תנאים להסגרה


השופט א' רובינשטיין:

א.ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל) מיום 9.12.07 בב"ש 9231/07, בה הוכרז המערער בר-הסגרה לאוקראינה.

רקע

ב.המערער עלה ארצה מאוקראינה בשנת 1999. ביום 16.10.02 הגישה אוקראינה בקשה להסגירו לידיה, ובמאי 2005 צירפה ראיות נוספות לתמיכה בבקשה. לפי הנטען, ביום 12.11.97 ירה המערער בשוטר ורצחו, כאשר ביקשו השוטר המנוח ושותפו לבצע חיפוש במערער ובשניים נוספים (אפטר וויסקרבץ), עת עקבו השלושה אחר אדם פלוני. ביום 27.2.07 עתר המשיב לבית המשפט קמא בבקשה להכריז על המערער כבר-הסגרה. נאמר כבר כאן, כי הבסיס ההסכמי לבקשה, מעבר לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן גם החוק), הוא האמנה האירופית בדבר הסגרה מיום 13.12.57 (כתבי אמנה 647, כרך 17, בעמ' 87), אשר נכנסה לתוקף בישראל ביום 27.9.67, ובאוקראינה ביום 9.6.98.

ג.חומר החקירה בעניינו של המערער מבוסס על הודעות של אפטר וויסקרבץ, המפלילות את המערער, וראיות נוספות שונות, המפלילות בעיקר את אפטר וויסקרבץ. במהלך ההליכים בבית המשפט קמא, המציא המערער הקלטות וידיאו, בהן מסרו אפטר וויסקרבץ שההודעות האמורות הן שקריות, וניתנו תחת לחץ ועינויים; כן הומצאה קלטת, בה מסר אדם אחר, כי שהה עם המערער בעת הרלבנטית לרצח, קרי – טענת אליבי. הקלטות הועברו לרשויות אוקראינה, אשר מסרו בתגובה, כי העדים אינם שוהים בכתובותיהם, ועל כן לא ניתן לקבל את תגובתם; כי הקלטות אינן ראיות קבילות; וכי גם אם לא יימצאו העדים, ניתן יהיה לעשות שימוש ראייתי בהודעותיהם.

ד.בפסק דין מפורט, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה להכריז על המערער כבר-הסגרה. צויין, כי מדובר בהסגרה ראשונה לאוקראינה, וכי על כן נבדק הנושא הן בפרקליטות המדינה הן בדיון בין-משרדי בהשתתפות מומחים ממשרד החוץ; באשר לטענות המערער, כי ההסגרה תפגע בתקנת הציבור, הואיל ובאוקראינה מופעלים לחץ ואיומים כלפי עדים, אין עומדת לנאשמים חזקת חפות, וכדומה – נאמר, כי על שאלות אלה נותנת מדינת ישראל דעתה בבואה לכרות הסכמי הסגרה; ומשנכרת הסכם הסגרה עם מדינה פלונית – מניח בית המשפט כי אין מניעה כללית להסגיר אליה נאשמים.

ה.לגופן של הוראות חוק ההסגרה, נקבע, כי המערער הוא בגדר "נאשם" לעניין דרישת סעיף 2א(א)(2) לחוק, אף שטרם הוגש נגדו כתב אישום. נקבע, כי קיימות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין בישראל, כדרישת סעיף 9(א) לחוק; נאמר, כי אין לשלול את האפשרות שעדי התביעה יעידו בסופו של דבר, וכי מכל מקום ייתכן שניתן יהיה להגיש את הודעותיהם במשטרה; אף בישראל ניתן היה לעשות כן – למסקנת בית המשפט – על סמך הוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; על כל פנים, נקבע, הכרעה מעמיקה לגופן של הראיות היא עניין להליך הפלילי העיקרי, במקומו, ולא לתיק ההסגרה. נדחתה בקשת המערער להביא עדים מטעמו,
הן לעניין טיבה של מערכת המשפט האוקראינית והן לגוף התיק (לרבות העדים אפטר וויסקרבץ). לבסוף נדחתה טענת שיהוי.

טענות והליכים בערעור

ו.בערעור נטען תחילה כנגד חומר הראיות: נטען לסתירות שונות בו, ונאמר, כי הודעותיהם של אפטר וויסקרבץ הן בעיקרן עדויות שמיעה; נטען, כי חרף טענת רשויות אוקראינה שלא איתרו את עד האליבי, נחקר הלה במשטרה וחזר על הגירסה שמסר בוידיאו. עוד נאמר, כי בישראל לא ניתן היה להגיש את ההודעות שניתנו במשטרה מבלי להעיד את העדים, שכן אין מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, לפיו "מנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות"; וכי אף באוקראינה לא ניתן לעשות שימוש בהודעות, הואיל והדין האירופי מעניק לנאשם זכות לחקור את עדי התביעה. עוד הוטעם, כי יש לראות כ"נזק ראייתי" את הימנעותן של הרשויות ממסירת חומר שישפוך אור על הנסיבות בהן נחקרו אפטר וויסקרבץ לראשונה.

ז.המערער חוזר על הטענות, לפיהן הסגרתו מנוגדת לתקנת הציבור: אם יוסגר, נטען, לא יזכה למשפט צדק, יוחזק בתנאי כליאה קשים, וייחשף לפגיעה על רקע אנטישמי. טענות אלה יסודן בהודעות המוקלטות שמסרו אפטר וויסקרבץ, בפרוטוקול הדיון הבין-משרדי בישראל, ובדו"חות ופסקי דין של ארגונים בינלאומיים. נטען, כי הסגרת המערער מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ולמשפט הבינלאומי. עוד נזכרו שוב הטענות, כי המערער אינו "נאשם" לעניין החוק; כי אין הדדיות ביחסי ההסגרה בין ישראל ואוקראינה, שכן האחרונה אינה מסגירה את אזרחיה; וכי ההליך לוקה בשיהוי. נטען גם, כי קמה למערער "הגנה מן הצדק" נוכח התנהלות הרשויות בפרשה. לבסוף, חזר המערער על בקשתו כי יזומנו עדים ויישמעו במסגרת ההליך.

ח.מטעם המשיב נטען, כי אין מקום לשלילה גורפת של אפשרות ההסגרה לאוקראינה, וכי הדבר יביא לניהול משפטים בעייתיים בארץ תחת הסגרה, ולהפיכת המדינה למקלט לעבריינים. נטען, כי חומר הראיות מקיים את דרישת סעיף 9 לחוק ההסגרה, וכי אם יש בו סתירות או קשיים – יש לבררם במשפט גופו (בדומה נטען לגבי שאלת קבילותן של הודעות העדים במשטרה, בהנחה שלא יאותרו). באשר לתקנת הציבור נטען, כי המערער לא הראה סבירות גבוהה לכך שייפגע אם יוסגר, אלא העלה השערות בעלמא. נטען, כי ממכלול הדיון הבין-משרדי עולה שניתן להסגיר לאוקראינה; וכי דו"חות שונים לגבי מצב זכויות האדם באוקראינה נבחנו בטרם נפתח ההליך כנגד המערער, ועולה מהן מגמה חיובית. בסוגיית ההדדיות הוטעם, כי מרבית מדינות אירופה אינן מסגירות את אזרחיהן, וכי די לקיום דרישת ההדדיות בהתחייבות להעמיד לדין תחת הסגרה. לבסוף נטען, כי השיהוי אינו עולה כדי פגיעה משמעותית במערער, כי אין מתקיימים התנאים ל"הגנה מן הצדק", וכי אין מקום לזימון עדים בהליך דנא.

ט.דיון ראשון בתיק התקיים ביום 2.9.08. בא כוח המערער הרחיב את הדיבור בדבר הקשיים הנטענים בחומר הראיות, והסכנה הנשקפת למערער אם יוסגר. מטעם המשיב נטען, כי ניתן יהיה להתגבר על היעלמות העדים, אם לא יימצאו, על ידי הגשת ההודעות. נמסר, כי נערכו הסדרים שיאפשרו מעקב אחר מצבו של המערער אם יוסגר; וכי ניתנה הסכמה מטעם אוקראינה לריצוי העונש בישראל, אם יורשע המערער (ואם תוגש בקשה מתאימה). באותו יום הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי המשיב ישוב ויפנה לשלטונות אוקראינה "בבקשה לחזור ולחקור את העדים שחזרו בהם, לכאורה, מגרסתם המפלילה את המערער".

י.בהודעה משלימה מיום 16.11.08 נמסר מטעם המשיב, כי בעקבות פנייתו הוקם באוקראינה צוות חקירה מיוחד, שערך חיפוש יסודי אחר העדים, אך לא הצליח לאתרם. נטען, כי העדים נעלמו לאחר שצולמו בוידיאו על ידי אחות המערער, וכי אפשר שההיעלמות היא תוצאה של השפעה פסולה מטעמו עוד; נטען, כי ניתן יהיה להגיש את ההודעות כראיות, וכי כך ראוי, על מנת לסכל נסיונות פגיעה בהליכי משפט. כן צורף חומר ראיות נוסף שנשלח על ידי רשויות אוקראינה.

י"א.בתגובת המערער נטען, כי אין ראיות להפעלת אמצעים פסולים מטעמו כלפי העדים; כי בנסיבות, ניתן להסיק שהעדים לא יאותרו ולא יעידו; וכי לא הושקעו מאמצים של ממש לאיתורם. עוד נטען, כי רשויות אוקראינה נמנעו מדיווח על מרכיבים משמעותיים בחומר החקירה, לרבות הודעות של אחות המערער ושל עד האליבי במשטרה, בדבר נסיבות הקלטתו של החומר שנשלח לארץ. עוד נטען, כי חומר החקירה החדש תומך בעמדת המערער.

י"ב.ביום 15.12.08 הודיע המשיב, כי הרשויות באוקראינה דיווחו שהעד אפטר אותר, נחקר וסרב לענות לשאלות החוקרים. בתגובה מטעם המערער נמסר, כי אחות המערער נפגשה עם אפטר, אשר מסר לה כי לאחר שנחקר ושמר על שתיקה, נחקר חקירה נוספת, ובה טען לחפותו של המערער.

י"ג.דיון שני התקיים ביום 18.1.09. מטעם המערער פורטו נימוקים לתמיכה בגירסתו, על סמך חומר החקירה החדש; צויין, כי אפטר הוקלט פעם נוספת, ומסר כי אכן נחקר פעמיים, ובפעם השניה טען לחפות המערער (כאמור). נטען, כי תובע ישראלי לא היה מסתפק בחומר הקיים להגשת כתב אישום, וכן נטען לאינדיקציות נוספות לאי-תקינותה של מערכת המשפט באוקראינה. מטעם המשיב נמסר, כי בשיחה עם הרשויות באוקראינה נאמר שאפטר נחקר פעם אחת בלבד; ונטען, כי אין לראות בעין יפה את הקשר שנוצר מטעם המערער עם העדים. נזכר שוב, כי ניתן יהיה להתנות את ההסגרה בהשבת המערער לריצוי עונשו בארץ (אם יורשע).

י"ד.בהחלטה מיום 1.2.09 ביקשנו כי המשיב יודיע האם קיימת לפי החוק האוקראיני מסגרת זמן לקיום המשפט,
והאם בגדרי תנאים להסגרה ניתן להוסיף תנאי בקשר למסגרת הזמן; עוד נאמר בהחלטה, כי המשיב יוכל להידרש לטענת המערער באשר לעדות הנוספת שנגבתה, כנטען, מאת העד אפטר. ציינו הנחתנו כי המשיב עצמו מודע להשתלשלות ההליך. בהודעת המדינה מיום 12.2.09 נאמר, כי אין בחוק האוקראיני מגבלת זמן לקיום ההליך, אך במקרה של התמשכות ההליך ניתן להגיש תלונה לבית משפט לערעורים או לבית הדין האירופי לזכויות אדם. עוד נמסר, כי התביעה האוקראינית אינה יכולה להתחייב כי ההליך יסתיים במסגרת זמן מסוימת. לבסוף נאמר, כי רשויות אוקראינה הבהירו שאפטר לא נחקר חקירה נוספת. בתגובת המערער להודעה זו, מיום 2.3.09, הורחב הדיבור בדבר הטענה שאפטר נחקר פעם נוספת, ובין השאר צורף לעניין זה הצהרה מטעם עורכת דינו של אפטר באוקראינה. עוד נטען, כי המצב המשפטי והפרקטי באוקראינה לעניין התארכות הליכים פליליים גרוע מזה שבישראל. הובאו אסמכתאות נוספות לעניין פגמים במערכת המשפט האוקראינית. לבסוף נטען, כי לפי הדין האוקראיני לא ניתן יהיה להשיב את המערער לריצוי עונשו בישראל, הואיל והמערער הוא אזרח אוקראינה, והדין האוקראיני אינו מכיר באזרחות כפולה.

דיון והכרעה

ט"ו.לאחר העיון, ולא בלי לבטים לא מעטים, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, בכפוף לתנאים מסוימים שקיומם לדעתי הכרחי. בסופו של יום, סבורני כי נתמלאו הדרישות הקבועות בחוק ההסגרה, ועל כן מצווה בית המשפט להכריז "כי המבוקש הוא בר-הסגרה" (סעיף 9 לחוק). גם הכרזה זו אינה סוף פסוק בתהליך ההסגרה, והכל כפי שיפורט. נפתח את דיוננו במסגרת הנורמטיבית הכללית של חוק ההסגרה.


חוק ההסגרה

ט"ז.סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו קובע, בין השאר, זכות חוקתית שלא להיות מוסגר; "אך ככל זכויות היסוד האחרות אף זכות זו אינה מוחלטת והיא ניתנת להגבלה, ובלבד שהגבלתה עונה על הדרישות הקבועות בפיסקת ההגבלה, היינו שהיא נעשית 'בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש' (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)" (ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 495, השופט – כתארו אז – מצא, להלן עניין הקש). הליכי הסגרה נערכים "על פי חוק" – הוא חוק ההסגרה. הסדרים שונים בחוק נבחנו בעבר בעדשת החוקתיות ונמצאו ראויים (עניין הקש; ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.05), להלן עניין רוזנשטיין), ובתיק דנא לא נטען כנגד חוקתיותם של הסדרים נוספים (אף שנאמר בלשון כללית כי ההליך בעניינו של המערער אינו חוקתי ואינו מידתי); עלינו לבחון, איפוא, האם הסגרתו של המערער היא חוקית – קרי, האם היא עומדת בתנאי חוק ההסגרה – ואם התשובה היא בחיוב, תימצא ההסגרה גם חוקתית (וזאת אף מבלי להידרש לשמירת הדינים, על פי סעיף 10 לחוק היסוד).

י"ז.המסגרת הכללית של ההוראות הרלבנטיות לענייננו בחוק ההסגרה היא כדלקמן: סעיף 1 לחוק קובע כי "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה"; סעיף 2א קובע תנאים כלליים להסגרה; סעיף 2ב קובע סייגים להסגרה; וסעיף 9 קובע, כנזכר מעלה, כי בהתקיים התנאים האמורים – בתוספת תנאי נוסף הקבוע בסעיף 9(א) – "יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה". נדון בתנאים הקבועים בסעיף 2א, אחר בטענות המערער הנוגעים לסעיפים 9(א) ו-2ב, ולבסוף בטענות נוספות שבפי המערער.

תנאי סעיף 2א

י"ח.אלה התנאים להסגרה הקבועים בסעיף 2א לחוק:

"2א. תנאים להסגרה
(א) מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינה אחרת אם נתמלאו כל אלה:
(1) בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים;
(2) האדם נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה (להלן – המבוקש).
(ב) מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן החליט שר המשפטים אחרת.
(ג) לענין חוק זה – 'הסכם' – הסכם דו-צדדי או אמנה רב-צדדית, לרבות כל אחד מאלה...".

תנאי ראשון העולה מן הסעיף (בסעיף קטן (א)(1)), אשר אין מחלוקת לגבי התקיימותו, הוא קיומו של הסכם הסגרה בין ישראל למדינה המבקשת הסגרה – בנדון דידן, אוקראינה. נשוב ונציין, כי ההסכם הרלבנטי לענייננו הוא האמנה האירופית בדבר הסגרה.

י"ט.תנאי שני, הקבוע בסעיף קטן (א)(2), הוא כי "האדם נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה". "עבירת הסגרה" היא "כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה" (סעיף 2(א) לחוק), ופשיטא כי עבירת הרצח, בה חשוד המערער, בכלל. המערער טוען, כנזכר מעלה, כי אינו "נאשם" לעניין הסעיף, הואיל וטרם הוגש כנגדו כתב אישום; אולם, כפי שציין בית המשפט קמא, כבר נפסק לא פעם כי "מתן צו-ההסגרה אינו מותנה... בהגשת כתב אישום לבית המשפט, אלא די בכך שננקטו ההליכים הדרושים לשם העמדתו לדין של המבוקש" (ע"פ 507/74 מרגורין נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 701, 703); "אין הכוונה במונח 'נאשם'... מצטמצמת לאדם שהוגש נגדו כתב אישום לבית משפט מוסמך דווקא" (ע"פ 5275/01 ז'ורבלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 324, 329, הנשיא ברק; ע"פ 74/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 281, להלן עניין גולדשטיין; ע"פ
2765/05 מושאילוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 1.12.05); ישראל גלעד "לפרשנות המונח 'נאשם' בסעיף 2(2) לחוק ההסגרה" משפטים ח 302 (תשל"ז-תשל"ח)). בגדרים אלה, ברי כי המערער הוא "נאשם", נוכח המהלכים השונים שננקטו באוקראינה לקראת העמדתו לדין.

כ.סעיף 2א(ב) קובע, כאמור, כי "מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן החליט שר המשפטים אחרת". דומה, כי הוראה זו נתפרשה גם היא כתנאי להסגרה (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 557-571, להלן עניין יגודייב; ע"פ 8617/03 גולדמן נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (לא פורסם, 3.3.08); השווTheodor Meron, Israel and the European Extradition System, 5 Isr. L. Rev. 75, 79 (1970), להלן Meron) – אף שניתן אולי לפרש גם אחרת. טענת המערער בהקשר זה היא, כאמור, כי אין בין ישראל לאוקראינה "הדדיות ביחסי הסגרה", הואיל ואוקראינה אינה מסגירה את אזרחיה לישראל. זאת, כמדינות רבות השותפות לאמנה, ובהתאם לסעיף 6(1)(a) לה. ברם, כמוה כמדינות אחרות שאינן מסגירות את אזרחיהן, מחויבת אוקראינה להעמיד לדין את אזרחיה תחת הסגרה, כהוראת סעיף 6(2) לאמנה; וכבר נפסק, כי די בכך לקיום דרישת ההדדיות (עניין יגודייב, בעמ' 568-571; ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 456-458, להלן עניין פסחוביץ; בש"פ 4655/95 ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(3) 640; S.Z. Feller, The Scope of Reciprocity in Extradition, 10 Isr. L. Rev. 427, 438-51 (1975); לגבי טעמיה של מדינת ישראל בנכונות להסגיר אזרחיה, ראו עניין הקש, בעמ' 496, 498; עניין רוזנשטיין, פסקאות 58-59). אציין כי עניין זה אינו פשוט, הן בשל העובדה שההדדיות אינה סימטרית באופן מלא, מזה הסגרה ומזה העמדה לדין, ומה גם שמתעוררת לעתים – ובמקרה דנא בפרט – טענות בדבר תנאי כליאה. אף על פי כן מכריעה את הכף בעניין זה החלטתה של ישראל להיקשר באמנה ולהתמיד בה בשעה שאוקראינה אף היא חברה בה. על כן, סוף דבר שגם טענה זו אין לקבלה, ונמצא, כי מתקיימים תנאיו של סעיף 2א לחוק.

חומר הראיות

כ"א.תנאי נוסף להסגרה נלמד מסעיף 9 לחוק, אשר כבר נזכר, והמורה כך:

"9. הכרזת מבוקש כבר-הסגרה
(א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה...".

התנאי הנובע מן הסעיף לענייננו הוא קיומן של ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין בישראל. בפי המערער טענות למכביר לעניין זה; העיקר הוא בהודעות המוקלטות שמסרו אפטר וויסקרבץ, בהן טענו לחפות המערער, ב"היעלמותם" של עדים אלה, ובעדות האליבי.

כ"ב.תפקידו של בית המשפט לפי סעיף 9 הוא "לבדוק אם חומר הראיות מצביע על כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של המערער; אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום המיוחס למערער; אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של המערער בבית-משפט מוסמך" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 348, השופט – כתארו אז – מ' חשין, להלן עניין סירקיס; ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85, 98; ע"פ 318/70 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105, להלן עניין אנגל). על כן, "אין מקום לשקילת משקלן של הראיות – למעט מקרים שבהם על פניהן נעדרות הן הראיות כל משקל – וסתירות בעדויות אינן מהוות נושא לבירור מעמיק" (ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 300, השופט – כתארו אז – מ' חשין, להלן עניין בזק; ע"פ 6914/04 פיינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 49, 66-67, להלן עניין פיינברג; עניין פסחוביץ, בעמ' 460-461).


כ"ג.אודה, כי אפילו בגדרים אלה, שאין בהם רף ראייתי מחמיר ביותר, התלבטתי במקרה דנא לא מעט, נוכח מורכבותו ועמימותו. תחילה, טענות מפי עדי התביעה לשקריות הודעותיהם המפלילות – ואפילו מובאות במסגרת לא-פורמלית – מטילות צל מסוים על התמונה הראייתית. ועוד, אף שככלל אין בוחנים את משקלן של הראיות שבבסיס בקשת ההסגרה, יש מקום לבחינת קבילותן לפי דיני הראיות הישראליים (בג"ץ 1029/06 נודלמן נ' שר הפנים, פסקה 7 (לא פורסם, 14.5.08), להלן עניין נודלמן; עניין אנגל, בעמ' 105; עניין הקש, בעמ' 506-512); וככל שאכן נעלמו עדים, מתעורר ספק לגבי קבילות הודעותיהם במשטרה (לא מצאתי ממש בטענה שעיקרי ההודעות הן עדויות מפי השמועה).

כ"ד.בית המשפט קמא דן בהרחבה בשאלת הקבילות, וקבע, כאמור, כי בישראל ניתן היה להגיש את ההודעות במשפט מכוח סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, שזה לשונו:

"בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) [אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט] אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות".


השאלה בנסיבות היא, בהנחה שעדי התביעה לא יעידו בבית המשפט, האם ניתן יהיה להשתכנע "כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". בית המשפט קמא השיב בחיוב, בהתבססו בין היתר על כך שעלה בידי אחות המערער ליצור קשר עם אפטר וויסקרבץ ולהקליט הודעות מפיהם; צויין, כי לפי פסיקת בית משפט זה, אין נדרשת ראיה ישירה בדבר שימוש באמצעי פסול, ו"יכולה הפעלת האמצעי הפסול להשתמע מנסיבות הענין, כפי שהוכחו, ואין צורך להוכיח שהיה שם מעשה לחץ או איום במלים מפורשות" (ע"פ 553/81 כלבוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 748, 754-755, הנשיא לנדוי; ע"פ 389/89 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.91)). אך כשלעצמי חוששני, כי אפשר שהמידע הקיים לעת הזאת אינו מקים מסקנה בדבר השפעה פסולה על העדים אלא בגדרים ספקולטיביים למדי.

כ"ה.על אף האמור, סבורני בסופו של יום כי מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 9 לחוק. תורמים להכרעת הכף השיקולים הבאים: ראשית, כנמסר, העד אפטר אותר ונחקר חקירה נוספת (או, כגירסת המערער, שתי חקירות נוספות); ועל כן, יוכל לכאורה להעיד במשפטו של המערער. בנסיבות אלה, אפילו יטען אפטר במשפט לחפותו של המערער, נעשית הודעתו במשטרה קבילה, לכאורה, לפי דיני הראיות הישראליים – מכוח סעיף קטן (א) של סעיף 10א לפקודת הראיות, אשר חל כאשר "נותן האמרה הוא עד במשפט" (ובהתקיים תנאים נוספים). שנית, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אין לעת הזאת ודאות כי מי מן העדים לא יעיד לבסוף, אף שנעשו מאמצים מסוימים לאתרם, כמתואר מעלה – ודומה כי בידי התביעה לקוות, למצער, כי יימצאו ויעידו. שלישית, אין לשלול את האפשרות, כי במהלך בירור המשפט יתברר מידע חדש, אשר ישליך אור על השאלה אם הופעלו על העדים אמצעים פסולים, אם לאו.

כ"ו.בהתחשב בכל אלה, ובמכלול הראיות, סבורני כי "אחיזה לאישום" יש כאן, במובן האמור מעלה – קרי, כי יש הצדקה לבירור התיק בבית המשפט. לשון אחרת, גם "תובע ישראלי סביר" (השוו ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 582-583, להלן עניין מנינג; בש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 29.5.03)) עשוי היה להגיש כתב אישום על יסוד חומר הראיות בתיק דנא – אף שבכך היה, כפי הנראה, מגלגל לפתחו של בית המשפט שאלות ראייתיות שאינן פשוטות ביותר (השוו עניין אנגל, בעמ' 107-108, 109; S.Z. Feller, Some New Emphases in Extradition Case Law, 16 Isr. L. Rev. 204, 214-216 (1981)).

כ"ז.אוסיף, כי דומני שאין להפריז במשמעות המוענקת לראיות המוקלטות שהמציא המערער (באמצעות אחותו). כבר נאמר, כי "בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, לעניין סעיף 9 לחוק, יש, בדרך-כלל, לפסוק על יסוד החומר המוגש על-ידי המדינה המבקשת בלבד" (עניין מנינג, בעמ' 580, השופט – כתארו אז – מצא), וכי "ככלל אין להתיר למבוקש להביא ראיות לסתור את ראיות התביעה" (שם, בעמ' 590, השופט – כתארו אז – ברק). במקרה דנא, נוסף קושי נורמטיבי, שיסודו במגע מטעם המערער עם עדי התביעה, הבעייתי מצד החשש להשפעה על עדים (בדין הישראלי; השוו כלל 37 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986). אין מקום לעודד נאשמים ומבקשי טובתם ליצור קשר עם עדי תביעה, אפילו בכוונה טהורה. דבר זה מוקשה, ועלול לעורר שאלות שבדין.

כ"ח.סיכומו של דבר, נראה כי מתקיים התנאי הראייתי האמור בסעיף 9 לחוק ההסגרה. נעבור לבחינת טענת המערער הנוגעת לסעיף 2ב לחוק – טענה המבוססת על סייג "תקנת הציבור".

תקנת הציבור

כ"ט.כאמור מעלה, סעיף 2ב לחוק ההסגרה קובע סייגים, השוללים הסגרה אף אם מתקיימים תנאיו ה"חיוביים" של החוק. הסייג הרלבנטי לענייננו הוא הקבוע בסעיף 2ב(א)(8):

"2ב. סייגים להסגרה
(א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה:
(8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל".

בגדרים אלה טוען המערער, כזכור, לפגמים במערכות המשטרתית והמשפטית באוקראינה. נטען, כי אם יוסגר המערער, ייחשף לאלימות ולתנאי כליאה קשים, העשויים לעלות כדי עינויים; ועוד נאמר, כי באוקראינה לא ייערך למערער משפט צדק, בפרט הואיל והוא מואשם ברצח שוטר, וכי הוא עלול להיפגע על רקע אנטישמי. כל אלה, נטען, משמעותם כי ההסגרה מנוגדת לתקנת הציבור.

ל.גם טענה זו עוררה בלבי לבטים. "חשש ממשי לפגיעה פיסית או להתעללות במי שיוסגר למדינה אחרת נוגד בעליל את תקנת הציבור בישראל" (עניין יגודייב, בעמ' 586, השופט – כתארו אז – מ' חשין; עניין פיינברג, בעמ' 59). טענות המערער לא הופרחו בחלל בית המשפט בהעדר כל ביסוס שהוא, אלא נתמכו – במידה מסוימת – במסמכים שיצאו תחת ידי ארגונים בינלאומיים, ביניהם דו"ח ועדת האו"ם לזכויות אדם מיום 28.11.06 (CCPR/C/UKR/CO/6); דו"ח ועדת האו"ם נגד עינויים מיום 3.8.07 (CAT/C/UKR/CO/5); פסק דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם מיום 18.12.08 (Lutsenko v. Ukraine, App. No. 30663/04); ודו"ח ארגון "אמנסטי" מיום 27.9.05 (EUR 50/004/2005). התמונה העולה מאלה אינה מעודדת ביותר, במיוחד באשר לדיווחים על מקרי אלימות משטרתית כנגד עדים וחשודים (אף שהמצב גם אינו עגום ככל הנראה עד כדי התיאורים שבפי המערער); מצטרפת לכך העובדה שאין בידי מדינת ישראל נסיון עבר בהסגרה לאוקראינה, אשר יכול היה למתן את החששות האמורים. מתחייב
איפוא שיקול דעת מדוקדק.

ל"א.ואולם, סבורני בסופו של יום כי שיקולי תקנת הציבור אינם מכתיבים הימנעות מהסגרה. נזכיר תחילה, כמסגרת כללית, כי טענות שהסגרה מנוגדת לתקנת הציבור ייענו במשורה, ובמקרים יוצאי דופן בלבד (עניין יגודייב, בעמ' 585; עניין סירקיס, בעמ' 346; השוו בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 46-48, להלן עניין אלוני; ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח (3) 641, 653). בקשר לטענות לחשש לפגיעה פיזית באדם המועמד להסגרה נאמר, כי "בית-המשפט יימנע... מהכרזה על היותו של פלוני בר-הסגרה רק במקרים בהם יש 'סבירות גבוההלכך שהמבקש אכן ייפגע אם יוסגר'" (עניין יגודייב, בעמ' 587, השופט – כתארו אז – מ' חשין, תוך הפניה לעניין אלוני, בעמ' 55). המדובר בסבירות גבוהה לפגיעה באדם המבוקש גופו; נדרשת "מידה הנושאת עמה ממשות ומוחשיות" (עניין אלוני, בעמ' 55, הנשיא שמגר). על כן, קשה ככלל לקבל טענות כלליות כנגד מערכת משפט פלונית, שאינן ממוקדות בפרט הרלבנטי, כטעם להימנעות מהסגרה (השוו עניין פיינברג, בעמ' 59-60; בג"ץ 1175/06 שורת הדין – Israel Law Center נ' שרת המשפטים, פסקה 5 (לא פורסם, 13.2.06)).

ל"ב.לכך מצטרפים גורמים נוספים, שיש בהם כדי להפיג במידה משמעותית את החשש לשלומו של אדם המוסגר לאוקראינה, והמערער בכלל זה. ראשית, וכנזכר מעלה, המשיב לא הסתפק במקרה דנא בהנחה הכללית, כי "מדינת ישראל כרתה הסכמי הסגרה עם מדינות בנות תרבות" (עניין אלוני, בעמ' 47, הנשיא שמגר), אלא – בין היתר כיוון שהמדובר בהסגרה ראשונה, ובהסכם הסגרה שאינו בילטרלי, על כל המשתמע – בחן את סוגיית ההסגרה לאוקראינה בגדרי פורום בין-משרדי שכונס לשם כך. בפורום נשמעו, אמנם, קולות הקוראים לזהירות; אך גם נאמר, בין השאר, כי אוקראינה אינה שונה מהותית ממרבית המדינות במרחב אירו-אסיה מבחינת שקיפות מערכת המשפט, שחיתות ואנטישמיות; כי במקרים לא-פוליטיים (כענייננו), המערכת אובייקטיבית, ואין חשש לבדיית ראיות; וכי בסך הכל "מדובר במערכת חיובית". שנית, אוקראינה חברה במועצת אירופה (Council of Europe), ובמדיניוּת השכנוּת האירופית (ENP) של האיחוד האירופי; היא צד לאמנה האירופית בדבר זכויות אדם, וכפופה מכוח האמנה לביקורת של בית הדין האירופי לזכויות אדם. כל הללו משמעותם, כי "קיים גוף מפקח על המתרחש... ובכלל זה בנושאים של זכויות אדם" (עניין פיינברג, בעמ' 60, המשנה לנשיא מ' חשין). שלישית, כנמסר על ידי המדינה, מדינות שונות מקיימות באופן אקטיבי יחסי הסגרה עם אוקראינה (לא נמסר על הסגרת אזרחים של אותן מדינות, כפי הנראה משום שהמדינות בהן מדובר אינן מסגירות את אזרחיהן כלל, כנזכר). עיינו גם בהודעת ממשלת אוקראינה לפרקליטות מיום 15.6.07, המתארת מקרי הסגרה לאוקראינה ממדינות שונות באירופה. בכל אלה יש כדי לאזן במידה משמעותית את התמונה. אנו מניחים כנתון, כי המשיב מודע כדבעי לבעייתיות הכרוכה בהסגרה "אקטיבית" להבדיל מהעמדה לדין, ונדרש לכך בדחילו ורחימו ומתוך הכרת האחריות הכבדה.

ל"ג.מכל מקום, מטה את הכף האפשרות להתנות את הסגרת המערער בתנאים. בעניין אלוני צויין, כי בגדרי הליך הסגרה ניתן "להבטיח מראש את נקיטתם של צעדים שיש בהם כדי להפחית אותם סיכוני-לוואי... אשר חשוב, ראוי ואפשרי למנעם מראש", ונאמר, כי יש להימנע מהסגרה רק אם קיימת "סבירות גבוהה... כי אמצעי ביטחון וזהירות שיינקטו לא יישאו פרי" (בעמ' 47-48, 55, הנשיא שמגר; וראו עניין פיינברג, בעמ' 61). במקרה דנא נתן המשיב הסכמתו להתניית ההסגרה בשני תנאים: האחד, הסדרים לביקורים קונסולריים תכופים יחסית, כאילו היה המערער אזרח ישראל בלבד; השני, השבת המערער לריצוי עונשו בישראל, אם יגיש בקשה מתאימה. עוד נזכיר, כי באיגרת ממשלת אוקראינה מ-15.6.07 לפרקליטות הובטח, כי למערער יהא ייצוג משפטי, וכי לא יעונה ולא יופלה לרעה. רשמנו לפנינו גם הודעת המשיב מפי ממשלת אוקראינה, כי ייעשה כל מאמץ לניהול זריז ויעיל של ההליך הפלילי נגד המערער. ולבסוף, הואיל והצדדים לא העלו את הנושא, אנו יוצאים מן ההנחה כי אין מדובר בסיכון לעונש מוות (ראו גם סעיף 11 לאמנה). נוסיף לכך, כי ככל שמעצרו של המערער לא יהא בקייב – בה ישנה שגרירות ישראלית – אלא בדניפרופטרובסק או עיר אחרת, תותנה ההסגרה באפשרות שלא רק אנשי השגרירות אלא גם רב מרבני העיר יוכל לבקר תכופות את המערער. הגם שהדבר לא עלה, ככל שיבקש המערער אנו מניחים כי יאופשר לו במעצרו מזון כשר בעזרת רב מקומי.

ל"ד.נזכור, כי מוסד ההסגרה מקיים תכליות מדרגת חשיבות ראשונה במעלה: ההסגרה היא "מכשיר משפטי לשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה" (עניין אנגל, בעמ' 103, השופט – כתארו אז – ברק; ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 639, 659), ומטרתה – "שלא לתת לפושע להימלט מן הדין" (עניין פסחוביץ, בעמ' 466, השופט – כתארו אז – ח' כהן; עניין אלוני, בעמ' 42). "בראש האינטרסים העומדים כנגד הזכות לאי-הסגרה מצוי האינטרס של מדינת ישראל – שהוא אינטרס משותף לכלל המדינות המתוקנות – בקיום מאבק בינלאומי משותף למיגור הפשיעה" (עניין הקש, בעמ' 495, השופט – כתארו אז – מצא; עניין גולדשטיין, בעמ' 285). לכך נוסף האינטרס הפרטי של מדינת ישראל, שלא ליהפך מקלט לעבריינים: אם "תהיה מדינת ישראל מקלט לעבריינים ולנאשמים שיימלטו הנה... יהיה זה לא רק כתם על שמה הטוב של המדינה בין מדינות העולם, 'a blot upon the law' ... אלא המדינה גם תגרום נזק חמור לעצמה, אם תרשה לעבריינים בינלאומיים לשכון כאן לבטח" (עניין פסחוביץ, בעמ' 456, מ"מ הנשיא – כתארו אז – לנדוי; Meron, בעמ' 75-76; עניין רוזנשטיין, פסקה 41 – וראו בהרחבה על תכליות ההסגרה שם, פסקאות 39-42). וכמובן, pacta sunt servanda – "חוזים לקיום ניתנו" (ראו למשל ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ, פ"ד כ(3) 244, מפי מ"מ הנשיא זילברג); חוזים, לרבות אמנות.

ל"ה.סבורני, כי בהצבת התנאים הנזכרים להסגרה, יושג איזון ראוי בין הדאגה לשלומו של המערער, על משמעותה בגדרי תקנת הציבור, לבין המטרות החיוניות הגלומות במוסד ההסגרה. אטעים, כי אין בכך כדי לקבוע מסמרות באשר לאופן הטיפול במקרי הסגרה עתידיים; בין השאר, הזהירות המתבקשת במקרה דנא קשורה בסיטואציה המיוחדת של הסגרה ראשונה לאוקראינה. סיכומו של דבר, טענות המערער לעניין סעיף 2ב(א)(8) לחוק אינן שוללות
את הכרזתו כבר-הסגרה, אך יבואו לידי ביטוי בתנאיה של ההסגרה, אם תבוצע, ופשיטא שמילוי מלא ושקוף של התנאים הוא הכרחי כדי לקיים את האמון בהליך במבט צופה פני הווה ועתיד כאחד. יוצאים אנו מההנחה, כי המשיב יביא לידיעת ממשלת אוקראינה את הלבטים שהיו מנת חלקנו ואת האחריות המוטלת על אוקראינה באשר להליכים ולשלומו של המערער. אכן, יש לקיים אמנות ויש להעמיד לדין – ובמיוחד בעבירות חמורות, כמו רצח – אך התלמים צריך שייחרשו באחריות ובזהירות.

טענות נוספות

ל"ו. המערער טען, כאמור, לשיהוי. יצויין, כי אמנם נקפו כחמש שנים ממועד ביצוע העבירה הנטענת עד להגשת בקשת ההסגרה (וכזכור, הנסיבות בהן נחקרו אפטר וויסקרבץ לראשונה לא הובררו עד תום). עוד תקופה לא-קצרה חלפה מאז ועד הנה; אך זאת, דומה, מתוך נסיון לערוך בירור כן באשר לצדקת ההסגרה – בין המשיב לבין שלטונות אוקראינה וגורמי ממשלה אחרים בישראל, וכן בהליכים השיפוטיים. מכל מקום, שיהוי בהליכי הסגרה יצדיק את סיכולם רק "בנסיבות שבהן תהא הסגרתו של פלוני – אך בשל השיהוי שהיה כרוך בהגשתה של בקשת ההסגרה – בגדר מעשה בלתי צודק בעליל, או, במקום שבו תעלה הסגרתו לכדי מעשה התעמרות קשה" (עניין סירקיס, בעמ' 346, השופט – כתארו אז – מ' חשין; עניין בזק, בעמ' 303); ודומה כי המקרה דנא לא הגיע לדרגתם של אלה.

ל"ז.הטענות שבפי המערער לעניין "הגנה מן הצדק" ולעניין "נזק ראייתי" קשה להלמן כל עיקר. אחרונה, דומה כי בנסיבות סלולה הדרך להכרעה בהליך אף בלא זימון עדים, ועל כן אין מקום להיענות לבקשת המערער בעניין זה.

סוף דבר

ל"ח.לפני סיום אזכיר, כי הכרזה כבר-הסגרה "אינה מביאה את הליכי ההסגרה לקיצם, ובשלב זה חוזר הכדור אל מגרשו של שר המשפטים" (עניין נודלמן, פסקה 5, השופט לוי); "מסורה לשר המשפטים הסמכות לקבוע, וזאת לרבות על-יסוד 'שיקולים אקסטרה נורמטיביים, אשר הרשות השופטת אינה מוסמכת להתחשב בהם'... כי חרף כל האמור, אין לבצע את ההסגרה" (עניין רוזנשטיין, פסקה 16, השופט לוי). יחד עם זאת, "העיקרון המנחה הוא, כי כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בחוק... הרי יש, בדרך כלל, לכבד את ההסכם שנכרת עם המדינה האחרת", קרי, להסגיר את המבוקש (עניין אלוני, בעמ' 45, הנשיא שמגר).

ל"ט.סוף דבר, איננו נעתרים לערעור על הכרזת המערער כבר-הסגרה, ומנגד מתנים אנו את ההסגרה, אם יוחלט עליה, בתנאים המנויים מעלה בפסקה ל"ג – קרי, ביקורים קונסולריים תכופים יחסית כאילו היה המערער אזרח ישראל בלבד, השבה לריצוי בארץ אם יוכרע הדין נגדו וייגזר עליו עונש מאסר, למערער יהא ייצוג משפטי, הוא לא יעונה ולא יופלה לרעה, ייעשה כל מאמץ לניהול זריז ויעיל של ההליך הפלילי, ואין סיכון לעונש מוות. בנוסף, ככל שמעצר המערער לא יהא בקייב יוכל רב מרבני עיר המעצר לבקרו תכופות, וכן ככל שיבקש המערער - יאופשר לו במעצרו מזון כשר בעזרת רב מקומי. מוצע כי פסק דין זה יתורגם לשלטונות אוקראינה ויהא לנגד עיניהם.

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תנאים להסגרה

  2. ביטול רישום פלילי

  3. בטלות יחסית פלילי

  4. התיישנות בפלילים

  5. העברת דיון פלילי

  6. התיישנות תיק פלילי

  7. הגנה מן הצדק פלילי

  8. התיישנות דין פלילי

  9. אחריות פלילית שילוחית

  10. התיישנות משפט פלילי

  11. התיישנות מרשם פלילי

  12. זכות עיון בתיק פלילי

  13. התיישנות רישום פלילי

  14. אחריות פלילית אי שפיות

  15. ביטול צו הסגרה לרוסיה

  16. בקשה למחיקת תיק פלילי

  17. התליית הליכים פליליים

  18. התיישנות פסק דין פלילי

  19. התיישנות סדר דין פלילי

  20. חוזה אזרחי במשפט פלילי

  21. המועד להגשת ערעור פלילי

  22. זכות העיון במרשם הפלילי

  23. בקשה למחיקה רישום פלילי

  24. ביטול רישום פלילי עריקות

  25. הגנה מן הצדק בהליך פלילי

  26. אחריות פלילית על משחק מסוכן

  27. חובת ההנמקה פסק דין פלילי

  28. בדיקת מסוכנות ללא עבר פלילי

  29. אין להשיב לאשמה בהליך פלילי

  30. טענות מקדמיות סדר דין פלילי

  31. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  32. סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית

  33. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  34. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  35. הגדרת מפגר - חוק הסעד וכשירות לעמוד לדין פלילי

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון