אישור הקמת אנטנה סלולרית


1. התובעים הגישו תביעה על סך 300,000 ₪ נגד הנתבעים בעילת הוצאת לשון הרע.

2. התובע 1 (להלן: "קאול") הוא איש עסקים ואיש ציבור ובין היתר מכהן כחבר מועצת העיר רמת השרון.

3. התובע 2 – עו"ד זילברשטיין הוא עורך דין, שמכהן אף הוא כחבר מועצת העיר רמת השרון.

4. התובע 3 (להלן:"גולן") הוא אדריכל אשר כיהן כמהנדס העיר רמת השרון.

5. הנתבעת 1 היא חברה, המוציאה לאור, בין היתר את המקומון "קול ברמה" המופיע ברמת השרון (להלן: "המקומון").

הנתבע 2 (להלן:" אדטגי") הוא עורך המקומון והנתבע 3 הוא עורך אחראי של המקומון.

6. ביום 11/5/05 פורסמה במקומון, תחת הכותרת: "דבר עורך", כתבה שהכותרת שלה היא: "די!".

בכתבה כתב אדטגי על האופוזיציה ברמת השרון ובין היתר נכתב בכתבה:

"...המלחמה ברמת השרון, וזה ידוע, עברה כבר את גבול הטעם הטוב. כשאופוזיציה לוקחת לעצמה תפקידים של רשות ממלכתית (כמו בדיקת איכות מים). זה בסיידר. פתטי, אבל בסיידר. יכולים הם גם להקים קואליציית צללים ולשחק אותה בכאילו, אם אין להם חיים, גם זה סוג של פורקן. אבל מכאן ועד להמציא, לשקר, סביר שלא ביודעין, ולעשות הכל כדי שעירייה לא תצליח לתפקד במישרין, זו כבר בגידה. מרד באושיות השלטון. פיפו, קאול, גולן וכל חכמי מגנצא איבדו מזמן צלם ביקורת קונסטרוקטיבית. הם עכשיו במסע צלב למען ההגינות, סו קולד, שהורסת את כל ההגון והטוב שבעירייה. אין להם שום עכבות. בשום עניין, לא כבוד איש לרעהו, לא חסד, לא הגינות. הם האורלנרו בלום של סוקולוב. והחרב מתהפכת ולא עושה חשבון.

להטעות עיתונאים בכל מיני שטיקים על אנטנות שרוכברגר נתן או לא נתן להם אישור, ואחר כך בכלל לגלות שהאנטנה לא בתחום השיפוט של רמת השרון, זו נבזות. זו איננה טעות אנוש. זה חלק ממסע הסתה, פשוט כך, נגד אדם שבמקרה נבחר להיות ראש עיר, ושלא שם עליהם זין. בפעולת תגמול הם משיבים לו בהאשמות מופרכות, מנכסים לו כל דבר שבטומאה ומנהלים נגדו אינקיוויזיציה פרטית שתוצאותיה מי ישורנו. לדידם, רוכברגר רצח את ארלוזרוב, אשם בצונאמי וחטף את בתו של הרב הראשי, עמאר. אשם הוא. אשמתו בו...".

7. התובעים טענים, כי הפרסום לוקה באי אמת ובהוצאת לשון הרע באופן בוטה במיוחד וכי הביטויים שנכללו בפרסום, כמוהם כהסתה קיצונית נגדם כאנשים, הממלאים תפקיד ציבורי.

8. התובעים טענו, כי כל אחד מהם זכאי לפיצוי בסך 100,000 ₪ על פי הוראות סעיפים 7 א' (ב) ו-(ג) לחוק ולחלופין סך של 50,000 ₪ לכל אחד מהם ללא הוכחת נזק.

9. תמצית טענות הנתבעים:


א) הנתבעים טענו, כי הפרסום נעשה בעקבות סדרת כתבות שפורסמו במקומון בנושא הקמת אנטנה סלולרית.

ביום 6/5/05 פורסמה במקומון ידיעה שכותרתה: "העירייה אישרה אנטנה סללורית שהוקמה ללא היתר" (נספח א' לתצהיר) באותה כתבה נכתב, כי המאבק בין ראש העירייה רוכברגר למהנדס העיר גולן נמשך גם באותו שבוע על רקע אישור הקמת אנטנה סלולרית לא חוקית.

בכתבה נכתב, כי עיריית רמת השרון תאשר את הקמתה של אותה אנטנה סלולרית שהוקמה ללא היתר.

מהנדס העיר הוציא צו הריסה לאנטנה אך ראש העיר מסרב לחתום על צו ההריסה.

ב) הנתבעים טענו, כי אין ספק שהיה ענין ציבורי בכתיבת כתבות בנושא בניית האנטנה הסלולרית, וביום 6/5/05 כתב אדטגי את דבר העורך גם באותו ענין.

באותו "דבר עורך" כתב אדטגי, כי האופוזיציה ברמת השרון היא הטובה ביותר שקיימת באזור השרון והמרכז, והיא אידיאלית לכל משטר דמוקרטי. (הכתבה צורפה כנספח ב' לתצהירו של אדטגי).

ג) הנתבעים טענו, כי בחלוף יומיים מפרסום אותה כתבה, ולאחר שנערך בירור

קפדני יותר, התברר כי אין מדובר כלל באנטנה שהוקמה בתוך תחום התכנון של העיר רמת השרון אלא בתוך תחום העיר של העיר הרצליה, ומכאן הסתבר, כי ראש העיר רמת השרון כלל לא היה מוסמך לחתום ולאשר צו הריסה, שמהנדס העיר גולן כלל לא הוסמך להוציאו, ועל כן התברר, שביקורתו של מהנדס העיר גולן על רוכברגר היתה חסרת בסיס לחלוטין.

על כן, ביום 11/5/05 פורסמה במקומון ידיעה מתקנת תחת הכותרת: "הוצא צו להריסת האנטנה בגבול הרצליה – רמת השרון" (נספח ג' לתצהירו של אדטגי).

באותו מקומון כתב העורך אדטגי גם את הטור שלו ומחה נגד ההטעיה של אנשי האופוזיציה בכל הנוגע לאנטנה.

ד) הנתבעים טענו, כי מטרת הכתבה היתה להעלות לסדר היום הציבורי של תושבי רמת השרון את חוסר שיתוף הפעולה בין נושאי התפקידים הבכירים, הנבחרים ומקבלי השכר בעיריית רמת השרון ואת השימוש הציני שנעשה בעיתונות במסגרת מלחמת הכפשות זו.

ה) הנתבעים טענו, כי לא היתה להם כוונה לפגוע במי מהתובעים אלא מדובר בענין ציבורי ובאנשי ציבור שהובעה בכתבה עמדה לגביהם.

הנתבעים טענו, כי סגנונה של הכתבה הוא מטפורי כרוב הכתבות של אדטגי וכי קורא סביר לא מפרש את הדברים כפשוטם (כמו למשל, שרוכברגר רצח את ארלוזורוב, אשם בצונאמי, וחטף את בתו של הרב עמאר).

ו) הנתבעים טענו, כי הפרסום היווה הבעת דעה לגיטימית, המוגנת עפ"י הוראות חוק איסור לשון הרע.

10. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל מהנימוקים כדלקמן:

א) הפרסום הוא בגדר לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965, שנוסחו כדלקמן:

"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3) לפגוע באדם שמרשתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינוי או נטייתו המינית".

ב)הפרסום אינו מתמקד בעובדה אם האנטנה המדוברת היא בתחום רמת השרון או בתחום עיריית הרצליה (שלא כמו כתבתו של שרון יונתן מאותו תאריך), אלא כל כולה של הכתבה הוא הכפשתה הכוללת של האופוזיציה בעיריית רמת השרון גם ללא קשר לאותה אנטנה.


כך למשל אישר מר אטדגי בחקירתו הנגדית, כי הוא לא דיבר עם קאול, עם עורך דין זילברשטיין ועם גולן כלל על האנטנה (עמ' 7 שורות 16 – 17 לפרוטוקול).

גם שרון יונתן שכתב את הכתבות האחרות במקומון בנושא האנטנה אישר בחקירתו הנגדית, כי הוא לא דיבר בנושא זה עם מר קאול. (עמ' 17 שורה 11 לפרוטוקול).

למרות זאת, בכתבה מוגדרים התובעים "פיפו, קאול, גולן, וכל חכמי מגנצא" כמי שממציאים שקרים וזאת על מנת "לעשות הכל כדי שעירייה לא תצליח לתפקד במישרין".

אטדגי כותב כי זו בגידה ומרד באושיות השלטון וכי מסע הצלב שלהם למען ההגינות "סו קולד" היא הורסת את כל ההגון והטוב שבעירייה.

אטדגי כתב, כי הם הטעו עיתונאים "בכל מיני שטיקים על אנטנות" ואחר כך מגלים שהאנטנה היא לא בתחום השיפוט של רמת השרון וכי "זו נבזות. זו איננה טעות אנוש. זה חלק ממסע הסתה...".

בהמשך הכתבה נוקט בלשון רבים "בפעולת תגמול הם משיבים לו... מנכסים לו... ומנהלים נגדו...".

עסקינן אם כך, בביטויים קשים שבוודאי לא מתכוונים לשבח את התובעים.

ג) המבחן בדבר קיום לשון הרע אינו מתמצא בתחושת עלבון סובייקטיבית של מי שעליו נסב אותו פרסום לשון הרע, אלא המבחן הוא אובייקטיבי.


ראה לענין זה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת חשמל פ"ד לא (2) 281, 293. ע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט (4) עמ' 734, וכן ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ פ"ד נח (3) 558, 560.

וכפי שסיכם אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997 בעמ' 110.

"כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר.

הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו משכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו".

ד) אני סבורה, כי במקרה דנן, כאשר באים לבחון את משמעות הדברים שפורסמו וזאת בעיני הקורא הסביר והרגיל, מדובר בפרסום פוגע.

יפים לענין זה הדברים שנאמרו בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג (2) 334, 337-338:

"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים...".

וכן ע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט (4) עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי:

"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי מהותו, לאמר: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שבאותו פרסום...".

מר אטדגי אישר, כי חלק מהביטויים המופיעים בכתבה הם ביטויים קשים ולטענתו, זה סגנונו מאז ומתמיד. (עמ' 6 שורות 22 – 23 לפרוטוקול).

אין בכך כמובן כדי להכשיר את אותו סגנון ולאשר כתיבת דברים שאינם נכונים באופן כה בוטה.

11.לפיכך יש לבדוק, אם הנתבעים יכולים להנות מההגנות בחוק איסור לשון הרע:

א) חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב – מחד, וזכות היסוד לחופש הביטוי – מאידך.


ראה לענין זה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אלון (לוני) הרצקוביץ פ"ד נח (3) 558, ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג (3) 840.

וכפי שצוין על ידי כב' השופט רבלין ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקר תק-על 2006 (4) 1410 (להלן: "פס"ד בן גביר"):

"הזכות החוקתית לחופש ביטוי היא רחבה בהיקפה. על כן, גם ביטוי שיש בו לשון הרע חוסה, בשיטתנו, תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי". (סעיף 11 לפסק הדין).

נקבע לא אחת בפסיקה, כי עיקר תכליתו של חופש הביטוי הוא להבטיח הגנה דווקא לביטויים קיצוניים המעוררים מחלוקת ואף סלידה, שכן דברי נועם לא זקוקים כלל להגנה.

ראה לענין זה: פסק הדין בענין בן גביר בסעיף 33 לפסק הדין וכן בג"צ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל פ"ד לח (2) 393, 411.

ב) בפסה"ד בענין בן גביר, הרחיבו השופטים בזכותו של אדם לשם טוב, ובחשיבותו של חופש הביטוי.

כב' השופט רבלין ציין, את הגנת סעיף 15 לחוק - הגנה לפרסומים דיבתיים, שהם בבחינת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי...".

המחוקק סבר, כי פרסום דעה על אדם הנושא בתפקיד ציבורי ועל ענין ציבורי הוא בעל חשיבות כה רבה, עד כי אין הכרח שהפרסום יהיה דבר אמת ובלבד שייעשה בתום לב. (סעיף 21 לפסה"ד).

12. לפיכך, יש לבדוק האם במקרה דנן, מדובר בהבעת דעה בתום לב:

לצורך כך יש לבדוק שלושה דברים:

א) האם הפרסום הוא הבעת דעה.

בכתבה מביע אטדגי את דעתו על התובעים ועל האופוזיציה בעיריית רמת השרון, הוא כותב עליהם במפורש, שהם שיקרו "סביר שלא ביודעין" והם עושים הכל כדי שהעירייה לא תצליח לתפקד במישרין.

לדעתו מדובר בבגידה ובמרד באושיות השלטון וכי התובעים וחבריהם איבדו צלם ביקורת קונסטרוקטיבית והם הורסים את כל ההגון והטוב שבעירייה מטעם עיתונאים באשר לאותן אנטנות וכי אין מדובר בטעות אנוש אלא חלק ממסע הסתה נגד ראש העיר.


ב) הבעת הדעה היא בקשר לענין ציבורי.

התובעים כולם הם אנשי ציבור. קאול וזילברשטיין הם חברי עיריית רמת השרון ומר גולן היה בתקופה הרלוונטית מהנדס העיר רמת השרון והיה מעורב באופן אישי בענין אותה אנטנה סלולרית.

(באשר לשאלה מי הוא "איש ציבור" ומה הוא "ענין ציבורי" ראה בפסה"ד בענין בן גביר בסעיף 22 לפסק הדין).

ג) תום לב בפרסום:

אדם המביע דעה על איש ציבור ובענין ציבורי, יזכה להגנת החוק רק אם הפרסום נעשה בתום לב.

בפסק הדין בענין בן גביר ציין כב' השופט ריבלין בסעיף 32 לפסק הדין מספר שיקולים שיש לקחתם בחשבון על מנת לבדוק, אם פרסום נעשה בתום לב.

כך למשל בודקים, אם מאחורי הפרסום היתה כוונת זדון. בודקים את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום. בודקים את נושא הפרסום ומושאו – האם הפרסום נסב על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות שלציבור יש ענין בהם. וכן בודקים את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו.

13. במקרה דנן, כפי שציין מר אטדגי בחקירתו הנגדית, הוא בכתבתו לא רצה ליצור דיון ציבורי על האנטנה, אלא דיון ציבורי בנושא: האם תפקידה של האופוזיציה הוא להיות נגד ראש העיר בכל מקרה ובכל מצב גם במקרה של נזק כזה או אחר לתושבי העיר (עמ' 8 שורות 26 – 28 לפרוטוקול).

כלומר, נושא האטנה הוא לא הנושא המרכזי אלא מדובר בכתבה על האופוזיציה ברמת השרון.


בסעיף 27 לתצהיר העדות הראשית שלו כתב אטדגי, כי לא היתה לו כמובן כוונה לפגוע במי מהתובעים.

אם אכן כך הדבר, לא ברור, מדוע הוא מצא לנכון להכניס במפורש לכתבה את שמם של קאול, וזילברשטיין (פיפו), וכן שמו של גולן.

הרי הוא עצמו אישר, כי הוא לא שוחח עם מי מהם בקשר לאנטנה וגם שרון יונתן לא שוחח עם קאול בנושא האנטנה.

מדוע אם כך, היה צורך להזכיר את שמם תוך נקיטת ביטויים קשיים, כגון בגידה, נבזות, מרד באושיות השלטון.

הרי בחקירתו הנגדית הוא אישר, כי הוא לא חושב שהם שקרנים (עמ' 9 שורות 18 – 20 לפרוטוקול) וכאשר נשאל: "האם מישהו מהם הורס את כל ההגון והטוב שבעירייה.

השיב: ת. אני יכול לומר שעל פי מה שאני יודע ולמיטב ידיעתי, ולא בדעה ברורה, בשנתיים האחרונות לא היה שום דבר טוב ברמת השרון לגרסתם...".

כלומר מעבר לעובדה שהם פעלו כאופוזיציה ולא סברו שכל הדברים ברמת השרון הם טובים, לא יכל אטדגי למצוא בהם התנהגות אשר מכניסה אותם לגדר בוגדים, שקרנים וכיוצ"ב.

14. אני סבורה כי במקרה דנן, אין מדובר בהבעת דעה שפורסמה בתום לב לגבי פעילות האופוזיציה ברמת השרון באופן כללי, אלא מדובר במתקפה בוטה נגד התובעים ופעילותם כחברי אופוזיציה תוך ניכוס תכונות של שקרנות, בוגדנות, מרידה, וכיוצ"ב.

פרסום שכזה אינו יכול לחסות תחת הגנת תום לב. מותר לעורך להביע את דעתו אך היא צריכה להיות מבוססת על עובדות כלשהן ולא רק על גחמתו הפרטית. כל עוד הוא לא יודע וגם לא חושב שהם שקרנים ובוגדים, הוא לא יכול לכתוב עליהם בתור עובדה קיימת שהם שקרנים ובוגדים.

איש כמובן לא חושב ברצינות כי מי מהם רצח את ארלוזורוב או שראש העיר רצח את ארלוזורוב או גרם לצונאמי וכיוצ"ב.

אך מי שקורא את הכתבה יכול בהחלט להגיע למסקנה, ולפיה עורך העיתון, על סמך עובדות שידועות לו, הגיע למסקנה ולפיה התובעים הם שקרנים, הורסים את כל ההגון והטוב שבעירייה, ממציאים שקר כדי שהעירייה לא תצליח לתפקיד. מטעים עיתונאים וכיוצ"ב.

קשה לכנות ביטויים אלו בשם "סאטירה", כפי שמנסים הנתבעים לטעון בסיכומיהם.

עם כל הכבוד לחופש הביטוי, יש גם לשמור על שמם הטוב של התובעים גם אם הם אנשי ציבור.

לא ניתן לרמוס באופן אוטומטי את כבודם של אנשי ציבור רק בטענה שהם אנשי ציבור.

ב"כ הנתבעים צרפה לסיכומיה שלושה כרכים עבי כרס, הכוללים פסיקה בתחום לשון הרע.

ב"כ התובעים בסעיף 18 לסיכומיו התייחס לענין זה וציין, כי מדובר בסיכומים שכמוהם כמלאכה אקדמית – מחד גיסא, מילים בסלע במובן "העתק – הדבק היפים לאיזכור בכל משפט לשון הרע העוברים מתיק לתיק ויתכן שאף מפרקליט לפרקליט, ואשר הח"מ שם את שתי ידיו עליהן".

כל פסק דין מתייחס לעובדות שונות ולפרסומים שונים, וברור שלא ניתן לשייך את כל פסקי הדין המופיעים בשלושת הכרכים למקרה שבפנינו.

יצוין, כי דמיון מה לעובדות נשוא התביעה דנן ניתן דווקא למצוא בפסקי הדין שצורפו לסיכומי ב"כ התובעים בענין ראש עיריית בית שאן לשעבר מר פינחס קבלו. (ת.א (שלום-נצרת) 1436/00 מר פנחס קבלו נ' רביב ות.א. (שלום – ת"א) 25776/04 קבלו פיני נ' רביב).

כפי שנכתב מפי כב' השופטת ארבל בע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב אזי שמו הטוב של אדם אינו הפקר רק בשל קיומו של חופש הביטוי.

וכבר נכתב ע"י כב' השופט ריבלין בע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ תק-על 2005 (4) 3500 פסקה 9:

"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע איננה הזכות להשפיל".


באותו פסק דין ציין כב' השופט ריבלין, כי ביקורת רחבה על אנשי ציבור בפועלם הציבורי היא תנאי בלעדיו אין לקיום משטר דמוקרטי חופשי.

נקבע, כי שמו הטוב של איש ציבור אינו הפקר ובהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו, ואין הוא חושף עצמו לכל דבר דיבה.

נקבע, כי חשיבותו של חופש הביטוי גוברת, כאשר מדובר בהבעת דיעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים אך צוין באותו סעיף 9 לפסק הדין:

"...ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של שחיתות, התנהגות בלתי תקינה, מינויים פסולים וכיוצ"ב - גובר משקלה של חירות הביטוי".

במקרה דנן, דבר העורך שבו פורסמו דברי הדיבה לא מתיימרים לחשוף דבר שחיתות או התנהגות בלתי תקינה סצפיפית של כל אחד מהתובעים.

בדבר העורך כתובים באופן כללי וגורף דברי דיבה נגד התובעים, כאשר מייחסים להם באופן כללי תכונות של שקר, הטעייה, בגידה, ו"מרד באושיות השלטון".

במקרה כזה, אין מקום להעדיף את חופש הביטוי בכל מחיר על זכותם של התובעים לשמם הטוב ולמוניטין שצברו לעצמם.

הבעת הדעה אינה נשענת על אמיתות ובאופן שבו היא נכתבה, יש להעדיף את שמם הטוב של התובעים על פני קדושת חופש הביטוי.

לפיכך, ולאור האמור לעיל, אין לאפשר לנתבעים הגנה של פרסום הבעת דעה בתום לב.

15. באשר לאמת בפרסום:

א) הנתבעים לא טענו להגנת "אמת דיברתי".

יחד עם זאת, הם הרחיבו בטענותיהם באשר לטענה ולפיה, מר גולן שהיה מהנדס עיריית רמת השרון טען, כי מדובר באנטנה שהוקמה בתחום רמת השרון, ומשלא היה היתר להקמתה, הרי שהוא הוציא צו להריסתה, וראש העיר לא הסכים לחתום על צו ההריסה.

ב) הנתבעים טענו, כי התברר שראש העיר הוא זה שצדק וכי האנטנה לא היתה כלל בתחום המונציפאלי של עיריית רמת השרון אלא בתחום המונציפאלי של עיריית הרצליה, ועל כן ראש העיר רוכברגר כלל לא היה צריך לחתום על צו ההריסה, וצו ההריסה שחתם עליו מר גולן הוצא ללא סמכות.

ג) הנתבעים הביאו כעד מטעמם, מהנדס מעיריית הרצליה אשר אישר את טענתם ולפיה האנטנה היתה בתחום המונציפאלית של עיריית הרצליה ועל כן ראש עיריית הרצליה הגב' גרמן היא זו אשר חתמה על צו ההריסה.

מר גולן טען, כי כאשר הוא הוציא את צו ההריסה, הוא עשה זאת בתאום עם מהנדס עיריית הרצליה וזאת כיוון שהאנטנה הוקמה ממש על גבול הרצליה ורמת השרון, והוא סבור עד היום, כי היה צורך גם בקבלת היתר לבניית האנטנה מעיריית רמת השרון וגם להוצאת צו הריסה על ידי עיריית רמת השרון וזאת חוץ מההיתר וצו ההריסה שנדרשו מעיריית הרצליה.

ד) בין כך ובין כך, הרי שמר אטדגי אישר, כי כתבתו במהותה לא עוסקת כלל בבענין האנטנה אלא בתפקודה של האופוזיציה בעיריית רמת השרון.

נושא האנטנה נסקר בכתבותיו של שרון יונתן. בכתבותיו הוא סקר את הנושא, ביקש תגובה של עיריית רמת השרון וגם ביקש את תגובתו של מר גולן.

התגובות צוטטו בגוף הכתבות והתובעים לא טענו נגד כתבותיו דבר, וכמובן שלא הגישו תביעת לשון הרע בגינן.
כל מחאתם של התובעים מתייחסת לכתבה שפרסם מר אטדגי, שנושא האנטנה בה, הוא נושא זניח.

ה) ביחס לאנטנה כתב אטדגי: "להטעות עיתונאים בכל מיני שטיקים על אנטנות שרוכברגר נתן או לא נתן להם אישור, ואחר כך בכלל לגלות שהאנטנה לא בתחום השיפוט של רמת השרון, זו נבזות. זו איננה טעות אנוש. זה חלק ממסע הסתה...".

אדטגי בעצמו מאשר כי הוא לא דיבר עם מי מהתובעים ביחס לאנטנות ובוודאי שלא ביקש את תגובתם לאותה
האשמה ולפיה הם הטעו עיתונאים.

מה עוד שהוא מייחס להם מסע הסתה בענין זה, כאשר אין לכך כל תימוכין בעובדות.

ו) גם אם בסופו של דבר התברר, כי האנטנה היא בשטח המונציפאלי של עיריית הרצליה, אין זה הופך את צו ההריסה שעליו חתם מר גולן כמהנדס העיר רמת השרון, למסע הסתה של האופוזיציה ככלל ושל התובעים כפרט נגד ראש העיר.

אי הוודאות באשר למיקום האנטנה היה בגדר עובדה קיימת, וגם העד מטעם הנתבעים שהוא מהנדס בעיריית הרצליה אישר, כי היה צורך לבוא למקום ולבדוק באיזה שטח מונציפאלי נמצאת האנטנה. (עמ' 13 שורות 8 – 10 לפרוטוקול).

ז) גם אם אקבל בחזקת אמת את טענת הנתבעים ולפיה, לא היה צורך בהוצאת צו הריסה על ידי עיריית רמת השרון, אין בכך כדי להפוך אמת את יתר הביטויים שנכתבו בכתבה באופן אישי על התובעים וזאת באופן גורף וללא קשר לאותן אנטנות.

העובדה שהתובעים או לפחות חלקם הם חברי אופוזיציה, שמתנגדים לפעילות זו או אחרת או למינויים אלה או אחרים של ראש העיר, לא הופכים אותם למי שראויים לתוארים המכפישים שנכתבו עליהם בכתבה ואין הצדקה להתיר את דמם של חברי האופוזיציה רק בשל העובדה שהם מתנגדים לפעולותיו של ראש העיר.

בנסיבות אלו, אין לאפשר לנתבעים ליהנות מהגנות החוק.

16. באשר לפיצוי:

א) אני סבורה כי סכום התביעה הוא מוגזם.

במקרה דנן, לא הוכח נזק ממשי ולפיכך יש לראות את התביעה כתביעה כספית שהוגשה ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7 א' לחוק.

האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ולכבוד האדם נעשה לא רק בקביעת האחריות אלא גם בשלב של פסיקת הפיצוי הכספי.

ראה לענין זה: ענין רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח'פ"ד נה (5) 510.

בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי פ"ד מה (2) 489, 493 – 494 נכתב באשר למטרת הפיצויים:

"הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך – למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.

שנית – כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה – נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבורי, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספק ,קוהלת,: ,טוב שם משמן טוב"... הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד...".

ב) בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר ניתן על ידי כב' השופט סגל בעניינו של נתן שרנסקי (ת.א. 1133/99 נתן שרנסקי נ' יולי נודלמן) נפסקו פיצויים גבוהים ונלקחו בין היתר בחשבון הנסיבות של היקף הפרסום והתנהלות הנתבעים לאחר הפרסום.

כב' השופט סגל בסעיף 26 לפסק הדין ציין, כי יש להתחשב גם במידת הרשעות בהתנהגות הנתבע במהלך המשפט ובייחוד בדרך שבה ניהל את הגנתו וכן את העובדה שבאותו מקרה "לענייננו נתגלה היקף וחומר של לשון הרע שאין להם אח ורע הן מבחינת ההיקף, הן מבחינת המעמד הנכבד של המביש, הן מבחינת מעמד המבויש, והן בשל המתקפה הבלתי פוסקת של הנתבע נגד התובע". (מתוך סעיף 37 לפסק הדין).

ג) ולענייננו: אמנם מדובר בלשון בוטה ומשתלחת נגד התובעים, אך אין להתעלם מכך שמדובר בטור של עורך מקומון אשר ביקש להביע את דעתו על האופוזיציה.

דרך התבטאותו אכן חרגה מהדרך הסבירה, גם לעיתונאי, אך אין מדובר במתקפה בלתי פוסקת על אותם תובעים
ומדובר בכתבה חד פעמית באותו נושא, בעוד ש"דבר עורך" קודם במקומון עסק, בין היתר, בשבחי האופוזיציה.

כאשר נשלח מכתב דרישה לנתבעים, עובר להגשת התביעה, ביקשו התובעים לפרסם התנצלות וכן פיצוי כספי של כל אחד מהם על סך של 100,000 ₪, והנתבעים לא היו חייבים להסכים להיעתר למכתב הדרישה כפי שהוא.

בנסיבות אלו אני סבורה, כי די בפיצוי כל אחד מהתובעים בסך של 15,000 ₪ בלבד.

17. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לכל אחד מהתובעים סך 15,000 ₪ (ובסה"כ 45,000 ₪).

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (27/9/05) ועד התשלום בפועל.

ב) כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות התובעים (אגרות בימ"ש) ושכ"ט עו"ד בסכום של 12,000 ₪ + מע"מ (סכום כולל עבור כל התובעים).

סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ג)

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון