חוזה השאלה


פתח דבר

עניינה של התביעה שלפנינו הינה עתירתו של מר ג'ורג' בולגריו (להלן-התובע), עובד זר, אשר הגיע לישראל על מנת לעבוד כפועל בניין, לחייב את הנתבעות 1-3, ביחד ולחוד, מכוח היותן מעסיקותיו במשותף, בתשלום הפרשי שכר עבודה וגמול שעות נוספות, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פועלי בניין, תמריץ אי היעדרות ודמי כלכלה, והכל בצירוף פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, לפי העניין, וזאת – בגין התקופה מיום 28/03/01 ועד ליום 01/12/03 בה התקיימו ,לטענתו, יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעות.

העובדות וההליך

ואלה העובדות העומדות בבסיס המחלוקת נשוא התביעה:

1. התובע, עובד זר, טפסן וברזלן במקצועו, גויס לעבודה בישראל באמצעות חברה להשמת כוח אדם זר בשם חב' מ.ד. חיימוביץ השקעות ופיתוח (2001) בע"מ (להלן-חיימוביץ). התובע הגיע לישראל מכוח אשרת עבודה על שם חברת אפגד - חברה לעבודות הנדסה ובנין בע"מ (להלן – אפגד). על גבה של אשרת העבודה של התובע נרשם: "רשאי לעבוד: אפגד – בלבד".

2. תנאי העסקתו של התובע ושכרו סוכמו עמו עוד בהיותו ברומניה ובטרם הגיעו לישראל במסגרת הסכם העסקה שנחתם בינו לבין חיימוביץ. התובע לא הציג בפנינו את הסכם העסקה שנחתם בינו לבין חיימוביץ, עם זאת, כפי העולה מעובדות המקרה והראיות שהוצגו בפנינו, שימשה חיימוביץ, בענייננו, "לשכה פרטית", שעסקה בגיוס והבאת עובדים זרים לארץ לעבודה באתרי בניין של לקוחותיה, קבלנים מורשים. הקבלנים היו אלה שקיבלו את היתר ההעסקה על פי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים), וחיימוביץ דאגה לגיוס העובדים, הבאתם ארצה והצבתם לעבודה עבור הקבלנים מקבלי ההיתר, ולמתן "שירותי קרקע" בגינם בישראל לרבות: הסדר האשרות והרישיונות הנדרשים, שירותי מדור, הסעות למקום העבודה, הנפקת תלושי משכורת ותשלום שכר, ניכויי חובה לרשויות וכו'.

3. התובע הועסק בארץ החל מיום 28/03/2001 ועד ליום 31/12/2003 כפועל בניין באתרי בנייה שונים. בפועל הועסק התובע בתקופה שבין 28/03/2001- 20/03/2002 (להלן-התקופה הראשונה) בפרויקט בנייה בישוב אריאל שנוהל במשותף על ידי אפגד וחב' סולל בונה בע"מ (להלן – סולל בונה). סולל בונה ביצעה את חלקה בפרויקט אריאל באמצעות "קבלן משנה" ו/או "קבלן מפתח" בשם עמי מגידו בהתאם לחוזה בין סולל בונה ועמי מגידו מיום 21/01/2002 (נספח ב' לתצהיר סולל בונה) בתקופה השנייה שבין 21/03/2002-17/07/2002 (להלן-התקופה השנייה) עבד התובע באתרי בנייה שונים שנוהלו בלעדית על ידי אפגד באשקלון ובאילת. החל מיום 18/07/2002 ועד לתום התקופה הרלוונטית לתביעה (להלן – התקופה השלישית) עבד בפועל התובע אצל גיורא מלר עבודות בניין בע"מ (להלן – מלר) באתרי בנייה בהרצליה, כאשר החל מיום 2/10/2003 אשרת העבודה של התובע הייתה על שם מלר (נספח ג' לכתב התביעה).

4. לאחר כניסתו לארץ ובמהלך שהייתו בה סיפקה חיימוביץ עבור התובע "שירותי קרקע" שונים לרבות תשלום שכר והנפקת תלושי שכר, מגורים, הסעות, ביטוח לאומי וביטוח רפואי וכו', מכוח הסכם למתן שירותי כוח אדם זר,
שנחתם בין חיימוביץ לבין מגידו, אפגד וגיורא מלר, בהתאם לתקופות העסקתו של התובע בארץ. במהלך התקופה הראשונה צוין בתלושי השכר "מחלקה – עמי מגידו" במהלך התקופה השנייה "מחלקה – אפגד" ובמהלך התקופה השלישית "מחלקה – גיורא מלר" (נספחים ד' 1-13 לכתב התביעה).

5. שכרו של התובע חושב על בסיס שעות עבודה בפועל. כפי העולה מתלושי השכר החלקיים שהוגשו לבית הדין, שכרו של התובע לכל אורך תקופת העסקתו בישראל נפל משכר המינימום.

6. התביעה בתיק זה הוגשה במקורה כנגד חיימוביץ, אפגד וגיורא מלר. במהלך הדיון בתיק צורפו כנתבעים נוספים סולל בונה ועמי מגידו. מאוחר יותר, ובהתאם להודעת התובע מיום 28/09/2005 נמחקה חיימוביץ מכתב התביעה בטענה כי איננה קיימת עוד. וביום 28/05/2006 הסכימו הצדדים על עיכוב הליכים נגד מלר בשל כך שנכנסה להליך פירוק, והנ"ל נמחקה מההליך. כמו כן, נדחו בקשותיהם של התובע לצרף לכתב התביעה באופן אישי את גיורא מלר ושל מגידו לצרף באופן אישי את חיימוביץ לכתב התביעה. באופן זה נותרו בתיק שלושה נתבעים - כאמור בפתח דברינו – אפגד, סולל בונה ומגידו.

7. יש לציין כי בכתב התביעה עתר התובע לסעדים בגין תקופת עבודתו הנטענת אצל הנתבעות וסיומה כדלקמן : הפרשי שכר וגמול שעות נוספות; חופשה שנתית ; דמי הבראה,; דמי חגים ; פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת; פיצוי בגין אי העברת הפרשות לקרן ביטוח פועלי בניין , תמריץ אי היעדרות, דמי כלכלה והחזר עמלת תיווך. עם זאת, לאחר ליבון הסוגיות שבמחלוקת במסגרת הדיון המקדמי מיום 28/05/2006, חזר בו התובע מחלק מתביעותיו כך שהמחלוקות בין הצדדים, כפי שנחזו בתחילה, צומצמו בצורה ניכרת. במסגרת זו ויתר התובע על רכיב ההבראה והחזר עמלת תיווך שנתבעו תחילה על ידו, כמו כן חזר בו התובע מתביעתו לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.

הראיות והעדויות שהובאו בפני בית הדין

8. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. יש לציין, כי כתב התביעה שבנדון, הוגש ביום 13/07/2004, וביום 06/12/2005 הוגשה בקשה מטעם התובע לגביית עדות מוקדמת, לנוכח העובדה שביום 31/12/2005 עמד לפקוע תוקפה של ויזת העבודה שברשותו. משכך, נגבתה עדותו של התובע ביום 18/12/2005 בפני כב' הרשמת עדי ריכטמן (ר' פרוטוקול העדות המוקדמת בבש"א 9334/05 ; להלן - פרוטוקול העדות המוקדמת).

מטעם הנתבעות הוגשו תצהירי עדות ראשית כמפורט להלן: מטעם אפגד הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יצחק הניג, מנהל אפגד. מטעם סולל בונה הוגש תצהיר עדות ראשית של מר עמית שפירא, מנהל סולל בונה. בנוסף, הוגש תצהיר עדות ראשית של עמי מגידו.

המצהירים מטעם הנתבעות נחקרו בפנינו על תצהיריהם, ביום 06/07/2006.

עיקר טענות הצדדים

9. התובע מבקש לקשור במחויבות את כל שלושת הנתבעות, לתקופת העסקתו בישראל, בתקווה להכרזתן כמעבידותיו, בין בעצמן ובין בבחינת מעבידים במשותף, כאשר הוא מבקש להצביע על סממנים המצביעים, לכאורה, על היותן של שלושת הנתבעות מעסיקותיו. התובע טען בקיום יחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעות במהלך התקופה הנדונה, ומכוחם הוא עותר לתשלום חיובים הנובעים מהעסקתו אצלן לרבות שכר עבודה מולן, תשלומים נלווים ותנאים סוציאליים כמפורט לעיל.

לגרסת התובע, חבותה של אפגד כלפיו נובעת מכך שאשרת העבודה שלו הייתה רשומה על שמה (למעט החודשים אוקטובר- נובמבר 2003), וכי ההיתר להעסקתו של התובע בישראל ניתן לאפגד כנגד התחייבותה להעסקה בלעדית של התובע והגנת זכויותיו על פי משפט העבודה הנוהג בישראל. התחייבויות אלה של אפגד באו לידי ביטוי ב"הצהרת מעסיק" שחתמה אפגד למשרד התעשייה המסחר והתעסוקה. עוד טען התובע שבמהלך התקופה הרלוונטית הוא הועסק בפרויקטים שהיו בשליטתה הבלעדית של אפגד ו/או בפרויקטים בהם אפגד הייתה שותפה. במהלך התקופה הראשונה הוא עבד אצל אפגד במשותף עם סולל בונה ו/או עמי מגידו, בפרויקט אריאל.

בתקופה השנייה עבד התובע באופן בלעדי אצל אפגד ואילו בתקופה השלישית הייתה אפגד מעסיקתו במשותף עם מלר, בהתאם להסכם מיום 18/06/00 שנחתם בין גיורא מלר לאפגד (נספח 4 לכתב ההגנה של מלר). אפגד שלטה שליטה מוחלטת על ניודו של התובע בין אתרי הבנייה השונים בהם הועסק. עוד טען התובע כי בהצהרת המעסיק הנ"ל הצהירה אפגד כי התקשרות עם לשכה פרטית, אינה פוטרת אותה מהתחייבויותיה וחובותיה כלפי התובע והרשויות, ולפיכך אין לקבל את טענתה כי יצאה ידי חובתה לשלם את שכרו של התובע באמצעות העברת הכספים לחיימוביץ, מה גם שהתמורה שהועברה לחיימוביץ בגין עבודתו של התובע נפלה בהרבה מהשכר והזכויות הנלוות להן זכאי התובע על פי דין.

בנוסף, סבור התובע, כי יש לראות את סולל בונה כמעסיקה במשותף עם חברת אפגד, במהלך התקופה הראשונה בה עבד התובע בפרויקט הבנייה באריאל. זאת, מהטעם כי סולל בונה נטלה על עצמה במסגרת ההסכם מיום 17/10/1999 (נספח ז' לתצהיר אפגד) שכרתה עם אפגד 50% מכל הזכויות וההתחייבויות בקשר לפרויקט ולפיכך היו אפגד וסולל בונה שותפות שוות בפרויקט לכל דבר ועניין, לרבות יחסי העבודה עם התובע. בפועל הייתה לסולל בונה שליטה
ופיקוח על עבודות הבנייה שבוצעו בפרויקט ובכלל זה על עבודתו של התובע. התובע קיבל הוראות ממנהל עבודה של סולל בונה ; סולל בונה פיקחה על ביצוע העבודה באמצעות מנהל עבודה ומפקח מטעמה וכן הייתה אחראית על קיום הוראות הבטיחות במקום.

בנוסף, טוען התובע כי יש לראות בעמי מגידו מעסיקו במשותף עם סולל בונה ו/או אפגד מתוקף היותו קבלן המשנה או "קבלן המפתח" שביצע בפועל את עבודות הבנייה והפיתוח בפרויקט אריאל בהתאם להסכם בינו לבין סולל בונה. בתקופה זו מגידו הוא ששכר את שירותיה של חיימוביץ לאספקת שירותי קרקע שונים בגין התובע והוא ששילם לחיימוביץ את התשלומים עבור שכרו וזכויותיו הנלוות של התובע.

10. אפגד מודה בכך שהתובע עבד באתרי בנייה שנוהלו על ידה במהלך התקופה השנייה בלבד, תוך שהיא מתנערת מאחריותה כלפי התובע בתקופה הראשונה ובתקופה השלישית. בכל מקרה, טוענת אפגד שבכל התקופות קיבל התובע את שכרו מחיימוביץ וחיימוביץ היא שהייתה אחראית לתשלומי השכר וזכויותיו של התובע בכל התקופות הנדונות, ויש לראות בה מעסיקה של התובע במהלכן.

לגבי התקופה הראשונה, טוענת אפגד שהפרויקט באריאל בוצע על ידי סולל בונה כקבלן ראשי ועמי מגידו כ"קבלן משנה" ו/או קבלן "מפתח", בעוד שהיא הייתה יזמית בלבד של הפרויקט ולא נטלה כלל חלק בעבודות הבנייה עצמן. לאפגד לא הייתה שליטה ו/או כל קשר עם התובע ולא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין התובע. עבודות הבנייה נוהלו באופן בלעדי על ידי סולל בונה ו/או עמי מגידו בתקופה זו. לגבי תקופת העבודה השלישית טוענת אפגד כי התובע עבד בתקופה זו באופן בלעדי באתרים של גיורא מלר, לאחר שנויד לכך ביוזמתו ו/או על ידי חיימוביץ. לאפגד לא הייתה כל שליטה או קשר ואף לא ידיעה על עבודתו של התובע אצל מלר בתקופה זו.

עוד טוענת אפגד, שההסכם הנטען בינה לבין מלר לפיו אפגד התחייבה לבצע את עבודות הבנייה באתרי בנייה שונים בהרצליה כקבלן משנה שלה, הינו הסכם ישן שמעולם לא יצא לפועל ואין לו כל נגיעה לעבודתו של התובע אצל מלר בתקופה השלישית. אפגד מוסיפה וטוענת כי אין להטיל עליה אחראיות על העסקת התובע במהלך התקופה השלישית רק משום שבמהלך תקופה זו הייתה רשומה אצל הרשויות כבעלת ההיתר להעסקת התובע. זאת משום שרישום התובע כעובד אצלה בהיתר העבודה עד אוקטובר 2003 נבע ממחדל של משרד הפנים שלא עדכן את רישומיו, ואולץ לעשות כן רק בעקבות עתירה מנהלית שהגישה אפגד בנדון. לפיכך, אין נפקות כלשהי לרישום ואין להטיל על אפגד אחריות בגין הרישום השגוי הנ"ל.

11. סולל בונה טוענת כי דין התביעה כנגדה להידחות בהיעדר עילה ובהיעדר יריבות בינה לבין התובע. בינה לבין התובע מעולם לא התקיימו יחסי עובד-מעביד במהלך התקופה הראשונה, אלא יחסים מעין אלו התקיימו בין התובע לבין אפגד ו/או עמי מגידו.

סולל בונה טוענת שהתובע הובא לעבודה בישראל על סמך היתר עבודה שניתן לאפגד, במסגרתו וכתנאי לו התחייבה אפגד ב"הצהרת מעסיק" עליה חתמה בפני רשויות המדינה להעסיק את התובע באופן בלעדי וכי ישררו בינה לבין התובע יחסי עובד-מעביד לכל דבר ועניין. על כן, אין לקבל את ניסיונה של אפגד, כיום, להתנער מאחראיות לגבי העסקתו של התובע, אחראיות שנטלה על עצמה אפגד לא רק מול התובע אלא אף מול רשויות המדינה. התנערות אשר עומדת בניגוד לדין ובעיקר בניגוד לחוק עובדים זרים.

סולל בונה טוענת כי בפרויקט אריאל, בו הועסק התובע במהלך בתקופה הראשונה, היא הייתה קבלן ראשי בלבד ולא העסיקה עובדים מטעמה אלא מסרה את הפרויקט לביצוע באמצעות קבלן המפתח עמי מגידו. פרויקט אריאל בוצע באמצעות פועלים של עמי מגידו ואילו מטעם סולל בונה הועסקו מנהל פרויקט ומפקח עבודה בלבד, ולא פועלים כלשהם.

התובע הועסק בתקופה זו על ידי עמי מגידו אשר התחייב במסגרת ההסכם שנחתם ביניהם כי הפועלים שיועסקו בעבודות הבנייה של הפרויקט יהיו עובדים שלו בלבד והוא ישא בכל החובות המוטלות על מעביד כלפי פועלים אלה. במהלך תקופה זו עמי מגידו הוא שנשא בעלות העסקתו של התובע וזכויותיו הסוציאליות, ובתלושי השכר שהונפקו לתובע בגין תקופה זו צוין "מחלקה – עמי מגידו". לגבי התקופה השנייה והשלישית אין מחלוקת כי התובע לא הועסק בצורה כלשהי על ידי סולל בונה ולא היה לו כל קשר אליה.

מכל האמור לעיל עולה שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בשום שלב בין התובע לסולל בונה אלא יחסים מעין אלו התקיימו בין התובע לבין אפגד ו/או עמי מגידו. בנוסף, טוענת סולל בונה כי מאחר ועמי מגידו הוא שהיה צד להסכם עימה ולא חברת עבודות עמי ומשה הנדסה ובניין בע"מ (להלן – החברה לעבודות) יש לחייב אישית את עמי מגידו בגין העסקתו של התובע במסגרת פרויקט אריאל.

12. מגידו טוען כי דין התביעה כנגדו להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות בינו לבין התובע מכוח עקרון האישיות המשפטית של תאגיד. לטענת מגידו מי שביצעה את עבודות הפיתוח והבנייה של פרויקט אריאל מטעם סולל בונה הייתה החברה לעבודות ולא הוא באופן אישי. לפיכך, כל ההתחייבויות על פי ההסכם עם סולל בונה היו התחייבויות שנטלה על עצמה החברה לעבודות ולא עמי מגידו אישית. מגידו אינו מכחיש כי הוא חתם באופן אישי על הסכם ההתקשרות עם סולל בונה לביצוע עבודות הפיתוח בפרויקט אריאל. ואולם לשיטתו, מדובר בהתקשרות אישית פורמאלית בלבד. לפיכך, ומשלא הונחה תשתית ראייתית או משפטית להרמת מסך ההתאגדות מעל החברה לעבודות,
בנסיבות המקרה שבפנינו, אין לחייבו אישית בחובותיה, המוכחשים כשלעצמם, של החברה לעבודות.


לגופו של עניין, טוען מגידו כי לתובע אין עילת תביעה כלשהי נגד החברה לעבודות. בין התובע לחברה לעבודות לא התקיימו יחסי עובד-מעביד אלא העובדים הזרים שהועסקו בפרויקט אריאל, ובכלל זה התובע, היו עובדים של חיימוביץ שסופקו על ידה לאתר הבנייה. הסכם העבודה של התובע נחתם עם חיימוביץ, התובע גויס לעבודה בישראל על ידי חיימוביץ, התובע שובץ ונויד על ידה לעבודה באתרי הבנייה השונים בהם הועסק, לה הייתה נתונה הסמכות הניהולית על התובע והפיקוח על עבודתו, כמו כן קבעה חיימוביץ את תנאי העסקתו של התובע, שילמה את שכרו וערכה את הניכויים המחויבים לביטוח לאומי, מס בריאות ומס הכנסה. מנגד, בין התובע לבין מגידו לא הייתה קיימת כל התקשרות משפטית או כל התקשרות אחרת, ולא התקיימו ביניהם כל סממנים או נסיבות הקושרות יחסי עובד מעביד ביניהם.

מגידו טוען כי בהתאם להסכמים בין החברה לעבודות ובין חיימוביץ, שילמה החברה לעבודות לחיימוביץ מדי חודש בחודשו את כל התשלומים אשר היא חבה בהם בגין העובדים שסופקו לה על ידה. ומנגד התחייבה חיימוביץ לשלם לעובדים את מלוא שכרם וזכויותיהם על פי דין. על כן, חיובה של החברה לעבודות, כיום, בתשלום סכומים נוספים מעבר לסכומים שכבר שולמו, תוביל לתוצאה בלתי צודקת שמשמעותה חיוב החברה לעבודות בכפל תשלום עבור העסקת התובע.

דיון והכרעה

13. כפי העולה מטענות הצדדים עיקרה של המחלוקת ביניהם בשאלה האם, כטענת התובע, יש להטיל חבות על כל אחת מהנתבעות או מי מהן עפ"י דוקטרינת "המעסיקים במשותף", במהלך התקופות הנדונות או חלקן. או שמא, כנטען על ידי הנתבעות, דין התביעה כנגדן להידחות על הסף באשר לא עלה בידי התובע להוכיח קיום חבות של הנתבעות כלפיו מכוח יחסי עובד- מעביד ביניהם. הנתבעות טוענות, כל אחת לעצמה, כי הן אינן הגוף המשפטי שהעסיק את התובע, כאשר כל אחת מהן מבקשת לגלגל את האחריות לחובות כלפי התובע, זו כלפי זו, תוך שהן גוררות את התובע לקלחת הסכסוכים שביניהן.

14. התמונה המצטיירת מחומר הראיות שהובא בפנינו הינה כי מסגרת העסקתו של התובע הייתה במתכונת מורכבת ובלתי שגרתית וניתן לאפיין אותה בכמה עיקריים: התובע, עובד זר, גויס והובא לארץ על ידי חברת ההשמה חיימוביץ. חיימוביץ החתימה את התובע על הסכם עבודה עימה וטיפלה בענייני התובע ככל שהם נוגעים למגורים, שכר, מנהלת, שירות רפואי, הסעות וכו'. אשרת העבודה של התובע הייתה רשומה על שם אפגד, ברם, בפועל, "נויד" התובע ועבד בשירותן של חברות בנייה שונות.

15. בהסדרי העסקה בלתי שגרתיים, כבענייננו, בהם מעורבים צדדים שלישיים נוספים לעובד ולמשתמש, מתעוררת תדיר שאלה משפטית מורכבת בדבר זיהוי המעביד "המשפטי". המשותף למקרים אלו הוא שלפנינו עובד אשר התקשר בחוזה עבודה עם אחד (המעביד המקורי), אך הוא מבצע את עבודתו במסגרת עסקו של אחר, הוא המשתמש: וזאת מכוח חוזה השאלה, התקשרות לרכישת כוח עבודה זמני, קבלנות משנה, או חוזה לשיתוף פעולה שנעשה בין המעביד המקורי לבין המשתמש (ר' מ' מירוני, מיהו המעביד – הגדרת יחסי עובד-מעביד בתבניות העסקה מודולאריות, עיוני משפט ט' 505).

16. במקרים מעין אלה, מחויב בית הדין לבחון את זהות המעביד על פי העובדות והנסיבות אשר מתקיימים בפועל, להבדיל מהכסות המשפטית שנותנים הצדדים ליחסים ביניהם. עמד על כך בית הדין הארצי בעניין אילנה לוינגר (ע"ע 1189/00, אילנה לוינגר נגד מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג (1), 25). באותו עניין ציינה סגנית הנשיא השופטת ברק כי לאור "המטרה של הגשמת מדיניות משפט העבודה, יש לבחון מהם היחסים האמיתיים ולא הפורמלים המגשימים את תכלית משפט העבודה.

"בע"ע 1334/04, נינה טופר נ' מועצה מקומית תל שבע ואח', עבודה ארצי, כרך לג(78), 51 סוכמה ההלכה כדלהלן: "המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין ייתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן".

17. המבחנים לצורך הקביעה מיהו מעסיקו של העובד בתחרות בין מספר מעבידים אפשריים נזכרים בפרשת רות (דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד 535) ובפרשת גפן (דב"א נא/82-3 אריה אולברג נ' בית הגפן ואח', דב"ע כג 255). מבחנים אלו משמשים כלי עזר לצורך הקביעה האם מקבל העבודה הינו מעסיק במשותף של העובד יחד עם המעסיק שהינו חברת כוח האדם. כך, ובין היתר, יש לבחון כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, מי קיבל את התובע לעבודה, מי קבע את תנאי העסקתו ושיבץ אותו לעבודה, על מי חובת תשלום השכר, בפני מי היה העובד חייב להתפטר ומי קיבלו לעבודה וכו'. בנוסף נקבע כי סימני ההיכר לזיהוי המעביד לא תמיד יהיו נחרצים, בלעדיים, או הכרחיים ולעיתים ניתן לגלות בהם פנים לכאן ולכאן. רק בהצטברם כולם או בחלקם – הם יטו את הכף לעבד המעביד הנכון הנושא בחובות המוטלות עליו כלפי העובד.


יחד עם זאת, בבוא בית הדין להכריע בשאלת זהות המעביד הוא משווה לנגד עיניו אף את עקרונות תום הלב אשר לאורם הוא בוחן האם במקרה מסוים ראוי ומוצדק לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף על ידי שני גורמים שונים. כך למשל, יטה ביה"ד לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף ככל שיונחו בפניו ראיות התומכות בכך שהמעסיקים בהם מדובר לא הקפידו הקפדה יתרה על תיחום זהויותיהם הנפרדות וככל שהוא סבור שאי ההכרה בקיומם של מעבידים במשותף תעמיד את העובד בפני שוקת שבורה ותאפשר למי שנהנה מעבודתו, בין ישירות ובין בעקיפין, להתחמק מכל אחריות כלפי העובד. (ר' דב"ע מו/155-3 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ נ' יצחק חילו, עבודה ארצי, כרך כ', 118).

18. פסיקה מאוחרת של בית הדין הארצי קבעה כי אין להיצמד לצורות העסקה פורמאליות. זאת מאחר ובעידן החדש של יחסי העבודה קיימות צורות מורכבות ובלתי שגרתיות של יחסי עובד מעביד. לעיתים קרובות מערכת יחסי העבודה מורכבת ממספר צלעות שלכל אחת מהן זיקה להעסקתו של העובד, והיא אינה מצטמצמת עוד ליחסים מסורתיים של עובד – משתמש גרידא.

המכנה המשותף לפסיקת בית הדין הינו הצורך להגן על זכויותיהם של העובדים בתוך מערכות יחסי עבודה חדשות ומשתנות, כך שזכויות להן זכאים היו העובדים במסגרת תבניות העסקה המסורתיות, לא תיפגענה עם היווצרותן של תבניות העסקה חדשות ובלתי שגרתיות.

לעניין צורות העסקה מורכבות ובלתי שגרתיות נקבע –

"בהעדר חקיקה המגנה על עובדים –המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים – מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמאלית, לשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולקדם את מטרותיהם של חוקים אלה. בית הדין אינו צריך להמתין לחקיקה או לחקיקת משנה לפתור את הבעיה של עובד המועסק ביחסי עבודה מורכבים. על בית הדין מוטלת האחריות לפסוק תוך התחשבות במטרה הגלומה בחוקי המגן של משפט העבודה, אפילו כרוך הדבר בחיפוש פתרונות חדשים לבעיות חדשות. על בית הדין מוטלת האחריות לפסוק תוך התחשבות במטרה הגלומה בחוקי המגן של משפט העבודה, אפילו כרוך הדבר בחיפוש פתרונות חדשים לבעיות חדשות. על בית הדין לסייע הן לאכיפתם של חוקי המגן במשפט העבודה והן להשגת מטרותיהם, ואל לו לתת יד להפרתם או לעקיפתם" (ר' דב"ע נ"ד/96-3 מ.ב. תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' חליל עבד אל רחמן עאבד ואח', פד"ע כ"ט 151) (להלן – פרשת אל רחמן).

19. על כן, הקביעה בדבר זהות המעביד אינה טכנית או פורמאלית אלא מהותית, ועליה לקחת בחשבון את תכלית החקיקה ומשפט העבודה המגן, כמו גם את הצורך להבטיח את מימושה גם במערכות יחסים מורכבות (עב 003054/04 שמואלוב איילת נ' משה פונס שרותי ניקיון ואחזקה בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 10/12/2006). כך, ובין היתר, הטיל בית הדין אחריות משותפת על מקבל העבודה כלפי עובד כוח האדם במקרה שחברת כוח האדם לא הייתה מסוגלת למלא עוד אחר התחייבויותיה לעובד (ע"ע 273/03 דברת שוואב נ' מדינת ישראל – משרד החקלאות ופיתוח הכפר, לא פורסם, ניתן ביום 02/11/2006 והאסמכתאות שם) וכן אחריות על מקבל העבודה לתשלום שכרם של עובדי קבלן משנה שנעלם מבלי לשלם את שכרם (פרשת אל רחמן).

בית הדין אף הכיר בחבות המשתמש בכוח עבודתו של העובד ולו למען תכליתן של זכויות והוראות ספציפיות מתחום משפט העבודה המגן (דב"ע נה/ 109-2 דפנה לוין נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט(1) 326; דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב (4) 817 ; ע"ע 1363/02 דינה חזין נ' תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 05/11/2006 והאסמכתאות שם).

20. עקרונות אלו מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בהגנה על זכויותיהם של עובדים זרים, למענה מצווה בית הדין לאמץ גישה גמישה יותר משום היותם ציבור חלש ובלתי מאוגד הזקוק להגנתם של בתי הדין (ע"ע 1218/02 Xue Bin ואח' נ' חברת א. דורי – חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(12), 37 ; ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי ואח' - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(52),24 ). יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אדלר (כתוארו אז) בעניין פרשת אל רחמן: "בענייננו, יצא קול, כי הצדק החברתי והמדיניות הראויה כלפי פועלי יום, ובמיוחד פועלי יום זרים, גוברים על בעיית הסמכות המעורפלת בשל יחסי עבודה מורכבים...".

21. נסיבות המקרה שבפנינו מעלות תמונה קשה של עובד אשר הגיע לישראל מכוח אשרת עבודה שניתנה לחברה קבלנית (אפגד) אולם הוא מועבר "מיד ליד" ו"מושאל" על ידה לקבלנים אחרים שהשתמשו בכוח עבודתו משל היה חפץ עובר לסוחר, וזאת תוך הפרה בוטה של חוקי המגן ופגיעה בזכויותיו הבסיסיות של התובע כעובד, ובראש ובראשונה שבהן - תשלום שכר מינימום.

מדיניותו של בית הדין לעבודה היא לדאוג לכך שזכויותיו הסוציאליות של עובד לא יקופחו רק משום שאין לו מעביד קבוע, "אין לו אבא" והוא מועבר "מיד ליד" (פרשת דפנה לוין לעיל). לאור ההלכות עליהן עמדנו לעיל, ולאחר שעיינו
בחומר הראיות ובטענות הצדדים אנו סבורים כי בנסיבות המקרה שבפנינו יש לראות באפגד מעסיקתו של התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה (מלבד החודשיים אוקטובר- דצמבר 2003). כאשר במהלך התקופה הראשונה בה הועסק התובע בפרויקט אריאל, יש לראות בחברת אפגד ובעמי מגידו מעסיקיו של התובע מכוח דוקטרינת "המעסיקים במשותף". הטעמים למסקנתנו יובאו להלן.

התובע הובא לארץ מכוח אשרת עבודה שניתנה בלעדית לחברת אפגד וזאת לאחר שאפגד חתמה על הצהרת מעסיק בה התחייבה להיות מעבידתו של התובע לכל דבר ועניין, לשלם את שכר עבודתו והתנאים הסוציאליים הנלווים ולקיים את כל חיובי המעביד כלפי עובדיו על פי דין. אפגד הייתה המעסיקה הרשמית של התובע על פי חוק. מעביד שמעסיק עובדים זרים מתחייב כלפי המדינה, כי יעסיק אותם בהתאם להוראות חוקי המגן במשפט העבודה, שנועדו להגן על העובדים מפני מעבידיהם. חברה קבלנית המקבלת אשרה להעסקת עובד זר אינה יכולה להשתחרר מחובותיה החוקיות בגין תקופת העסקתו על ידי קבלת "שירותי קרקע" שונים מחברת השמה או "לשכה פרטית" במהלך העסקתו אצלה או על ידי "השאלתו" או ניודו", לכאורה, למשתמשים אחרים (ע"ע 347/03 אופרשיאן וואינה נ' מונדי כח אדם יעיל 1996, לא פורסם, ניתן ביום 8.9.05). אל לנו להתייחס להצהרות אפגד כלפי השלטון, באשר לאופי יחסיה עם התובע, כמחוסרות תוכן (פרשת אל רחמן לעיל).


בנוסף, התובע עבד בפועל, לאורך כל התקופה הנדונה, באתרי בניה שונים שהיו בשליטתה של אפגד הן באופן בלעדי או במשותף עם חברות קבלניות אחרות, כך שחבותה כלפיו מתקיימת גם במישור זה. במהלך התקופה הראשונה הועסק התובע בפרויקט אריאל בו אפגד הייתה שותפה עם סולל בונה, במהלך התקופה השנייה הוא הועסק בפרויקטים של אפגד באילת, כאשר אפגד מודה בחובותיה לתובע בגין תקופה זו במשותף עם חיימוביץ (סעיף 26 לסיכומי אפגד). במהלך התקופה השלישית הועסק התובע בפרויקט של מלר בהרצליה, בו שימשה אפגד קבלן משנה על פי הסכם מיום 18/06/2000.

בהסכם זה נקבע כי העבודות באתרי הבנייה שההסכם חל עליהם יבוצעו על ידי עובדים זרים המועסקים על ידי אפגד (סעיף 6 להסכם). אפגד אומנם טענה שמדובר בהסכם ישן שלא יצא אל הפועל, אך זו טענה כנגד מסמך בכתב, בעוד שמטעם אפגד לא הובאה כל ראייה ולו ראשית ראיה על מנת להוכיח טענתה זו.

במהלך התקופה הראשונה בה הועסק התובע בפרויקט אריאל הייתה אומנם אפגד בעלת היתר ההעסקה של התובע, ברם התובע הועסק ישירות אצל מגידו, הוא היה הנהנה והמשתמש הישיר בכוח עבודתו והוא שהפיק את התועלת הכלכלית מעבודתו. זאת, מכוח היותו קבלן המשנה של הפרויקט אשר עבודות הבנייה והפיתוח של פרויקט אריאל בוצעו על ידו. מר מגידו העיד כי בפרויקט אריאל "אני העסקתי פועלים זרים שקיבלתי מחיימוביץ בנוסף לעובדים פלשתינאים שהיו לי. הויזות של הפרויקט הזה אפגד קיבל אותם"( עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 20-21).

מגידו היה בעל השליטה והפיקוח הישיר על התובע ועל ביצוע העבודות באתר הבנייה, התובע הועסק על ידי מגידו באופן יומיומי ורציף משך שנה בעבודות בנייה שהן עיקר עיסוקו של מגידו, הוראות הביצוע ניתנו על ידי מגידו ולו הייתה הסמכות הניהולית על התובע, התובע עשה שימוש בציוד וכלים השייכים למגידו, מגידו הוא זה ששילם את עלות העסקתו של התובע לחב' חיימוביץ ובתלושי השכר שנופקו לתובע בתקופה הנ"ל צוין "מחלקה – עמי מגידו". בנוסף, למגידו הייתה היכולת להורות על הפסקת עבודתו של התובע.

נוכח העובדה כי מגידו היה הצד להסכם עם סולל בונה (ר' לעניין זה , בין היתר, עדותו של מגידו בעמ' 22 לפרוטוקול, שורות 7-8 וכן עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 15-16), הערבויות לביצוע ההסכם היו ערבויות אישיות של מגידו, ואף ההתחשבנות בינו לבין סולל בונה הייתה באמצעות חשבוניות שהוצאו על שם "עמי מגידו" (נספחים ז1-ז2 לתצהיר סולל בונה), אנו סבורים כי יש לקבל את התביעה כנגד מגידו מאחר ומעובדות המקרה עולה כי עמי מגידו התקשר עם סולל בונה לביצוע הסכם קבלנות משנה בפרויקט אריאל כעוסק עצמאי ולא כחברה פרטית.

עם זאת, לא מצאנו מקום לראות בסולל בונה מעבידה במשותף של התובע ולהטיל עליה חבות בתשלום שכרו וזכויותיו הסוציאליות. בפסק הדין המנחה של בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 1218/02 XUE BIN ואח' נ' חברת א. דורי חברה לעבודות הנדסיים בע"מ פד"ע לח' 650, דן בית הדין הארצי במצב של יחסי עבודה משולשים בתבנית העסקה של קבלן – קבלן משנה – עובדים של קבלן משנה. מדובר היה בקבוצת עובדים שהועסקה על ידי המשיבה שהיא חברה ישראלית וכן על ידי חברה סינית.

בית הדין הארצי קובע, כי המשיבה והחברה הסינית הינם מעסיקים במשותף של העובדים וזאת, בין השאר, על סמך מעורבותה של החברה הסינית בהפעלת העובדים כצוותי עבודה בארץ באמצעות מנהלים מטעמה וכן מעורבותה של אותה חברה בתשלום השכר לעובדים. המשיבה היתה זו שהעסיקה את העובדים בפועל והיתה אמורה לשלם לעובדים את שכרם, לספק להם קורת גג ביטוח רפואי ומזון. בית הדין הארצי מפי כב' הנשיא אדלר מפנה לפסיקה קודמת של בית הדין הארצי הדנה ביחסי עבודה משולשים ובתבניות העסקה בלתי שגרתיות וכן לפסיקה של בית המשפט העליון. מסקנת הדברים באותה פרשה היתה, כי הן המשיבה והן החברה הסינית חייבות לשלם לעובדים את מלוא זכויותיהם.

פני הדברים, בענייננו, שונים הם. סולל בונה לא הייתה מעורבת כלל בהעסקתו של התובע ולא נשאה בעלות העסקתו, ומלבד העובדה כי מתוקף היותה הקבלן הראשי של פרויקט אריאל, נכחו מטעמה מפקח עבודה ומנהל עבודה באתר הבנייה, לא מצאנו כל סממנים הקושרים יחסי עובד מעביד בין התובע לסולל בונה. לאור האמור לעיל, איננו סבורים,
בנסיבות המקרה שבפנינו, כי יש מקום להטיל על סולל בונה אחראיות כלשהי על העסקתו של התובע.

משלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לסולל בונה ומשלא מצאנו כי סולל בונה הייתה מעבידה במשותף של התובע, דין התביעה להידחות.

להלן נדון בתביעותיו של התובע אחת לאחת.

התביעה להפרשי שכר וגמול שעות נוספות

22. התובע טען כי בכתב התביעה כי במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעות שולם לו שכר נמוך משכר מינימום. בנוסף לא שולם לו גמול שעות נוספות חרף העובדה כי הועסק אצל הנתבעות במתכונת עבודה קבועה החל מהשעה 6:30 בבוקר ועד השעה 18:00 בערב, ובימי שישי החל מ 6:30 ועד השעה 14:00, ואף יותר.

23. עיון בתלושי השכר החלקיים שהציג התובע לבית הדין (מאחר, ולגרסתו, חיימוביץ הנפיקה לו תלושי שכר באופן חלקי בלבד) מעלה כי לאורך תקופת עבודתו קיבל התובע שכר עבודה הנופל משכר מינימום וכי לא שולם לתובע גמול שעות נוספות על אף העובדה כי הועסק שעות נוספות במהלך תקופת עבודתו.

24. עם זאת, מלבד תלושי השכר החלקיים שהוגשו על ידי התובע (10 במספר אשר חלקם ללא נתונים) ומלבד ארבעה כרטיסי עבודה של התובע שהוגשו על ידי אפגד (נספחים א' – ה' לתצהיר אפגד) אשר מולאו באופן חלקי בלבד, אין בידינו כל נתונים אודות שעות עבודתו של התובע במהלך התקופה הנדונה.

25. לאור האמור לעיל, ונוכח מחדלו של התובע מזה להוכיח את תביעתו מקום בו מוטלת עליו החובה לכך, ולאור מחדליהן של הנתבעות, מנגד, לערוך רישום מסודר של שעות עבודתו של התובע וגובה שכרו ובנוסף לדאוג כי זכויותיו של התובע לא יקופחו על ידי חיימוביץ, אנו סבורים, לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו, כי הדרך הנכונה והצודקת ביותר לחישוב זכויותיו של התובע בגין הפרשי שכר מינימום וגמול שעות נוספות תהא כדלקמן: לגבי חודשי העבודה להם קיימים תלושי שכר תחושבנה זכויותיו של התובע להפרשי שכר מינימום ושעות נוספות בהתחשב בגובה השכר השעתי שקיבל התובע בפועל כמצוין בתלושי השכר ובהתאם למספר השעות המצוין בהם. ביתר החודשיים, יהא זכאי התובע להפרשי שכר מינימום בלבד בהתאם ליום עבודה בן שמונה שעות בלבד, כאשר הנחת המוצא הינה כי השכר השעתי שקיבל התובע בפועל באותו חודש הוא שווה לשכר שקיבל בתלוש השכר לחודש הסמוך לו ביותר.

26. נציין, כי הנתבעות נמנעו מלהציג תחשיבים מטעמן לגבי חודשי העבודה בהם קיימים תלושי שכר, כך שאנו מקבלים את החישובים שערך התובע בכתב התביעה לעניין זה.

27. לאור האמור לעיל, זכאי התובע להפרשי שכר כמפורט בטבלה שלהלן.
פיצויי בגין אי הפרשה לקרן פועלי בניין

28. התובע טוען לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פועלי בניין בשיעור של 12% (חלק המעביד) על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בסך כולל של 16,934 ₪.

29. מנגד, טענו הנתבעות, כי התובע אינו זכאי לתביעתו מאחר ובהתאם להסכם הקיבוצי, היה על המעביד עובד זר להפריש בגינו כספים לקרן שתוקם על ידי וועדה מיוחדת מטעם הממשלה, ברם וועדה מעין זו לא הוקמה, ועל כן לא היה באפשרות מי מהנתבעות להפריש עבור התובע הפרשות לקרן תגמולים. בין כך ובין אחרת, מוסיפות וטוענות הנתבעות כי שיעור הפרשות המעביד בגין העובדים זרים, הסתכם, בזמניים הרלוונטיים לתביעה, ב -4% בלבד משכר העובד ולא 12%, כטענת התובע.

30. סעיף 7.8 להסכם 99 מוציא את העובדים הזרים מתחולת ההסדר הפנסיוני, אך קובע הסדר חלופי, לפיו יערוך המעביד לעובדיו תוכנית חסכון ויפריש 4% משכרו של העובד לתוכנית זו.

31. אין חולק כי בגין התובע לא הופרשו על ידי מי מהנתבעות סכומים עבור תוכנית חסכון ו/או תוכנית פנסיונית כלשהי. אשר על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לתוכנית חסכון כמפורט בטבלה להלן.

החודש הפרשי שכר לתשלום הפרשים לתוכנית חסכון
4/2001 805 ₪ 130 ₪
05/2001 1,577 ₪ 201 ₪
06/2001 1,421 ₪ 191 ₪
07/2001 1,613 ₪ 209 ₪
08/2001 766 ₪ 131 ₪
09/2001 766 ₪ 131 ₪
10/2001 1,460 ₪ 202 ₪
11/2001 1,445 ₪ 197 ₪
12/2001 1,171 ₪ 186 ₪
01/2002 638 ₪ 131 ₪

02/2002 638 ₪ 131 ₪
03/2002 638 ₪ 131 ₪
04/2002 748 ₪ 174 ₪
05/2002 593 ₪ 167 ₪
06/2002 338 ₪ 131 ₪
07/2002 525 ₪ 134 ₪
08/2002 1,080 ₪ 205 ₪
09/2002 589 ₪ 206 ₪
10/2002 167 ₪ 131 ₪
11/2002 167 ₪
(תלוש ללא נתונים) 131 ₪
12/2002 167 ₪ 131 ₪
01/2003 89 ₪ 133 ₪
02/2003 89 ₪ 133 ₪
03/2003 89 ₪ 133 ₪
04/2003 89 ₪ 133 ₪
05/2003 89 ₪ 133 ₪
06/2003 89 ₪ 133 ₪
07/2003 89 ₪ 133 ₪
08/2003 89 ₪ 133 ₪
09/2003 89 ₪ 133 ₪

פדיון חופשה שנתית

32. ברכיב זה לכתב התביעה עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום 4,875 ש"ח עבור פדיון ימי חופשה שנזקפו לזכותו, לטענתו, במועד סיום עבודתו. התובע טען במסגרת תצהיר עדותו הראשית כי הוא מעולם לא נטל חופשה במהלך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת, ועל כן הינו זכאי לפדיון 34 ימי חופשה לפי ערך יום חופשה בסך 143.4 ₪.

33. הנתבעות לא הכחישו את טענת התובע, מה גם שעיון בתלושי השכר שהוגשו על ידי התובע מלמד כי לא נערך במסגרתם מאזן ימי חופשה המגיעים לתובע , במהלך כל תקופת עבודתו. לאור האמור לעיל, ובהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעות, זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית, כנתבע על ידו בכתב התביעה, בסך כולל של 4,875 ₪.

34. על מנת שלא ימצאו דברינו חסרים נציין כי אין בידינו לקבל את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי מגידו, ולו מהטעם כי טענה זו הועלתה, לראשונה, על ידיו במסגרת סיכומיו, בעוד שהלכה היא כי טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה (ר' לעניין זה דב"ע נג/2-5 שלמה קרקוקלי נ' עזרא צמח, דינים ארצי, כרך א(1), 202).

התביעה לתמריץ בגין אי היעדרות ודמי כלכלה

35. התובע כלל בתביעתו תביעה לדמי כלכלה בסך 767 ₪ בגין כל חודש עבודה ובסך כולל של 24,544 ₪ בגין כל תקופת עבודתו, וכן תביעה לתמריץ אי היעדרות בסך 642 ₪ לחודש ובסך כולל של 20,544 ₪ בגין כל תקופת עבודתו.

36. מנגד טוענות הנתבעות כי דין תביעותיו של התובע בעניין זה להידחות. ראשית, התובע אינו זכאי לתמריץ אי היעדרות מאחר והינו עובד שעתי ולא חודשי. כמו כן, התובע אינו זכאי לדמי כלכלה מאחר ולתובע סופקו לינה וכלכלה על ידי חב' חיימוביץ, וממילא לא הוכח על ידי התובע כי אכן נגרמו לו בפועל הוצאות כלכלה וכל שכן שיעורן.

37. ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה והעבודות הציבוריות (להלן – ההסכם הקיבוצי) קובע את זכאותם של עובדים חודשיים לתשלום התמריץ על פי טבלאות השכר המפורטות בו ובכפוף לתנאים מסוימים. מאחר והתובע היה עובד שעתי ששכרו חושב על פי שעות עבודה בפועל, הרי שהוא אינו זכאי לתמריץ בגין אי היעדרות. נוסיף, כי גם במידה והיה נכנס התובע לגדר הסעיף, הרי שהיה על התובע להוכיח את זכאותו בפועל לתמריץ אי היעדרות, קרי, לעמוד בנטל להוכיח כי לא נעדר מעבודתו בתקופה הרלוונטית בשיעור המזכה אותו בתשלום התמריץ, וזו – לא הוכח.

38. באשר לתביעה בגין דמי כלכלה – סעיף 2 בפרק ג' להסכם הקיבוצי קובע כי עובד יומי זכאי לדמי כלכלה בסך של 257.5 ₪ לחודש, אלא אם כן הוא מקבל כלכלה בעין, שאז מתן הכלכלה בעין תבוא במקום תשלום דמי הכלכלה. בכל מקרה קובע הסעיף כי דמי הכלכלה יחושבו לפי ימי עבודה בפועל. התובע אומנם טען במסגרת תצהירו כי הוא לא קיבל כלכלה בעין ברם הוא לא הוכיח את טענתו זו, ואף נמנע מלהציג בפני בית הדין את הסכם העסקה בינו לבין חב' חיימוביץ, מחדלו של התובע בעניין זה פועל לחובתו. בנוסף, מדובר, כאמור לעיל, בתעריף מקסימאלי המחושב על פי ימי עבודה בפועל, ואילו, בענייננו, לא הוכח כי התובע הועסק במהלך כל התקופה הנדונה חודשיים מלאים.

39. לאור האמור לעיל, נדחות בזאת תביעות התובע לתשלום בגין תמריץ אי היעדרות ודמי כלכלה.


חגים

40. התובע עתר לתשלום עבור 9 ימי חג לשנה בגין כל תקופת עבודתו אצל הנתבעות בסך כולל של 3,441 ₪ משלטענתו לא שולמו לו במהלך כל תקופת עבודתו תשלומים בגין ימי חג. התובע אומנם הודה במהלך חקירתו כי הוא לא עבד במהלך החגים היהודיים, כמו כן "יום אחד או שניים בחג הפסחא, עוד יום אחד בחג המולד ויום אחד בסילבסטר" (עמוד 4 לפרוטוקול העדות המוקדמת, שורות 14-18). אולם, לטענתו, לא שולם לו כל תשלום בגין ימי חג.

41. סעיף 15 להסכם הקיבוצי בענף הבנייה קובע זכאות לתשלום עשרה ימי חג לשנה לאחר השלמת תקופת עבודה בת שלושה חודשים. זאת, להוציא ימי חג החלים בשבת. סעיף 15.1 להסכם קובע כי הזכאות לתשלום בעד ימי חג חלה על "עובד המועסק על בסיס התקשרות שאינו חודשי", כפי העניין שבפנינו.

42. הנתבעות אומנם טענו, פה אחד, כי לתובע שולמו ימי חג, ברם הם לא הביאו כל תימוכין לטענתן זו, ואף מתלושי שכרו של התובע לא נמצאנו למדים כי אכן שולמו לו סכומים כלשהם בגין ימי חג במהלך תקופת עבודתו.

43. על כן, ומאחר והתובע טען לתשלום בגין 9 ימי חג בלבד בכתב תביעתו, ואף ב"כ התובע הודה בכך במסגרת סיכומיו, ובהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעות, זכאי התובע לתשלום בגין ימי חג כנתבע על ידו בכתב התביעה בסך 3,441 ₪.

סוף דבר

44. לאור כל האמור והמבואר לעיל בפסק דיננו מתקבלת תביעת התובע כנגד הנתבעים 1 ו – 3 בחלקה, באופן הבא.

הנתבעות 1-3 תשלמנה לתובע, ביחד ולחוד, בגין תקופת עבודתו החל מיום 28/03/2001 ועד ליום 20/03/2002 את הסכומים הכוללים הבאים: הפרשי שכר עבודה בסך 12,938 ש"ח, פיצוי בגין אי הפרשה לתוכנית חסכון בסך 1,971 ש"ח, פדיון חופשה שנתית בסך 2,008 ₪ ודמי חגים בסך 1,434 ש"ח .

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובע בגין תקופת עבודתו החל מיום 21/03/2002 ועד ליום 02/10/2003 הפרשי שכר עבודה בסך 5,175 ש"ח, פיצוי בגין אי הפרשה לתוכנית חסכון בסך 2,607 ש"ח, פדיון חופשה שנתית בסך 2,867 ₪ ודמי חגים בסך 2,007 ₪.

התובע ביקש להשית על הנתבעות פיצויי הלנת שכר. עיינו בדבר, ולא מצאנו מקום לחייב את הנתבעות בפיצויי הלנה מלאים מהטעם כי שאלת זהות המעביד אכן הייתה נתונה במחלוקת שיש בה ממש המצדיקה את הפחתת שיעורם של פיצוי ההלנה והעמדתם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום הגשת כתב התביעה, קרי, 13/07/2004.

45. התביעה כנגד הנתבעת 2, חברת סולל בונה, נדחית בזאת ללא צו להוצאות.

46. בנוסף, תישאנה הנתבעות 1 ו-3 בהוצאות התובע ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. לא ישולמו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

זכות ערעור: תוך 30 יום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה גמר

  2. חוזה זהב

  3. חוזה גנן

  4. חוזה ברטר

  5. חוזה גננת

  6. חוזה הקמה

  7. הכנת חוזה

  8. חוזה הפקה

  9. חוזה הפסד

  10. חוזה חוקי

  11. חוזה בכתב

  12. חוזה חסות

  13. חוזה אישי

  14. חוזה הקדמה

  15. חוזה חיתום

  16. חוזה אירוח

  17. חוזה השאלה

  18. הגדלת חוזה

  19. חוזה חוגים

  20. חוזה איכות

  21. השלמת חוזה

  22. חוזה הובלה

  23. חוזה בסיסי

  24. חוזה הפרשים

  25. חוזה חליפין

  26. חוזה הובלות

  27. חוזה זיכיון

  28. חוזה הקלטות

  29. חוזה אחריות

  30. חוזה גלובלי

  31. חוזה דפי זהב

  32. חוזה דו צדדי

  33. חוזה השתדלות

  34. חוזה זכיינות

  35. השתכללות חוזה

  36. חוזה גג רעפים

  37. חוזה דו שבועי

  38. חוזה בהתנהגות

  39. חוזה בית אבות

  40. חוזה גב אל גב

  41. חוזה יחסי אמון

  42. חוזה בלתי חוקי

  43. חוזה בלתי מוגן

  44. חוזה ארוך טווח

  45. חוזה אובליגטורי

  46. חוזה הוצאה לאור

  47. חוזה בלי אופציה

  48. חוזה בין שותפים

  49. חוזה השאלת ציוד

  50. חוזה אישי בכירים

  51. חוזה אישי גלובלי

  52. קיום חוזה בקירוב

  53. חוזה בשפה הרוסית

  54. חוזה קידום אתרים

  55. חוזה אישי קביעות

  56. חוזה אישי זכויות

  57. חוזה הפסקת עבודה

  58. חוזה אמריקן לייזר

  59. חוזה חיים משותפים

  60. חוזה חלוקת רווחים

  61. השלמת פרטים בחוזה

  62. חוזה תיאום ציפיות

  63. חידוש חוזה אוטומטי

  64. בטלות חוזה בלתי חוקי

  65. חוזה דיור בלתי מוגן

  66. הסכם קיבוצי חוזה אישי

  67. התנאים לקיומו של חוזה

  68. השלמת פרטים חסרים בחוזה

  69. חוזה אישי במגזר הציבורי

  70. חוזה בכירים בשירות המדינה

  71. חוזה בכירים בשלטון המקומי

  72. אי חוקיות הבטחת תשואה בחוזה

  73. חוזה הסותר את תקנת הציבור

  74. חוזה בכירים נציבות שירות המדינה

  75. חוזה לביצוע עבודות מסגרות מעקה ושערים

  76. התנאים בהם משא ומתן משתכלל לכדי חוזה מחייב

  77. נטען כי מעולם לא נכרת חוזה מכר כיוון שלא היתה גמירות דעת

  78. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון