חוזה שוק ההון


לשתי עילות טוענים התובעים בקשר עם התנהלות הבנק הנתבע: האחת - פיתויה של התובעת להיכנס לפעילות בשוק ההון, לרבות באמצעות מימון שהבנק העמיד לרשותה, והאחרת - אי מילויה של פקודת מכירת תיק ההשקעות, שניתנה על ידי התובעים ערב מפולת הבורסה שהתרחשה בראשית שנת 1994. בעטיין של עילות אלו נגרמו לתובעים לטענתם, נזקים כבדים, הנתבעים בתובענה זו. כן נטען בכתב התביעה שתוקן לצורך כך, תוך צירופו של הנתבע 2, כי שימש "איש קש" כאשר חשבונו בבנק אחר, משמש כסות לפעילות אסורה של פקיד הבנק הנתבע.

התובעת 1, הגב' עתילי ערפת ("התובעת") היתה בזמנים הרלבנטיים בעלת חשבון הנושא את שמה בבנק הפועלים – סניף טירה משולש ("הבנק"). בעל התובעת, סעיד עתילי ("עתילי") שהוא עורך דין בהכשרתו ועיסוקו, היה מיופה כוח לפעול בחשבונה של התובעת. התובע 2, מר מוסטפה חסקייה, בן דודו של עתילי ("התובע"), היה בעליו של חשבון הנושא את שמו בבנק. הנתבע 1, הוא הבנק, אשר על עובדיו נמנה באותה תקופה, הפקיד, מר עלי כמאל נאסר ("עלי"). הנתבע 2, כמאל נאסר, הוא אביו של עלי.

בסעיף 7 לכתב התביעה (המתוקן) מציינים התובעים את "שתי העילות העקרוניות עליהן מבוסס כתב תביעה זה":

"א. הטענה כי התובע [התובעת-מ.א.] כלל לא היה מגיע לבנק לפתוח חשבון בורסה וליטול אשראי ללא שכנוע מסיבי ופיתוי מצד הבנק ופקידיו.
ב. העילה השנייה המופיעה בכתב התביעה הנה כי בתאריך מסוים [...] ניתנה פקודה למכירת תיק ניירות ערך – פקודה זאת לא בוצעה, ומכאן הנזק".

התובעים מדגישים כי בעוד התובעת עושה שימוש בשתי העילות, התובע עושה שימוש אך בעילה השנייה (סעיף 8 לכתב התביעה). בנוסף מעלים התובעים שורת טענות בעניין קשריו של פקיד הבנק עלי עם מנהלי התיקים שפעלו בתקופה הרלוונטית לתביעה מול הבנק. לדבריהם, בגין קשריו אלו, קיבל עלי טובות הנאה באמצעות אביו.

פריסתו של המצע העובדתי מבוססת על העדויות שנשמעו, המתייחסות הן להתנהלות הבנק והן להתנהלות התובעים בקשר עם הפעילות בשוק ההון בשנים 1993-1994, שנים אשר במהלכן ספג שוק ההון טלטלה עזה. הואיל וכתב התביעה מתייחס לשני אירועים נקודתיים הנוגעים לנתבעים (מעמד פתיחת החשבון ומתן פקודת המכירה), העומדים בבסיס עילות התביעה השונות, יעשה הדיון בהתאמה. ככל והדברים נוגעים לנתבע 2 תידון התנהלות הבנק בקשר עם ניהול החשבון, בהמשך.

רקע לתביעה - התנהלות הבנק במסגרת המבצע לשיווק אשראי
במהלך שנת 1993 ניהלו בנקים שונים ובתוכם בנק הפועלים מבצעי שיווק אשראי ובכלל זה שיווק אשראי שיועד לרכישת קרנות נאמנות. בתצהירו מיום 5.11.98 התייחס ואסים קאסם ("קאסם") אשר כיהן גם הוא כפקיד בסניף הבנק בטירה, למבצע שיווק ההלוואות לקרנות נאמנות ולפעילותו של פקיד הבנק עלי ("תצהיר קאסם השני"). קאסם העיד על התנהלות הסניף בקשר עם שיווק האשראי ללקוחות במסגרת המבצע:

"המבצע [...] היה בעל חשיבות עליונה בעיני מנהל הסניף, מר גאנם. [...] על פי מבצע שיווק ההלוואות לקרנות נאמנות, היינו אמורים גם אני וגם עלי לשכנע לקוחות (ושאינם לקוחות) ליטול הלוואות מבנק הפועלים, ולהשקיע אותן בקרנות הנאמנות של בנק הפועלים. המבצע היה תחרותי ביותר, הן תחרות בין סניפים באזור, הן תחרות בין הפקידים. [...] בכל ערב עם תום העבודה, היה מבקש מנהל הסניף לדעת בדיוק מה היה הספק הפקידים בשיווק האשראי לקרנות. מנהל הסניף הפעיל לחץ עצום כדי לשווק כמות גדולה ככל האפשר של אשראי. [...] למעשה, המנהל הפך את הסניף כולו למרקחה לשיווק אשראי לקרנות נאמנות. גם פקידי העו"ש שאינם מבינים דבר בני"ע, קיבלו הוראה להחתים לקוחות על הוראות קבע לקרנות. [...] לא פעם שמעתי את המנהל אומר שהוא רוצה שהסניף שלנו יהיה מס' 1 באזור בשיווק האשראי לקרנות. [...] בפגישות עם פקידי הסניף, היה המנהל עורך השוואה בין דוחות אשראי של הסניפים השכנים, הכל במטרה להלחיץ את פקידי הסניף להחתים עוד לקוחות על הלוואות הקרנות" (סעיפים 7-23 לתצהיר קאסם השני).

ביום 1.4.99 פנה קאסם במכתב להנהלת הבנק וציין בקשר לתצהירו מיום 5.11.99 [כך במקור] כי "נפלו בו דברים לא מדויקים ובמיוחד הסעיפים המתייחסים לגבי מנהל הסניף" (סעיף 1 למכתב – נ/4, ההדגשות נוספו). דומני כי במכתב נפלה טעות סופר והכוונה לתצהירו של קאסם מיום 5.11.98. בעדותו הסביר קאסם:


"מנהל הסניף פנה אלי, אני לא זוכר מתי, שהוא מאויים שיפטרו אותו ושהוא לא אשם ושאני אתן לו ... לא זוכר מה אמרתי לו. גם ביקש ממני מכתב, לא זוכר [אם] כתבתי לו" (עמ' 37 לפרטיכל שורות 1-3).

הבנק, שהכחיש את האמור, הדגיש כי מפעם לפעם הוא יוצא במבצעים מסוגים שונים והמבצע הנזכר כלל הקצאת אשראי למגוון מטרות ולאו דווקא לרכישת קרנות נאמנות. בעדותו התייחס פקיד הבנק עלי למבצע שיווק האשראי ובקשר לתחרות בין הסניפים ציין כי "מטבע הדברים כשיש במע'[רכת] הרבה סניפים, כל סניף רוצה להיות גם סניף גדול" (עמ' 231 לפרטיכל, שורות 16-17).

לטענת התובעת, את פיתויה לפתוח חשבון בבנק במסגרתו יוענק לה אשראי, יש לבחון על רקע אוירה זו שתוארה על ידי קאסם, בה מתחרה סניף טירה בשאר הסניפים על היקף הענקת ההלוואות. כדי להמחיש את אותה האווירה ששררה במערכת הבנקאית באותה העת, מפנה התביעה, בין השאר, לפרוטוקולים מדיוני ועדת המשנה (של ועדת הכספים) לשוק ההון, שעסקה ב"מעקב אחר טיפול בתלונות לקוחות הבנקים על מתן אשראי לקניית מניות וקרנות נאמנות" (נספחים ח' ו-ט' לתצהיר עתילי). לעניינינו אין צורך בפרוטוקולים אלה כפי שיובהר בהמשך ולפיכך איני מוצא צורך להכריע בסוגיית קבילותם, הנתונה במחלוקת הצדדים.

באמצעות בעלה, תיארה התובעת כיצד "שוכנעה" לפתוח את חשבון ניירות הערך בבנק. לטענת עתילי, בחודש נובמבר של שנת 1993 נפגש בבית גיסו, עם פקיד הבנק עלי. לדבריו, עלי הרחיב בשבח מבצעי הבנק לבעלי מקצועות חופשיים ובהצעות הבנק לפתוח חשבונות ניירות ערך ("ני"ע") "שינוהלו על ידי הבנק עבור הלקוחות". עוד ציין עלי כי תחזית הבנק צופה "עתיד ורוד" למשקיעים בבורסה. לטענת עתילי, משלא צלחו מאמצי עלי לשכנעו לפתוח חשבון ני"ע בבנק, ביקש לקיים פגישה נוספת עם עתילי במשרדו של האחרון (הצמוד לבית מגוריו) בהשתתפותם של מנהל סניף הבנק בטירה, מר ג'אנם מסארווה ("מסארווה") והגב' אלה וולנרמן, ששימשה כיועצת השקעות באזור עמק חפר והשרון ("וולנרמן").

מנגד טוען הבנק כי עתילי הוא שיזם את הפגישה. לדברי הבנק, ד"ר מוחמד מנצור, אחיה של התובעת ("מנצור"), פנה לעלי, הודיע לו שגיסו מעוניין לנהל תיק ני"ע בסניף וביקש כי עלי יצור עמו קשר בעניין זה. עלי הדגיש בתצהירו כי עו"ד עתילי נמנה על האנשים האמידים בטירה וניסיונות הבנק לצרפו קודם לכן, כלקוח הסניף, לא צלחו. לפיכך, לאחר פנייתו של ד"ר מנצור יצר קשר טלפוני עם עתילי וביקש לקבוע עמו פגישה "על מנת לשמוע ממנו מהו בדיוק רצונו או צרכיו" (סעיף 6 לתצהיר עלי). אין חולק כי בסופו של יום התקיימה הפגישה הנזכרת, בהשתתפות עתילי, עלי, וולנרמן ומסארווה וכן בנוכחות בנו של עתילי, במשרדו של עתילי.

לטענת עתילי, בפגישה זו הבהירה וולנרמן שהבנק מתכוון להגדיל את נפח פעילותו בשוק ההון ובשל כך הוא מעניק ללקוחות תנאים מועדפים. וולנרמן היתה נכונה בשם הבנק, להעמיד לרשות עתילי "הלוואות / אשראי פתוח ללא כל ערבויות או בטחונות" ולדבריו "עשתה כל אשר לאל ידה" כדי לשכנעו לפתוח חשבון ני"ע בבנק. לטענת עתילי, נוכח חששו ממשבר מניות דוגמת זה שהתרחש בשנת 1983, עמדה וולנרמן על כך שמערכת הבקרה של הבנק השתכללה, שבתוקף תפקידה "היא תפקח אישית על תיק ההשקעות", וכי "הבנק עובד עם ברוקרים 'משלו' כגון 'איתנות פיננסים בע"מ'". עתילי, שהשתכנע לטענתו מהדברים, סיכם עם עלי כי האחרון יכין את כל הטפסים הדרושים לשם פתיחתו של חשבון ני"ע.

לטענת הבנק, בפגישה זו הציג עתילי עצמו כמי שמנהל תיק ני"ע בהיקף רחב בבנק אחר וכי הוא מעוניין לנהל פעילות בני"ע גם בסניף הבנק הנתבע בטירה באמצעות מנהל התיקים אשר מנהל את תיק ההשקעות של גיסו מנצור. מסארווה ועלי הצהירו כי התרשמו שהמדובר במי שבקיא ברזיו של שוק ההון (סעיף 7 לתצהיר מסארווה, סעיף 7 לתצהיר עלי). מסארווה ועלי הכחישו כי בפגישה זו הוצגה חברת הברוקרים "איתנות פיננסים בע"מ" ("איתנות") כ"חברה של הבנק" או כ"ברוקר של הבנק".

לפגישה נוספת שהתקיימה במשרדו של עתילי ביום 20.11.1993 ובהשתתפות עלי, עתילי התובעת ובנם, הכין עלי את כל הטפסים הנדרשים. לטענת עתילי, עלי שביקש "לתפוס שני ציפורים במכה אחת" זימן לאותה הפגישה גם את התובע, בן דודו של עתילי, במטרה לשכנע אף אותו לפתוח חשבון ני"ע בבנק. בתצהירו העיד התובע כי ביום 19.11.93 פגש באקראי בפקיד הבנק, עלי וזה הציע לו לפתוח חשבון בבנק, במסגרתו יוענק לו אשראי למטרת השקעות בבורסה. לטענת התובע, צפה עלי כי רווחי התובע מפעילות בשוק ההון, לא יפחתו מ-10% לחודש. לדבריו, עלי הזכיר גם כי תושבים נוספים בטירה נהגו כעצתו וביקש כי התובע יצטרף לפגישה שתיערך למחרת היום במשרדו של עתילי. חרף המוצהר, בעדותו השמיע התובע גרסא שונה:

"עתילי פגש אותי יום לפני זה במרכז של הכפר והציע לי להיכנס לבורסה, אמר שמנהלת את המחוז בשם הילה [צ"ל אלה, והכוונה ככל הנראה לגב' וולנרמן – מ.א.], והיה עלי והוא למחרת בא אלי אם מעניין אותי וחתמתי לו על הטופס. הילה לא דיברה איתי אני לא מכיר אותה, עתילי אמר לי" (עמ' 99 לפרטיכל, ההדגשות נוספו)

הן התובעת והן התובע חתמו על טפסי פתיחת החשבון ובה בעת העניקה התובעת לבעלה ייפוי כוח לפעול בחשבון בשמה. באותו המעמד חתמה התובעת גם על הסכמי ניהול של החשבון עם 'איתנות פיננסים' כמנהלת תיק השקעותיה.

יודגש כי בעוד התובע מצהיר כי ביום 20.11.93 נפגש עם עלי במשרדו של עתילי ו"בו במקום מלא עלי את הטפסים בכתב ידו, והחתים אותי על המוני טפסים, ביניהם גם טופס פתיחת החשבון" (סעיף 7 לתצהיר התובע), הצהיר עלי כי "התובע מס' 2 פתח את חשבונו בסניף ביום 28.11.93 ונסיבות פתיחתו זכורות לי היטב" (סעיף 9 לתצהיר עלי). נספחים C2 וD2 לחוות דעת מומחה התובעים שהם ההסכם שבין התובע ובין מנהל התיקים וטופס ייפוי כוח למנהל התיקים לפעול בחשבון התובע, מלמדים כי נחתמו על ידי התובע ביום 20.11.93 ולא כגרסתו של עלי.

לתובעת נפתח חשבון שמספרו 204073. התובעת הפקידה בחשבונה סכומי כסף ניכרים ובנוסף הועברו לחשבון כספי הלוואות שהעניק לה הבנק. ביום 29.11.93 הופקדו בחשבון התובעת 50,000 ₪ ולמחרת היום, בתאריך 30.11.93, הועברו כספי הלוואה בסך 150,000 ₪ ("ההלוואה הראשונה"). ביום 2.12.93 הופקדו 100,000 ₪ וביום 12.12.93 הופקדו 100,000 ₪ נוספים. כספי הלוואה נוספת בסך 150,000 ₪ הועברו לחשבון ביום 22.12.93 ("ההלוואה השנייה") ובתאריך 8.3.93 הועברו לחשבון כספי תוכנית השתלמות בסך של 36,312.66 ₪ (נספחים א'-ד' לתצהיר עתילי).

עתילי ציין כי המסמכים בקשר עם ההלוואה הראשונה הובאו על ידי עלי לבית משפחת עתילי ושם נחתמו על ידי התובעת.

גם בחשבונו של התובע התנהלה פעילות דומה. לתובע נפתח חשבון שמספרו 204111. לטענת התובע, בעת פתיחת החשבון אמר לו עלי כי "כעת יש לך בחשבון 100,000 ₪" כשכוונתו לסכום האשראי. למחרת הפקיד התובע לדבריו סך של 50,000 ₪. כעבור זמן מה ביקש עלי כי התובע יפקיד 50,000 ש"ח נוספים כדי להגדיל את היקף האשראי
בחשבון. התובע הפקיד 30,000 ₪ נוספים ולחשבונו הועבר אשראי נוסף בסך 70,000 ₪.

התובעים ביקשו להצביע על מספר מאפיינים אשר יעידו לטענתם על "תעשיית הענקת ההלוואות" ללקוחות הבנק ובכך יחזקו את עילת הפיתוי והשכנוע הנטענת על ידם. עדים רבים העידו על התנהלות שיטתית בפתיחת חשבונות שייעודם פעילות בשוק ההון והקצאה של אשראי לחשבונות אלו כנגד הפקדת הון עצמי בשיעורים נמוכים. כך למשל העיד ג'ואד נמר סולטאני כי:

"נפלתי קורבן כמו התובעים. פיתו אותי, להשקיע ולקחת הלוואות בלי ערבים" (עמ' 48 לפרטיכל, שורה 17).

"מה שקרה בטירה, כשנכנסים לבנק, הבנק תופס אותך ומציע להשקיע בבורסה, כל יום מרווחים 10 אחוז. לא היה כסף, נתנו כסף והתחילו להשקיע. לא היה לי מושג. עד היום אני לא יודע מה זה ברוקר" (עמ' 50 לפרטיכל, שורות 1-3).

דברים דומים העיד גם פריד רפיק מנסור, קרוב משפחתו של עתילי, אשר ציין:

"אמרו שבבנק הפועלים נותנים כספים, בכלל לא ידעתי מה זה בורסה, אמרו שנותנים כספים לכל דורש, ועובדים על זה בבורסה ומנפיקים. אמר לי אני אתן לך סכום מסוים, אני לא שייך לבנק הזה בכלל, וניתן את זה לבורסה ואתה תרוויח. אז שברתי תכניות של הילדים והוא נתן לי כספים בלי ערבים. ונתן לבורסה" (עמ' 70 לפרטיכל, שורות 1-5).

אפשר שעל השיטתיות בפתיחת החשבונות מעיד גם אופן חתימת המסמכים לפתיחת החשבון. לחוות דעתו של מר מרדכי דיל, המומחה מטעם התובעים ("המומחה"), צורפו חלק מהטפסים עליהם חתמו התובעים: "נספח לטופס בקשה לפתיחת חשבון (לשימוש לקוחות מנהלי תיקים בלבד)" (נספחי B), הסכם בין הלקוח ובין מנהל התיקים (נספחי C) וטופס ייפוי כח למנהל התיקים לפעול בחשבון הלקוח ("ייפוי כוח למנהל התיק", נספחי D). למצער, בכל הנוגע למסמכים הנוגעים לתובעת מודה הבנק כי אלו נחתמו ביום 20.11.93 במשרד בעלה של התובעת (סעיף 7 לתצהיר עלי).

לדברי המומחה, מהשוואת תדפיסי דפי חשבונות התובעים (נספחי A לחוות דעתו) למסמכים הנזכרים, עולה כי התובעים חתמו על המסמכים שמונה ימים לפני פתיחת החשבונות בפועל. השערתו היא כי מספרי החשבונות נוספו רק בדיעבד לטפסים. לשיטת הבנק, אפשר שמספרי החשבונות נלקחו מסֶפר הקצאות ולא מהמחשב ולכן היו ידועים קודם לפתיחת החשבון (עמ 110 לפרטיכל, שורות 26-28).

בנוסף, בשולי ייפוי הכוח למנהל התיק, מופיע אישור הבנק בו מצהיר מורשה החתימה מטעם הבנק כי "הנני מאשר בדיקת הפרטים הטעונים אימות ביפוי הכח וכי ניתנו ללקוח כל ההסברים שנדרשו על ידו בהקשר ליפוי הכח" (נספחי D1, D2 לחוות דעת המומחה). בשם הבנק חתום על ייפוי הכוח, מנהל סניף טירה. לצד חתימתו של מסארווה וחותמת הבנק מצוין התאריך 20.11.93, יום חתימת המסמכים כאמור. דא עקא, מר מסארווה, מנהל הסניף, כלל לא נכח במעמד חתימת הטפסים באותו היום. תמיהה דומה עולה גם ביחס לנספח לטופס הבקשה לפתיחת החשבון (נספח B1 לחוות דעת המומחה). בהתייחס לסוגיה זו העיד עלי:

"ש. בפגישה השנייה הזו מי השתתף?
ת. מטעם הבנק רק אני, עו"ד עתילי וכמובן אשתו שחתמה על המסמכים. זה היה במשרדו – הבית והמשרד ביחד. [...]
ש. איך יתכן שאם מנהל הסניף לא נכח בפגישה מופיעה חתימתו על הדף הזה [נספח B1 לחוות דעת המומחה – מ.א.]?
ת. כל המסמכים מוגשים למנהל הסניף לאחר שמגישים את הבקשות להלוואות ומסמכים לפתיחת חשבון, הכל ביחד, ואז מנהל הסניף בודק אותם ומאשר אותם.
ש. כלומר המסמך נחתם על ידי מנהל הסניף לפני או אחרי הפגישה שלך עם עתילי?
ת. אחרי. [...]
ש. לפי הידוע לך היה מותר ללכת למקום העסקים של לקוח ולהחתימו בלי לאשר את חתימתו ואז להביא חתימה ללא אישור למנהל הסניף?
ת. כן.
ש. זה קרה במקרים נוספים?
ת. כן " (עמ' 228 לפרטיכל, שורה 13 ואילך).

עדות נוספת לשיטתיות שנהג הבנק בפתיחת החשבונות, כמו גם ליחסים שבין עלי ובין מנהלי התיקים, מצויה לדברי התובעים, באופן חתימתם של כל המסמכים הנוגעים לניהול הפעילות באמצעות מנהל התיקים, באותו המעמד. בחוות דעתו הסביר המומחה, כי לקוח המעוניין בפעילות בשוק ההון באמצעות מנהל תיקים, מתקשר בהסכם עם מנהל תיקים שבחר. רק לאחר כריתתו של הסכם זה, עליו לייפות את כוחו של מנהל התיקים לפעול בחשבון. לדברי המומחה מדובר בעניין מהותי - בתחילה נחתם ההסכם המסדיר את אופן ניהול תיק ההשקעות, דרגת הסיכון בה ינוהל, גובה דמי הניהול והעמלות וכד' "הלקוח מוסר במעמד זה את ניהול כספיו, ומדובר לעתים בסכומים גבוהים מאוד, בידי אדם אחר, שלרוב לא הכירו עד אותו מועד" רק לאחר מכן ומשרכש לו אמון מסויים ימסור בידיו יפוי כח לפעול בחשבונו (פסקה 7 לחוות דעת המומחה). במקרה שלפנינו, כמו גם במקרים נוספים עליהם העידו עדי התביעה, נחתמו כל המסמכים יחדיו (טפסי פתיחת החשבון, הסכם הניהול ומסמך יפוי הכח) ומולאו בידי נציג הבנק. זאת כאמור, מבלי שהלקוח פוגש במנהל התיקים (ראה גם בדבריו של עלי בעמ' 229 לפרטיכל, שורות 15-25).

לאור האמור וממכלול הראיות שבפני, נראה כי "המוטיבציה העודפת" של סניף הבנק ומנהלו, הביאה לאי הקפדה על הנהלים, בלשון המעטה. כך למשל הודה פקיד הבנק כי באופן שגרתי נהגו נציגי הסניף להחתים את לקוחות הבנק שלא בסניף הבנק וכי המסמכים שנחתמו על ידי הלקוחות, ובניגוד לאמור בהם, נחתמו רק מאוחר יותר על ידי נציג הבנק ולא במעמד חתימת הלקוחות. על רקע התנהלות זו מבקשים התובעים כי יבחנו העילות שבתביעתם.

פתיחת חשבון הבנק על ידי הנתבעת
טענתה של התובעת הינה, כי במסגרת התנהלות הבנק, היא הוטעתה לחשוב כי השקעתה בבורסה מבטיחה רווחים עתידיים בטוחים (סעיף 58 לכתב התביעה). התובעים שבו והדגישו כי למרות השיטתיות בפתיחת החשבונות, "עילת הפיתוי" מתייחסת אך ורק לצירופה של התובעת אל שורות לקוחות הבנק ולתובע אין כל טענה בנוגע להצטרפותו (ראה למשל סעיף 52 לכתב התביעה).

ממילא, אין חולק כי התובעים עושים שימוש בעילת ההטעיה – עילה המורכבת מעצם טיבה גם מיסוד "סובייקטיבי" של טעות. גם לשיטת התובעים, לא כל הלקוחות
"הוטעו" או "שוכנעו" בצורה שווה מהמבצע האגרסיבי של הבנק. הרי כאמור, חרף השיטתיות שנהג הבנק ומעשיו הפסולים לכאורה לטענת התביעה, התובע לא הוטעה או פותה לפתוח את חשבונו. רק התובעת נסמכת על עילה זו. עוד יצויין, כי הטעיה זו מתייחסת לטענת התובעת, לשלב הטרום חוזי בלבד, ובעקבותיה, כך טענו, נפתח החשבון.


לשיטת התובעת, מסע הלחצים ומצגיו של הבנק בקשר עם תחזיותיו לשוק ההון, הם שגרמו לה להצטרף אל הבנק. בנק, שכף רגלה לא דרכה בו מעולם (סעיף 6 לתצהיר התובעת). התובעת שנמנעה לפרט את השתלשלות העניינים וסמכה תביעתה בדברי בעלה, הצהירה כי "דברי בעלי נאמנים עלי לחלוטין כיוון שאיננו נוטל סיכונים באופיו, אנחנו זהירים ולא היינו נכנסים להרפתקה שכזאת ללא השכנוע הכבד מצד הבנק" (פסקה 9 לתצהיר התובעת, ההדגשות נוספו).

עתילי מצידו הצהיר כי בטרם נפתח חשבונה של התובעת, הביע בפני עלי את חששו מההשקעות בבורסה ואת פחדיו כי כספו ירד לטמיון (סעיף 7 לתצהיר עתילי). בהמשך ציין כי "אני מוצא לנכון להדגיש שוב, שלא אני, לא אשתי [...] לא היינו מעורבים בניהול תיקי ניירות הערך. הסיבה לכך היתה פשוטה מאוד: אין לנו מומחיות בניירות ערך [...] פשוט לא היה לנו לא זמן ולא הבנה להתעסק עם ניירות ערך [...]" (סעיף 23 לתצהיר עלי).

גם בסיכומיהם טוענים התובעים כי "אילולא הרצון העז של הבנק להגדיל את מצבת לקוחותיו במהלך מבצעי השיווק בסתיו 1993 – התובעים לעולם לא היו מגיעים לבנק הפועלים" (פסקה 171 לסיכומי התובעים).

דיון והכרעה
האומנם הוטעתה התובעת ובשל המצגים שהציג הבנק לבעלה נפתח חשבונה ונלקח האשראי?

סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ("חוק החוזים") מורה:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן"

העילה לביטול חוזה בשל הטעיה קמה אפוא במילוי מספר תנאים: א) טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בחוזה ב) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד ג) קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) 313-314 (2005); ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאזא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 14.8.2008))

בפרשת שלזינגר התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה ל"טעות" החוזית וקבעה:

"ה"טעות" היא הערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית. מקום שאדם פועל על-פי מציאות מדומה, הרי שלרצונו המתלווה לפעולה עלול להתלוות פגם. "טעות היא, איפוא, פגם תודעתי (קוגניטיבי) ברצון" (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים 668 (כרך ב, 1992)). סוגיית הטעות בדיני חוזים היא מורכבת, והכללים שנתגבשו סביבה הם פרי איזון בין הצורך בקיום ביטחון וודאות משפטית ביחסים חוזיים בין צדדים לבין כיבוד הרצון החופשי של המתקשר העשוי להיפגם בשל טעות" (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 840 (2003)).

דומני כי אף אם אניח שהבנק במעשיו ובמחדליו הטעה את התובעת, הרי שזו כלל לא טעתה בהערכת מציאות הדברים האמיתית. ראשית, במהלך הדיון העידה התובעת כי לא דבריה של גב' וולנרמן הם שהובילו אותה לפתוח את חשבון הבנק:

"ש. את המסמכים של פתיחת החשבון את חתמת בתור בעלת החשבון על פי ההנחיה של בעלך?
ת. חתמתי על דפים שהביא אותם עלי הביתה. תעזוב את בעלי, חתמתי כי היו האחים שלי עם עלי ושכנעו אותי לפתוח את החשבון. אחים שלי ד"ר מנצור עיסאם וד"ר מנצור עזאם" (עמ' 80 לפרטיכל, שורות 7-11).

"ש. נכון שמי ששוכנע בעצם זה בעלך?
ת. הייתי שותפה, אני לא הייתי באותו יום שהיתה המנהלת, עלי דיבר איתי והאחים שלי דיברו איתי" (שם, שורות 20-22).

התובעת לא פירטה מה היה משקל דבריו של פקיד הבנק ביחס למשקל דברי אחיה על החלטתה לפתוח את החשבון, אך נראה כי דברי האחרונים הם שהיו הדומיננטיים:

"אחים שלי באו ואמרו לי עם פקידי הבנק. למה לקחו את החשבון שלי? כי האחים שלי הביאו אותם" (עמ' 80 לפרטיכל, שורות 5-6).

יוער, אף שלא מן העניין, כי גם התובע העיד כי כלל לא הכיר את גב' וולנרמן, לא הושפע מדבריה ודווקא עתילי הוא זה שהציע לו להיכנס לבורסה (עמ' 99 לפרטיכל, שורות 2-5).

נוסף על האמור, ובניגוד למשתמע מהצהרותיהם של התובעת ובעלה, כאילו תחזיות הבנק הם שסחפו אותם אל ה"הרפתקה" שבפעילות בשוק ההון, נחשף במהלך הדיון כי השניים ניהלו פעילות ענפה למדי בשוק ההון וזאת עוד בטרם לפתיחת תיק ההשקעות בסניף טירה. בני הזוג עתילי ניהלו פעילות במניות הן בבנק דיסקונט והן בבנק לאומי (עמ' 81 לפרטיכל, שורות 16-23) ועתילי העיד כי שוויו של תיק ני"ע בבנק דיסקונט שהיה ברשות בני הזוג עתילי, עמד ביום 31.12.93 על סך העולה על 350,000 ₪ (עמ' 140 לפרטיכל, שורות 1-4). פירוט התנועות בחשבון מלמד כי הפעילות בתיק זה כללה גם מסחר באופציות ובמניות ספקולטיביות (תדפיסי החשבונות – נ/7). פעילות בני הזוג נמשכה גם לאחר המפולת ואפשר שאף התרחבה במידת מה.
התובעת העידה כי בעלה היה "הרוח החיה" מאחרי חשבונה בבנק. בניגוד לדבריו של עתילי כי לא היה לו זמן ולא היתה לו הבנה להתעסק בני"ע כלשונו, נראה כי עתילי היה בקיא בנבכי שוק ההון. על פי הנחייתו של עתילי שיגר הבנק מידי יום למשרדו של עתילי, באמצעות הפקס, את דפי התנועות בחשבון התובעת ואת פרוט תיקי ניירות הערך המנוהלים בהם, זאת בנוסף לדיווחים העיתיים. בנוסף, נשלח באותו האופן ובאותה התדירות לעתילי גם הפירוט המתייחס לחשבון התובע.

בפרשת בלוך התייחס בית המשפט להקצאת אשראי שיועדה לרכישת יחידות בקרנות נאמנות. בית המשפט עסק בטענה דומה לזו שהעלתה התובעת כי הוטעתה לחשוב שהשקעתה בבורסה מבטיחה רווחים עתידיים בטוחים:


"לטענת המשיב, הבנק שכנע אותו לבצע השקעות בשוק ההון, הבטיח לו רווח בטוח ולא הזהיר אותו כי ניתן להפסיד במסחר במניות. לטענת המשיב, לא ידע כי ניתן להפסיד בבורסה. המשיב, שפרש מעבודתו ועמד לרשותו סכום כסף נכבד בחשבון העו"ש שלו, פתח פיקדון ניירות ערך והוקצה לו אשראי בסך 100,000 ₪ ללא ריבית, אשר שימש לקניית יחידות השתתפות בקרן נאמנות של המערער מסוג "פיא זינוק" (להלן: "קרן הנאמנות"). המשיב טען בתביעתו כי הבנק העמיד לו אשראי שלא בתום לב ובעקבות ייעוצו של הבנק נגרמו לו נזקים בשל השקעותיו הכושלות בשוק ההון.
[...]
אין לקבל את טענתו של המשיב כי כאשר התחיל להשקיע כספו בבורסה היה בור ולא ידע כלל כי ישנו סיכון שיפסיד את כספו. המסחר בניירות ערך, מעצם טיבו ומהותו, כרוך גם בסיכונים, לצד הסיכויים לרווח. ההשתתפות במסחר פירושה נטילה מרצון של סיכונים אלה ונכונות לשאת בהפסדים וכל אדם בר דעת, ובפרט המשיב בהיותו אדם משכיל ועורך דין, חזקה עליו כי הוא מבין ויודע זאת. [...] על כן, יש לשלול מכל וכל את טענתו של המשיב כי לא ידע שישנו סיכון במסחר בבורסה ובקרנות נאמנות" (ע"א (חיפה) 2668/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פוגל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.9.2005), ההדגשות נוספו).

לאור האמור, איני סבור כי "מטר ההבטחות וההסברים" של נציגת הבנק הם שהביאו את התובעת לפתוח את חשבונה ובמסגרתו ליטול אשראי. כמו כן, אני דוחה את טענת התובעת, כי "במתן האשראי ובעידודו חסר ההסתייגות להשקעת האשראי בניירות ערך, יצרו הבנק ו/או עובדיו תחושה של בטחון בדבר רווחיהם העתידיים מהשקעות בבורסה" שכן כאמור, חזקה כי המצוי כבר בפעילות בשוק ההון, יהא הרכב השקעותיו אשר יהא, יהיה ער לתנודתיות , לסיכוי כמו גם לסיכון. אין בידי לקבל כי התובעת ובעלה הוטעו על ידי הבנק לחשוב כי פעילותם בשוק ההון אינה נטולת סיכון. אף אם האווירה הכללית ששררה באותם ימים יצרה תחושה של סיכון מועט בפעילות זו, הרי שסיכון קיים והתובעת ובעלה אשר ניהלו כאמור חשבון ני"ע בבנק נוסף , זה מכבר, ודאי היו ערים לכך.

לטענת הבנק אף אם הוטעתה התובעת, היה עליה לבטל את העסקה בתוך זמן סביר לאחר שנודע לה על עילת הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים). התובעת היתה מודעת להפסדיה כבר בשנת 1994 בעוד ההליכים שנקטה החלו רק כחמש שנים מאוחר יותר, וממילא גם מטעם זה יש לדחות את תביעתה. לאור קביעתי דלעיל, מתייתר הדיון בטענה זו. לא שוכנעתי ממכלול הראיות שבפני, כי התובעת הוטעתה , או פותתה כלשון התובענה, ולמצער, אם בטעות מדובר, הרי שזו טעות בכדאיות העסקה.

אי ביצוע ההוראה למכירת תיקי ההשקעות
במסגרת סוגיה זו, המשותפת הן לתובע והן לתובעת, יש לבחון האם ניתנה הוראת מכירה שלא בוצעה. ככל וימצא שזו אכן הופרה יש לבחון האם לתובעים נגרם נזק בשל כך וכיצד יש לכמתו.

לטענת עתילי, מספר ימים לפני "המפולת", הופיע מאמר "נורא ואיום" בעיתון "הארץ" שהתייחס לחברת מגן בע"מ, אשר חלק גדול מתיק ההשקעות של התובעת הושקע במניותיה. לדבריו "יצרתי מיד קשר עם בן דודי, התובע מס' 2, ובו במקום החלטנו שאנו חייבים למכור לאלתר את כל תיקי ניירות הערך" (סעיף 25 לתצהיר עתילי, ההדגשה אינה במקור). עתילי הצהיר כי השניים (עתילי והתובע) שוחחו עם עלי בטלפון והסכימו כי למחרת היום, בתאריך 12.1.94 יסור התובע לסניף הבנק במטרה לסגור את תיקי ניירות הערך בחשבונו ובחשבון התובעת.


בפי התובע גרסא מעט שונה. לטענתו, דווקא הוא היה זה שיזם את המפגש עם עתילי בקשר עם מכירת תיקי המניות. לדבריו, בתחילת ינואר 1994 הפציר בו רואה החשבון שלו למכור את תיק ניירות הערך. בתצהירו טען כי "נבהלתי מדברי רואה החשבון וניגשתי להתייעץ עם בן דודתי, עו"ד עתילי" (סעיף 12 לתצהיר התובע). לאחר מכן לשיטתו, בעצה אחת החליטו השניים למכור את תיקי ניירות הערך בשני החשבונות.
התובע הצהיר בפירוט רב על התנהלותו בעת מתן פקודת המכירה:

"ביום 12.1.94, לאחר שיחה טלפונית מקדימה של עו"ד עתילי עם הפקיד עלי, ניגשתי לסניף, בערך בשעה 12:00. ניגשתי לעלי ואמרתי לו שיש למכור את התיקים בשני החשבונות. עלי העמיד פני מופתע, ושאל מדוע למכור אם התיקים עלו כל כך יפה. עניתי לו שבכוונתי לרכוש מיניבוס חדש במקום הרכב שהיה אז ברשותי. עלי השיב שהגעתי מאוחר מידי לשם מתן הוראת מכירה עוד באותו יום, וביקש שאחזור אליו למחרת, יום 13.1.94. בכל המעמד המתואר לעיל, נכח גם מר חאלד איברהים פאדילי.

למחרת בבוקר, 13.1.94, ניגשתי לסניף ושוב הוריתי לעלי למכור את התיקים. היו נוכחים באותו מעמד גם מר עוראבי עיראקי, גם מר חאלד פדילי וכן פקיד הבנק ואסים קאסם. תשובתו של עלי היתה כי הוא ימכור את שני התיקים עוד באותו יום. מפני שהיה זה יום חמישי, אמר לי עלי: 'תבואו ביום א' (16.1.94) והכסף ממכירת התיקים יהיה כבר בתוך החשבונות'" (סעיפים 13-14 לתצהיר התובע).

לטענת התובע, ביום 16.1.94 בשל אילוצי עבודתו לא מצא זמן להיכנס לסניף הבנק ורק למחרת היום גילה לתדהמתו שתיק ניירות הערך לא נמכר. לדברי עתילי, רק ביום 16.1.94 או בסמוך לכך נודע לו כי פקודת המכירה לא בוצעה.

על מעמד מתן פקודת המכירה העיד גם חאלד איברהים פאדילה ("פאדילה"). לדבריו הגיע לסניף הבנק ביום רביעי במטרה למכור את תיק ניירות הערך שברשותו ובשל השעה המאוחרת והעדר האפשרות לבצע את מכירת התיק באותו היום, שב גם למחרת היום לסניף הבנק. מר פאדילה הצהיר כי כאשר נכנס לסניף ביום רביעי "ישב אצל עלי באותו זמן מוסטפה חאסקיה" פאדילה ראה שמוסטפה "דופק לעלי על השולחן ואומר לו שימכור לו את התיק עכשיו" (סעיף 5 לתצהיר פאדילה). גם בחקירתו הדגיש פאדילה כי "שניהם היו עצבנים. חאסקיה ביקש שימכור את התיק. דפק על השולחן" (עמ' 23 לפרטיכל, שורה 25). פאדילה ציין עוד כי גם ביום חמישי כשהגיע לסניף הבנק, ראה את התובע יושב אצל עלי.

גם פקיד הבנק קאסם ששימש בין היתר כעוזרו של עלי בבנק הצהיר ביום 15.10.97 על מעמד מתן פקודת המכירה ("תצהיר קאסם הראשון"). לדבריו, התובע הגיע לבנק ביום חמישי בתאריך 13.1.94 והורה לעלי בעל-פה למכור את לאלתר את תיק ניירות הערך שהחזיק בבנק. עלי מצידו ניסה להניא את התובע מכך, אך בעקבות עקשנותו של התובע אמר לו עלי כי יהיה בסדר וכי יבצע את הוראתו (סעיפים 3-4 לתצהיר קאסם הראשון). בחקירתו התייחס קאסם להתנהלות התובע ביום 13.1.94 והעיד כי "בצורה נינוחה" ביקש התובע מעלי שימכור את ניירות הערך (עמ' 41 לפרטיכל, שורה 27 ואילך). אך בניגוד לאמור, קיימת אי בהירות ביחס לעדותו של קאסם בנוגע לפקודת המכירה הואיל ולדבריו:


"בשנת 94 התחתנתי, יצאתי לירח דבש לחודש. מה שהתרחש בבנק קרה בזמן שהייתי בחופשה, במסגרת ירח הדבש שמעתי חדשות ומה שקרה בבורסה. המפולת היתה באמצע ינואר 94 ..." (עמ' 31 לפרטיכל, שורות 23-25).

מנגד, את גרסתו של התובע חיזקה עדותו של עוראבי מוחמד עיראקי, שהינו בעל משרד לייעוץ מס והנהלת חשבונות הנמצא בסמיכות מקום לסניף הבנק. בתצהירו העיד:

"ביום רביעי סמוך לפני נפילת הבורסה, בשעות הבוקר, היה מוסטפה במשרדי ושוחחנו פעם נוספת על האפשרות שהוא יפנה לבנק על מנת למכור את תיק ניירות הערך שלו. בשלב זה מוסטפה עדיין היסס אם למכור את התיק והלך לדרכו.

למחרת היום בשעות הבוקר בעודני בדרכי למשרד, החנה מוסטפה את רכבו בסמוך למשרד, כפי שרגיל היה לעשות פעמים רבות, וכשירד מרכבו הבחין בי. לאחר אמירת שלום שאלתי את מוסטפה לאן הוא הולך, והוא ענה לי כי הוא בדרך לבנק למכור את ניירות הערך. אמרתי לו שאני בא יחד איתו כי אני לא מאמין, ואמנם הלכנו יחד לסניף הבנק" (סעיפים 4-5 לתצהיר עיראקי).

בהמשך הדברים מתאר מר עיראקי את אותו המעמד ואף מזכיר, כפי שהעיד גם מר פאדילה, כי "מוסטפה עמד מול עלי נאסר ודפק בידו על שולחנו תוך שהוא מחליף איתו מספר מילים" (סעיף 6 לתצהיר עיראקי, ההדגשות נוספו).

הבנק הכחיש את השתלשלות העניינים המתוארת. בתצהירו שטח עלי את גרסת הבנק לאירוע:

"זכור לי היטב כי בתחילת חודש פברואר 1994 – ככל הזכור לי כיומיים לפני המפולת אשר התרחשה בבורסה ביום 6.2.94 – פנה אלי התובע מס' 2, הודיע לי כי בכוונתו לרכוש מיניבוס חדש וכי לצורך כך ברצונו לממש ני"ע בחשבונו. כפי שכבר ציינתי לעיל הרי שניהול השקעותיהם של התובעים נמצא בידיה של חברה לניהול תיקים ועפ"י תנאיי יפוי הכח שנתנו התובעים למנהל התיקים לפעול בחשבונותיהם [...] אין בידם ליתן הוראות במישרין לבנק בחשבונותיהם (לצורך קניה ומכירה של ניירות ערך) [...] במצב דברים זה הפניתי את התובע מס' 2, בתגובה לפנייתו אלי, אל מנהל התיקים שלו על מנת ליתן לו כל הוראה שהוא חפץ בה לגבי חשבונו המנוהל. התובע קיבל את דבריי ללא כל הסתייגות ואמר לי כי ינחה את מנהל התיקים למכור ני"ע בחשבונו המנוהל. אוסיף עוד כי הודעתו הנזכרת של התובע התייחסה לתיק הני"ע שלו, ושלו בלבד; לא התובע ולא אחר פנו אלי מעולם בבקשה למכור את תיק השקעותיה של התובעת, ולו היו מבקשים ממני לעשות כן הייתי מפנה אותם כמובן למנהל התיקים של התובעת בדיוק כפי שנהגתי בעניינו של התובע" (סעיף 21 לתצהיר עלי, ההדגשות כך במקור).

אני מוצא כי יש להעדיף את עמדת התובע ביחס לפקודת מכירת תיק השקעותיו, בעוד שיש לדחות עילה זו ככל והיא נוגעת לטענתה של הנתבעת.

ראשית ייאמר, כי התאריך עליו הצביע פקיד הבנק "נופל" ביום שישי בו לא מתנהל מסחר בניירות ערך, בעוד ששלל העדויות שנשמעו התייחסו לתאריכים 12.1.94 ו-13.1.94 (ימים רביעי – חמישי). אף אם קיימות סתירות קלות בין העדויות, שוכנעתי כי העדים לא בדו מליבם את האירוע הנזכר בו ניתנה פקודת המכירה. יודגש כי גם נציג הבנק לא הכחיש כי זו אכן ניתנה ביחס לחשבונו של התובע, אלא שלדבריו הוא הפנה את התובע אל מנהל תיקיו לשם ביצועה.

הבנק הדגיש כי בסעיף 6 בייפוי הכח עליו חתם התובע (נספח ז' לתצהיר עלי) מוסכם כי:

"הנני מצהיר בזאת כי אני מוותר על מתן הוראות במישרין לבנק, לחשבון הנ"ל לקניה או למכירה של ניירות ערך ו/או פקדונות בשקלים ו/או מט"ח, אלא אם כן יבוטל קודם לכן יפוי כח זה, או יינתן אישור להוראות על ידי מיופה הכח".

לפיכך, לטענת הבנק, לא ביצע עלי את ההוראה והפנה את התובע למנהל התיקים. בתצהירו טען עלי כי התובע קיבל את דבריו ללא כל הסתייגות, זאת בניגוד לטענות התובע כי הואיל והורה על מכירת ניירות הערך בשעות הערב של יום 12.1.94, נתבקש על ידי עלי לשוב ולחזור לסניף ביום 13.1.94. על שהותו של התובע בסניף בתאריכים אלו העידו מר פאדילה, מר עיראקי וקאסם.

שוכנעתי, כפי שידון גם בהמשך, כי עלי עמד בקשר הדוק עם מנהלי התיקים וכי היה באפשרותו להעביר את בקשת התובע למכירת תיק השקעותיו בין אם במישרין ובין אם בעקיפין באמצעות מנהל התיקים, כפי שהוסכם בסיפא לסעיף 6 הנזכר. עלי שימש הדמות המקשרת בין הלקוחות ובין מנהלי התיקים, עלי היה מי שהחתים את התובע על הסכם ההתקשרות עם מנהל התיקים, מבלי שמנהל התיקים יהיה נוכח בכריתת ההסכם וממילא ביקש התובע להעביר באמצעותו את פקודת המכירה. עלי יכול היה להעביר את פקודת המכירה כמו גם לקבל את אישור ההוראה על ידי מיופה הכוח. בנוסף העלה עלי בעדותו גם אפשרות שלישית בה רשאי הלקוח להתנתק באופן מיידי ממנהל התיקים וממילא על הבנק לבצע את הוראותיו (עמ' 233 לפרטיכל, שורות 21-23).

בתצהירו העיד התובע כי התלונן בפני מנהל הסניף על התנהלותו של עלי בקשר עם ביצוע פקודת המכירה. מר מסארווה נמנע מלהתייחס במישרין לטענה זו ואף ציין כי טענה זו הועלתה על ידי עתילי רק לאחר חמש שנים מבלי להתייחס להתנהלותו של התובע (סעיף 12 לתצהיר מסראווה). אין התובע מפרט אימתי העלה את טענותיו בפני מנהל הסניף.

אף שהבנק ביקש להצביע על סתירות לטענתו בין העדויות השונות, איני סבור שיש לבטלן. כך למשל, לטענת הבנק, מר עיראקי קובע בתצהירו כי ביום רביעי עוד התלבט התובע אם למכור את מניותיו, בעוד שכבר בערבו של יום התייצב לטענתו (ולטענת עתילי ומר פאדילה) בבנק וביקש למכור את תיק ההשקעות. דומני כי השעה המאוחרת בה הגיע לבנק מלמדת כי אין הכרח שהעדויות סותרות זו את זו וייתכן כי שעת הגעתו מלמדת כי בבוקרו של אותו יום עדיין קינן הספק בליבו אם ברצונו למכור את תיק ניירות הערך שברשותו. אולם בשעה שנכנס לסניף הבנק כבר גמר בדעתו ליתן הוראת מכירה.

כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם במועד הנטען בתביעה הורה התובע על מכירת תיק מניותיו ומכירת תיק מניותה של התובעת, אין חולק כי פקודות מכירה אלו לא בוצעו במועד הנטען. בסופו של יום נמכר תיק השקעותיו של התובע בימים 14 ו-15 לפברואר 1994, לאחר המפולת שאירעה בשוק ההון בראשית חודש זה. לאחר פירעון האשראי שהועמד לתובע בחשבונו, משך התובע ביום 16.2.1994 סך של 99,383.29 ₪ וחשבונו נסגר ביום 22.2.94. לאור האמור, ובהתחשב בתשתית הראייתית שלפני, אני
קובע כי התובע אכן הורה על מכירת תיק מניותיו במועד הנטען וכי הוראת המכירה לא בוצעה במועד זה, אף שנציג הבנק יצר מצג כי ההוראה תבוצע.

בניגוד לאמור באשר לתובע, איני מקבל את טענת התובעת כי באותו המעמד נתן התובע פקודת מכירה גם ביחס לחשבונה של התובעת. בעדותם של מר עיראקי ומר פאדילה נזכרת פקודת המכירה בהתייחס למניותיו של התובע בלבד. גם עדותו של קאסם מתייחסת לפקודת המכירה של מניות התובע בלבד:

"מוסטפה ניגש לעלי נאסר והורה לו בעל פה למכור, לאלתר, את תיק ניירות הערך שהחזיק בבנק. עלי נאסר, מצידו ניסה לשכנע את מוסטפה שלא לעשות כן, אך מוסטפה היה חד משמעי בדרישתו למכור את כל תכולת תיק ניירות הערך שלו" (סעיף 3 לתצהיר קאסם הראשון, ההדגשות נוספו).

כאמור, גם פקיד הבנק הבחין בתצהירו בין פקודת מכירת תיק מניותיו של התובע ופקודה למכירת תיק מניותיה של התובעת. לבד מתצהירם של התובעים, התובעת לא ביססה את דבריה בראיות כלשהן.

בחקירתו העיד עתילי כי התובע לא היה מורשה חתימה בחשבונה של התובעת וממילא לא יכול היה לחתום בשם התובעת על פקודה למכירת החזקותיה:

"ש. אמרת כי ההוראה לא ניתנה בכתב, לצורך מה בן דודך היה צריך להכנס בכלל לסניף?
ת. ללכת לחתום ולומר לו [לעלי –מ.א.], להיות בטוח. הוא מעביר את זה בכתב לגורמים המוסמכים, אמרו לי לשלוח את בן דודי והוא זה שיחתום על המסמכים.
ש. בן דודך היה מיופה כוח בחשבון אשתך?
ת. לא. אבל זה היה בהסכמה" (עמ' 144 לפרטיכל, שורה 28 ואילך).

למעלה מזו, בניגוד למכירת מניותיו של התובע בפברואר 1994, התובעת המשיכה בפעילות העניפה של מסחר בניירות ערך בחשבונה ורק בשנת 1995 נסגר חשבונה. יצויין כי למרות זעזועים שפקדו את שוק ההון בחודשים פברואר 94 ומאי 94, לא חדלה התובעת מפעילותה ואף הפקידה בחשבונה ביום 8.3.94, שבועות רבים לאחר מועד הנטען של מתן הפקודה, סך נוסף של 36,312 ₪ לצורך פעילותה בשוק ההון (סעיפים 13 ו-19 לתצהיר עלי ובהפניות שם). בהקשר זה יצויין כי ביום 12.4.94 חתמה התובעת על הסכם התקשרות עם מנהל תיקים אחר (נספח יח' לתצהיר עלי).

לטענת עתילי, משלא נמכר התיק במועד הנטען, לא ניתן היה למכור את המניות בסמוך לאחר מועד זה. בניגוד לטענה זו של התובעת, התובע הצליח ומכר את כל תיק השקעתו עד ליום 15.2.94 ואף התובעת עצמה מכרה בפרקי זמן אלו מניות שונות. דומה אפוא שמימוש ניירות הערך לאחר יום 16.1.94 היה אפשרי ואף בוצע הלכה למעשה, והתובעת היא שבחרה שלא "לצאת מהבורסה" במועד זה.

עוד יודגש כי בניגוד לטענתו של עתילי כי בסמוך למועד המכירה הנטען חשש ש"הבורסה גבוהה, הבועה הולכת להתפוצץ" (עמ' 143 לפרטיכל, שורה 6), בני הזוג עתילי לא מכרו את תיקי ההשקעות שניהלו בבנק דיסקונט ואף בו המשיכו בפעילותם בשוק ההון גם לאחר המפולת. משכך, התובעת לא נשאה בנטל ההוכחה כי אכן העבירה פקודה למכירת תיק השקעותיה במועד שנקבה, לא היתה יכולה להעביר פקודה כזו באמצעות התובע ולמצער אם הועברה, הרי שהתובע לא היה מוסמך לפעול בשמה, עובדה שודאי היתה נהירה לעתילי עורך הדין. התובעת גם לא נשאה בנטל לשכנע כי המשך הפעילות בחשבון נבעה בשל רצונה להקטין את הנזק שנוצר לכאורה באי ביצוע הוראת המכירה. לא נטען וממילא לא הוכח כי רק לאחר אותם שנות פעילות בתיק, שב שווי התיק של התובעת למצבו ערב פקודת המכירה הנטענת.

לאור האמור, יש לדון כעת בשאלת נזקו של התובע. לשיטתו, נזקו עומד על 141,868 ₪ (קרן בלבד) והוא נובע מההפרש בין "צילום המצב" ביום 13.1.94 בו עמד שווי תיק השקעותיו על סך של 411,868 ₪ ובין שווי מימוש התיק בפועל בסך 270,000 ₪. (סעיף 20 לתצהיר התובע).

לטענת הבנק, עיון בדפי חשבונו של התובע מעלה כי בסופו של יום התמורה אשר נתקבלה אצל התובע במימוש התיק עמדה על סך של 370,291.57 ₪ (נספח יז' לתצהיר עלי) וממילא גם אם ניתנה פקודת מכירה על ידי התובע, הנזק שנגרם לו עומד על סך של כ-41,000 ₪.

עוד טוען הבנק כי התובע יכול היה להקטין את נזקו לו היה מוכר את תיק השקעותיו מיד עם היוודע לו דבר אי המכירה הנטענת בחודש ינואר. חלף זאת המתין התובע עם מכירת התיק עד לימים 14/15.2.94, לאחר ירידת ערך הבורסה בחודש פברואר 1994:

"שווי תיק השקעותיו של התובע ליום 31.1.94 עמד על הסך של 474,004 ₪ בעוד שיתרת החובה בחשבונו (עו"ש והלוואות) עמדה על כ-270,000 ₪ בלבד, באופן שאם היה התובע מממש את תיק השקעותיו בעת זו, היה חשבונו מראה יתרת זכות בסך של 204,004 ₪ (!!) (סכום העולה ב-104,004 ₪ על הסכום אשר נותר בידי התובע בעת שמימש את תיק הני"ע בפועל) והרווח שזה היה צובר על השקעותיו היה עומד על כ-124,000 ₪" (פסקה 66 לסיכומי הבנק, ההדגשות כך במקור).

שאלת חישוב הנזק הנגרם בעטיה של הפרת פקודת מכירה של ניירות ערך אינה פשוטה וניתן למנות אפשרויות שונות לכימותו של נזק זה. במקרים שונים התחבט בית המשפט בברירת הדרך הראויה בעיניו בהתייחס לשאלות מעין זו (ראה למשל ע"א 489/83 אסתר ליפשיץ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ ואח', פ"ד מ(2) 205 (1986); ע"א 3654/97 קרטין יחזקאל נ' עתרת ניירות ערך (2000), פ"ד נג(3) 385 (1999)). עם זאת, הואיל והתובע העמיד תביעתו על "צילום המצב" במועד המכירה הנטען והבנק סבור כי ממועד זה הפער בין שווי התיק ומחיר המימוש רק הלך וגדל (עד לנפילת הערך הדרמטית), הרי שיש לדון ב"רשלנותו התורמת" של התובע אשר לטענת הבנק, לא העמיד את הבנק על טעותו מיד בסמוך למועד גילוי אי ביצוע הפקודה, ביחס לסכום הנזק ה"מוקפא" ליום מתן הפקודה הנטען.

התשתית הראייתית המצויה בפני מעוררת תהיות והיא חסרה. אין זה ברור אימתי ניתנה הוראת מכירה נוספת אם בכלל, ואם לא ניתנה או אם סבר הבנק כי היה על התובע לפנות ישירות אל מנהל התיקים, מדוע בסופו של דבר נמכר התיק כחודש לאחר המועד שבו ניתנה הוראת התובע, ובהוראת מי? דומה גם כי תיקו של התובע לא נמכר בבת אחת ובוצעו עסקאות מכירה כך שהשלמת מכירת התיק כולו היתה ביום ה14 או ה15 לפברואר אותה שנה. אם פנה התובע , כפי שהעיד בחקירתו (עמ' 97 לפרטיכל מיום 12.6.06) שוב לסניף מיד משנודע לו כי הוראת המכירה לא בוצעה, ב17 באותו חודש, מדוע לא בוצעה המכירה באותו מועד? בתצהירו אמר התובע כי ב 16 באותו חודש ארעה המפולת. הייתכן כי קיבל את עמדת הבנק כי ראוי בעטיה של המפולת שלא לממש את הוראת המכירה? כל שמצוי בפני ערב מתן הוראת המכירה היה שווי תיקו של התובע לטענתו שווה לסך 411,868 ₪. על פי נתוני הבנק היה שווי התיק בסוף אותו חודש שווה ל 474,004 ₪. משמע אם המפולת פגעה בתיק, הרי שתוקנה הפגימה עד מועד זה.
התובע טוען כי במועד חיסול התיק בפועל היה שוויו כ- 270,000 ₪ אולם תדפיסי הבנק מראים כי שוויו היה 370,291 ₪. במועד זה היתה יתרת החובה של התובע בחשבון העו"ש או חשבון ההלוואה 270,000 ₪ . אם נחסיר את שווי התיק במועד המכירה לשווי שטוען לו התובע במועד מתן ההוראה המקורית, הרי שנזקו עומד על 41,577 ₪ . היה מקום לצרף את ריבית החובה שעמד בה התובע בתקופה שבין מתן ההוראה המקורית למועד המכירה, טענה שלא הושמעה במפורש על ידי התובע. כיוון שהנטל להוכיח ולשכנע מוטל על התובע, כיוון שגרסתו רצופה חסרים והואיל והבנק אינו מכחיש כי אם תתקבל גרסת התובע, כי ניתנה הוראת מכירה וכי על הבנק היה לבצעה במועד ה 14.1. הרי שנזקו הוא אותם 41,577 ₪, הרי שאני קובע כי נזקו של התובע בשל אי ביצוע הוראת המכירה. על רקע התרשמותי הכללית בקשר עם התנהלות סניף הבנק באותם ימים, נכון אני לקבל את גרסת התובע כי מיד עם היוודע דבר אי המכירה פנה לבנק בשנית. משכך אין אני קובע אשם תורם מטעמו. הגם שאין לקבל מצב בו לקוח "מגדר" את תיקו בהוראת מכירה שלא בוצעה, וממתין לבחון את התשואה שהתיק מניב עד למתן הוראת חוזרת, הרי שאין תשתית ברורה כי כך היה. הבנק יפצה את התובע בסכום של 41,577 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד גמר מכירת התיק ביום 15.2.1994 ועד לתשלום המלא בפועל.

טענות נוספות המתייחסות לשני הנתבעים
בצד וכרקע ל "שתי העילות העקרוניות" עליהן ביססו התובעים את כתב תביעתם, אשר נדונו לעיל, העלו התובעים טענות נוספות בדבר דרך ניהול החשבונות של לקוחות הבנק.

הנתבעים הגישו חוות דעת מומחה מטעמם במטרה לכמת את הנזקים שנגרמו להם בגין טענותיהם. לטענת הבנק, חוות הדעת "רובה ככולה כוללת טענות עובדתיות אשר לא נמצא להן זכר בתביעתם של התובעים וגם לא בתצהיריהם ואשר התובעים (גם) לא תובעים בגינן נזק כלשהו. כך הן הטענות הסבות על אופן ניהול תיקי השקעותיהם של התובעים, על מדיניות ההשקעה שבהם ועל הרכבה (סע' 26-77 לחוות הדעת); וכך הן הטענות הסבות על דמי הניהול ועל העמלות שנגבו מן התובעים ועל שיעורם (סע' 11-16 שם) וכל אלו הן רק דוגמאות. טענות אלו מהוות הרחבת חזית לעומת הנטען על ידי התובעים בתביעתם, הרחבת חזית לה מתנגד הבנק" (פסקה 69 לסיכומי הבנק, ההדגשות במקור). אכן, במהלך ימי הדיונים שב הבנק והצהיר פעם אחר פעם, כי הוא מתנגד לכל הרחבת חזית (ראה למשל עמ' 23 לפרטיכל, שורה 8 ואילך; עמ' 79 לפרטיכל, שורה 7; עמ' 93 לפרטיכל, שורה 3 וכו').

עוד הלין הבנק כי המומחה מטעם התובעים "גמר אומר בלבו "לספק" את התשתית הראייתית בתיק [...] כאשר במחי יד הוא מעמיד עצמו הן בבחינת בעל דין, הן עד מן המניין והן שופט פוסק" (פסקה 70 לסיכומי הבנק, ההדגשות במקור). בקשה בקשר עם מחיקת סעיפים רבים מחוות דעתו של המומחה בשל טענות אלו הוגשה על ידי התובעים ביום 22.6.06 (בש"א 13942/06).

במהלך ההוכחות אכן נגלו כשלים בהתנהלותו של הבנק, אך אלו כאמור, אינם כלולים במסגרת החזית שתחמו הצדדים בכתבי טענותיהם.

עם זאת, לאחר שהותר תיקון התביעה בקשר עם הנתבע 2, יש לדון בטענת התובעים כנגד נציג הבנק - פקיד הבנק עלי, אשר הועלו בכתבי הטענות והנוגעות גם לנתבע 2, אביו של עלי.

לשיטת התובעים, פקיד הבנק עלי שפתח חשבונות רבים ללקוחות סניף טירה, עמד בקשרים עם שני מנהלי תיקים אליהם "ניווט" את כספי הלקוחות. לאור הממצאים שניתח, סבור המומחה מטעם התובעים כי: " ... התפקיד הבלתי סביר שמילא פקיד הבנק בעת ההחתמה על המסמכים, מעלה חשד כי נוהלה בסניף זה תעשייה שלמה של "שיווק" מנהלי תיקים, מתן הרשאות "בלאנקו" למנהלי תיקים בתיקי לקוחות" (סעיף 9 לחוות דעת המומחה). לטענת עתילי, "עלי היה מכרה זהב עבור הברוקרים: הוא היה ספק כספים ראשי עבור ההרצות שלהם" ובהמשך לאמור "עלי החל לקבל עמלות ותקבולים בגין שירותיו לברוקרים" (סעיף 47 לתצהיר עתילי), עמלות שהוזרמו לחשבונות ע"ש קרובי משפחתו של עלי בבנק לאומי בכפר סבא. לדברי עתילי, הבנק היה מודע לפרשה זו ובעטיה נאלץ עלי לעזוב את הסניף ו"שריפה מסתורית כלתה חלק מהחומר המפליל". (שם בסעיף 48).

במסגרת תצהירי העדות הראשית של עדי התובעים, ציין מר שחאדה נזיר ("נזיר") בתצהירו מיום 14.7.99 כי בחשבון שהתנהל בבנק לאומי בכפר סבא על שם אביו של עלי, הופקדו כספים מועטים אשר "עם הזמן גדלו המחזורים בחשבון למיליונים רבים" (סעיפים 7-8 לתצהיר נזיר). בתצהיר זה התייחס נזיר לקשריו של עלי עם מר פיגנבאום, בכיר בחברת ניהול התיקים "אפריל".

בעקבות החלטת בית המשפט בבש"א 9138/04 מיום 6.2.05 , נחשפו שני חשבונות על שמו של הנתבע 2, אשר נוהלו בבנק לאומי בכפר סבא (פירוט דפי החשבון - נ/10). ניתוח הפעילות בחשבונות מגלה כי החשבונות נפתחו במקביל ונוהלו לאורך פרקי זמן דומים. בחשבונות אלו התנהלה פעילות בני"ע בלבד, ובנוסף, בחשבונות מופיעים זיכויים ב"סכומים עגולים" (5,000 ו-10,000) שמקורם אינו ידוע.

לטענת הבנק, בעדותו של נזיר סתירות רבות. כך למשל כשנתבקש לזהות סכום משיכה עליה הצהיר התברר כי העד כלל אינו יודע לקרוא ולכתוב. מנגד, העד לא הכחיש עובדה זאת ואף העיד כי לא הבין את תדפיסי הפירוט שנשלחו אליו מהבנק (עמ' 58 לפרטיכל, שורה 2) וכי עלי היה בודק לו את החשבונות ומראה לו את "מצב הרווחים" (שם, שורות 15-18).

עוד הצביע הבנק כי העד אינו יודע מה פירוש המילים "הון תועפות" המצוינות בתצהירו (עמ' 90 לפרטיכל, שורה 18) וכן כי בתצהירו העיד כי הוא ועלי נפגשו עם מנהל התיקים פעמיים בעוד בעדותו הסביר כי ישבו עימו פעמים רבות. חרף הסתירות נדמה כי כבר בשנת 99, עת חתם על תצהירו, שנים רבות בטרם חשיפת החשבונות, היה מודע נזיר לפעילות שנוהלה בחשבונות אלו ולמחזורי הכספים הגדולים שהתגלגלו בהם. ויודגש, בסופו של יום, מהפעילות שבוצעה בחשבונות הופקו בתקופה קצרה יחסית רווחים של מאות אחוזים. הפעילות בחשבונות אלו נוהלה באמצעות מנהלי התיקים עמם עמד עלי בקשר והוא אף עקב אחר תוצאות פעילות זאת מידי יום. עוד יצויין, כי אביו של עלי, יליד 1925 היה בצעירותו אחראי על פועלים בפרדסים. בשל גילו ומצבו הבריאותי הרעוע, ובהסכמת הצדדים לא נשמעה עדותו.

בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים קבע המומחה כי החשבונות קיבלו התייחסות מיוחדת מצד מנהלי התיקים, בין היתר לאור עמידת החשבון ביתרות חובה לאורך זמן; אי גביית דמי ניהול ברוקר; והזמנת ניירות ערך בהנפקות באשראי בסכומים מעל ומעבר למקובל. כך למשל ציין המומחה כי החשבון שנוהל על ידי 'איתנות' (החברה שניהלה כאמור גם את תיקי התובעים) נפתח ביום 12.10.93 בהפקדת מזומן בסך 2,000 ₪. ביום 21.10.93 נרכשו בחשבון ני"ע ויתרתו הועמדה ביתרת חובה בסך 1,184 ₪. עובדה זו לא הפריעה לאישורה של הזמנת הנפקה ביום 25.10.93 בסך 11,020,000 ₪.

מטעם הנתבע 2 העידה המומחית, רו"ח ענת בביץ ("המומחית"). במהלך עדותה הבהירה המומחית את "שיטת ההנפקות" שהיתה נהוגה במועדים הרלוונטיים לתביעה. לפי שיטה זו, ובניגוד ל"שיטת המכרז" הנהוגה כיום, "היה מחיר ניירות הערך המונפקים קבוע ולפיכך קיבל כל מזמין חלק יחסי מכמות ניירות הערך המונפקת לפי היחס בין
גודל הזמנתו וסך ההזמנות. שיטה זו גרמה לכך שמזמינים בהנפקה נהגו להגיש הזמנות בסכומים גבוהים ביותר של מיליוני שקלים מתוך ידיעה כי בסופו של דבר יזכו רק בכמות מזערית מהיקף ההנפקה" (סעיף 2 לממצאי חוות דעת המומחית). בשיטה זו, המזמינים חויבו להפקיד את מלוא סכום הזמנתם ועל כן נלקחו הלוואות בהיקפים גדולים לצרכי מימון ההזמנה, הלוואות אשר על פי רוב נפרעו מיד לאחר 'חלוקת' ניירות הערך שהונפקו. לפיכך ציינה המומחית, כי בניגוד לרושם ראשוני העלול להתקבל מבחינת דפי החשבון כאילו המדובר בניהול עסקאות משמעותיות בהיקף של מיליוני שקלים, בחינה מעמיקה "מגלה מיד כי מדובר בתנועות סרק המקזזות זו את זו ואשר נובעות משיטת ההנפקות שהיתה נהוגה באותה תקופה" (סעיף 3 למסקנות חוות דעת המומחית).

עם זאת, המומחית התקשתה לסתור את טענת התובעים, כי פתיחת תיק השקעות אצל מנהל תיקים בסכום של 2,000 ₪ בלבד, כלל לא היה מקובל. יוער, כי בחקירתה ציינה המומחית כי היא עומדת בקשר עסקי עם הנתבע 1 וכי למרות שהיא "עוסקת רבות במתן חוות דעת מומחה בסכסוכים משפטיים" (עמ' 3 לחוות דעת המומחית) מעולם לא נתנה חוות דעת כנגד בנק ובכלל זה כנגד בנק הפועלים (עמ' 188 לפרטיכל, שורות 14-15).

על פניה, מעוררת מסכת העדויות שהוצגו בפני בית המשפט אי נוחות, בלשון המעטה, בנוגע לקשריו של פקיד הבנק עם מנהלי התיקים. אף שלא ניתן היה להשוות את ביצועיה של 'איתנות' בחשבונו של הנתבע 2 לחשבונות נוספים, למצער ביחס לחשבונות התובעים שנוהלו על ידה, נראה כי המדובר בתוצאות מרשימות במיוחד.

בהקשר זה יוער כי אפשר ופקיד הבנק אף ניסה להניא את עדי התביעה מלמסור את עדותם. כך למשל בתשובתו של מר נזיר לב"כ הבנק:

"ש. אתה אמרת לעלי מה אכפת לך שטוענים נגדך טענות, ממילא הבנק ישלם את זה?
ת. לא נכון. עלי התקשר אלי אתמול בלילה, כדי שלא אעיד " (עמ' 59 לפרטיכל, שורות 18-19).

וכך גם ביחס לעדותו של מר פאדילה:

"ש. היו עדים שפנו אליך להשפיע עליך לחזור מעדות או לתקן עדות?
ת. כן. פנה אלי פקיד הבנק. אני ואחי חתמנו על הסדר.
ש. האם היו עדים במשפט הזה שניסו להשפיע עליך?
ת. כן. היו עדים שאמרו אנחנו בסדר עכשיו ולא צריך ללכת למסור עדות" (עמ' 28 לפרטיכל, שורות 19-22).

"ש. אתה רוצה לומר שעלי נאסר פנה אליך וביקש ממך לא להעיד?
ת. עלי בעצמו לא פנה אלי. הוא שלח את אשתו לאחי, על מנת שאחי ידבר איתי. הוא מאחרי כל זה. זה קרה אתמול בלילה" (עמ' 29 לפרטיכל, שורות 1-3).

חרף האמור, התובעים לא נשאו בנטל להוכיח כי נפגעו מהקשרים, להם טענו, שבין עלי ומנהלי התיקים. בטענותיהם הדגישו התובעים כי פקודת המכירה וביצועה היא העומדת בלב המחלוקת והיא עילת הנזקים שנגרמו להם ולא התנהלותו של פקיד הבנק. יתרה מזו, אף אם אניח קיומו של קשר פסול והתעשרות שלא כדין כתוצאה מקשר זה, הרי שלא עלה בידי התובעים לכמת את מידת הנזק שנגרמה להם, שהרי השוק כולו ספג ירידות שערים בהמשך הדרך. לא הוצגה תשתית ראייתית כי בשל אותה התנהלות פגומה לכאורה, נפגם ערך תיקם של התובעים מעבר לפגימה שחלה בתיקי ניירות ערך דומים. לא הוכח קשר שבין הרכב תיקי ההשקעות של התובעים, לבין הנטען בקשר עם הפקיד עלי, אביו, וחברות הברוקרים האמורות.

כאמור, שלל טענות התובעים בקשר עם גובה העמלות, אופן ניהול תיק ההשקעות והרכבו נזכרו לראשונה בדברי המומחה ואינם מצויים בחזית שבין הצדדים. דומני כי טענות אלו נובעות מתוך רצון לעבות את הרקע לאותם האירועים שנכללו בתובענה על הסעדים שבחרו לתבוע בגינם, והצגת חדלונו של הבנק לפקח ולמנוע התנהלות נטענת זו.

לפיכך, אין בטענות נוספות אלו, כמו גם בטענות הנוגעות לנתבע 2 כדי לשנות מן התוצאה האמורה. התוצאה היא כי התביעה כנגד נתבע 2 נדחית. תביעת התובע 2 מתקבלת כאמור. תביעת התובעת 1, נדחית. בנסיבות הכוללות, אני מוצא כי יש לפסוק הוצאות באופן שבו הבנק ישא בהוצאות התובע 2 בסך 2,000 ₪ וכן במחצית מאגרת בית המשפט בכפוף לקבוע בתקנות האגרות. כן ישא הבנק בשכר טרחת עורך דין התובע 2 בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. התובעים ישאו בהוצאות הנתבע 2 בסך 1,000 ₪. כן ישאו הם בשכר טרחת עורך דין הנתבע 2 בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. אין צו לחיוב התובעת 1 בהוצאות הבנק. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום אלא אם יוסדרו בתוך 37 יום מהיום.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון