תנאים למתן סעד הצהרתי


1. זהו ערעור מטעם המדינה על פסק דינו של בימ"ש השלום בו הוצהר כי תאריך לידתה של המשיבה הוא 27.4.1913, ולא 27.4.1923 כפי שהיה רשום. העובדות הן פשוטות ואינן שנויות במחלוקת. המשיבה עלתה ארצה מרומניה בשנת 1952 ובמסמכי הרישום, והן בתעודת הזיהוי שלה, נרשם אז התאריך 27.4.1913 כתאריך לידתה.
המשיבה היתה רווקה וסברה שאם תצליח "להפחית" את גילה יהיה לה סיכוי טוב יותר להינשא. מה עשתה? הגישה בשנת 1955 תובענה לבית המשפט המחוזי בת"א וביקשה להצהיר שתאריך לידתה הוא 27.4.1923, היינו 10 שנים יותר מאוחר מהרישום הקודם.
ביהמ"ש המחוזי נעתר לתובענה

בהסתמכו על הצהרתה בשבועה ועל עדותה של המשיבה, והרישום במירשם התושבים ובתעודת הזיהוי שונה בהתאם.

עברו מאז 18 שנים - המשיבה נשארה רווקה ולא היה לה עוד עניין להחשב כצעירה; להיפך - כעת היה עניינה להיחשב כמבוגרת יותר, כדי לזכות בקיצבת זיקנה מהמוסד לביטוח לאומי. לפיכך הגישה תביעה חדשה, הפעם בפני בית משפט השלום בהתאם להוראותיו של חוק קביעת גיל תשכ"ד- 1963, והפעם ביקשה הצהרה שתאריך לידתה 27.4.1913. נציגת המדינה ביקשה לדחות את התביעה הזו על הסף בטענת מעשה בית דין, אך בהחלטת ביניים דחה שופט השלום המלומד את הטענה הזאת. הוא המשיך בדיון לעיצומו של העניין ואחרי ששמע עדויות וקיבל כראייה צילום של תעודה אשר הוצאה על ידי שלטונות רומניה. החליט להעתר לתביעה ולהצהיר כמבוקש.

2. בערעור בפני טענה נציגת היועץ שתי טענות:

(א) חזרה על טענת מעשה בית דין שנדחתה, כאמור, בהחלטת הביניים של בימ"ש קמא.


(ב) עוררה את השאלה באם זכאית המשיבה, לאור התנהגותה, לסעד של "הצהרה" הניתן כידוע לשיקול דעתו של ביהמ"ש.

דעתי היא שהערעור חייב להתקבל על סמך כל אחת מהטענות האמורות.

3. שאלת מעשה בית דין נדונה בארץ בפסקי דין רבים, וכעת אין עוד חולקים שמעשה בית דין יכול להתבטא ב"השתק עילה" וב"השתק פלוגתא". את תמציתם של שניים אלה הגדיר מ"מ הנשיא ד"ר זוסמן בהמ' 521/72 [1] בע' 340 כדלקמן: -

"עילה שהועמדה לדיון והוכרעה, מתמצית עם מתן פסק הדין. פסק דין לטובת התובע מבליע את עילתו בתוך פסק הדין שהשיג והעביר אותה מן העולם, ואילו דחיית התביעה מקימה מחסום המונע את התובע מלהעמיד עילתו בשניה לדיון. זהו השתק העילה. אך פסק הדין משליך השלכותיו גם מעבר לעילה שנידונה. ממצא שנקבע משמש יסוד להשתק גם לגבי עילה אחרת, שלא נידונה במשפט הראשון... זהו השתק "עקיף" או השתק פלוגתה, ראה ע"א 246/66, 247/66 [2] בע' 585-584".

לכאורה אין מקום לפקפק בכך שפסק הדין הראשון שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי מהווה מעשה בית דין על פי אחת מהצורות הנ"ל. ניתן לומר שעילת המשפט הזה היתה "קביעת תאריך לידתה הנכון" של המשיבה. ומשניתן פסק דין סופי במשפט זה עברה העילה מן העולם, כביטויו הציורי של השופט זוסמן, ואיננה עוד. ואם יאמר מי שהוא שהעילה במשפט הראשון היתה שונה מזו שבמשפט השני (כי במשפט הראשון היה הסעד שנתבקש קביעת תאריך א' כתאריך הלידה, ואילו במשפט השני ביקשו קביעת תאריך ב' דוקא, ועל כן יש כאן שוני בסעד) אומר שלפחות השתק פלוגתא יש כאן. במשפט הראשון קבע בית המשפט, שבפניו נידון העניין בסמכותו הרגילה והישירה, בתורת ממצא פוזיטיבי, שתאריך לידתה של המשיבה הוא א', וקביעה זו מהווה השתק בכל במשפט אחר בין אותם הצדדים גם כשהסעד המבוקש הוא שונה.

אלא מאי? בשנת תשכ"ד-1963 נחקק בארץ חוק קביעת גיל, הכולל, בין היתר, סעיף 2 שנוסחו כדלקמן: -

"נקבע גיל לפי חוק זה, רשאי אדם מעוניין לבקש מבית המשפט השלום שינוי הקביעה על סמך ראיות שלא היו לפני בית המשפט. אולם אם הוגשה בקשה לשינוי קביעת הגיל ע"י אדם שלפי בקשתו נקבע הגיל, רשאי בית המשפט שלא להזקק לראיות שהמבקש יכול היה להביא לפני בית המשפט בשעת הדיון בבקשה הקודמת".

גלוי לעין שמאז נכנס לתוקפו החוק הנ"ל חלו בעניין המשפטים לקביעת גיל לפחות שני שינויים חשובים: הראשון הוא - מסירת הסמכות בענייני קביעת גיל לבית משפט השלום, והשני ביטול חלותו של עקרון "מעשה בית דין" במשפטים אלה.

ומה בקשר לעניינים שנדונו לפני שחוק קביעת גיל נכנס לתוקפו? הסעיף 2 שהובא לעיל מתחיל במלים: "נקבע גיל לפי חוק זה ובהמשכו הוא מבטל את תחולת הכלל של מעשה בית דין. משמעות הדברים היא שמעשה בית דין לא יחול כשהגיל, במשפט הראשון, נקבע לפי חוק קביעת גיל. אם נאמר אחרת, כלומר, אם נאמר שמעשה בית דין לא יחול בכל מקרה של קביעת גיל, בין אם הוא נקבע לפי החוק הקודם ובין אם נקבע לפי חוק קביעת הגיל החדש, נשנה ע"י כך את מילות הפתיחה הנ"ל ונקרא אותן כאילו נאמר: נקבע גיל, רשאי אדם... וכו'. אינני רואה שיש בידי שופט, המפרש את החוק, ואינו יוצרו, להתעלם לגמרי משלוש המלים הנ"ל כאילו לא נאמרו. במלים אחרות - פירושן הנכון של המילים הנ"ל מביא אותנו בהכרח למסקנה שעקרון מעשה בית דין לא יחול, רק אם נקבע הגיל לראשונה לפי החוק החדש.

נטען בפני שבע"א 211/65 [3] נפסק אחרת: עיינתי באותו פסק דין ומצאתי שבשאלה הנדונה כאן נגעו רק שני שופטים מתור השלושה שישבו בדין. כב' השופט מני דגל בדעה אותה ביטאתי לעיל, ואילו כב' השופט קיסטר מצא, בהסתמך על כללי פרשנות החוקים, כי (בע' 47):

"נראה לי שהפירוש הנכון של החוק שבכל מקרה שלא נקבע גיל על ידי ערכאה שיפוטית רשאי בית משפט השלום לקבוע גילו של המבקש; ואם נקבע גיל על ידי בית משפט השלום ישנה סמכות לא להזדקק לעדות נוספת במקרים האמורים בסעיף 4, אשר למקרה שהגיל נקבע על ידי בית משפט אחר הדבר אינו מתעורר, ואינני חייב לדון בזה".

השופט השלישי - מ"מ הנשיא זילברג לא התייחס כלל לשאלה המעניינת אותנו.
מסתבר, איפוא, שבע"א 211/65 לא נקבעה הלכה מחייבת בקשר לפירושו של הסעיף 2 הנ"ל. רק אחד השופטים - השופט מני - אמר דברים ברורים בקשר לשאלה המעניינת אותנו. ודעה זו אינה שונה מהדעה שבה דגלתי גם אני לעיל. יתכן שדעתו של השופט קיסטר היתה אחרת, אך לא מצאתי בחוות דעתו קביעה ברורה וחד-משמעית; ולהיפך, מהמלים שצוטטו לעיל משתמע שאין ברצונו לדון בשאלה זו. השופט האחרון, מ"מ הנשיא זילברג, כאמור, לא התייחס לשאלה הנידונה - וכעת כבר ברור שאין כאן הלכה מחייבת שיצאה מפי בית המשפט העליון, לא בעד ולא נגד השקפתי.

4. גם בעניין התנהגותה של המשיבה דעתי היא כדעת ב"כ המדינה. קיימת פלוגתה בשאלה אם סעד של "הצהרה" הוא סעד שמקורו בדיני היושר האנגליים דוקא, וד"ר
זמיר, בעל הספר THE DECLARTORY JUDGEMENT נוטה לדעה השוללת גישה זו. אך אותי מחייבת פסיקתו של בית המשפט העליון שלנו, ואם כי שאלת מקורו של הסעד האמור לא נידונה בפסיקתנו בצורה מעמיקה, התבטאו שופטי בית המשפט העליון לא פעם שבסעד מן היושר מדובר (ע"א 238/53 [4], ע"א 447/58 [5]. ויש פסקי דין (כגון ע"א 359/73 [6] בע' 431) בהם הודגש שמתן סעד של הצהרה נתון לשיקול דעתו של השופט, ללמדך שאין סעד זה מגיע למבקש כדבר שבזכות, ואין בחוק קביעת גיל כדי לסתור במשהו את גישתם הנ"ל של בתי המשפט, ואגב - גם ד"ר זמיר שותף לדעה המעניקה לבית משפט שיקול דעת רחב באם להעניק למבקש את הסעד (ראה בספרו את הפרק על "שיקול דעת" בע' 183 ואילך).

שיקול דעת כאמור לעיל משמעו שבבואו להכריע אם זכאי המבקש לסעד המבוקש יקח בית המשפט בחשבון את כל הנסיבות המיוחדות של המקרה הנידון בפניו, שמא יש בהן כדי לשלול את זכותו של המבקש. אילו כך ראה השופט המלומד את תפקידו היה בודאי מגיע לידי מסקנה שבמקרה דנא אכן קיימות נסיבות מיוחדות כאלה - וכוונתי להתנהגותה של המשיבה. שופט השלום הנכבד הדגיש בהחלטתו שהמשיבה השיגה את פסק הדין הראשון תוך שבועת שקר ועדויות שוא. יתירה מזו - היא השיגה את פסק הדין כדי להציג את עצמה כצעירה יותר מגילה האמיתי, היינו כדי להיעזר בפסק דינו של בית המשפט לצורך מצג כוזב. כשאותה משיבה, אשר רימתה את בית המשפט ועשתה אותו לשותפה בנסיון של הצגת מצג כוזב, מופיעה שוב בפני בית המשפט באותו העניין של "קביעת גילה" מה צריך להיות יחסו של בית המשפט כלפיה? האם אין זאת עזות פנים מצדה לבוא ולבקש כעת את עזרתו של בית המשפט שאת הליכיו היא ניצלה לרעה? האם צריך בית המשפט לעזור לה להיפטר מאותה הצהרה שניתנה לה לפי בקשתה, רק מפני שכעת נשתנה האינטרס הפרטי שלה?

התשובה לשאלות אלה היא לאו מוחלט. אם נגרוס אחרת נגרום לכך במו ידינו שכל נוכל יהפוך את בית המשפט לכלי שרת לעצמו לצורך מטרותיו החשודות; כשהדבר יהיה לו רצוי ישיג הצהרה שגילו הוא א', וכשעניינו ישתנה יקבל הצהרה חדשה שגילו הוא ב', וכך הלאה; ולכל התככים האלה חייב יהיה בית המשפט לתת את הגושפנקא שלו.

אומר ב"כ המשיבה שאם כי היא פשעה בעבר הרי הפעם מטרתה טהורה: היא רוצה שהרישום הכוזב יתוקן ויהיה תואם את האמת, ובכך מעוניינת גם המדינה. אכן נכון שלציבור יש עניין בהחזקת מירשם תושבים תקין ומעודכן, אך זה אינו העניין היחידי ואף לא החשוב מבין העניינים הרבים שהציבור מעוניין בהם. שמירת קרנם של בית המשפט ומניעת השימוש לרעה בהליכיהם הנה בעלת עניין ציבורי לא פחות משמירה על תקינות הרישומים במרשם התושבים, וחינוך תושבי המדינה לאזרחות טובה ולשמירת חוקים עדיף על תיקון תאריך לידת של המשיבה. יש להחדיר למוחם של המשיבה ושל אחרים כמותה, ששעריו של בית המשפט יהיו פתוחים בפניהם רק אם יקיימו את ענייניהם ביושר ולא ינצלו לרעה את שירותיו.

5. לפני שאסיים רצוני לציין ששופט השלום המלומד לא היה רחוק מהשיקולים והדעות אותם הבעתי לעיל, והחלטתו הסופית נקבעה רק כתוצאה מפסק דינו של בית משפט זה (בהרכב אחר) בע"א (ת"א) 430/71. עיינתי בפסק דין זה וארשה לעצמי להעיר שהדברים שנאמרו שם בעניין העקרון של מעשה בית דין לא שיכנעו אותי; ואשר לעניין הציבורי שבבקשה לקביעת גיל, הרי כל מקרה חייב להתברר על פי נסיבותיו המיוחדות, ומה שנראה מתאים במקרה אחד, אינו חייב לחול באותה מידה במקרה אחר.
התוצאה היא שהערעור מתקבל, פסק דינו של בימ"ש קמא מתבטל ועל המשיבה לשלם למערערת את הוצאות הערעור בסך 250 ל"י (כולל).

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון