הסכם חילופי מעבידים


לפני בקשת הנתבעת לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

העובדות הרלוונטיות
1. המשיבה, יוסרא קשקוש (להלן – העובדת) הועסקה כעובדת ניקיון אצל המבקשת, ש.ניר הצפון (1991) בע"מ (להלן – המעבידה) בתקופה 6/1996 ועד 2/2004 בעבודות ניקיון שבוצעו בסניף קופת החולים מכבי (להלן – מכבי). בכתב התביעה, שהוגשה הן נגד המעבידה והן נגד מכבי, עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת והפרשות פנסיוניות עבור תקופה זו. במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים ביום 21.3.2013 נדחתה התביעה כנגד מכבי, לבקשת העובדת.


2. לטענת העובדת, לאחר סיום עבודתה אצל המעבידה המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה (עבודות ניקיון בסניף מכבי) עבור מעביד אחר – החברה לשירותים קבלניים בע"מ (להלן – המעביד החדש), אך עד לשנת 2008 - המועד בו סיימה העסקתה אצל המעביד החדש - לא היה ידוע לה על חילופי המעבידים במקום העבודה במהלך שנת 2004.

3. עוד עולה מכתב התביעה כי ביום 25.10.2011, ובעקבות דרישה כספית שהגישה למעביד החדש לתשלום זכויות עבור תקופת עבודתה הגיעה לכלל הסכם לסילוק כלל טענותיה כנגד המעביד החדש (צורף כנספח לא ממסופר לכתב התביעה). בהסכם הפשרה, בו צוין ב"כ העובדת כמייצגה, מצוין כי הוא מתייחס לתקופה "אפריל 1996 עד למרץ 2004". עוד צוין בהסכם זה כי הוא מסיים את המחלוקת בין העובדת למעביד החדש "כל זאת מבלי לפגוע בזכויותיה של צד א' לתבוע את זכויותיה המגיעות לה בגין תקופת עבודתה שלפני התקופה הנקובה לעיל".

טענות הצדדים
4. ואלה טענות המעבידה בתמצית:
א. במועד הגשת התביעה (17.10.2012) התיישנה התביעה כנגד המעבידה, אשר סיימה כאמור להעסיק את העובדת בחודש 2/2004 – 8 שנים ו- 8 חודשים קודם לכן.
ב. על-פי הוראות סעיף 1 (ב) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים), הרי שבמקרה של חילופי מעבידים זכאית העובדת ממילא לתשלום פיצויי הפיטורים עבור כל תקופת העבודה, לרבות בגין תקופת העבודה אצל המעבידה, ממעבידה החדש. זכאות זו, גם בהתייחס לתקופת העבודה אצל המעבידה, סולקה במסגרת הסכם הפשרה שנחתם בין העובדת למעביד החדש.
ג. טענות התובעת לפיהן יש להאריך את תקופת התיישנות, לפי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), בהתייחס לטענה כי נודע לה על חילופי המעבידים רק בשנת 2008 – מועלות בחוסר תום לב, ואין בהן כדי להסביר שיהוי נוסף בן כארבע שנים ממועד היוודע העילה לטענת העובדת לבין מועד הגשת התביעה.
ד. נטל ההוכחה לעניין התקיימות התנאים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות מוטל על העובדת אלא שנטל זה לא הורם על-ידה בנסיבות העניין.
ה. דחיית טענת ההתיישנות תפגע בציפיה הסבירה של המעבידה ובהערמת קשיים ראייתיים בדרכה.


5. ואלה טענות העובדת:
א. תקופת העבודה בה על בית הדין לדון היא תקופת העבודה של העובדת במקום העבודה בעבודת ניקיון בסניף מכבי, היינו החל בחודש 4/1996 וכלה בשנת 2008. בהתייחס לתקופה זו טרם חלף מירוץ ההתיישנות.
ב. העובדת פנתה למעבידה זה מכבר בדרישה לקבלת זכויותיה, אך המעבידה התעלמה מדרישות אלה. תשובה לדרישות אלה היוותה ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות, הזדמנות שלא נוצלה על-ידי המעבידה.
ג. הסכם הפשרה משנת 2011 בין העובדת למעביד החדש מציין אמנם שהוא מתייחס לתקופה 1996 עד 2004, אך מדובר בטעות סופר, והחישובים התבססו על תקופת העבודה אצל המעביד החדש בלבש, כלומר מ- 2004 ועד 2008. בהסכם אף צוין במפורש כי אין בו כדי לפגוע בטענות של העובדת כנגד צדדים שלישיים כלשהם.
ד. אין המעבידה רשאית להעלות טענת התיישנות, כאשר לא הודיעה לעובדת על חילופי המעבידים במקום העבודה.
ה. חסימת העובדת מבירור טענותיה תוביל להתעשרות שלא כדין מצד המעבידה.

דיון והכרעה
6. במסגרת הדיון בטענת ההתיישנות, מוטל על בית הדין לשקול מספר אינטרסים, והם: זכותו החוקתית של צד לאפשר לו גישה לערכאות ומימוש זכותו המהותית, זכותו של הנתבע שלא להיות חשוף לעד לסיכונים הכרוכים בניהול תביעה, וכן האינטרס הציבורי ושיקולים מערכתיים הנוגעים ליעילות דיונית.

7. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, שאינה במקרקעין - הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מבהיר כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התובענה בהתייחס לרכיבי התביעה לתשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת קמה במועד חילופי המעבידים, וזאת בהתאם להוראות הרישא לסעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים הקובע:

"...עובד שעבר ממקום עבודה למקום עבודה אצל אותו מעביד ונתחלפו המעבידים במקום העבודה הנוכחי, זכאי לקבל פיצויי פיטורים מהמעביד הקודם בעד תקופת עבודתו אצלו או במקום העבודה הקודם כאילו פוטר העובד ביום חילופי המעבידים כאמור..."

לאור האמור יש לדחות את טענת העובדת לפיה עילת התביעה נולדה רק במועד סיום העסקתה אצל המעביד החדש.

8. העובדת טוענת, כאמור, כי יש להכיר בהפסקת "מירוץ ההתיישנות" וזאת משום שעד שנת 2008, מועד סיום עבודתה אצל המעביד החדש, לא היה ידוע לה אודות חילופי המעבידים במקום. טענה זו מבוססת על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

על-פי הפסיקה על הטוען לתחולת סעיף 8 הנ"ל להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון – כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע, ושני – שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן (ע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(3) 455).

9. לאחר ששקלתי את הצדדים בענין זה מצאתי כי יש לדחות את טענת העובדת בעניין זה. וזאת מהטעמים הבאים:
א. באשר לרכיב התביעה הנוגע להודעה מוקדמת – הרי שמשהעובדת טוענת כי התבצעו חילופי מעבידים מבלי שאף נמסרה לה כל הודעה על כך והיא המשיכה עבודתה ברציפות – הרי שלא ברור על מה נסמכת התביעה ברכיב זה. בכל מקרה טענה זו באשר לחובת הודעה מוקדמת סותרת את עצם הטענה בדבר חילופי מעבידים.
ב. אם אכן כטענתה עד לשנת 2008 לא היה ידוע לעובדת על חילופי המעבידים – הרי שעל-פי הסיפא לסעיף 1 (ב) לחוק פיצויי פיטורים – עמדה לה העילה ברכיבים הנוגעים לפיצויי פיטורים כנגד המעביד החדש בגין כל תקופות העבודה באותו מקום העבודה. כך גם באשר לעילה הנוגעת להפרשות פנסיוניות – וזאת מכח סעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, הקובע את אחריות המעביד החדש לחוב קודמו.
אלא שהעובדת בחרה לסלק את הטענות כנגד המעביד החדש במסגרת הסכם פשרה מחודש 10/11 – ויש בכך כדי להצביע כי כלל הטענות שהיו יכולות להיות מועלות כנגד המעביד החדש (ובכללן הטענה כי עליו לשאת בתשלום פיצויי פיטורים ו/או בגין כל זכות אחרת עבור כלל תקופת העבודה באותו מקום עבודה, לרבות בגין תקופת העבודה שבוצעה עבור המעבידה כאן) אכן הועלו וסולקו במסגרת אותו הסכם פשרה.
ג. העובדת לא תוכל לחסות תחת הטענה כי הדין בעניין אחריות המעביד החדש זה לא היה ידוע לה, שכן גילוי מאוחר של הדין אינו בגדר "גילוי מאוחר" לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות (רע"א 901/07 מדינת ישראל, הוועדה לאנרגיה אטומית נ. גיא-ליפל, מיום 19.9.10). יתכן כי העובדת, או ב"כ, אכן סברו כי לא יהיה בסילוק הטענות כנגד המעביד החדש כדי להשליך על התביעות כנגד מעבידים קודמים באותו מקום עבודה, כעולה מאותו תנאי בהסכם הפשרה הקובע כי לא יהיה בהסכם זה כדי לפגוע בטענות כנגד צדדים שלישיים כלשהם – אך אין בסברה זו, שאין לה בסיס משפטי, כדי להצדיק התעלמות ממחסום ההתיישנות.
ד. על-פי לשונו המפורשת של אותו הסכם פשרה - מתייחס הסכם הפשרה לתקופה 1996 ועד 2004, כלומר בהתייחס לתקופת העבודה אצל המעבידה הנתבעת כאן. אני נוטה לקבל את טענת העובדת כי ברישום התאריכים בהסכם הפשרה נפלה טעות סופר שכן העובדת החלה לעבוד אצל המעביד החדש, שעמו נחתם הסכם הפשרה, בשנת 2004, ואין זה סביר כי הסכם הפשרה כלל לא יתייחס לתקופת עבודה זו אצל המעביד החדש. יחד עם זאת, אין באמור כדי להסביר ולבסס את טענת "אי הידיעה" האובייקטיבית הנדרשת כתנאי לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. נטל הראיה באשר לשאלת ההתיישנות שלא מדעת מוטל על העובדת להוכיח את קיומן של העובדות המצדיקות חריגה מהוראות חוק ההתיישנות (דב"ע נב/3-217 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' – הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כז 3, 31). העובדת, בכתב התביעה כמו גם בהשלמת הטיעונים שהוגשה בהקשר לטענת ההתיישנות, לא הסבירה ולו במילה כיצד יתכן שבמשך תקופה של מספר שנים, על אף שנמסרים לה תלושי שכר מגורם אחר (כאשר לא נטען כלל כי לא קיבלה תלושי שכר או כי לא הבינה אותם), ועל על אף חילופי מנהלים – לא ידוע לה אודות חילופי המעבידים במקום, ובודאי שאין כל הסבר מדוע משנת 2008 ועד חודש 10/11 - לא הוגשה תביעה כנגד המעבידה. כמו כן, לא הוסבר כלל מדוע העובדות הנוגעות לאי תשלום הפרשות פנסיוניות נודעו לעובדת רק בשנת 2008 ועם סיום העבודה אצל המעביד החדש.
ה. כאמור, על הטוען לתחולת החריג האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות– הנטל להראות כי מתקיימים התנאים לתחולתו. על אף שנתאפשר לעובדת להגיש השלמת טיעון בעניין זה הסתמכה העובדת על טענה כללית בדבר היעדר ידיעה אודות חילופי המעבידים, מבלי שצרפה לבקשתה תצהיר או מסמכים כלשהם התומכים בטענה כי לא היתה יכולה בשקידה סבירה לדעת אודות חילופי המעבידים, למרות הנסיבות של מסירת תלושים על-ידי מעבידים שונים.

בנסיבות אלה, בהתייחס לסבירות הטענות שהעלתה ובהוראות הסכם הפשרה - לא ניתן לומר כי העובדת עמדה בנטל לבסס את טענת אי הידיעה שהעלתה.

10. לא מצאתי כי המעבידה כשלה מלהעלות את טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה. הטענה הועלתה בבקשה שהוגשה בסמוך למסירת כתב התביעה לידי הנתבעת, הוא כתב הטענות הראשון שהוגש על ידה, ואשר אותו יש לראות כ"הזדמנות הראשונה".

11. אכן, כטענת העובדת, המעבידה כלל לא העלתה טענה כי הזכויות הנתבעות שולמו, ובהתחשב בכך טענה העובדת כי תהיה זו תוצאה בלתי הוגנת לפטור אותה מכל תשלום בהתבסס על טענה דיונית. שימוש בעיקרון תום הלב לצורך דחיית טענת התיישנות יעשה בזהירות מירבית ובמקרים חריגים בלבד, וזאת לאור החשיבות הרבה שיש לייחס לשיקולים בדבר ודאות ויעילות דיונית (ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים – משה ברקוביץ, מיום 4.10.06 ). לא מצאתי כי העלאת טענת ההתיישנות בנסיבות כאן לוקה בחוסר תום לב קיצוני המצדיק דחיית טענת ההתיישנות. עמידת צד על זכותו על-פי דין אינה בגדר חוסר תום לב. כן לא מצאתי כי התנהלות המעבידה היא שהביאה להגשת התביעה באיחור כה ניכר.

12. מדיניות בתי הדין הינה אכן להמעיט ככל הניתן מסילוק תביעות על הסף, אולם כאשר בית הדין שוכנע כי אכן חלה התיישנות – אין מקום להימנע מדחיית התביעה (ע"ע 717/05 יעקב הברפלד נ' תוצרת מזון ישראלית בע"מ ביום 29.7.07).

13. משכך ולאור כל האמור – אני מורה על דחיית התביעה כמבוקש.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון