חוזה זהב

פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומי הצדדים בכתב, וזאת במסגרת תביעה שהגיש התובע להחזר הלוואות שניתנו לנתבע לשיעורין, ואשר משיקולי אגרה הועמדה ע"ס כולל של 535,062 ₪ נכון ליום 15.11.09, כשברקע טענת התובע, כי ההלוואות ניתנו לנתבע מתוך היכרות רבת שנים עמו, היכרות עסקית מתחום התכשיטים שלימים העמיקה והפכה ליחסים חבריים. עוד נטען, כי הלוואות ניתנו לידי הנתבע מפעם לפעם בהתאם לצרכיו, וזאת בשל קשיים כלכליים אליהם נקלע, בין היתר, בעקבות הליך גירושין שעבר.

טענות הצדדים:
התובע טוען, כי בעת מתן ההלוואות סיכמו ביניהם, כי סכומי ההלוואה יהיו צמודים למחיר קילוגרם זהב טהור, וכך נעשה בפועל. דהיינו, בעת מתן כספים לנתבע תרגמו הצדדים את סכום הכסף שניתן עפ"י שוויו כזהב טהור נכון למועד עריכת החישוב, כשזה נקבע כמקובל בענף התכשיטים עפ"י מחיר אונקיה לזהב טהור, תוך שהנתבע רשם את שוויו בזהב טהור על גבי פתקים, אשר צורפו לכתב התביעה. התובע המשיך וטען, כי כך פעלו הצדדים במשך כשמונה שנים עת הלווה לו כספים, ובכל פעם שניתנה הלוואה הוצא פתק שבו אישר הנתבע את יתרת חובו לתובע, כשחוב זה מוערך בשוויו של ק"ג זהב טהור.

עוד טוען התובע, כי הנתבע לא הכחיש את עצם נטילת ההלוואות, וכן לא כפר בסכומי החוב הנטענים, אלא שבשל קשיים כלכליים הודיע לתובע, כי אין ביכולתו לשלם את מלוא סכום החוב אלא ישלם, לכל יותר, סך של 150,000-200,000 ₪, וזאת כפי שעולה משיחות שהוקלטו בינו לבין הנתבע, ותמלילן צורף לכתב התביעה.

אל מול זאת ניצבת גרסתו של הנתבע, המעלה מס' טענות הגנה, חלקן טענות מקדמיות וחלקן טענות לגופו של עניין. כטענות מקדמיות טען, כי יש להורות על ביטול התביעה מחמת שיהוי בהגשתה, על רקע הימנעותו של התובע לתבוע את זכויותיו במשך שמונה שנים שחלפו מאז ניתנה ההלוואה הראשונה , הסתמכותו של הנתבע על מצג זה ושינוי מצבו לרעה.

כמו כן, טען הנתבע לדחיית התביעה מחמת התיישנות. בהעדר הסכם הלוואה וקביעה לענין מועד פרעון ההלוואה, הרי שמכוח חוק החוזים יש לפרעה תוך זמן סביר לאחר קבלתה, והוא המועד ממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות. מכיוון שהתובע והנתבע ניהלו קשרים עסקיים החל משנת 2002, הרי שבעת הגשת התביעה בשנת 2010 חלף המועד להגשתה וחלה התיישנות.

לגופו של עניין, טען הנתבע טענות עובדתיות סותרות. מחד נטען על ידו, כי לא ניתנה לו כלל הלוואה ע"י התובע, ולחילופין טען, כי אם וככל שניתנה לו הלוואה, הרי שניתנו מספר רב של הלוואות בסכומים ובמועדים שונים, להבדיל מהלוואה בודדת, וכן ההלוואות לא ניתנו במסגרת חברית כי אם במסגרת עסקית כדרך עיסוק של התובע, תוך הפרת ההוראות הקבועות בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג- 1993 (להלן: "החוק"), זאת מאחר ולא נערך הסכם הלוואה בכתב, לא נרשמו תנאי ההלוואה ושיעור הריבית שיחול. עוד טוען הנתבע, כי דרישת קיומו של חוזה בכתב מקום בו מדובר בהלוואת חוץ בנקאית הינה דרישה מהותית והוא היוצר את חיוב הנתבע במסגרת עיסקת היסוד. בהעדר חוזה הלוואה כתוב לא קמה עילה עפ"י עסקת היסוד, והתובע אינו רשאי להיפרע מן המלווה, וזאת בהסתמך על סעיף 8 לחוק.

בנוסף טוען הנתבע, כי אם וככל שתיקבע זכאותו של התובע להשבת ההלוואה, הרי שקמה לנתבע הזכות לקיזוז, וזאת בשל העובדה כי התובע ניהל את עסקיו ממקום עסקו של הנתבע בלא ששילם דמי שכירות, או השתתף בהוצאות השוטפות בגין העסק, כגון: ארנונה, מים, חשמל וטלפון, כן העובדה כי הנתבע שימש "כמכבסה" להלבנת כספי התובע, שכן הנתבע קיבל מהתובע הזמנות עבודה במחיר לא ריאלי לשוק, בעוד התובע גרף רווחים על חשבונו של הנתבע והלבין את אותם רווחים באמצעות חשבוניות שהנפיק הנתבע ואשר נמסרו ללקוחות התובע. עוד נטען, כי הנתבע הוא שניהל מערכת חשבונאית מול רשויות המס וניהל ספרים כחוק עבור התובע.

לכתב התביעה צורפו עותק הפתקים משנת 2009 שנכתבו בכתב ידו של הנתבע, המעידים לגרסתו של התובע על כמות הזהב שניתנה לנתבע, כאשר התאריכים נוספו בשלב מאוחר יותר ע"י התובע. כן צורף מכתב מיום 1.3.10 ערוך בידי מר יאיר קאשי אשר מפרט את שיטת חישוב מחיר זהב כמקובל בענף התכשיטים, וכן צורפו קלטות ותמלילי שיחות שנערכו בין התובע לבין הנתבע מיום 22.11.09, מיום 17.2.10 ומיום 21.2.10.

התובע הגיש תצהירים מטעמו ומטעם שני עדים נוספים, מר יאיר קאשי ומר יוסף ידיד ציון. הנתבע הגיש תצהירים מטעמו ומטעם שני עדים נוספים, מר רחמים כהן ומר מנחם מלכה. העדים נחקרו על תצהיריהם במסגרת חקירות נגדיות ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.
דיון:
טענות דיוניות מקדמיות - שיהוי והתיישנות

התיישנות
תקופת ההתיישנות בתובענה דנן הינה שבע שנים, כשתקופה זו נבחנת מהיום שבו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5 ו- 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 בהתאמה).

לצורך בירור סוגיית ההתיישנות במקרה שלפנינו, יש לדון בכמה שאלות:

  1. שאלה מקדמית, האם ניתנה הלוואה, או שמא לא ניתנה הלוואה כלל, כגרסת הנתבע?
  2. מהו המועד שנועד לפירעון אותה הלוואה/ הלוואות?
  3. מהו מועד הולדת עילת התובענה, כשהתשובה לשאלה נגזרת משתי התשובות הראשונות.


אם נקבע כי ניתנה הלוואה אלא שכגרסת הנתבע, היה על התובע לדרוש את פירעונן כבר בשנת 2002 עת החלו הצדדים בקשרים עסקיים ועת ניתנה ההלוואה הראשונה, הרי משהוגשה התביעה בשנת 2010, או אז התביעה התיישנה. מנגד, אם ניתנה הלוואה אחת שהשתלמה לשיעורין ומועד הולדת עילת התובענה החל בשלהי שנת 2009 כטענת התובע, עת דרש הוא לראשונה את פירעון החוב בעקבות סגירת הנתבע את עסקו, הרי שהתביעה טרם התיישנה.

התובע הוסיף והצהיר, כי אף לאחר שיחות הטלפון שתמלילן צורף לכתב התביעה, המשיך הנתבע לפנות אל התובע בבקשה לקבל ממנו זהב ו/או כספים, וכי התובע המשיך ליתן לו כספים.

קיומה של הלוואה
לאורך חקירת הנתבע והן במסגרת סיכומיו חזר והדגיש, כי לא ניתנה כל הלוואה מצד התובע (פרוטוקול, עמ' 94, שורות 29-33, וכן עמ' 95, שורות 1-3), וכן התחמק באופן שיטתי ממתן תשובה בנוגע לשאלה, האם ניתנה לו הלוואה (פרוטוקול, עמ' 93-94 ובעמ' 95 למעלה).

יחד עם זאת, משנשאל ב"כ הנתבע במהלך הדיון ע"י בית המשפט, האם ניתנה הלוואה, השיב:

"עו"ד פנחס: אני טוענים אדוני שניתנה פה הלוואה," (פרוטוקול, עמ' 117, שורה 28).

ובהמשך, משנשאל ב"כ הנתבע ע"י בית המשפט בעניין גרסותיו הסותרות של הנתבע, כאשר מחד טוען, שלא ניתנה הלוואה ומאידך טוען, כי ניתנה הלוואה אך היא אינה מקימה זכות תביעה, שכן אינה עומדת בתנאי החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג -1993 משיב בא כוחו כי היתה הלוואה חוץ בנקאית.

"כב' השופט תמיר: או שאתם טוענים שלא הייתה הלוואה בכלל? מה אתה טוען, הייתה הלוואה אבל היא הלוואה חוץ בנקאית או לחילופין לא מדובר בהלוואה בכלל מה אתם טוענים?

עו"ד פנחס: הייתה הלוואה והיא הלוואה חוץ בנקאית אדוני." (פרוטוקול, עמ' 119, שורות 24-29).

בנוסף, משיחה שנערכה בין הצדדים עולה, כי הנתבע מודה בפני התובע על קיומו של חוב כלפיו, אולם הוא מעוניין להגיע לפשרה בנוגע לסכום החוב.

"מני: רגע, אתה לא נותן לי לסיים. אתה כמו שאתה לא רוצה כאילו להעלות את זה על דף או משהו כזה, אתה לא מתכחש לחוב הזה הרי. אתה חייב לי אותו נכון?
חגי: כן.
מני: יפה.
חגי: אני רוצה אבל להגיע איתך לפשרה על החוב הזה.
מני: יופי. אתה רוצה להגיע איתי לפשרה,
חגי: כן." (תמליל שיחה מיום 17.2.10, עמ' 15, שורות 6-12).

כאן המקום לציין, כי טענה בדבר אי קבילות תמלילי השיחות כראיה הועלתה ע"י ב"כ הנתבע במהלך הדיון אך לא הועלתה במסגרת הסיכומים. יחד עם זאת, אתייחס לטענה בקליפת אגוז. ב"כ הנתבע בסיכומים אף הסתמך על תוכן התמלילים להוכחת חלק מטענות הנתבע, ומכאן הנני מסיק כי הטענה נזנחה על ידו באופן מכוון. לכך מצטרפת אמירת ב"כ הנתבע במהלך הדיון, כי תמלול הקלטות הנתבע קיים, וכי הקול הנשמע בקלטת הינו קולו של הנתבע (פרוטוקול, עמ' 121, שורות 20-23.

אם בכל האמור לא די, מן המפורסמות הוא כי קיימים שלושה מבחנים לבחינת קבילותה של קלטת כראיה: מבחן טכני –מהימנות ואמינות סרט ההקלטה, מבחן מהותי – קבילות התוכן המוקלט על גבי הסרט, מבחן פורמלי – קבילות ההקלטה לעניין חוק האזנת סתר (י. קדמי, "על הראיות" (תשס"ד – 2003, עמ' 1141).

במקרה שבפנינו שוכנעתי, כי התקיימו המבחנים דנן. הדיסק צורף לתצהיר התובע (המקליט) אשר היה צד לשיחות, ולכן אין מדובר בהאזנת סתר, אישור ב"כ הנתבע כי מדובר בקולו של הנתבע, ואף לאור עמדת המלומד קדמי, כי אין הכרח שמקליט השיחות יהיה מומחה בתחום ההקלטות, אלא יש לבחון, האם ההקלטה משקפת נאמנה את האירוע, ואם התשובה לכך בחיוב, כי אז הונח היסוד לקבילותה (י. קדמי, שם, עמ' 1143). הודאת הנתבע מחוץ לכותלי בית משפט באופן חופשי ללא חשש מהשלכות הודאתו, עשויה להצביע על אמיתות תוכנה, והינה ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות, כאשר משקלה הראייתי תלוי בנסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט (ע"א 728/81 חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי ואח', פ"ד לז(2) 477).

לאור כל זאת, הנני מקבל את תמלילי השיחות שהוצגו כראיה קבילה, עם כל המשתמע מכך. כמו כן וממכלול הראיות שבפני, הנני קובע כי הועברו כספים מהתובע לנתבע וכי העברת הכספים בוצעה בדרך של הלוואה.

מועד פירעון החוב
במקרה שפנינו, לא נחתם חוזה בין הצדדים, ולא נקבע ביניהם כל מועד לפירעון החוב. סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 קובע, כי "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש." הפסיקה קבעה, כי התשובה לשאלה, מהו זמן סביר לקיומו של חוזה, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. יוער, כי במקרה שלפנינו אין המדובר בהלוואה במובנה הקלאסי, שכן לעתים ניתנו לנתבע כספים ולעיתים ניתן לו זהב.

התובע הצהיר, כי לאחר שהנתבע סגר את עסקו והחל בניסיונות התחמקות מתשלום החוב נאלץ התובע לדרוש את פירעונו. מתמליל שיחה מיום 21.2.10 עולה, כי השיחה נפתחה בכך שהתובע אומר לנתבע "כי צריך לשבת לדבר על החוב". גם במהלך החקירה העיד התובע, כי דרש מהנתבע בשיחות שניהל עמו להתארגן להחזיר את החוב, וזאת מאחר שסגר את עסקו (פרוטוקול, עמ' 69, שורות 21-33).

עוד עולה מתמלילי השיחות, כי התובע הציע לנתבע לפרוס את תשלום החוב בתשלומים חודשיים, באופן שישלם ממשכורתו סכום הנע בין 1,000 ₪- 2,000 ₪ לחודש.

חגי: אין, אני לא, אני מפה מתחיל לחיות.
מני: אתה לא. אתה תצטרך לשלם. 1000 או 2000 שקל בחודש אתה תצטרך לשלם נג'י." (תמליל שיחה מיום 21.2.10, עמ' 9, שורות 16-19, וכן באותה שיחה עמ' 13, שורות 4, 18, 20-21, עמ' 18 שורה 10, עמ' 21 שורה 3).

ובנוסף, הציע לנתבע להפנות את הסכסוך ביניהם למעין הליך "בוררות" לצורך הכרעה:

"מני: רחוקים. אנחנו נצטרך לשבת עם אנשים. אני כבר אומר לך.
חגי: אני מפה צריך להתחיל לחיות. תביא איזה אנשים שאתה רוצה. מה שאתה רוצה.
מני: לא לא, אתה תבחר ואני אבחר ואנחנו נשב ואני מוכן לשמוע את האנשים האלה שאתה חושב שלשון הרע. שיגידו לי בפנים,
חגי: האנשים האלה, אני לא מביא לך אף אחד.
מני: תביא מה שאתה רוצה, אין לי בעיה.
חגי: תביא 10 אנשים ואני יושב לבד.
מני: כן,
חגי: ואני ל-10 אנשים האלה אומר שיותר מזה אני לא יכול לתת. כי אין לי." (תמליל שיחה מיום 21.2.10, עמ' 20, שורות 8-17, וברוח דומה, המשך השיחה עמ' 22, שורות 22-25, עמ' 23 שורות 1-2 וכן שורות 12-16, וכן שורות 18-20, ובהמשך השיחה, עמ' 27, שורות 21, 24, עמ' 30, שורות 21-25).


ובשיחה אחרת מיום 17.2.10:

"מני: ביקשתי ממנו. ביקשתי לשבת איתך חצי שעה. תשמע, תבין, יש לך את האנשים שאתה רוצה, קח לך יומיים, תביא אותם שניים, אני אביא את השניים שלנו, ונשב. ברגע שהגענו לפשרה עם הבוררים שלנו,
חגי: לא,לא, אני יכול להחליט שאני לא רוצה פורום.
מני: --- אני אתה ועוד מישהו. נשב עם עוד מישהו. נשב אתה ואני נשב. ישבנו,
אתה רושם לי, אתה רושם לי," (תמליל שיחה מיום 17.2.10, עמ' 19, שורות 21-25, ובהמשך עמ' 20, שורה 1).

ובשיחה מיום 21.2.10 :

"מני: בסדר, אתה תביא אחד מהצד שלך, אני אביא אחד מהצד שלי, ואחד נביא ניטרלי. הבנת? שהם יעשו את ההחלטה. אני הולך. ביי." (תמליל שיחה, עמ' 39, שורות 17-18):

כמו כן, ממכלול הראיות שבפני לא שוכנעתי כי לאורך השנים ניתנו מספר רב של הלוואות, כגרסת הנתבע, ועל כך עוד ארחיב בהמשך. במצב דברים זה, בו מדובר במתן הלוואה אחת מתמשכת שנפרשה על פני תקופה ארוכה (במשך כשמונה-תשע שנים, כפי שעולה מעדותו של התובע, פרוטוקול, עמ' 48, שורה 3) המסקנה, ולפיה יראו את מועד מתן הכספים לראשונה ע"י התובע, שהינו רק חוליה ראשונה בשרשרת העברות כספים לנתבע, כמועד הולדת עילת התובענה כולה, וממילא כמועד ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות, הינה מסקנה הנוגדת את השכל הישר בנסיבות העניין.
זאת ועוד, מתמליל שיחה מיום 22.11.09 שצורפה לכתב התביעה עולה, כי הנתבע הקריא בפני התובע את סכום החוב הנקוב בפתק מיום 15.11.09 שצורף אף הוא לכתב התביעה. עולה אם כן, כי בחודש נובמבר 2009 הודה הנתבע בפני התובע בקיומו של החוב נשוא כתב התביעה. לכך מצטרפת העובדה, כי לכל אורך תמלילי השיחות שצורפו בתיק, לא העלה הנתבע בפני התובע כל טענה לעניין התיישנות החוב, ולא נטען מצדו ולו ברמז, כי המועד להשבת החוב חלף זה מכבר.

על יסוד האמור לעיל ולאחר בחינת אומד דעת הצדדים בנסיבות העניין הנני קובע, כי יש לראות את הצדדים כמי שהסכימו על הסדר של "פירעון עם דרישה", כלומר הולדת עילת התובענה תלויה במתן הודעת דרישה מטעם התובע. כפי שעולה מעדותו של התובע, אשר לא נסתרה, כי הוא דרש לראשונה את פירעון החוב בשנת 2009, עת נודע לו כי הנתבע סגר את עסקו, עבר למקום עבודה אחר והחל להתחמק מפניותיו.

משקבעתי כי עילת התובענה נולדת בשנת 2009, עת דרש התובע את פירעון החוב לראשונה, ברי כי לא חלה התיישנות על התביעה.

יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, אדון בשאלה, האם ניתן לראות בהודאתו של הנתבע כהודאה בקיומה של זכות העומדת בהוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, וכלשונו:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

התובע צירף לכתב התביעה פתקים שנכתבו בכתב ידו של הנתבע, וכי הנתבע אף הודה במהלך חקירתו, כי בחודשים האחרונים הפתקים נכתבו על ידו.

ש. השאלה שלי היתה פשוטה, אלה הפתקים שנרשמו על ידך?
ת. אלה הפתקים שנרשמו על ידי בחודשים האחרונים, (פרוטוקול, עמ' 99, שורות 18-19)
.
.
וכמה שורות לאחר מכן, הוא ממשיך ומעיד:
ש. בחודשים האחרונים אני רשמתי, (פרוטוקול, עמ' 99, שורה 24).

בפתק נושא תאריך 15.11.09 מופיע כדלקמן:
" 417 14 K
3983.6 - פיין"

מתמליל שיחה מיום 22.11.09 שנערכה בין הצדדים, משנתבקש הנתבע ע"י התובע להקריא כמה פיין יש בפתק שהוא חייב, הנתבע מקריא את הסכום 3983.6, הוא הסכום המופיע ע"ג הפתק כמצוין לעיל.

"מני: נג'י, כמה פיין יש לי בפתק שאתה חייב? תקריא.
חגי: 3983
מני: 3983 נקודה 6?
חגי: 6." (תמליל שיחה מיום 22.11.09, עמ' 1, שורות 3-6).

הנה כי כן, ביום 22.11.09 במהלך שיחה בין הצדדים מודה החייב בקיומו של חוב שנאמד ב- 3983.6 פיין נכון לאותו יום, וזאת כפי שעולה מהפתק שצורף לכתב התביעה. עוד עולה, כי הנתבע אינו מתכחש לפתקים אשר צורפו לכתב התביעה ואף מודה כי נכתבו על ידו, ואכן, הסכום הנתבע בכתב התביעה מתבסס על הפירוט המופיע בפתק מיום 15.11.09, קרי, 3983.6 פיין – זהב טהור בתוספת 417 גרם זהב מסוג 14 קארט.

ובמקום אחר, במהלך שיחה מיום 17.2.10 עם התובע, מודה הנתבע בקיום החוב, אך מוסיף כי ברצונו להגיע לפשרה לעניין גובה החוב:

"מני: רגע, אתה לא נותן לי לסיים. אתה כמו שאתה לא רוצה כאילו להעלות את זה על דף או משהו כזה, אתה לא מתכחש לחוב הזה הרי. אתה חייב לי אותו נכון?
חגי: כן.
מני: יפה.
חגי: אני רוצה אבל להגיע איתך לפשרה על החוב הזה.
מני: יופי. אתה רוצה להגיע איתי לפשרה,
חגי: כן."

נמצאנו למדים, כי קיימות נסיבות בהן הודאת הנתבע שניתנה בכתב או בפני בית משפט, עשויה להפסיק את מרוץ ההתיישנות, ובאופן שזה יתחיל מחדש מעת ההודאה. במקרה שבפנינו, הודאת הנתבע ניתנה במהלך שיחות טלפוניות שקיים עם התובע, כשתוכנן של שיחות אלה תומללו בידי אנשי מקצוע והוגשו כראיה מטעם התובע. נשאלת השאלה, האם עונה היא על דרישת הכתב שבסעיף?

פקודת הפרשנות (נוסח חדש) קובעת בסעיף 1, כי יש לפרש את המילה "בכתב" המופיעה בחיקוק מסוים כדלקמן:

"בכתב" - לרבות בדפוס, בליתוגרפיה, במכונת כתיבה, בצילום ובכל דרך אחרת של הצגת מלים או ספרות, או העתקתן, בצורה הנראית לעין;" (ההדגשות אינן במקור – מ.ת.)


לאור העובדה, כי תוכן השיחות תומללו מילה במילה, ואף במקום בו לא הובנה מילה כלשהי, הושאר מקום ריק, והתמלול נעשה בידי אנשי מקצוע, וכן צורפו לתמלילי השיחות, דיסק ובו השיחות עצמן, הריני לקבוע כי תמליל השיחות עונה על הגדרת הכתב הקבוע בסיפא סעיף 1 לפקודת הפרשנות המצוטט דלעיל.

לעניין תוכן ההודאה הנדרש לפי סעיף 9, נקבע בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, פיסקה 8 [פורסם במאגר משפטי], כי יש צורך "שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות."

בנוסף, בע"א 8542/06 עיזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל נ' המועצה המקומית פרדס חנה- כרכור, בפסקה 10 לפסה"ד נקבע, כי:

"על מנת שיהיה בהודעה (צ"ל – בהודאה – מ.ת.) כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות עליה להיות מופנית כלפי מבקש הזכות.

לשם השלמת התמונה יצוין, כי במהלך תמלילי השיחות שצורפו לאחר מכן כופר הנתבע בסכום החוב, וטען כי יש לקזז מסכום החוב הנטען שירותים ועבודה שהוא העניק לתובע במהלך השנים, אלא שלאורך השיחות לא הכחיש הנתבע קיומו של חוב כלפי התובע, ואף במקומות בהם אומר לתובע, כי אינו חייב לו גם מהטעם שהוא קיבל הכל וגם מאחר ואינו יכול לתת לו מעבר לכך, הרי שבאותה נשימה מוסיף כי מעבר לסך של 200,000 ₪ אינו חייב ואינו יכול לתת לו יותר (תמליל שיחה מיום 21.2.10, עמ' 27, שורות 15-17), עולה, אם כן, כי הצדדים חלוקים לעניין גובה החוב אך לא לעצם קיומו של חוב.

הנתבע הכיר בקיום חוב כלפי התובע, ואף אישר את סכום החוב הכתוב בפתק, ולפיכך הנני קובע, כי ניתן לראות בכך כהודאה בקיום זכות התביעה, היא הזכות לפירעון החוב של הנתבע כלפי התובע, המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. מכיוון שהודאת הנתבע הייתה בשנת 2009, הוא המועד ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות, ומשהוגשה התביעה בשנת 2010, הרי שגם מטעם זה לא חלה התיישנות כאמור.

שיהוי
אשר לטענת השיהוי, שהוזכרה בכתב ההגנה, אקדים ואומר כי מסקנתי היא, כי יש לדחות את טענת השיהוי, כמו את טענת ההתיישנות.

מעבר לעובדה, כי הטענה נטענה באופן כללי וללא כל פירוט, הן לעניין הסתמכותו של הנתבע על המצג ולפיו זנח התובע את פרעון ההלוואה, והן כיצד שינה עקב כך את מצבו לרעה בהתבסס על מצג זה, ולו מטעם זה יש לדחותה, הרי שאין לה בסיס גם לגופו של עניין.

לעניין טענת שיהוי, בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפרדים [פורסם במאגר משפטי] (להלן: "פרשת וינברג") בפיסקה 19 נקבע, כי:

"שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי". (ההדגשות אינן במקור – מ.ת.)

במסגרת פסק הדין, מוסיפה השופטת עדנה ארבל ואומרת, כי "היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום ליבו של התובע" (שם, בפיסקה 19) (ההדגשות אינן מקור – מ.ת.).

יש לזכור, כי הפסיקה קבעה, כי "חסימת תביעתו של אדם מחמת שיהוי הינה צעד דרסטי" (פרשת וינברג, פיסקה 18), שכן, מדובר בפגיעה בזכות המהותית של הגישה לערכאות ולקבלת סעד משפטי, ובכל מקרה, גם אם יוכחו התנאים הללו להחלת טענת השיהוי, עדיין נותר לבית משפט שיקול דעת, איזה משקל יש ליתן לשיהוי, ובית המשפט חייב לאזן את האינטרסים ההדדיים ואת מאזן הנזקים ביניהם (פרשת וינברג, פיסקה 19).

ברוח דברים זה נקבע, בע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', ע"י השופט ד' לוין בעמ' 317:
"לא על נקלה ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שייעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסוימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונים הוכחה, לפני שימצא בית המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שיהוי...".
הנה כי כן, התובע נקט מספר פעולות מול הנתבע לפרוע חובו עוד בטרם הגיש תביעה זו, ובכך גילה דעתו כי בכוונתו לעמוד על זכויותיו, ובכך בוודאי לא התנהג כמי שישן על זכויותיו, וכן נתן לנתבע הודעה זמן סביר מראש, כי בכוונתו לדרוש את פירעון החוב. די באלה כדי להדוף את טענת השיהוי.

עיון בתמלילי השיחות שצורפו לכתב התביעה אף מחזק את גרסת התובע, ולפיה דרישת פרעון החוב קמה, שעה שנודע לתובע כי הנתבע סוגר את עסקו, ואף החל להתחמק משיחותיו של התובע. כך למשל, עולה מתמליל שיחה מיום 17.2.10:

"מני: כשאתה אומר לי שאני לא אדפוק אותך, איך אני צריך להרגיש במהלך מה שקרה פה בשנה האחרונה ובשבועיים האחרונים? כשאני בעצם ידעתי שאתה בא לפה כבר ברביעי וסימסתי לך שהיה לך בהצלחה, ואתה תשעה ימים בכלל מספר לי ש-- - מקום אחר. לא התקשרת אלי, לא חזרת אלי." תמליל שיחה, עמ' 11, שורות 6-10).

ברוח דברים זה העיד התובע במהלך הדיון עת שנחקר ע"י ב"כ הנתבע (פרוטוקול, עמ' 62, שורות 1-12):

ת. שיום יום אני מדבר איתו מתחיל להתעלם מטלפונים שלי, לא לענות לי, לא לספר לי בכלל את האמת לאן הוא הולך לעבוד?
.
.
ש. למה הוא צריך להגיד לך לאיפה הוא הולך לעבוד?
ת. אז אנחנו היינו חברים וזה עונה לשאלתך. אם אני נפגעתי. לא,לא נפגעתי פשוט פחדתי על מה שנתתי לו כל השנים, כי הוא כבר התחיל להתנהג לא כמו הבן אדם שהכרתי אותו."

במהלך החקירה, משנשאל התובע מדוע לא שמר את כל הפתקים מלפני שמונה שנים אלא רק את הפתק משנת 2009, מעיד:

"ת. זה היה הנוהג לשמור את הפתק האחרון. מה שאתה רואה פה זה ברגע שכבר התחלתי לחשוד, הוא התחיל להתחמק ולענות לי תשובות לא לעניין, ולספר לי סיפורים כאלה ואחרים, לכן נאלצתי לשמור כמה שיותר חומר." (פרוטוקול, עמ' 46, שורות 6-8)

ובהמשך, משנשאל מדוע לא החתים את הנתבע על חוזה הלוואה או שטר חוב במקום פתקים, העיד:
ת. מעולם, אף פעם לא חשדתי בו. ברגע שהתעמתי איתו ואמרתי לו שעכשיו ברגע שהוא רוצה לסגור, הותתהנהלות שלו היתה שהוא ניתק לי טלפונים, לא ענה לי. היו שיאים שגם עמדתי מולו עם הרכב, הייתי רואה אותו מסתכל את המספר והוא לא עונה. אז כמובן שיש לי על מה לחשוד. ניגשתי כמה פעמים לשאול אותו כאלו ואחרות שאלות וכבר הבנתי שמשהו לא בסדר.
ש. מתי זה היה ?
ת. חצי שנה לפני שהוא סגר." (פרוטוקול, עמ' 67, שורות 8-14).

גם ההיבט השני של השיהוי, והוא, בדיקת השאלה, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי, לא הוכח. ודוק, הנתבע ידע היטב כי אין בכוונת התובע לוותר על חובו, והוא אף התריע בפניו במהלך תמלילי השיחות שצורפו כי בכוונתו לפנות לאנשים חיצוניים על מנת להסדיר את החוב ביניהם, ובמקרה הצורך אף ייאלצו לפנות להתדיינות בבית משפט (תמליל שיחה מיום 21.2.10, עמ' 28, שורות 2-3, ושורה 7). כתב התביעה הוגש ביום 7.3.10, כשבועיים לאחר קיום השיחה האמורה, כך שוודאי לא ניתן לדבר שיהוי וממילא על הרעת מצבו של הנתבע עקב כך.

למותר לציין, כי התנאי הנוסף, בדבר חוסר תום ליבו של התובע, לא חל במקרה שבפניי. לא מצאתי דופי בהתנהגות התובע, והנתבע לא טרח להצביע על מעשה כלשהו של התובע, שנעשה בחוסר תום לב. אם יש חוסר תום לב בפרשה, הרי יש מקום לייחסו דווקא לאופן התנהגותו של הנתבע. ודוק, מתמליל שיחה מיום 17.2.10 עולה, כי התובע הגיע למשרדו של הנתבע וביקש ממנו להעלות את סכום החוב על הכתב, אלא שהנתבע עמד בסירובו לעשות כן, תוך שהוא מבטיח לתובע מספר פעמים במהלך השיחה כי יחזיר את חובו, ואף במקום אחר אמר לתובע כי אינו מתכחש לקיום החוב אלא שברצונו להגיע לפשרה לעניין היקפו (תמליל שיחה מיום 17.2.10, עמ' 9, שורה 19, ותמליל שיחה מיום 21.2.10, עמ' 1, שורה 7), בעוד שבמהלך הדיון חזר על גרסתו כי לא ניתנה כל הלוואה מאת התובע.

"חגי: תשמע, אני חתום על חוזה פה, אני נמצא במקום הזה, אני אמשיך לתת לך שירות, אני אמשיך להיות נאמן אליך, אני התחייבתי להחזיר לך אני אחזיר לך, לא רוצה דברים רשומים, לא רוצה דברים רשומים." (תמליל שיחה מיום 17.2.10, עמ' 9, שורות 5-7 וברוח דומה עמ' 8 שורה 17).

ובהמשך השיחה,
"חגי: אני אומר לך שאני במאי נותן לך כסף. אני לא רוצה לרשום את זה. אני לא רוצה לרשום את זה." (תמליל שיחה מיום 17.2.10, עמ' 10, שורות 3-4).

עוד עולה מהשיחה,
"מני: למה, מה, תרשום שאתה חייב לי איקס כסף.
חגי: לא רושם מכתב, אני יושב מולך, אני אוהב אותך, אני לא אדפוק אותך, אנחנו באמת היינו כמו זוג נשוי, אני מתחייב,---
מני: אני כבר לא, תשמע,
חגי: אני יכול לתת לך את המקסימום כסף. תשמע, אני פה." (תמליל שיחה מיום 17.2.10, עמ' 11, שורות 1-5)
.
.
.
חגי: אני יכול להגיד לך שאתה יכול לסמוך עלי. אני מבטיח לך שאתה יכול לסמוך עלי." (תמליל שיחה מיום 17.2.10, עמ' 11, שורות 15-16).
.
.
.
חגי: תשמע, אני מתחייב, גם שידיד ישמע,קודם כל אני פה, אני לא בורח לשום מקום,
מני: אני יודע שאתה לא בורח ואני יודע שאני-
חגי: אין לי לאן לברוח." (תמליל שיחה מיום 17.2.10, עמ' 12, שורות 14-17).

העולה מהאמור הוא, כי הנתבע לא הוכיח את שני התנאים לצורך טענת השיהוי, דהיינו: האם השיהוי מבטא ויתור של התובע, והאם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי, ואף לא את התנאי החלופי השלישי של חוסר תום לב של התובע. לפיכך, הנני דוחה את טענת הנתבע, ככל שהדבר נוגע לשיהוי.

הנה כי כן, לא עלה בידי הנתבע לבסס את טענותיו המקדמיות בדבר מחיקת ו/או דחיית התביעה בשל התיישנות ו/או שיהוי. משכך, נפנה לבחון את התביעה גופא.

לגופו של עניין,
התובע צירף לתביעתו פתקים כתובים בידי הנתבע המעידים לשיטתו על היקף החוב, הנתבע במהלך חקירתו הודה כי הפתקים נכתבו על ידו, כן צירף התובע תמלילי שיחות ובהן הודאות הנתבע לעניין קיומו של חוב והיקף החוב, אישור ב"כ הנתבע במהלך הדיון כי תמלול השיחות קיים וכי הקול הנשמע בלקטת הינו קולו של הנתבע, מכתב ערוך בידי אדם הנחזה להיות מומחה בתחום התכשיטנות לעניין אופן שיטת חישוב שווי זהב, שאף נחקר על כך ועדותו נמצאה אמינה בעיני בית המשפט, ולפיכך הנני לקבוע, כי התובע הרים בזאת את נטל ההוכחה הראשוני לביסוס תביעתו.

תחולת החוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג -1993 (להלן: "החוק")
במקרה דנן, הצדדים לא חתמו על הסכם הלוואה. הנתבע טוען בסיכומיו, כי התובע העמיד לרשותו מספר רב של הלוואות בשיעורים ובמועדים שונים, ומשכך עולה הדבר כדי עיסוק במתן הלוואות, ובנסיבות אלה יש להחיל את החוק. הוא מוסיף וטוען, כי התובע הפר את הוראות החוק, שכן לא נערך הסכם הלוואה בכתב ולאור עמדת הפסיקה כי דרישת הכתב לעניין החוק הינה דרישה מהותית וללא הצגת חוזה כתוב לא קמה עילת תביעה.
מנגד טוען התובע, כי העמיד לרשות הנתבע הלוואה אחת שהשתלמה לשיעורין בסכומים ובמועדים שונים בהתאם לצרכי הנתבע ועפ"י בקשתו. הוא מוסיף וטוען, כי הכספים ניתנו לנתבע במישור החברי וכי לא ניתן לייחס לכך נופך עסקי.

הלוואה אחת או סדרת הלוואות העולה כדי "דרך עיסוק?
בת.א. (ת"א) 49269/05 כרמי רינה נ' עזבון מועלם כדורי ז"ל [פורסם במאגר משפטי], נקבע כי אין זה הכרח, שיהיה זה עיסוקו היחיד או העיקרי של המלווה על מנת שתהיה תחולה לחוק. עוד נקבע, כי המבחן בשאלת "דרך עיסוק" הינו מבחן "איכותי" ולא "כמותי". יוצא, אפוא, כי גם אם התובע עוסק במכירת תכשיטים, ועל כך אין חולק, עדיין ייתכנו נסיבות בהן ניתן יהיה לראות בו כמי שהחוק חל עליו.

אכן, התובע מעיד כי העניק לנתבע במהלך שמונה-תשע שנים הרבה הלוואות בסכומים שונים ובתקופות שונות, בהתאם לצרכיו ולבקשתו של הנתבע (פרוטוקול, עמ' 54, שורות 18-22 ובהמשך הוסיף, כי הכספים ניתנו לנתבע בתדירות גבוהה: "זה יכול להיות כל יומיים, כל שבועיים, יום יום, בקטנות." (פרוטוקול, עמ' 54, שורות 24-25). יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי ניתנו הלוואות שונות, אלא כי ניתן לראות את מכלול הכספים שניתנו תחת אותה הלוואה. ודוק, במשך כל אותם שמונה שנים שהעניק התובע לנתבע כספים, הם ניהלו תרשומת על גבי פתקים, כאשר הנוהג ביניהם היה לשמור רק את הפתק האחרון הכולל את סכום החוב המצטבר (פרוטוקול, עמ' 46, שורות 4,6). במשך כל אותם שמונה שנים לא היה כל שינוי בתנאי מתן הכספים, דהיינו, בעת העברת כספים הם נהגו לבדוק את ערך הזהב נכון לאותו יום והעלו זאת על הכתב. העובדה שהצדדים ניהלו תרשים חוב עדכני כולל, להבדיל מעריכת תרשים נפרד בגין כל הלוואה, כמו גם העובדה שלא נערך כל שינוי בתנאי מתן הכספים במשך כל אותה תקופה, ובשיחות שהתנהלו בין הצדדים הם דיברו תמיד על סכום חוב כולל בלא התייחסות ספציפית להלוואה זו או אחרת, הנני לקבוע, כי יש לראות בהעברת הכספים במהלך השנים כהלוואה אחת מתמשכת. כפועל יוצא, הנני דוחה את טענת הנתבע, ולפיה מדובר במתן הלוואות על דרך עיסוק.

זאת ועוד, ממסכת הראיות שבפני עולה, כי בין הצדדים התנהלו יחסים חבריים אמיתיים, ועל כך אף העידו חלק מהעדים במהלך הדיון. בנסיבות אלה, המסקנה ולפיה הכספים ניתנו כהלוואה חברית מתוך רצון להקל על מצוקה כלכלית אליה נקלע הנתבע, משתלבת יותר עם חומר הראיות, וזאת להבדיל מהקביעה, ולפיה הכספים ניתנו לנתבע במישור העסקי.

ודוק, משנשאל התובע במהלך הדיון לעניין מתן ההלוואות, העיד:

"אני לא עוסק בהלוואות, ההלוואה שהוא קיבל ממני הלוואה חברית בלבד וזהו". (פרוטוקול, עמ' 54, שורות 27-28).
וכן, במקום אחר העיד:

""שלאורך השנים יחסי החברות שלנו התהדקו. אני האמת אה, הוא בחור טוב, אני לא יודע מה קרה לו....היינו נפגשים פעמיים, שלוש, ארבע – תלוי. תלוי במסגרת הזמן שהייתי בא לתל אביב...היינו חברים טובים מאוד. אין לי שום אה," (פרוטוקול, עמ' 42, שורות 5-6, 21-22, 32 בהתאמה).

עוד עולה מחקירת התובע, כי היה לו המפתח לדלת הראשית לעסק של הנתבע, וכאשר הנתבע שהה לחו"ל אף נכנס לעסקו (פרוטוקול, עמ' 43). עוד עולה, כי השאיר לעיתים זהב בעסקו של הנתבע ונפגש עם לקוחותיו בעסקו של הנתבע (פרוטוקול, עמ' 44).

בעמ' 60 לפרוטוקול התובע אף נוקט בדימוי "זוג נשוי" משנשאל, מדוע דחף את הנתבע להמשיך בעסקו, הגם שהנתבע הביע רצונו להשתחרר מכך (פרוטוקול, עמ' 60, שורות 1-5).

כמו כן, התובע לאורך החקירה חוזר ומדגיש, כי היחסים בינו לבין הנתבע הושתתו על אמון וכי כך היה מקובל, וזאת משנשאל בנושא הפתקים, ולשאלת ב"כ הנתבע מדוע נהגו לשמור רק את הפתק האחרון לעניין היקף החוב, וכן מדוע הפתקים אינם חתומים (פרוטוקול, עמ' 44-46, וכן עמ' 57 שורה 14). גם משנשאל בחקירתו, מדוע לא הוציא לנתבע מכתב דרישה בכתב או ע"י עו"ד השיב: "אנחנו לא עושים את הדברים האלו, הכל נעשה בדיבורים ובמילה..." (פרוטוקול, עמ' 69, שורה 21). כך, משנשאל מדוע לא ערכו חוזה בכתב עת ניתנה ההלוואה העיד: "בעבודה אצלנו זה מקובל לא לעשות את הדברים האלו. אני האמנתי בו, הוא האמין בי. זה היה הדדי. אני אולי תמים, יכול להיות שאני תמים ומטומטם והגעתי למצב הזה- אני מודה. אבל ככה זה היה, ככה זה נהוג." (פרוטוקול, עמ' 71, שורות 23-25).

בהמשך חקירתו, משנשאל התובע לעניין שיעור הריבית בגין ההלוואה, העיד:
"ש. כן, אתם גם קבעתם אם יהיה ריבית פיגורים לאותה הלוואה שנתת לו?
ת. לא, בוודאי שלא.
ש. לא.
ת. אתה צריך לזכור שהיינו חברים אין פה ריבית ולא כלום, הוא קיבל הכל מהנשמה." (פרוטוקול, עמ' 71, שורות 16-20).

ובהמשך העיד:
"ת. אני אסביר לך בדיוק מה העניין, תראה, אין משמ, הכל נעשה חברי. אנחנו לא עשינו את זה לצורך רווחים. אני לא הלוויתי לו כספים בריבית." (פרוטוקול, עמ' 72, שורות 8-9).
כמו כן, מתמליל שיחה מיום 21.2.10, דוחה התובע טענת ריבית המועלית ע"י הנתבע, וכדלקמן:

"חגי: אני חוזר שנים אחורה, אני חוזר לריביות שאני שילמתי, אני חוזר לסכומים שאני שילמתי,
מני" איזה ריביות? בוא נתרגם את מה שאתה רוצה. ריביות לא שילמת---." (פרוטוקול, עמ' 10, שורות 10-12).

כמו כן, גם מעדותו של מר מנחם מלכה עולים שורות של התבטאויות, מהם ניתן ללמוד על כך שהיחסים בין התובע לנתבע הושתתו על חברות וגלשו מעבר ליחסים עסקיים גרידא, כך למשל:

"ת. תשמע, הם היו כמו אחים. זה מה שאני יכול להגיד לך." (פרוטוקול, עמ' 79, שורה 10).
"ת. הם התנהגו, אני אומר לך, כמו, יותר משני אחים." (פרוטוקול, עמ' 79, שורה 27).
"ת. אמרתי לכם, יותר משני אחים. יותר מ, הוא היה שמה קובע הכל, וזה היה קובע הכל ולא היה, לא ראיתי שום חילוקי דעות, לא ראיתי כלום. חבר'ה על הכיפק, כיף לעבוד איתם – זה הכל." (פרוטוקול, עמ' 81, שורות 16-18).

ברוח דומה, ניתן ללמוד מעדותו של יוסף ידיד ציון, משנשאל על טיב הקשר בין התובע לנתבע, השיב:

"ש. הם גם התנהגו כמו, בעצם כמו בעל ואשה נכון?
ת. התנהגו כמו אחים, יותר קרוב מאחים חשבתי." (פרוטוקול, עמ' 27, שורות 30-31).

מכל האמור לעיל, לא הרים הנתבע את נטל להוכיח את גרסתו, ולפיה ההלוואות ניתנו על דרך עיסוק. דווקא בהינתן העובדות הבאות: סכומי החוב נכתבו על פתקים, בלא חתימות הצדדים, לא נערך חוזה בכתב, וכי דרישות התובע לפירעון החוב לא נעשו בע"פ במהלך שיחות טלפוניות, כמו גם העובדה שתדירות לקיחת הכספים מאת התובע הייתה מאוד גבוהה, ובלא שכרוכות עלויות בצדה כגון: עלויות בגין העמדת הלוואה – צירופן של כל אלה מעידות כי התובע לא דאג "לבטח" את עצמו ולא החתים את הנתבע על מסמך כלשהו, ובהעדר פורמליות זו מתחזקת המסקנה, כי ההלוואה ניתנה לנתבע במישור החברי, ומשכך אין מקום לתחולת החוק בענייננו.

העדר חוזה הלוואה בכתב
טענה נוספת שהועלתה ע"י הנתבע, נוגעת לעובדה כי לא נערך בין הצדדים חוזה בכתב, ולאור החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 בהעדר חוזה בכתב נשמטת העילה לחיוב מכוח אותו חוזה. הלכה פסוקה היא, כי חוזה יכול שייכרת בעל-פה, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים (סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973). משקבעתי, כי אין מקום לתחולתחוק להסדרת הלוואות בנקאיות, התשנ"ג -1993 במקרה דנן, הרי ממילא לא הייתה מוטלת על הצדדים החובה לערוך חוזה בכתב וניתן ללמוד על קיומו של הסכם בין צדדים אף מנסיבות חיצוניות תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים.

מכל הראיות שהוצגו בפני, אין ספק כי היה ברור לשני הצדדים שעל הנתבע יהיה להשיב לידי התובע את הכספים עם דרישתו, שאם לא כך מדוע כתבו הצדדים את סכומי החוב על גבי פתקים ואף הסכימו כי הסכומים יושבו עפ"י ערך הזהב נכון ליום מתן הכספים, כן לאור הודאת הנתבע בקיום החוב וכן בעובדה כי הפתקים נכתבו על ידו. כל אלה מקימים את דרישת הכתב לצורך סיפא סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאנית, ולפיה הודאת בעל דין באשר להלוואה ולגובה החוב, די בה כדי לייתר את הצורך בקיומו של הסכם הלוואה בכתב.

טענת קיזוז
לטענת הנתבע, אף אם התובע נתן הלוואות, הרי שקמה לו זכות קיזוז כספים מסכום החוב הנטען, וזאת מהטעם שהתובע השתמש בעסקו של הנתבע לצרכי עסקו הוא בלא שהשתתף בעלויות השוטפות, כגון: ארנונה, מים, חשמל וכיוצב'.

כידוע, בעל דין הטוען "להשבה של סכומים" או ל"קיזוז סכומים" חייב להניח תשתית מספקת לטענתו זו, ובכלל זה עליו לפרט מהו הסכום לו הוא טוען וכן עליו להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליו הוא מתבסס – והכל בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. ע"א 2702/92 אהרן גינזברג נ' יוסף בן יוסף, פ"ד מז(1) 540, ע"א 544/81 קיהל נ' סוכניות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, וכן אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית), עמ' 417-418).

בעניין זה, נתגלו סתירות בעדויות עדי הנתבע. כך למשל, מר רחמים כהן הצהיר, כי התובע והנתבע היו שותפים בעסק, ואף בתחילת חקירתו העיד כך, אך במהלך החקירה חלה תפנית בגרסתו, והעיד כי הצדדים אינם שותפים, ואף לא היה בידו כדי לספק תשובה עניינית לשינוי הזה בגרסתו (פרוטוקול, עמ' 87, שורה 6, 8).

באופן דומה, העד מר מנחם מלכה העיד תחילה כי התובע ניהל את עסקו של הנתבע והתנהג כשותפו, ואולם אחר כך העיד, כי אינו יודע כלל אם התובע והנתבע היו שותפים (פרוטוקול, עמ' 80, שורה 17).

בכתב ההגנה נטענה טענת קיזוז בצורה כללית, בלא שצוינו נתונים מספריים, ואלה הועלו לראשונה רק במסגרת הסיכומים, וגם אז ללא צירוף חשבונות חשמל ו/או קבלות המעידות על תשלום. משכך, הנני דוחה טענה זו.

סכום החוב
התובע העמיד את סכום תביעתו ע"ס של 535,062 ₪, וזאת בהתבסס על פתק מיום 15.11.09 שנכתב בכתב ידו של הנתבע, לפיו גובה החוב הינו ערכו השקלי של 3,983.6 ק"ג זהב טהור בתוספת 417 ג' זהב 14 קארט, כשזה מחושב בהתאם לערך הזהב ביום שבו נתן התובע כספים ו/או הזהב לנתבע. התובע צירף לביסוס סכום התביעה מסמך מיום 1.3.10 ערוך בידי מר יאיר קאשי, המפרט את אופן חישוב מחיר זהב, ואף נחקר על מסמך זה ועדותו זו לא נסתרה ונמצאה אמינה בעיני בית המשפט.

בהקשר זה ראוי לציין, כי חוות הדעת שצורפה מטעם מר יאיר קאשי אינה ערוכה כחוות דעת מומחה, כשהוא הגיש את מה שהגיש בהיותו בעל ניסיון רב בתחום. הוא הוסיף והעיד בחקירתו, כי אין תואר מומחה בתחום זה, אך מעצם היותו בעל שלושים שנות ניסיון הוא מעריך את עצמו כמומחה (פרוטוקול, עמ' 9, שורות 20-24). יחד עם זאת, משלא הוגשה בפני חוות דעת נגדית מטעם הנתבע לעניין שיטת חישוב מחיר הזהב, ולא הוצגה מטעמו כל גרסה עובדתית הסותרת את אופן החישוב ערך הזהב שהציג התובע ואת סכום תביעתו.

יתרה מכך, במסגרת כתב ההגנה הנתבע מאשר את הנטען בסעיפים 9 ו- 10 לכתב התביעה. סעיפים אלה עוסקים בקיומו של נוהג בענף התכשיטים, ולפיו מחיר זהב טהור נקבע עפ"י מחיר אונקיה נכון ליום החישוב (סעיף 9 לכתב התביעה), וכן מודה הוא לגבי אופן חישוב זהב טהור, כשזה נתמך במכתבו של מר יאיר קאשי (סעיף 10 לכתב התביעה). לאור האמור ומשמודה הנתבע במהלך שיחתו עם התובע במשקל הזהב אותו הוא חייב, הרי שדי בכך כדי לקבוע כי ניתן להסתמך על "חוות דעתו" או לכל הפחות עדותו של מר יאיר קאשי לעניין אופן חישוב גובה החוב.

אם בכל האמור לא די, הרי שהנתבע במהלך שיחותיו עם התובע, לא הכחיש ולא כפר בסכום החוב הנטען קרי חוב של 500,000 ₪ אלא טען כי אין באפשרותו לשלם סכום זה בלבד.

"מני: מחוב של חצי מליון אתה רוצה לתת לי 150,
חגי: כי יותר מזה אין לי. אין לי יותר מזה. אני לא יכול לתת יותר מזה. נגמר. כאילו אין לי. יותר מזה אין לי, ולעבור את כל החיים לתת לך אני לא אוכל." (תמליל מיום 21.2.10, עמ' 1, שורות 16-18).

ובהמשך השיחה:

"מני: היית טיפש? אתה רוצה לשמוע, בכלל לא היית טיפש, פשוט ניצלת אותי. לקחת חיים מהחיים שלך, לקחת ממני 500,000 שקל,
חגי: אתה קורא לזה חיים מה שאני חייתי? (תמליל מיום 21.2.10, עמ' 24, שורות 21-22).

בהמשך השיחה, משעומד הנתבע על כך שאין ביכולתו לשלם מעבר ל- 200,000 ₪, מטיח בו התובע כי אינו יכול להפחית סך של כ- 300,000 מסכום החוב:

"מני: אתה תצטרך לתת ---אתה לא יכול לעשוק אותי ב- 300,000 שקל. אתה צריך לדעת את זה.
חגי: מעבר לזה אני אין, מעבר לזה אין. תחליט. תחשוב על זה, תביא את מי שאתה רוצה, תדבר עם מי שאתה רוצה, תחשוב מה שאתה רוצה." (תמליל מיום 21.2.10, עמ' 25, שורות 21-24).

נוסף על כל אלה, הנתבע העיד במהלך חקירתו, כי הפתקים נכתבו על ידו, ובתמליל שיחה מיום 22.11.09 אישר כי יתרת חובו בהתאם לפתק הינו 3,983.6 ק"ג זהב טהור. כמו כן, משנשאל הנתבע במהלך חקירתו האם העובדה שאינו משלם זה מפני שאינו חייב או כי אין לו כסף, השיב כי אינו משלם גם מהטעם שאין לו כסף. "ש. אז אתה לא משלם לא כי אתה לא חייב, אלא כי אין לך כסף? ת. גם. אני משלם, ש. גם.תודה רבה." (פרוטוקול, עמ' 102, שורות 12-14). כמו כן, אישר ב"כ הנתבע במהלך הדיון, כי קולו של הנתבע הוא המופיע בתמליל השיחה (פרוטוקול, עמ' 121, שורות 20-23). לאור כל האמור, ומשנדחתה טענת הקיזוז, הריני לקבוע כי התובע הרים את הנטל להוכיח את סכום תביעתו ע"ס 535,062 ₪ נכון ליום 15.11.09.

סיכום
כפי שהוכח לעיל, לא הצליח הנתבע להרים את נטל ההוכחה לעניין טענות ההגנה שהועלו במסגרת כתבי טענותיו, תוך שנמצאו סתירות בעדויות העדים מטעמו, ותוך שעדותו של הנתבע נמצאה לא אמינה ואף נסתרה על ידי בא כוחו לעניין קיום הלוואה, וכן אי מתן תשובה משכנעת לעניין הודאתו בקיום החוב במהלך שיחה טלפונית עם התובע, כשמנגד - התובע הרים את נטל ההוכחה ושוכנעתי כי אכן ניתנה הלוואה ע"י התובע, שוכנעתי כי סכום החוב תואם את הסכום המופיע בכתב התביעה וכי ההלוואה ניתנה במסגרת יחסי חברות שנרקמו בין הצדדים ושלא על דרך עיסוק.

יש להוסיף, כי לא נעלמה מעיני העובדה, כי במהלך תקופת מתן הלוואות, תקופה הנפרשת על פני שמונה שנים, ערכו של הזהב עלה פי חמישה, וזאת כפי שעלה מעדותו של מר יאיר קאשי (פרוטוקול, עמ' 16, שורה 20), אך יחד עם זאת ומששוכנעתי כי זהו הסיכום אליו הגיעו הצדדים, תוך הסכמה מלאה ביניהם וללא שהוכחו בפני פגמים ברצון הצדדים בעת ההתקשרות, לא מצאתי לנכון להתערב בכך. טעם נוסף לכך נעוץ בעובדה, כי מנגנון ההצמדה אותה קבעו הצדדים, קרי, הצמדת הכספים לערך הזהב הטהור נכון ליום מתן הכספים, הגיוני ומוצדק בנסיבות העניין, שהרי חלק גדול מהמפורט בפתקים התייחס להעברת זהב בפועל, להבדיל מסכומים במזומן, וכן עם הכספים שקיבל הנתבע מאת התובע יכול היה לרכוש זהב לצורך עסקו ובהעדר מסירת הכספים התובע יכול היה לרכוש זהב עבור עצמו.

אשר על כן, הנני מקבל את התביעה, ומורה על הנתבע לשלם סך של 535,062 ₪, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מיום 15.11.09 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 14,000 ₪ בתוספת מע"מ ושכ"ט עו"ד בסך 31,400 ₪, כשלסכומים אלה מתווסף הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הצדדים רשאים רשאים להגיש פסיקתא לחתימה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה גמר

  2. חוזה זהב

  3. חוזה גנן

  4. חוזה ברטר

  5. חוזה גננת

  6. חוזה הקמה

  7. הכנת חוזה

  8. חוזה הפקה

  9. חוזה הפסד

  10. חוזה חוקי

  11. חוזה בכתב

  12. חוזה חסות

  13. חוזה אישי

  14. חוזה הקדמה

  15. חוזה חיתום

  16. חוזה אירוח

  17. חוזה השאלה

  18. הגדלת חוזה

  19. חוזה חוגים

  20. חוזה איכות

  21. השלמת חוזה

  22. חוזה הובלה

  23. חוזה בסיסי

  24. חוזה הפרשים

  25. חוזה חליפין

  26. חוזה הובלות

  27. חוזה זיכיון

  28. חוזה הקלטות

  29. חוזה אחריות

  30. חוזה גלובלי

  31. חוזה דפי זהב

  32. חוזה דו צדדי

  33. חוזה השתדלות

  34. חוזה זכיינות

  35. השתכללות חוזה

  36. חוזה גג רעפים

  37. חוזה דו שבועי

  38. חוזה בהתנהגות

  39. חוזה בית אבות

  40. חוזה גב אל גב

  41. חוזה יחסי אמון

  42. חוזה בלתי חוקי

  43. חוזה בלתי מוגן

  44. חוזה ארוך טווח

  45. חוזה אובליגטורי

  46. חוזה הוצאה לאור

  47. חוזה בלי אופציה

  48. חוזה בין שותפים

  49. חוזה השאלת ציוד

  50. חוזה אישי בכירים

  51. חוזה אישי גלובלי

  52. קיום חוזה בקירוב

  53. חוזה בשפה הרוסית

  54. חוזה קידום אתרים

  55. חוזה אישי קביעות

  56. חוזה אישי זכויות

  57. חוזה הפסקת עבודה

  58. חוזה אמריקן לייזר

  59. חוזה חיים משותפים

  60. חוזה חלוקת רווחים

  61. השלמת פרטים בחוזה

  62. חוזה תיאום ציפיות

  63. חידוש חוזה אוטומטי

  64. בטלות חוזה בלתי חוקי

  65. חוזה דיור בלתי מוגן

  66. הסכם קיבוצי חוזה אישי

  67. התנאים לקיומו של חוזה

  68. השלמת פרטים חסרים בחוזה

  69. חוזה אישי במגזר הציבורי

  70. חוזה בכירים בשירות המדינה

  71. חוזה בכירים בשלטון המקומי

  72. אי חוקיות הבטחת תשואה בחוזה

  73. חוזה הסותר את תקנת הציבור

  74. חוזה בכירים נציבות שירות המדינה

  75. חוזה לביצוע עבודות מסגרות מעקה ושערים

  76. התנאים בהם משא ומתן משתכלל לכדי חוזה מחייב

  77. נטען כי מעולם לא נכרת חוזה מכר כיוון שלא היתה גמירות דעת

  78. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון