי שלא עקב השירות שנוכה ב'מחלת היסוד', בקביעה הראשונה, במקרים בהם הופיעו לאחר מכן ליקויים 'עצמאיים' שלגביהם נקבעו מבחנים מיוחדים באחוזים נפרדים במבחנים האמורים לקביעת דרגת נכות על פי חוק הנכים.

אם קיימת סיבה שלא לקבוע את מלוא אחוז הנכות עקב השירות שלא בדרך האוטומטית הנ"ל - יש לפרט מהי הסיבה ולנמק את הקביעה. אם אין נימוקים כאלה מן הראוי לתת לאותם ליקויים את מלוא אחוז הנכות כקביעה נפרדת עקב השירות, אף אם ביסודה הם הושפעו ממחלת היסוד (שהוכרה רק בחלקה)".

7. לגוף העניין פסק בית המשפט קמא כדלקמן:

(א) בע"א 459/89, 460, 461, 4681 ו-4684 - הואיל והוועדה הרפואית פעלה באופן שרירותי בנכותה מחצית הנכות ללא ביסוס - יש לבטל את החלטותיה ולהחזיר את התיקים לוועדות רפואיות עליונות, בהרכבים אחרים, אשר ידונו מחדש ויוציאו החלטות מנומקות.

ב) בע"א 4685/90 הותיר בית המשפט על כנה את החלטת הוועדה הרפואית בדבר הנכות הכוללת (50%), אולם ביטל את קביעת הוועדה בדבר ניכוי אחוזים כלשהם וקבע, כי מלוא הנכות תיוחס לשירות הצבאי.

(ג) בדומה לכך, בע"א 4686/90 קבע בית המשפט, כי מאחוזי הנכות שקבעה הוועדה הרפואית (220% לפני השיקלול) לא ייזקף מאום שלא על חשבון השירות, ולפיכך הנכות המשוקללת המוכרת הועמדה על 100%. עוד קבע בית המשפט, כי על הוועדה להתייחס לסוגיות נוספות בתיק זה ולקבוע את שיעור הנכות בגין יתר לחץ דם, צלקות ואימפוטנטיות, כמו גם כריתת שלוש צלעות לצורך ניתוח כריתת כליה.

לזכות כל אחד מן המשיבים נפסקו הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, למעט המשיב בע"א 4686/90, אשר לזכותו נפסקו הוצאות בשיעור של 2,000 ש"ח.

סדר הדיון

8. השאלות המשפטיות המתעוררות בתיקים שלפנינו הן שלוש אלו:


הראשונה, מהו ההסדר החוקי לעניין חלוקת הסמכויות בין קצין התגמולים לבין הוועדה הרפואית, וליתר דיוק, האם רשאית הוועדה הרפואית לקבוע את שיעור ההחמרה של הנכות אשר יש לייחסה לשירות הצבאי?

השנייה, כיצד יש לחשב את שיעור ההחמרה האמור?

השלישית, איזהו הפירוש שיש ליתן לתקנה 9 מן התקנות?

נדון בשאלות אלה לפי סידרן.

הסמכות לקביעת שיעור ההחמרה

9. בשאלה זו דנו בע"א 140/80 הנ"ל. את האמור שם ניתן לסכם כדלקמן:

(א) קצין התגמולים והוועדה הרפואית הם שניהם גופים אשר הוקמו בחוק לתכליות שונות. קצין התגמולים הוסמך להכיר באדם כ"נכה", ואדם המבקש כי יכירו בו כ"נכה" שומה עליו לפנות לקין התגמולים (סעיפים 30 ו-31 לחוק). הגדרתו של "נכה" הינה פועל יוצא של הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק, שהיא -

"איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה: שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו:

(1) מחלה.

(2) החמרת מחלה.

(3) חבלה".

ועדה רפואית הוסמכה לקבוע, מזמן לזמן, את דרגת נכותו של מי שהוכר כאמור כ"נכה" (סעיף 10(א) לחוק). תנאי להפעלת סמכות ועדה רפואית הוא ההכרה בנכות על-ידי קצין התגמולים; הכרה זו עניינה בקביעת הקשר הסיבתי בין המחלה, החמרת המחלה או החבלה לבין השירות הצבאי.

(ב) קצין התגמולים רשאי לפנות לוועדה רפואית ולבקש ממנה חוות-דעת בדבר הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה, החמרת המחלה או החבלה שגרמו, לפי טענתו של החייל, לנכות (סעיף 28א לחוק). אולם חוות-דעתה של הוועדה מהווה המלצה בלבד ואין לה תוקף קונסטיטוטיבי. קביעת קיומה של "נכות" כרוכה בהכרה רשמית של קצין התגמולים. משניתנה הכרה כאמור, ההחלטה הינה של קצין התגמולים, והערעור עליה יוגש לוועדת הערעור לפי סעיף 33 לחוק ולא לוועדה רפואית עליונה לפי סעיף 12א לחוק (רע"א 101/89 [2]; ע"א 43/75 [3], בעמ' 392).

(ג) כאשר מתבקשת הכרה בנכות המהווה "החמרת מחלה", שומה על קצין התגמולים לקבוע שניים אלה: שיעור החמרת המחלה שיש לייחס לשירות הצבאי; משך התקופה בה יש לראות את המחלה כמוחמרת על-ידי השירות. הקצין תפקידו לקבוע את כל העובדות המזכות את התובע לתגמול. הוועדה הרפואית תפקידה לבדוק את התובע מעת לעת ולקבוע את דרגת נכותו כפי שהיא בעת הבדיקה, בהתאם להתפתחות מחלתו (ע"א 157/64 [4], בעמ' 448; ע"א 274/72 [5]). מקום בו שיעור ההחמרה נקבע על-ידי קצין התגמולים לצמיתות, אין בהשתנות מצבו של הנכה כדי לשנות שיעור זה, והוא יחול על כל קביעותיה של ועדה רפואית, עם התפתחותה של המחלה. הקצין אינו רשאי להידרש שוב לעניין זה, אלא אם נתקיימו העילות הקבועות בסעיף 35 לחוק (החלטה שהושגה בעבירה או ראיות חדשות המראות כי ההחלטה בטעות יסודה).


10. שלא כמו בע"א 140/86 [1] הנ"ל, במקרים שלפנינו לא קבע קצין התגמולים את שיעור ההחמרה, אלא הסתפק בקביעת קיומה של החמרה בלבד. מן האמור בע"א 157/64 [4] הנ"ל ניתן ללמוד, כי "אין הרשות המוסמכת יוצאת ידי חובתה באמירה בעלמא, שהמחלה הוחמרה... על הרשות המוסמכת לקבוע מה היא המידה ומה הוא השיעור של החמרת המחלה..." (שם, בעמ' 448). אולם שם דובר בתביעת תגמול מהרשות המוסמכת על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, ובחוק האמור אינה קיימת הוראה (ראה: סעיפים 7 ו-8 לחוק הנ"ל) דוגמת זו המצויה בסעיף 28א(א) לחוק שלפנינו, הקובע:

"ביקש קצין תגמולים מועדה רפואית חוות דעת בדבר הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של החייל המשוחרר או החייל בשירות קבע לבין החבלה, מחלה או החמרת המחלה שגרמו, לפי טענתו, לנכות, רשאי הוא להורות לועדה הרפואית, כי תקבע גם דרגת נכותו של אותו חייל משוחרר או חייל בשירות קבע בצירוף חוות דעת על הקשר הסיבתי".

היינו, ככל המדובר בהפעלת סמכותו של קצין התגמולים, הכיר המחוקק באפשרות להפנות שאלות בדבר הקשר הסיבתי לידי ועדה רפואית. בית המשפט קמא סבר, כי מקום בו נמסרה שאלה בדבר קביעת שיעור ההחמרה, על דעת כל הצדדים, לידי ועדה רפואית, מוסמכת זו לקבוע את שיעור ההחמרה. מסקנה זו בטעות יסודה. כאמור, ועדה רפואית רשאית אך להמליץ לפני קצין התגמולים בדבר הקשר הסיבתי לשירות, לרבות בשאלת שיעורו. גם עו"ד רוזן, אשר הגיש סיכום טענותיו בכתב לאחר מתן פסק הדין בע"א 140/89 [1] הנ"ל, אינו חולק על הלכה זו.

אין בידי לקבל, לכן, את טענת עו"ד שרון, כי קביעת שיעור ההחמרה הינה חלק מקביעת דרגת הנכות, המסורה לסמכותה של ועדה רפואית, וכי ערעור על החלטת ועדה רפואית בדבר הקשר הסיבתי יכול שיידון לפני ועדה רפואית עליונה. כאמור, הואיל והחלטה בדבר הקשר הסיבתי הינה בסמכותו הבלעדית של קצין התגמולים, אין לראות בהחלטה של ועדה רפואית בעניין זה אלא המלצה. משאומצה ההמלצה על-ידי קצין התגמולים, יוגש ערעור עליה לפני ועדת הערעורים לפי סעיף 33 לחוק. ערעור לוועדה רפואית עליונה אפשרי רק בשאלה של קביעת דרגת הנכות. קביעת הוועדה בדבר שיעור ההחמרה איננה בגדר "החלטה", אשר ניתן לערער עליה לפי סעיף 12 הנ"ל.
מסקנה זו מתחייבת גם מלשון החוק, הקובע בסעיף 28א(ב), כי אם הכיר הקצין בנכותו של תובע על סמך חוות-דעתה של ועדה רפואית, הרי "הכרה זו אינה גורעת מזכות הערר (לוועדה רפואית עליונה - מ' ש') של קצין התגמולים בדבר דרגת הנכות, כאמור בסעיף 12" (ההדגשה שלי - מ' ש').

כדברי בית המשפט בע"א 157/64 [4] הנ"ל, בעמ' 448:

"... כל הענינים הטעונים הכרעה בטרם יוכל תובע לזכות בתגמול על פי החוק, נדונים ונחתכים בידי הרשות המוסמכת, חוץ מאשר ענין אחד בלבד, והוא 'קביעת דרגת הנכות', שהוא ענין לוועדה הרפואית".
והוסיף השופט ח' כהן, שם, בעמ' 440, דברים הנאים גם לענייננו:

"... הועדות הרפואיות אינן נמצאות לענין זה במצב טוב יותר מאשר הרשות המוסמכת או ועדת העררים: בקביעת אחוזי הגרימה יש משום אומדנא דדיינא ולאו דוקא אבחנה רפואית; והראיות הרפואיות אשר הרשות המוסמכת מצווה לשקול בבואה לאמוד אומדנתה, הן מסוג הראיות הרפואיות הבאות לפני בתי-המשפט והמעידות על דברים שאירעו או מצבים שהיו קיימים בעבר, להבדילן מקביעות רפואיות בדבר מצבים רפואיים הקיימים כיום".

אכן, שאלת הקשר הסיבתי לשירות הצבאי איננה שאלה רפואית גרידא, אלא זוהי שאלה מעורבת שבמשפט ובעובדה, ולאו דווקא המבחנים הנקוטים בידי רופאים הם הקובעים לעניין הקשר הסיבתי שבין המחלה והשירות (ע"א 137/61 [6], בעמ' 518).

11. מקובלת עלי עמדת המערער, כי אימוץ המלצתה של ועדה רפואית בידי קצין התגמולים יכול שייעשה בפועלו של זה על סמך ההמלצה של הוועדה הרפואית, ובהודיעו על כך לתובע (כאמור בסעיף 28א(ב) לחוק).

12. מוסיף וטוען עו"ד שרון, כי בהודעותיו של קצין התגמולים על קביעת הוועדה הרפואית צוין, כי הערעור על קביעת הוועדה הרפואית הינו לוועדה רפואית עליונה, וזאת "בידיעה ברורה כי שיעור הנכות המוחמרת נקבע על ידי הועדה הרפואית". טענה זו אינה יכולה להועיל, שכן קצין התגמולים אינו מוסמך להקנות סמכויות יש מאין לוועדה רפואית, ראשונה או עליונה, אפילו רצה בכך. אמנם, לפי תקנה 9(א) לתקנות הנכים (ועדות רפואיות), תשכ"ו-1965, על המערער להודיע לנכה את החלטת הוועדה הרפואית ולציין, כי הנכה רשאי לערער לפני הוועדה הרפואית העליונה. אך זאת רק לעניין החלטת ועדה רפואית בדבר דרגת הנכות, ולא לעניין המלצתה בדבר הקשר הסיבתי לשירות. על-פי האמור בסעיף 28א(ב) לחוק, אם הכיר קצין התגמולים בנכותו של תובע על סמך חוות-דעתה של ועדה רפואית, "יודיע לו על החלטתו זו ועל דרגת הנכות שקבעה לו הועדה הרפואית כאמור...". הערעור על החלטת הקצין הינו לפני ועדת ערעור לפי סעיף 33 לחוק. בהתאם לכך, קבע סעיף 28א(ג), כי אם ערער התובע על החלטת קצין התגמולים, לא תתחיל תקופת הערר של התובע על החלטת הוועדה הרפואית אלא לאחר שהחלטת קצין התגמולים נעשתה סופית. קביעה זו ממחישה את ההפרדה האמורה בין סמכויות קצין התגמולים לאלו של הוועדה הרפואית, הנשמרת גם לעניין סמכויותיהן של הערכאות היושבות לערעור על החלטותיהם של אלה.

לסיכום נקודה זו אעיר, כי אכן יש מידה של אי-בהירות בהודעה הכתובה הנוהגת אצל קצין התגמולים לגבי חלוקת הסמכויות האמורה. מוטב כי הרשות המוסמכת תנסח דבריה מחדש לשם הצגת גדר הסמכויות בהודעותיה לתובעים, כפי שהובהר לעיל, לרבות באשר לזכויות הערר.

13. משנקבע, כי אין ועדה רפואית מוסמכת לקבוע את שיעור ההחמרה, ממילא לא היה מקום לערער על נקודה זו לפני ועדה רפואית עליונה, אלא היה על המשיבים לערער לפני ועדת הערעור בהתאם להליך שנקבע לכך בסעיף 33 לחוק. מכאן, שדי בנימוק זה כדי לקבל את הערעורים שלפנינו.

עם זאת, נוכח אי הבהירות בהודעותיו של המערער למשיבים, נוכח העובדה שערעוריהם הוגשו בטרם נקבעה ההלכה בע"א 140/89 [1] הנ"ל ונוכח חשיבותן של השאלות האחרות שהתעוררו בתיקים שלפנינו, אתייחס אל שאלות אלה להלן.

אופן קביעת שיעור ההחמרה

14. החוק והתקנות אינם מורים, כיצד יש לקבוע את שיעור ההחמרה של המחלה, שיעור שיש לייחסו לשירות הצבאי. ההתייחסות לשאלת הקשר הסיבתי אינה כוללת פירוט באשר לחלקיותו, מקום בו מדובר בהחמרת מחלה בזמן השירות ועקב השירות.

התייחסות מסוימת לשאלה זו ניתן למצוא בתקנה 8(א), המבחינה, בין השאר, בין "שלב מוסב", שהוא "שלב בהתפתחות פגימה הנובע מהחמרת המחלה שאירעה לנכה בזמן שירותו עקב שירותו", לבין "שלב בלתי מוסב", שהינו "שלב בהתפתחות הפגימה שאינו נובע מהחמרת המחלה שאירעה לנכה בזמן שירותו עקב שירותו אלא ממהלכה הטבעי של המחלה ואשר היה בא גם לולא ההחמרה האמורה" (ההדגשה שלי - מ' ש'). בתקנה 8(ב) נקבע, בין השאר, כי מקום בו מדובר בהיפגמות של נכות הנובעת מפגימה מוחמרת, שיש בה שלב מוסב ושלב בלתי מוסב, הקשורים, תוך תקופה מסוימת, זה בזה בצורה שאין להבדיל ביניהם באופן מתקבל על הדעת, הרי ש"מותר לקבוע לגבי נכות כאמור דרגת נכות השווה לחלק מסויים שייקבע מתוך אחוזי הנכות, שיפסקו מזמן לזמן תוך אותה התקופה... כאילו הפגימה שממנה נובעת הנכות היתה פגימה מוסבת בלבד" (ההדגשה שלי - מ' ש').

לדעת בא-כוחו של המערער יש ללמוד מהוראה זו, כי התפתחות מאוחרת שאינה קשורה לשירות לא תיחשב כקשורה אליו, וזאת אפילו כאשר לא ניתן להבחין בין השלב או החלק הקשורים לשירות לבין אלה שאינם קשורים אליו.

בית המשפט קמא קבע, כי לשון התקנה בלתי מוצלחת וקשה לפיענוח, וכי, מכל מקום, דעתו היא, שהכוונה הטמונה בה הייתה לקבוע נכות מלאה לתקופה מסוימת, בה לא נותן להבדיל בקביעת הנכות בין התפתחות המחלה כפי שהיא לבין המהלך הקשור בהחמרה.

אינני מוצא צורך להכריע עתה בשאלת פרשנותה של התקנה הנ"ל, המוקשית אף בעיניי. אציין רק, כי גישת המערער תואמת את מלות התקנה שהודגשו על-ידיי לעיל, וכי דעת בית המשפט קמא נתמכת בסיפא של התקנה וכן בכותרת השוליים, המייחסת לתקנה זו דיון ב"מקרים מיוחדים של חישוב נכות הנובעת מפגימה מוחמרת" (ההדגשה שלי - מ' ש'). ענייננו כאן במקרה הרגיל של פגימה מוחמרת, כאשר השאלה איננה אם ניתן להבחין בין השלב הקשור לשירות לבין שלבים אחרים, אלא כיצד יש לבצע הבחנה זו, כדי לקבוע אותו חלק מן הנכות אשר יש לייחסו לשירות.

15. לפי שיטת בית המשפט קמא, יש לחשב את שיעור ההחמרה על-ידי הפחתתה של נכות התובע ערב פרוץ ההחמרה מהנכות העכשווית. הנכות תיקבע, בשני המקרים, לפי התוספת שבתקנות. אם לא ניתן לקבוע נכות לפי מבחנים אלה לגבי המצב לפני פרוץ ההחמרה, תוכר כל הנכות העכשווית כבאה עקב השירות. צודק בא-כוחו של המערער בטענתו, כי מדברים אלה עולה, שמקום בו המחלה טרם נחשפה עובר לשירות הצבאי והשירות גרם לה להופיע מוקדם יותר או באופן קשה יותר - אזי כל החמרה, ולו מינימאלית, אשר ניתן לייחסה לשירות, תוביל להכרה במחלה כולה (לפי אחוז הנכות העכשווי) בקשורה לשירות. כמו כן, כאשר הפגימה המוחמרת עקב השירות המשיכה והתפתחה התפתחות טבעית לאחר השירות, הרי שלפי המבחן הנ"ל כל התפתחות כאמור מרגע ההחמרה ועד לנכות העכשווית תיוחס במלואה לשירות הצבאי.

שיטה דווקנית זו אינה נראית לי.

מבחן "חשבון העובר-ושב" אותו אימץ בית המשפט קמא לוקה בכך שקשה ליישמו לגבי התפתחותה הטבעית של מחלה קונסטיטוציונאלית, אשר אם תוכר כ"נכות" לפי החוק, תעמוד בניגוד למטרת המחוקק - כפי שעמד עליה בית המשפט קמא עצמו - שלא להכיר בנכות שלא נגרמה עקב השירות.

אשר לכך נאמר גם בע"א 140/89 [1] הנ"ל, בעמ' 29, לעניין התפתחות המחלה:

"הגדלת אחוזי הנכות עקב הרעה במצבו של הנכה ועקב התפתחות מחלתו איננה מחייבת בהכרח הגדלת שיעור ההחמרה שיש לזקוף על חשבון השירות הצבאי.
ישנן התפתחויות, שהן פועל יוצא של מהלכה הטבעי של המחלה, ואשר אין קשר סיבתי בינן לבין החמרת המחלה על-ידי השירות... זו, כמובן, שאלה שעל קצין התגמולים לענות בה...".

שומה על קצין התגמולים (ועל הוועדה הרפואית בבואה ליתן חוות-דעת) לשקול את מכלול הנתונים אשר להם השפעה על שאלת הקשר הסיבתי לשירות, ובכלל זה נתונים בדבר התפתחותה הטבעית של המחלה ובדבר גורמי סיכון המתייחסים לתובע, אשר אינם קשורים לשירות הצבאי. ההחלטה (או חוות הדעת) בדבר שיעור ההחמרה שיש לייחסו לשירות צריכה להיות מנומקת במידה כזו שתאפשר לצדדים ולערכאת הערעור הבנתם של הטעמים אשר הניעו את הקצין (או את הוועדה) להגיע למסקנתם.

16. חיזוק למסקנה בדבר קביעת הקשר הסיבתי ניתן למצוא בנוסח התקנות כפי שהיה בעבר. לפני שנת תשמ"ג הייתה הגדרת "פגימה מוחמרת" - "פגימה הנובעת מהחמרת מחלה, כשאותה החמרה אירעה בזמן השירות עקב השירות". המחוקק הבחין אז בין "פגימה מוחמרת ישנה", "... אשר לגביה נקבע כי המחלה שגרמה להתהוותה התחילה לפני השירות", לבין "פגימה מוחמרת חדשה", "... אשר לגביה נקבע כי המחלה שגרמה להתהוותה התחילה בזמן השירות". תקנה 5(א) קבעה, כי "דרגת הנכות הנובעת מפגימה מוחמרת חדשה תיקבע כאילו היתה אותה הפגימה פגימה מוסבת", היינו, על-פי הגדרת המונח "פגימה מוסבת" בתקנה 1, "פגימה הנובעת מחבלה או מחלה שאירעו בזמן השירות ועקב השירות" (ההדגשות בציטוטים דלעיל שלי - מ' ש'). כלומר, המחוקק יצר בזמנו פיקציה, לפיה כאשר המחלה שהוחמרה נגרמה בעת השירות, יראו את המחלה כולה כאילו נגרמה גם עקב השירות.

דא עקא, תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) (תיקון), תשמ"ג-1983 שונו ההגדרות וההוראות הנ"ל, וכיום אינה קיימת עוד הפיקציה האמורה. אגב, פיקציה כזו קיימת בסעיף 2ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, ולכך טעמים היפים למטרתו של החוק הנ"ל ואשר אינם מתקיימים לעניין חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] (ע"א 192/85 [7], בעמ' 654-655;
השווה גם לחזק הקבועה בסעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, לעניין תאונת עבודה).

17. לדעת באי-כוחם של המשיבים, יש להעדיף את גישתו של בית המשפט קמא נוכח מגמת בית-משפט זה "לגלות יחס של רוחב לב לתביעה, שאם לא יעשה כן, תסוכל מטרת החיקוק הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון מיוחד למען המדינה" (ע"א 652/59 [8], בעמ' 220; ע"א 192/85 [7] הנ"ל, בעמ' 655). אולם, טיעון מסוג זה אינו יכול לעמוד כנגד המגמה הברורה של המחוקק, לזכות בתגמול בגין נכות או חלק מנכות שהם תוצאה של השירות הצבאי דווקא. פירוש, אשר יהיה בו כדי להיטיב עם נכים אשר פגיעתם אינה נובעת מהשירות, יפגע, בסופו של דבר, באלה שפגיעתם אכן נובעת מנשיאת הסיכון למען המדינה. אין צריך לומר, כי ההלכה הנזכרת לעיל לא נקבעה בהקשר לסוגיה שלפנינו.

18. באי-כוחם המלומדים של המשיבים הצדיקו את שיטתו של בית המשפט קמא בטענה, כי בנוקטו את הגישה האמורה אימץ את השיטה הנהוגה בידי בתי הדין לעבודה באשר לקביעת הנכות המוחמרת לנפגעי תאונות עבודה, לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]. לפי שיטה זו -

"עורכים כביכול חשבון עובר ושב. מחייבים את החשבון באחוזי הנכות שהיו לנפגע לפני הפגיעה, ומזכים את החשבון באחוזי הנכות שנמצאו בנפגע בעת בדיקתו על-ידי הוועדה, וההפרש בין השניים נותן את דרגת הנכות עקב הפגיעה". (דב"ע ל/11 - 0 [10], בעמ' 137).

תהא שיטתו של בית הדין לעבודה אשר תהא, אין בכך כדי להשליך על ענייננו, שכן המדובר בחיקוקים שונים ובהסדרים שונים. בית הדין הנהיג את השיטה האמורה על סמך פרשנותו את סעיף 63(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], אשר אינו דומה להוראות שלפנינו. זאת ועוד, בחוק הנ"ל אינה קיימת ההפרדה בין קביעת שיעור הקשר הסיבתי ובין קביעת דרגת הנכות: בשניהם דנה ומכריעה הוועדה הרפואית (ראה סעיף 61(א) לחוק), ורואים הכול בגדר שאלת דרגת הנכות. אין בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] הקבלה להבחנה בין מחלה להחמרת מחלה, כקבוע בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב].

פרשנות תקנה 9

19. תקנה 9 לתקנות קובעת כדלקמן:

"היתה פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות".

תקנה 9 מתייחסת לפגימה הנובעת מפגימה מוכרת. "פגימה" היא, כמוגדר בתקנה 1 לתקנות, מחלה או ליקוי גופני או שכלי שאדם נפגע בהם.

פגימה מוכרת יכולה להיות אחת מן השתיים: פגימה מוסבת או פגימה מוחמרת.
פגימה מוסבת היא פגימה הנובעת מחבלה או ממחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות.
פגימה מוחמרת היא פגימה הנובעת מהחמרת מחלה כשאותה החמרה אירעה בזמן השירות עקב השירות. משמע, הפגימה המוכרת לשתי צורותיה קשורה לאירוע בזמן השירות עקב השירות. הפגימה, אשר הרישא בתקנה 9 דן בה, איננה קשורה ישירות לאירוע בזמן השירות ועקב השירות, אלא קשורה לפגימה מוסבת או לפגימה מוחמרת. כפי שנובע מתקנה 9, המדובר בפגימה נוספת, הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת. אולם אין לפגימה הנוספת האמורה קשר בלתי אמצעו לאירוע בזמן השירות עקב השירות.
המדובר, למשל, על פלוני, החולה במחלה, שאירעה בזמן השירות עקב השירות ואשר ממנה התפתחה מחלה נוספת נפרדת ועצמאית, אף כי איננה תולדת אירוע בזמן השירות עקב השירות. המדובר איפוא כאילו על שני רבדים של מחלות: הראשונה הקשורה לשירות, והשנייה הצומחת מתוך המחלה הראשונה, אם כי אינה קשורה לשירות אלא למחלה הראשונה. כאן המקום להדגיש, שאין המדובר על החמרה של המחלה הראשונה, אלא, כאמור, על מחלה חדשה ונפרדת, אשר קשורה באופן בלתי אמצעי למחלה הראשונה.
הבעיה אשר תעלה בדרך כלל במקרים כגון אלה תהיה, אם יש קשר בלתי אמצעי, המוביל מן המחלה הראשונה אל המחלה הנוספת בה לקה הנכה.

עניין זה נדון בע"א 140/89 [1] הנ"ל ועוד לפני כן בבג"צ 191/65 [9], בעמ' 548; וכן בע"א 242/72 [5] הנ"ל.

הזכרתי לעיל, כי פגימה היא מחלה או ליקוי גופני או שכלי שנפגע בהם אדם.
פגימה איננה "מבחן" מהמבחנים שלפיהם נקבעת דרגת הנכות. מבחן, כהגדרתו בתקנה 1, הוא מצב מסוים של פגימה שנקבעו לו אחוזי נכות, בין בתקנות ובין בתוספת שלהן. השימוש במבחנים שונים אינו מצביע, על-כן, בהכרח על פגימות נפרדות, אלא יכול להצביע על התפתחותה של המחלה הראשונה והמקורית.

20. במקרה שלפנינו, מעורר עו"ד שרון את השאלה, מי המוסמך להכיר בפגימה החדשה שתקנה 9 דנה בה. בע"א 140/89 [1] אמרנו, מבלי שהיה שם הכרח להכריע בעניין, כי המחליט בשלב ההכרה בפגימה חדשה הוא קצין התגמולים. אחרי שקצין התגמולים מכיר בתחולתה של תקנה 9 על פגימה מסוימת בשל זיקתה לפגימה המוכרת, באה הוועדה הרפואית וקובעת את הדרגה של הנכות לגבי אותה פגימה.

אחרי ששבנו ונפנינו לשאלה האמורה, ראינו מקום לקבל את הטענה, לפיה, הכרה בפגימה שתקנה 9 דנה בה צריכה להיות בידיה של ועדה רפואית. תקנה 9 היא הוראה מהוראותיהן של תקנות הדנות במבחנים לקביעת דרגת נכות. קביעתה של דרגת הנכות מסורה על-פי סעיף 10 לחוק בידיה של הוועדה הרפואית. גם לפי תקנה 12 לתקנות מסור עניין דרגת הנכות בידיה של ועדה רפואית. מבחנים לקביעת דרגת נכות הם נושא אשר יש להכריע בו לפי התקנות על-פי אמות מידה רפואיות. הוא הדין לגבי תקנה 9. כמבואר לעיל, אין לגבי תקנה 9 צורך לדון בקשר אל השירות אלא בקשר הרפואי בין הפגימה המוכרת לבין הפגימה החדשה המיתוספת עליה.

קיומו של הקשר הבלתי אמצעי בין שתי הפגימות הוא שאלה רפואית מובהקת, כי אין צורך לקבוע, אם הפגימה החדשה יכולה הייתה לנבוע מאירוע בזמן השירות ועקב השירות, אלא, למשל, אם המחלה החדשה היא תולדה של המחלה המוכרת הראשונית אשר נבעה מן השירות. שאלות שברפואה מקומן בוועדה רפואית. מעמדה של הפגימה הנוספת המתוארת, אחרי שהגורם הרפואי קובע את זיקתה הבלתי אמצעית לפגימה המוכרת, איננו נובע מקשר לשירות אלא מקשר לפגימה הקודמת, ורק האמור בתקנה 9 הנ"ל יוצר את הפיקציה, לפיה רואים את הפגימה הנוספת כפגימה מוכרת. לא למותר להוסיף, כי גם ההבחנה בין מחלה חדשה, קרי מחלה נוספת, לבין החמרתה של פגימה מוכרת מקורית, קרי המחלה הראשונה, היא שאלה שברפואה. כהערת אגב נוסיף, כי לאור אופייה של הפגימה הנוספת, שתקנה 9 דנה בה, כתולדה של פגימה מוכרת ולאור הוראותיה של תקנה 9, איננה חלה לגבי הפגימה הנוספת ההגבלה על הזכות להגיש תביעה שנקבעה בסעיף 32(א) לחוק.

סוף דבר, על הקשר בין הפגימה המסוימת החדשה לבין הפגימה המוכרת מן הבחינה הרפואית תחליט הוועדה הרפואית. הערעור בכגון דא מוגש, כמובן, לוועדה הרפואית העליונה.

21. נוכח דברים אלה, מוסמכת הוועדה הרפואית להידרש למנגנון הקבוע בתקנה 9.
אשר למהותו ולשיעורו של הקשר הסיבתי בין הפגימה הנוספת לבין הפגימה המוכרת, יפים לכאן הדברים שנאמרו בע"א 140/89 [1] הנ"ל, בעמ' 31-32. לא למותר לציין, כי בע"א 140/89 [1] הנ"ל לא הייתה חשיבות מעשית לעניין סמכות לפי תקנה 9, שכן הוועדה הרפואית, אשר דנה בעניינו של הנכה שם, לא סברה, כי חלה לקה בפגימה עצמאית, אלא ראתה במחלתו התפתחות של מחלה, אשר היוותה פגימה מוכרת קיימת, קביעה הנתונה ממילא לסמכותה של הוועדה הרפואית.

מן הכלל אל הפרט

22. המסקנה העולה מן האמור לעיל הינה, כי יש לקבל את הערעורים, מן הטעם שבית המשפט קמא לא היה מוסמך לדון בשאלת הקשר הסיבתי שבין המחלות לשירות הצבאי, וזאת כפועל יוצא מהיעדר סמכותה של הוועדה הרפואית העליונה לעניין זה. אכן, הוועדות הרפואיות פסקו בשאלת דרגת הנכות ונמנעו מהתערבות בשיעורו של הקשר הסיבתי לשירות, תוך ציון שהדבר אינו בסמכותן. לפיכך, פסקי הדין של בית המשפט קמא מבוטלים, וחוזרות על כנן החלטותיהן של הוועדות הרפואיות העליונות.

כאמור לעיל, דחינו גם לגוף העניין את עמדתו של בית המשפט קמא בשאלת אופן החישוב של הקשר הסיבתי. יש לחזור ולהדגיש, עם זאת, כי לדעתנו מתחייבת בכל מקרה ומקרה הנמקה של תוצאת החישוב האמור, ואין להסתפק בקביעה בעלמא של שיעור זה או אחר מן הנכות, אותו יש לייחם לשירות הצבאי.

תוצאת פסק-דין זה לגבי כל אחד מן המשיבים הינה כדלקמן:

(א) ע"א 459/89, 460/89, 461/89: למשיבים בערעורים אלה נקבעה נכות כוללת בשיעור 30%, מחציתה מיוחסת לשירות. נכותו של המשיב הראשון בע"א 460/89 נקבעה לצמיתות.

(ב) ע"א 4681/90: למשיב בערעור זה נקבעה נכות בגין מחלה שנגרמה עקב השירות, בשיעור 10% לצמיתות. אין קשר בין מחלת הבכטרב ממנה הוא סובל לבין השירות הצבאי.

(ג) ע"א 4684/90; למשיב בערעור זה נקבעה נכות כוללת בשיעור 50%, מתוכה 17% (שליש) בגין השירות. הנכות נקבעה לצמיתות.

(ד) ע"א 4685/90: נכותו הכוללת של המשיב בערעור זה הועמדה על 50%, מחציתה מיוחסת לשירות.

(ה) ע"א 4686/90: למשיב בערעור זה נקבעה נכות כוללת בשיעור 220%, מחציתה מיוחסת לשירות, ובשיקלול - 77.5%. בהתאם להסכם הפשרה שהושג בזמנו בין הצדדים, יוחזר הדיון לוועדה הרפואית העליונה, וזו תתייחס לשאלת קיומן של פגימות נוספות הנובעות באופן בלתי אמצעי מהפגימות המוכרות מהן סובל המשיב, בהתאם להוראות תקנה 9 הנ"ל.

אין צו להוצאות בערכאה זו.

השופט ד' לוין: אני מסכים.

השופט ג' בך: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בריחה מהצבא

  2. אי התאמה בצבא

  3. קוליטיס בצבא

  4. אפילפסיה בצבא

  5. התיישנות בצבא

  6. ועדת ערר צבאית

  7. זכויות חייל בודד

  8. חובת דיווח בצבא

  9. הפקעה מתקן צבאי

  10. אי שמירת רכוש צבאי

  11. התיישנות משפט צבאי

  12. אורטיקריה כרונית בצבא

  13. אחריות לחיילי משמר הגבול

  14. קביעת ועדה רפואית בצבא

  15. ועדה רפואית חוזרת בצבא

  16. ועדה רפואית עליונה צבא

  17. שחרור מהצבא על אפילפסיה

  18. בקשה לשחרור מוקדם מהצבא

  19. בקשה להישפט בבית דין צבאי

  20. התנגשות במחסום במחנה צבאי

  21. אחריות רפואית על חיילים חולים

  22. אי קיום הוראות המחייבות בצבא

  23. אי התייצבות למשפט תעבורה צבאי

  24. הסכם קיבוצי האגודה למען החייל

  25. בית דין צבאי ערעור על קולת העונש

  26. אחריות המדינה על מעשים של מפקדים בצבא

  27. אי ציות אזרחי רולס - סירוב לקיים פקודה

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון