חוזה חיתום



1. באפריל 1982 - בעת שפעילות הבורסה הישראלית היתה בשיאה - ביקשו שלמה קופמן והחברה שבבעלותו, שלמה קופמן חברה לבנין ולהשקעות בע"מ, שמאי סימון והחברה שבבעלותו, היכלות בע"מ וכן יחיאל חצור, גדעון עובד ואברהם שירזי (להלן - היזמים) לייסד חברה ציבורית בשם היכלות בע"מ (להלן - החברה) כדי לגייס הון מהציבור באמצעות הנפקה בבורסה לני"ע. הכסף היה אמור להיות מושקע בעיקרו בהקמת מבנה במגרש ברחוב יצחק שדה בתל-אביב - הוא הנכס העיקרי של ההנפקה.

המשקיעים העיקריים והפעילים בחבורה היו שלמה קופמן ושמאי סימון, הללו התקשרו עם הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן - הבנק) כדי שישמש חתם ההנפקה. האחראי להנפקות בבנק, עו"ד עמיקם לביא, טיפל בעניינם. אחרי עריכת סיור בנכסי החברה יזם לביא פגישה עם מנהל הבורסה מר מאיר חת ובה השתתף בעצמו.

בעקבות הפגישה הגישו היזמים, ביום 4.7.82, בקשה לרשות לניירות ערך לאישור ההנפקה בנוסח שהוכן על ידי לביא, וסוכם בין לביא ליזמים כי ניתן להתחיל בפעולות הדרושות לצורך ההנפקה.

היזמים העמידו לעצמם רואה חשבון ועורך-דין לטיפול בהנפקה. הם בחרו בעו"ד קריב, שהיתה זו ההנפקה הראשונה בה טיפל, וברו"ח שחק (קודם פנו על פי עצת לביא למשרד סומך את חייקין אלא כעבור זמן קצר החליטו להעביר את הטיפול למשרד שחק).

ביום 31.12.82 הוגשה טיוטת תשקיף ראשונה. בתאריך 13.1.83 החליט דירקטוריון הבורסה להחמיר בקריטריונים הדרושים למתן רשות הנפקה בהם לא עמדה חברת היכלות בע"מ. בקשת עו"ד קריב לא להחיל קריטריונים אלה על מרשתו נדחתה על ידי ד"ר חת ביום 28.2.83.

לביא יעץ ליזמים למשוך ידם מהענין ולא לפנות לערכאות. בתוך כך, באמצע שנת 1983, לאור החלטה שנתקבלה בעניינה של חברה אחרת, שבדומה להיכלות הגישה טיוטת תשקיף לפני פרסום הכללים המחמירים, החליטה הרשות לני"ע להחיל גם עליה הקריטריונים הנוחים יותר. אולם, גם אחרי מתן האישור העקרוני, במשך כל שנת 1983, לא פעלו היזמים לקידום ההנפקה, משום המשברים שפקדו את שוק ההון: בסוף ינואר 1983 מפולת המניות החופשיות ובאוקטובר 1983 מפולת המניות הבנקאיות.

ביום 25.12.83 קיבלו היזמים הודעה מהבורסה, כי אישור ההנפקה על- פי הכללים הנוחים מותנה בפרסום התשקיף לא יאוחר מיום 22.3.84. לבקשת עו"ד קריב, הוארך המועד עד ליום 15.4.84.

בנמקו את בקשתו לקבלת ארכה (במכתב נ/6 מיום 28.12.83) אמר עו"ד קריב את הדברים הבאים:

"מאחר וככל הנראה במשך 90 הימים הבאים תהיינה קיימות מניעות אובייקטיביות להנפקת ניירות ערך לציבור, הן בגלל מצב שוק ההון והן בגלל חוסר נכונותם של החתמים להתחייב לחיתום ההנפקות, הרי שדרישתכם לבצע את ההנפקה המוצעת תוך 90 יום בלתי מעשית ואינה ניתנת לביצוע".

בתאריך 28.2.84 כתב הבנק להיכלות בע"מ את המכתב הבא (נ/4):

"בהמשך לסיכומים בע"פ הרינו להבהיר בזה כי נכונותנו לשמש חתמים להנפקה כפופה לתנאי השוק, כפי שייראו לנו, לרמת מחירי מניות של חברות דומות ולהתפתחויות בה, ולסידורים שונים שייעשו. כל חתימות על מסמכים שונים, לרבות תשקיף, הסכם חיתום וכו' הדרושים להנפקה ייחשבו כטיוטות בלבד הניתנות לביטול עד תאריך התשקיף ויחייבו רק מהתאריך שבו יפורסם התשקיף לציבור, בנוסף לאמור לעיל ברצוננו להבהיר כי בכל מקרה ההנפקה מותנית בתנאים כדלקמן:

1. שמאות נוספת של משרד ביתן המאירי שתאשר או תתקן בהתאם למימצאיה את ההערכות שלו.
2. סידורים להנחת דעתנו שיבטיחו באופן שוטף מילוי החובות המוטלות על חברה הרשומה למסחר בבורסה".

למחרת היום, בתאריך 29.2.84 נמסרה טיוטת תשקיף לרשות לני"ע ולמשרד האוצר (ת/1 ב'), ובאותו היום גם התקיימה ישיבה בבורסה שבה השתתפו, בנוסף לנשי הבורסה, קריב, שחק, שותפו רו"ח רזניק, קופמן ולביא.

למחרת אותה ישיבה, הודיע לביא לרשות לני"ע כי נודע לו שבתשקיף הנ"ל הוחסר דיווח על אירוע חשוב ביותר והוא מכירת המניות הבנקאיות שבבעלותו של קופמן, לחברתו באוקטובר 1983 בהיוודע המפולת, במחיר הנקוב לפני פתיחת הבורסה שנסגרה לפרק זמן בשל המפולת, וכי עיסקה זו נועדה לגלגל את ההפסדים בשל הירידה במחיר המניות על שכם החברה. לאחר דברים אלה הביע לביא תרעומת קשה הן על העיסקה עצמה והן על כך שלא היה גילוי נאות בתשקיף באזני קריב ורזניק ודרש לתקן את המעוות. ואכן, מחיר המכר שונה לסכום שבפועל קיבלה חברתו של קופמן עבור המניות שאותן מכרה לאחר פתיחת הבורסה, ועל העיסקה דווח בטיוטה הבאה של התשקיף.

בתוך כך, התקשרו קופמן וחצור עם ד"ר שנהב ועו"ד פלס בעלי חברת אי.או.אם, למען יסייעו להם בהנפקה. ביום 8.3.84, בפגישה שהתקיימה בין קופמן וחצור לבין עו"ד פלס, נערכה תרשומת על-ידי עו"ד קריב, שנוכח אף הוא בפגישה (נ/1), בה נרשם כלהלן:

"1. כל תרשומת קודמת בטלה.
2. אי.או.אם. בע"מ תלווה את התשקיף ותסייע בקבלת ההיתרים הדרושים לפרסומו, תמורת שירותיה מקבלת בזה שיק ע"ס 816,500 שקל + 122,475 שקל מע"מ ליום 10.4.84 וזאת כשכר טרחה מוסכם מראש עבור השירותים דלעיל.
3. אם התשקיף יפורסם הוא יכלול בין בעלי האופציות את אי.או.אם או את מי שאי.או.אם. תורה, באופן שיהיו לה 6% מכלל כתבי האופציות שיהיו רשומים למסחר בבורסה לאחר ההנפקה.
4. כתבי אופציה אלו יבוטלו אם המניות בחברה לא תורשינה למסחר.
5. להסרת ספק, מובהר בזאת, כי אין על אי.או.אם., פלס, או שנהב, כל מחוייבות לגבי חיתום ההנפקה או הצלחתה".

גם להסכם זה לא היה ביטוי בתשקיף ובפועל פלס ושנהב גם לא פעלו לפיו. השניים התקשרו עם לביא, פלס הציע לו להכניס שינויים בתשקיף ומשחקר אותו לביא על מעמדו, סיפר לו פלס כי להיכלות התחייבויות כלפיו במסמך ואף איים על הבנק כי אם לא ימומש נ/1 יתבע (אחרי שיקנה מניות בהנפקה) את החברה והחתם בשל אי גילוי נאות של ההסכם הנ"ל בתשקיף.

קריב היה בדעה כי ההסכם אינו מחייב את החברה אלא את קופמן וחצור אישית ולדרישת לביא אף הכין חוות דעת ברוח זו (ת/8), אלא שלא חתם עליה משהוברר לו כי השיק שבידי פלס נמשך על-ידי היכלות, אזי הכין הוא מכתב (ת/9), על פיו אמור היה קופמן להתחייב כלפי החברה לשפות אותה על כל נזק שיגרם לה כתוצאה מתביעה שתוגש על-ידי אי.או.אם., פלס ושנהב.
גם מסמך זה לא נחתם. לביא דרש לבטל את העיסקה עם אנשים אלה ולהמציא לו כתב ויתור. לפי סיפורו של קופמן, הסכימו השניים, אחרי משא ומתן, לקבל 5000 דולר בשקלים לצורך מתן כתב הויתור. נמסר להם שיק אחד ויחד על סך 816,500 שקל שהוא שווה ל-5000 דולר, משוך על-ידי היכלות בע"מ.
(בניגוד לאמור בנ/1 לא נמסר שיק כזה בעת החתימה על המסמך. השיק נמסר על-ידי חצור, אלא שאז סירב פלס לתת לו את כתב הויתור המובטח, קופמן מצידו הורה לבנק לא לפרוע את השיק).

אחר דברים אלה, התקשרו היזמים עם חברת ההשקעות מגרית, שבין מנהליה נמנו זיידמן וקדם, לצורך סיוע בהנפקה והודיעו על כך ללביא.


ביום 29.3.83, בעוד מתנהל משא ומתן בין היזמים למגרית, הודיע לביא לקופמן בכתב (נ/3), שהבנק לא יהא מוכן להמשיך לטפל בהנפקה אם לא יקויימו התנאים הבאים:

1. "אישור בכתב של יהודה שנהב, ישראל פלס וחברת אי.או.אם. שאין להם כל תביעות נגד היכלות ובעלי המניות שלה. כל כסף שיידרש להסדר, במדה שיידרש, ישולם ע"י בעלי המניות ולא ע"י היכלות. היכלות תקבל חזרה, צמוד לדולר, כל כסף ששילמה לשנהב, פלס או אי.או.אם.
2. זכות חתימה בלעדית בחברה תהיה לזיידמן וקדם.
3. בעלי מניות נוכחים ובני משפחותיהם לא יהיו בדירקטוריון פרט לשלמה קופמן אישית.
4. גדעון קריב יהיה עו"ד של החברה רק לצורך ההנפקה ועד לסיום ההנפקה.
5. מבין בעלי מניות נוכחיים, שלמה קופמן בלבד יהיה מועסק בחברה כאחראי על הבניה.
6. יהיה גילוי בדוחו"ת הכספיים במסגרת ביאור אירועים לאחר תאריך המאזן, על חובות בעלי ענין ועל עיסקת העברת מניות לחברה ועל הדרכים שננקטו (כפי שסוכם) להסדרת הענין".

היזמים קיבלו על עצמם את הדין, אנשי מגרית ניאותו להיות דירקטורים ובין היזמים, קופמן לבדו היה אמור להיות דירקטור.

אף אנשי מגרית תבעו ניתוק הקשר בין החברה לבין פלס ושנהב, והוסכם כי קריב ימציא מכתב בו ייאמר כי החברה אינה קשורה עם שניים אלה (ת/4).

קופמן ניהל משא ומתן עם פלס ושנהב, ולדבריו הללו הסכימו למסור לידיו כתב ויתור תמורת 20,000 דולר בשקלים. קופמן קיבל מידי חברת מגרית שיק על הסכום הנ"ל והוא היה אמור למסור אותו לשניים תמורת כתב הויתור.

בתשקיף (נ/2) שהיו צריכים להגישו ביום הקובע, 15.4.84, כשהוא חתום על-ידי הדירקטורים החדשים - שעליו עבר בדקדקנות לביא תוך שהוא מכניס בו שינויים ורושם הערות - לא סופר מה היו תנאי ההסכם על-פיהם היו אמורים אנשי מגרית להצטרף לדירקטוריון. על כך נשמעו עדויות בבית- המשפט:

איש מגרית, אהוד זיידמן, והיזם יחיאל חצור, העידו כי הוסכם שלמגרית תהיה אופציה לרכישת שליטה בחברה. זיידמן הבהיר בעדותו כי ללא הזכרת הסכם זה בתשקיף לא היה חותם עליו.

קופמן, מצידו, טען כי מגרית היתה אמורה להבטיח את ההנפקה, כלומר התחייבה לרכוש את אותן המניות שלא יירכשו על-ידי הציבור ובכך לבטח מעין ביטוח מישנה את ההנפקה ולמנוע הפסדים מהחתם, שעל-פי הסכם החיתום מתחייב לרכוש מניות ההנפקה שלא יירכשו על-ידי הציבור.

בעוד קריב טורח על הסידורים האחרונים לקראת ההנפקה - התעורר קושי נוסף הנוגע לנכס ברחוב יצחק שדה. חברת היכלות, שהתקשרה בעיסקת קומבינציה בשנת 1983, היתה אמורה להתחיל בבנייה באותם מגרשים עד לתאריך מסויים. היא לא עמדה בתנאי זה מסיבות שאינן ענין לכאן. אחרי משא ומתן עם עו"ד יחיאל, ב"כ הבעלים של המגרש, נערכה טיוטת חוזה בה הסכים הבעלים למתן ארכה תמורת תשלום 25000 דולר בשקלים, קריב גם ערך טיוטה של פרוטוקול בו אמורים היו הצדדים להסכים כי החוזה הנ"ל ייכנס לתוקפו אם תאושר ההנפקה.


בסופו של דבר, לא חתמו הצדדים על אף אחד ממסמכי הטיוטה.

בחודש מאי 1984 שלח הבעלים להיכלות מכתב התראה ובסופו של דבר גם לא בוצעה העיסקה.

אך בל נקדים את המאוחר.

ביום 10.4.84 התקיימה הישיבה המסכמת בין החתם לב"כ היזמים לקראת ישיבת הנהלת הבורסה ביום 12.4.84 ופרסום התשקיף ביום 15.4.84, ובישיבה זו עלה בין היתר ענין המשא ומתן עם הבעלים של הנכס הנ"ל שניהל קופמן. באותו יום, בשעות אחר הצהרים, הודיע לביא לקריב כי הבנק איננו מוכן לשמש כחתם ההנפקה. בפגישה נוספת סירבו אנשי הבנק לנמק עמדתם זו ונשלח לבנק בשם היזמים מכתב התראה. משנדרש הבנק להודיע בכתב לרשות ני"ע כי אין מניעה מצידו כי החברה תצא להנפקה ללא חתם או עם חתם אחר, תבע הוא מהיזמים להמציא לו כתב ויתור על כל תביעה נגדו ואף הודיע להם כי אם ינתן כתב כזה יהיה הבנק מוכן לסייע בידיהם מבלי להיות חתם.

היזמים סירבו לתביעה זו ובסופו של דבר הבנק נתן את המכתב המבוקש, אך לא הסכים להושיט סיוע כלשהו. אזי ביקשה החברה מהבורסה להתיר לה להציע מניותיה לציבור ללא חתם (ת/12א), אך בקשתה נדחתה.

היזמים תבעו את הבנק בשתי תובענות נפרדות לתשלום פיצויים בגין הנזק שנגרם להם. ב-ת"א 501/85 תבעו שלמה קופמן, חברתו והיכלות בע"מ את הבנק לתשלום פיצויים בסך 864,000 דולר בשקלים וב-ת"א 556/86 תבעו יחיאל חצור, גדעון עובד ואברהם שירזי את הבנק לתשלום פיצויים בסך 211,000 דולר בשקלים, איחדתי את הדיון בשני התיקים האלה ושמעתים כאחד, והחלטתי לשמוע המשפט בשלבים ולהכריע קודם בשאלת אחריות הבנק.

2. טענתם הראשונה של התובעים היא כי הבנק הפר הסכם חיתום בעל פה שנכרת בינו לבין החברה בשנת 1982, כאשר אחרי סיור בנכסי החברה וקיום הפגישה עם ד"ר חת, קיבל מר לביא בשם הבנק הצעת התובעים לשמש לחברה חתם, וביטא הסכמתו זו בהנחותו אותם לנקוט בצעדים הדרושים לקידום ההנפקה. פרטי ההסכם פורטו בטיוטות התשקיפים. מעורבותו של מר לביא בתהליך ההנפקה במשך השנים שחלפו עד לחזרת הבנק מההסכם, מחזקת את הטענה בדבר קיומו. אמנם הצדדים היו אמורים להעלות את הסכמתם על הכתב ולחתום עליו, אך אין בכוונתם זו כדי לשלול את הטענה בדבר קיום הסכם בעל-פה ביניהם. מכל מקום, נכרת הסכם מחייב בכתב בין הצדדים לכל המאוחר ביום 29.3.84, במסמך נ/3, בו התחייב הבנק לשמש חתם. אמנם הוא היתנה זאת בתנאים מסויימים, אך הללו קויימו על-ידי התובעים, אם כי מתוך מצוקה, כדי לא להפסיד כספים שכבר השקיעו.

משא ומתן לכריתת חוזה הוא תהליך שתחילתו בהסכמה עקרונית, שבלעדיה לא מתקיים הבסיס למשא ומתן, ויכול הוא להיות מלווה בהסכמות עקרוניות לגבי פרטים שונים. ברם, אין בהסכמות התחלתיות אלה כדי להעיד על גמירת דעת, ואין הן גם יוצרות את המסויימות הנדרשת: סעיפים 1-5 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 [4]; ג' שלו, "כריתת חוזה" בתוך: פרוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טסקי), בעמ' 7 [6].

השאלה, אם הסכמה שהושגה בין הצדדים מהווה חוזה מוגמר או שמא מדובר בהסכמה עקרונית שהיא חלק מהמשא ומתן, תלויה במהותו של החוזה ובנסיבות הענין.

כאמור, במקרה שלפני ענין לנו בחוזה חיתום. בחוזה מסוג זה מקבל החתם על עצמו אחריות לתוכן התשקיף ולתנאיו ואילו לחברה המנפיקה הוא מבטיח כי יהיה קונה לני"ע המוצעים על-ידי שהוא (החתם) מתחייב לרכוש את הני"ע שלא יירכשו על-ידי הציבור. כן אחראי החתם לנכונות התשקיף אחריות פלילית ואזרחית: סעיף 31 וסעיף 53 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח- 1968 [5].

אחריות זאת וההתחייבות שקיבל על עצמו, מחייבות את החתם בבדיקה מעמיקה, לאורך כל תהליך ההנפקה, של תשקיף החברה, מצבה הכלכלי, כישורי מנהליה וכו'.

פרופ' יוסף גרוס, מומחה שהעיד על הנוהגים המקובלים בהסכמי
חיתום, חיווה דעתו כי הסכם החיתום נערך בכתב ונחתם ב-" ‎"CLOSING
כלומר בערב מועד פרסום התשקיף. וכי למרות ההבנה העקרונית שבין הצדדים בדבר החיתום ותנאיו לא נקשר הסכם מחייב ביניהם עד למועד חתימתם עליו, וכי התופעה של סירוב לשמש כחתם בשלבים שונים של הטיפול עד ליום החתימה בפועל, מוכרת במדינות רבות, ובכללן בישראל.

ומסביר פרופ' גרוס (פרוטוקול ג', עמ' 26):

"אם אין לך חוזה אין לך סיכומים, לפי הנוהג הקיים בכל המערכות האלה הכוונה שחתם מסייע לי לאורך הדרך כאשר מגיע עד לשלב שבו אני עומד לצאת לתאריך ההנפקה, והנוהג המקובל היום שעד לאותו שלב החתם בגלל כל הנסיבות יכול לאמר אני לא ממשיך אתכם".

אם נשוב לענייננו, הרי הן על-פי הנוהג המקובל והן על-סמך נסיבות המקרה המיוחד שבפני, ניתן להסיק, כי אף כי היתה הסכמה עקרונית בין הצדדים, או "הבנה", בלשונו של פרופ' גרוס, לא נכרת הסכם חיתום, וברור היה לתובעים כי ההסכמה העקרונית של הבנק לשמש חתם, שהיתה צריכה ליהפך להתחייבות עם חתימת הסכם החיתום, אינה מבטיחה החלטית את חתימתו, אשר תלויה בנסיבות רבות. הבנק מסייע בפעילות ההנפקה, בודק, מייעץ, ואף דורש מילוי תנאים אלה ואחרים. יש כמובן גם התחשבות בתנאי השוק ואין מניעה כי מי מהצדדים - בין הבנק ובין החברה - יחזור בו בשל נסיבות אלה או אחרות מהכוונה לצאת בהנפקה.


אין להעלות על הדעת, כי אחרי השיחה הראשונית עם ד"ר חת ובדיקה התחלתית של נכסי החברה, סברו התובעים כי התגבש הסכם חיתום מוגמר בינם לבין הבנק. מנסיבות הענין ברור הוא, כי הצדדים היו מודעים לעובדה כי למעשה ההנפקה יש להקדים פעולות שונות הנעשות בהשגחת הבנק, תוך בדיקה על-ידיו, כאשר לכל אחד מהם האופציה להפסיק פעולות אלה. התובעים גם ידעו, כי הסכם החיתום ייערך בכתב. טיוטת ההסכם צורפה לטיוטת התשקיף שהוכנה על-ידי אנשי התובעים, והדעת נותנת כי היה ברור להם, כי כפי שאין לטיוטת התשקיף נפקות עד לפרסומו, אין טיוטת הסכם החיתום תקפה עד לחתימת הצדדים עליו.

עמדת הצדדים באה לביטוי במהלך הטיפול בהנפקה:

א. בשנת 1983 לא ראו עצמם התובעים מחוייבים לטפל בקידום ההנפקה משום מצב שוק ההון. העיד על כך קופמן כאשר ביקש לתרץ את העיסקה שעשה במניות הבנקים (פרוטוקול א. עמ' 92): "זה רדום בנושא ההנפקה, היה מן ואקום כזה של הנפקה, כן יוצאים, לא יוצאים".

ב. במכתב נ/6 מיום 28.12.83 שכתב בא-כוחם של התובעים, עו"ד קריב, לבורסה, הטעים כי אין החברה מסוגלת לפרסם תשקיף תוך 90 יום, בין היתר, בשל "חוסר נכונותם של החתמים להתחייב לחיתום ההנפקות".

ג. במשא ומתן שניהלו התובעים עם חברת ההשקעות מגרית בסמוך למועד פרסום התשקיף, בסוף חודש מרץ ותחילת חודש אפריל 1984, הבין זיידמן מדבריהם, כי עדיין אין להם חתם, אלא שהבנק הציע עצמו כחתם להנפקה (זיידמן, פרוטוקול א', עמ' 44).

ד. במכתב נ/4 מתאריך 28.2.84 היתנה הבנק את "נכונותו" להיות חתם בתנאים מסויימים, ואף כאן לא נקט בלשון התחייבות אלא נכונות עקרונית, אילו סברו התובעים כי כבר קיים הסכם בינם לבין הבנק, היו חייבים לראות במכתב זה את הפרתו, כיוון שהבנק היתנה בו תנאים ואף נקט לשון בלתי מחייבת של נכונות, ולנקוט בצעדים המתחייבים מכך.

אמנם, קופמן הסביר, כי אחרי קבלת מכתב זה ולאור הקפדנות שנהג עמו לביא, שלאורך כל הדרך בא אליו בתביעות והתערב בפרטי פרטים של תהליך ההנפקה, ביקש הוא להחליף את החתם ואמר זאת ללביא. אלא שלביא דרש תמורת "שחרורו" תשלום של 30,000 דולר, שכר טרחת הבנק, ואף איים עליו כי הבנק יתנגד בבורסה להנפקה. בנסיבות אלה ראה עצמו נאלץ - על- מנת לא להפסיד ממון רב שכבר השקיע בהנפקה - להמשיך לעבוד עם הבנק, ואילו לביא הכחיש דברים אלה.

על אמינותו של קופמן עוד ארחיב את הדיבור. בשלב זה די אם אומר, כי סיפורו אינו מהימן עלי ואני מעדיפה את הכחשתו של לביא על פני עדות קופמן.

כאמור, על-פי הנוהל עליו העיד פרופ' גרוס, לא היה קיים כלל הסכם חיתום בין הצדדים וכל אחד מהם היה רשאי לחזור בו מכוונת ההנפקה.
לביא, עורך-דין במקצועו ובנקאי, ודאי ידע זאת. קשה גם להניח ש"איים" על קופמן, שהיה לקוח הבנק, להפריע לו בהנפקה, מה עוד שהוא עצמו, במכתב נ/4, סייג את הסכמתו העקרונית של הבנק לטפל בהנפקה בתנאים מסויימים ולא נראה נלהב כל עיקר. כאן יש לזכור, כי המכתב נ/4 נכתב בראשית 1984, אחרי המשברים הקשים בשוק ההון, ובנסיבות אלה החתמות לא היתה עיסקה כל כך אטרקטיבית. מה היה לו, איפוא, ללביא לנקוט בצעד קיצוני של איום על לקוח ולדרוש ממנו כספים שלא היה זכאי להם?

ה. גם מכתב הבנק מיום 29.3.84 (נ/4), שהתנה את "המשך הטיפול בהנפקה" מוכיח כי לא היה הסכם מחייב קודם לכן.

כאמור, טוענים התובעים כי יש במכתב זה עצמו הסכם מחייב.

טענה זו יש לדחות, נוסח המכתב מוכיח כי לא מדובר כאן בהסכם חיתום מותנה אלא בהצבת שורה של תנאים לצורך המשך הטיפול בהנפקה, כלומר אותו סיוע שמושיט הבנק ללקוח במסגרת ההבנה שצועדים הם לקראת חתימה של הסכם חיתום. במלים אחרות, יש במסמך זה הצבת תנאים להמשך המשא ומתן, לאמור שאם התובעים לא יקיימו אותם יופסק המשא ומתן לאלתר.

3. טוענים התובעים, לחלופין בהסתמכם על סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 [4], כי זכאים הם לפיצויים בשל העדר תום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה.

סעיף 12 הנ"ל מחייב את הצדדים לנהוג במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בדרך מקובלת ובתום לב. לא מדובר כאן בשני תנאים מצטברים אלא בשילוב שני המרכיבים הנ"ל, כאשר "הדרך המקובלת" מכניסה יסוד אובייקטיבי למונח "תום לב" שהוא סובייקטיבי במהותו, כך שניתן לאמר כי מי שנוהג בדרך המקובלת עומד בדרישת תום הלב. מאידך הדרך המקובלת חייבת להיות דרך הוגנת הנקבעת על ידי תום הלב שהוא היסוד הדומיננטי:
ראה פרופ' שלו בספרה הנ"ל [6], עמ' 31.

בבוא בית-המשפט לקבוע אם מתקיים תום הלב הדרוש חייב הוא להתחשב בנסיבות הענין, באופי המשא ומתן ובעיסקה המסויימת. אומרת פרופ' שלו (שם [6], עמ' 79):

"יש לפרש מונח זה (תום לב) על רקע מערכת עובדתית-מסחרית, כלכלית, תרבותית וחברתית נתונה, בפנינו עקרון יחסי ודינמי אשר הפעלתו מותנית בערכים חברתיים ומוסריים כמו גם בנוהגים מסחריים".

בד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות ופיתוח בנין בע"מ נ' קסטרו [1], בעמ' 679 נפסק, כי בבוא בית-המשפט לבחון אם התקיים תום לב מתחשב הוא בסוג ובאופי המשא ומתן.

סיכומם של דברים, לצורך בחינת התנהגות הבנק במשא ומתן יש להתחשב במהותה של העיסקה - הסכם חיתום - ובנוהגים המקובלים בעסקות מסוג זה.

4. השאלה המתעוררת כאן היא אם פרישת הבנק ערב החתימה על חוזה החיתום אחרי שהתובעים הוציאו הוצאות כספיות רבות עומדת בדרישת תום הלב.

בענין זה באו בפני שתי גירסאות.

התובעים טוענים - בהסתמכם בעיקר על עדותו של קופמן - כי הבנק נהג בהם בשרירות לב, במשך שנתיים וחצי הישלה אותם כי עומד הוא להיות חתם של ההנפקה, דרש מהם דרישות שונות, הקפיד בקלה כבחמורה, העמיד בפניהם תנאים קשים עד כדי נישולם מעמדות מנהלים והם מצידם נכנעו, בדלית ברירה, לכל תביעותיו ושגיונותיו; ואפילו שגו בענין אחד (עיסקת מניות הבנקים) - תיקנו זאת מיד והיו נכונים למלא כל תנאי שהעמיד בפניהם, כיוון שכתוצאה מהמצג שהציג הבנק, שמוכן הוא להיות חתם ההנפקה - נכנסו הם להוצאות כספיות עצומות, ולבסוף - ימים ספורים לפני המועד האחרון לפרסום התשקיף - פרש הבנק מהמשא ומתן ועל-ידי כך מנע מהם למעשה לחפש להם חתם אחר.

הבנק, מצידו, טוען - בהסתמכו על עדות לביא הנתמכת בראיות אחרות ובמסמכים - כי בהנפקה העקרון היסודי המחייב את החברה המנפיקה הוא גילוי נאות, וכחתם האחראי להנפקה - משנתקל פעם אחר פעם בהעלמת עובדות חשובות ביותר - הגיע הוא לכלל דעה כי אין הוא יכול לקבל על עצמו אחריות זו. במהלך המשא ומתן איבד הוא את אמונתו בהנהלה הקיימת של החברה, משום חוסר האמינות שהתגלתה. התנאים שהתנה הוא להמשך טיפולו (בנ/3) לא מולאו במלואם. לביא נוכח לדעת כי החלפת המנהלים לא הועילה וכי בפועל קופמן אינו משמש מנהל מן השורה אלא הוא ממשיך לנהל את עסקי החברה, תוך העלמת עובדה בעלת חשיבות מירבית - קיום טענות כלפי זכויות החברה לגבי הנכס העיקרי של ההנפקה, בנסיבות אלה החליט הבנק לפרוש מהמשא ומתן, בהסתמכו על אמות-המידה המקובלות במשא ומתן לקראת הסכם חיתום, שכל צד לו רשאי לפרוש ממנו בשל סיבות מסיבות שונות עד לרגע החתימה. הבנק לא גילה באזני התובעים מה סיבת פרישתו כדי לא לפגוע בהם, שכן אילו הודיע להם פורמלית כי פורש הוא בשל הפרת חובת הגילוי הנאות היה חייב הוא למסור זאת גם לבורסה ונקלע לדילמה של ניגוד העניינים.

5. בעקרון, פרישה ממשא ומתן ערב החתימה על חוזה - במיוחד כאשר הפרישה חוסמת בפני הצד השני את האפשרות להקטין את נזקו על-ידי התקשרות עם אחר - משליכה על שאלת קיומו של תום הלב: ע"א 800/75 קוט נ' ארגון הדיירים [2]. עם זאת, אין בעובדה זו לעצמה הוכחה להעדר תום לב, והדבר תלוי בנוהג בעיסקאות מאותו סוג ובסיבות הפרישה. ברור, כי פרישה מסיבות מוצדקות ממלאת אחרי דרישת תום הלב: שלו, שם [6], עמ' 91.

תום-לב, שמשמעותו הגינות, הוא במהותו סובייקטיבי. על כן, לא רק סיבת פרישה הנובעת מנתונים אובייקטיביים תחשב כמוצדקת, אלא גם במקום שהנתונים האובייקטיביים אינם מצדיקים בהכרח פרישה, די שהצד למשא ומתן, מבחינתו הסובייקטיבית ובתום לב, הגיע לכלל דעה כי בנסיבות המקרה אין מקום להתקשרות בחוזה, וכך אומר הנשיא שמגר בע"א 251/84 חברת ס.ג.פ. להשקעות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 467:

"חוסר הצדקה עניינית המעוגנת בשיקולו של צד למשא ומתן המאמין בתום לב בצדקתו אינה עולה בהכרח כדי חוסר תום לב".

בענין שלפני, לאור הנוהג בהסכמי-חיתום, היו צריכים התובעים לצפות לאפשרות פרישת הבנק במהלך המשא ומתן. עם זאת, בהתחשב בעובדה ששלב הפרישה לא הותיר בידי התובעים את הברירה לפנות לחתם אחר, הרי לסיבת הפרישה יש משקל מכריע, שכן כאמור ה"דרך מקובלת" חייבת להיות הוגנת, וההכרעה בענין זה תלויה בברירת המהימנות בין גירסאות הצדדים.

אפתח ואומר כי עדותו של קופמן ששיתף את לביא בכל אשר עשה בפרשיות שלא קבלו בטוי בטיוטת התשקיף - איננה מהימנת עלי ואני מעדיפה ללא היסוס את עדות לביא שהכחיש דברים אלה בתוקף.

אפנה עתה לפרשיות עצמן:

פרשיית המניות הבנקאיות

אין חולק, כי יש פגם בטרנסאקציה עצמה שבגלגול הפסדיו של קופמן על שכם חברתו, כאשר חברה זו אמורה היתה להיות אחד המרכיבים של חברה ציבורית, ובוודאי שפגם חמור היה שלא לגלות עיסקה זו בתשקיף. קופמן העיד, כי פעל על-פי עצת עורך-דינו, ד"ר קריב (הלה אישר זאת) ורו"ח שחק, שטען כי שותפו רו"ח רזניק טיפל בענין. ואילו רזניק העיד כי קופמן נועץ בו בדבר האפשרות להעביר מניותיו לחברתו, אך לא הודיע לו כי בפועל ביצע זאת (פרוטוקול א', עמ' 29). לאיש מאלה לא היה הסבר של ממש מדוע לא דווח על עיסקה זו בטיוטת התשקיף שהוגשה כאמור ביום 29.2.84. אשר לעיסקה עצמה - כאמור הסביר קופמן כי בשנת 1983 - בשל מצב שוק ההון - ענין ההנפקה לא היה ריאלי - דברים הסותרים כמובן את טענתו כי במשך שנתיים וחצי טופל בהנפקה. עוד סיפר כי היה בדעתו לבטל את העיסקה באם אמנם ההנפקה תצא לפועל. עם זאת - כך הוא מעיד הבין כי העיסקה רלבנטית לתכנית ההנפקה וכי עליו לגלותה ללביא, ואמנם סמוך אחרי ביצועה רווח לו על כך (פרוטוקול א', עמ' 94).

לביא, מצידו, העיד כי רזניק גילה את אוזנו "מסיבות מצפוניות" לפרשה אחרי הגשת טיוטת התשקיף והפגישה ברשות לני"ע (פרוטוקול ב', עמ' 149).

כאמור, מעדיפה אני את עדותו של לביא על פני עדות קופמן. דברי לביא נתמכים בעדויות עדי התביעה רזניק וקריב, אשר סיפרו כי לביא כעס מאד על שלא גילו לו את פרשת העברת המניות וכי על-פי דרישתו נעשה שינוי בעיסקה (קריב, פרוטוקול א', עמ' 29; רזניק, פרוטוקול א', עמ' 33). מה היה לו ללביא להתרעם אילו דיבר קופמן אמת ומדוע דרש תיקון העיסקה וגילויה בתשקיף בסוף פברואר 1984 אילו ידע על הפרשה מזה חודשים?

גם עדותו של רזניק כי שמע על העיסקה מפי לביא בפברואר-מרץ 1984 אינה מהימנה עלי, וגם כאן אני מאמינה ללביא ששמע על העיסקה מרזניק, שוב אין זה מתקבל על הדעת כי קופמן, אשר נועץ עם רזניק בדבר עשיית העיסקה, הסתיר מפניו כי בפועל ביצע אותה. נראה כי רזניק - שלא דאג מסיבות השמורות עימו לגלות עיסקה זו בתשקיף - ניסה בעדותו לתרץ התנהגותו זו בכך שלא ידע עליה.

כאן טוען בא-כוחו של קופמן, עו"ד מילר, כי משתוקן הפגם על-פי דרישת לביא, שוב אינו יכול לשמש סיבה מוצדקת לפרישה, שהלא רשאי היה קופמן לצפות לאור תיקון הפגם וההיענות לדרישות לביא, כי ענין זה לא יעמוד למכשול ביחסים בין הבנק לבין החברה.

אילו עמד פגם זה לבדו, היה טעם בטענת מר מילר, דא עקא, שבהמשך אירעו פרשיות נוספות. בנסיבות אלה, אין לדחות טענת הבנק כי אף פרשיה זו - למרות התיקון - הותירה משקע שתרם להתערערות האימון במנהלי החברה.

פרשיית שנהב - פלס

המחלוקת בין הצדדים בענין זה מתמקדת בעניינים הבאים:
(א) מי יזם את הקשר עם השניים? (ב) מתי נודע עליו לבנק? (ג) האם ההסכם עמם בוטל?

מר קופמן העיד, כי פנה לשניים בשל תביעת לביא, שדרש מהחברה להתקשר עם משקיעים שיהיו מוכנים לרכוש את מניות החברה באם הציבור לא יקנה אותן, כדי להפחית מאחריות החתם (קופמן, פרוטוקול א', עמ' 95).
עוד סיפר קופמן, כי מיד אחרי שהתקשר עם השניים הודיע על כך ללביא, אלא שהלה לא סמך עליהם ועל כן, על-פי דרישתו, עשה כמיטב יכולתו לבטל את ההסכם. אילו יצאה ההנפקה לפועל היה מקבל מהם כתב ויתור תמורת תשלום 20,000 דולר.

לביא, מצידו, מכחיש כי דרש מהחברה "ביטוח משנה". הוא העיד כי נודע לו על העיסקה כאשר פלס ושנהב פנו אליו, מהם גם שמע על התרשומת נ/1. הוא דרש בעל-פה ובכתב כי יומצא לו כתב ויתור מצד אנשים אלה, אחרי שקריב חזר בו מעמדתו כי התרשומת אינה מחייבת את החברה. כתב הויתור לא הומצא לו עד לפרישת הבנק מהמשא ומתן.

גם כאן מעדיפה אני את עדות לביא על פני עדות קופמן. שותפו של קופמן, יחיאל חצור, העיד כי הוא יזם את הפנייה לשנהב (פרוטוקול ב', עמ' 135). והלא אף קופמן לא טען כי חצור פעל על-פי דרישת הבנק. בענין זה העיד חצור כי לא היה מעורב במשא ומתן עם הבנק וההתקשרות עם שנהב היתה פרי יזמתו. יתירה מזו, מהתרשומת נ/1 עולה, כי השניים לא התחייבו לקנות מניות אלא התחייבותם הצטמצמה ב"ליווי ההנפקה", ביטוי לא ברור, שאם הבינותי נכון - משמעותו היא סיוע בהפצת המניות.

אשר לידיעתו של לביא - שוב אין חולק כי העיסקה הנ"ל לא מצאה ביטוי בטיוטות התשקיפים. מתוך נ/1 עולה, כי היו גם תרשומות שקדמו לנ/ 1. על כך גם העיד קריב, אלא שהן לא הוגשו לבית-המשפט ותוכנן לא ידוע.
יהא דבר זה כאשר יהא, אילו ידע לביא על כך קודם לפניית פלס ושנהב, הוא לא היה מביע כעס, דורש את ביטול העיסקה ומתנה את המשך הטיפול בהנפקה בהשגת כתב ויתור. גם על כך העידו עדי התובעים (שחק, פרוטוקול א', עמ' 19; רזניק, פרוטוקול א', עמ' 39).

קופמן עצמו טוען, כי העיסקה על-פי התרשומת היתה מותנית בהסכמת לביא, וכי נאמר על כך במפורש לפלס (פרוטוקול א', עמ' 99).

אלא שלדבריו אלה אין סימוכין בתרשומת עצמה שנערכה על-ידי עורך- דינו קריב, והלה - בשתי חוות הדעת הסותרות שניסח ובעדותו בבית-המשפט - גם לא טען כזאת.

גם כאן לא העיד קופמן אמת, ומקובלת עלי עדותו של לביא כי שמע על העיסקה לראשונה מפלס ומשנהב. גם בנקודה האחרונה - המצאת כתב הויתור - מקבלת אני את עמדת הבנק. לאמיתו של דבר, אין מחלוקת עובדתית בענין זה, שהלא אין חולק כי לא נחתם כתב ויתור. טענת קופמן היא כי היה מקבל כתב זה עם תשלום השיק, אך דבריו אלה לא אושרו על-ידי פלס, שלא הוזמן להעיד, וקופמן אף לא יכול לדעת בבטחון אם פלס היה מוסר את כתב הויתור, במיוחד לאור התנהגותו בפרשת השיק על סך 5000 דולר, כשלקח את השיק וחזר בו מהבטחתו למסור תמורתו כתב ויתור; בנסיבות אלה שוב אין לדעת כיצד היה נוהג בענין. כל שניתן לומר הוא, כי קופמן עשה צעדים להשגת כתב הויתור, אך בכך לא יצא ידי חובתו, והעיקר הוא שהסתבך בעיסקה רלבנטית להנפקה ולא גילה על כך במועד לחתם.

פרשיית מגרית

כאמור בסוף מרץ 1984, הגיע הבנק לכלל החלטה כי לא ימשיך לטפל בהנפקה אם החברה תפעל בהנהלתה הנוכחית, והמשך הטיפול הותנה כאמור בהחלפת המנהלים, להוציא קופמן אישית. לאור דרישה זו היו אמורים להיכנס להנהלה ואף להוות את רוב מועצת המנהלים מנהלי חברת מגרית, שהיא חברה להשקעות. קופמן מייחס את התביעה להחליף את המנהלים לגחמתו של לביא וטוען כי הפנייה למגרית היתה משום דרישתו של לביא למצוא משקיעים, וכי לביא אישית היה מעורב במשא ומתן עם מגרית וידוע ידע מה ההסכם שהושג עמם.

לאמיתו של דבר, הסיבה לתביעתו להחליף המנהלים היתה צריכה להיות ידועה לתובעים, שכן לביא דיבר עליה בגלוי עם רו"ח שלהם, רזניק, וכך מעיד רזניק (פרוטוקול א', עמ' 39):

"אני זוכר שעמיקם דורש שיוחלפו הדירקטורים משום שהוא לא מוכן להיות החתם של החברה הזאת עם הדירקטורים הקודמים שהיו... כי הוא חושב שהם אינם ראויים להיות דירקטורים בחברה ציבורית... הוא אמר שהם עשו עיסקות לא טובות, הם לא היו אמינים כלפיו, הוא כעס מאד על הנושא הזה של העברת המניות שלא סופר לו, הוא ראה בזה דבר חמור, ולא היתה לו הערכה אישית אליהם".
ובהמשך (פרוטוקול א', עמ' 40):

"היה הסכם (פרשת פלס - שנהב - ד' ד') שהתגלה לעמיקם על ידי שטילפן אליו אחד הצדדים להסכם הזה וסיפר לו שיש לו תביעה נגד החברה.
ש: ואז לא נודע לו בזמן? נודע לו בזמן מאוחר והוא מתרגז שלא מגלים לו? ת. ככה הבנתי, כן".

אשר לתנאי ההסכם בין מגרית לחברה, העיד לביא כי לא ידע עליהם.
להסכם זה גם לא היה ביטוי כלשהו בתשקיף שהוכן לפרסום ביום 15.4.84 (נ/2). כאמור, קיימת מחלוקת בין מנהל מגרית זיידמן לבין קופמן לגבי תוכן ההסכם.

עדותו של קופמן, כי פנה למגרית בשל דרישת הבנק לחפש משקיעים, אינה מהימנה עלי. לתמיכה בגירסתו השמיע קופמן מטעמו את מנהל מגרית זיידמן, אלא שהלה לא אישר דבריו. ראשית, חלק הוא על גירסת קופמן כי חברתו התחייבה לקנות את המניות שהציבור לא ירכוש. כאמור, לדבריו הוצע למגרית שאנשיה ישמשו כמנהלים בדירק- טוריון החברה וכי תהא בעלת השליטה בחברה (על-ידי רכישת מניות היזמים) (זיידמן, פרוטוקול א', עמ' 49).

ברור, כי להסכם זה היה צריך להיות ביטוי בתשקיף, וזיידמן העיד על עצמו שלא היה חותם על התשקיף נ/2 (שכאמור הוכן לפרסום) מבלי שעובדה זו תפורט. אשר למעורבות הבנק - אומר זיידמן בתשובה לשאלה מדריכה של מר מילר כי הבנק לא הפנה את החברה אליהם ואף כי הוא מניח כי הבנק שמח להסכם אין הוא יודע אם ידע פרטיו (פרוטוקול א', עמ' 51).

כאמור, יחיאל חצור, השותף בחברה, תומך בגירסת זיידמן - אף הוא הבין כי מגרית עומדת להיות בעלת השליטה בחברה (פרוטוקול ב', עמ' 139). עוד העיד חצור, כי נחתם חוזה בין מגרית לחברה לגבי תנאי הצטרפותם לדירקטוריון ועל-פי חוזה זה אמור היה הוא עצמו להיות ממונה כיועץ הנדסי בחברה (פרוטוקול ב', עמ' 140). אף הסכם זה לא הוגש לבית- המשפט וזכרו לא בא בתשקיף נ/2.

שוב, לו לביא היה יודע את פרטי ההסדר שהיה שושבינו כטענת קופמן, ודאי היה דורש הכנסת פרטים אלה לתשקיף ת/2, שכאמור עבר עליו בקפדנות.

פרשיית הנכס ברחוב יצחק שדה

כאמור, היה נכס-המקרקעין ברחוב יצחק שדה הנכס העיקרי של ההנפקה, ובענין זה העיד לביא כי נודע לו אודות טענות הבעלים בדבר הפרת ההסכם על ידי החברה בישיבה ביום 10.4.86. עוד התברר לו באותה ישיבה כי קופמן אישית מטפל בנושא זה, כזכור, הכין קריב טיוטת חוזה, בה נכללה הודאה בהפרת ההסכם הנ"ל, וניתנה ארכה, תמורת תשלום פיצויים.

קופמן העיד כי לביא ידע על השתלשלות הדברים, כי לאמיתו של דבר לא הופר כלל ההסכם, כי ההסכם החדש נעשה רק ליתר בטחון, למניעת העלאת טענות מצד הבעלים, וכי הוא אמור היה להחתם ביום 11.4.84.

אין לי יסוד לא להאמין ללביא כי שמע על הטענות כנגד ההסכם ביום 10.4.84, והלא מדובר היה בנכס העיקרי של ההנפקה. עמדתו כי ראה בהסתרת האירועים סביב הנכס הוכחה נוספת ומצטברת לאי אמינותו של קופמן הינה סבירה.

לא זו אף זו. מעורבותו של קופמן בטיפול בפרשת ההסכם אינה שנויה במחלוקת. מוצדק היה, איפוא, לגבי לביא להסיק ממעורבות זאת, שלמרות החילופים הצפויים בהנהלה - קופמן הוא הרוח החיה בחברה. הבנק אמנם הסכים להישארותו בהנהלה. אך הובן כי יעסוק בפיקוח על הבנייה (כעולה גם מנ/3), וכי הגורם הדומיננטי בחברה יהיו מנהלי מגרית, שלהם היה גם הרוב בהנהלה.

בבוחני את כלל נסיבות הענין, עלי לתת את דעתי גם לכך שלא רק החברה נכנסה להוצאות אלא גם הבנק, הלא הוא העמיד לרשות החברה את לביא, שלכל הדעות השקיע שעות עבודה ארוכות בטיפול בהנפקה, מתוך תקוה שהבנק יזכה בעמלה. אכן, מאז המשבר בשוק ההון הוא לא היה נלהב, אך ברור, כי הבנק היה מוכן, על אף המצב בשוק ההון, להמשיך בטיפולו בהנפקה, אלא שנתקל בתופעות חוזרות ונשנות של אי-גילוי נאות.

התנהגותו של לביא, שמדי פעם החמיר בתנאים להמשך טיפולו, עד שדרש החלפת ההנהלה, היוותה אינדיקציה לחוסר האימון של הבנק במנהלי החברה.
בנסיבות אלה, הפרישה לא היתה כל כך בלתי צפויה.

אכן, פורמלית לא ניתנה סיבה לפרישה. אך אין זה מתקבל על הדעת כי קופמן, שנאלץ לחפש לפי דרישת הבנק דירקטורים שאינם בעלי מניות בחברה, לא ידע כי המשא ומתן אינו חלק אלא מלווה בקשיים. כאמור, רו"ח רזניק, האיש שלו, שמע מפי לביא מדוע הוא דורש החלפת חברי-ההנהלה, ולדעתי קופמן יכול היה להבין זאת מעצמו, גם אם אניח כי רזניק לא סיפר לו במפורש את אשר שמע מפי לביא.

התרעמות לביא על הפרשיות שפרטתי לא היתה סוד, והשאלה היחידה הטעונה הכרעה היא, אם למרות כל אלה פרישת הבנק ברגע האחרון ממש אינה נגועה בחוסר תום לב - שהלא מרבית הפרשיות התרחשו זמן רב קודם לכן.
האם ניתן לטעון כי ההגינות היתה מחייבת פרישה במועד שיאפשר ליזמים למצוא להם חתם אחר? ומה היתה ההשלכה של הסתרת הסיבה מהם, תוך דרישה שיוותרו על זכות התביעה כתנאי למתן המכתב המבוקש לבורסה?

נחה דעתי, כי הפרישה המאוחרת נבעה מהתנהגות התובעים. כאמור, היחסים בין הבנק לתובעים היו מתוחים ונגועים בחוסר-אימון בשל פרשיות מצטברות, בנסיבות אלה, הסתרת פרשיית הטענות כנגד הנכס העיקרי של ההנפקה. שנתגלתה ללביא ב-10.4.84, הגדישה את הסאה, ואם בתנאים מסויימים היה הבנק נכון לשמש חתם למרות כל האירועים, הרי משנוסף מעשה אי-גילוי זה, שוב לא יכול היה לקבל על עצמו את האחריות המוטלת על חתם. ואם אי-הגילוי האחרון אירע בשלב מאוחר ביותר - הרי שאין לתלות את האשמה בבנק אלא בתובעים, אשר לא השכילו להבין כי המשך הסתרת מידע רלבנטי מהחתם עלול להביא ל"פיצוץ" המשא ומתן.

אשר לאי-גילוי סיבת הפרישה - הרי בנסיבות המקרה אין בו כדי להשליך על מניעי הפרישה, שלדעתי נבעו מסיבה מוצדקת אובייקטיבית; לא כל שכן, שמבחינתו הסובייקטיבית של הבנק נעשתה הפרישה בתום-לב, מתוך מניעים שלמיטב מצפונו של לביא, נציג הבנק, היו מוצדקים.

כאן המקום להטעים, כי התרשמתי כי לביא פעל לכל אורך המשא ומתן בהגינות. האיש הוא ללא ספק קפדן, וסבר כי מתפקידו לפקח באופן צמוד על הליכי ההנפקה, אך אין בך כדי לפגוע בהגינותו ובתום לבו.

נטען בפני, כי לא מדובר כאן בצדדים שווים אלא בבנק מיומן, מומחה להנפקות, שכנגדו עמדו אזרחים חסרי-נסיון, שהיו תלויים בהדרכתו של איש הבנק לביא, ואם נכשלו באי-גילוי פרט זה או אחר בתשקיף הרי שהאשמה היא בלביא, שלא הדריכם כדבעי.

טענה זו אינה נראית לי. ראשית, התובעים עצמם הינם אנשי-עסקים מנוסים, גם היו מיוצגים על ידי עורך-דין ורואי-חשבון. יתר על כן, קופמן - שניהל מטעמם את המגעים עם לביא - הבין היטב את חובת הגילוי הנאות המוטלת עליו, וכאמור אף העיד כי נהג כך, אלא שדבריו אלה נדחו על ידי כבלתי מהימנים.

אשר לאי-מסירת סיבת הפרישה - כאמור הוסבר לי כי הדבר נעשה בשל מצב של ניגוד העניינים שהבנק נקלע אליו, שמן הצד האחד חייב הוא נאמנות כלפי לקוחו ומן הצד השני כלפי הבורסה, לא עלי להכריע בשאלה אם הדרך של אי מסירת הסיבה היתה הנכונה. מכל מקום, סבורה אני שלא היה מקום להתנות מתן המכתב לבורסה בויתור על תביעות נגד הבנק. הבנק חזר בו מעמדתו זו, המכתב הנדרש ניתן במועד, ועל כן אין במעשה זה של הבנק להוות עילה לתביעה.

סוף דבר. שוכנעתי כי הבנק נהג במשא ומתן עם התובעים בתום-לב ובדרך המקובלת בהסכמי חיתום, ולפיכך אני דוחה את התביעות שהוגשו נגדו.

התובעים ב-ת"א 501/85 ישלמו לבנק הוצאות-המשפט בסך 40,000 ש"ח.
התובעים ב-ת"א 556/86 ישלמו לבנק הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח.

סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה גמר

  2. חוזה זהב

  3. חוזה גנן

  4. חוזה ברטר

  5. חוזה גננת

  6. חוזה הקמה

  7. הכנת חוזה

  8. חוזה הפקה

  9. חוזה הפסד

  10. חוזה חוקי

  11. חוזה בכתב

  12. חוזה חסות

  13. חוזה אישי

  14. חוזה הקדמה

  15. חוזה חיתום

  16. חוזה אירוח

  17. חוזה השאלה

  18. הגדלת חוזה

  19. חוזה חוגים

  20. חוזה איכות

  21. השלמת חוזה

  22. חוזה הובלה

  23. חוזה בסיסי

  24. חוזה הפרשים

  25. חוזה חליפין

  26. חוזה הובלות

  27. חוזה זיכיון

  28. חוזה הקלטות

  29. חוזה אחריות

  30. חוזה גלובלי

  31. חוזה דפי זהב

  32. חוזה דו צדדי

  33. חוזה השתדלות

  34. חוזה זכיינות

  35. השתכללות חוזה

  36. חוזה גג רעפים

  37. חוזה דו שבועי

  38. חוזה בהתנהגות

  39. חוזה בית אבות

  40. חוזה גב אל גב

  41. חוזה יחסי אמון

  42. חוזה בלתי חוקי

  43. חוזה בלתי מוגן

  44. חוזה ארוך טווח

  45. חוזה אובליגטורי

  46. חוזה הוצאה לאור

  47. חוזה בלי אופציה

  48. חוזה בין שותפים

  49. חוזה השאלת ציוד

  50. חוזה אישי בכירים

  51. חוזה אישי גלובלי

  52. קיום חוזה בקירוב

  53. חוזה בשפה הרוסית

  54. חוזה קידום אתרים

  55. חוזה אישי קביעות

  56. חוזה אישי זכויות

  57. חוזה הפסקת עבודה

  58. חוזה אמריקן לייזר

  59. חוזה חיים משותפים

  60. חוזה חלוקת רווחים

  61. השלמת פרטים בחוזה

  62. חוזה תיאום ציפיות

  63. חידוש חוזה אוטומטי

  64. בטלות חוזה בלתי חוקי

  65. חוזה דיור בלתי מוגן

  66. הסכם קיבוצי חוזה אישי

  67. התנאים לקיומו של חוזה

  68. השלמת פרטים חסרים בחוזה

  69. חוזה אישי במגזר הציבורי

  70. חוזה בכירים בשירות המדינה

  71. חוזה בכירים בשלטון המקומי

  72. אי חוקיות הבטחת תשואה בחוזה

  73. חוזה הסותר את תקנת הציבור

  74. חוזה בכירים נציבות שירות המדינה

  75. חוזה לביצוע עבודות מסגרות מעקה ושערים

  76. התנאים בהם משא ומתן משתכלל לכדי חוזה מחייב

  77. נטען כי מעולם לא נכרת חוזה מכר כיוון שלא היתה גמירות דעת

  78. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון