אישה מורדת סמכות


המשנה לנשיא א' ברק: 1. המבקשת 1 (להלן - המבקשת) והמשיב נישאו זו לזה.
להם שני ילדים. הם התגוררו תקופה ארוכה בארצות-הברית. המבקשת וילדיה חזרו לישראל. הבעל שוהה כנראה בארצות-הברית לרגל עסקיו. מדי פעם בפעם הוא בא לישראל. בין הצדדים נתגלעו סכסוכים. הם מתדיינים בענייני רכוש בארצות-הברית (דרום קרוליינה). המבקשת הגישה (ב-1990) לבית המשפט המחוזי תביעת מזונות (לה ולילדיה). בית המשפט פסק (לה ולילדיה) מזונות זמניים.

2. לאחר הגשת תביעת המזונות לבית המשפט המחוזי פנה המשיב (ביום 26.11.91) לבית הדין הרבני בתביעת גירושין. לתביעה זו לא נכרכה כל תביעת מזונות. בית הדין הרבני האזורי נעתר לבקשת הגירושין (וביום 22.6.92) פסק:

"היות והצדדים לא הצליחו להגיע לידי הסכם סופי לגירושין, הגיש הבעל תביעה לחייב את האשה בגט, וזה היות ולדבריו אשתו בוגדת בו וחיה עם גבר בשם... הבעל הביא שני חוקרים שהעידו שהחשוד לן מספר פעמים בבית האשה, וכן צולמו כשהם מתעלסים בפרק לאומי, וכשהם יוצאים יחד לקניות ועוד תמונות אחרות. האשה זיהתה את עצמה בתמונות שצולמו, אך הכחישה שלנו ביחד, וכן שקימה אתו יחסי אישות, וטוענת שהוא רק ידיד, ויש לה קשר אתו כמו עם אח שעוזר לה. לאור כל הנ"ל ולאחר עיון בדבר ביה"ד מחליט. נראה שיש כאן שני עדים על 'מעשי כיעור' וכן הודאת האשה, וזה לאחר שזיהתה את עצמה בתמונות, שמראים על מעשה כיעור. ולאור זה ביה"ד פוסק:

א. היות והבעל דורש גירושין, האשה רותי טביב חייבת לקבל גט מבעלה אליעזר, וכן הפסידה כתובתה ומזונותיה... וקובעים תאריך לסידור גט ליום 22.10.92".

על יסוד פסק-דין זה פנה המשיב (ביום 25.6.92) לבית המשפט המחוזי. הוא ביקש כי ייקבע שהמשיב פטור ממזונותיה הזמניים של המבקשת (להבדיל ממזונות הילדים והמדור). ביני לביני ערערה המבקשת (ביום 30.6.92) על פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי לבית הדין הרבני הגדול. במקביל היא פנתה לבית הדין הרבני האזורי בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין. בית הדין הרבני החליט (ביום 1.7.92) לעכב את ביצוע פסק-דינו עד להחלטה בבית הדין הרבני הגדול. בהחלטה נוספת (מיום 14.7.92) הבהיר בית הדין הרבני האזורי, כי עיכוב הביצוע מתייחס לביצוע הגט (אשר נקבע בפסק הדין המקורי ליום 22.10.92), "ואילו יתרת פסק הדין בעינה עומדת".

3. בית המשפט המחוזי נענה (ביום 21.9.92) לבקשת המשיב. הוא ביטל את חובו של המשיב במזונותיה (הזמניים) של המבקשת. וזו החלטתו:

"אין מנוס מלקבוע כי ממצאו של בית הדין הרבני האזורי, לפיו הפסידה האשה את כתובתה ומזונותיה, מהווה מעשה בי-דין, והעובדה כי עצם ביצוע מתן הגט עוכב, אין בו כדי לאיין את כל הליכי ההוצל"פ בנושא מזונותיה הזמניים של האשה. אין באמור לעיל כדי לפתוח בהתחשבנות בין שני בני הזוג, דהיינו אשר נגבה - נגבה ואשר טרם נגבה - אין לגבות".


על החלטה זו הוגשה בקשת רשות לערעור. נענינו לבקשה, והענקנו רשות ערעור.
בעוד הערעור תלוי ועומד לפנינו, דחה בית הדין הרבני הגבוה (ביום 14.4.93) את ערעורה של המבקשת, והצדדים התגרשו (ביום 28.9.93). ניסינו להביא את הצדדים לידי הסדר ביניהם, הן לעניין תביעת המזונות התלויה ועומדת בישראל והן לעניין ההתדיינות שביניהם בדרום קרוליינה. קיימנו לעניין זה (ביום 10.4.94) תזכורת.
עתה הודע לנו (ביום 17.8.94) כי הצדדים לא הגיעו לידי פשרה, ומן הדין להכריע בערעור שלפנינו.

4. סמכויות השיפוט של בתי המשפט (האזרחיים) ובתי הדין (הרבניים) קבועות בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. החוק קובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים (סעיף 1). כן נתונה סמכות השיפוט הייחודית לבתי הדין הרבניים בתביעת מזונות אם היא כרוכה לתביעת הגירושין (סעיף 3).
לעומת זאת, תביעת מזונות האישה שאינה כרוכה בגירושין נדונה בערכאה הנקבעת על-פי בחירת האישה: רוצה, פונה לבית המשפט האזרחי; רוצה, פונה לבית הדין הרבני. בפני בית-דין זה "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין" (סעיף 4). על רקע הסדר נורמאטיבי זה מתבקשת מסקנה פשוטה וברורה:
בית-דין רבני אינו מוסמך לקבוע כי אישה אינה זכאית (או כי הפסידה זכותה) למזונות, וזאת אם מזונות אלה אינם כרוכים בגירושין, והם נדונים בבית המשפט האזרחי. הסמכות להכריע בענייני מזונות (שאינם כרוכים בגירושין) הנדונים בפני בית המשפט האזרחי נתונה לבית המשפט האזרחי. בית-דין רבני הקובע כי אישה אינה זכאית (הפסידה את זכותה) למזונותיה, חורג מסמכותו, וקביעתו זו אינה מחייבת את בית המשפט האזרחי.

5. הלכה זו מקובלת היא מימים ימימה. עמד על כך פרופ' זילברג, בציינו:

"המותר לבית-דין דתי, בטפלו בענין הנתון לסמכותו הייחודית, לדון אגב כך, גם בעניין של הסמכות המקבילה התלוי ועומד בפני בית-משפט אזרחי? התשובה לכך היא: לא!" (מ' זילברג, המעמד האישי בישראל (פעל השכפול, תשי"ח) 343).

ומאז נהג על פיה בית-משפט זה בשורה ארוכה של פסקי-דין (ראה: ע"א 54/65 מ' מקיטן נ' י' מקיטן [1]; ע"א 470/68 ט' בלטשטיין נ' י' בלטשטיין ואח' [2];
בג"צ 206/70 (המ' 628/70) שרגאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, ירושלים, ואח' [3], ראה גם: פ' שיפמן, "על פיצול השיפוט בין תביעת מזונות האשה לבין עניני נישואין וגירושין" משפטים ד (תשל"ב-ל"ג) 374, 378; א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קדש לחול (פפירוס, תש"ן) 38). בענייננו, פסק בית הדין הרבני האזורי כי האישה "הפסידה... מזונותיה". בקביעה נורמאטיבית זו חרג בית הדין הרבני מסמכותו, ומימצאיו אינם מהווים מעשה-בית-דין. עמד על כך השופט לנדוי בציינו:

"... אם פסק בענין של מזונות, אין פסיקתו מחייבת את בית-המשפט המחוזי, כי אין בכוחו של בית-הדין להפסיק בדרך זו תביעת מזונות שהוגשה כדין על-ידי העותרת" (ע"א 206/70 (המ' 628/70) [3] הנ"ל, בעמ' 492).

על-כן, טעתה הערכאה הראשונה, כאשר קבעה כי קביעתו של בית הדין הרבני האזורי שלפיה הפסידה האישה את מזונותיה מהווה מעשה-בית-דין, וכי על-כן נשללת זכותה של המבקשת. הסמכות לדין בענייני מזונות (שלא אגב גירושין) נתונה בקרה שלפנינו לבית המשפט האזרחי, ועליו לפסוק בעניין זה.

6. בכך לא באה הפרשה שלפנינו לסיומה. בית הדין הרבני האזורי פסק, כי המבקשת ביצעה "מעשה כיעור", ועל-כן היא חייבת לקבל גט מהמשיב. מה השפעה יש לקביעתו זו של בית הדין הרבני על פסק-דינו של בית המשפט האזרחי בדבר המזונות? שאלה זו מתעוררת בכל אותם המקרים שבהם (כמו גם במקרה שלפנינו) דין המזונות שעל פיו דן בית המשפט האזרחי הוא המשפט העברי. מה השפעה יש לקביעתו של בית הדין הרבני - שניתנה בגדר סמכותו, בדונו בתביעת הגירושין - כי בשל מעשה כיעור שעשתה האישה היא חייבת לקבל גט, על זכותה של האישה לקבלת מזונות, על-פי המשפט העברי, הנדונה בבית המשפט האזרחי? אף עניין זה אינו חדש עמנו. גישתו של בית-משפט זה הינה, כי פסק-דין שניתן על-ידי בית הדין הרבני בגדרי סמכותו מחייב את בעלי הדין כמעשה-בית-דין בכל התדיינות אחרת ביניהם לפני בית-משפט אזרחי (ראה: נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (רמות, תשנ"א) 615;
ע"א 12/49 א' צ' ברנוביץ נ' ר' ברנוביץ [4], בעמ' 951; בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי [5], בעמ' 1475; ע"א 167/63 פ' ג'ראח נ' י' ג'ראח [6]; ע"א 54/65 [1] הנ"ל; ע"א 159/68 מ' גבאי נ' ס' גבאי (להלן - פרשת גבאי [7]), בעמ' 453;
המ' 322/64 מ' לוי נ' ז' לוי, קטינה באמצעות אמה [8], בעמ' 581; ע"א 353/65 ד' חכם נ' ב' חכם [9] ורבים אחרים). ביסוד הלכה זו מונחים שיקולים של מדיניות שיפוטית בדבר הצורך להביא לסיום הליכים משפטיים, הכיבוד ההדדי בין ערכאות שיפוטיות ממלכתיות והרצון להשיג הרמוניה ואחדות בשיטת המשפט (ראה בג"צ 1000/92 ח' בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' [10]).

7. בגדריה של הלכת מעשה-בית-דין, הכרעתו של בית הדין הרבני עשויה להוות השתק פלוגתא בבית המשפט האזרחי. השתק זה יחול, כמובן, רק כאשר ישנה זהות בפלוגתא, וכאשר מתקיימים שאר התנאים הנדרשים לשם כך (ראה זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 146). על-כן נפסק כי הכרעתו של בית-דין רבני (בגדר תביעת נישואין או גירושין והדרושה לשם הכרעה בעניינים אלה) כי אישה היא מורדת או שהיא עשתה מעשה עוברת על דת ופריצות יתרה, מהווה השתק פלוגתא לעניין זה בפני בית-משפט אזרחי הדן על-פי בחירת האישה בתביעתה למזונות (ראה: ע"א 159/68 [7] הנ"ל;
ע"א 470/68 [2] הנ"ל).

8. מה כוחו של "השתק פלוגתא" בתביעת המזונות של האישה בבית המשפט האזרחי?

לעניין זה מניחים אנו כי פסק הדין של בית הדין הרבני הוא סופי. כן מניחים אנו כי בית המשפט האזרחי הדן על-פי המשפט העברי טרם נתן את פסק-דינו. בנסיבות אלה, מהווה השתק הפלוגתא נדבך אשר בית המשפט האזרחי יהא חייב להניח אותו בגדרי הכרעתו. לעתים די יהא בנדבך זה כדי להכריע בשאלה הדורשת הכרעה בפני בית המשפט האזרחי. לעתים יהווה זה אך אחד ממכלול נדבכים, אשר עם כל חשיבותו, אין בו כדי להכריע בשאלה הדורשת הכרעה. כך, למשל, באחת הפרשות פסק בית-דין רבני, בגדרי סמכותו בענייני גירושין, כי על האישה לקבל גט. בית הדין הרבני קבע כמימצא שהטעם לפסיקתו זו נעוץ בכך "שהאשה עשתה מעשה עוברת על דת ופריצות יתרה" (ע"א 470/68 [2], בעמ' 979). נפסק כי מימצא זה מהווה השתק פלוגתא בבית המשפט האזרחי, ועל פיו נפסק כדין בבית המשפט האזרחי כי האישה אינה זכאית למזונות. ואלה דבריו של הנשיא אגרנט:

"...הממצא 'החיובי' של בית-הדין בדבר פריצותה היתרה של האשה - הממצא שבגללו חייב אותה לקבל גט - הוא המהווה מעשה-בית-דין, המשתיק את האשה מלהכחיש את טענת הבעל שהיא זנתה תחתיו. כפי שצויין, די בממצא זה כדי לסתום את הגולל על תביעת המזונות הנדונה (ראה הכלל של 'השתק עקיף' כפי שנתבאר לאחרונה בניין ע"א 246/66, 247/66, קלוז'נר נ' שמעוני..." (שם, בעמ' 980)).

ודוק: בית-דין רבני שקבע בגדרי הליך לגירושין כי האישה היא מורדת ועל-כן עליה לקבל גט והיא אף הפסידה מזונותיה, קביעתו בדבר הפסד המזונות אינה מהווה מעשה-בית-דין, שכן בית הדין חרג בקביעתו זו מגדרי סמכותו. על-כן בית-משפט אזרחי אינו רשאי לדחות את תביעת המזונות משום שבית הדין הרבני קבע שהאישה הפסידה מזונותיה. לעומת זאת, קביעתו של בית הדין הרבני לעניין תביעת הגירושין שהייתה לפניו כי האישה היא מורדת מהווה מעשה-בית-דין גם לעניין תביעת המזונות (ראה פרשת גבאי [7]; השווה בג"צ 206/70 (המ' 628/70) [3], בעמ' 495). בהכריעו בשאלה אם האישה זכאית למזונות מבעלה, על בית המשפט האזרחי להתחשב בכך שהפלוגתא בדבר היות האישה מורדת הוכרעה בבית הדין הרבני, ושוב אין לפתוח פלוגתא זו מחדש בפני בית המשפט האזרחי. חשיבותה של ההכרעה בפלוגתא זו, לעניין תביעת המזונות, נגזרת מדין המזונות וממשקל הנתון בדבר היות האישה מורדת בקביעת זכותה למזונות על-פי דין המזונות. כך, למשל, חרף הקביעה כי האישה היא מורדת, עשויה האישה לזכות בבית המשפט האזרחי למזונות, אם יש לה טעמים נגד הבעל כגו שהוא מציק לה, או שהיא מוכנה בכנות לשוב ולחיות עמו (ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 4, תשנ"ג) 206).

9. על רקע זה נבחן את פסק-דינו של בית הדין הרבני בפרשה שלפנינו. כפי שראינו, בית הדין הרבני קבע כי בשל מעשה כיעור שעשתה המבקשת היא חייבת לקבל גט מהמשיב, וכי בשל מעשה כיעור זה היא הפסידה מזונותיה. כבר ראינו, כי בקביעה שהמבקשת הפסידה מזונותיה חרג בית הדין הרבני מסמכותו. בית המשפט האזרחי הדן בתביעת המזונות של המבקשת אינו צריך אפוא להתחשב בקביעה זו, ואין היא מהווה כלפיו מעשה-בית-דין. לעומת זאת, עליו להתחשב בגדריה של תביעת המזונות בקביעתו

של בית הדין הרבני כי בשל מעשה כיעור שעשתה המבקשת היא חייבת לקבל גט. כן יהא עליו לקחת בחשבון את העובדה שבשל ערעור המבקשת לבית הדין הרבני הגבוה ניתן צו עיכוב ביצוע (ביום 1.7.92) של החובה לקבל גט, וכי צו עיכוב זה בוטל עם דחיית הערעור (ביום 14.4.93). בנוסף לכך יתחשב בית המשפט האזרחי במכלול הראיות שיוגשו לפניו ואשר הן רלוואנטיות להכרעה בשאלת המזונות על-פי הדין שלפיו הוא דן (בענייננו - המשפט העברי). על בסיס כל אלה יהא עליו להחליט אם על-פי משפטה האישי של המבקשת, הוא המשפט העברי, זכאית המבקשת למזונות, ואם הפסידה מזונותיה, מאיזה תאריך הפסידה אותם (מועד פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, המועד שנקבע לסדור הגט, מועד ביטול צו הביניים, מועד השלשת הכתובה (אם זו אכן הושלשה), מועד מתן הגט או כל מועד אחר בין מועדים אלה) (לעניין זה ראה:
ע"א 470/68 [2] הנ"ל; ע"א 571/69 ל' כהנא נ' א' כהנא [11], בעמ' 551;
ע"א 592/83 ת' פורר נ' מ' פורר [12], בעמ' 565; ע"א 566/81 ט' שמואל נ' ק' שמואל [13]).

10. בפרשה שלפנינו לא הלכה הערכאה הראשונה בדרך זו. כפי שראינו (פיסקה 3 לעיל), בית המשפט המחוזי קבע כי המימצא של בית הדין הרבני שלפיו הפסידה האישה את כתובתה ומזונותיה מהווה מעשה-בית-דין, ומכוחו מפסידה האישה את מזונותיה (מיום מתן פסק-דינה של הערכאה הראשונה). הנמקה זו אינה יכולה לעמוד.
בקביעתו של בית הדין הרבני כי האישה הפסידה את כתובתה ומזונותיה חרג בית הדין הרבני מסמכותו, ואינו קיים אפוא כל מימצא בעניין זה. מטעם זה בלבד, דין הערעור להתקבל. על בית המשפט המחוזי לחזור ולדון בעניין, על רקע הלכות המשפט העברי מזה ועל רקע המימצאים העובדתיים שיקבע בית המשפט המחוזי מזה. בגדרי מימצאים עובדתיים אל יש להתחשב במימצא - המהווה השתק פלוגתא בין הצדדים - כי המבקשת חויבה בגט בשל מעשה כיעור שעשתה. כפי שראינו, הערכאה הראשונה לא נהגה בדרך זו. היא לא ניתחה כלל את דיני המזונות של המשפט העברי ואת זכותה של האישה למזונותיה בנסיבות שנוצרו. גם לפנינו לא נעשה כל ניסיון לנתח את המשפט העברי ואת השלכותיו על זכותה של המבקשת למזונות במערך יחסיה עם בעלה.

התוצאה היא אפוא כי אנו מקבלים את הערעור ומחזירים את התיק לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון בעניין המזונות, על-פי העקרונות שנקבעו על-ידינו. למותר לציין ש"הגג העליון" לזכותה של העותרת הוא מועד הגירושין, שמאז ואילך אליבא דכולם אין האישה זכאית למזונות.

המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

השופט א' גולדברג: אני מסכים.

השופטת ד' דורנר: אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא ברק.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון