אובדן חוזה


השופט ס' ג'ובראן:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' גדות) בתיק א 2848/00, מיום 28.8.2006, אשר דחה את תביעת המערערת, וקבע כי המשיבות לא הפרו את החוזה עם המערערת.

רקע עובדתי

2. המערערת הינה חברת ניהול המתמחה בשיווק וניהול פרויקטים למגורי מבוגרים, המכונים "דיור מוגן". המשיבה 1 הינה חברה קבלנית אשר הקימה את פרויקט "אחוזת בית", בית דיור מוגן ובית חולים סיעודי. המשיבה 2 הינה שותפות רשומה הנתונה לשליטת המשיבה 1, והינה הבעלים של פרויקט "אחוזת בית". לענייננו המשיבות חד הם, ולכן בהמשך הדברים נתמקד במשיבה 1 (להלן: המשיבה).

3.בין המערערת לבין המשיבה החל קשר בראשית שנות ה-90, בנוגע לפרויקט "אחוזת בית". במהלך שנת 1993, סמוך לפתיחתה של "אחוזת בית", הוסכם בין המערערת למשיבה, כי המערערת תחל במתן שירותי ניהול ל"אחוזת בית". הסכם זה לא הועלה על הכתב.

4.בשלהי שנת 1993 ביקשה המשיבה למסד את הקשר עם המערערת, ומנקודה זו ואילך החלה חלופת מכתבים בין המערערת לבין המשיבה בכל הנוגע לתנאי ההתקשרות בין הצדדים. מחלופת מכתבים זו עולה כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת שנסובה בעיקרה על משך ההתקשרות.

5.לאחר שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה, הוחלט לקיים פגישה, על מנת לנסות ולהגיע להסכמות שיהיו מקובלות על שני הצדדים. ביום 22.6.1995 נפגשו הצדדים, ובסוף הפגישה, הועלה סיכום הפגישה על הכתב (להלן: מסמך סיכום הישיבה).

6.לאחר פגישה זו המשיכו הצדדים בקשר ביניהם במשך מספר שנים, ובסוף חודש דצמבר 1999 הודיעה המשיבה למערערת על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, וזאת, על פי טענת המשיבה, בהתאם למסמך סיכום הישיבה. המערערת סברה כי הפסקת ההתקשרות מהווה הפרה של החוזה בין הצדדים, ומשלא הגיעו להסכמה הגישה המערערת תביעה כספית לבית המשפט המחוזי, בגין הפרת חוזה, התעשרות שלא כדין, פגיעה במוניטין ובשמה הטוב.

ההליך בבית המשפט המחוזי

7.המערערת טענה בפני בית המשפט המחוזי כי מסמך סיכום הישיבה מהווה הסכם ניהול, והסכם זה כלל תנאי מפסיק ענייני, אשר רק בהתקיימו קמה למשיבה הזכות לסיים את ההסכם. לטענת המערערת, רשאית המשיבה להפסיק את הקשר רק אם הפרויקט נכשל, וכחיזוק לטענתה הציגה המערערת ראיות שונות אשר מבססות, לטענתה, את העובדה כי
נציגי המשיבה הציגו בפניה מצגים והתחייבויות כי כל עוד הפרויקט יצליח, ההתקשרות בין הצדדים תימשך. בנוסף טענה כי פרשנותה למסמך הסיכום מתאימה לעמדה שהציגה בפני המשיבה משך זמן רב, כי היא מעוניינת בהסכם התקשרות ארוך טווח. המערערת טענה כי במועד הפסקת ההתקשרות הפרויקט הצליח, ולכן המשיבה הפרה את תנאי ההתקשרות עימה. לחילופין, טענה המערערת בסיכומיה כי המשיבה הפרה את הסכם הניהול כאשר הפסיקה את ההתקשרות עימה באורח חד צדדי ללא התראה או הודעה מראש, ומבלי שתינתן לה הזדמנות סבירה לתקן את הפרות החוזה מצידה, ככל שהיו כאלה.

8.המשיבה טענה בפני בית המשפט המחוזי כי אין לראות במסמך הסיכום הסכם ניהול, אלא לכל היותר הצהרת כוונות בלתי מחייבת בין הצדדים. בנוסף טענה, כי בכל מקרה, לא הפרה את הסכם ההתקשרות עם המערערת. לטענתה לא ניתן לפרש את מסמך סיכום הישיבה כקובע תנאי מפסיק, המתנה את הפסקת ההתקשרות בכישלון הפרויקט. לטענתה פרשנותה של המערערת נוגדת את עמדתה העקבית של המשיבה במשך כל שנות ההתקשרות, כי אינה מוכנה להתחייב לתקופת התקשרות ארוכה, ואילו פרשנות המערערת למסמך הסיכום שומטת את הקרקע מתחת לעמדתה זו.

9.ביום 28.8.2006 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' גדות). בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של המערערת, וקבע כי לא ניתן ללמוד מלשונו של מסמך הסיכום כי קיימת התחייבות לפיה ההתקשרות תימשך כל עוד הפרויקט מצליח. בית המשפט המחוזי קבע כי התנגדותה הברורה והמפורשת של המשיבה להתקשרות לתקופה ארוכה מצאה את ביטויה באופן ברור ומפורש במסמכים רבים, והמערערת הייתה מודעת לכך.

10. בית המשפט המחוזי בחן את מסמך סיכום הישיבה וקבע כי:

"גם במסמך זה התנגדות הנתבעות להתקשרות ארוכת טווח היא ברורה ומשפטית, כשנקבע כי לא תהא התקשרות בכתב או בעל-פה לתקופות ארוכות טווח אלא על בסיס שנתי.
כשהמסמך מדבר על התקשרות עתידית הוא מפרט הצהרת כוונות ולא התחייבות משפטית.
כשהמסמך מתייחס ל"הפרות ההסכם" ע"י התובעת בהקדשת פחות מהזמן הנדרש, נוקט שוב המסמך מינוח משפטי וקובע כי במקרה כזה "הקשר יופסק".

מכלל הן אתה שומע לאו:

א. אין התקשרות בכתב ובעל פה לתקופה ארוכה אלא ההתקשרות היא על בסיס שנתי (הסכם משפטי).

ב.יש "מלוא הרצון בהמשך הקשר" (הצהרת כוונות).

ג.אם התובעת לא תקדיש מספיק זמן לאחוזת בית – ייפסק הקשר (הפסקת ההסכם – מונח משפטי)."

על בסיס חלוקה זו של מסמך סיכום הישיבה, וכן, על בסיס כלל חומר הראיות הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיבה לא התחייבה להתקשרות ארוכת טווח, וכי ההתקשרות אינה תלויה בהצלחת הפרויקט אלא תלויה בהחלטתה של המשיבה.

11.בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערערת כי היא זכאית לפיצוי משום שהמשיבה הפסיקה את ההתקשרות באופן חד צדדי, בלא שניתנה לה כל התראה או הודעה מראש על כוונתן לעשות כן. בית המשפט המחוזי קבע כי: "התובעת לא ביקשה לפצותה, במסגרת הסעדים להם טענה, בגין אי מתן הודעה מוקדמת. משום כך אין התובעת זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת." בנוסף בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי התנהגותה של המשיבה מהווה מצג שווא ותרמית, וקבע כי "טענות התובעת למצג שווא רשלני ותרמית לא נטענו בכתב התביעה, הן מהוות הרחבת חזית ולפיכך דינן להידחות".

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

12.המערערת חוזרת על טיעוניה העיקריים בבית המשפט המחוזי. היא טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את פרשנותה למסמך סיכום הישיבה ולמכלול הנסיבות שהובילו לגיבושו של מסמך זה. ראשית, היא טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה, בכך שחילק את המסמך לחלקים בעלי נפקות משפטית, ולחלקים ללא נפקות משפטית, כאשר, לטענתה יש לתת נפקות משפטית לכל חלקי מסמך סיכום הישיבה. שנית, טוענת המערערת כי יש לפרש את מסמך סיכום הישיבה, כך שקיים בו תנאי מפסיק אשר קובע כי ההתקשרות בין הצדדים תיפסק רק כאשר הפרויקט יכשל בצורה ממשית. שלישת, טוענת המערערת כי סיבותיה של המשיבה להפסקת ההתקשרות, עולים כדי חוסר תום לב. רביעית, טוענת המערערת כי התנהגותם של מנהלי המשיבה מהווה תרמית ומצג שווא, ומכאן ששגה בית המשפט המחוזי שדחה את טענותיה מטעם של הרחבת חזית אסורה. לבסוף, היא טוענת, טענה חילופית, כי גם אם רשאית הייתה המשיבה להפסיק את ההתקשרות, הרי היא לא הייתה רשאית לעשות כן ללא כל הודעה מוקדמת או התראה מראש. ומכאן, כי שגה בית המשפט המחוזי שדחה את טענתה זו מטעמים דיוניים.


13.המשיבה אף היא חוזרת על עיקרי טיעוניה בבית המשפט המחוזי, וסומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי עמדתה לא להתקשר לטווח ארוך עם המערערת הייתה עקבית במשך כל השנים. כמו כן, טוענת המשיבה כי פרשנותה של המערערת למסמך סיכום הישיבה אינו מתיישב עם נוסח המסמך, ועם דיני הפרשנות בפרט ודיני החוזים בכלל. בנוסף, טוענת המשיבה כי כל טענות המערערת שאינן נוגעות לפיצוי קיום על פי דיני החוזים או לפיצוי בגין התעשרות שלא כדין, פגיעה במוניטין ופגיעה בשם טוב מהווים הרחבת חזית אסורה או בקשת סעד שלא נטען.

דיון

14. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת למשך ההתקשרות ולנסיבות בהם יכלה המשיבה להתיר את הקשר עם המערערת. על מנת להגיע ללב ליבה של המחלוקת, ייבחן בתחילה תוקפו המשפטי של מסמך סיכום הישיבה. בהמשך, ובהתבסס על המסקנה שתוסק, תיבחן הטענה לפיה במסמך סיכום הישיבה קיים תנאי מפסיק. בהתאם לאלו תיבחן עיקרה של המחלוקת, קרי, פרשנותו של מסמך סיכום הישיבה. בהתאם לפרשנותו של המסמך ייבחן האם המשיבה הפרה את האמור בו. לאחר מכן אדון בטענות הנוספות שהעלתה המערערת, קרי, האם התנהגות המשיבה מהווה חוסר תום לב, וכן האם יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, בכל הקשור לטענת התרמית ומצג השווא, ובקשת הסעד בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

תוקפו של מסמך סיכום הישיבה

15. השאלה הראשונה העומדת לפנינו הינה תוקפו של מסמך סיכום הישיבה. האם מסמך זה מהווה חוזה משפטי מחייב, או שמא הסכם שאינו בעל תוקף משפטי (ראו אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי פרשנות החוזה 115 (2001) (להלן:ברק, פרשנות החוזה))? רק לאחר שנקבע מהו תוקפו של מסמך סיכום הישיבה, נוכל לפנות לכללי הפרשנות, אשר ישיבו לנו על השאלה מהו מובנו של המסמך (ראו ברק, פרשנות החוזה, עמ' 117, וכן ראו באופן כללי על היחס בין תוקפה של נורמה לבין מובנה בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 411 (1995)).

16.מפאת חשיבותו של תוכן מסמך סיכום הישיבה לצורך הדיון בתוקפו, אני אביא אותו ככתובו וכלשונו:

"הצדדים הגיעו לידי סיכום כדלקמן:

תקופת הניהול ושרותי הניהול בית האבות "אחוזת בית" ברעננה

הוסכם שלא תהיה התקשרות בכתב או בעל-פה לתקופה ארוכת טווח. ההתקשרות תהיה אך ורק על בסיס שנתי. יוחי שנידר וספי שלגי [נציגי המשיבה] הבהירו כי כל עוד הם יהיו שבעי רצון מהניהול, מאוירה חמה בבית והרגשה טובה של הדיירים, יהיה להם מלוא הרצון בהמשך הקשר עם "אמריקר". מאידך, אם הם יחושו כי צבי הנדלר ואילן תמיר [נציגי המערערת] מקדישים ל"אחוזת בית" פחות מהזמן הנדרש, האוירה, התפעול, השיווק והרווחיות של "אחוזת בית" נפגעים, הקשר ייפסק".

בנוסף במסמך הסיכום נכתב כי המערערת תקבל בונוס חד פעמי בסך 100,000 דולר ארה"ב, וכן בונוס שנתי בסך 5% מהרווח התפעולי לפני מס, בנוסף לתמורה החודשית המשולמת למערערת.

17.כאמור, בית המשפט המחוזי חילק את הפרק הנוגע למשך ההתקשרות במסמך סיכום הישיבה לחלקים שונים, בהתאם לתוקפם המשפטי. בית המשפט המחוזי קבע כי הסיכום שההתקשרות היא על בסיס שנתי, מהווה הסכם משפטי מחייב (להלן: חלק א). בהמשך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי החלק המדבר על התקשרות עתידית מהווה הצהרת כוונות בלבד ולא התחייבות משפטית (להלן: חלק ב), ואילו כשהמסמך מתייחס ל"הפרות ההסכם" על ידי המערערת בשל הקדשת פחות מהזמן הנדרש וכו', נוקט שוב המסמך מינוח משפטי וקובע כי במקרה כזה "הקשר יופסק", ולכן מדובר בחלק בעל תוקף משפטי (להלן: חלק ג).

18. אקדים ואומר כי מקובלת עלי טענת המערערת כי נפלה טעות בידי בית המשפט המחוזי כאשר חילק את מסמך סיכום הישיבה לחלקים בעלי תוקף משפטי ולחלק שהינו חסר תוקף משפטי. נקודת המוצא לבחינת תוקפו של הסכם הינה כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים, כפי שציין בית משפט זה בעבר:

"השאלה אם מסמך מסוים הינו חוזה או הסכם ג'נטלמני תלויה, בראש ובראשונה, בכוונת הצדדים למסמך. אם הצדדים גמרו בדעתם ליצור חיובים משפטיים, המעניקים זכויות ומטילים חובות בתחום המשפט, הרי זה חוזה, ודיני החוזים חלים עליו. אם, לעומת זאת, לא הייתה גמירת-דעת של הצדדים ליצור חיובים משפטיים כאלה, אין זה חוזה אלא הסכם ג'נטלמני, ואין דיני החוזים חלים עליו... כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מכל הנסיבות השייכות לעניין, עשויה לגבור אפילו על התבטאות הצדדים" (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 869 (1994) (להלן:פרשת לוין)).
(ראו גם ע"א 6490/97 אלחג' נ' אבו עקל, פ"ד נג(2) 49, 55 (1999), וכן, גבריאלה שלו
"הסכמים ג'לטלמניים (שם זמני)" משפטים לב 3 (2002); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 23 (2005) (להלן: שלו);Wendell Holmes, The Freedom not to Contract, 60 Tul. L. Rev. 751 (1986)).

בחינת כוונת הצדדים תעשה על ידי מתן דגש על בחינה אובייקטיבית וגילוי החיצוני של ההסכמה. כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים נלמדת מהתבטאות הצדדים, התנהגותם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה ( ראו 1932/90 פרץ בוני הנגב נ' בוחבוט, פ"ד מז(1) 357, 365 (1993). ראו גם שלו, עמ' 135). כפי שציין בית משפט זה:

"קיומה של גמירת-דעת נבחן באספקלריה של האדם הסביר וההגון במעמדם של הצדדים לחוזה הקונקרטי ... מבחן זה, שעל-אף קיומם בו של מרכיבים סובייקטיביים הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי, בא להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני לחוזה" (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577 (2001))

כמו כן, בחינתו של טקסט וחילוץ כוונת הצדדים צריכה להיעשות מתוך הרמוניה ותוך זיקה בין כול חלקי הטקסט (ראו ע"א 324/63 סגל נ' חברת גורג'ני מג'י בע"מ, פ"ד יח(4) 371, 373 (1964); ע"א 308/63 חלקה 87 בגוש 7149 (בת ים) בע"מ נ' פלטניק, פ"ד יח(1) 189, 193 (1964); ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 579 (1985); ע"א 4724/90 א.ש.ת כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מו(3) 570, 580 (1992); ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 653 (1992); ע"א 9236/03 ברוך מקל בע"מ נ' צח השקעות בע"מ, פ"ד נט(2) 268, 279 (2004); ע"א 6018/03 אוליאור נ' מסא א.א יזום וניהול נכסים בע"מ, פס' 16 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 21.7.2007). ראו גם ברק, פרשנות החוזה, עמ' 450), כפי שציין בית משפט זה:

"כידוע, לא ניתן לדלות את כוונתם של הצדדים... מתוך תניה בודדת ובמנותק מהקשרם של הדברים ומתכליתו הכלכלית של ההסכם. על כוונת הצדדים לומדים מתוך ההסכם כמכלול אחד שלם הבא להגשים את תכלית העיסקה" (הדגשה במקור, ס' ג'') (ע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ' "אורות" מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נא(5) 273, 284 (1997)).

יפים לעניין זה גם דברי השופט כהן:


"את ההסכם בין הצדדים יש לקרוא בהקשר אחד וכחטיבה אחת, ואין להוציא מתוכו משפט אחד ולפרשו כאילו הוא חי הנושא את עצמו ואין בינו לבין יתר התניות לא קשר ולא זיקה" (ע"א 579/61 מרכז וולובלסקי בע"מ נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד טז(3) 2156, 2164 (1962)).

19.לאור האמור, מתקשה אני לראות כיצד ניתן לחלק את מסמך סיכום הישיבה לחלקים בעלי תוקף משפטי ולחלק שאינו בעל תוקף משפטי. ישנם מספר שיקולים אשר תומכים במסקנה כי יש לראות בכל מסמך סיכום הישיבה כחוזה, קרי, מסמך בעל תוקף משפטי.

ראשית, הסתכלות כוללת על נסיבות יצירת המסמך מלמדת כי לצדדים הייתה כוונה ברורה ליצירת יחסים משפטים. מדובר במסמך אשר נוסח לאחר חלופת מכתבים ארוכה, תוך כדי פעילות עסקית שמבצעת המערערת בעבור המשיבה ועל מנת להגיע להבנות ביחסים העסקיים בין הצדדים. כך לדוגמא, מתאר מר אילן תמיר (מנהלה של המערערת) את הפגישה שהולידה את מסמך הסיכום:

"ואכן תוך ימים ספורים, ב-22 ביוני 1995, התכנסנו...במשרדי המשיבה, כדי להעלות את תנאי ההתקשרות בינינו על הכתב... מר הנדלר ואנוכי הסכמו להצעת המשיבה, לחצנו ידיים, וכתב ההסכם המוצע, ככתבו וכלשונו, נחתם על ידי הצדדים"(סעיף 38 לתצהיר עדות ראשית של מר אילן תמיר).

וכך מתאר את הדברים מר יוסף שלגי (יו"ר המשיבה):

"ביוני 1995, לאחר שההתכתבויות בין מר שני לבין מר תמיר לא הובילו להסדרת יחסי הצדדים בכתב, נערכה פגישה במשרדי המשיבה... כהכנה לישיבה העלתה המשיבה על הכתב סיכום לחתימת הצדדים... בישיבה קיבלו נציגי התובעת את הסבריי... וחתמו על סיכום הדברים"(סעיף 12-13 לתצהירו של מר יוסף שלגי).

ממכלול הנסיבות שהביאו ליצירת המסמך נלמד כי הצדדים התכוונו כי מסמך סיכום הישיבה יהווה מסגרת למיסוד היחסים העסקיים ביניהם, וברור כי הייתה כוונה ברורה ליצירת יחסים משפטיים.

שנית, הסתכלות פנימה לתוך המסמך אינה מאפשרת את ההפרדה שערך בית המשפט המחוזי. המסמך מדבר בשלושה נושאים: הראשון, משך ההתקשרות, השני, בונוס חד פעמי, השלישי, בונוס שנתי. ברור לכל, והעניין כלל לא עמד לדיון, כי ההסכמות בדבר הבונוסים מהווים התחיבות חוזית. הדיון נסוב אודות הנושא הראשון, משך ההתקשרות. לא נראה
כי ניתן לקבוע שחלק א' וחלק ג' בנושא הראשון הינם בעלי תוקף משפטי, ואילו חלק ב' מהווה הצהרת כוונות בלבד, ללא תוקף משפטי. את המסמך יש לקרוא כיחידה אחת כוללת המהוה חוזה בין הצדדים. חלקים ב' ו- ג' מהווים את שני הצדדים של אותו המטבע, ואף יש ביניהם לשון חיבור "מאידך". ההפרדה ביניהם לחלק חוזי, ולחלק שאינו חוזי הינה מלאכותית, ואינה תואמת את ההלכה לפיה יש לבחון את הכתוב כמכלול שלם.

שלישית, בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על הלשון המשפטית שיש בחלקים א' ו-ג' ואשר נעדרת בחלק ב'. איני מקבל את המסקנה שחלק ב' נוקט בלשון שונה משאר החלקים, אך גם אם טענה זו נכונה, אין בה כדי לבסס את מסקנת בית המשפט המחוזי. את מסמך סיכום הישיבה לא כתבו עורכי דינם של הצדדים, ולא נראה כי הצדדים נתנו את דעתם לכך שחלק ב' מנוסח באופן "שאינו משפטי" אל מול "נוסח משפטי" של שאר חלקי המסמך. אין מקום להתנות קיומו של תוקף משפטי בסוג הלשון שבה נוקט הטקסט. סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן:חוק החוזים), קובע:

תוכנו של חוזה
24. תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים.

פרופ' ברק מציין לעניין לשון החוזה, כי:

"לשון החוזה, כלשון בני אדם, היא עשירה ומגוונת. אין חובה על הצדדים לחוזה לנסח את דבריהם במטבעות לשון נתונות. אין הם חייבים להיעזר במומחים למשפט בניסוח חוזיהם. לא רק תוכנו של החוזה, אלא גם לשונו של החוזה, היא ככל שהצדדים מצאו לנכון" (ברק, פרשנות החוזה, עמ' 359).

מכאן שלשון משפטית אינה צריכה להיות בעלת משקל מכריע לסיווגו של מסמך סיכום הישיבה, אלא כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים, היא בעלת המשקל המכריע. דברים ברוח דומה אמר בית משפט זה בעבר:

"נניח כי הוראה במסמך, הנושא כותרת של חוזה, אומרת שאין תוקף משפטי לאותו מסמך או שההתחייבויות באותו מסמך הן התחייבויות של כבוד ולא חיובים משפטיים, או שהיא נוקטת לשון דומה. אף-על-פי-כן, אם ברור מתוך יתר ההוראות של המסמך, כמו גם מנסיבות אחרות הכרוכות בעריכת המסמך, שהצדדים התכוונו ליצור חוזה בעל תוקף משפטי, תגבר הכוונה על אותה הוראה. שוב, הוראה כזאת תהיה נתון חשוב, שיש לקחתו בחשבון שעה שבאים לקבוע את מעמד המסמך. אך, כמו בכותרת, אין היא בהכרח נתון יחיד ומכריע. ההכרעה לעניין מעמדו של המסמך תלויה במכלול הנסיבות השייכות לעניין זה" (פרשת לוין, עמ' 870).

לבסוף, יש לתת את הדעת לחזקה כי כאשר ישנן מספר אפשרויות יש להעדיף את האפשרות המקיימת את החוזה (ראו סעיף 25(ב) לחוק החוזים, וכן, ע"א 270/75 רמד בע"מ נ' חברת ווסטצ'סטר בע"מ, פ"ד כט(2) 813, 815 (1975); ע"א 394/82 מייזלר נ' המועצה המקומית נשר, פ"ד לז(4) 42, 48 (1982); ע"א 702/80 גלפנשטיין נ' אברהם, פ"ד לז(4) 113, 119 (1983); ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים, פס' 31 לפסק דינה של השופטת ברלינר (טרם פורסם, 22.1.2007)). חזקה זו קיימת גם במקרים בהם "מועלית טענה כי החוזה – או סעיף מסעיפיו – אינו 'קיים' או אינו 'תופס' או 'בטל'" (ברק, פרשנות החוזה, עמ' 601). חזקה זו שומרת על הביטחון הודאות וההרמוניה בשיטת המשפט (ברק, פרשנות החוזה, עמ' 597). מכאן שגם במקרה שלפנינו יש טעם לתת תוקף משפטי לדברים שהעלו הצדדים על הכתב, מכיוון שאנו יוצאים מתוך הנחה כי הצדדים לא השחיתו מילים לשווא. מכל מקום, לא נראה כי נסתרה חזקה זו.

בסיכומו של דבר הגעתי לכלל מסקנה כי מסמך סיכום הישיבה על כל חלקיו מהווה חוזה משפטי. מכאן פתוחה הדרך להפעלת כללי הפרשנות על חוזה זה לשם בחינת מובנו, שהרי יש להבחין בין התוקף המשפטי של המסמך לבין פרשנותו. המובן שיש לתת לחוזה בין הצדדים, הוא העומד בבסיס המחלוקת בעניינינו.

האם מסמך סיכום הישיבה קובע תנאי מפסיק?

20. המערערת טוענת כי מסמך סיכום הישיבה קובע תנאי מפסיק. מבלי להיכנס לפרשנות המערערת לתוכנו של התנאי, אין בידי לקבל את עצם הטענה. עוסקים אנו במינוחים משפטיים ברורים וידועים לכל, לכן מתקשה אני לראות את הבסיס לטענה לפיה בחוזה קיים תנאי מפסיק.

21.סעיף 27(א) לחוק החוזים קובע כי:

חוזה על תנאי 27. (א)חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מפסיק).

ידוע הוא, ככלל, כי תנאי מפסיק הינו תנאי חיצוני לחוזה, שאינו תלוי בצדדים לחוזה, והינו מאורע בלתי ודאי (ראו שלו, עמ' 468).לעניין ההבחנה בין תנאי לבין תניה חוזית ציין בית משפט זה:


"על הבחנה בין תנאי לבין תניה חוזית עמדה פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים:

'תנאי הוא אירוע בלתי-ודאי, חיצוני לחוזה, המתנה את החוזה. שתי דרישות עיקריות טמונות אפוא בהגדרת תנאי: דרישת חוסר-הוודאות ודרישת החיצוניות.
...משמעות הדרישה שהתנאי יהיה אירוע חיצוני לחוזה היא שלילית, כלומר: שהתנאי לא יהיה תלוי רק בהתנהגות הצדדים לחוזה. עם זאת, גם פעולה של אחד הצדדים עשויה להיות תנאי. תנאי כזה, הנתון בידי צד לחוזה, נקרא בלטינית condicio potestativa, ובאנגלית –potestative condition. תנאי פוטסטטיבי יאיין את החוזה אם הוא מתייחס לפעולה שרירותית, כלומר: לפעולה שהמתקשר יעשה רק כדי לקיים את התנאי. למשל: התניית החוזה בתנאי 'אם ארצה'. תנאי כזה מרוקן את החיוב החוזי מתוכנו, באשר הוא משאיר את שאלת ביצועו לשרירות-רצונו של צד לחוזה. לעומת זאת, תנאי פוטסטטיבי אפשרי הוא, למשל, התנאי 'אם אעבור לגור באילת' או 'אם אנשא במשך השנה הקרובה'. אולם על-פי-רוב מתייחס תנאי לאירוע שהוא חיצוני לחוזה ולהתנהגות הצדדים. אירוע התלוי בהתנהגות אחד הצדדים או המוסדר על-ידי החוזה הוא בדרך-כלל בגדר תנייה חוזית, שאי-קיומה מהווה בסיס לעילת תביעה בגין הפרת החוזה'.

וכן ג' טדסקי ... הסבור כי "אותו מעשה של פלוני אינו יכול להיות הן פעולה מחויבת (מעשה in obligatione), הניתנת לתביעת הזכאי, ובו בזמן אף מושא לתנאי (מעשה in condicione), שפלוני בן-חורין לעשותו או לא לעשותו".(ע"א 7398/00 גולדברג נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל אביב-יפו, פ"ד נז(6) 730, 742 (2003)).
(ראה גם רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, פ"ד מה(4) 405, 426 (1991); גביראלה שלו "תוכן החוזה" פירוש לחוקי החוזים 103 (עורך גד טדסקי, 1988); דניאל פרידמן "הערה למושג חוזה על תנאי שבסעיף 27 לחוק החוזים" עיוני משפט ח 578 (1981); Gad Tedeschi, On the Efficacy of a Conditional Contract, 18 Isr. L. Rev.7 (1983) ).

22.מן האמור נלמד כי לא ניתן לכנות את התניה בדבר משך ההתקשרות כתנאי מפסיק, שהרי מדובר באירוע שאינו חיצוני לחוזה, אלא תלוי בצדדים לחוזה, כפי שציין מר אילן תמיר (מנהלה של המערערת):

"ההסכם כלל אפוא התחייבות כי הקשר בין הצדדים לא יפסק, כל עוד לא מתחוללת פגיעה של ממש בפרויקט בגלל מחדלי אמריקר" (הדגשה שלי, ס' ג'') (סעיף 40 לתצהירו של מר אילן תמיר).


אם נפרש תניה זו כתנאי מפסיק, נוכל לומר כי המערערת הייתה רשאית, מבלי להפר את החוזה, לפגוע בפרויקט ולגרום לכישלונו, שהרי התוצאה של פגיעה בפרויקט הינה אך ורק הפעלת התנאי המפסיק. מכאן נראה כי הפרשנות בדבר קיומו של תנאי מפסיק אינה נובעת מאומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, ובוודאי שלא מתכליתו האובייקטיבית של חוזה מסחרי (ראו ברק, פרשנות החוזה, עמ' 547). ביצוע העבודה בצורה שאינה מביאה לכישלונו של הפרויקט, הינה חלק מתנאי החוזה בין הצדדים, ומכאן "פירוש שלפיו מדובר בהתחייבות חוזית, מוציא את הפירוש כי מדובר בתנאי מפסיק" (פרשת גולדברג, עמ' 734). למעלה מן הדרוש, אבהיר כי הכרעתי בנקודה זו אינה בוחנת את הפרשנות שנתנה המערערת לתוכן התנאי, אלא אך ורק לשאלה האם על פי דיני החוזים עסקינן בתנאי מפסיק.

23.לאחר שפילסנו את דרכנו והסקנו כי מסמך סיכום הישיבה הינו חוזה שאינו בעל תנאי מפסיק, הגענו ללב ליבה של המחלוקת – מהו פירושו של החוזה, ובייחוד מהי פירושה של התניה בדבר משך ההתקשרות. לסוגיה זו נפנה כעת.

פרשנותו של מסמך סיכום הישיבה

24.פרשנותו של חוזה נלמדת כידוע מאומד דעתם הסובייקטיבי והמשותף של הצדדים, על פי לשון החוזה והנסיבות בהן הוא נערך ונחתם (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום, פ"ד מט(2) 265, 311 (1995) (להלן:פרשת אפרופים); ד"נ 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.2006) (להלן:פרשת ארגון מגדלי הירקות); ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ (לא פורסם, 4.2.2009); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 388-387 (2004); ברק, פרשנות החוזה, עמ' 287). בהיעדר אפשרות להתחקות אחר כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים, נעזר הפרשן בכלי ניתוח אובייקטיביים ויבחן את אומד דעת הצדדים לאור הסכמים מאותו סוג וטיפוס ובהתחשב במטרות שהיו מנסים להשיג במקרה זה "צדדים סבירים והוגנים". בעניין זה ציינתי בפרשת ארגון מגדלי הירקות:

"ההלכה יצרה קשר הרמוני הדוק, שאינו ניתן להפרדה, בין לשון הטקסט לבין התנהגות הצדדים ונסיבות כריתת החוזה. הפרשנות משלבת הן את לשון החוזה והן את הנסיבות ולא ניתן להפריד בין הגורמים השונים. פעולת הפרשנות הפכה לרציפה, כך שהיא מביאה אותנו לתוצאה אחת.
… דעת הרוב בהילכת אפרופים קבעה, בין היתר, כי אם אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד
הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף ובמקרה כזה יפורש החוזה על-פי תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה היא:

'המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך 'אופייה מהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים...'. ...לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא-ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות...'".

25.כאשר בוחנים את הכוונה העולה מלשון החוזה ומן הנסיבות שהובילו לכריתתו נראה כי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים אינו עולה בקנה אחד עם טענות המערערת. החוזה מדבר בצורה ברורה על כך שלא תהיה התקשרות "לתקופה ארוכת טווח. ההתקשרות תהיה אך ורק על בסיס שנתי" (הדגשה שלי, ס' ג''). לא ניתן לפרש משפט זה בכיוונים שונים. הלשון ברורה וחדה. לא ניתן ללמוד גם מהמשך הדברים ומן הנסיבות כי קיימת התחייבות להמשיך את הקשר כל עוד לא מתחוללת פגיעה של ממש בפרויקט, כפי שטוענת המערערת. קביעתי זו מבוססת על מספר טעמים.

ראשית, מלשון החוזה לא ניתן להסיק כי הקשר ימשך כל עוד הפרויקט מצליח. פרשנות זו מאיינת לחלוטין את תניית הפתיחה של החוזה, שהרי אם הקשר ימשיך כל עוד הפרויקט מצליח, אז מדוע כתוב במפורש כי לא תהיה התקשרות לתקופה ארוכת טווח, והתקשרות היא אך ורק על בסיס שנתי? אם כן, עולה השאלה מה הפרשנות של המשך הדברים (חלקים ב' ו-ג'). הפרשנות הנכונה של החוזה הינה כי, חידוש הקשר מדי שנה יהיה בהתאם לרצונה והחלטתה של המשיבה. לשון החוזה בעניין מפורשת – "כל עוד הם יהיו שבעי רצון", ו - "אם הם יחושו", ומכאן ברור כי החוזה מצביע על הגורם שיכול להפסיק את הקשר – המשיבה, בהתאם לרצונה הסובייקטיבי. כל פרשנות אחרת אינה מתיישבת עם הלשון הברורה של החוזה. אמור מעתה, החוזה הינו לתקופה קצובה של שנה, והוא יתחדש על פי החלטת המשיבה בהתאם לשביעות רצונה הסובייקטיבי (ראו Restat 2d of Contracts, § 228, Illustrations 1, וכן, דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 61 (2003) (להלן: פרידמן וכהן)), מובן כי רצונה כפוף, כמו כל זכות חוזית, לעקרון תום הלב, ועל כך אדון בהמשך.

שנית, נסיבות כריתת החוזה אף הן מלמדות כי אין מקום לפרשנותה של המערערת. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי אשר בחן את מכלול הראיות בתיק, שמע את העדויות מפי אומרם, וקבע כי:

"מהראיות בתיק עולה כי גם במו"מ לקראת ההתקשרות לא הסכימו הנתבעות להתחייב להתקשרות לאורך זמן, אשר המשכיותה מותנית בהצלחת הפרויקט בלבד... מעדויות אלה עולה כי ההתקשרות בין הצדדים, עובר להסכם הניהול, לא כללה התחייבות לטווח ארוך, וכי היתה מצד הנתבעות הבעת רצון ונכונות להמשיך את הקשר עם התובעת כל עוד היא שבעת רצון מהניהול על ידה ... מסרוב הנתבעות לחוזה כתוב עולה כי נציגי הנתבעות לא היו נכונים "לכבול" עצמם לתובעת ולא היו נכונים גם להתחייב להתקשרות ארוכת טווח, או להתקשרות 'תמידית' אשר בהכרח תימשך כל עוד הפרויקט מצליח".

נראה כי גם המערערת לא ראתה, עובר למסמך סיכום הישיבה, כי משך ההתקשרות יהיה לתקופה בלתי מוגבלת, עד אשר הפרויקט יכשל, ואף היא הציעה כי ההחלטה על הפסקת ההתקשרות תהיה בידי המשיבה. כך לדוגמא במכתב מיום 6.10.1994, הציעה מנהלה של המערערת, את ההצעה הבאה, לעניין משך ההתקשרות:

"אחוזת בית מתקשרת עם אמריקר לניהול הפרויקט לתקופה שתמשך 10 (עשר) שנים ... מוסכם, כי סיום ההסכם קודם זמנו מסור להחלטתו האישית של יוחי שניידר וכן מוסכם, כי יוחי שניידר יקבע את שיעור הפיצוי המגיע לאמריקר, אם אמנם יתבטל ההסכם קודם זמנו" (הדגשה במקור, ס' ג'').

שלישית, בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה, יש לתת את הדעת לחזקה פרשנית כי חוזה אינו נערך לצמיתות, כפי שניתן להבין מפרשנותה של המערערת. גישתה של המערערת הינה שהקשר צריך להימשך ללא הגבלה, כל עוד הפרויקט מצליח. החזקה כי חוזה לא נערך ללא הגבלת זמן לא נסתרה על ידי המערערת. לעניין זה קבע בית המשפט כי:

"חוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פס' 14 לפסק דינו של השופט זמיר (לא פורסם, 3.5.1994)). (ראו גם ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477 (1974); ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 (1990) (להלן: פרשת זוהר); ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ, פ"ד מז(2) 429 (1993)).

בעניין אחר ציינתי כי:

"הפסיקה אימצה את גישת המשפט האנגלי והאמריקני, שלפיה הנחת המוצא הינה כי חוזה נעשה לתקופה מוגבלת, וכי צדדים שלא קבעו בהסכם מועד לסיומו, לא התכוונו כי הקשר
ביניהם יימשך לעולמי עד. כמו כן נקבע כי תחולתה של הנורמה אינה מותנית בסיווג החוזה, והיא חלה לא רק על חוזים מסחריים, אלא על כל חוזה, יהא תוכנו אשר יהא. סיכם את ההלכה באנגליה פרופ' Atiyah, באומרו:

'...there are many contracts of a continuous nature in which the relationship is entered into without specifying any time-limit, and yet which are clearly not intended to be permanent. In these contracts it is permissible for one party to give notice to the other of his intention to bring the relationship to an end...'

(ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4) 106, 130 (2004)).

ממכלול הדברים עולה כי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, כפי שעולה מלשון החוזה ומן הנסיבות, מצביע על כך כי כוונתם לא הייתה להיקשר ללא הגבלת זמן, כל עוד הפרויקט מצליח. המסקנה הפרשנית הברורה היא שמשך ההתקשרות הוא לשנה ומתחדש בהתאם להחלטת המשיבה, לאור שביעות רצונה ובהתאם לעקרון תום הלב. כמו כן, ראוי לציין כי פרשנות זו אינה גוררת פגיעה בתמורה החוזית לה זכאית המערערת, שהרי המערערת קיבלה את התמורה עבור התקופה שבה היה החוזה בתקוף. יתכן כי החוזה היה רווחי עבור המערערת, אולם אובדן חוזה רווחי, כשלעצמו, אין פירושו חילוט התמורה החוזית (ראו פרידמן וכהן, עמ' 62).

26. מעבר לנדרש, אציין כי גם אם נניח ולא ניתן לאתר אומד דעת סובייקטיבי משותף, אזי הפרשנות לחוזה נלמדת מתוך תכליתו האובייקטיבית של החוזה. מדובר בחוזה עסקי מסחרי, ומכאן שתכליתו האובייקטיבית, הינה התכלית המגשימה את ההיגיון הכלכלי מסחרי המונח ביסודו של החוזה (ראו פרשת אפרופים, בעמ' 313; פרשת ארגון מגדלי הירקות, פס' 29 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין. ראו גם ע"א 464/75 פרומוטפין נ' קלדרון, פ"ד ל(2) 191, 195 (1976); ע"א 757/82 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. דוידוביץ, פד"י לט(3) 220, 223 (1985); ע"א 565/85 גד נ. נביאי, פד"י מב(4) 422, 430 (1989); ע"א 5559/91 ק.צ מפעלי גז ואנרגיה בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642, 649 (1993); ע"א 4857/02 מגה טי.וי. בע"מ נ' אפריקה ישראל, פ"ד נו(6) 951, 958 (2002); ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 112 (2004); ע"א 8537/06 סויסה נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פס' ג לפסק דינו של השופט רובינשטיין (טרם פורסם, 3.2.2009); ברק, פרשנות החוזה, עמ' 547; שלו, עמ' 426), כפי שציין בית משפט זה:

"בקרבנו עצמנו אל פירושו של חוזה על נושא עסקי, נשים בכלינו שכל ישר של אנשי עסק סבירים והגונים, ועל דרך זה נהפוך בו בחוזה בנסותנו להתחקות אחרי כוונותיהם של הצדדים" (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 819 (1992))

הפרשנות שמציעה המערערת אינה מתיישבת עם תכליתו העסקית של החוזה. בהתאם לגרסתה החוזה בין הצדדים צריך להימשך כל עוד הפרויקט מצליח, ומכאן ששום גורם אחר אינו יכול להביא להפסקת הקשר בין הצדדים, מלבד כשלון מהותי של הפרויקט. עולה השאלה מה יקרה במצב שבו התגלעו סכסוכים אישיים בין הצדדים ונפגעו יחסי האמון, אך הפרויקט מצליח לאין שיעור? ברי כי מצב זה יש בו משום עילה להפסקת ההתקשרות. אך מעל הכל פרשנותה של המערערת מובילה למצב בו הצדדים קשורים בחוזה לתקופת זמן, שהיא למעשה בלתי מוגבלת, והיא תיפסק רק אם יכשל הפרויקט. כמובן שהמערערת עצמה מניחה כי תפקודה יגרום לכך שהפרויקט לעולם לא יכשל, ויעידו על כך כאלף עדים הסעד שמבקשת המערערת בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי:

"התובעת תטען, כי היא זכאית לפיצויים בגין אובן הרווחים שנמנעו ממנה עקב ביטולו של ההסכם קודם זמנו, וזאת בגין כל התקופה בה היה הסכם הניהול צפוי להימשך. תקופה זו נאמדת בכ- 30 שנה, שכן, כאמור, אין סיבה להניח שתקופת הניהול לא היתה נמשכת כל תקופת חייו הכלכליים של הפרויקט"(הדגשה שלי - ס' ג'') (סעיף 57 לכתב התביעה).

גישתה של המערערת אינה משתלבת עם התכלית העסקית מסחרית של החוזה, כפי שציין בית משפט זה בעבר: "בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות" (פרשת זוהר, עמ' 671. ראו גם ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 74 (1992)), ועל אחת כמה וכמה כאשר לשון החוזה במפורש מגבילה את משכו.

27. ממכלול הדברים הגעתי למסקנה כי פרשנותה של המערערת לחוזה בין הצדדים אינה תואמת את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, כפי שנלמד במפורש מלשון החוזה ומנסיבות כריתתו. כמו כן, ומעבר לנדרש, נראה כי פרשנותה של המערערת אינה תואמת את התכלית האובייקטיבית של החוזה העסקי מסחרי שנערך בין הצדדים.

האם הפרה המשיבה את החוזה עם המערערת?

28. כעת הגענו לשלב הסופי של בחינת החוזה בין הצדדים. לאחר שהבהרנו את מובנו של החוזה, יש צורך לבחון האם הפסקת הקשר על ידי המשיבה מהווה הפרה של חוזה בין הצדדים. נסיבות הפסקת הקשר מצד המשיבה תוארו על ידי מר יוסף שלגי (יו"ר המשיבה), שעדותו נראתה אמינה בעיני בית המשפט המחוזי (כלל ידוע הוא שבית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב בע"מ (לא פורסם,
15.1.2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ, פס' ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין (טרם פורסם, 10.3.2009)). בתצהירו מתאר מר שלגי את השתלשלות העניינים אשר הובילה להרעת היחסים בין הצדדים. ברקע להידרדרות היחסים, על פי תצהירו של מר שלגי, מצוי מיזם משותף שהמערערת והמשיבה היו שותפות בו. מיזם זה כשל והוביל לפגיעה ביחסי האמון בין הצדדים, בנוסף המשיבה הרגישה שאין יותר כדאיות כלכלית בקשר עם המערערת, וכי נציגי המערערת אינם מקדישים כבעבר לניהולו של הפרויקט, כך מציין מר שלגי:

"גם חישוב כלכלי הראה, כי אין כדאיות עסקית בהמשך שירותיה של התובעת. אחוזת בית נוהלה ע"י מנהלת איכותית, גב' נועה חורב, ולהערכת הנתבעות לא היה מאומה ב-'ניהול העל' של התובעת, שהצדיק מחיר כלכלי כה כבד, כפי ששילמו הנתבעות. הזמן שהקדישו ה"ה תמיר והנדלר לניהולה של אחוזת בית פחת בהתמדה...
הואיל ונוכחתי, כי הערך המוסף של התובעת... אינו דרוש עוד לאחוזת בית, וניהולה היומיומי מבוצע באופן מספק וטוב, לא ראיתי הצדקה כלכלית להוסיף ולשלם לתובעת סכומי עתק ללא תמורה" (סעיפים 20.3, 20.4 לתצהירו של מר שלגי).

בנוסף, גם מחקירתו של מר שלגי בבית המשפט המחוזי ניתן ללמוד כי היחסים בין הצדדים התערערו, כך לדוגמא אומר מר שלגי:

"היתה לנו תחושה שהתובעת מתנתקת מהפרויקט, משתפת פעולה עם פרויקטים אחרים ולא מייצגת אותנו יותר...
אני חוזר ואומר שקיים תהליך הדרגתי של אובדן אמון וחוסר רצון להמשיך את הקשר" (חקירה נגדית של מר שלגי מתאריך 27.9.2004).

29.מן האמור לא נראה כי ניתן להסיק שהמשיבה הפרה את החוזה עם המערערת. החוזה בין הצדדים קבע כי המשיבה יכולה להפסיק את הקשר בהתאם לשביעות רצונה הסובייקטיבי. מסמך סיכום הישיבה קובע במפרש כי "אם הם [ נציגי המשיבה] יחושו כי צבי הנדלר ואילן תמיר [נציגי המערערת] מקדישים ל"אחוזת בית" פחות מהזמן הנדרש, האוירה, התפעול, השווק והרווחיות של "אחוזת בית" נפגעים, הקשר ייפסק". ואכן כך היה. היחסים בין הצדדים התערערו, על פי עדותו של מר שלגי הזמן שהקדישה המערערת הלך ופחת, ולא הייתה עוד כדאיות כלכלית בהמשך הקשר. מכאן שההחלטה על הפסקת הקשר אינה מהווה הפרה של החוזה בין הצדדים.

30. המערערת טוענת כי בזמן הפסקת הקשר הפרויקט הצליח לכל הדעות, ועל פי טענתה, זו הייתה גם דעתה של המשיבה. לכן על פי טענת המערערת הסיבה היחידה להפסקת הקשר על ידי המשיבה הינה חסכון כספי. גם אם אקבל טענתה זו של המערערת, איני רואה כיצד ניתן לייחס למשיבה את הפרתו של החוזה. החוזה מתיר למשיבה להפסיק את הקשר אם הוא אינו לשביעות רצונה, ומובן שחלק משביעות רצון הינה רווחיות ושאיפה לחסכון כספי, שהרי "נקודת המוצא היא שכל צד לעסקה מסחרית מעוניין למקסם את רווחתו, וכי הוא לא ייטול חלק בעסקה אם הוא צופה שרווחתו תקטן" (ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבניין בע"מ נ' אבנר, פ"ד נו(5) 799, 811 (2002)). יחד עם זאת, בעניין זה מתעוררת שאלת הפרת חובת תום הלב מצידה של המשיבה, ולכך אפנה כעת.

חובת תום הלב

31.כלל ידוע ומושרש הוא שחוזה יש לקיים בתום לב (ראו סעיף 39 לחוק החוזים. ראו גם בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828 (1980); ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 689 (1983); ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב, פ"ד מג(1) 441, 484 (1989); ברק, פרשנות החוזה, עמ' 231; שלו, עמ' 85. ראו גם: Good Faith in Contract: Concept and Context (Roger Brownsword, Norma J. Hird, Geraint Howells, 1999); Good Faith in European Contract Law (Reinhard Zimmermann & Simon Whittaker, 2000)). כלל זה חולש אף על הפסקת הקשר החוזי (ראו ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן, פס' 23 לפסק דינה של השופטת חיות (טרם פורסם, 12.8.2009)). מבחן תום הלב מציב אמת מידה של "אדם לאדם – אדם", כפי שציין הנשיא ברק:

"תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור ... עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279 (1999))

כלל ידוע הוא שעצם עמידה על זכות חוזית ועשיית השימוש בה אין בה כשלעצמה, משום חוסר תם לב (ראו ע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה, פ"ד לו(4) 793, 812 (1982); ע"א 538/86 זמיר נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פ"ד מב(4) 433, 436 (1989); ע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס, פס' 11-13 לפסק של השופטת ארבל (טרם פורסם, 1.9.2005); שלו, עמ' 108). אולם, צורת השימוש בזכות ואופן השימוש בזכות החוזית כפופים לעקרון תם הלב (ראו מיגל דויטש, "תום לב בשימוש בזכויות – "קווים אדומים" לתחולת העיקרון? עיוני משפט יח 261 (1993); שלו, עמ' 109. ראו גם: Good faith in European Contract Law, לעיל, עמ' 515).


32.בענייננו טוענת המערערת כי הפסקת ההתקשרות רק מטעמים של חסכון כספי מהווה חוסר תום לב מצדה של המשיבה. כאמור לעיל, נראה כי הפסקת ההתקשרות נבעה מטעמים נוספים, אולם לצורך דיוננו נניח כי הפסקת ההתקשרות נבעה אך ורק מטעמים של כדאיות כלכלית. האם יש בכך משום הפרת חובת תום הלב? בענייננו החוזה מקנה לנציגי המשיבה את האפשרות להפסיק את ההתקשרות אם הם יחושו כי נציגי המערערת מקדישים פחות זמן מהנדרש לניהול הפרויקט וכן אם האוירה, התפעול, השווק והרווחיות של "אחוזת בית" נפגעים" (מסמך סיכום הישיבה, הדגשה שלי, ס' ג''). מובן כי הפעלת הזכות על פי תניה זו כפופה לעקרון תום הלב, ואף הייתי אומר כי היא מציבה גבולות לכוחה של המשיבה להפסיק את הקשר ובכך מטילה אף חובת תום לב מוגברת (ראו שלו, עמ' 105), וזאת לאור חלק ב' במסמך סיכום הישיבה, העוסק בהמשך הקשר. אולם בענייננו, גם אם נניח שהשיקול היחידי להפסקת הקשר הוא כלכלי, אין בכך משום הפרה של חובת תום הלב החלה על המשיבה. החוזה מקנה למשיבה את האפשרות לסיים את ההתקשרות מסיבות של כדאיות כלכלית ונוקט בלשון מפורשת של "רווחיות". אין כל פסול ברצונה של חברה עסקית להשיא את רווחיה כל עוד פעולותיה נעשות כדין ובהתאם לתכליתה, שהרי "תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה" (ראו סעיף 11(א) לחוק החברות, תשנ"ט- 1999. ראו באופן כללי ידידה צ' שטרן "האם חברות נועדו להשיא את רווחיהם של בעלי המניות? ניתוח כלכלי ביקורתי" משפט ועסקים א 105 (2004); עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173 (2004); עלי בוקשפן "על חברה וחברה, ועל מעמדו של סעיף 11 לחוק החברות במשפט הישראלי" משפט ועסקים א 229 (2004); ידידה צ' שטרן תכלית החברה העסקית (2009)). חובת תום הלב אינה מבטלת את התכלית העסקית של החוזה. חובת תום הלב משתלבת עם תכליתו של החוזה העסקי ודורשת מכל הצדדים לחוזה לנהוג בהוגנות, תוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. חובת תום הלב אינה דורשת אלטרואיזם וביטול האינטרס העצמי, ההפך הוא הנכון, חובת תום הלב מכירה בדאגה של צד לחוזה לאינטרס שלו עצמו, אך היא דורשת כי דאגה זו תעשה בהוגנות. דאגה לאינטרס כלכלי, שהינו חלק מן החוזה, אינו מפר את החובה לנהוג בתום לב. דברים ברוח דומה נאמרו על ידי בית משפט זה:

"לא כל פעולה שעושה צד לחוזה לטובתו נחשבת כפעולה בחוסר תום לב. צד לחוזה אינו חייב לפעול בניגוד לאינטרסים אשר הוכרו כלגיטימיים בחוזה, בענייננו אינטרסים כלכליים של כדאיות הפרויקט, על מנת לדאוג לרווחתו של הצד השני" (ע"א 1363/04 צאלים החזקות בע"מ נ' דלק, חברת הדלק הישראלית בע"מ, פס' 14 לפסק הדין (טרם פורסם, 11.12.2007)

וכן יפים לעניין זה דברים שנאמרו בפרשת Bausch & Lomb בארצות הברית:

"[T]he implied covenant of good faith 'does not extend so far as to undermine a party's general right to act on its own interest in a way that may incidentally lessen the other party's anticipated profits from the contract'. The plaintiff sought to advance its legitimate business interests… was held not to be bad faith" (Bausch & Lomb v. Sonomed Technology, 780 F. Supp. 943, 964 (1992); M/A-COM Sec. Corp. v. Galesi, 904 F.2d 134, 136 (1990))

ממכלול הדברים נראה כי המשיבה הפסיקה את הקשר בהתאם לזכותה החוזית. העמידה על זכות זו אינה מהווה הפרה של חובת תום הלב, אף אם הסיבה העיקרית להפסקת הקשר נעוצה בשיקולים כלכליים.

הרחבת חזית אסורה- תרמית ומצג שווא

33.המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הטענות בדבר מצג שווא ותרמית שהועלו בסיכומיה, יש בהם משום הרחבת חזית אסורה. המערערת טוענת, בצורה שאינה משכנעת, כי טענות אלו נכללו בכתב התביעה המקורי. אולם עיקר טענתה הוא שעילות התרמית ומצג השווא נחשפו בפניה במהלך המשפט ולכן לא יכלה לטעון לכך בשלב כתיבת כתב התביעה. לאחר שבחנתי את טענות המערערת הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה. כלל ידוע שבית משפט לא ייתן פסק דין על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, אלא אם קיימת הסכמה לכך מצד בעלי הדין (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי סעיף 120 (מהדורה שביעית, 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 89 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן:גורן). ראו גם רע"א 4712/08 עקילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פס' 5 לפסק דינו של השופט דנצינגר (טרם פורסם, 5.11.2008)), כפי שציין בית משפט זה:

"האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003))

כתב התביעה והדיון בבית המשפט המחוזי אינו מעלה את הפלוגתא בדבר תרמית ומצג שווא. מרכז הדיון הינו בפלוגתא החוזית. אם רצתה המערערת לשנות את עילת התביעה או להוסיף עילה חדשה היה עליה לפעול בהתאם לסדרי הדין (ראו גורן, עמ' 155). משלא עשתה כן, יקשה עלי לראות כיצד ניתן להעניק לה את האפשרות לעלות טענות אלו.

סעד שלא נדרש- פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת


34.המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המערערת לא זכאית לסעד חלופי בגין העדר הודעה מוקדמת סבירה, רק משום שלא נכלל במפורש בסעדים בכתב התביעה. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה כי:

"כתב התביעה פורש את היריעה על עובדות וטיעונים, לרבות העדר הודעה מוקדמת, הכל כמפורט בכתב התביעה.
רק החל מסעיף 57 לכתב התביעה מפורטים הסעדים הנדרשים ואלה הם:
א. פיצויי קיום בגין אובדן רווח שנמנעו עקב ביטול ההסכם קודם זמנו, כשהתקופה נאמדת בכ-30 שנה (סעיפים 57-59 לכתב התביעה).
ב.פיצוי בגין התעשרות שלא כדין (סעיף 60-67 לכתב התביעה). בסיכומים חזרה בה התובעת מסעד זה.
ג. פיצויים עבור אובדן מוניטין בשמה הטוב של התובעת (בכתב התביעה נכתב בטעות "בשמה הטוב של הנתבעת").
גם מסעד זה חזרה בה התובעת בסיכומיה.
מהאמור לעיל עולה כי התובעת לא ביקשה לפצותה, במסגרת הסעדים להם טענה, בגין אי מתן הודעה מוקדמת. משום כך אין התובעת זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת."

35.לאחר שבחנתי את טענות המערערת הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. נכון הוא שבמסגרת פרק הסעדים בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי ישנה התייחסות לדרך סיום הקשר (סעיף 68 לכתב התביעה), אולם ההתייחסות קיימת בכל הקשור לפגיעה במוניטין ובשם טוב, ואין בה משום בקשה והערכה של הסעד בגין אי מתן הודעה מוקדמת. כלל ידוע הוא שבית משפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה. "במקרים שבהם עולה מן הנסיבות שנתבררו במשפט הצורך להעניק לתובע סעד שלא נתבקש, הדרך להתגבר על העדר עתירה לאותו הסעד היא באמצעות בקשה לתיקון התובענה" (ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, פס' 5 לפסק דינה של השופטת חיות (טרם פורסם, 30.12.2008). ראו גם משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א 581 (2007); גורן, עמ' 70). במקרים חריגים יכול בית המשפט להידרש לסעד שלא התבקש בכתבי הטענות:

"בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות ... הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה. התנאי האחד הוא, כפי שכבר צוין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש ... השני הוא כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש ... והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת" (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פס' 12 לפסק דינו של השופט לוי (טרם פורסם, 8.6.2005) והאסמכתאות המובאות שם)

המערערת לא ביקשה סעד בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ואף לא ביקשה לתקן את כתבי הטענות (ראו גורן, עמ' 158). כמו כן, לא הוכיחה המערערת כי הבקשה להכרה בסעד, בגין אי מתן הודעה מוקדמת, עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה להכרה בסעד שלא התבקש.

סוף דבר

36.מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערת בשכר טרחת עורך דינן של המשיבות בסכום של 30,000 ש"ח.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אף אני סבור כי בהתחשב במסמך ההתקשרות בין הצדדים, ובנסיבות המקרה, המשיבה לא הייתה "כבולה" בקשר עם המערערת ורשאית הייתה להביאו לכדי סיום. מצטרף אני לפיכך לפסק-דינו של חברי השופט ג'ובראן ולמסקנה כי יש לדחות את הערעור.

המשנה לנשיאה

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה גבס

  2. חוזי הפצה

  3. חוזה השמה

  4. חוזה גנרי

  5. חוזה ארעי

  6. חוזה זמני

  7. ביול חוזה

  8. חוזה החלפה

  9. איבוד חוזה

  10. הכשלת חוזה

  11. חוזה אזרחי

  12. חוזה השקעה

  13. חוזים בסין

  14. אובדן חוזה

  15. חוזה הקצאה

  16. חוזה הפעלה

  17. חוזה ויתור

  18. חוזה אמנים

  19. חוזה אמרגן

  20. חוזה הדרכה

  21. חוזה זיווג

  22. חוזה הדברה

  23. זניחת חוזה

  24. חוזה גינון

  25. חוזה איטום

  26. חוזי אגודות

  27. חוזה חשמלאי

  28. חוזה דרקוני

  29. חוזה זוגיות

  30. חוזה גרפיקה

  31. חוזה אופציה

  32. חוזה ברוסית

  33. חוזה זמן אמת

  34. חוזה ועד בית

  35. חוזה בכתב יד

  36. חוזה חד צדדי

  37. חוזה אפרופים

  38. חוזה בשפה זרה

  39. חוזה הפרוגרמה

  40. חוזה התיישבות

  41. חוזה הפסד יתר

  42. חוזה בלתי שפיט

  43. חוזה דייר משנה

  44. חוזה בלתי חוזר

  45. חובת צירוף חוזה

  46. חוזה חלוקת רכוש

  47. חוזה החלפת דייר

  48. חוזה בלתי מוסרי

  49. חוזה דיני עסקים

  50. חוזה אחזקת גינה

  51. חוזה הפצה דוגמא

  52. חוזה ביחד ולחוד

  53. חוזה הפקת אירוע

  54. חוזה אחזקת מבנים

  55. חוזה הפעלת מכונה

  56. חוזה גנים פרטיים

  57. חוזה התקנת דלתות

  58. חוזה אישי בהוראה

  59. תנאים לקיום חוזה

  60. חוזה הוצאת ספרים

  61. חוזה דייר לא מוגן

  62. חוזה להפעלת חניון

  63. חוזה הרשמה גן פרטי

  64. הארכת חוזה אוטומטי

  65. חוזה אישי אופק חדש

  66. תוספת לחוזה בכתב יד

  67. סעיף 59 לחוק החוזים

  68. חוזה לטובת אדם שלישי

  69. חוזה אישי בשירות המדינה

  70. הפרת סעיף 39 לחוק החוזים

  71. הסכם קיבוצי או חוזה אישי

  72. חוזה בכירים במגזר הציבורי

  73. אינטרס ההסתמכות דיני חוזים

  74. השלמת פרטים בחוזה לפי נוהג

  75. אומד דעתם של הצדדים פירוש חוזה

  76. חוזה על תנאי לבצע את העבודה תוך 4 חודשים

  77. האם חוזה שהוכן לצורך התקשרות מחייב או שמא מדובר בטיוטא בלבד ?

  78. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון