אישור ביטול עיקול


בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד

התביעה העיקרית:
1.בפני תביעה לתשלום דמי שכירות עבור שלושה חודשי שכירות (מיום 20.11.1989 ועד 20.2.1990) בהן השכיר התובע נכס שבבעלותו לנתבעים 1, 2 (להלן- "הנתבעים") ואשר תמורתם, לטענתו, לא קיבל תשלום דמי שכירות מן הנתבעים. התובע העמיד את תביעתו על סך של 50,000 ₪ (סכום מקורי של 6,318 ₪ הכולל הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.10.89)

2.הנתבעים הגישו כתב הגנה ביום 15.1.2003, אליו צורף כתב תביעה שכנגד.

3.בכתב התביעה שכנגד טען התובע שכנגד (הנתבע 2) כי הנתבע שכנגד חייב לו סכום של 2,500$ בתוספת מע"מ (ששוויים דאז הוא 7,143 ₪), שלא שילם לו, וזאת בניגוד להסכם שנערך בין הצדדים ביום 3.8.1992. עפ"י הסכם זה, על הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד את הסכום הנ"ל, שנקבע כפיצוי, שכן התובע שכנגד הקדים את פינוי המושכר (שבבעלות הנתבע שכנגד) ליום 20.8.1992 כמוסכם בהסכם הנ"ל.

הרקע העובדתי:
4.התובע, במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, היה הבעלים של חנות הנמצאת ברח' מרבד הקסמים מס' 1 בבאר-שבע (להלן:"החנות").

5.הנתבעת מס' 1, במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, שכרה מהתובע את החנות על פי הסכם שכירות מיום 7.8.88 (לתקופה של 15 חודשים, החל מיום 20.8.1988 ועד 19.11.1989) ועל פי הסכם שכירות נוסף מיום 26.10.89 ("הארכת הסכם שכירות"- לתקופה של 21 חודשים נוספים, החל מיום 20.11.1989 ועד 19.8.1991).

6.החנות נוהלה ע"י הנתבעת מס' 1 ובעלה ביחד עם הנתבע מס' 2 שהיה שותפם.

7.בתקופה השכירות הנ"ל, קיבלה הנתבעת מס' 1, צו עיקול לפיו עוקלו נכסי התובע שבידיה עד לגובה של 6,000 ₪. הכוונה לדמי השכירות שהיה עליה לשלם לתובע. העיקול על נכס שבידי צד ג', שאותו קיבלה הנתבעת מס' 1, הוטל ביום 19.9.89 במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 3638/87, שהתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים (להלן:"תיק ההוצאה לפועל") כנגד התובע, הוא החייב בתיק ההוצאה לפועל.

8.בשל העיקול שקיבלה הנתבעת מס' 1, סוכם בין הנתבעים לתובע בסעיף 4 להסכם מיום 26.10.1989, כי דמי השכירות בגין החודשים 20.12.89, 20.01.90 ו- 20.02.90, יופקדו אצל עו"ד קמינצקי מרדכי (להלן:"עו"ד קמינצקי") עד לקבלת ביטול העיקול שנתקבל מבית משפט השלום בירושלים. הוסכם כי רק לאחר שימציא התובע אישור על ביטול העיקול, הוא יקבל את הצ'קים בעבור דמי השכירות מעו"ד קמינצקי. (אציין, כי בשל העיקול הוסכם בין הצדדים שהתשלום עבור שלושת חודשי השכירות שבין 20.11.89 ועד 20.2.90 יופקדו אצל עו"ד קמנצקי, ולא התשלום עבור תקופה שכירות מוקדמת יותר, הואיל ודמי השכירות עבור החודשים 20.8.88 ועד 19.11.89, כאמור בהסכם מיום 7.8.88, כבר שולמו לתובע ע"י הנתבעים). למען הסדר – עו"ד קמינצקי היה אף הוא נתבע בתביעה המקורית שהוגשה על ידי התובע. התביעה נגד עו"ד קמינצקי נמחקה בהחלטה מנומקת עקב התיישנות התביעה.

9.בעקבות הסכמה זו הפקידו הנתבעים שלוש המחאות על סך 1,800 ₪ כל אחת, בחתימת ידם, בידיו הנאמנות של עו"ד קמנצקי, כאמור בסעיף 4 להסכם מיום 26.10.1989. על עובדה זו אין חולק (ראו גם עדות התובע בבית המשפט, שמאשר כי מדובר ב- 3 שיקים (עמ' 6 לפרו', שורה 14).


10.אין חולק שלו הציג התובע ו/או היה מציג הודעה על ביטול העיקול, היה הוא זכאי לקבל את דמי השכירות לחודשים 20.12.89 ועד 20.2.90. התובע אף מאשר זאת בחקירתו בבית המשפט: "אתה אומר לי שבהסכם נדרשתי להביא ביטול של אותו עיקול שהוטל וזה היה תנאי לזה שהשיקים יעברו אלי אני משיב שכן" (עמ' 6 לפרו' מיום 27.3.06, שורות 15-16).

11.אין חולק כי עד ליום 3.8.1992 לא המציא התובע אישור ו/או לא מסר הודעה על ביטול העיקול לידי הנתבעים או לעו"ד קמנצקי. זאת ניתן ללמוד מהסכם שנערך בין התובע לבין הנתבע מס' 2 ביום 3.8.1992 (ע"י עו"ד קמנצקי), ואשר נועד להסדיר את סיום הקשר החוזי ביניהם.

12.בסעיף 6 להסכם מיום 3.8.1992 התחייב התובע "לסיים את עניין העקול מלשכת ההוצל"פ בירושלים תוך שלושה חודשים מהיום, ולהמציא בטול עקול". בנוסף נקבע בסעיף 6 לאותו הסכם, שאם לא ימציא התובע ביטול עיקול בתקופה האמורה, דהיינו תוך 3 חודשים, "ישארו השיקים בתיק ואילו צד א' [התובע- דב"א] יהיה אחראי לכל התפתחות או תביעה שתבוא מצד שלישי כל שהוא בענין זה".

13.בחקירתו הנגדית מאשר התובע כי "לא הבאתי ביטול עיקול בתום 3 חודשים", קרי, עד תום התקופה כאמור בסעיף 6 להסכם בין התובע לנתבע מס' 2 מיום 3.8.1992.

14.זאת ועוד, אין חולק כי עד לחודש ספטמבר 1996, לא המציא התובע אישור על ביטול העיקול לידי הנתבעים או מי מהם ו/או לעו"ד קמנצקי.

15.בסעיף 4 א לכתב התביעה טוען התובע כי הוא "הצליח להביא בטול עקול רק ב- 9/96 ודרש מהנתבע 3 [עו"ד קמנצקי- דב"א] את השיק". על דברים ברוח זו חוזר התובע בתצהיר עדות ראשית מטעמו. בסעיף 7א לתצהיר מספר התובע: "ב- 9/96 המצאתי בטול עקול ודרשתי מהנתבע 3 [עו"ד קמנצקי- דב"א] את השיק".

16.לאחר שהמציא, לטענתו, בטול עיקול לעו"ד קמנצקי בחודש ספטמבר 1996, טוען התובע בכתב התביעה ובתצהירו כי הוא דרש מעו"ד קמנצקי לקבל את השיק שהופקד בידיו. ואולם, לטענת התובע, עו"ד קמנצקי הודיע לו כי הוא מסר את השיק לנתבעים. התובע מספר כי בפנייתו לנתבע מס' 2 על מנת לקבל את השיק ו/או את הכסף המגיע לו בגין השכירות, טען הנתבע מס' 2 כי הוא מעולם לא קיבל את השיק. על דברים אלו חוזר התובע בחקירתו הנגדית (עמ' 7 לפרו' מיום 27.3.06, שורות 1-5).

17.כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית, מדוע לא לקח מעו"ד קמנצקי הודעה על ביטול העיקול או העתק מהביטול, השיב הנאשם "אני הבאתי את הביטול. אני לקחתי אבל כל המסמכים נשרפו כאשר הייתה לי שריפה. כל החנות נשרפה" (עמ' 7 לפרו', שורות 12-13). ודוק: התובע לא ציין באף כתב בי-דין מטעמו כי לקח מעו"ד קמנצקי הודעה על ביטול העיקול או העתק מהביטול. התובע אף לא הזכיר כי היתה שריפה בחנותו אשר כילתה אף את העתק אישור ביטול העיקול ו/או אישור זה. אציין כי בדיון שהתקיים ביום 31.12.03 מסר ב"כ התובע כי "התובע פנה אלי לפני כמה ימים והודיע לי שמשרדו נשרף"- ואולם, לא צוין כי אישור על ביטול העיקול ו/או העתק ממנו היו בין מסמכיו של התובע שעלו באש.

18.בחקירתו בבית המשפט מספר התובע כי לאחר שעו"ד קמינצקי אמר לו שמסר את השיקים לנתבעים, הוא פנה "לעו"ד ווגדן מיד שיטפל לי בעניין ועו"ד ווגדן לידי דיבר איתו [עם עו"ד קמנצקי- דב"א]..." (עמ' 7 לפרו', שורה 8). דהיינו, התובע פנה לעו"ד ווגדן בספטמבר 1996 ו/או בסמוך מאוד לתקופה זו. ואולם, בהמשך החקירה מסתבך התובע ומספר כי "אני לא זוכר אם זה [הפניה לעו"ד ווגדן- דב"א] היה בשנת 96' או 97'" (עמ' 7 לפרו', שורות 22-23). אם הפניה ומסירת ביטול העיקול לעו"ד קמינצקי היתה ב- 9/96, והתובע פנה "מיד" לעו"ד ווגדן בעניין, כיצד יתכן שהתובע איני זוכר מתי פנה לעו"ד ווגדן, ומציין כי יתכן שזה היה בשנת 97'?!

19.יתרה מכך, פנייתו של עו"ד ווגדן לעו"ד קמינצקי טלפונית ואח"כ באמצעות הפקס, בעניין השיקים שהופקדו בידיו, נעשתה רק בחודש אוקטובר 2000, כפי שמסר עו"ד קמינצקי (בהיותו נתבע מס' 3) בכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית מטעמו. עו"ד קמינצקי אף הוסיף לכך אסמכתא, וצירף את פנייתו בפקס של עו"ד ווגדן אליו (נספח יא' לכתב ההגנה ולתצהיר עדות ראשית מטעמו).

20.בהמשך חקירתו, מספר התובע כי הוא יודע שהיה אצל עו"ד קמנצקי בספטמבר 1996, וזאת "מכיוון שהגעתי לעו"ד ריבלין ושם היה רשום ביומן מתי הגעתי, הלכתי לפי היומן של עו"ד ריבלין..." (עמ' 7 לפרו', שורות 25-26). דא עקא, שהסבר זה של התובע אינו מניח את הדעת ובייחוד שאין לכך שום תימוכין ו/או אסמכתא כלשהי בהליך שלפנינו.

21.התובע אינו מסביר מדוע אם אכן המציא, לטענתו, את ביטול העיקול בספטמבר 1996, השתהה עם הגשת תביעה זו עד לסוף שנת 2000! זאת ועוד, התובע אף לא פנה אל הנתבע מס' 2 עובר להגשת התביעה, בדרישה לקבל תשלום דמי שכירות כנגד השיקים שהופקדו בידיו של עו"ד קמינצקי, כטענתו של הנתבע 2, אותה אני מקבלת.

22.הנתבע מס' 2 מודה כי אכן עד היום, עד כמה שזכור לו, לא שולמו לתובע דמי שכירות בעבור השיקים שהופקדו אצל עו"ד קמינצקי: "אתה שואל אותי אם עד היום ירד כסף מהחשבון בעבור שיקים האלה תשובתי עד כמה שזכור לי לא" (עמ' 13 לפרו', שורות 11-12).


23.דא עקא, הנתבע מס' 2 מציין בד בבד, מס' פעמים בחקירתו בבית המשפט ואף בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי התובע לא הביא לו ביטול עיקול והוא אף לא ראה ביטול זה. הנתבע מס' 2 מספר כי ביטול עיקול מצידו של התובע "לא היה ולא נברא" (עמ' 15 לפרו', שורות 26-27), ולמעשה, מספר הנתבע מס' 2, "עד היום לא ראיתי את הביטול"(עמ' 16, שורה 6), "מאז ועד עצם היום הזה התובע לא המציא כל צו בדבר ביטול צו העיקול" (סעיף 10 לתצהירו של הנתבע 2).

24.בחקירתו הנגדית שולל הנתבע מס' 2 את טענת התובע, לפיה, הוא אמר לתובע כי השיקים אצל עו"ד קמינצקי, וזאת לאחר שהתובע פנה אליו. זאת ועוד, הנתבע מס' 2 מוסיף ומספר כי "אני לא זוכר שהוא [התובע] פנה אלי לפני התביעה" (עמ' 13 לפרו', שורה 17) , ובנוסף כי "לא היה קשר ביני לבין מר צרפתי [התובע] מתום מועד השכירות ועד להגשת התביעה"(שם, שורות 23-24) – ואני אכן מקבלת טענה זו של הנתבע מס' 2, לפיה, התובע לא פנה אליו בעבר.

25.הנתבעת מס' 1 מאשרת את דבריו של נתבע מס' 2 ומספרת בתצהיר עדות ראשית מטעמה: "התובע מעולם לא המציא לי צו בדבר ביטול העיקול" (סעיף 8 לתצהיר). יודגש, כי הנתבעת מס' 1 לא נחקרה על טענה זו בחקירתה נגדית.

26.לאור המפורט לעיל, אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח במאזן הסתברויות כי המציא הודעה על ביטול העיקול. טענתו של התובע בעניין זה היא טענה בעלמא. התובע מציין בכתב תביעתו ובתצהירו כי המציא לעו"ד קמנצקי הודעה על ביטול העיקול בחודש ספטמבר 1996, ואולם אינו תומך ומגבה טענה זו בראיה ו/או בכל אסמכתא אחרת, וזאת על אף שניתנה לו ההזדמנות להמציא לבית המשפט ראיה בכתב לפיה בוטל העיקול ומועד ביטולו. זאת ועוד, בכל הנוגע למועד זה של חודש ספטמבר 1996, בו מסר התובע, לטענתו, ביטול עיקול לעו"ד קמנצקי, הסתבך התובע בחקירתו בבית המשפט, כמפורט לעיל.

27.ולמען הסדר, אציין כי בהחלטתי מיום 8.6.04 מצאתי להאמין לגירסתו של עו"ד קמנצקי ולדחות את טענתו של התובע בעניין המצאת ההודעה על ביטול העיקול בחודש ספטמבר 1996. קבעתי זאת בעבר, ואני חוזרת על קביעה זו, במיוחד לאחר חקירתו הנגדית של התובע כך שאני דוחה טענתו של התובע כי המציא לעו"ד קמנצקי ביטול עיקול בחודש ספטמבר 1996.

28.אני מקבלת בנוסף את טענת הנתבעים כי לא קיבלו עד כה הודעה על ביטול העיקול.

29.לאור האמור לעיל, אני קובעת כעובדה כי התובע לא הציג הודעה על ביטול העיקול, לא בחודש ספטמבר 1996, לא מאוחר יותר ואף לא כיום, עד לכתיבת שורות אלה. זאת ועוד, התובע לא המציא כל ראיה, לפיה, בוטל העיקול בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים.

30.משמצאתי כי התובע לא הציג ביטול עיקול לעו"ד קמנצקי ו/או לנתבעים או למי מהם, אין התובע זכאי לקבל את השיקים שהופקדו בידיו של עו"ד קמנצקי ו/או תמורה אחרת כנגדם (עבור שכירת החנות). זאת אני קובעת בהתאם לסעיף 4 לחוזה שנחתם בין התובע לבין הנתבעים ביום 26.10.1989 וכן בהתאם לסעיף 6 לחוזה שנחתם ביום 3.8.1992 בין הצדדים.

31.יודגש, כי כל עוד לא הוסר העיקול הנ"ל על דמי השכירות (והתובע לא הוכיח זאת), אזי כל קביעה לפיה על הנתבעים לשלם את דמי השכירות לתובע עלולה לחשוף את הנתבעים, ללא עוול בכפם, לחיוב ע"י ראש ההוצאה לפועל בתשלום החוב הפסוק של התובע (בהיותו החייב בתיק ההוצאה לפועל) או בשווי הסכום המעוקל, לפי הנמוך, כאמור בסעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל- וזאת אין בידי להתיר.


32.אשר על כן ולאור המפורט לעיל, אני דוחה את תביעתו של התובע.

33.לא מן הנמנע להעיר באשר לאופן התנהלותו של התובע בהגשת התביעה דנן. בהגישו תביעה זו נקט התובע בחוסר תום לב משווע. התובע מצא לנכון להגיש התביעה לאחר שיהוי ניכר, לאחר שחלפו למעלה מ- 6 שנים מיום שהתגבשה, לטענתו לכאורה, עילת התביעה. התובע הגיש תביעה בסך של 50,000 ₪, כאשר סכום התביעה הנומינאלי הינו בגובה של 6,318 ₪ בלבד. במקום להקטין את הנזק, בחר התובע להשתהות עם הגשת התביעה תוך ניסיון להתעשר שלא כדין.

התביעה שכנגד

34.הנתבע מס' 2 (להלן: "התובע שכנגד") הגיש תביעה שכנגד לפיה, חייב לו התובע (להלן: "הנתבע שכנגד") פיצוי בסך של 2,500$, ששוויים דאז (כולל מע"מ 17%) הינו 7,143 ₪. לטענת הנתבע מס' 2 סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.8.92 מסתכם בסך של 22,464 ₪.

35.התובע שכנגד סומך ידו על חוזה שנחתם בינו לבין הנתבע שכנגד ביום 3.8.1992 (להלן: "החוזה" ו/או "ההסכם").

36.בחוזה זה הוסכם בין הצדדים כי אם התובע שכנגד יקדים את פינוי החנות ליום 20.8.1992, יקבל הוא בתמורה מן הנתבע שכנגד פיצוי בסך של 2,500$ בתוספת מע"מ (להלן: "הפיצוי" ו/או "2,500$").


37.התובע שכנגד טוען כי פינה את החנות ביום 20.8.1992 ודאג לתשלום כל החובות, לשביעות רצונו של הנתבע שכנגד. ואולם, מוסיף הנתבע שכנגד וטוען, כי בניגוד למוסכם, לא שילם לו הנתבע שכנגד את הפיצוי בסך של 7,143 ₪, שהם 2,500$ בתוספת מע"מ.

38.למען הסדר אציין כי התובע שכנגד מסתמך בתביעתו זו על סעיפים 2 ו- 3 להסכם שנחתם בינו לבין הנתבע שכנגד ביום 3.8.92. בסעיף 2 להסכם נקבע: "צד ב' [התובע שכנגד-דב"א] מתחייב לפנות את החנות עד ליום 20 לאוגוסט 92....". בסעיף 3 נקבע: "תמורת הסכמתו של צד ב' [התובע שכנגד] לפנות את החנות כאמור לעיל [עד ליום 20.8.92] הוא יקבל את הפצויים כדלקמן: א. תשלום בסך של 2,500...דולר בצרוף מע"מ.סכום זה ישולם לו בעת ועם פנוי החנות... ב. צד א' [הנתבע שכנגד] משחרר את צד ב' מחובת תשלום דמי שכירות החנות לתקופה של חמשה חודשים 20/3/92 – 20/8/92.

39.הנתבע שכנגד מאשר את ההסכם, לפיו, עליו לשלם לתובע שכנגד פיצוי בסך של 2,500ִ$ באם הוא יפנה את החנות עד ליום 20.8.1992. בד בבד מעלה הנתבע שכנגד טענת קיזוז. הנתבע שכנגד טוען כי סכום פיצוי זה בסך 2,500$ קוזז כנגד חוב של התובע שכנגד כלפיו (ועל כך בהמשך), כך שהוא אינו חייב מאום לתובע שכנגד.

40.באשר לפינוי החנות, אני קובעת כי התובע שכנגד פינה את החנות ביום 20.8.92, כפי שסוכם בין הצדדים בחוזה מיום 3.8.92. זאת אני קובעת בהתבסס על נספח ו' שצורף לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע שכנגד. נספח ו' הינו העתקו של מסמך, אשר נערך ע"י הנתבע שכנגד ביום 20.8.92 ובו נכתב: "אני מאשר שקיבלתי את החנות לשביעות רצוני בברכה צרפתי רפאל". זאת ועוד, הנתבע שכנגד לא הכחיש בכתב ההגנה מטעמו כי התובע שכנגד אכן פינה את החנות ביום האמור ואף מאשר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 8 לפרו', שורות 18-19).

41.משמצאתי כי התובע שכנגד פינה את החנות ומסרה לידי הנתבע שכנגד ביום 20.8.92, אזי בהתאם להסכם, זכאי הוא לפיצוי בסך של 2,500$ בתוספת מע"מ.

42.ואולם, יש להידרש לטענת הקיזוז שהעלה הנתבע שכנגד.

43.בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמו טוען הנתבע שכנגד כי לאחר עריכת ההסכם הסכימו הצדדים כי סכום זה של 2,500$ יקוזז כנגד הפרשי שער הדולר של דמי השכירות ששולמו בשיקים. הפרשי שער הדולר עלו על 2,500 $, וזוהי הסיבה שהוא, הנתבע שכנגד, "מעולם לא" נדרש לשלם פיצוי זה לתובע שכנגד.

44.בניגוד לגירסה זו לפיה, התקזזו הצדדים כנגד הפרשי שער הדולר, טוען הנתבע שכנגד בחקירתו בבית המשפט כי הפיצוי של התובע שכנגד בסך של 2,500 $ קוזז כנגד הפרשי הצמדה (עמ' 7 לפרו', שורה 30).

45.בראשית הדברים, אציין כי אני דוחה טענתו של הנתבע שכנגד בכתב ההגנה ובתצהירו, לפיה, קוזז הפיצוי בסך 2,500$ כנגד הפרשי שער הדולר. ראשית, רק בחוזה הראשון שבין הצדדים מיום 7.8.88, נקבע כי תשלום דמי השכירות יהא בדולרים, בסך של 1000 דולר עבור כל חודש. בחוזה זה נקבע בנוסף (בסעיף 3) כי "תרגום הדולר לשקל יעשה לפי השער של הדולר של ארה"ב ביום התשלום בפועל". ומכאן, שאין שום צורך להתחשבן מבחינת הפרשי שער הדולר, שכן הפרשים אלו כבר מגולמים בסכום דמי השכירות ביום התשלום. בהסכם שנערך בין הצדדים ביום 26.10.89, נקבע כי דמי השכירות של החנות יהיו בסך של 1,800 ₪ עבור כל חודש. התשלום נקבע בשקלים חדשים, כך שלא יכולה להיות כל טענה באשר להפרשי שער הדולר. שנית, הנתבע שכנגד זנח טענה זו בדבר קיזוז הפרשי שער הדולר בחקירתו בבית המשפט שם טען לקיזוז הפרשי הצמדה ואף בסיכומיו.

46.באשר לטענת הנתבע שכנגד בדבר קיזוז הפיצוי כנגד הפרשי הצמדה, יש להידרש לנתונים כדלקמן: א. בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 26.10.1898 נקבע בסעיף 3 כי דמי השכירות של החנות יהיו בסך של 1,800 ₪ עבור כל חודש. סוכם בנוסף כי "הסכום של 1,800 ₪ יהיה צמוד לעליה במדד יוקר המחיה שיתפרסם ביום 15.6.90. ההצמדה תכנס לתוקף רק עבור התשלומים שזמן פרעונם יחול מיום 20.6.90... ב. ביום 18.6.92 נערך זכרון דברים בין התובע שכנגד לבין הנתבע שכנגד. בזכרון דברים זה מאשר הנתבע שכנגד כי קיבל מהנתבעים הפרשי הצמדה עבור החודשים 6/90 ועד 20/8/91 ומוסיף כי "אין לי כול תביעות בגין תופסת [צ"ל- תוספת] הצמדות וכן שכירויות...". בזכרון דברים זה מצוין בנוסף כי מדובר בתשלום של 1,600 ₪, אשר ישולם עד ליום 30.6.92. סכום זה הינו סך הפרשי ההצמדה מחודש יוני 1990 (כמוסכם בחוזה מיום 26.10.1989) ועד ליום 20.8.1991 כאמור, וזאת בהתאם לתחשיב המדד שבוצע וצורף לזכרון הדברים. יצויין כי זכרון הדברים ותחשיב המדד צורפו כנספחים ז ו-ח לתצהירים מטעם הנתבעים (הנתבע 2 הוא התובע שכנגד), כאמור בהחלטתי מיום 27.12.07.

47.התובע שכנגד מאשר את זכרון הדברים בינו לבין הנתבע שכנגד: "אתה אומר לי שסמוך לאותו מועד חתמנו על זכרון דברים שאני משלם עבור הצמדה עד 20.8.91 ומבקש ממני לאשר את זה תשובתי שכן" (עמ' 14 לפרו', שורות 14-15). התובע שכנגד אף מאשר כי שילם הפרשי הצמדה בסך של 1,600 ₪: אני שילמתי את ה- 1600 ₪ לפי מה שהוא הביא.. (עמ' 15 לפרו', שורות 9-10).

48.הנתבע שכנגד מאשר בחקירתו בבית המשפט את ההתחשבנות בינו לבין התובע שכנגד באשר להפרשי ההצמדה, כמובא בזכרון הדברים: "ישבתי והתחשבנתי איתו מבחינת הפרשי הצמדה, יש טבלה שאתם הגשתם, היא מצורפת ושם רשום
שהתחשבנו שם עד 06/91, הפרשי הצמדה היו 1,600 ₪..." (עמ' 7 לפרו' שורה 30 ועד עמ' 8 שורה 1).

49.מעיון בזכרון הדברים שנערך ביום 18.6.1992 (נספח ז) עולה כי הצדדים התחשבנו ביניהם באשר להפרשי הצמדה החל מחודש יוני 1990 ועד ליום 20.8.1991. ואולם, מעיון בתחשיב המדד (נספח ח), שצורף לזכרון הדברים, מצטיירת תמונה שונה. מתחשיב המדד עולה כי הצדדים התחשבנו בעניין הפרשי ההצמדה עד לחודש יוני 1991, כפי שמציין אף הנתבע שכנגד בחקירתו (עמ' 8, שורות 1-2), כאשר גובה הפרשים אלה עמד על 1,600 ₪.

50.מנתונים אלו יש צורך להיזקק לשאלה הבאה: עד לאיזה תאריך התחשבנו ביניהם הצדדים באשר להפרשי ההצמדה – האם עד לחודש יוני 1991 (15.6.91) או עד ליום 20.8.1991.

51.מעיון במכלול הנתונים והראיות שהונחו בפניי, אני קובעת כי הצדדים התחשבנו באשר להפרשי ההצמדה עד ליום 20.8.1991. זאת אני קובעת בהתאם לנימוקים שיפורטו להלן. ראשית, בזכרון הדברים מצוין במפורש כי הפרשי ההצמדה מחושבים עד ליום 20.8.91. שנית, הנתבע שכנגד מציין באופן חד משמעי בזכרון הדברים כי "אין לו כל תביעות בגין תופסת [צ"ל- תוספת] הצמדות וכן שכירויות או כל חובות אחרים מחנות בורקס חיה". תניית ויתור זו מקבלת משנה תוקף לאור טבלת תחשיב המדד. מחישוב סכום הפרשי ההצמדה בהתאם למופיע בטבלה תחת הכותר "משוערך", יוצא כי סכום ההפרשים עולה על 2,000 ₪. ואולם, למרות סכום זה, נכתב הן בסוף טבלת תחשיב המדד והן בזכרון הדברים עצמו כי התשלום (עבור הפרשי ההצמדה) יהיו בסך של 1,600 ₪ בלבד.


52.יוצא אפוא, כי הנתבע שכנגד ויתר על סכום מסוים מהפרשי ההצמדה שהיה זכאי להם בעבור התקופה שבין חודש יוני 1991 ועד יום 20.8.91. הנתבע שכנגד ויתר במודע (מסיבה כלשהי ו/או בשל התחשבנות מסוימת עם התובע שכנגד) על הפרשי הצמדה שהיה זכאי להם, ויתור שבא לידי ביטוי בזכרון הדברים עצמו, ולא בכדי, וקיבל סכום של 1,600 ₪ בעבור הפרשי ההצמדה לכל התקופה החל מחודש 6/90 ועד 20.8.1991.

53.זאת ועוד, הצדדים הסכימו להאריך את תוקף ההסכם הראשון ביניהם (מיום 7.8.88), ולהמשיך בשכירת החנות בתקופה שבין 20.11.1989 ועד 19.8.1991, כאמור בחוזה מיום 26.10.1989. נוסף לכך הסכימו הצדדים כי סכום דמי השכירות החודשי בסך של 1,800 ₪ יהיה צמוד לעליה במדד יוקר המחיה שיתפרסם ביום 15.6.90, כאשר ההצמדה תכנס לתוקף רק עבור תשלומים שזמן פרעונם יחול מיום 20.6.90. בהתאם למוסכם, יוצא אפוא, כי היה על הצדדים להתחשבן בעבור הפרשי ההצמדה החל מיום 20.6.90 ועד ליום 19.8.1991, סוף תקופת השכירות- וכך היה אף הלכה למעשה, כאמור בזכרון הדברים.

54.ישנו קושי בקבלת הגרסה, לפיה, חישוב הפרשי ההצמדה נעשה עד לחודש יוני 91'. אין זה סביר כי הצדדים, שידעו מהו "המדד הידוע" באשר לכל תקופת השכירות ואשר לגביו יש לשלם בנוסף הפרשי הצמדה (מיום 20.6.90 ועד 19.8.91) יתחשבנו ביום 18.6.1992, רק על הפרשי הצמדה בעבור חלק מתקופת השכירות- עד לחודש יוני 1991- ולא עד לתום תקופת השכירות ביום 19.8.1991.

55.לסיכום, ובכל הנוגע לעניין זה, אני קובעת כי התובע שכנגד שילם לנתבע שכנגד סך של 1,600 ₪ בעבור הפרשי הצמדה החל מחודש יוני 1990 ועד ליום 20.8.1991.

56.מאחר וקבעתי שהתובע שכנגד שילם לנתבע שכנגד הפרשי הצמדה בסך 1,600 ₪ בעבור שכירת החנות בתקופה שבין חודש יוני 1990 ועד 20.8.1991, לא ניתן לקזז סכום זה של 1,600 ₪ מהפיצוי בסך של 2,500$ שחייב הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד.

57.אין חולק כי התובע שכנגד החזיק בחנות עד ליום 20.8.92.

58.עוד אין חולק כי הנתבע שכנגד ויתר על תשלום דמי שכירות מטעם התובע שכנגד לתקופה של חמישה חודשים, החל מיום 20.3.92 ועד 20.8.92, וזאת בהתאם לסעיף 3 ב להסכם, כמפורט לעיל.

59.באשר לנתונים אלה עולה השאלה האם היה על התובע שנגד לשלם לנתבע שכנגד, אם בכלל, הפרשי הצמדה על דמי השכירות באשר לתקופה שבין 20.8.1991 ועד 20.3.1992.

60.בחומר הראיות שהונח בפניי לא נמצא חוזה שכירות ספציפי ונפרד אשר נחתם בין הצדדים והכולל תקופת שכירות זו שבין 20.8.1991 ועד 20.3.1992. משאין בנמצא חוזה ספציפי כגון זה, אזי שיש לקבוע כי התובע שכנגד הפעיל את תקופת האופציה שנקבעה בהסכם מיום 26.10.1989, והמשיך לשכור את החנות עד ליום 19.8.1992.

61.בסעיף 6 להסכם מיום 26.10.1989 נקבע: "מוסכם כי בנוסף לתקופה של 21 חדשים כנל ניתנת לצד ב' [לתובע שכנגד] אופציה להמשך בשכירות לתקופה של שנה אחת נוספת, דהינו עד 19.8.1992, באותם תנאים ועל בסוס אותם דמי שכירות כפי שנקבע לעיל...".

62.מסעיף זה יש להסיק כי דמי השכירות שעל התובע שכנגד לשלם עבור שכירת החנות, יהיו בסך של 1,800 ₪ עבור כל חודש, וזאת עד ליום 20.8.1992. סכום זה יהיה צמוד לעליה במדד יוקר המחיה ביום 15.6.90, כאמור בסעיף 3 להסכם מיום 26.10.1989.


63.כאשר נשאל התובע שכנגד באשר לתשלום הפרשי הצמדה מיום 20.8.91 ועד 20.3.92 לנתבע שכנגד, משיב הוא כי "הוא [הנתבע שכנגד] לא הגיש את זה ולא ישבנו על זה" (עמ' 14 לפרו', שורות 25-26). התובע שכנגד מוסיף כי ביום 20.8.92 הוא והנתבע שכנגד לא התקזזו זה כנגד זה: "אתה אומר לי שביום 20.8.92 אנו התקזזנו זה כנגד זה תשובתי שלא. לשאלתך איך אני יודע שלא תשובתי אני שילמתי את ה- 1600 ₪ לפי מה שהוא הביא [דהיינו תשלום הפרשי הצמדה עבור התקופה שבין חודש יוני 1990 ועד 20.8.1991- דב"א] מה שאני זוכר לא שילמתי את הפרשי ההצמדה [עבור התקופה שבין 20.8.1991 ועד 20.3.1992 – דב"א] (עמ' 15 לפרו', שורות 9-11). התובע שכנגד חוזר ומדגיש: "לא התקזזנו בכלל. לא התקזזתי ולא עשיתי שום צעד לגבי 2,500$" (שם, שורות 23-24).

64.הנתבע שכנגד טוען כי הוא התחשבן עם התובע שכנגד בעבור הפרשי ההצמדה החל מחודש יולי 1991 ועד חודש אוגוסט 1992. הנתבע מציין כי גובה סכום הפרשים אלה עומד על כ- 5,000 ₪ (עמ' 8 לפרו', שורות 1-2, 7-8). הנתבע שכנגד מוסיף כי הוא הסכים "להתקזז איתו [עם התובע שכנגד] על ההצמדות האלה בצורה ג'נטלמנית..." (שם, שורה 18).

65.אבהיר, כי הנתבע שכנגד מציין תאריכים שגויים באשר להתחשבנות בנוגד להפרשי ההצמדה. ראשית, וכפי שקבעתי לעיל, הצדדים התחשבנו ביניהם באשר להפרשי ההצמדה עד ליום 20.8.91. שנית, הנתבע שכנגד ויתר על תשלום של חמישה חודשי שכירות. ובהתאם לכך הרי שהתקופה שנותרה להתחשבנות, אם בכלל, באשר להפרשי הצמדה הינה בין התאריכים 20.8.1991 ועד 20.3.1992.

66.לאור המפורט לעיל, אני קובעת כי בניגוד למוסכם בין הצדדים בהסכם מיום 26.10.1989 (הסכם שחל מכוח הפעלת תקופת האופציה ע"י התובע שכנגד), התובע שכנגד לא שילם לנתבע שכנגד הפרשי הצמדה בעבור שכירת החנות החל מיום 20.8.1992 ועד ליום 20.3.1992 התובע שכנגד מודה בכך ומציין כי משום שנתבע שכנגד לא פנה אליו וביקש לקבל הפרשים אלו, הרי שהם לא התחשבנו על כך.

67.אשר על כן, אני קובעת כי על התובע שכנגד לשלם לנתבע שכנגד הפרשי הצמדה בעבור התקופה שבין 20.8.1991 ועד 20.3.1992. הפרשי ההצמדה יחושבו על סכום קרן של 1,800 ₪- הסכום ששולם עבור שכירת החנות בכל חודש. בנוסף, וכאמור בסעיף 3 לחוזה מיום 26.10.89, המדד הראשוני שלפיו יש לבצע את החישוב הינו מיום 15.6.90.

68.אדגיש כי יש לקזז סכום זה של הפרשי ההצמדה מהפיצוי שמגיע לתובע שכנגד על שפינה את החנות ביום 20.8.1992.

69.אציין כי אף התובע שכנגד מאשר בסיכומים מטעמו (בסעיף 27) כי הוא חב לנתבע שכנגד הפרשי הצמדה בעבור 7 חודשים, כאשר סכום הוא מקזז מהפיצוי המגיע לו.

70.סך הפרשי ההצמדה שעל התובע שכנגד לשלם עבור שכירת החנות בתקופה שבין 20.8.91 ועד 20.3.1992, מסתכם ב- 3,652 ₪ נכון לתקופת השכירות דאז. סכום שיש לקזז מהפיצוי שמגיע לתובע שכנגד, כאמור.

71.חישוב הפרשי ההצמדה לחודשי השכירות הנ"ל: תשלום דמי השכירות בסך 1,800 ₪ לתקופת השכירות שבין 20.8.91 ועד 19.9.91, בהתאם למדד שהתפרסם ביום 15.9.91. סכום הפרשי ההצמדה הינו 475 ₪. לתקופת השכירות שבין 20.9.91 ועד 19.10.91, יש להוסיף את הפרשי ההצמדה בהתאם למדד שהתפרסם ביום 15.10.91- סכום של 511 ₪. לתקופת השכירות שבין 20.10.91 ועד 19.11.91, יש להוסיף את הפרשי ההצמדה בהתאם למדד שהתפרסם ביום 15.11.91- סכום של 521 ₪. באותו אופן בוצע חישוב הפרשי ההצמדה באשר לשאר תקופת השכירות, מיום 20.11.91 ועד ליום 20.3.92 (525 ₪ + 532 ₪ + 532 ₪ + 556 ₪ ).

72.לסיכום: סך הפרשי ההצמדה שעל התובע שכנגד לשלם לנתבע שכנגד לתקופה שבין 20.8.1991 ועד 20.3.1992, מסתכמים ב- 3,652 ₪, כאמור.

73.יוצא אפוא, כי מסכום של 7,143 ₪, הפיצוי (הסכום הנומינלי) לו זכאי התובע שכנגד (2,500$ על פי שער יציג של הדולר ביום 20.8.1992- 2.442 ₪, בתוספת מע"מ 17%), יש לקזז סכום של 3,652 ₪ לטובת הנתבע שכנגד.

74.למען הסדר, יובהר, כי הסכומים המצויינים בחלק זה של פסק הדין, הם הסכומים הנומינלים, לפני הוספת הפרשי הצמדה וריבית.

75.עד כאן בעניין הפרשי הצמדה.

76.בנוסף לקביעה בעניין הפרשי ההצמדה יש להידרש לסוגיית תשלום המע"מ על דמי השכירות באשר לכל תקופת השכירות, כפי שהועלתה ע"י ב"כ הנתבע שכנגד.

77.בעת חקירתו הנגדית נשאל התובע שכנגד באשר לתשלום מע"מ עבור כל התקופה בה שכר את החנות. ב"כ התובע שכנגד התנגד לשאלה בטענה כי מדובר בהרחבת חזית. התובע שכנגד חוזר על טענה זו אף בסיכומיו ומוסיף כי הטענה בדבר אי תשלום מע"מ, לכאורה, כלל לא נכונה עובדתית.


78.לעניין תשלום מע"מ בנוסף לדמי השכירות ע"י התובע שכנגד, אציין כי בהסכמים שנחתמו בין הצדדים ביום 7.8.1989 וכן ביום 26.10.1989 הוסכם במפורש כי "בנוסף לכל תשלום ישלם צד ב' [התובע שכנגד] לצד א' [הנתבע שכנגד] מע"מ בהתאם לשיעור הקבוע בחוק כנגד קבלת חשבונית מס".

79.ואולם, מלבד הסכמה זו בדבר תשלום המע"מ כמופיע בחוזים בין הצדדים ומלבד שאלה סתמית שנשאל התובע שכנגד באשר לתשלום המע"מ, שאלה שעליה אף לא השיב, לא הציג הנתבע שכנגד ראיות להוכיח את טענתו בדבר אי תשלום המע"מ ע"י התובע שכנגד.

80.טענה זו בדבר אי תשלום המע"מ לא הוכחה ע"י הנתבע שכנגד כנדרש במשפט אזרחי. המדובר בטענה בעלמא, שעלתה בצורת שאלה בחקירה נגדית של התובע שכנגד. לשאלה זו לא ניתן מענה ע"י התובע שכנגד, כאמור, בשל התנגדות בא כוחו ואף לא זכתה להתייחסות כלשהי ע"י הנתבע שכנגד, לא בכתבי טענותיו ואף לא בחקירתו בבית המשפט, שכן טענה זו עלתה לאחר שנחקר.

81.אדגיש, כי לא ניתן להסיק מטבלת תחשיב המדד (נספח ח'), כי התובע שכנגד לא שילם לנתבע שכנגד מע"מ בעבור תקופת השכירות. על כן, אני דוחה טענה זו של ב"כ הנתבע שכנגד בסיכומיה.

82.מצאתי כי לטענה בדבר אי תשלום מע"מ עבור תקופת השכירות אין כל אחיזה בחומר הראיות, ועל כן אני דוחה אותה.

83.לא מן הנמנע לציין, כי מלבד העדר ראיות המבססות טענה זו של אי תשלום מע"מ כנדרש במשפט אזרחי, טענה זו, שהועלתה רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע שכנגד, הינה בגדר הרחבת חזית.

שינוי והרחבת חזית
84.בבוא בית המשפט להכריע הכרעות דיוניות שונות עומד בפניו העקרון המנחה בדבר רשימת הפלוגתאות שקבעו הצדדים: "משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 91 (מהדורה שמינית, 2005).

85.רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. על כן, משמעלה בעל דין טענה אשר לא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו, יש בכך "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחות טענה זו.

86.יחד עם זאת, הוכרו בדין שני מקרים בהם יותר שינוי חזית: כאשר תיקון כתבי הטענות נעשה באישורו של בית המשפט לפי סעיפים 91-92 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן כאשר בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא. על כן ובהתאם לכך "כאשר חורג בעל דין ממסגרת הפלוגתאות ללא מחאה מטעם הצד שכנגד, חל הכלל בדבר "שינוי חזית", שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתאות או הורחבו פלוגתאות" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 79 (מהדורה שביעית, 2003). כך הוא הדבר "במידה שבעלי הדין הביאו ראיות להוכחת דבר או לסתירתו, הרי בעצם מעשה זה הראו, כי הדבר שביקשו להוכיח או לסתור שנוי במחלוקת ביניהם וטעון פתרונו במשפט, אף אם לא נטען בפירוש, שאם לא כן, מה להם ראיות אלה שהביאו? נתבע שניהל את המשפט כך, לא תשמע לאחר מכן מפיו הטענה, שבית המשפט דן בעילה שלא נטענה בכתב התביעה. משנטל חלק בדיון בטענה כזאת, על ידי שחקר את עדי התובע והביא אף עדי הזמה, נחשב כמסכים לכך, שבית המשפט יסטה מכתב התביעה וידון בענין כמו שהוא עולה מהבאת הראיות" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, עמ' 153 (ירושלים, תשנ"ה).

87.יובהר כי הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות. באשר לטענות משפטיות- אין לקבל את טענת שינוי החזית כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד. ואולם, לא כך הדבר כאשר מדובר בטענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון (רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים נ' סיטי סטייט, פיסקה 15 לפסק הדין).

88.באשר לתשלום מע"מ בנוסף לדמי השכירות ע"י התובע שכנגד- עניין זה אכן הוסכם בין הצדדים בחוזים ביניהם, כמפורט לעיל.

89.דא עקא, שהתובע, שהינו אף הנתבע שכנגד, לא העלה טענה זו של אי תשלום מע"מ עבור כל תקופת השכירות ע"י הנתבעים או מי מהם בעבור שכירת החנות- לא בכתב תביעתו, לא בכתב ההגנה (בהיותו הנתבע שכנגד) ולא בתצהיר מטעמו. העניין אף לא עלה בכתבי הטענות מטעם התובע שכנגד. יודגש, כי התובע אף לא נחקר בעניין זה, שכן מעולם לא טען לאי תשלום המע"מ עבור שכירת החנות, כאמור. אי תשלום המע"מ עלה רק בחקירתו הנגדית של התובע שכנגד, שאף לא השיב לשאלה זו, בשל התנגדות בא כוחו בטענה כי מדובר בהרחבת חזית.

90.טענת אי תשלום המע"מ בעבור כל תקופת השכירות חורגת מרשימת הפלוגתאות, שעוצבה ע"י הצדדים בכתבי הטענות השונים שהוגשו לבית המשפט בהליך זה.

91.ב"כ התובע שכנגד התנגד לשאלות באשר לסוגיית אי תשלום המע"מ הן במהלך הדיון בבית המשפט וחזר על כך אף
בסיכומים. בקנה אחד עם התנגדותו המפורשת, לא נטל ב"כ התובע שכנגד חלק בדיון בטענה זו וכן לא ניהל את המשפט בעניין זה. ומשכך, סירב התובע שכנגד להרחבת רשימת הפלוגתאות השנויות במחלוקת בינו לבין הנתבע שכנגד (ראו זוסמן, עמ' 153, שפורט לעיל), ועל כן בית המשפט לא יידרש לטענה זו.

92.מצאתי, כי לא זו בלבד שלא הוצגו ראיות כדבעי, אלא שטענה זו בעניין אי תשלום המע"מ עבור כל תקופת השכירות אף עולה כדי הרחבת החזית פסולה.

93.אשר על כן ולאור המפורט, אני דוחה הטענה בדבר אי תשלום המע"מ עבור כל תקופת השכירות.

94.לסיכום בתביעה שכנגד:, מצאתי כי על הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד את הפיצוי בסך 7,143 ₪ (2,500$ על פי שער יציג של הדולר ביום 20.8.1992- 2.442 ₪, בתוספת מע"מ 17%), שכן התובע שכנגד הקדים ופינה את החנות ביום 20.8.92, ואולם הנתבע שכנגד לא שילם לו את הפיצוי האמור, וזאת בניגוד למוסכם ביניהם.

95.יחד עם זאת, אני מקבלת חלקית את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע שכנגד, כך שיש לקזז מסכום הפיצוי המגיע לתובע שכנגד סכום של 3,652 ₪ לטובת הנתבע שכנגד, בעבור הפרשי הצמדה מיום 20.8.91 ועד 20.3.92.

96.סך הכל על הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד סכום של 3,491 ₪ (= 3,652 – 7,143) - וזאת נכון ליום 20.8.1992.

97.למען הסדר יוער כי הסכומים השונים, הפיצוי ו/או הפרשי ההצמדה, לא שוערכו, שכן שני סכומים אלו היו צריכים להיות משולמים ע"י הצדדים באותו מועד, ביום 20.8.1992. לטענת הנתבע שכנגד, ההתחשבנות בינו לבין התובע שכנגד בעניין הפרשי ההצמדה נעשתה ביום 20.8.1992. במועד זה אף היה צריך הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד את הפיצוי הנ"ל. מכאן, שיום 20.8.92 הינו היום בו היו צריכים להשתלם התשלומים השונים לצדדים, ועל כן, לא שוערכו הסכומים לפני הקיזוז.

98.סכום זה של 3,491 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.8.1992 ועד ליום מתן פסק הדין והוא מסתכם בסך של 11,526 ₪.

99.אשר על כן אני מחייבת את הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד סכום של 15,017 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל (3,491 + 11,526).

סוף דבר:
100.אני דוחה את תביעתו של התובע, רפאל צרפתי.

101.אני מקבלת את התביעה שכנגד. יחד עם זאת אני מקבלת חלקית את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע שכנגד באשר לקיזוז הפרשי ההצמדה.

102.אשר על כן וכמפורט לעיל אני מחייבת את הנתבע שכנגד, מר רפאל צרפתי, לשלם לתובע שכנגד, מר ביטון אברהם, סך של 15,017 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

בשולי הדברים:
ההליכים בתיק זה נפתחו בשנת 2002 כנגד 3 נתבעים – גילה שיף, אברהם ביטון ועו"ד מרדכי קמינצקי, בכתב תביעה רשלני, שהוגש ללא כל ביסוס ראייתי. הסכום שנתבע ע"י התובע, 50,000 ₪ הותאם לכתב תביעה בסדר דין מהיר, אך לא התבסס על כל חישוב, שנעשה בכתב התביעה לביסוס לכאורה של הסכום הנתבע.

התביעה נגד עו"ד מרדכי קמינצקי, נתבע מס' 3, נמחקה על הסף, נוכח טענות סף שהעלה עו"ד קמינצקי כולל טענות התיישנות.

התביעה שכנגד הוגשה ע"י הנתבעים 1 ו – 2 אך ורק לאחר שהתובע התבקש להמשיך בתביעה העיקרית, למרות שלא אחת הובהר לו ע"י בית המשפט ואף ע"י באי כוחו כי תביעתו אינה נתמכת בראיות מהותיות.

זאת ועוד, במהלך הדיונים הוצע לצדדים ע"י בית המשפט, למחוק ללא הוצאות את תביעותיהם ההדדיות וזאת חרף העובדה שלתובעים שכנגד היו סיכויים להצליח בתביעתם, שהייתה מבוססת בראיות.

הנתבעים הם תובעים שכנגד, נאותו להצעת בית המשפט למחיקה הדדית של התביעות. התובע עמד במריו וסירב לכל ההצעות בעניין זה.

מצאתי לנכון להתייחס לעניין זה בשולי פסק הדין שכן סבורה אני שעל התובע לשאת בהוצאות משפט משמעותיות.

מכל האמור לעיל, אני מחייבת את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל, זאת בנוסף לסך של 15,017 ₪ שעל התובע לשלם לנתבע בתביעה שכנגד, כשגם סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אישור עיקולים

  2. הפרת צו עיקול

  3. ביטול עיקול רכב

  4. התיישנות עיקול

  5. אישור עיקול זמני

  6. ביטול עיקול צד ג

  7. ביטול עיקול זמני

  8. אישור הסרת עיקול

  9. ביטול עיקול חברה

  10. ביטול עיקול חלקי

  11. ביטול עיקול ידני

  12. ביטול עיקול מנהלי

  13. הערת אזהרה עיקול

  14. ביטול עיקול מע''מ

  15. ביטול עיקול במדיה

  16. חוב ארנונה עיקול

  17. התיישנות עיקולים

  18. אישור ביטול עיקול

  19. בקשה למחיקת עיקול

  20. ביטול עיקול פיקדון

  21. ביטול עיקול ארנונה

  22. בקשה למתן צו עיקול

  23. ביטול צו עיקול זמני

  24. הפרת צו עיקול זמני

  25. ביטול עיקול מקרקעין

  26. ביטול עיקול רכב נכה

  27. ביטול עיקול על מגרש

  28. ביטול עיקול פיצויים

  29. ביטול עיקולים זמניים

  30. ביטול עיקול בית משפט

  31. איחור במסירת צו עיקול

  32. ביטול צו עיקול על רכב

  33. ביטול עיקול פקיד שומה

  34. אישור עיקול אצל מחזיק

  35. ביטול צו עיקול מקרקעין

  36. ביטול עיקול לפני אזהרה

  37. ביטול עיקולים חברה זרה

  38. ביטול עיקול כספי ביטוח

  39. אי מתן תשובה לצו עיקול

  40. ביטול עיקול רכב של נכה

  41. ביטול עיקול הערת אזהרה

  42. ביטול עיקול רטרואקטיבי

  43. בקשה לשחרור רכב מעוקל

  44. ביטול עיקול חוסן כלכלי

  45. הערת אזהרה עיקול מאוחר

  46. ביטול עיקול חשבון עו''ש

  47. התנאים למתן עיקול זמני

  48. ביטול עיקול ביטוח לאומי

  49. תנאים להטלת עיקול זמני

  50. הערת אזהרה קודמת לעיקול

  51. ביטול עיקול במעמד צד אחד

  52. דחיית בקשה לביטול עיקול

  53. בקשה למתן צו עיקול זמני

  54. בקשה דחופה לביטול עיקול

  55. תנאים למתן צו עיקול זמני

  56. אישור זכויות נקי מעיקולים

  57. בקשה למחיקת עיקול מקרקעין

  58. התנאים למתן צו עיקול זמני

  59. הערת אזהרה גוברת על עיקול

  60. ביטול עיקול לאחר תשלום חוב

  61. ביטול עיקול רכב בהוצאה לפועל

  62. ביטול צו עיקול זמני על נכסים

  63. ביטול עיקול זמני במעמד צד אחד

  64. ביטול עיקול המרכז לגביית קנסות

  65. ביטול עיקול שניתן במעמד צד אחד

  66. ביטול צו עיקול זמני על מכוניות

  67. ביטול צו עיקול שניתן במעמד הצדדים

  68. איסור שימוש במידע בדבר הטלת עיקול

  69. ביטול צו עיקול שניתן במעמד צד אחד

  70. חיוב בתשלום סכום מעבר לסכום העיקול

  71. עיקול על רכב בגלל קנס מלפני 9 שנים

  72. בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד

  73. חיוב המבקש בהוצאות אגרת עיקולי בנק מחמת אי-תשלום חשבון המים

  74. בקשה לאישור עיקול זמני על פי תקנה 378(א) לתקנות סדר הדין האזרחי

  75. בקשה לאפשר להשלים רישום זכויות במקרקעין ולהורות על ביטול עיקולים

  76. האם זכות כמוטב גוברת על זכות מכוח עיקולים מאוחרים לאחר מות המנוח ?

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון