חוזה החלפת שוכר


התובעת השכירה רכב לנתבעים בעסקת ליסינג ל- 36 חדשים, אך הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם לתשלום דמי השכירות והתובעת תפסה את הרכב לאחר כ- 6 חדשים, עשתה בו שימוש ומכרה אותו לצד ג' לאחר מכן.
האם במצב עובדתי זה עומדת לתובעת הזכות לחייב את הנתבעים במלוא דמי השכירות עד לתום תקופת החוזה, גם בגין התקופה שלאחר תפיסת הרכב? זו השאלה אשר עומדת במוקד תביעה זו.

העובדות הרלוונטיות


התובעת הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, בשנת 2007, עסקה בהשכרת רכבים לתקופות ארוכות ("ליסינג"). במועד בירור תביעה זו מצויה התובעת בהליכי פירוק.

הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית אשר מפעילה נגרייה והנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו מנהלה של הנתבעת 1.


בתחילת יוני 2007 בקשה הנתבעת לשכור רכב שיועמד לשימוש מנהל הנגרייה אותה הפעילה. בין הצדדים נוצר קשר וביום 7.6.07 נערך ונחתם בין הצדדים חוזה להשכרת רכב (להלן: "החוזה"), שלפיו שכרה הנתבעת מהתובעת רכב מסוג רנו, שנת ייצור 2008 (להלן: "הרכב"). החוזה כולל מסמך בן 2 עמודים ובו התנאים הייחודיים לעסקה בין הצדדים ובנוסף גם מסמך בן 8 עמודים המהווה חלק מהחוזה ובו תנאים כללים אשר חלים על ההתקשרות, ונראה כמסמך סטנדרטי של התובעת אשר חל על שוכרי הרכבים ממנה (מסמך זה יכונה להלן: "התנאים הכלליים").

בחוזה נקבע, בין היתר, כי הנתבעת תשכור את הרכב לתקופה של 36 חדשים וכי תשלם לתובעת דמי שכירות בסך של 3,262 ₪ לחדש (כולל מע"מ). עוד נקבע בחוזה כי כבטוחה לקיום התחייבויותיה תפקיד הנתבעת אצל התובעת פיקדון בסך של 10,008 ₪ (שווי 3 חדשי שכירות) וכן ערבות אישית של הנתבע.


ביום 20.6.07 נמסרה החזקה ברכב לנתבעת, ובהתאם לחוזה אמורה הייתה הנתבעת לשלם את דמי השכירות בגינו מיום 20.7.07 ואילך. הנתבעת אכן שילמה לתובעת את דמי השכירות לפי החוזה ביום 20.7.07 אך לא הוסיפה עוד לשלם דבר לתובעת לאחר מועד זה.
אף שהנתבעת לא הוסיפה לשלם את דמי השכירות לתובעת, הוסיפה הנתבעת להחזיק ברכב ואף לעשות בו שימוש לצרכיה. התובעת פעלה לתפיסת הרכב וביום 3.12.07 הגיעו נציגים מטעם התובעת למשרדי הנתבעת ותפסו את הרכב.
ביום 3.1.08, לאחר תפיסתו של הרכב, העמידה התובעת את הרכב לשימושה של עובדת התובעת, גב' מירי רוזן, ולפי מסמכי התובעת עשתה בו גב' רוזן שימוש עד ליום 11.11.08. ביום 4.2.09 מכרה התובעת את הרכב לחברה בשם גלמן ניו-קאר בע"מ תמורת סך של 59,800 ₪.
ביום 6.7.10 פנתה התובעת לנתבעים בטענה להפרת החוזה ובדרישה לתשלום סך של 122,952 ₪. הצדדים לא הגיעו להסכמה וביום 25.11.10 הוגשה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות


לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את החוזה ועליה לפצות את התובעת על נזקיה.

לפי תחשיבי התובעת, יש לחייב את הנתבעת הן בתשלומים עבור התקופה שמיום מסירת הרכב לנתבעת ועד לתפיסת הרכב, והן בתשלומים עבר התקופה שמיום תפיסת הרכב על ידי התובעת ועד לתום תקופת השכירות שנקבעה בחוזה. בדרישה שעד לתפיסת הרכב כוללת התובעת את דמי השכירות החדשיים, תשלום עבור חריגה ממספר הקילומטרים השנתי שנקבע בחוזה, ותשלום עבור נסיעות בכביש אגרה. בדרישה שלאחר תפיסת הרכב כוללת התובעת את מלוא התשלומים החדשיים עד לתום תקופת השכירות, ברם במהלך בירור התביעה הודיעה הנתבעת כי מנדבך זה בחוב יש להוריד את רכיבי הביטוח והאחזקה וכך גם הופחת סכום התביעה והועמד על סך של 86,537.85 ₪.
לפי גרסת התובעת, לשימוש שנעשה ברכב לאחר תפיסתו ולמכירתו לצד ג' אין כל רלוונטיות בכל הנוגע לחיובי הנתבעים.


לטענת הנתבעים, החוזה כלל לא הופר על ידם והתביעה מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט.

לגרסת הנתבעים, כחדש לאחר קבלת הרכב עזב מנהל נגריית הנתבעת את עבודתו ולא היה עוד לנתבעת צורך ברכב. לפיכך, טוענים הנתבעים, נמסרה לתובעת הודעה ובקשה לבטל את החוזה ועוד נעשה ניסיון להציע לתובעת את קיבוץ רבדים (להלן: "הקיבוץ") כשוכר חלופי לרכב, אלא שהתובעת פעלה בחוסר תום לב והתעלמה מבקשות הנתבעים. עוד טוענים הנתבעים כי הרכב לא "נתפס" ביום 3.12.07 אלא פשוט נמסר לנציג התובעת שהגיע למשרדי הנתבעת, ולאחר מכן עשתה בו התובעת שימוש לצרכיה.
טוענים לפיכך הנתבעים כי התובעת הסכימה לביטול החוזה והחזרת הרכב שלכן אין לה זכות לתבוע כספים בגין הפרת החוזה, ולחילופין כי לתובעת כלל לא נגרמו נזקים עקב ביטול החוזה כך שבכל מקרה יש לדחות את התביעה.


התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ועל סך של 122,952 ₪. הנתבעים הגישו בקשת רשות להגן ובהחלטה מיום 19.6.11 ניתנה להם רשות להגן. בהודעה מיום 15.10.12 הודיעה התובעת על הפחתת סכום התביעה והעמדתו על 103,109.60 ₪ ובהודעה נוספת במהלך הדיון ביום 8.7.13 הופחת סכום התביעה פעם נוספת והועמד על סך של 86,537.85 ₪.
התובעת תמכה גרסתה בתצהירה של גב' חדוה דאר, מנהלת חשבונות בתובעת במועדים הרלוונטיים. הנתבעים תמכו גרסתם בתצהיר הנתבע וכן בתצהירי מר ישראל שירמן (חבר הקיבוץ), ומר נפתלי דרעי (מנהל הנתבעת ומי שלטובתו נשכר הרכב מהתובעת). בדיון אשר התקיים ביום 8.7.13 נחקרו המצהירים ובתום החקירות סכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.



דיון


המחלוקת לעניין הפרת החוזה
המחלוקת הראשונה אשר נתגלעה בין הצדדים הינה בשאלת עצם הפרת החוזה.

אין מחלוקת על כך שהנתבעת קבלה את הרכב לחזקתה לפי החוזה, התחייבה לשלם תמורתו דמי שכירות מדי חודש, ולא שילמה את דמי השכירות החל מחדש השכירות השני ואף לא החזירה את הרכב לתובעת. ובכל זאת, טוענת הנתבעת שלא הפרה את החוזה.
לגרסת הנתבעת, כבר בכריתת החוזה הובטח לה שתוכל בכל עת להחזיר את הרכב לתובעת לפני תום תקופת החוזה ולהביא במקומה שוכר חלופי (סעיף 28 בתצהיר הנתבע). בפועל, כך היה. הקיבוץ הוצע לתובעת כשוכר חלופי, אך התובעת פעלה בחוסר תום לב, לא ממשה את ההצעה, השתהתה ולא עשתה דבר כששה חודשים. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו:


בסעיף 11 במסמך "התנאים הכלליים" מוסדרת האפשרות ל"החזרה מוקדמת" של הרכב ומודגש, בסעיף 11.1, כי לסעיף זה תחולה רק אם צוין כך בחוזה. בחלקו הראשון של החוזה מאידך, אין כל סעיף המחיל את האפשרות להחזרה מוקדמת של הרכב על ידי הנתבעת. טענת הנתבעת לסיכום שכזה עומדת בסתירה לכתוב בחוזה.
הנתבעת טוענת, בתצהיר הנתבע ובתצהיר מר דרעי, שסוכם עם הסוכן של התובעת כי תישמר זכותה של הנתבעת להביא שוכר חלופי. אותו סוכן לא זומן לעדות וכאשר גרסה זו עומדת בסתירה לכתוב בחוזה, קשה לקבל את הטענה לסיכום שכזה.
אפילו חלו הוראות התנאים הכללים המתירות החזרה מוקדמת של הרכב, מובהר במסגרתם כי על השוכר, הנתבעת, להודיע על כך 60 יום מראש, לעמוד בתקופת ההודעה המוקדמת בתנאי החוזה ולשלם פיצוי מוסכם. דבר מאלו לא עשתה הנתבעת. לא הודעה מראש, לא המשך תשלום שוטף ולא תשלום פיצוי מוסכם.
מר שירמן העיד כי הנתבע פנה אליו והציע שהקיבוץ ישכור את הרכב. עדותו של מר שירמן מהימנה עלי ופנייה שכזו של הנתבע אכן הייתה, אך מר שירמן כלל לא העיד ששוחח בעניין זה עם מי מנציגי התובעת. הנתבע מאידך, הצהיר שפנה בעניין זה לתובעת וזו סירבה. הנתבע טוען שפנה בעניין זה בכתב (סעיף 12 לתצהיר הנתבע התומך בבקשת הרשות להגן) אך מכתב כזה לא הוצג. הנתבע טוען כי התובעת סירבה להצעתו לקבל את הקיבוץ כסוכן חלופי (סעיף 27 בתצהיר הנתבע) אך בבקשת הרשות להגן העלה גרסה שונה שלפיה נאמר לו "שהעניין יבדק" (סעיף 9 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן). עדת התובעת מאידך, גב' דאר, העידה שלא נמצא תיעוד של פנייה שכזו ובכל מקרה החלפת שוכר נעשתה בקלות רבה (עמ' 7, ש' 22 בפרוט'). עדות זו של גב' דאר הגיונית ומתיישבת עם העובדות ולכן מקובלת עלי.
נוכח העובדות אשר התבררו, מסתבר שהתובעת כלל לא התחייבה כלפי הנתבעת לאפשר החלפת שוכר ומלכתחילה סירוב להצעה שכזו, ככל שהייתה, איננו הפרת התחייבות של התובעת. זאת ועוד, הסתבר שלכל היותר פנה הנתבע בעל-פה למי מנציגי התובעת והעלה הצעה ראשונית להחלפת שוכר הרכב. הנתבעת לא פנתה בכתב, לא ניסתה לקשר בין נציגי התובעת לבין נציגי הקיבוץ ולמעשה ישבה בחיבוק ידיים במשך כששה חודשים כשהרכב בחזקתה אך היא לא משלמת בגינו מאום. אין כל דרך לקבוע כי דווקא התובעת היא שהפרה את החוזה במצב זה.

לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעים וקובע כי הנתבעים הפרו את החוזה בהפרה יסודית באי תשלום דמי השכירות החל מחדש השכירות השני ואילך.



המחלוקת לעניין נזקי התובעת עד למועד תפיסת הרכב
משנמצא שהנתבעת הפרה את החוזה, יש לבחון את הסעדים להם עותרת התובעת, כאשר ניתן לחלק את הסעדים הנתבעים לשניים – נזקיה בגין התקופה שעד לתפיסת הרכב ונזקיה בגין התקופה שלאחר מכן.
אשר לתשלומים להם עותרת התובעת בגין התקופה שעד לתפיסת הרכב, לאחר שהתברר שהנתבעת הוסיפה להחזיק ברכב עד לתפיסתו, ולאחר שהנתבע אף הודה שנעשה ברכב שימוש (עמ' 12 בפרוט'), ברור שעל הנתבעים לשאת בתשלום דמי השכירות עד למועד תפיסת הרכב. תחשיב התובעת לחיוב בסך כולל של 16,679.86 ₪ (סעיף 17 בתצהיר גב' דאר) - לא נסתרה.

בהתאם לחוזה חויבה הנתבעת בתשלום ריבית פיגורים על סכומים שלא שולמו ואף תחשיבי התובעת לריבית פיגורים בסך של 3,958.95 ₪ ועוד הוצאות בסך 250 ₪ בגין החזרת הוראות הקבע (סעיף 18 בתצהיר גב' דאר) - לא נסתרו.
בהתאם לחוזה חויבה הנתבעת בתשלום עבור נסיעות בכביש 6 ואף תחשיבים אלו של התובעת לחוב בסך של 374.05 ₪ (סעיף 20 בתצהיר גב' דאר) - לא נסתרו. ועוד יש לזקוף לזכות התובעת את עלות תפיסת הרכב בסך של 2,320 ₪, כאשר מתברר שאלמלא עשתה כן התובעת היו הנתבעים ממשיכים להחזיק ברכב בלא לשלם תמורת החזקה זו.


מאידך, התובעת טענה שיש לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 1,526.56 ₪ בגין חריגה מכמות הקילומטרים השנתית המוסכמת. התובעת לא הביאה כל עדות ישירה של מי שקרא את מד הקילומטרים של הרכב בעת תפיסתו. התובעת אף לא הסבירה מדוע יש לערוך את חישוב הקילומטרים לפי חלק יחסי של השנה, שהרי אפשר ולולא בוטל החוזה לא הייתה הנתבעת מגיע לגבול הקילומטרים העליון שהוסכם בחוזה – 40,000 ק"מ. התובעת לא הוכיחה טענה זו ולפיכך הטענה נדחית.
מהסכומים שלזכות התובעת (23,332.86 ₪) יש להפחית את הפיקדון שהפקידה הנתבעת בסך של 10,035 ש"ח (סעיף 23 בתצהיר גב' דאר) כך שיתרת חוב הנתבעים ביחס לתקופה שעד לתפיסת הרכב מסתכמת בסך של 13,297.86 ש"ח.




המחלוקת לעניין תשלום דמי השכירות לאחר תפיסת הרכב
המחלוקת העיקרית אשר נתגלעה בין הצדדים הינה בשאלת חיוב הנתבעים בתשלום דמי השכירות בגין התקופה שלאחר תפיסת הרכב על ידי התובעת.

לשיטת התובעת, יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי השכירות להם התחייבו עד לתום תקופת החוזה כאשר אין כל רלוונטיות לעצם תפיסת הרכב או לאשר עשתה התובעת ברכב לאחר תפיסתו. התובעת הסכימה להפחית מתשלומים אלו את רכיבי הביטוח והאחזקה בלבד ואף זאת, לשיטתה, לפנים משורת הדין.
לשיטת הנתבעים, אין לתובעת כל זכות לדמי שכירות ממועד תפיסת הרכב ואילך ותחשיבי התובעת מבטאים ניסיון לעשיית עושר שלא כדין, שכן התובעת מתעלמת מהרווח שצמח לה עם החזרת הרכב לחזקתה.


בירור טענה זו מחייב ראשית לכל את הבהרת משמעותה.

התובעת מבהירה את הבסיס לטענה זו בסעיף 11 בכתב התביעה כך:
"בגין השימוש במכונית שילמה הנתבעת תשלום חדשי אחד בלבד. לאחר ביצוע תשלום זה, חדלה הנתבעת מפירעון התשלומים החלים עליה לפי ההסכם."
וממשיכה התובעת ומסבירה את עמדה בסעיף 16 בתצהיר גב' דאר כך:
"בהתאם להוראות סעיף 10.8 להסכם וסעיף 24.2.1 לתנאים הכלליים להסכם, העמידה דורנט לפירעון מיידי את יתרת התשלומים החדשיים המגיעים לדורנט עד לתום תקופת השימוש במכונית וכן כל הסכומים וההוצאות למיניהם המגיעים לדורנט על פי ההסכם."
משמע, לפי טענות התובעת, עתירתה לחיוב הנתבעים בתשלום מלוא דמי השכירות לפי החוזה הינה למעשה עתירה לאכיפת החוזה. התובעת איננה טוענת כי חלק זה של התביעה מתבסס על פיצויים ואיננה מנסה כלל לבסס טענה לנזק שנגרם לה ומצדיק חיוב זה. התובעת אף איננה טוענת שחיוב זה מהווה "פיצוי מוסכם" אשר נקבע מראש בחוזה. התובעת מבהירה ברחל בתך הקטנה, כי היא מבקשת לאכוף את החוזה כלשונו בכל הנוגע לחיוב בתשלום דמי השכירות עד לתום תקופת החוזה.


דא עקא, שהתובעת איננה מתכוונת כלל לקיים את חיוביה היא לפי החוזה. התובעת הרי איננה מתכוונת לאפשר לנתבעים להשתמש ברכב כנגד תשלום דמי השכירות. התובעת הרי תפסה את הרכב, עשתה בו שימוש לצרכיה ומכרה אותו לצד ג' כשהיא משלשלת את תמורתו לקופתה. התובעת מבקשת לפיכך לאכוף על הנתבעים את החוזה כאשר היא עצמה איננה מתכוונת ואף איננה מסוגלת לקיים את חיוביה היא בחוזה.

עמדה זו של התובעת עומדת בסתירה למושכלות יסוד של דיני החוזים – לעיקרון שלפיו לא ניתן לאכוף על מפר את קיום החוזה כאשר הנפגע עצמו איננו מקיים את חלקו הוא בחוזה.
סעיף 3 (1) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי נפגע זכאי לאכיפת החוזה זולת במצב בו "החוזה אינו בר ביצוע"; וסעיף 4 בחוק התרופות קובע כי במצב בו מורה בית המשפט על אכיפת חוזה, רשאי בית המשפט "להתנות את אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות העניין".
הוראות אלו מבטאות את הרעיון שבבסיס אכיפתו של חוזה. כל חוזה. רעיון ההדדיות. חוזה כולל מערך של זכויות וחובות. כאשר מבקש צד לאכוף על צד שני את קיום התחייבויותיו, תנאי בסיסי לקבלת דרישה זו היא נכונותו של הדורש עצמו לקיים את חובותיו הוא.
"סעד האכיפה חותר לקיומו של החוזה. מכאן גם נובעת ההבנה שמי שתובע אכיפה, יהיה מוכן ומסוגל לקיים את החוזה. ובמילים אחרות, אם הוא עצמו אינו יכול לקיים את החוזה, הוא יהיה מנוע מלתבוע אכיפה. הרי אם התובע אינו יכול לקיים, קיום החוזה הופך לבלתי אפשרי, ומה תועלת תהיה באכיפתו של הקיום על הצד השני, אם ממילא יישאר קיום זה חלקי? יתר על כן: באי יכולתו לקיים את החוזה הנפגע הופך למפר צפוי, ומדוע זה ילין על הצד השני, אם הוא עצמו, לאחר שהמפר יקיים חלקו, יהיה מפר אף הוא? החוזה בנסיבות אלה הוא חוזה ששני הצדדים בוחרים למעשה לבטלו, וכל אחד מהם הוא גם נפגע וגם מפר. המפר שאינו מקיים מראש חושף את רצונו לבטל את החוזה, ואילו הנפגע ההתחלתי שמסתבר שלא יקיים בעתיד והוא מפר צפוי, נתפס כמי שבוחר למעשה, בביטול החוזה. הרי אין זה מתקבל על הדעת שהנפגע ייהנה מפירות החוזה (התמורה הנגדית), מבלי שהוא עצמו ימלא את חיובו, שנועד להעניק לו פירות אלה (התמורה העצמית).אכן, צד התובע קיום חייב להיות נכון אף הוא לקיים את חיובו כדי להביא למימושו המלא של החוזה. נכונות הקיום של הנפגע היא תנאי להענקת סעד האכיפה. לעיתים, מדובר בתנאי משתמע שאין צורך לפרטו, ולעיתים מדובר בתנאי שבית המשפט מוסיפו מפורשות למתן הצו..." (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ד', עמ' 222 – 223)
כעיקרון איפוא, צד לחוזה אשר נפגע עקב הפרתו, איננו יכול לתבוע אכיפת החוזה על המפר, כאשר הוא עצמו, הנפגע, איננו נכון לקיים את חיוביו הוא. מצב בו יחויב מפר בקיום החוזה בעוד הנפגע מופטר מקיום חיוביו איננו צודק, איננו הגיוני ואף מבטא התערבות בהסכמה הראשונית של הצדדים לקיום הדדי של החוזה.
עמדתה ההיולית של התובעת שלפיה יש לאכוף על הנתבעים את התחייבותם לתשלום דמי השכירות לפי החוזה גם לאחר תפיסת הרכב ועד לתום תקופת השכירות לפי החוזה, בעוד התובעת עצמה איננה מתכוונת ואיננה מסוגלת לקיים את התחייבותה שלה לאפשר שימוש ברכב כנגד תשלום זה – איננה סבירה ואיננה אפשרית.


לא זו אף זו, שתפיסת הרכב על ידי התובעת מבטאת למעשה הודעה על ביטול החוזה.

בהתאם לסעיף 8 בחוק התרופות, "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". עם זאת, חוק התרופות איננו מחייב שהודעה זו על ביטול החוזה תהיה דווקא בכתב. הודעת ביטול ניתן למסור גם בדרכים אחרות והיא איננה טעונה הודעה פורמאלית בכתב דווקא. כך גם ניתן לבטל את החוזה במסר שיועבר פנים אל פנים, במסר שיועבר באמצעי תקשורת כגון דואר אלקטרוני או פקס', ואף בהתנהגות כגון בהגשת תביעה. כל דרך של התנהגות עשויה להיראות כביטול החוזה ובלבד שתעלה ממנה בבירור כוונת הביטול (ג. שלו, י.אדר, דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, עמ' 642; ע"א 557/75 אמיר אגקי נ' מרדכי כהן, פ"ד ל(2), 64 , 72).
אף שהתובעת לא שלחה לנתבעים הודעה בכתב על ביטול החוזה, תפיסת המכונית על ידי התובעת מבטאת הודעה ברורה, חד משמעית, של ביטול החוזה. כך ראו זאת הנתבעים (סעיף 22 בתצהיר הנתבע) וכך היה רואה זאת כל אדם סביר. ואם כך, אם התנהגות התובעת בתפיסת הרכב מבטאת הודעה על ביטול החוזה, הרי שעתירת התובעת לאכיפת החוזה עומדת בסתירה להודעתה היא על ביטול החוזה, שהרי אכיפת החוזה וביטולו הם סעדים חלופיים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
וכך נקבע:
"כיוון שלא בתרופה של ביטול החוזה עסקינן אלא, כאמור, בתרופה של אכיפת התנאי האמור שבתנאי השכירות (ואכן ברור הוא, כי אכיפה וביטול הם תרופות חלופיות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת)" (ע"א 121/84 יעל בר-עקיבא-מוזס נ' אלף. יוד. בית. דלת. (א.י.ב.ד.), בע"מ, פ"ד לח (4) 673, 691)
ועוד נקבע:
"בדרך כלל, תרופת האכיפה ותרופת הביטול מוציאות זו את זו, שכן ביטולו של החוזה (כולו או מקצתו), משמעותו סיום החיובים שטרם בוצעו, ואילו האכיפה משמעותה ביצועם של חיובים אלה עצמם" (ע"א 260/80, 265[3], בעמ' 544). לפיכך לא יזכה הנפגע הן בביטול החוזה בשל הפרתו והן באכיפת החוזה." (ע"א 5403/90 מדינת ישראל נ' ר.א.ם. רבחי את איברהים , פ"ד מו (3) 459, 464)
לפיכך, בתפיסת הרכב הביעה התובעת את עמדתה הברורה בדבר ביטול החוזה ובכך אין עוד באפשרותה לתבוע סעד שמשמעותו אכיפת החוזה שבוטל.


לטענת התובעת, זכותה המפורשת על פי החוזה לתבוע את יתרת תשלומי דמי השכירות גם אם הנתבעת איננה מוסיפה להשתמש ברכב, שכן כך נקבע בחוזה. בכך מפנה התובעת לסעיף 17.4 בתנאים הכלליים, אשר זו לשונו:

"מובהר בזאת, כי פרט למקרה בו נמנעה מהשוכר האפשרות לעשות שימוש במכוניות עקב הפרה מצד דורנט של הסכם זה, מתחייב השוכר לשלם לדורנט את מלוא התשלומים החדשיים בעבור כל תקופת השימוש גם אם לא עשה במכוניות שימוש מכל סיבה שהיא..."
התובעת אף מפנה לפסק הדין שניתן בעניינה בתיק אחר (תיק מספר 22945-09-11 דורנט 1991 ישראל בע"מ נ' סרטל שיווק ק.ק.פ. בע"מ ואח' 12.5.13; להלן: "עניין סרטל"). באותו פסק דין התקבלה טענת התובעת. בית המשפט קבע שיש לאכוף את ההסכמה החוזית לחיוב בתשלום גם אם נמנעת אפשרות השימוש ודחה את הטענה כי הדרישה חסרת תום לב או מבטאת ניסיון לאכוף תנאי מקפח.
טענה זו איננה מקובלת עלי ועם כל הכבוד לאשר נקבע בפסק הדין אליו מפנה התובעת, דעתי שונה.


ראשית, בהנחה שאומד דעת הצדדים בכריתת החוזה היה אכן כגרסת התובעת, הרי שיש בכך ניסיון להתנות על הוראות חוק התרופות השוללות אפשרות לאכיפת חוזה שאיננו בר ביצוע (סעיף 3 (1) בחוק התרופות), ומתנות אכיפת חוזה בקיום הדדי של ההתחייבויות (סעיף 4 בחוק התרופות). פרשנות זו של אומד דעת הצדדים אף מבטאת ניסיון לקרוא תגר על הלכות היסוד השוללות אפשרות של אכיפה חד צדדית ושוללות אפשרות מתן סעד של אכיפה וביטול גם יחד.

אומנם, אוטונומית הרצון ממנה נהנים צדדים לחוזה מאפשרת להם גם להתנות מראש על התרופות שיעמדו להם במקרה של הפרת החוזה, ברם אין אפשרות לקבל התנאה שכזו אשר יש בה "משום עושק כלפי הנפגע" (ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ פ"ד לט (3) 85, 97).
התנאה אשר יוצרת חוסר איזון בולט בין הצדדים, עלולה להיחשב כבטלה אם ימצא שהיא מבטאת "עושק" של אחד הצדדים (ג. שלו, י.אדר, דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, עמ' 95).
התניה עליה מתבססת התובעת מאפשרת לה לתבוע את אכיפת החוזה על הנתבעת בעוד התובעת עצמה פטורה מקיום התחייבותה ולמעשה כבר הודיעה על ביטול החוזה. תניה זו עומדת בסתירה להוראות חוק התרופות, מבטאת עושק של הנתבעת ולכן איננה בת תוקף. כך גם כבר הביע בית המשפט את דעתו בעניין דומה (ת.א. (ראשל"צ) 3021/02 דורנט 1991 ישראל בע"מ נ' שגב החברה המרכזית לתחזוקת מבנים בע"מ 17.2.2005). לכן גם אינני יכול להסכים עם הקביעה בעניין סרטל שיש לאכוף תניה חוזית זו.


שנית, תחת אותה הנחה לפיה כוונת הצדדים כפי שהיא נלמדת מהאמור בחוזה הייתה להתיר לתובעת לאכוף את תשלום דמי השכירות גם לאחר ביטול החוזה ותפיסת הרכב, הרי עסקינן בתנאי במסמך התנאים הכלליים, אשר התובעת כלל איננה מכחישה את היותו נוסח שנקבע על ידה מראש לשימוש בחוזים רבים מול לקוחותיה, קרי: חוזה אחיד. סעיף 4 (6) בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, קובע "חזקת קיפוח" של תניה המגבילה תרופה שעומדת ללקוח או מסייגת אותה באופן לא סביר. נראה שזה זה בדיוק אשר בקשה התובעת להשיג במסגרת התנאים הכלליים. התובעת בקשה לשמר לעצמה את הזכות לטעון לאכיפת זכויותיה בחוזה גם לאחר ביטולו, וגם אם היא עצמה פטורה מקיום התחייבויותיה היא, וגם אם התוצאה הינה העמדתה במצב טוב יותר מהמצב בו הייתה לו קוים החוזה כלשונו. אני סבור כי זכות זו ששימרה התובעת לעצמה איננה סבירה, איננה הוגנת ולכן מקפחת ובטלה.
שלישית, כלל לא בטוח שזו זו אכן הייתה כוונת הצדדים בכריתת החוזה. סוגית הפרת החוזה מוסדרת בסעיף 24 של התנאים הכלליים ובו נקבע, בין היתר, כי במצב בו תפר הנתבעת את החוזה בהפרה יסודית כי אז רשאית התובעת להעמיד לפירעון מיידי את יתרת התשלומים המגיעים לה לפי החוזה (סעיף 24.2 בתנאים הכלליים). לא נקבע בסעיף זה שעל הנתבעת להוסיף ולשלם את דמי השכירות לאחר השבת הרכב. בסעיף 10 בתנאים הכללים אף נקבעה חובת הנתבעים בהשבת הרכב במקרה של ביטול החוזה וגם שם לא נקבע שבמצב זה עליהם להוסיף ולשלם את דמי השכירות. אין בתנאי החוזה סעיף ברור הקובע את החובה לשלם דמי שכירות לאחר ביטול החוזה והשבת הרכב ונראה שאף סעיף 17.4 בתנאים הכללים, עליו מתבססת התובעת, מתייחס למצב בו מניעת השימוש ברכב נובעת מסיבות שלא באחריות התובעת ולא למצב בו יזמה התובעת את תפיסת הרכב לחזקתה ולשימושה. למותר מלציין שכל אי ודאות באשר לפרשנות החוזה תיזקף לחובת התובעת כמנסחת החוזה וכמי שמתיימרת לבקש סעד של אכיפה לאחר ביטול החוזה.
רביעית, התברר שלאחר שנתפס הרכב, העמידה אותו התובעת לשימוש עובדת שלה במשך מספר חודשים וגב' דאר העידה כי "במקום לקנות לה אוטו, נתנו לה את האוטו הזה" (עמ' 5; ש' 31 בפרוט'). עוד התברר שביום 4.2.09 נמכר הרכב לצד ג' תמורת סך של 59,800 ₪.

לו קוים החוזה, הייתה התובעת נאלצת לממן בנפרד רכב לעובדת התובעת. לו קוים החוזה הייתה התובעת מקבלת את הרכב בתום תקופת השכירות החוזית – 20.6.10, שאז ודאי שערכו היה נמוך מערכו בעת שנתפס ואף בעת שנמכר ביום 4.2.09. ומשמע, ששיטת התובעת מבקשת להעשיר את קופתה בסכומים שעולים בהרבה על אלו שהיו נזקפים לזכותה לו קוים החוזה כלשונו. הנתבעת הפרה את החוזה וכך כבר נקבע. עקב הפרה זו אין הצדקה שהתובעת תצא בחסרון כיס ולכן עמדה לה האפשרות לתבוע את נזקיה. אך בהיעדר תביעה לפיצויים מוסכמים או עונשיים, ובהעדר טענה שכזו, אין כל הצדקה לתוצאה שתשים את התובעת במקום טוב משהייתה לו קוים החוזה. זה זה אשר מבקשת התובעת כשהיא עומדת על דרישתה לתשלום דמי השכירות לאחר תפיסת הרכב ולדידי יש בעמדה זו משום חוסר תום לב. גם בכך, בכל הכבוד, שונה דעתי מהדעה בעניין סרטל.


וחמישית, אין אלא לפנות להיגיון הצרוף. החוזה דנא הינו חוזה להשכרת רכב לצרכים מסחריים. אך נניח והיה עסקינן בחוזה למכירת דירה בידי קבלן. האם היה ניתן להעלות על הדעת מצב בו מבוטל החוזה עקב הפרתו בידי הקונה, הדירה נותרת בבעלות הקבלן שגם מוכר אותה לצד ג', ובה בעת מבקשים לחייב את הקונה להוסיף ולשלם תמורתה במלואה? הרי זה מצב שלא ניתן להעלותו על הדעת, אך זה בדיוק אשר מבקשת לעשות התובעת בתיק זה.
לסיכום טענה זו, טענת התובעת לפיה עומדת לה הזכות לדמי השכירות לאחר תפיסת הרכב נדחית. בתפיסת הרכב בוטל החוזה. התובעת איננה רשאית לעתור לאכיפת החוזה לאחר שכבר בטלה את החוזה וכאשר היא עצמה איננה מתכוונת לקיים את התחייבויותיה היא. ככל שכך נקבע בחוזה הרי שתניה זו מהווה ניסיון התנאה אסור על חוק התרופות ותניה מקפחת בחוזה אחיד, מה גם שעמדת התובעת בעניין זה מבטאת חוסר תום לב.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.




סיכום
אשר על כן אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 13,297.86 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. מאחר ומצאתי כי עמידת התובעת על הדרישה לתשלום דמי השכירות לאחר תפיסת הרכב נעשתה שלא בתום לב, ומאחר והתביעה התקבלה רק בחלקה הקטן, ישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪ וביחס לשכ"ט עו"ד – יישא כל צד בהוצאותיו.

יתרת הכספים שהפקידו הנתבעים בקופת בית המשפט להבטחת שכר העדים (למעט שכרו של העד ישראל שירמן כפי שנקבע בהחלטה מיום 4.7.13) תועבר לתובעת, באמצעות העברתה לחשבון ב"כ התובעת.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. היתר בניה שוכר

  2. חוזה החלפת שוכר

  3. אחריות משכיר דירה

  4. ביטול עסקת שכירות

  5. היטל השבחה השכרה

  6. ביטול עסקה שכירות

  7. ארנונה על שם שוכר

  8. חובת רישום שכירות

  9. חובת דיווח שכירות

  10. הפקעת זכות שכירות

  11. חוזה הפסקת שכירות

  12. חוזה הארכת שכירות

  13. איחור בהחזרת המושכר

  14. אובדן הכנסות משכירות

  15. הסכם אופציה לשכירות

  16. העברת זכויות שכירות

  17. העברת זכויות במושכר

  18. בניה לא חוקית שוכר דירה

  19. חובת רישום זכות שכירות

  20. העברת זכות שכירות במנהל

  21. העברת זכות שכירות מהוונת

  22. איחור בהחזרת משרד בשכירות

  23. זכות סירוב ראשונה בשכירות

  24. העברת זכות שכירות ללא תמורה

  25. הסכם מסגרת לשכירות בלתי מוגנת

  26. אי דיווח על הכנסות מהשכרת דירות

  27. אחריות המשכיר על דליפת מים בצנרת

  28. איחור בהחזרת מפתחות דירה בשכירות

  29. הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי

  30. איחור במסירת דירה - פיצוי על לשכירות

  31. תביעה בגין תקלה בדוד שמש בדירה שכורה

  32. עלות תיקון בתשתיות במושכר חלות על בעל הבית

  33. תביעה ותביעה שכנגד שעילתן ביחסי שכירות בין הצדדים

  34. תביעה נגד שוכרים בגלל שלא השקיעו כלל בתחזוקת הדירה

  35. עזיבת דירה בשכירות לפני סיום תקופת השכירות המוסכמת

  36. נטען כי השוכר עשה שימוש בדירה לצורך הלנת אורחים רבים

  37. אי הסכמה פנות דירה בשכירות ועמידה על זכות להפעלת אופציה

  38. מושכר המהווה "סטייה ניכרת" שמשמעה היעדר כל סיכוי לקבלת היתר בניה

  39. טענה כי השוכרים דיברו לא יפה והדירה הוחזרה כשהיא לא צבועה עם חורים

  40. נטען כי השוכרים ביצעו שינויים רבים במושכר ובין היתר הכניסו שתי משפחות לבית

  41. זכות המשכיר לקצר את תקופת השכירות בתנאי שיודיע לשוכר בהודעה מוקדמת בכתב 45 יום מראש

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון