חוזה אישי משרד החינוך


העובדות וגדר המחלוקת

  1. התובע הוא עובד הוראה שהועסק במשך שנים בתפקידי הוראה במערכת החינוך במדינת ישראל. התובע עבד בהוראת מקצועות היהדות בבתי ספר ממלכתיים דתיים. לתקופה קצרה שימש גם כמנהל בפועל של בית ספר. הנתבע 1 (להלן: הנתבע) שימש כמפקח במשרד החינוך ובתחום אחריותו היו בתי הספר בהם הועסק התובע. היחסים בין התובע והנתבע שהיו בדרך כלל טובים עלו של שרטון, והתובע ייחס לנתבע מעשים שגרמו לכך שלא יועסק במסגרת שהיה מעוניין בה ולא יזכה בתפקידי ניהול של בתי ספר שבהם היה מעוניין. על כן הגיש התובע את תביעתו, נגד הנתבע ונגד מדינת ישראל. הנתבעים מכחישים את הטענות.
  2. התביעה שהוגשה היא תביעה כספית. חלקה מבוססת על הנזקים הכספיים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה ממניעת העסקתו בחוזה אישי ובתפקידים בעלי הכנסה גבוהה יותר, כולל פגיעה בפנסיה. חלק אחר של התביעה הוא בגין לשון הרע שהתובע מייחס לנתבע. התביעה מצריכה הכרעה בשלוש שאלות עיקריות:

האם ניתנה לתובע הבטחה להעסיק את התובע בחוזה אישי או הבטחה אחרת בנושא זה, ואם כן - מה דין ההבטחה.
האם הנתבע הכשיל את מינויו של התובע לתפקידי ניהול והכשרת מורים וגרם לו בכך נזק כספי.
האם הנתבע הוציא לשון הרע על התובע.

ההעסקה בחוזה אישי
גירסת התובע
3. אין חולק על כך שהתובע הועסק במשך שנים בבתי ספר ממלכתיים דתיים שונים באזור ירושלים, ונחשב למורה מצליח ומבוקש. התובע מפרט בתצהירו כי בשנות הלימודים תשס"ג-תשס"ד ניהל את בית הספר לבנים בבית אל והצליח מאד בתפקידו. הוא עזב את התפקיד על רקע נסיבות אישיות (הצורך לטפל באמו החולה) ושינויים מבניים, והוצע לו לעבוד בבית ספר הסמוך למקום מגוריו בירושלים.
4. בסעיפים 11, 12 לתצהירו טוען התובע כי הנתבע הציע לו בשנת הלימודים תשס"ה לא לעבוד באזור מגוריו אלא בתלמוד תורה לבנים בקרית ארבע, והבטיח שהוא "יעזור" לתובע. התובע מציין בסעיף 13 לתצהיר כי העבודה בירושלים עדיפה מבחינתו, אולם בהיות קרית ארבע אזור עדיפות לאומית, יכול היה משרד החינוך לתת לו תמריץ בדמות חוזה אישי, שמשמעותו הכספית היא משכורת הגבוהה ב-80% ממשכורת הבסיס שהיה מקבל בירושלים. לטענת התובע זו היתה המשמעות העיקרית של הבטחת הנתבע לעזור לו (סעיף 14).
בסעיף 15 פירט התובע: "בסיומו של מו"מ קיבלתי הבטחה מהנהלת בית הספר (ת"ת לבנים בקרית ארבע) והנהלת ועד עמותת בית הספר שהם יעשו כל שביכולתם כדי להבטיח לי חוזה אישי, שכן הם זקוקים למורה שירכז...." בהמשך, בסעיף 16 ציין כי לאור האמור לקח על עצמו את העבודה בקריית ארבע. אולם בדיעבד התברר לתובע, כטענתו בסעיף 17, כי הנתבע סובב אותו בכחש וסירב לחתום על העסקתו בחוזה אישי.
5. קריאה זהירה של תצהירו של התובע מצביעה על כך שהוא מנוסח באופן זהיר ומחושב: התובע מציין כי הנתבע הבטיח "לעזור לו" וכי קיימת אפשרות לתת תמריץ למורה באיזור עדיפות לאומית. אולם החיבור בין השניים וההבנה שהעזרה תינתן בדרך של חוזה אישי היא פרשנות של התובע ואינה מיוחסת בתצהיר במפורש לנתבע.
יתר על כן: התובע טוען כי בסיומו של מו"מ קיבל הבטחה שייעשה כל שניתן לסייע לו בקבלת חוזה אישי. אולם גם לטענת התובע הבטחה זו לא ניתנה לו מהנתבע כי אם מהנהלת בית הספר ועמותת בית הספר. בתיאור העובדות התובע אינו טוען במפורש כי הנתבע הבטיח לו להיות מועסק בחוזה אישי, או הבטיח לדאוג ולעשות מאמץ לכך. ההבטחה המיוחסת לנתבע היא הבטחה כללית לעזור לו, ומובן שעזרה עשויה להתבטא בנושאים שונים, לאו דוקא כספיים ולאו דוקא באמצעות חוזה אישי.
6. בהמשך תצהירו, בסעיפים 19, 20, הבהיר התובע כי בקשות להעסקה בחוזה אישי מוגשות לאחר תחילת שנת הלימודים, כך שהמורה נוטל סיכון ומתחיל בעבודתו לפני שההבטחות שניתנו לו אושרו רשמית.
באשר לשנת הלימודים תשס"ו טען התובע בסעיף 24 לתצהירו כי לאחר פניות חוזרות ונשנות של המעורבים בעניין הבטיח הנתבע לועד העמותה של בית הספר בקרית ארבע כי יחתום על המלצה לחוזה אישי להעסקתו. בהסתמך על הבטחה זו נשאר התובע, לטענתו, בבית הספר בקרית ארבע גם בשנת תשס"ו, אולם בסופו של דבר הנתבע לא נתן את המלצתו, ורשם כי ההמלצה היא על פי בקשת ההורים בלבד. בכך לא היה די והתובע לא זכה בחוזה.
7. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי בשל אילוציו האישיים היה לו נח יותר ללמד בקרית ארבע מאשר להמשיך בבית אל (עמ' 52 שורות 3, 4). דהיינו: למעבר לקרית ארבע היו מבחינת התובע גם יתרונות שאינם קשורים לחוזה האישי.
לשאלה המפורשת מתי הבטיח לו הנתבע חוזה אישי השיב התובע: "הוא לא הבטיח לי אישית חוזה אישי" (עמ' 53 שורה 3). התובע הוסיף בהמשך (שורה 5) כי נושא החוזה האישי לא עלה כיון שלא עלה בדעתו שהנתבע יכשיל אותו. אציין כבר עתה כי מאחד שאין מחלוקת על כך שאישור חוזה אישי מצריך המלצת המפקח, הרי שנדרשה מעורבותו של הנתבע בפועל ולא רק הימנעותו מהכשלת המהלך. ומכל מקום, התביעה נגד הנתבע מבוססת על הטענה שהבטיח לתובע חוזה אישי. אציין כי גם כאן חוזר התובע על דבריו ומציין כי התובע הבטיח "לעזור לו" ולאו דוקא לאשר לו חוזה אישי (שם, שורה 7).
בעמ' 64 שורות 4-6 אישר התובע פעם נוספת כי הנתבע מעולם לא הבטיח לו עצמו להיות מועסק בחוזה אישי, אלא באמצעות מנהל בית הספר וחדד – יו"ר ועד ההורים. התובע אישר את הטענה שהועלתה נגדו לפיה ביקש תשלום מההורים עבור עבודתו כמנהל בנוסף על משכורתו ממשרד החינוך, ולא במסגרת המקובלת של תל"ן (עמ' 60).
גירסת הנתבע
8. הנתבע הכחיש בתצהירו את הטענה שנתן לתובע הבטחה כלשהי להיות מועסק בחוזה אישי, בשנת הלימודים תשס"ה או תשס"ו (סעיף 8 לתצהיר). הוא טען כי פעל משיקולים מקצועיים וענייניים בלבד, לפי דין ולפי נהלי משרד החינוך (סעיף 9 לתצהיר). הנתבע הכחיש לחלוטין את טענות העד מנחם חדד בדבר ההבטחה שניתנה לתובע לחוזה אישי, וטען כי מעולם לא הבטיח, במפורש או במשתמע, להמליץ או לאשר חוזה העסקה אישי לנתבע, שכן אינו עומד בתנאים לכך (סעיף 40 לתצהיר הנתבע).


9. הנתבע הדגיש כי העסקה בחוזה אישי מוסדרת בתקנון שירות עובדי הוראה ובהנחיות משרד החינוך, והיא נועדה לתת מענה למצבים בהם אין פיתרון לנושא לימודי, כגון חוסר במורים מקצועיים. התמריץ נתון לשיקול דעת משרד החינוך, כאשר הגורם המוסמך להחליט אינו המפקח אלא ועדה מקצועית שהוקמה לצורך זה, וסמכותו של המפקח להמליץ או להימנע מהמלצה. הוא ציין עוד כי מדובר בתמריץ הניתן ביד קפוצה, במקרים נחוצים ביותר, כאשר אין פתרונות אחרים לחוסר במורים מקצועיים למקצועות כגון אנגלית ומתמטיקה. הנתבע הצהיר עוד כי בקרית ארבע ישנם עשרות מורים המלמדים את המקצוע אותו מלמד הנתבע (סעיף 12 לתצהיר). בהתאם לכך הנתבע נמנע מלהמליץ על התובע לחוזה מיוחד בשנת תשס"ה, ורשם בהמלצתו כי לא מדובר במקצוע נדרש, וכי "אסור לאבד את מכסת ההמלצות רק לנושאים אמיתיים וחשובים" (סעיף 14 לתצהיר). בסעיף 16 הבהיר הנתבע כי הבהיר לתובע שאין בכוונתו להמליץ עליו לקבלת חוזה אישי.
10. עוד ציין הנתבע כי לקראת שנת הלימודים תשס"ו התובע הפעיל לחצים על הורי בית הספר ואיים כי יעזוב את בית הספר, על אף שעל פי הנוהל המקובל היה עליו להמשיך וללמד את התלמידים שחינך בכיתה ז' גם בכיתה ח'. ועד ההורים הודיע לנתבע על כוונת התובע לעזוב, והוא קיבל טלפונים מגורמים שונים, אולם נותר עקבי בעמדתו לפיה אין לאשר לתובע חוזה אישי (סעיפים 17-19). הנתבע הוסיף כי הלחצים נמשכו גם לקראת שנת הלימודים תשס"ו, והתובע הגיש בקשה חדשה לשנה זו. על הבקשה החדשה כתב הנתבע כי התובע "מומלץ לפי בקשת העמותה", ומובן שלא היה די בהמלצה זו, שלא שיקפה המלצה של הנתבע עצמו למתן חוזה אישי לתובע. (סעיפים 21-23).
עדויות נוספות
11. עדות יצחק ויצמן - מטעם הנתבעים העיד גם יצחק ויצמן, המכהן בתפקיד ממונה על דיור ותמריצים למורים במשרד החינוך. במסגרת תפקידו העד הוא חבר בועדה למתן תמריץ מיוחד (חוזה אישי), הדנה ומחליטה על מתן חוזים אישיים. העד תיאר בתצהירו את תהליך האישור של בקשות לחוזים אישיים. בין היתר ציין כי מדובר בהליך שיוזם משרד החינוך, הוא נתון לשיקול דעתו של משרד החינוך ועובד ההוראה אינו צד לו. בקשה לאישור חוזה אישי נחתמת על ידי מנהל בית הספר ולא על ידי עובד ההוראה (סעיף 5 לתצהיר). העד צירף לתצהירו את החלקים הרלוונטיים של תקנון שירות עובדי הוראה ואת הנחיות ההפעלה לשנת תשס"ו של הסדרי תמרוץ ותגמולים מיוחדים (חוזים אישיים). במסמך האחרון, בפרק שעניינו "הזכאים לחוזים אישיים" נקבע בסעיף 4 כי בשנה הרלוונטית יינתנו הסדרי תמרוץ וחוזים אישיים במקצועות הבאים: אנגלית, מתמטיקה ומדעים, מקצועות היהדות (תנ"ך תושב"ע ספרות ולשון) ומנהלים.
12. העד ציין כי מספר המורים בפריפריה שהם עובדי משרד החינוך עומד על כ-25,000, ובכל שנה זוכים רק כ-3% מהם בתמרוץ מיוחד. בשנים הרלוונטיות לתביעה אושרו כ-660 בקשות בכל שנה (סעיף 9 לתצהיר, וראו עמ' 74 לפרוטוקול).
העד פירט עוד בתצהירו כי בכל שנה מוגשות מספר גדול של בקשות, והוא עורך מיון ראשוני של הבקשות, כך שאלה שאינן נתמכות בהמלצות של המפקח הישיר ומנהל המחוז אינן מובאות לאישור הועדה. כך נעשה גם בשתי הבקשות שהוגשו בעניינו של התובע, שלא נדונו כלל בועדה בשל העד המלצות מספקות. הוא צירף לתצהירו עותקים מהבקשות הנוגעות לתובע, בהן ניתן לראות כי בבקשה הראשונה לשנת תשס"ה לא היו המלצות חיוביות, לא של הנתבע ולא של מנהל המחוז. הבקשה השניה משנת תשס"ו נהנתה מהמלצתו של מנהל המחוז, ואילו הנתבע רשם כי התובע "מומלץ לפי בקשת המנהל והעמותה". מכיון שלא ראה בדברים המלצה לא העביר את הבקשה לועדה.
אציין כי העד התייחס גם למכתב שכתב בנוגע למועד הדיון בועדה, אולם העד הבהיר כי הנושא אינו רלווטי שכן לגופו של עניין לא היה מעביר את ההמלצה לדיון בועדה (סעיף 14(ד) לתצהיר.
13. עדות ישראל חג'בי - עד זה הוא מנהל מחלקת החינוך בקריית ארבע, והציג עצמו כמי שמעורב בעקיפין בקבלת מנהלים לבתי הספר. העד הביע הערכה רבה ומיוחדת לתפקודו של התובע כמורה.
בעמ' 16 לפרוטוקול, שורה 5 ואילך, העיד העד כי ידוע לו שמעבר למשרת ההוראה הרגילה התובע דרש לקבל חוזה אישי ממשרד החינוך, וכי הדבר מקובל ואינו חריג. לדבריו, כשראה שהדבר מתעכב פנה בשם התובע לנתבע ולמנהל המחוז במשרד החינוך. הוא הבין מהנתבע שאינו מעוניין לתת לתובע חוזה אישי (עמ' 16), ועל כן ניסה "לדלג" עליו ופנה למנהל המחוז (עמ' 17 שורות 1, 2).
14. בנוגע לקריטריונים לקבלת חוזה אישי, העד העיד על עצמו שאינו בקיא בנוהל הרלוונטי, אך ידע להצביע על קריטריונים לקבלת חוזה אישי, וציין כי הוא ניתן למנהלים, ולמקצועות נדרשים כגון אנגלית ומדעים. העד אישר כי התובע אינו מלמד מקצועות אלו (עמ' 19 שורות 16-26). בחקירה החוזרת אף אישר כי הבין שקיימת בעיה בעמידת התובע בקריטריונים, שכן הוא לימד משנה וישנם מורים רבים למשנה בקרית ארבע (עמ' 23 שורה 15).
העד נשאל אם ידוע לו על יותר משני אנשים בבית הספר שקיבלו חוזה אישי, השיב בשלילה ואמר כי "לא קיבלנו הרבה בביה"ס" (עמ' 22 שורות 25, 26).
15. מכל האמור עולה כי לא ניתן למצוא בעדותו של חג'בי תמיכה בטענות התובע בדבר החוזה האישי. שכן הוא לא העיד על הבטחה כלשהי שניתנה לתובע לקבלת חוזה אישי, אלא ההיפך מכך: לדבריו הבין מהנתבע שאינו מעוניין לאשר לתובע חוזה אישי. כמו כן אישר כי היה ידוע לו שהתובע אינו עומד בקריטריונים לקבלת חוזה אישי.
16. עדות מנחם חדד - העד שימש כיו"ר ועד ההורים בבית הספר תלמוד תורה חברון בו לימד התובע שבע שנים. בתצהיר שהגיש תיאר העד את שביעות הרצון הרבה של ההורים מתפקודו של התובע כמורה בבית הספר. העד הצהיר כי לקראת שנת הלימודים תשס"ו רצה התובע לעזוב את בית הספר ולעבוד קרוב לביתו. כדי למנוע את עזיבתו פנה העד באופן אישי לנתבע כדי לבקש חוזה אישי עבור התובע (סעיפים 6, 7 לתצהיר).
בסעיף 8 לתצהיר הצהיר העד כי הנתבע הבטיח לו שהשנה "ידאג לאוריאל לחוזה אישי". בסעיפים 9, 10 תיאר העד כי הבהיר לנתבע שעל סמך הבטחה זו הוא "סוגר" עם התובע שימשיך לעבוד בקרית ארבע, וכי הנתבע חזר על הבטחתו "שזה סגור בלי שום תנאי".
בחקירתו הנגדית הבהיר חדד כי על פי הידוע לו ההבטחה לתובע היא ההבטחה שנתן הנתבע באמצעותו, ולא הבטחה ישירה של הנתבע כלפי התובע (עמ' 28 שורות 16-20).
17. בסעיף 12 לתצהיר תיאר העד כי בתחילת שנת הלימודים שוחח שוב עם הנתבע בעניינו של התובע, והנתבע אמר לו "היהודי הזה שאתם סומכים עליו כל כך הרבה הוא עובד עליכם". הוא הסביר שהתובע חתם על חוזה עם בית ספר אחר מאחורי גבם, והדבר גרם לתביעות נגד משרד החינוך, ויש להיזהר מהתובע ובודאי שלא לתת לו חוזה אישי. בסעיף 13 הוסיף כי בשיחה בסביבות חנוכה חזר הנתבע על כך שהתובע מושחת, לוקח כספים בשחור ואינו ראוי להיות מורה, ודאי שלא בחוזה אישי.
18. בחקירתו הנגדית של העד התברר כי לא ידוע לו על כך שהמפקח אינו מוסמך לאשר חוזה אישי אלא להמליץ על כך וכי הגורם המוסמך הוא ועדה במשרד החינוך (עמ' 25 שורה 26 – עמ' 26 שורה 3).
19. עדות זו היא העדות היחידה שיש בה תמיכה לטענות התובע ממקור כלשהו זולת התובע עצמו. גם על פי עדות זו, העדות הטובה ביותר מבחינת התובע, לא ניתנה הבטחה ישירה של הנתבע לתובע לדאוג לו לחוזה אישי, אלא הבטחה באמצעות העד בלבד.
עוד יצויין כי העד העיד שההבטחה למתן החוזה האישי ניתנה על ידי הנתבע במהלך שנת הלימודים תשס"ה. אולם בתחילת שנת תשס"ו הנתבע כבר חזר בו מדבריו ואמר לו שבשל ספקות לגבי יושרו של התובע והלויאליות שלו, לא ימליץ על חוזה אישי.

העסקת התובע בחוזה אישי – דיון ומסקנות
20. מסקירת הראיות עולה, כאמור, כי הראיה היחידה התומכת בטענת התובע בדבר מתן הבטחה מצידו של הנתבע היא עדותו של מר מנחם חדד. יש להדגיש כי אין מדובר בהבטחה שניתנה לתובע בנוכחותו של מר חדד, אלא הבטחה שניתנה, על פי הנטען, בשיחה בין הנתבע לבין חדד בלבד, כשהתובע לא שמע את ההבטחה ישירות אלא מפיו של חדד בלבד. עדותו של מנחם חדד היא, איפוא, עדות יחידה בנושא זה, שכן הנתבע מכחיש את מתן ההבטחה, ולא היו אנשים נוספים שנכחו בשיחה. אף אחד מבין העדים הנוספים לא טען כי ניתנה הבטחה שכזו.
21. על פי עדות חדד, ההבטחה ניתנה בשנת הלימודים תשס"ה בהתייחס לשנה שלאחריה, והנתבע לא חזר על דבריו ואף הביע עמדה מנוגדת בתחילת שנת הלימודים תשס"ו.
22. חדד אינו איש חינוך, לא עובד משרד החינוך, ביה"ס או הרשות המקומית, אלא משמש כיו"ר ועד ההורים. הוא העיד על עצמו שאינו בקיא בנהלים. אין זה מתקבל על הדעת שאת התחייבותו לתנאי העסקה אלה ואחרים לתובע יתן הנתבע דוקא לחדד, ולא לשום גורם רשמי במערכת החינוך. ספק אם בכלל ניתן לייחס משקל כלשהו להבטחה הניתנת באופן כזה. ברור שמתן הבטחה כזו ליו"ר ועד ההורים אינה בגדר נהלי עבודה מקובלים וסבירים. מפקח אינו אמור להבטיח הבטחות למורה באמצעות איש ועד ההורים שאין לו כל מעמד פורמלי בנושא זה. על כן גם אם ניתנה הבטחה כזו, היא חורגת מכל נוהל סביר ומקובל, ואין לראותה כמחייבת.
23. מתן הבטחה לחדד אף אינו סביר כלל, שכן הנתבע ידע שמתן חוזה אישי אינו בסמכותו, וברור שלא היו לו לא הסמכות ולא העניין להתחייב לתוצאה זו. כפי שעולה מן הראיות, ובמיוחד מעדותו של מר יצחק ויצמן ממשרד החינוך, הנתבע היה הממליץ אחד מבין שניים, ולא הבכיר מביניהם. נדרשה המלצה נוספת של מנהל המחוז על מנת להעביר את הבקשה לועדה, אשר לה שיקול דעת עצמאי. העד ויצמן העיד כי מספר הבקשות המתקבלות הוא אחוזים ספורים מבין המוגשות.
24. שיקול דעתה של הועדה אינו מוחלט, שכן קיימים קריטריונים למתן חוזים אישיים, שעיקרם אישרו החוזים למורים למקצועות נדרשים. אמנם על פי הקריטריונים (ע"פ הנספחים לתצהיר ויצמן) מקצועות היהדות כלולים באופן עקרוני בין המקצועות הדרושים. אולם בנסיבות המקרה הספציפי, כאשר בקרית ארבע ישנם מורים למשנה ומקצועות היהדות לרב, אין ספק שהתובע לא הוגדר כבעל מקצוע נדרש. כך שגם מבחינה עניינית קרוב לודאי שאילו הובא עניינו של התובע בפני הועדה, היתה בקשתו נדחית. על כן אין ולא יכולה להיות כל ודאות, או אפילו הנחה בהסתברות גבוהה, שאילו ניתנה המלצת התובע הבקשה היתה מתקבלת. בנסיבות אלו אין זה מתקבל על הדעת כלל וכלל שהנתבע נתן הבטחה להעסיק את התובע בחוזה אישי, כאשר הדבר אינו נתון בידיו.
25. אני מניחה שהעד חדד דובר אמת וכי הוא עצמו הבין את הדברים כפי שהעיד עליהם. אולם מאחר שהאפשרות שהנתבע הבטיח דוקא ליו"ר ועד ההורים שהתובע יועסק בחוזה אישי אינה סבירה כלל, ניתן להניח כי נפלה אי הבנה בעניין זה. אני מעדיפה את גירסת הנתבע על פני גירסת חדד, וקובעת כי הנתבע לא נתן הבטחה לחדד להעסיק את התובע בחוזה אישי.
26. התובע טוען כי התחייבותו של הנתבע בפני מר חדד היא חוזה לטובת אדם שלישי. סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) דן בחוזה לטובת אדם שלישי וקובע כי חוזה כזה מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב "אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". גם הבטחה מינהלית מחייבת תהא תקפה כאשר לנותן ההבטחה היתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי.
27. התובע והנתבע שניהם בעלי תפקידים ממלכתיים במדינת ישראל – מורה בבית ספר המועסק במשרד החינוך ומפקח במשרד החינוך. מטבע הדברים הצדדים נפגשים מפעם לפעם במסגרת עבודתם ומשוחחים זה עם זה, ומהראיות שהובאו עולה כי התקיימו בין השניים שיחות לא מעטות, שעסקו גם בנושא החוזה האישי. בנסיבות אלו, הבטחה או התחייבות לתנאי העסקה כלשהם צריכה להינתן באופן ברור וישיר, בשיחה בין התובע לנתבע או בשיחה עם בעל גורם אחר בעל מעמד רשמי, כגון מנהל בית הספר, מנהל המחוז במשרד החינוך, וכדומה. לא ניתן לטעון למתן הבטחה או התחייבות ליו"ר ועד ההורים, שכאמור אין לו כל תפקיד פורמלי במערכת החינוך. ודאי שלא ניתן לקבל טענה כזו כאשר הנתבע שוחח גם עם התובע עצמו וגם עם אנשים נוספים (שחלקם העידו), והבהיר להם שאין בכוונתו לאשר לנתבע העסקה בחוזה אישי. גם אם הנתבע אמר משפט כזה או אחר שהתפרש על ידי מר חדד כהבטחה, הרי בנסיבות אלו לא ניתן לפרש את אותה אמרה כאמירה שיש בה כוונה להקנות לתובע זכות כלשהי. מכאן שאין לתובע לא חוזה לטובת אדם שלישי ולא הבטחה מינהלית מאת הנתבע.
28. באשר להבטחה מינהלית, נוסף על העדר כוונה להקנות להבטחה תוקף מחייב, מן העובדות המפורטות לעיל עולה גם שלנתבע לא היתה סמכות לתת הבטחה כזו לתובע, ואף לא יכולת למלא אחר ההבטחה, שכן הסמכות לאשר חוזה אישי היתה בידי ועדה שדנה בכך.
29. ב"כ התובע טענה בסיכומיה כי יש לראות בהתחייבותו של הנתבע התחייבות לפעול למתן חוזה אישי, ופעולה כזו היא אכן בסמכותו. טענה זו מהווה הרחבת חזית שכן היא לא נטענה מלכתחילה והועלתה בשלב הסיכומים. השאלה מה היה תוכן התחייבותו של הנתבע היא שאלה עובדתית, והתובע אינו רשאי לשנות את גירסתו לגביה ללא הסבר. מכל מקום עליו להציב תשתית עובדתית מתאימה התומכת בטענה.
30. זאת ועוד: גם הבטחה "להשתדל" כפופה לעקרונות של הבטחה מינהלית, וגם היא נדרשת לעמוד בקריטריונים, כולל הדרישה לכוונה למתן תוקף מחייב להבטחה.
במקרה זה, עצם תכנה של ההבטחה כהבטחה להשתדל, לפעול למען קידום מטרה, מעיד על כך שנותן ההבטחה אינו מתחייב להשיג את המטרה, אלא לסייע ולתרום את חלקו בהשגתה. על כן, הבטחה כזו מעצם טיבה מיניה וביה אינה מעידה על כוונה למתן תוקף מחייב להבטחה.
31. לאור כל האמור אני קובעת כי הנתבע לא נתן הבטחה לתובע, וכי גם אילו ניתנה הבטחה לא היה תוקף להבטחה שכזו, שכן אין היא בתחום סמכותו של התובע. עוד אני קובעת כי אפילו ניתנה הבטחה והופרה, לא הוכח קשר סיבתי בינה לבין הנזקים הכספיים שהתובע טוען להם, שכן גם אם התובע היה נותן את המלצתו, סביר להניח שהועדה היתה דוחה את הבקשה מטעמים ענייניים, מאחר שבנסיבות המקרה אין מדובר במקצוע נדרש.
32. לאור כל האמור אני דוחה את התביעה ככל שהיא נוגעת להבטחה לחוזה אישי ולנזקים הנטענים כתוצאה מהבטחה זו.

תפקידי ניהול והדרכת מורים
הדרכת מורים – גירסת התובע
33. בסעיף 23 לתצהירו טוען התובע כי הנתבע אסר עליו לעבוד בהדרכת מורים בבית אל (שם הוצעה לו עבודה כזו) בשנת תשס"ה. אין פירוט ואין ראיות נוספות עליהן מסתמכת הטענה.
34. בסעיף 27 לתצהיר הוא טוען כי לקראת שנת הלימודים תשס"ו עזב את עבודתו כמדריך מורים במעלה מכמש לאחר שנוכח שלוח הזמנים אינו מאפשר לו לעסוק גם בריכוז הכיתות בתמורה לחוזה אישי וגם לעבוד בתפקיד זה. יודגש כי על פי טענת התובע הוא עזב ביוזמתו ומרצונו את התפקיד. אמנם הנימוק שניתן לעזיבה היא אי היכולת לעסוק גם בריכוז הכיתות וגם בהדרכת המורים. אולם ריכוז הכיתות היה חלק מתפקידו של התובע ולא הוכח שביצע תפקיד זה אך ורק כדי לזכות בחוזה אישי. בנוסף, התובע מציין כי עזב את התפקיד לקראת שנת הלימודים תשס"ו. לא ברור מתי בדיוק ארע הדבר, האם בשנת תשס"ו או לפניה, כך שגם מבחינת לוח הזמנים לא ניתן לקשור ישירות בין עזיבת תפקיד ההדרכה לבין הציפיה להעסקה בחוזה האישי.
35. התובע טוען בסעיף 50 לתצהירו כי לאחר שעזב את תפקידי ההדרכה שבהם הועסק בעבר לא הצליח להשיג לעצמו תפקידי הדרכה שהם מועטים ונחשקים. אולם כפי שעולה מהאמור לעיל, התובע לא הצביע על קשר בין התובע לבין עזיבתו את תפקידי ההדרכה שמילא בעבר.
36. התובע לא הביא ראיות נוספות בעניין זה. ככלל, לא הוכח דבר מלבד העובדה שהתובע הועסק בעבר בהדרכת מורים ועזב את התפקידים משיקוליו הוא. על כן יש לדחות את הטענה בדבר אחריותו של התובע למצב זה.
תפקידי ניהול – גירסת התובע
37. התובע טען, בסעיף 38 ואילך לתצהירו, כי הוצעו לו שתי משרות ניהוליות, בבתי ספר בפסגת זאב בירושלים וביישוב כוכב יעקב. התובע לא התקבל לשני התפקידים ולטענתו נאמר לו כי התובע הוא שהכשילו כשאמר דברים שונים בגנותו.
ראיות הנתבעים
38. העדה שלגית אליהו היא מנהלת גף כח אדם בהוראה במשרד החינוך. העדה הבהירה בסעיף 6 לתצהירה כי על מנת לעמוד בדרישות הסף למשרת ניהול בית ספר, על המועמד להיות בעל הכשרה בקורס הכשרת מנהלים, או לעמוד באחת מבין ארבע חלופות במקום דרישה זו. כל הדרישות והחלופות מפורטות במסמכי המכרזים. בקשותיו של התובע למועמדות לשני מכרזי הניהול אליהם ניגש נבחנו, ובשני המקרים נענה כי אינו עומד בתנאי הסף, וקיבל פירוט של התנאים עליהם אינו עונה. העדה ציינה כי היעתרות למבוקש על ידי התובע משמעה חריגה מנהלי המשרד ופגיעה בעקרון השוויון.
עוד הצהירה העדה כי לנתבע לא היתה כל נגיעה לשני המכרזים, שכן הוא לא עמד בדרישות הסף ומועמדותו נפסלה, כך שלא היה צורך לפנות למפקח לקבלת חוות דעת לגביו.
39. גם הנתבע הבהיר, בסעיף 11 לתצהיר העדות הראשית המשלים שהגיש, כי לא היתה לו כל מעורבות במכרזי הניהול כיון שהתובע לא עמד בדרישות הסף. הוא הוסיף שלא היתה לו התנגדות לכך שהתובע ינהל את בית הספר בכוכב יעקב, אולם הוא התנגד להיקף שעות הניהול שהתובע ביקש.
40. העד יעקב ליבי, מנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית מטה בנימין, התייחס אף הוא בעדותו לטענה בדבר הכשלת התובע כמועמד לתפקיד מנהל בית הספר. מדברי העד עולה כי הוצגו שלושה מועמדים מומלצים, כך שמלכתחילה סיכויים של התובע היו אחד לשלושה.
41. הראיות שהובאו בנושא מכרזי הניהול אינן נתונות למחלוקת של ממש או לפרשנויות שונות. אין ספק בכך שהתובע לא עמד בתנאי הסף למכרזים שאליהם הציג את מועמדותו, ועל כן נדחה. הניסיון לייחס לנתבע אחריות לתוצאה זו אינו מוצא ביטוי בראיות. גם אם הנתבע הביע את דעתו על התובע, הרי שלא היה בכך כדי לשנות דבר נוכח העובדה שהתובע לא יכול היה להתקבל לתפקיד ניהולי.
התוצאה היא שהתביעה נדחית ככל שהיא נוגעת לנושא תפקידי הניהול וההדרכה, ולנזקים הכספיים הנובעים מטענות אלו.

לשון הרע ופגיעה בשמו של התובע
42. הפרק בתצהירו של התובע הדן בפגיעה בשם הטוב אינו מפרט כלל מהם האמירות או המעשים הקונקרטיים שגרמו לפגיעה בשמו של התובע. כל שנאמר בפרק זה הוא שהפגיעה העיקרית מבחינתו של התובע איננה הפגיעה הכלכלית אלא הפגיעה בשמו הטוב האישי והמקצועי, אשר גרמה לקריסת הישגיו השונים של התובע ולכך שאינו רואה עוד את עתידו במשרד החינוך. טענות בדבר הפגיעה מופיעות אמנם במקומות שנונים בתצהיר ובעדות התובע, אולם אין מדובר בטענה קונקרטית בדבר התבטאות או פרסום מסויימים שיש בהם לשון הרע.
43. גם בסיכומי התובע אין פירוט מהם האמירות או הפרסומים המהווים לשון הרע. הפרק הדן בלשון הרע מוכתר בכותרת "לשון הרע למניעת מינוי כמנהל". גופו של הפרק דן באופן כללי באמירות שהתובע מייחס לנתבע, מבלי לפרט אמירה או אמירות מסויימות שהן המהוות לשון הרע. מבחינת תכנו דן גם פרק זה של הסיכומים באי מינויו של התובע לתפקידי ניהול בשל התערבותו של התובע ודברים שאמר באזני אחרים, כשהדגש מושם על טענה בדבר הכשלת התובע מקבלת המשרה, ולא על הוכחת קיומה של עוולת לשון הרע.
44. התובע אינו מייחס לנתבע פרסום או אימרה קונקרטיים, בנסיבות קונקרטיות, שהם לטענתו בגדר לשון הרע.
חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: החוק, חוק לשון הרע) מגדיר, בסעיפים 1 ו-2, מהי לשון הרע ומהו פרסום. סעיף 6 לחוק מגדיר מיהו המוציא לשון הרע, וההגדרה כולל פרסום של לשון הרע בהתאם לסעיפי ההגדרות לעיל, וכן פרסום הדברים באזני שני אנשים לפחות. מדובר, איפוא, בסדרה של דרישות שעל התובע להוכיח כי התקיימו בענייננו כתנאי לקביעה שהנתבע אכן הוציא לשון הרע. על כן, כאשר התובע אינו מגדיר פרסום מסויים ואינו מבהיר ברחל בתך הקטנה מהו לשון הרע שבאותו פרסום ובאזני מי הושמעו הדברים, לא ניתן לייחס לנתבע עוולה של לשון הרע.
45. יתר על כן: כאשר במסגרת הדיון בלשון הרע דנה ב"כ התובע, למעשה, בטענה של הכשלת הנתבע במכרז, יש בכך משום הסטת הדיון מטענת לשון הרע לטענת ההכשלה במכרז, ויש לראות את התובע כמי שזנח את הטענה של הוצאת לשון הרע כלפיו.
46. למעלה מן הצורך אתייחס לגופן של הראיות שהובאו בנושא זה:
התובע טען כי הנתבע התנגד למינויו לתפקידי ניהול, דיבר עם אנשים שונים ומנע את מינויו של התובע. כאמור, התובע לא מיקד את טענותיו נגד אמרה מסויימת שנאמרה לאדם מסויים אלא כלפי התבטאויותיו של הנתבע והפגיעה בשמו הטוב של התובע באופן כללי. הנתבע לא הכחיש ביקורת שהיתה לו כלפי התובע, בעיקר על רקע דרישות כספיות שהעלה התובע, אך טען כי לא דיבר בגנותו. בסעיף 40 לתצהירו הבהיר הנתבע כי לא אמר מילה רעה על התובע, אלא קבל באזני מר חדד על הדרך בה נהגו התובע יחד עם ועד ההורים ואופן הפעלת הלחצים הלא ראויים כדי לקבל תגמול כספי שלא כדין.
מטעם התובע העידו מספר עדים שהתייחסו לנושא:
47. העד ישראל חג'בי תיאר את התרשמותו מעמדתו של הנתבע לגבי החוזה האישי: "הרגשתי שהרב מיארה כועס עליו. רואה בהתנהלות שלו חוסר יציבות, חוסר ישרות" (עמ' 17 שורות 13,12). כשהתבקש לתאר מה אמר הנתבע השיב העד: "אמרתי מילים בסגנון לא ישר, לא יציב, נאמרו מילים כאלה או אחרות. אפילו חשש [ש]הוא יעזוב את בית הספר... בגלל האופי שלו. מיארה חשש שלוי יעזוב" (עמ' 17 שורות 20, 21).
הנה כי כן, העד אינו מסוגל לתאר דברים קונקרטיים ששמע מפי הנתבע בגנותו של התובע. גם לגבי הדברים המקוטעים שאמר, העד תיאר את החשש שמא התובע יעזוב את בית הספר כמשמעותי ומטריד הרבה יותר מן הדברים שנאמרו בגנות התובע. לא ניתן ללמוד מתיאור זה על דברי לשון הרע שהשמיע הנתבע נגד התובע.
48. העד מנחם חדד תיאר בחקירתו הנגדית את שאמר לו הנתבע בנוגע לסיבה להתנגדותו לאשר חוזה אישי לתובע. העד תיאר שנאמר לו כי "המורה מנסה למצוא עבודה במקומות אחרים וקשרים עם מוסדות אחרים והוא עובד עלינו, אחד שהוא לא אמין ולכן לא מוכן לתת חוזה אישי לאחד כזה" (עמ' 26 שורות 12, 13), וכי "האדם עובד עלינו ואנחנו צריכים להיזהר ולא לתת, הוא לא מוכן לתת חוזה אישי לאחד שנותן זיגזגים, מנסה לעבוד פה לחתום במקום אחר" (עמ' 29 שורות 1, 2). על דברים ברוח דומה חזר העד פעם נוספת, בעמ' 30 שורות 2, 3.
מאחר שהניסוחים הם ניסוחיו של העד, ולא ציטוטים ישירים מדברי התובע, יש להתייחס לתוכן הדברים ולא למילה זו או אחרת. מדבריו של העד חדד עולה ביקורת שהשמיע הנתבע על התובע. עם זאת, הדברים המיוחסים לנתבע אינם חורגים מביקורת עניינית ולגיטימית על התנהלותו של התובע. על כל פנים, מדברי העד נראה כי מדובר בשיחה בארבע עיניים בינו לבין הנתבע, כך שהדברים שנאמרו אינם בגדר פרסום.
49. העד יעקב ליבי הוא מנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית מטה בנימין, והתייחס בעדותו להליך מינוי מנהל לבית הספר בכוכב יעקב. העד תיאר כי נפגש עם התובע כדי להתרשם ממנו, ולאחר מכן העביר לנתבע שלושה שמות מומלצים לתפקידי מנהל, ביניהם התובע. העד נשאל מדוע התובע לא נעשה מנהל והשיב:
"אינני הגוף המתאים לתת תשובה. העברתי השמות למר מיארה, שלו היו הסתייגויות מאוריאל. אם אני זוכר טוב ההסתייגות היתה שיש ענייננים כספיים. מיארה מיעט לדבר, לא רצה לפרט במה המדובר אך הבהיר שיש בעיה בהתנהלות הכספית בין הרב לבין ההורים, ובנושא זה בחלק מהעניין שישבתי עם הרב לוי הוא העמיד לנו דרישות כספיות שרק אם יענו לאותן דרישות הוא ישמש כמנהל. גם את הדרישות הכספיות העברתי" (עמ' 39 שורות 8-13).
העד נשאל אם הועלו דרישות כספיות "מתחת לשולחן" או לא חוקיות, והשיב כי היו לתובע דרישות כלפי ההורים להוסיף תשלום עבור הניהול באמצעות קרן הורים, דהיינו באופן שאינו תואם את הוראות משרד החינוך, אך לא באופן בלתי חוקי. (עמ' 39 שורות 17-19).
50. במהלך העדות השמיעה ב"כ התובע לעד הקלטה של שיחה בינו לבין התובע. העד אישר את קיום השיחה ואת קולו כדובר בשיחה (עמ' 41 שורה 21). לאחר ריענון הזיכרון אמר העד כי התובע דרש להסתפק בשש שעות של הוראה פרונטלית, בניגוד לכללי משרד החינוך, וכן ביקש תוספת תשלום מההורים. הוא העיד בלשונו: "אני הודעתי כרשות שאיננו מוכנים לתת שום תוספת לשום מנהל כי אנו מנהלים 45 בתי ספר במטה בנימין ואין דבר כזה תשלום של מדרש החינוך ולא הסכמתי לשום תשלום שחורג מהוראות משרד החינוך. מעבר לזה המלצתי להורים למרות המצוקה שלהם שאין מנהל, לא להיענות לדרישות כספיות בשל הצד התקדימי של הדבר שיהיו תשלומי הורים מעבר למה שצריך לתת" (עמ' 41 שורה 23- עמ' 42 שורה 4).
51. העד התייחס, איפוא, לדרישותיו של התובע כשם שמתייחסים לסחיטה. הוא המליץ להורי בית הספר שלא להיכנע לדרישה הכספית על אף המצוקה בה הם נתונים. הוא הבהיר כי מדובר בתשלום החורג מהוראות משרד החינוך. על מנת לשים דברים על דיוקם אציין כי העד הבהיר שאין כוונתו לתשלום "בשחור" או "מתחת לשולחן", שכן התובע לא דרש תשלומים שאינם רשמיים ומדווחים, אלא שהתשלומים אמורים היו להיות משולמים לו באופן גלוי, באמצעות עמותת ההורים או מזכירות היישוב. אולם התשלום שדרש התובע מנוגד להוראות משרד החינוך (עמ' 46 שורות 16 ואילך), ומהתנגדותו הנחרצת של העד לשלמו ברור שדרישותיו של התובע היו בלתי מקובלות וחסרות תקדים.
52. התובע טען כי הדברים שאמר הנתבע נגדו הם לשון הרע. אולם בעדות זו של העד מטעם התובע הוכחה הגנה של "אמת דיברתי". העד אישר את הטענה לפיה התובע דרש תמורת העסקתו תשלום נוסף שאינו מעוגן בנהלי משרד החינוך ואינו מקובל בבתי ספר אחרים, והציב זאת כתנאי להעסקתו. די עובדה זו כדי להצדיק את ביקורתו של הנתבע על התובע ואת העובדה שהביא את הדברים לידיעתם של חדד, של ליבי או של גורמים נוספים שהיו מעורבים בהעסקתו של התובע, ועובדה זו היתה רלוונטית לגביהם.
53. עוד בעניין לשון הרע, העד ליבי העיד כאמור כי הנתבע מיעט לדבר בעניינו של התובע. בחקירתו הרחיב והסביר כי בינו לבין הנתבע קיים קוד אתי שלפיו הם משתפים זה את זה במידע שנדרש להפעלת בית הספר ולקבלת החלטות, אך אינם מעבירים מידע שאינו נדרש, על מנת שלא לדבר לשון הרע (עמ' 45 שורה 25-עמ' 46 שורה 2).
54. מכל האמור עולה כי לנתבע היו טענות כלפי התובע בנוגע לדרישות הכספיות שהעלה התובע, שהיו חריגות ונתפסו על ידי הנתבע כבלתי לגיטימיות. הנתבע חלק טענות אלו עם אנשים שהיתה להם נגיעה לנושא, כגון בעלי תפקידים שונים בבית הספר, אשר העלו בפניו את נושא החוזה האישי ואת "איומיו" של התובע לעזוב את בית הספר ואת חינוך הכיתה הבוגרת. הנתבע הביע בהקשר זה את דעתו לגבי דרישותיו של התובע והלחצים שהוא מפעיל.
העד ליבי העיד, כאמור, כי שיחותיו עם התובע בנושא זה היו מצומצמות ככל האפשר, וכללו רק מידע דרוש, על מנת שלא לחטוא בלשון הרע. סביר להניח כי כך היה גם עם בעלי תפקידים אחרים, ואין כל ראיה שהנתבע לא נהג כך. הדברים שנאמרו על ידי הנתבע היו דעותיו הלגיטימיות והמנומקות, אשר בתוקף תפקידו היה על הנתבע להביע בפני הגורמים הרלוונטיים.
55. לזכות הנתבע עומדות, איפוא, הגנות שונות שבחוק לשון הרע. בין היתר עומדת לזכות הנתבע טענת אמת בפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק, מאחר שדברי הביקורת שהשמיע הנתבע על התובע בנוגע לדרישותיו הכספיות הבלתי סבירות היו נכונים ואמיתיים. בנוסף עומדות לנתבע הגנות הנובעות מתפקידיהם של שני הצדדים, ומהיותו של הנתבע ממונה על התובע במסגרת עבודתו. בנסיבות העניין חלים סעיפים 15(2), 15(4), 15(7) לחוק לשון הרע.
לאור כל האמור אני דוחה גם את טענת התובע בדבר לשון הרע והפגיעה בשמו הטוב.

סיכום:
תביעת התובע נדחית על כל חלקיה.
התובע יישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד שלהם בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום ויישא הצמדה וריבית כדין מהיום עד התשלום בפועל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ועדת ערר חינוך

  2. החזר אגרת חינוך

  3. ארנונה מוסד חינוך

  4. היטל השבחה חינוך

  5. התיישנות חוב חינוך

  6. התפטרות משרד החינוך

  7. אכיפת חוק חינוך חובה

  8. התפטרות ממשרד החינוך

  9. ועדת ערר משרד החינוך

  10. ועדת ערר חינוך מיוחד

  11. חובת דיווח אנשי חינוך

  12. חוזה אישי משרד החינוך

  13. אישור העסקה משרד החינוך

  14. הסכם קיבוצי חינוך משלים

  15. פטור מארנונה למוסד חינוך

  16. ועדת חריגים משרד החינוך

  17. הסכם קיבוצי משרד החינוך

  18. ועדת חריגים חינוך מיוחד

  19. ועדה רפואית משרד החינוך

  20. הקצאת מבנים למוסדות חינוך

  21. ועדה רפואית של משרד החינוך

  22. ועדה רפואית מטעם משרד החינוך

  23. אישור לעבודה נוספת משרד החינוך

  24. אישור שקילות לתואר במשרד החינוך

  25. הסכם קיבוצי מנהלי מחלקות חינוך

  26. ועדת חריגים עליונה משרד החינוך

  27. הסכם קיבוצי סייעות בחינוך המיוחד

  28. העדר תקני בטיחות למבני חינוך גבוהים

  29. פטור מארנונה למוסד חינוכי ללא כוונת רווח

  30. סעיף 19(ב)(4) קובע פטור מהיטל השבחה לגבי השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך או תרבות

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון