חוזה שכירות אולם אירועים


1. בפניי תביעה לתשלום סך של 1,405,207 ₪ בגין הפרות יסודיות נטענות של הסכם שנכרת בין הצדדים, לרבות הפרת חובת הגילוי ותום הלב במשא ומתן עובר לכריתתו, הכל כפי שיפורט להלן.

הצדדים

התובעת (להלן גם: "א.ח.מ") הינה חברה בע"מ אשר עוסקת בעריכת אירועים ושמחות.
הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת 1"), אף היא חברה בע"מ אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה זו עסקה בעריכת אירועים ושמחות.
הנתבעת 2, רינה רוזנצוייג (להלן גם: "רינה"), היא בעלת מניות ודירקטורית בנתבעת 1.
הנתבע 3, אלברט אזולאי (להלן גם: "אלברט"), שימש כמנהל של הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית לתביעה זו (להלן יכונו רינה ואלברט יחד: "הנתבעים").

2. רקע עובדתי
המחלוקת נסבה על הסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבעת 1 ביחס לאולם שמחות השוכן בקומה ג' בבניין לב העיר הרצליה, הידוע כגוש 6533 חלקה 13 תת חלקה 50 (להלן: "האולם" או "אולם האירועים"). האולם מצוי בבעלותה של חברת אליאח אחזקות בע"מ (להלן: "חב' אליאח").

ביום 28/2/2006 נחתם הסכם שכירות בין הנתבעת 1 לבין חב' אליאח, לפיו שכרה הנתבעת 1 את האולם לתקופה של שנה המתחילה מיום 1/3/06, עם אופציה להאריך את תקופת השכירות שלוש פעמים ובכל פעם לתקופה של שנה נוספת (הסכם השכירות - נספח ג' לכתב התביעה).
הנתבעת 1 הפעילה את האולם תחת השם "לקאסה בעיר" מיום 1/3/06 ועד 1/6/07.

בתחילת מאי 2007 החל להתנהל משא ומתן בין התובעת לבין הנתבעת 1 באמצעות רינה ואלברט בדבר מכר זכויות ההפעלה שהיו לנתבעת 1 באולם האירועים.
ביום 20/5/07 נחתם הסכם מכר בין הנתבעת 1 באמצעות רינה לבין התובעת על ידי מנהליה ומורשי החתימה מטעמה מנחם מזור וחיים זיני, לפיו מכרה הנתבעת 1 לתובעת את זכויות ההפעלה של אולם האירועים, לרבות אירועים מעותדים החל ממועד זה - תמורת סך כולל של 77,000 דולר (להלן: "הסכם המכר" או "ההסכם", נספח ד' לכתב התביעה).

רינה חתמה על הסכם המכר הן כמנהלת של הנתבעת 1 ומורשית חתימה מטעמה והן כערבה בערבות אישית לכלל התחייבויות החברה ע"פ ההסכם.

ביום 22/5/07 ובעקבות רכישת זכויות ההפעלה של האולם מהנתבעת 1, נחתם חוזה שכירות בין התובעת לבין חב' אליאח, לפיו שכרה התובעת מחב' אליאח את אולם האירועים למשך שנתיים, החל מיום 1/6/07 ועד 31/5/09, עם אופציה להאריך תקופת השכירות שלוש פעמים ובכל פעם לתקופה של שנה נוספת (חוזה השכירות - נספח ו' לכתב התביעה).

בהתאם להסכם, התובעת הפעילה את אולם האירועים תחת השם "לקאסה בעיר" אשר שימש את הנתבעת 1, אלא שלאחר כ-14 חודשים בלבד, ביום 14/7/08, נאלצה התובעת לסגור את אולם האירועים על פי צו בית משפט, כפי שיפורט להלן, והחזירה את האולם המושכר לידי חב' אליאח.

3. השתלשלות ההליך המשפטי בעניין האולם - עובדות בלתי שנויות במחלוקת
ביום 1/2/07 הוגש בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה כתב אישום נגד הנתבעים והנתבעת 1, וזאת בגין עיסוק וניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון של אולם האירועים (תיק עמ"ק 136/07).

ביום 9/5/07 התקיימה ישיבה בבית המשפט, בה נכחו הנתבעים, הודו בעובדות כתב האישום והורשעו על פי הודאתם בעבירה שיוחסה להם, כאשר התיק נקבע למתן גזר דין ליום 10/10/07.

ביום 10/10/07 ניתן גזר הדין ובמסגרתו, בצד הצו שניתן נגד הנתבעים להפסקת העיסוק בעסק של אולם האירועים דנן (סעיף 2 לגזר הדין), ניתן בסעיף 3 לגזר הדין צו כלפי כולי עלמא, כדלקמן :
"הנני מצווה שלא ינהל אדם בחצרים נשוא כתב האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא אם כן בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה";

עוד נקבע: "הנני מאפשרת בזאת לשוטרי משטרת ישראל ולפקחי עיריית הרצליה להיכנס לחצרים המפורטים בכתב האישום, להרחיק מהם כל טובין שבהם ולנקוט כל האמצעים הסבירים הדרושים בנסיבות העניין, כדי להבטיח ציות להוראות הצווים, כולל סגירה פיזית של העסק על ידי חותם עופרת" (סעיף 4 לגזר הדין).

בנוסף, נקבע כי הצווים הנ"ל יכנסו לתוקפם ביום 10/4/08, ויפקעו אם וכאשר יתקבל רישיון עסק. אם יתקבל היתר זמני יראו את הצווים כצווים שהותלו לכל תקופת ההיתר הזמני. (הכרעת הדין וגזר הדין יכונו להלן יחד "פסק הדין"; כתב האישום ופסק הדין צורפו כנספח ז' לכתב התביעה).

4. תמצית טענות התובעת
א) התובעת טענה, כי על אף שבהסכם המכר הצהירה הנתבעת 1 כי:
"אין כל מניעה משפטית ו/או אחרת במכירת זכויות ההפעלה אלה ע"י צד ג' וכי אין כל תביעה תלויה ועומדת כנגד המוכרת (הנתבעת 1 - א.כ) בקשר לזכויות הפעלה אלה ..." (סעיף 3.1 להסכם); וכן הצהירה כי: "לא שינתה את מצבן המשפטי של זכויות ההפעלה כמפורט לעיל כלפי צד ג'..." (סעיף 3.2 להסכם);
הסתבר, כי הצהרות אלו היו בבחינת מצג כוזב, שכן עוד במהלך ניהול המשא ומתן, בחודש מאי 2007, כבר היתה תלויה ועומדת נגד הנתבעים תביעה פלילית, כמצויין לעיל, אודותיה לא גילו הנתבעים לתובעת דבר וחצי דבר.

ב) עוד נטען, כי גם לאחר גזר הדין לא טרחו הנתבעים לגלות לנציגי התובעת את דבר קיומו של פסק הדין. בחודש דצמבר 2007 אף הגיעו הנתבעים לקבל מהתובעת את יתרת התמורה על פי ההסכם, למרות שידעו שהאולם עתיד להיסגר מכוח צו בית המשפט (מכתבה של רינה אל התובעת מיום 25/12/07 בנוגע לקבלת יתרת התמורה - נספח ח' לכתב התביעה). אף לאחר ה- 10/4/08, מועד כניסתם לתוקף של הצווים, לא טרחו הנתבעים לגלות לנציגי התובעת אודות ההליך הפלילי ותוצאותיו.

ג) הנתבעת 1 התחייבה על פי סעיפים 8 ו-9 להסכם להשיג בתוך 60 יום ממועד חתימתו את האישורים המתאימים הדרושים לצורך קבלת רישיון עסק, ואף ביקשה מנציגי התובעת שלא יפנו בעצמם למחלקת רישוי עסקים, שכן הדבר יגרום לבעיות בהשלמת ההליך. אולם, הנתבעים לא המציאו את כל האישורים שהתחייבו ובכלל זה אישור התברואה של עיריית הרצליה (להלן: "העירייה"), וכלל לא ניתן רישיון עסק ביחס לאולם האירועים.

ד) התובעת טענה, כי על פי הוראת סעיף 18 להסכם, סעיפים 3, 8 ו-9 הינם תנאים יסודיים אשר הפרתם מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ומחייבת את הצד המפר בתשלום פיצוי מוסכם מראש לצד שכנגד בסך 15,000 דולר, כפי שנקבע על ידי הצדדים בסעיף 20 להסכם.

ה) ביום 10/6/08 הגישה התובעת בקשה לשינוי הבעלות בעסק, כך שרישיון העסק לאולם האירועים יונפק על שמה. רק ביום 22/6/08, בעת שמנהל האולם של התובעת, מר אבי מזור פנה למחלקת רישוי עסקים לבירור בנוגע לבקשה הנ"ל, נודע לתובעת לראשונה אודות פסק הדין והצו שניתן להפסקת ניהול העסק באולם, וזאת ממנהל מחלקת רישוי עסקים בעירייה, מר מוטי צ'מרינסקי. הלה מסר לאבי מזור העתק של פרוטוקול הדיון וגזר הדין מיום 10/10/07 והודיע לו כי על התובעת להפסיק מיד את ניהול העסק של האולם אחרת המשטרה תפעל לסגירתו.

ו) מחלקת רישוי עסקים בעירייה הודיעה כי הגם שהתב"ע החלה על הבניין מאפשרת שימוש באולם כאולם שמחות, יש צורך לתקן את היתר הבניה המקורי שניתן בשנת 1983 לבניין לב העיר שבו שוכן האולם, כך שאף הוא יתיר את השימוש באולם כאולם שמחות.
גם לאחר שהובטח לעירייה כי חב' אליאח תפעל לתיקון היתר הבנייה המקורי כדרישתם, לא הסכימה העירייה להארכת מועד כניסתו לתוקף של הצו לסגירת האולם ועמדה על ביצועו לאלתר.

ז) ביום 24/6/08 ולאחר שנודע לה על גזר הדין, הגישה התובעת בקשה דחופה להארכת מועד לכניסתו של הצו לתוקף. בקשתה זו נדחתה בהחלטה מיום 9/7/08, ערעור שהוגש עליה נדחה אף הוא, וכך גם בקשה דחופה למתן צו ביניים לדחיית ביצוע צו הסגירה עד החלטה בערעור (מסמכי ההליכים הנ"ל - נספחים ט1-ט5 לכתב התביעה).
התובעת ציינה כי פנתה לנתבעים על מנת שהבקשה להארכת מועד תוגש גם מטעם הנתבעת 1, אך הללו כלל לא הגיבו ולא שיתפו פעולה. נטען כי בכך הפרו הנתבעים את התחייבותם בהסכם המכר, הבאה בהמשך להצהרתם כי אין כל תביעה תלויה ועומדת כנגד הנתבעת 1 בקשר לזכויות ההפעלה, ולפיה ככל שתוגש תביעה כזו: "... מתחייבת המוכרת לדאוג לסלקה ולהסיר לאלתר ועל חשבונה כל מניעה ו/או מניעות שתיווצר כתוצאה מכך ואשר יש בה כדי להשפיע על זכויות ההפעלה הנמכרות".

ח) ביום 14/7/08 נאלצה התובעת לסגור את אולם האירועים כמתחייב מצו בית המשפט, ביטלה את האירועים שהוזמנו, שילמה פיצוי לחלק מהמזמינים, והחזירה את האולם לידי הבעלים, חב' אליאח.

ט) ביום 18/2/09 שלחה התובעת באמצעות בא כוחה מכתב אל הנתבעת 1 והנתבעים ובו הודעה בדבר ביטול הסכם המכר ודרישה להשבת כספים ולתשלום נזקים עקב ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, הטעיה, מרמה והפרה יסודית של ההסכם (המכתב - נספח י"ב לכתב התביעה). התובעת ציינה כי לא קיבלה כל מענה מן הנתבעים למכתב זה.

י) לטענת התובעת, העובדה שהוגש כתב אישום נגד הנתבעת 1 והנתבעים ביחס להפעלת אולם האירועים ללא רישיון עסק כמו גם הודאתם והרשעתם בעבירה המיוחסת להם, מהווים מידע חיוני עבורה לצורך קבלת ההחלטה אם להתקשר עם הנתבעת 1 בהסכם אם לאו. מחובת הנתבעים היה לגלות לתובעת מידע זה במהלך המשא ומתן ובטרם חתימת הסכם המכר, והעלמתו המכוונת על ידי הנתבעים מהווה חוסר תום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, בניגוד לסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").

כמו כן, באי גילוי העובדות המהותיות הנ"ל גרמו הנתבעים להטעיית התובעת, כהגדרתה של הטעייה בסעיף 15 לחוק החוזים. לו ידעה התובעת את העובדות לאשורן, לא היתה מתקשרת בהסכם עם הנתבעת 1 ולא היתה רוכשת ממנה ומשלמת לה בעד זכויות הפעלה שאינן ניתנות להפעלה.
אי גילוי העובדות הנ"ל לאחר מתן גזר הדין ביום 10/10/07 מהווה המשך הטעייה ומרמה של הנתבעים כלפי התובעת, ויש בו משום חוסר תום לב בקיום חוזה, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים.

יא) בנוסף לאחריות הנתבעת 1 על פי הסכם המכר, טוענת התובעת כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3, שכן הם אלו שניהלו מטעם הנתבעת 1 את המשא ומתן עם נציגי התובעת, ובחוסר תום לב נמנעו מלגלות לנציגיה עובדות שהיו חייבים לגלותן בטרם חתימת ההסכם.
באשר לנתבעת 2 נטען, בנוסף, כי היא חבה חבות אישית מכוח ערבותה להסכם המכר ומכוח דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 על פי חוק החברות, התשנ"ט-1999;

יב) התובעת טוענת לנזקים כדלקמן (הסכומים משוערכים ליום הגשת התביעה):

  1. השבת הסכום ששולם לנתבעת 1 על פי ההסכם: 349,803 ₪ + מע"מ.
  2. הוצאות בגין פרסום שירדו לטמיון עם סגירת האולם: 109,398 ₪ + מע"מ.
  3. הוצאות ששילמה למזמינים עקב ביטול אירועים שהוזמנו: 20,765 ₪ + מע"מ.
  4. אובדן רווח מאירועים שהוזמנו ובוטלו: 152,434 ₪ + מע"מ.
  5. אובדן רווח מהכנסות עתידיות נוספות שהיו מגיעות ממזמיני אירועים בתקופה שבין 14/7/08 ועד 31/5/09 : 411,761 ₪ + מע"מ.
  6. פיצוי מוסכם: 62,025 ₪ + מע"מ.
  7. פיצוי בגין נזק כללי - עגמת נפש, אובדן מוניטין ואובדן שעות עבודה 100,000 ₪.

סה"כ כולל מע"מ: 1,405,207 ₪.

יוער, כי סכום ההוצאות ששולמו למזמינים עקב ביטול אירועים עמד בכתב התביעה המקורי על סך של 20,808 ₪, אולם בעקבות טעות שנפלה באחד מן הרישומים, הופחת הסכום הנ"ל על ידי התובעת ל- 20,765 ₪ (סעיף 52ב לתצהיר אבי מזור) ובהתאם הופחת גם סכום התביעה הכולל (סעיף 28 לכתב התביעה).

5. תמצית טענות הנתבעים
א) נטען כי דין התביעה נגד הנתבע 3 לסילוק על הסף, מחמת היעדר עילת תביעה נגדו וכן היעדר יריבות בינו לבין התובעת. זאת, מאחר שהוא איננו בעל מניות בנתבעת 1 אלא רק שימש כמנהל בה, ולפיכך לא ניתן לייחס לו "מעשים שעשתה הנתבעת 1".

ב) הנתבעים טענו, כי התובעת ידעה על כך בעת ניהול המשא ומתן, שהנתבעת 1 נמצאת בעיצומו של הליך לקבלת רישיון עסק וכן על הגשת כתב האישום כנגד הנתבעים, וזאת עובר לחתימת הצדדים על ההסכם ביניהם. שכן, במהלך המשא ומתן התקיימה פגישה בין הצדדים בה נכחו רינה מטעם הנתבעת 1 ומנחם מזור, מנהל ובעלים מטעם התובעת, אשר במסגרתה יידעה רינה את מנחם מזור כי ישנו הליך משפטי תלוי ועומד נגד הנתבעים בגין הפעלת האולם ללא רישיון עסק, וכן יידעה אותו כי הנתבעת 1 מצויה מזה כשנה בעיצומו של הליך פרוצדוראלי מול העירייה לקבלת רישיון עסק לאולם.

ג) לטענת הנתבעים, סוכם בין נציגי הצדדים כי הנתבעת 1 תמשיך בהליך השגת ארבעה אישורים ספציפיים בלבד: משטרת ישראל, כיבוי אש, משרד הבריאות ומחלקת התברואה, ואילו התובעת תטפל בעצמה באישורים הנדרשים ממחלקת ההנדסה. זאת, מתוך כוונה שהתובעת תיעזר ב"קשרים" שיש לה במחלקה זו - אשתו של אחד מבעלי התובעת, מר חיים זיני, עבדה כמזכירה באגף מנהל ההנדסה בעירייה. מסיבה זו, כך נטען, לא אוזכרו אישורי ההנדסה במסגרת הסכם המכר.

ד) הנתבעים טענו, כי על פי הדין, החובה להוצאת רישיון עסק חלה על בעל העסק ולכן מעת שנכנסה התובעת למושכר, היה עליה לפעול להוצאת רישיון עסק וזאת ללא קשר להליך הוצאת הרישיון של הנתבעת 1, וכך היה ברור וידוע לצדדים. משכך, לעובדה שהוגש כתב אישום נגד הנתבעים אין כל רלוונטיות לחובתה האמורה של התובעת.
משלא פעלה התובעת להוצאת רישיון עסק על שמה, וזאת במשך שיהוי של שנה שחלפה ממועד חתימת הסכם המכר, 20/5/07 ועד ליום שבו הגישה את הבקשה להנפקת רישיון עסק על שמה, 10/6/08, אין לה להלין אלא על עצמה.

ה) הנתבעים טענו, כי הסיבה היחידה שבעטייה עוכב מתן רישיון העסק לאולם היתה היתר הבנייה המקורי של הבניין וכי תיקונו של ההיתר היה באחריותו הבלעדית של הבעלים, חב' אליאח. נטען כי אף התובעת מודה בכך ולכן משנודע לה על התיקון הנדרש פנתה בעניין זה לבעלים ולא לנתבעת 1.

ו) עוד טענו הנתבעים, כי מיום שהנתבעת 1 המציאה את האישורים הרלוונטיים לידי התובעת, בחודש דצמבר 2007, לא יצרה עמה התובעת כל קשר, ורק לאחר חלוף זמן נודע לנתבעים כי אולם האירועים נסגר, וכי הסיבה לכך היתה בעיות בהיתר הבניה המקורי שניתן ב-1983. לטענתם, הנתבעת 1 בעצמה לא ידעה על הבעיה בהיתר הבנייה של הבניין, וככל שיש לתובעת טענות עליה להפנותן לבעלים.

ז) לשיטתם, הסכם המכר לא הופר וממילא לא ניתן לתבוע פיצוי מוסכם על פיו. כמו כן, הנתבעים הכחישו את הנזקים הנטענים והסכומים שנתבעו.

6. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל בחלקה, מהנימוקים כדלקמן:

עדויות

מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של אבי מזור - מנהל אולם האירועים של התובעת (להלן: "אבי"); מנחם מזור - דירקטור בתובעת (להלן: "מנחם") ; חיים זיני - דירקטור בתובעת; גילי מזור - מנהלת חשבונות וחשבת בתובעת (להלן: "גילי"); בצלאל מזרחי - דירקטור-מנהל בחב' אליאח;
כן צורפה לתצהירי התובעת חוות דעת מומחה של רו"ח בועז מני, בנוגע לסכומים שהשקיעה התובעת ברכישת זכות ההפעלה של האולם (מוניטין) ובפרסום וקידום מכירות שבוצעו על ידה עד מועד סגירתו בחודש יולי 2008 (נספח י"ד לכתב התביעה).

מטעם הנתבעת 1 והנתבעים הוגשו תצהיריהם של רינה ואלברט.
המצהירים נחקרו על תצהיריהם.

7. הניתוח המשפטי

סעיף 12 לחוק החוזים קובע כי:
" (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים". (הדגש אינו במקור- א.כ)

רבות נכתב בפסיקה בנוגע לחובת ההגינות אותה מטיל סעיף 12 על צדדים המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, ולהלן נביא סיכומה של ההלכה הפסוקה מפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין ו-30 אח', פסקה 19 ([], 12.4.11 (להלן: "עניין רפאלי"):
"גילוי מובהק של תום לב בניהול משא ומתן הוא פעמים רבות גילוי אקטיבי של עובדות כאשר "על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני" ... בע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין בע"מ נ' פינק, פ"ד מד(1) 226, 232 (1990) נקבע כי "העדר גילוי המתחייב בין צדדים למשא ומתן, בעיקר כשצד אחד נסמך על דברי רעהו ופועל על פיו ­הינו מקרה קלאסי הנופל בגדר סעיף 12 ל­חוק החוזים (חלק כללי)­". עמד על כך בית משפט זה ב ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696-697 (1983):


"הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה ... ... אי-גילוי מקום בו מתבקש גילוי מהווה הפרה של חובת תום הלב. בנסיבות, בהן יש בעובדות כדי להשפיע על אופיים של ההסדרים הנערכים כתוצאה מן המשא ומתן בין הצדדים, חלה חובת גילוי כביטוי לחובת תום הלב ... יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי... חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר מתחייב לאור מהותה של העיסקה או לאור נסיבותיו של המקרה. חובת הגילוי היא תולדה של האמון המתחייב בין צדדים המנהלים משא ומתן, ומקורו של זה בחובה המשפטית, העולה מסעיף 12". (ההדגשות אינן במקור - א.כ.)

סעיף 39 לחוק החוזים קובע את החובה לנהוג בתום לב אף לאחר שנכרת חוזה בין צדדים, וזאת ביחס לאופן קיום החיובים על פיו: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".
בנוסף, על חובת הגילוי ניתן לעמוד גם מסעיף 15 לחוק החוזים אשר מגדיר הטעייה, ולפיו:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" (ההדגשה אינה במקור- א.כ).

בענייננו, סעיף ההצהרות של הנתבעת 1 בהסכם המכר בנוגע למצבן המשפטי של זכויות ההפעלה, מוגדר בסעיף 18 להסכם כאחד מן הסעיפים היסודיים אשר הפרתם מהווה הפרה יסודית של ההסכם.
לפיכך, מלבד הדיון בעניין ההפרה הנטענת של חובת הגילוי ותום הלב במשא ומתן ובחינת הפיצויים המגיעים בגינה לתובעת, ככל שמגיעים, בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק החוזים; הרי שיש לברר גם את השאלה האם הופר ההסכם על ידי הנתבעים, ואם כן, מה הן התרופות להן זכאית התובעת, כפי שיפורט בהמשך, בניתוח המשפטי הנוגע לעניין הפיצויים.

8. הניתוח העובדתי
כעולה מתמצית טענות הנתבעים לעיל, אין חולק בנוגע לשאלה האם היתה קיימת חובה על הנתבעים לגלות לתובעת, עובר לחתימתה על ההסכם לרכישת זכויות ההפעלה של אולם האירועים אודות ההליך הפלילי דנן. שכן, טענת ההגנה של הנתבעים הינה כי עוד במהלך המשא ומתן ובטרם חתימת ההסכם, הם יידעו ועדכנו את התובעת ואת הגורמים מטעמה באופן מפורש בדבר ההליך הפלילי התלוי ועומד נגד הנתבעת 1 ונגדם.
נמצא, אפוא, כי שאלת המפתח במקרה דנן, היא שאלה עובדתית:
האם אכן, כטענת הנתבעים, יידעו את התובעת בעניין האמור, כך שהתובעת חתמה על ההסכם ב"עיניים פקוחות" וביודעה את העובדות המהותיות הללו לאשורן?
או שמא, כגרסת התובעת והעדים מטעמה, לא נאמר להם על ידי הנתבעים או מי מטעמם, ולו ברמז, דבר וחצי דבר בנוגע למניעה כלשהי שקיימת מצד רשות כלשהי, לקבלת רישיון עסק לאולם, ובכלל זה לא גילו להם הנתבעים, עובר לחתימת ההסכם, על קיומו של ההליך הפלילי.
כפי שינומק בהמשך, גרסתה העובדתית של התובעת מקובלת עלי ושוכנעתי כי הנתבעים לא גילו לתובעת דבר בדבר ההליך הפלילי, לא בשלב המשא ומתן ואף לא לאחר מכן; ולפיכך נידרש, בין היתר, לבחון האם יש מקום, כטענת התובעת, לחיובם האישי של רינה ואלברט בנוסף לאחריות החוזית של הנתבעת 1.

9. האם הופרו חובות הגילוי ותום הלב?
א) כעולה מתצהיר עדותו של אבי, מנהל אולם האירועים של התובעת, הוא היה הפעיל והמעורב ביותר מבין נציגי התובעת במשא ומתן שהתנהל עובר לחתימת ההסכם ואף ניהל את המגעים השונים מול העירייה בנוגע לרישיון העסק של האולם.
אבי עמד על טענתו ולפיה בשלב המשא ומתן לא נאמר להם דבר בנוגע לכתב האישום והכרעת הדין שניתנה בהליך הפלילי נגד הנתבעים ביום 9/5/07. לדבריו, הוא השתתף בכל הפגישות שקדמו לחתימת ההסכם ומעולם לא התקיימה פגישה שבה נכחו רק אביו- מנחם והנתבעת 2, כטענת הנתבעים בכתב הגנתם, לפיה בפגישה שכזו יידעה רינה את מנחם בנוגע להליך הפלילי. אף מאוחר יותר, לאחר שניתן גזר הדין באוקטובר 2007, לא טרחו הנתבעים לגלות לתובעת על קיומו.
לדבריו, רינה ואלברט גם יחד ניהלו את המשא ומתן עם נציגי התובעת (סעיפים 5, 9 לתצהירו). כאשר שאל את הנתבעים במהלך המשא ומתן בנוגע לרישיון העסק, השיבו כי אין כל בעיה בעניין זה - הוגשה על ידם בקשה לרישיון עסק והם ימשיכו לטפל בפרוצדורה זו, המצויה בשלב מתקדם (סעיף 21 לתצהיר). עוד ציין, כי לשאלתו מדוע הם מוכרים את זכויות ההפעלה של האולם והאם קיימת בעיה כלשהי, השיבו הנתבעים שיש להם אולם שמחות נוסף וקשה להם לתפקד ולהפעיל את שניהם יחד (סעיף 19 לתצהיר).

עוד הוסיף אבי וציין, כי ביום 25/12/07 בעת שהנתבעים הגיעו לתובעת לקבלת יתרת התמורה, הודיע להם כי בכוונתו לגשת למחלקת רישוי עסקים בעירייה ולהסב הבקשה לרישיון עסק על שם התובעת, שכן הוא חושש שעלולה להיווצר בעיה. לדבריו, הנתבעים אמרו לו שאם יעשה כן יכשיל את קבלת רישיון העסק. עוד נאמר לו על ידם, כי ביום 6/1/08 תתכנס ועדת רישוי עסקים שצפויה לאשר להם את הוצאת רישיון העסק ולפיכך ביקשו ממנו שלא יפנה כאמור אלא לאחר שרישיון העסק שלהם יאושר ואז ייגש לעירייה להנפקת רישיון עסק על שם התובעת.
במעמד זה קיבלו הנתבעים מן התובעת חמישה שיקים דחויים, האחרון שבהם לתאריך 1/5/08, לתשלום יתרת התמורה בסך כולל של 77,520₪ וכן תשלום המע"מ, הכל בהתאם לנספח להסכם המכר עליו חתמו הצדדים באותו יום (ר' נספח ד3 לתצהירו של אבי; צילומי השיקים נספחים יט1-יט5 לתצהיר).

לדבריו, בדיעבד ברור לו כי בקשתם הנ"ל של הנתבעים נועדה למנוע ולדחות את גילוי המתרחש בנוגע לצו סגירת האולם עד לאחר שאחרון השיקים הדחויים ייפרע, אולם בזמן אמת הוא האמין, לתומו, לדבריהם, ונמנע מפנייה למחלקת רישוי עסקים (סעיפים 17,22,23 לתצהיר).
לאחר שב- 6/1/08 לא ניתן הרישיון המיוחל, וניסיונותיו להשיג את הנתבעים טלפונית עלו בתוהו, התקשר אבי אל אלברט בחודש מרץ 2008 ממספר לא מזוהה, ולשאלתו בנוגע לרישיון עסק השיב אלברט כי הוא נמצא בבית החולים ויטפל בכך עם צאתו משם. אבי הצליח לשוחח עם אלברט פעמיים נוספות, אולם לא קיבל תשובה ברורה לשאלותיו והחל להתעורר בקרבו החשד שהדברים אינם כשורה. לפיכך, ביום 10/6/08 פנה למחלקת רישוי עסקים בעירייה והגיש בקשה לשינוי הבעלות בעסק על שם התובעת והנפקת הרישיון על שמה (הבקשה צורפה - נספח כ"א לתצהיר).
רק ביום 22/6/08, כאשר ניגש למחלקת רישוי עסקים של העירייה לבירור בנוגע להנפקת רישיון העסק, נודע לו לראשונה על הנושא, מפיו של מנהל המחלקה (סעיפים 18, 31, 39 לתצהיר).

בחקירתו הנגדית חזר העד על גרסתו החד משמעית ולפיה, מעולם לא נאמר לו או למי מנציגי התובעת בעת ניהול המשא ומתן ואף לא לאחר מכן, כי קיים הליך פלילי בנוגע לניהול האולם ללא רישיון.
אבי העיד, כי במהלך המשא ומתן נשאלו הנתבעים האם יש רישיון עסק לאולם והשיבו שמדובר בתהליך ומדובר ב"עניין של זמן מאוד מועט, שהם מקבלים את הרישיון ומה שמונע בעדם מלקבל את הרישיון כרגע זה הפרגולה..." (עמוד 13 לפרוטו' ש' 12-13).
עוד הדגיש בחקירתו, כי בעת המשא ומתן הוסבר לו כי מדובר בעניין של "חודש חודשיים" עד שיינתן רישיון לנתבעת 1, ולפיכך אין טעם שהוא ילך בעצמו למחלקת רישוי עסקים בעירייה (עמ' 14 לפרוטו', ש' 14-16). לדבריו, בדיעבד נהיר לו שהנתבעים לא רצו שייגש לעירייה על מנת שלא יתגלו לו העובדות הרלוונטיות, לפיהן תלוי ועומד נגד הנתבעים הליך פלילי בנוגע לרישיון העסק של אולם האירועים.
כן הבהיר שאילו היה ידוע לתובעת מצב הדברים בנוגע לאולם האירועים לאשורו, כי אז לא היתה נכנסת כלל למשא ומתן בנוגע לרכישת זכויות ההפעלה:
"... ביקשנו רישיון. מאחר והוא אמר לי שהוא בתהליך הוא אמר שהוא יביא לי את כל הניירת ומה שנצטרך זה רק להחליף את השם, אז הסכמתי. לא הייתי קונה בחיים מקום מבלי רישיון. אני ניהלתי 15 שנה מקום עם רישיון לצמיתות ולא זמני. היה לי אולם אירועים לפני כן. וברור שלא היינו נכנסים למשא ומתן אם היינו יודעים שאי אפשר לקבל רישיון וזו היתה נוכלות לשמה" (עמ' 13 לפרוטו' ש' 23-27; עמ' 14 ש' 17-18).
עדותו של העד היתה סדורה ועקבית, לא נסתרה בחקירתו הנגדית והיא מהימנה ומקובלת עליי.

ב) מנחם, דירקטור בתובעת אישר גם הוא בתצהירו כי בכל מהלך המשא ומתן ואף לאחר חתימת ההסכם, לא היה ידוע למי מאנשי התובעת על בעיה כלשהי שקשורה ברישיון העסק, על כתב האישום, על הכרעת דין, או על גזר הדין לאחר שזה ניתן, ובמסגרתו הקביעה של בית המשפט כי הצווים יכנסו לתוקף ב- 10/4/08. עדותו לא נסתרה כלל ועיקר בחקירה הנגדית.

ג) מר חיים זיני ציין בחקירתו הנגדית כי תפקידו בחברה התרכז באולם האירועים וכי לא היה מעורב בניהול החברה ובמשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 25-27; עמ' 27 לפרוטוקול). על כל פנים, כיוון שהוא לא היה שותף למשא ומתן, ממילא הוא לא שמע מהנתבעים כי קיים הליך פלילי כלשהו בנוגע לרישיון העסק.

ד) הגב' גילי מזור הינה רעייתו של מנחם מזור ומשמשת כחשבת של התובעת, הצהירה כי היא מטפלת בכל הקשור להנהלת החשבונות של התובעת ומגישה את הניירת לרואה החשבון של החב' מר בועז מני. עדותה נוגעת בעיקרה לנושא גובה הפיצויים המבוקשים בתביעה זו ואופן חישובם, והדברים יידונו בהמשך.

ה) בהתאם לתצהירו של בצלאל מזרחי, דירקטור מנהל בחב' אליאח, כל משך התקופה שעד לחתימת חוזה השכירות עם התובעת (22/5/07), וזאת לאחר שהנתבעת 1 הודיעה על פינוי המושכר ומסירתו לתובעת, לא הודיעו הנתבעים לא לו, ולא לאיש מחב' אליאח על דבר קיומה של תביעה פלילית נגדם בגין ניהול עסק ללא רישיון, וגם לא בהמשך, על דבר גזר הדין וצו בית המשפט לסגירת האולם. רק במחצית השניה של חודש יוני 2008 נודע לחב' אליאח על כך מאבי מנהל האולם של התובעת (סעיף 10 לתצהיר).
בסעיף 12 לחוזה השכירות בין חב' אליאח לבין הנתבעת 1, הצהירה האחרונה כי היא בדקה, מכירה ויודעת את אפשרויות השימוש במושכר ואת הרישיונות וההיתרים שניתן לקבל ועל פי סעיף 21 לחוזה השכירות הנ"ל, האחריות הבלעדית לקבלת רישיון עסק מוטלת על השוכרת - הנתבעת 1 (סעיף 14 לתצהיר). לדבריו, ידע כי הנתבעת 1 פעלה להשגת רישיון עסק ולא נאמר לו דבר וחצי דבר מהנתבעים בנוגע לבעיה כלשהי שישנה, אם ישנה, בנוגע להליך קבלת הרישיון.

ו) כל המצהירים מטעם התובעת לרבות מר בצלאל מזרחי ציינו, כי לולא היה ניתן צו בית משפט מיום 10/10/07, אזי לא היה האולם נסגר. הצורך בתיקון היתר הבניה המקורי של הבניין, כשלעצמו, לא היה בו כדי לגרום לסגירת האולם בהיעדר צו של בית המשפט.
מר מזרחי ציין כי אלמלא צו הסגירה היה אולם האירועים ממשיך להתנהל כפי שפעל במשך שנים עד למתן צו הסגירה, ובמקביל היתה חב' אליאח מתקנת את היתר הבנייה המקורי כדרישת העירייה, כפי שאכן עשתה (ההיתר המתוקן מיום 24/12/08 - נספח כ"ה). לדבריו, חב' אליאח קיבלה בעבר ביום 15/10/96 אישור מהעירייה (נספח כ"ב) בדבר היות הקומה העליונה, היא הקומה בה מצוי האולם, מאושרת כאולם אירועים, ובעבר אף הפעילה בעצמה את האולם וקיבלה רישיונות לניהול עסק.
עד ליום 22/6/08 איש מטעם העירייה לא דרש ולא הודיע שיש צורך לתקן את היתר הבנייה המקורי. גם למי שהפעילה את האולם ביולי 2002, חברת קסם אירועים בע"מ היה היתר זמני לניהול אולם שמחות למרות שהיתר הבנייה המקורי של הבניין לא היה מתוקן ולמרות שחברת קסם אירועים עצמה ביצעה תוספות בנייה ללא היתר (סעיפים 16,24,25 לתצהיר מזרחי; עדותו בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 1-3; עמ' 8 לפרוטוקול ש' 10-20).
מהמסמכים שצורפו לתצהירים מטעם התובעת (נספחים כ"ב, כ"ג1-כג3) ניתן לראות כי אכן לא היתה מניעה בעבר לקבל רישיון עסק כך שאם כנטען, לא יכלה הנתבעת 1 לקבל רישיון עסק בשל הצורך לתקן את היתר הבנייה, הרי שעובדה זו לא מנעה בעבר לקבל רישיון עסק ולא רק היתר זמני למספר חודשים.
כמו כן, הן רינה והן אלברט אישרו כי בטרם נחתם הסכם השכירות בין הנתבעת 1 ובין חב' אליאח, היה אלברט במחלקת ההנדסה של העירייה ואז לא נאמר לו דבר בנוגע לצורך בקבלת היתר בנייה מתוקן לבניין על מנת שניתן יהיה לקבל רישיון עסק.

ז) ממכלול העדויות מטעם התובעת עולה, כי כל העדים חזרו והדגישו כי בעת המשא ומתן בטרם נחתם ההסכם בין התובעת לנתבעת 1 איש מטעם הנתבעים לא טרח לומר לנציגי התובעת כי תלוי ועומד הליך פלילי בנושא וכי קיימת בעיה בנוגע לרישיון העסק. זאת, חרף העובדה שהמשא ומתן התקיים לאחר שהוגש כתב האישום ואף לאחר מועד הדיון שנערך בבית המשפט ביום 9/5/07 ובו ניתנה הכרעת הדין המרשיעה את שלושת הנאשמים- הנתבעים על פי הודאתם.
גרסת התובעת העולה מן העדויות הינה חד משמעית, מתיישבת היטב עם חומר הראיות המצורף לתצהירים ומהימנה עליי.

ח) מנגד, גרסת הנתבעים לפיה גילו לתובעת את מצב הדברים המשפטי לאשורו - התבררה כגרסה לא אמינה וזאת בלשון המעטה. ניכר היה כי גרסתם נבנתה והתפתחה על ידם לאורך ההליך, והדברים באים לידי ביטוי בשלל סתירות, בין טענותיהם בכתב ההגנה לטענותיהם בתצהירי העדות הראשית, בין הצהרותיהם בתצהיר לעדותם בבית המשפט, וכן בין גרסתם לבין מסמכים רלוונטיים שהוגשו, ולהלן יובאו עיקרי הדברים.

ט) בכתב ההגנה נטען כי במהלך פגישה שהתקיימה בין רינה מטעם הנתבעת 1 למנחם מטעם התובעת, יידעה אותו רינה "כי ישנו הליך משפטי התלוי ועומד כנגד הנתבעים, בגין הפעלת האולם ללא רישיון עסק, וכן כי הנתבעת 1 מצויה מזה כשנה בעיצומו של הליך פרוצדוראלי מול העירייה לקבלת רישיון עסק לאולם האירועים" (סעיף 13).
ואולם, בניגוד לטענה הנ"ל בדבר הליך המתנהל מול העיריה "מזה כשנה" (מאי 2006 לערך- א.כ) לצורך קבלת רישיון, לכתב ההגנה צורפה בקשת הנתבעת 1 לרישיון עסק אשר הוגשה לעיריה, וזו נושאת את התאריך 27/3/07, כלומר כחודשיים בלבד לפני ניהול המשא ומתן עם התובעת.
זאת ועוד, בתצהיר עדותה של רינה שינו הדברים את צורתם כאשר לדבריה אמרה למר מזור שהנתבעת 1 מצויה מזה כשנה "בעיצומן של הכנות לקבלת רישיון עסק לאולם האירועים".
לא זו אף זו, בעוד שבכתב ההגנה נטען כי הנתבעת 2 יידעה את מנחם על קיומו של הליך משפטי בלבד, בתצהירה טענה הנתבעת 2 כי ציינה בפני מר מזור "... כי ישנו הליך משפטי... ושבמסגרתו ניתנה ביום 9.5.07 הכרעת דין בה הורשענו בעבירות שיוחסו לנו על פי הודאתנו (ניהול עסק ללא רישיון) וכי התיק נקבע לגזר דין ליום 10/10/07".
אלא, שבחקירתה הנגדית לא חזרה רינה על דבריה אלו וטענה אך ורק על גילוי בדבר הגשת כתב האישום (עמ' 38 לפרוטוקול).

בנוסף, בניגוד לנטען על ידם בדבר פגישה בין רינה למנחם בלבד, נטען בתצהירו של אלברט כי גם הוא היה נוכח בפגישה זו, וכפי שציין בתצהירו, לאחר שאישר את הפירוט הנ"ל הנטען בתצהירה של רינה:"... יודגש כי אני נכחתי בעת הפגישה במהלכה גב' רוזנצוייג ציינה את האמור בפני מר מזור" (סעיף 14 לתצהיר אלברט).
סבורני כי מדובר בסתירות מהותיות המדברות בעד עצמן ומחזקות את מהימנות גרסת הנתבעים והמשקל הנמוך שיש לייחס לעדותם. לא למותר לציין, כי מלבד הסתירה שבין כתב ההגנה לבין תצהירו של אלברט, הרי שאף בתצהירה של רינה לא נאמר דבר בנוגע לנוכחות הנטענת של אלברט בפגישה שבה כביכול עודכנה התובעת על ההליך המשפטי, ואף בכך יש לחזק המסקנה כי לא היו דברים מעולם, וכי לא ניתן ליחס משקל של ממש לגרסה העובדתית של הנתבעים בתצהיריהם בנוגע לעמידה בדרישת הגילוי.

י) אם לא די בכל האמור לעיל, חקירותיהם הנגדיות של הנתבעים הוסיפו וחשפו את הכזב שבגרסתם. בעוד שבכתב ההגנה צוין כי רינה יידעה את מנחם מזור, בתצהירי הנתבעים ציינו שניהם "מר מזור מנהל ובעלים מטעם התובעת" מבלי לנקוב בשם הפרטי.
משנשאלה רינה בחקירתה הנגדית מיהו אותו "מר מזור" המצוין בתצהירה כמי שבפניו ציינה במפורש את העובדות הטעונות גילוי, לא זו בלבד שלא ידעה להשיב על שאלה זו, אלא שבתשובתה אף חשפה לראשונה גרסה חדשה לחלוטין:
"ת. לא זוכרת או אבי או מנחם. אבל בפגישה הראשונה ישבו כולם וכולם שמעו.
ש. מי עוד היה כאן, היית לבד כאן. באותה פגישה שאת מדברת בסעיף 9.
ת. זה במהלך ולקראת. ז.א. היו כמה פגישות. פגישה ראשונה כולנו ביחד. לפחות פעמיים אמרתי להם והם ידעו שיש הליך נגדי. אני אמרתי למשפחת מזור ולחיים זיני בפגישה הראשונה. חיים זיני ידע על זה בפגישה הראשונה...".
ובהמשך:
"... בפגישה ראשונה שהיתה שנכחו כולם במרפסת של האולם, והיו אני, בבי (כינוי של אלברט - א.כ), חיים זיני, מזור מנחם ומזור אבי. אז אמרתי להם על כתב האישום.
ש. ז.א. מה שכתוב בסעיף 9 לתצהיר וסעיף 13 לכתב ההגנה הוא לא נכון.
ת. (העדה מעיינת ולא משיבה)" (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 13-30).

עינינו הרואות, גרסתה של רינה בתצהירה לא עמדה בחקירתה הנגדית, ממנה התחוור כי היא כלל אינה יודעת למי היא גילתה את אשר גילתה; עלתה גרסה חדשה בנוגע ל"פורום" שבו נעשה הגילוי; ואף באשר לתוכן הדברים שנאמרו - העדה לא חזרה על הפירוט הנטען בתצהיר בנוגע להכרעת הדין ולמועד גזר הדין שנקבע, אלא העידה על גילוי בדבר הגשת כתב האישום בלבד (ר' גם דבריה בחקירתה החוזרת עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 15-22).
כך, גם אלברט בחקירתו הנגדית לא ידע להשיב מיהו מר מזור המצויין בתצהירו כמפורט לעיל: "... זה או אבי או מנחם... אני אמרתי שאני לא זוכר, אבל יכול להיות שגם זיני היה נוכח. התייחסנו לאבא ולבן כגוף אחד" (עמ' 51 לפרוטוקול), ולא היה בפיו מענה ענייני בעניין הסתירות השונות שעלו מן הדברים.


יא) מעבר לעובדה הבסיסית ולפיה עדויות הנתבעים לא היו אמינות בעיני, וזאת בלשון המעטה, הרי שהן סותרות לחלוטין את השכל הישר ולפיו כאשר אנשי עסקים מבקשים לשכור נכס לצורך הפעלת אולם אירועים, אין כל סיבה הגיונית ולפיה הם ישכרו דווקא נכס אשר ידוע בעת ניהול המשא ומתן או בעת חתימה על ההסכם, כי הרשות המקומית הרלוונטית מסרבת להעניק לו רישיון עסק ואף מעמידה לדין את מי שמפעילים באותה עת את אולם האירועים. בהחלטה שכזו אין כל היגיון כלכלי או היגיון אחר.

יב) לשון ההסכם אשר נחתם בסופו של דבר בין הצדדים אף היא תומכת בגרסתה של התובעת. בהסכם המכר (נספח ד' לכתב התביעה) לא נכתב דבר וחצי דבר באשר לקיומו של תיק פלילי המתנהל בנוגע להוצאת הרישיון.
אם אכן התובעת ו/או עורך הדין מטעמה היו מודעים לאותו הליך, ממילא היה זה אינטרס של הנתבעים להכניס את הנושא להסכם על מנת שיהיה ברור כי התובעת בלבד אחראית לבחירתה לרכוש את הזכויות ,חרף המצב המשפטי הבעייתי וההיתכנות לכך שיינתן צו לסגירת האולם בתוך טווח של כחמישה חודשים ממועד המשא ומתן (מאי 2007), וזאת לנוכח הרשעת הנתבעים על פי הודאתם והמועד שנקבע למתן גזר הדין (אוקטובר 2007), אשר כבר היה ידוע לנתבעים כשבועיים לפני חתימת ההסכם.
והנה, לא זו בלבד שלא נאמרה מילה וחצי מילה בהסכם בנוגע לעובדה שהעירייה מסרבת להוציא רישיון עסק לנתבעת 1 ואף מנהלת הליך פלילי בנוגע לעניין זה, אלא שבסעיף 3.1 להסכם, הנתבעת 1 מצהירה כמוכרת, כי אין כל מניעה משפטית ו/או אחרת במכירת זכויות ההפעלה על ידי צד ג' ואין כל תביעה תלויה ועומדת כנגד המוכרת בקשר לזכויות ההפעלה. הרי מדובר בהצהרה שלא ניתן לכנותה אלא שקרית, בהיותה סותרת לחלוטין את המצב העובדתי.
זאת ועוד, בסעיף 8 להסכם התחייבה המוכרת- הנתבעת 1 "... להשלים הטיפול לצורך קבלת רישיון עסק, הכל בתוך 60 (שישים) ימים ממועד החתימה על הסכם זה", וזאת מול הגורמים המפורטים בסעיף: משטרת ישראל, איגוד ערים לכיבוי אש, משרד הבריאות ומחלקת התברואה בעירייה.

ובסעיף 9 להסכם נקבע כי: "לאחר מילוי כל התחייבויותיה של המוכרת, ככל הנוגע להשגת האישורים המתאימים הדרושים לצורך קבלת רישיון העסק, תפנה הקונה אל מחלקת רישוי עסקים לצורך הנפקת רישיון העסק".

אף סעיפים אלו, שעניינם באופן שבו יטופל הנושא הפרוצדורלי של הנפקת הרישיון והאישורים הנצרכים לכך, אינם מאזכרים ולו ברמז את המכשול היסודי הניצב במלוא התוקף בדרך להשגת רישיון עסק להפעלת אולם האירועים נשוא ההסכם, כפי שידוע וגלוי לנתבעים בלבד.

יג) בתצהיריהם טענו הנתבעים כי הנתבעת 1 לא היתה מיוצגת במהלך המשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם וכי התובעת ונציגיה ביודעם כי כן "ניצלו זאת כדי לנסח את ההסכם באופן שאינו משקף את הדברים לאשורם, כמו למשל - הם בחרו שלא לציין בהסכם את העובדה אותה הם ידעו היטב, שהוגש כתב אישום כנגד הנתבעים בגין הפעלת האולם ללא רישיון עסק, עובר לחתימת הצדדים על ההסכם ביניהם" (סעיף 17 לתצהיר רינה, סעיף 22 לתצהיר אלברט).

אין כל ממש בטענה זו ודינה להידחות.
הסכם המכר נערך על ידי עו"ד ארנון בן עמרם, מי ששימש באותה עת כעורך דינה של התובעת בלבד. עו"ד בן עמרם שלח לנתבעים בפקס, ביום 17/5/07 את טיוטת ההסכם לעיונם והערותיהם טרם חתימתו (נספח ד'1 לתצהירי התובעת).
ב - 19/5/07 שלחו הנתבעים לעו"ד בן עמרם פקס ובו רשימה בכתב יד של תיקונים אותם מבקשים הנתבעים להכניס להסכם. על פי עדותה של רינה, מדובר ככל הנראה בכתב ידה של הפקידה שלה (הרשימה - נספח ד'2 לתצהירי תובעת).

כך למשל, ניתן לראות כי רינה ביקשה לבצע תיקון לסעיף 10 בטיוטת ההסכם ושבו ייכתב: "לאחר מילוי כל התחייבויותיה של המוכרת להשגת האישורים המתאימים לצורך קבלת רישיון העסק, יפעל הקונה לצורך השגת רישיון ממינהל ההנדסה לצורך הנפקת הרישיון".
תיקון זה לא הוכנס להסכם בסופו של דבר, אולם מכל מקום ברי כי הסכם המכר החתום הוא פרי משא ומתן ומשקף את המוסכם על שני הצדדים, כאשר חלק מהערות הנתבעים התקבלו וחלק לא. לו היה שמץ של אמת בטענתם הנ"ל של הנתבעים, הרי שהדבר היה בא לידי ביטוי ברשימת ההערות והתיקונים המבוקשים ביחס לטיוטת ההסכם, בדמות סעיף לפיו התובעת מצהירה כי ידוע לה שהוגש כתב אישום נגד הנתבעים בעניין דנן, אלא שאין כל דרישה כזו מצד הנתבעים, ולא בכדי.

רינה אישרה בחקירתה הנגדית כי "זה נכון שלא ביקשתי בדף הערות שיוסיפו את ההליך שהיה נגדי", אולם לא היה בפיה כל הסבר ענייני לכך ולשאלת ב"כ התובעת מדוע לא ביקשו הנתבעים להוסיף סעיף כנ"ל, השיבה: "עורך הדין לא ייצג אותי אלא אותם" (עמ' 39 לפרוטוקול ש' 8-9; עמ' 40 ש' 5).
הפכפכותה של גרסת הנתבעים באה לשיאה כאשר ביחס לטרונייתם הנ"ל בדבר "ניצול" היותם בלתי מיוצגים (סעיף 22 לתצהיר אלברט), נשאל הנתבע 3 נשאל מדוע לא ביקשו להוסיף את ידיעת התובעת על כתב האישום להסכם המכר, או אז השיב בסתירה מוחלטת לאמור בתצהירו: "זה לא צריך להיות כתוב. למה שזה יהיה כתוב. הכל היה נגד החברה שלנו ונגדנו באופן אישי" (עמ' 51 לפרוטוקול ש' 24-27).
ומשהופנה לסעיף הרלוונטי בתצהירו ונשאל "אם זה לא היה צריך, על מה אתה מתלונן שזה לא נרשם" השיב:"... והבהרנו במשך כל השלבים של הפגישות שאנו נמצאים שיש נגדנו כתב אישום. זה שלא הכניסו את זה להסכם..." (עמ' 51 לפרוטוקול ש' 28-31).

דומה, כי הדברים מדברים בעד עצמם. אין כל אמת בטענת הנתבעים בתצהיריהם, כמצוטט לעיל, לפיה כביכול הסכם המכר אינו משקף את הסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי במהלך המשא ומתן. ההסכם משקף את הדברים לאשורם והעובדה שאין בו כל אזכור בעניין כתב האישום שהוגש איננה אקראית ומלמדת כי גילוי כנ"ל אכן לא נעשה. כמו כן, העובדה שהתיקון המבוקש על ידי הנתבעים ביחס לנושא הפנייה למינהל ההנדסה לא הוכנס להסכם מצביעה בבירור על כך שאין כל בסיס לטענת הנתבעים לפיה התובעת התחייבה לטפל בעצמה בהליך הנדרש מול מינהל ההנדסה (עמ' 44 לפרוטוקול ש' 22; עמ' 52 ש' 20-27; סעיף 28 לסיכומי הנתבעים).

לא למותר לציין בהקשר זה, את העובדה שהנתבעים בחרו שלא להכניס לתמונה עו"ד מטעמם. לדבריו של אבי, עו"ד בן עמרם הדגיש בפני הנתבעים כי הוא מייצג רק את הקונים בהסכם המכר (כמצוין בסעיף 26 להסכם), וביקש מהם להביא עו"ד מטעמם, אולם הם השיבו שאין צורך בכך (סעיף 10 לתצהירו). מסיבה זו אף התווסף סעיף 26 להסכם, המציין את הדברים למען הסר ספק, סעיף אשר לא הופיע בטיוטת ההסכם.
כן העיד על כך מנחם בתצהירו ובחקירתו הנגדית "...ורינה אמרה שאין צורך. במשרד של עו"ד בן עמרם. אני שמעתי את זה במו אזני..." (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 19-22).
סבורני כי יש ממש בטענת התובעת, לפיה העובדה שהנתבעים כאנשי עסקים נמנעו במכוון מייצוג משפטי בקשר עם ההסכם דנן, אינה עניין של מה בכך, וכי הסבר אפשרי לכך יכול להיות רצונם להביא לסיום מהיר של המשא ומתן וחתימה על הסכם המכר לנוכח המידע המהותי שהסתירו מן התובעת (סעיף 10 לתצהיר אבי; סעיף 10 לתצהיר מנחם; סעיפים 64-65 לסיכומי התובעת). כך או כך, בחירתם זו רק מעצימה את מופרכותה של הטענה בתצהירם לעניין היותם כביכול הצד "החלש" אל מול התובעת המיוצגת ע"י עו"ד בן עמרם.

יד) אין גם ממש בטענת הנתבעים ולפיה, התובעת לא פעלה כמתחייב ממנה להוצאת רישיון עסק על שמה סמוך לאחר החתימה על ההסכם ו"מרגע כניסתה למושכר" (ר' למשל, סעיפים 24 ו- 25 לתצהירה של רינה וכן סעיפים 22, 29 ו- 30 לתצהירו של אלברט).
לשאלת ב"כ התובעת היכן בהסכם מופיעה התחייבות של התובעת לפנות לעירייה מיד לאחר ההסכם, הודה אלברט בחקירתו הנגדית כי אין כל התחייבות כנ"ל בהסכם, ואף הודה כי לא יכולים היו להתחייב לפנות לעירייה טרם שיהיו בידם האישורים הנדרשים:
"הם היו צריכים לכתוב את זה ולא אני. זה מה שהם התחייבו. הם התחייבו בעל פה. ברור שהם התחייבו בעל פה שזה אחרי שהם יקבלו את כל האישורים הם יפנו לעירייה. הם לא יכלו לגשת מיד לפני שהם יקבלו את האישור" (עמ' 53 לפרוטוקול ש' 12-17; ההדגשה שלי- א.כ.).
זאת ועוד, אלברט העיד בעצמו כי לא פועלים באופן שבו מגישים בקשה לרישיון עסק מיד לאחר שנחתם הסכם (עמוד 48 לפרוטוקול ש' 1-3). גם הנתבעת 1 כאשר שכרה את האולם הגישה בקשה לקבלת רישיון עסק רק בחלוף כשנה. (הסכם השכירות נחתם ביום 28/2/06 והבקשה לרישיון עסק שהגישה הנתבעת 1 היא מיום 27/3/07, נספח א' לתצהירי הנתבעת).
יתירה מזו, רק ביום 17/12/07 השיגה הנתבעת 1 את האישור האחרון מבין האישורים שהתחייבה להשיג על פי סעיף 8 להסכם (סעיף 21 לתצהירה של רינה, סעיף 26 לתצהיר אלברט), כך שלפני שהתקבלו כל האישורים, בכלל לא יכלה התובעת לפנות לעירייה לצורך קבלת רישיון (ר' עדותו של אלברט בעמוד 53 לפרוטוקול ש' 15 -16).
וממילא, כחודשיים לפני שהתקבלו האישורים, עוד ביום 10/10/07, ניתן גזר הדין נגד הנתבעים וניתנו הצווים אשר לא רק אוסרים על הנתבעים לנהל במקום עסק של אולם אירועים אלא אוסרים על כל אדם אחר לנהל עסק כנ"ל באותו מקום. כך שברור שלאחר דצמבר 2007, כאשר כבר תלוי ועומד גזר דין ובו צו סגירה למקום, אין כל יסוד לטענה לפיה התובעת "אשמה" בכך שלא השיגה רישיון עסק על שמה.

לסיכום עניין זה:
טו) ממכלול הראיות הוכח כי הנתבעת 1 והנתבעים 2-3 שניהלו את המשא ומתן מטעמה, הפרו את חובת הגילוי אשר היתה מוטלת עליהם כלפי התובעת ולא יידעו אותה בדבר הבעייתיות הכרוכה בקבלת רישיון ובעובדה שתלוי ועומד הליך פלילי ואף גזר דין ובו צו סגירה לעסק.
משהסתירו הנתבעים עובדות מהותיות אלו, הן במהלך המשא ומתן בטרם נחתם ההסכם והן לאחר חתימת ההסכם, הם פעלו בחוסר תום לב ובניגוד להוראות סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים.
במחדלם זה אף גרמו להטעיית התובעת, אשר הוכח כי לא היתה מתקשרת בהסכם דנן לרכישת זכויות ההפעלה של האולם מהנתבעת 1, אילו ידעה כי הן למעשה "ריקות מתוכן", לנוכח צו הסגירה המרחף על האולם.

לא למותר להדגיש, כי חוסר תום הלב במקרה דנן הינו קיצוני ובולט, לנוכח העדויות שנשמעו מטעם התובעת ולפיהן לא רק שלא ננקטה פעולה אקטיבית של גילוי מצד הנתבעים, כפי שהדין מחייב, אלא שהללו אף הציגו באופן אקטיבי מצג שאין בינו ובין המציאות ולא כלום. זאת, באופן של זריית חול בעיני נציגי התובעת על מנת למנוע מהם אפשרות של גילוי העובדות האמיתיות ביחס לזכויות ההפעלה של האולם המוצעות למכירה, וכפי שהוכח בפנינו הם עשו זאת בהצלחה. כך למשל, המצג לפיו קבלת הרישיון צפויה להתרחש בעתיד הקרוב, בטווח של "חודש חודשיים" וכך גם ההסבר המנומק שהוצג לאבי, מדוע לא כדאי ואין טעם שיפנה בעצמו למחלקת רישוי עסקים בעירייה, כפי שתיכנן לעשות, ומדוע פנייה שכזו רק תעכב ותשבש את סדר הדברים.
חוסר תום הלב, הופגן באופן בוטה באירוע שבו הנתבעים הגיעו אל התובעת ביום 25/12/07, ונטלו את יתרת התשלום על פי ההסכם - שיקים על סך 77,520 ₪. זאת, חודשיים וחצי לאחר שניתן כבר גזר הדין הכולל את הצו המוחלט של סגירת האולם, כלפי כולי עלמא, ולא כלפיהם בלבד, ושוב, מבלי לומר דבר לתובעת בנוגע לגזר הדין (ר' הודאת הנתבע 3 בעמ' 50 לפרוטוקול ש' 9-12), ותוך הבטחת שווא שהרישיון צפוי להינתן בוועדה שהתכנסותה קרובה, וכי רצוי שהתובעת לא תיגש לעירייה עד לאחר מועד זה.

בנוסף, ישנה אחריות חוזית בגין הפרה יסודית של הסכם המכר עצמו - סעיפים 8,3, ו-9 אשר עניינם מפורט לעיל ואין טעם לחזור על הדברים. כפי שטענה התובעת, אכן מדובר בסעיפים שלגביהם הוסכם על הצדדים (סעיף 18 להסכם) שהם יסודיים ואשר הפרתם מהווה הפרה יסודית של ההסכם. השאלה האם יש לפסוק את הפיצוי המוסכם במקרה דנן, תידון בהמשך.

10. לעניין חיובם האישי של הנתבעים
בנוסף לחיובה של הנתבעת 1, הצד הישיר להסכם המכר, יש מקום במקרה דנן להטלת חבות אישית של רינה ואלברט כלפי התובעת, וזאת מכוח מודל האחריות האישית של נושאי משרה בחברה, השונה, כידוע, ממודל הרמת מסך ההתאגדות של החברה.

לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 9916/02 אהרן נ' שולדר חברה לבניה בע"מ, פסקה 42 5.2.2004:
"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו...".

באשר למודל האחריות האישית, קובעת ההלכה הפסוקה כי:
"... נושא משרה בתאגיד אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה המנוגד להוראות הדין החלות עליו כלפי אדם אחר ... ... עמד על האחריות האישית של נושא משרה בחברה, אשר מנהל משא ומתן שלא בתום לב לקראת כריתתו של חוזה, בית משפט זה בע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 725-726 (1981) ... ... אם כן, מודל האחריות האישית קובע כי לנושא משרה בחברה אין חסינות להפרת חובה בדין שביצע באופן אישי אך משום שהינו אורגן של החברה. פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יהיה חייב בהתאם לכללים הקובעים חבות זו (ראו ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם, פ"ד נט(3) 66, 74-77 (2004)).
בענייננו "שלוח, המנהל בשם שולחו הגלוי משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עם צד שלישי, חייב - יחד עם שולחו - לנהוג כלפי הצד השלישי בדרך מקובלת ובתום-לב. משלא עמד בחובתו זו, תוטל על השלוח אחריות לפי סעיף 12 לחוק, וזאת ... גם אם הצד לחוזה הוא השולח ולא השלוח" (דיון נוסף פנידר, עמ' 704. ראו גם ... ... ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי ([], 1.8.2010); ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003))" (עניין רפאלי, לעיל, פסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן; ההדגשה אינה במקור - א.כ).

בענייננו, הוכח כי הנתבעת 2 והנתבע 3 גם יחד ניהלו את המשא ומתן מטעם הנתבעת 1 ובהתאם למסקנה אליה הגעתי לעיל, הוכח גם כי עשו זאת תוך הפרת חובת תום הלב וחובת הגילוי המוטלת עליהם בדין כלפי התובעת, ולפיכך ניתן לחייבם בחבות אישית.
ממילא, ברי כי אין כל יסוד לטענת הנתבע 3 לפיה דין התביעה נגדו להידחות מחמת היעדר יריבות או היעדר עילה (ר' סעיפים 7-13 לסיכומי הנתבעים).
אף הטענה כי אין לחייב את הנתבע 3 מאחר ששימש כמנהל בנתבעת 1 ואיננו בעל מניות בה, הינה חסרת נפקות בהקשר זה, שכן מודל הטלת אחריות אישית אינו מוגבל לבעלי מניות בחברה בלבד, אלא כאמור לעיל מתייחס גם לנושאי משרה בחברה (ר' סעיפים 7-13 לסיכומי הנתבעים).

יצויין רק בתמצית, כי הנתבע 3 אישר בחקירתו הנגדית שהוא השתתף במשא ומתן, אלא שלא בכל הפגישות, ולדבריו טיפל בכל נושא הרישיונות הן במהלך המשא ומתן והן בפרק הזמן שלאחר חתימת ההסכם (עמ' 45 לפרוטוקול ש' 9-10).
מעבר לעובדה שהיותו של הנתבע 3 שותף פעיל במשא ומתן הוכח בעדויות התובעת שהינן מהימנות עליי, אף דבריהם של הנתבעים עצמם בחקירותיהם בבית המשפט תומכים במסקנה האמורה.
כך, למשל, תיאורה של הנתבעת 2 בחקירתה החוזרת את הפגישה הראשונה עם נציגי התובעת:
"... היתה פגישה ראשונה שנכחו מנחם, אבי, חיים זיני, אני ובבי (כינוי לנתבע 3- א.כ). סיפרנו להם על המקום ועשינו להם סיבוב. הסברנו להם שיש נגדנו כתב אישום ואני בתוך תהליך להשיג רישיון ובכל זאת אני מוכרת, והם ידעו על זה כולם וכולם שמעו על זה..." (עמ' 44 לפרוטוקול ש' 18-20).

וכן, דבריו של הנתבע 3 בחקירתו הנגדית:
"היה פגישה ראשונה שכולם נכחו בה וגם אני ושם הודענו על כתב האישום. היתה עוד פגישה אחת שגם אני הייתי נוכח... שאמרנו מפורשות... גם אחרי הכרעת הדין הייתי נוכח ואמרתי להם. לשלושתם" (עמ' 51 לפרוטוקול ש' 18-21).

יוער, כי בכל הנוגע לנתבעת 2, הרי שחיובה האישי נובע אף מהיותה חתומה על הסכם המכר כערבה בערבות אישית לכלל התחייבויות החברה.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להידרש לטענה הנוספת שהועלתה ולפיה יש לחייב את הנתבעת 2 מכוח דוקטרינת הרמת מסך. יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט ג'ובראן בעניין רפאלי הנזכר לעיל:
"בשולי הדברים יוער כי ראוי להעדיף את מודל האחריות האישית על פני מודל הרמת המסך במקרים בהם רוצים לבחון הטלת אחריות על בעלי מניות בחברה. יש לבחון בראש ובראשונה שימוש במודל האחריות האישית ורק לאחר מכן פניה למודל הרמת המסך (ראו חביב-סגל, עמ' 344; אירית חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז 197 (תשנ"ב)...".

סיכומו של דבר - הנתבעת 1, הנתבעת 2 והנתבע 3 אחראים כלפי התובעת, יחד ולחוד, בגין העילות האמורות.

11. סוגיית הנזק והפיצויים
א) בטרם אפנה לבחון את סוגיית הנזק והפיצויים, ראוי להזכיר בשלב זה כי התובעת הפעילה את אולם האירועים מיום 20/5/07 ועד וכולל יום 13/7/08, כלומר, כ- 14 חודשים בלבד מתוך 24 חודשים שבהם היתה אמורה להפעילו על פי הסכם המכר.
עוד אציין, את השתלשלות העניינים העובדתית הנוגעת לאולם האירועים דנן לאחר סגירתו ביום 14/7/08:
ביום 25/5/09 ניתן היתר בנייה מתוקן כך שגם על פיו יהיה האולם מאושר לשימוש כאולם אירועים, וזאת לאחר שחב' אליאח הגישה בקשה לתיקון היתר הבנייה המקורי בהתאם לדרישת העירייה (נספח כ"ה לתצהירי התובעת).
ביום 23/6/09 נחתם הסכם שכירות חדש בין התובעת לבין חב' אליאח לפיו שכרה התובעת את האולם לתקופה של 12 חודשים, כאשר החזקה במושכר התקבלה ביום 15/6/09 (הסכם השכירות - נספח כ"ו לתצהירי התובעת).
ביום 29/7/09 הונפק על ידי העירייה היתר זמני לניהול העסק של אולם האירועים (נספח כ"ז לתצהירי התובעת) ומאז התובעת מפעילה את האולם בשם המסחרי "קיטרו בגן".
ביום 28/6/10 קיבלה התובעת רישיון עסק קבוע להפעלת אולם האירועים, בתוקף עד ליום 31/12/2013 (נספח כז1 לתצהירי התובעת).

ב) הנפגע מהפרת חוזה זכאי לתרופות בהתאם לסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן: "חוק התרופות"):
"הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה". (הדגש אינו במקור-א.כ).

סעיף 10 לחוק התרופות מעגן את הזכות לפיצויים:
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". נזק, מוגדר בסעיף 1 לחוק הנ"ל: "לרבות מניעת רווח".

"נפגע, התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)... חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו... בהגשמת הזכות לפיצויים, על-פי סעיף 10 לחוק התרופות, נוהגים להבחין בין שני שלבים. השלב הראשון עניינו קביעת היקפו ומידתו של הנזק, שבגין התרחשותו אחראי המפר. זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים, שנגרמו על-ידי ההפרה (בחינת הסיבתיות), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות). משאותר הנזק, אשר בגין התרחשותו אחראי המפר, בא מקומו של השלב השני, אשר עניינו קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנתבע בגין הנזק שנגרם לו. זוהי שאלה של שומה וכימות (QUANTIFICATION), אשר במסגרתה יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף, שיש בהם כדי לפצות את הנפגע" (דעת הרוב בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 807-806)" (ההדגשה אינה במקור - א.כ.) (ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, תק-על 2006 (1) 1549).

ג) לאחר שהכרעתי כי הסכם המכר אכן הופר על ידי הנתבעת 1 וכן הופרו חובות תום הלב והגילוי על ידי הנתבעים, יש לבחון האם מתקיימים היסודות הנדרשים בהתאם לסעיף 10 לחוק התרופות, סיבתיות וצפיות. בהמשך, קביעת שיעור הפיצויים להם זכאי התובע, כפופה לעמידתו בחובה המוטלת עליו להניח את התשתית העובדתית הנדרשת ולהוכיח במידת ודאות סבירה את גובה הפיצוי הנתבע (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809-808).

בענייננו, מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הנזקים השונים שנגרמו לתובעת בשל סגירת אולם האירועים בעיצומה של תקופת חוזה השכירות עליו חתמה עם בעלי האולם, לבין הפרת הסכם המכר על ידי הנתבעת 1 במצגיה הכוזבים בסעיף 3 להסכם, כמו גם אי גילוי העובדות המהותיות על ידי הנתבעים וניהולם בחוסר תום לב את המשא ומתן עובר לחתימת הסכם המכר.

ד) מבחן הצפיות הוא מבחן של סיבתיות משפטית, ובגדרו יש לברר אם בעת כריתת החוזה צפה המפר, או למצער חייב היה לצפות, כי במקרה של הפרה יתרחש נזק מסוגו של הנזק שהנפגע תובע בגינו פיצוי. אף התשובה לשאלות הללו במקרה דנן הינה חיובית, אין ספק כי בעת כריתת ההסכם עם התובעת, וביודעם את המצב המשפטי העגום של זכויות ההפעלה לאולם האירועים, שהן הן מושא הסכם המכר, היה על הנתבעים לצפות את הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מאי גילוי העובדות הקריטיות הידועות רק להם וכתוצאה מהפרת הנתבעת 1 את התחייבויותיה על פי ההסכם.

עוד יוזכר בהקשר זה העיקרון הבסיסי בדיני התרופות ולפיו נפגע מהפרה זכאי לבחור תרופות ולצרפן כרצונו (סעיף 2 לחוק התרופות), אך אין לצרף תרופות שסותרות מהותית זו את זו, ואין לאפשר כפל תרופה (ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ, פ"ד לט (3) 85, 96,; ע"א 1846/92 לוי נ' מבט בניה בע"מ, פ"ד מז(4) 49, עמ' 55).

12. בחינת רכיבי התביעה:
א) אני מאשרת את רכיב התביעה בדבר תשלום הוצאות ששילמה התובעת למזמינים עקב ביטול אירועים.
הוכח כי התובעת אכן שילמה את ההוצאות הנטענות עקב ביטול שני אירועים (ר' סעיף 52 לתצהיר אבי; ס' 20 לתצהיר גילי; נספח טז4 לכתב התביעה):
אירוע אחד היה אמור להיערך ביום 14/7/08 (הסכם ההזמנה מ-12/5/08 נספח 2א לתצהיר גילי), הועבר לנוכח סגירת האולם לאולמי "רסיטל" שבתל אביב, והתובעת נאלצה לפצות את בעל האירוע בתשלום סך כולל של 18,216 ₪, מתוכם 17,316 ₪ לאולמי רסיטל (חשבונית - נספח 2ב) ו- 900 ₪ לחברת ההסעות "טיולי גילי" עבור הסעת האורחים מהרצליה לת"א (חשבונית - נספח 2ג).
האירוע הנוסף שבוטל, אמור היה להיערך ביום 17/7/08 (הסכם הזמנה מיום 7/4/08 - נספח 3א), ובגין הביטול שילמה התובעת למזמין פיצוי בסך 1,000 ₪ (העתק השיק על הסך האמור - נספח 3ב).
סך הכל עומדות ההוצאות הנ"ל על סך 19,216 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה - 20,765 ₪ (תדפיס חישוב השערוך - נספח יז2א לתצהירי התובעת).

ב) באשר להוצאות פרסום וקידום מכירות
התובעת צירפה אסמכתאות המעידות על תשלומים לספקי תקשורת שונים בגין פרסומים שביצעה לאולם האירועים דנן בסך של 95,558 ₪ בצירוף שיערוך מיום תשלומו של כל תשלום בגין הפרסומים ועד להגשת התביעה בסך 13,840 ₪ (פירוט שערוך - נספח יז3 לכתב התביעה) ובסך הכל - 109,398 ₪ ומע"מ (חוות דעת רו"ח מני; נספח 1 לתצהירי התובעת - פירוט הוצאות והעתקי חשבוניות מס).
אמנם, כל החשבוניות המצורפות לחוות הדעת הן מתאריכים שבתקופת הפעילות של התובעת באולם, כפי שאישר גם רו"ח מני בעדותו (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 27-29) וכפי שעולה מנספח יז3 - מדובר בפרסומים החל מחודש יוני 2007 ועד 1/7/08.
כלומר, התובעת נהנתה במידה מסוימת מהפרסומים עד למועד סגירת האולם ב-14/7/08 - חלק מהאירועים שהגיעו לתובעת בעקבות הפרסום, התקיימו בפועל ובמובן זה ההוצאות עבורם לא ירדו לטמיון לחלוטין. יחד עם זאת, אינני מסכימה עם טענת הנתבעים ולפיה פירות הפרסום הם בסמוך למועד הפרסום בלבד ומשכך, אליבא דידם, יש לקבוע כי התובעת קיבלה את מלוא התמורה עבור הפרסומים וכי הנזק הנטען ברכיב זה הינו מופרך (סעיפים 78-79 לסיכומיהם).

ראשית, פרסומים שנעשו בחודשים הסמוכים למועד סגירת האולם ודאי ירדו בחלקם לטמיון שכן לא היה עוד אולם אירועים שיכול ליהנות מפירות הפרסומים הללו ולערוך אירועים בתאריכים עתידיים שונים מעבר ל- 14/7/08.
שנית, לנוכח העובדה שזכות ההפעלה של האולם שרכשה התובעת מהנתבעת 1 כללה את הזכות להשתמש בשמו "לקאסה בעיר" (סעיף 45 לתצהירי התובעת; עדות הנתבעת 2 בעמ' 44 לפרוטוקול ש' 1-3), יש ממש בטענת התובעת לפיה "אפקט" הפרסום ירד לטמיון עם סגירת האולם בצו בית המשפט. שכן, סגירה בנסיבות אלו וביטול האירועים פגעו במוניטין ובאמינות של האולם, וכאשר הוא נפתח על ידה מחדש בשנת 2009, נאלצה התובעת "לברוח" מהשם הקודם ו"לבנות" שם מסחרי חדש" קיטרו בגן" (ס' 52ג לתצהיר אבי; ס' 18-19 לתצהיר גילי).

אשר על כן, ניתן היה לאשר מחצית מסך ההוצאות שהוציאה התובעת עבור פרסום, אולם בשים לב לכך שאני פוסקת לתובעת פיצוי בגין אובדן רווח- פיצויי קיום; אזי פסיקת פיצוי בגין פרסום האולם משמעה פסיקת פיצויי הסתמכות, וזו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם פיצויי קיום. לפיכך, אין מקום לפסוק לתובעת סכומים בגין רכיב תביעה זה.

לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בספרם של ג' שלו וי' אדר, דיני חוזים - התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2009) (להלן: "שלו ואדר"), עמ' 87:
"... לא ניתן לצרף לתביעת פיצויים על כלל נזקי ההפרה (פיצויי קיום מלאים) תביעה לפיצוי על נזקי ההסתמכות על החוזה, כולם או מקצתם. צירוף כזה לא זו בלבד שהוא מנוגד לסייג הסתירה המהותית - אלא שיש בו גם משום הענקת כפל תרופה לנפגע. הכפילות נעוצה בחפיפה המתקיימת בין אינטרס ההסתמכות לבין אינטרס הקיום. חפיפה זו פירושה כי הגנה על אחד מאינטרסים אלה מספקת בעקיפין גם הגנה - מלאה או חלקית- על האינטרס האחר".

ג) באשר לפיצויי קיום - אובדן רווח
אובדן רווח מאירועים שהוזמנו ובוטלו כתוצאה מסגירת האולם:
ביטול חוזה כדין בשל הפרתו אינו שולל את זכותו של הנפגע לקבלת פיצויי קיום על הרווח שנמנע ממנו בשל אותה הפרה.
לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 8946/04 Distribution Warner Bross. International Television נ' רו"ח צבי יוכמן נאמן ומנהל מיוחד של תבל תק-על 2010 (3) 1001, 1006:

"... העובדה שחוזה בוטל על ידי הנפגע, ועקב כך צמחה חובת השבה, אינה גורעת מזכותו של הנפגע לתבוע פיצויים בגין הפרת החוזה, כולל פיצויי קיום. פיצויי קיום נועדו להציב את הנפגע בנקודה בה הוא היה אלמלא הופר החוזה. בכך באה לידי ביטוי ההגנה שפורש המשפט על אינטרס הציפייה של צדדים לחוזה...".

התובעת הוכיחה את צפי ההכנסות מאירועים שהוזמנו לתאריכים שונים לאחר מועד סגירת האולם, ואשר עם סגירתו נאלצה לבטלם, להחזיר למזמינים השונים מקדמות ששולמו על ידם ולהפסיד את הרווח שהיה צפוי לה מעריכת האירועים הללו.
פירוט האירועים וחישוב ההכנסות הצפויות מהם נערך על ידי מנהלת החשבונות של התובעת (נספח טז3 לכתב התביעה). בתצהיר עדותה הראשית פירטה כיצד נעשה החישוב (ר' סעיף 21 לתצהיר), כאשר לחישוב זה צורפו העתקים של הסכמי ההזמנה והסכמי הביטול עליהם חתמו המזמינים השונים (נספח 4 לתצהיר גילי).

אינני מקבלת טענת הנתבעים לפיה העובדה שהתובעת קיבלה הזמנות לאירועים גם לאחר שנודע לה על צו הסגירה מצביעה על כך שלא פעלה להקטנת הנזק ולפיכך אין לפצותה בגין הפסדי הרווח מאותם אירועים ובהתאם לסעיף 14 לחוק התרופות (סעיף 80 לסיכומיהם).
אכן, מעיון בהסכמי ההזמנה (נספח 4) עולה כי ישנם שבעה הסכמי הזמנה אשר נחתמו לאחר היום שבו נודע לתובעת לראשונה על גזר הדין, בתאריכים שונים בין 27/6/08 לבין 9/7/08, אולם אין בין כך ובין טענת הנתבעים לאי הקטנת נזק מצד התובעת ולא כלום. זאת, משום שעסקינן ברכיב תביעה של אובדן רווח צפוי, ולא ברכיב של החזר הוצאות שנגרמו לתובעת בעקבות ביטול אירועים אלו, שאז היה מקום לטענה מעין זו להישמע. אין זה מענייננו, ברכיב זה, האם מדובר בהחלטה מושכלת אם לאו. לצורך קביעת אובדן הכנסות צפויות, הסכמי ההזמנה הללו הן הוכחה מובהקת לרווח שניתן היה להפיק מן האולם בחודשים האמורים אלמלא סגירתו.
בנוסף, מדובר בהסכמים שנחתמו בתקופה שבה התובעת, ביודעה על צו הסגירה, פעלה במלוא המרץ במישור המשפטי על מנת לדחות את מועד כניסתו לתוקף. הבקשה להארכת מועד הכניסה לתוקף נדחתה בהחלטה מיום 9/7/08 (נספח ט2 לכתב התביעה) והערעור על החלטה זו נדחה בפסק דין של בית המשפט המחוזי ביום 11/9/08 (נספח ט4 לכתב התביעה). כן הגישה התובעת ביום 15/7/08 ובמקביל לערעור על ההחלטה הנ"ל, בקשה דחופה לצו ביניים לדחיית ביצוע צו הסגירה אשר אף היא נדחתה.
לאור האמור, התובעת סברה כי מאמציה המשפטיים ישאו פרי וגזירת הסגירה תידחה באופן שיאפשר המשך עריכת אירועים וממילא אין צורך להפסיק לקבל הזמנות (ר' לעניין זה עדותה של גילי בעמ' 30 לפרוטוקול ש' 7-16).

אשר על כן, הסכום המאושר בגין אובדן רווח מאירועים שהוזמנו ובוטלו כתוצאה מסגירת האולם הינו 152,434 ₪ ומע"מ (נספח טז3).

באשר לאובדן רווח מהכנסות עתידיות צפויות בין התאריכים 14/7/08 ועד 31/5/09:
אין ספק כי יש לפצות את התובעת על אובדן הרווח שעשויה היתה להפיק מעריכת אירועים באולם במשך כעשרה וחצי חודשים ממועד סגירתו עקב הצו ועד לתום תקופת השכירות הראשונה על פי הסכם השכירות עליו חתמה עם חב' אליאח - 31/5/09.
תחשיב אובדן הרווח האמור, נערך על ידי מנהלת החשבונות גילי ומפורט בנספחים טז-טז2 לכתב התביעה. התחשיב נערך לפי כמות של 30,833 מנות בסך הכל, חלקן מנות אירועי ערב וחלקן מנות אירועי צהריים, וזאת בהתאם לנתונים של מספרי מנות שסופקו בשנת הפעילות הקודמת של האולם (נספח 5 לתצהיר גילי - פירוט אירועים שנערכו מיום 20/5/07 ועד 13/7/08, לרבות כמות מנות מוזמנות וכמות מנות שסופקו בפועל; ס' 22 לתצהיר גילי).
כן צורפו נתונים על אירועים שנערכו לאחר הפעלת האולם מחדש על ידי התובעת, מיום 1/8/09 ועד ל-30/9/10 (נספח 6) מהם עולה כי מספר המנות שסופקו בתקופה זו עומד על 29,056 מנות, וזאת חרף הצורך בפרסום המקום תחת שם חדש.
ממצאי התחשיב הינם שסך צפי הכנסות עתידיות לתקופה האמורה עומד על 564,195.63 ₪, ובניכוי סכום אובדן הרווח בגין אירועים שהוזמנו ובוטלו בסך 152,434 ₪ - עומד על סך של 761, 411 ₪.

כפי שצויין לעיל, על התובע להוכיח במידת ודאות סבירה את שיעור הנזק שנגרם לו לטענתו. באשר לראש הנזק של אובדן רווח הצפוי מקיום החוזה, דרישת הפסיקה היא להצגת הערכה סבירה של הרווח הצפוי ותמיכתה בראיות, כאשר בית המשפט קובע את שיעור הנזק על פי שיקול דעתו:
"מטבע הדברים הוא, שנזקים שברווחים נמנעים, למשל, אינם ניתנים לחישובים מדויקים ... ואפילו הביא נפגע ראיות להוכחת שיעורו של נזק אשר כזה, הרי גם ראיות אלו אינן אלא בגדר חישובי סבירות או ציפייה... " (עניין אניסימוב, לעיל, בעמ' 804).

"... באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (שם, עמ' 809-808).

"בהערכת היקף הפיצוי הנדרש יש מרכיב של אי ודאות, ולכן יש לפסוק את הפיצוי על בסיס הערכה, בהתבסס על הנתונים שהובאו בפני בית המשפט קמא" (ע"א 2239/06 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה, פסקה 16 לפסק דינו של הש' ריבלין (2007)).

"הקביעה כי ההפרה הסבה לנפגע אבדן רווח כרוכה בניסיון לחזות אירועים והתפתחויות עתידיים שטרם באו לעולם. ניסיון כזה הוא ספקולטיבי מטיבו, ומכאן ההכרה בכך שפסיקת פיצוי על אובדן רווח "מחייבת תכופות השערות וניחושים". בתי המשפט נתנו דעתם לקושי הטבוע בניסיון להוכיח אבדן רווח ואימצו כללים המשקפים ניסיון להקל, בדרכים שונות, על הנפגע המבקש לזכות בפיצוי על נזק כזה" (שלו ואדר, לעיל, עמ' 445; דברי הש' ריבלין בע"א 11173/02 אלוניאל נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ, פסקה 7 (2006)).

יישום ההלכה הפסוקה בענייננו מוביל למסקנה לפיה התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להבאת נתונים סבירים המוכיחים אומדן מסוים לשיעור הנזק הממוני שנגרם לה בגין אובדן רווחים צפויים. בהתחשב בספקולטיביות הטבועה של ראש נזק זה אני קובעת כי סכום הפיצוי בגין אובדן הרווח האמור יעמוד על סך 400,000 ₪ ומע"מ.

ד) אינני מאשרת את רכיב התביעה בגין "נזק כללי" בסך 100,000 ₪ (סעיף 28(ז) לכתב התביעה), במסגרתו כוללת התובעת עוגמת נפש, בין היתר בגין הניסיון להאריך מועד כניסת הצו לתוקף; אובדן מוניטין; "אובדן שעות עבודה רבות שהוקדשו בגין כל העניין ועוד". רכיב תביעה זה כלל אינו מוזכר בתצהיר העדות של מנהלת החשבונות, ובתצהיר עדותו של אבי ישנה חזרה מדוייקת על נוסחו התמציתי של הסעיף בכתב התביעה, ללא כל פירוט עובדתי או אסמכתאות כנדרש. משלא טרחה התובעת לתמוך טענתה בעניין זה, מוטב היה לה שלא תיטען כלל. לא למותר לציין את ההלכה לפיה אין פוסקים פיצויים בגין עגמת נפש לתאגיד, ובלשונו של השופט חשין: "כעיקרון, אין חברה סובלת מעגמת נפש..." (ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו (3) 351,350).

ה) השבת הסכומים ששולמו על פי ההסכם
אינני מאשרת את רכיב התביעה בסך 349,803 ₪ ומע"מ - השבת הסכומים ששולמו לנתבעת 1 על פי ההסכם, כפי שיוסבר להלן.
אמנם, נקבע בפסיקה כי באופן עקרוני רשאי הנפגע לצרף לביטול החוזה ולסעד ההשבה הנלווה לו (בהתאם לסעיף 9(א) לחוק התרופות) תביעה לפיצויי קיום בגין אובדן הרווח מקיום העסקה:
"ראוי להבהיר שאין כל סתירה בין תרופת הביטול וההשבה המתלווה אליו לבין מתן פיצויי צפיות (קיום -א.כ) ... החוזה אמנם בוטל ועמו חיוביו ה'ראשוניים', אך החובה לשלם פיצויי צפיות עומדת במסגרת החיובים ה'משניים' - הקמים עם ביטול החוזה" (ע"א 1846/92 לוי נ' מבט בניה בע"מ, פ"ד מז(4) 49, בעמ' 56).

בענייננו, וכנקודת מוצא בלבד, אציין, כי לו היה מגיע סעד של השבה לתובעת, הרי שהיה עליו לעמוד על סכום של כ- 100,000 ₪ בלבד. שכן, מן הסכומים ששולמו לנתבעת 1 ע"פ ההסכם וכעת נדרשים בחזרה על ידי התובעת כסעד של השבה, יש לבצע הפחתה שתשקף את פרק הזמן שבו התובעת הפעילה את האולם וגרפה רווחים נאים, עובר לסגירתו, כעולה מן הנתונים שצירפה התובעת לתביעתה בדבר הכנסותיה ורווחיה (נספח 5, נספח טז3). עבור החודשים הללו קיבלה התובעת תמורה בעד חלק מן הסכום ששילמה לנתבעים עבור רכישת הזכויות, ואין זה מן הדין שתתעשר כעת על חשבון הנתבעים, מפירי ההסכם.

ואולם, הצירוף האפשרי הנ"ל, בין תביעת סעד ההשבה לבין תרופת פיצויי הקיום, הינו כפוף לסייג הכללי של דיני התרופות, אשר מחייב הימנעות ממתן כפל תרופה.
נפגע שתובע פיצויי קיום ומצרף לכך תביעת השבה נוצרת חפיפה בין הפיצויים המגינים על אינטרס הקיום לבין סעד ההשבה המגן על אינטרס ההשבה.
"... אגב הענקת סעד ההשבה לצורך הגנת אינטרס ההשבה (הצר), ניתנת בפועל גם הגנה (חלקית או מלאה) לאינטרס הקיום של הנפגע. בדוגמה זו פשיטא שאין הנפגע זכאי לתבוע הגנה מלאה על אינטרס הקיום שלו (באמצעות תרופת הפיצויים) ונוסף לכך לתבוע הגנה מלאה על אינטרס ההשבה שלו (באמצעות סעד ההשבה). צירוף כזה יעניק לנפגע הגנה טובה ואיתנה יותר מזו הנדרשת לשם מימושם המלא של אינטרס הקיום ושל אינטרס ההשבה גם יחד, ולפיכך יהיה בו משום כפל תרופה" (שלו ואדר, לעיל, עמ' 86).

כדי להשיב על השאלה אם קיימת חפיפה בין התרופות שהנפגע מבקש לצרף, מציעים שלו ואדר בספרם הנ"ל, להציב את מבחן העזר הבא:
"... האם הפעלת אחת מבין התרופות שהנפגע מבקש תביא להגשמתם - ולו בעקיפין ובאורח אגבי בלבד - של המטרה או האינטרס שהתרופה האחרת נועדה להגשים? אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, כי אז לא יוכל הנפגע לצרף את שתי התרופות יחד בלא להתחשב בהשפעתן ההדדית זו על זו. התחשבות בהקשר זה פירושה שהנפגע רשאי לבחור בתרופה המעניקה לו הגנה אפקטיבית וטובה יותר, אך הוא ייאלץ לוותר על התרופה האחרת העומדת לרשותו. זאת, כדי להימנע ממצב שבו בסיכומו של דבר יימצא, מבחינה כלכלית, במצב טוב מזה שבו תובטח לו הגנה מלאה על מכלול האינטרסים המוגנים שלו.
כך לדוגמה, אם בעקבות ביטול החוזה בשל הפרתו זכאי הנפגע הן להשבה (במובן הצר) בשיעור של 100 ₪ והן לפיצויי קיום בסך 120 ₪, רשאי הנפגע להעדיף את תביעת פיצויי הקיום, אך במקרה כזה הוא יידרש לוותר על זכותו להשבה. רק כך תימנע החפיפה בין סעד ההשבה לבין תרופת הפיצויים, ועימה ייעלם החשש מפני מצב של כפל תרופה" (שלו ואדר, לעיל, עמ' 88) (ההדגשות אינן במקור- א.כ).

הנה כי כן, בענייננו, משנפסקו לתובעת פיצויי קיום הולמים בהתאם לאשר הוכח בבית המשפט, הרי שאינטרס הקיום זכה להגנה מלאה, ולא ניתן להיעתר גם לסעד ההשבה המבוקש, דבר שיוביל לכפל תרופה ופיצוי יתר לתובעת.
יוער, כי אינני מקבלת טענת הנתבעים ולפיה יש להפחית מסכום ההשבה שווי כספי של פרמטרים נוספים שהם העניקו לתובעת על פי ההסכם, ואולם לנוכח התוצאה אליה הגעתי בעניין זה, אין עוד טעם להידרש לפירוט הדברים ולדחייתם לגופו של עניין.

ו) באשר לפיצוי המוסכם
אינני מאשרת רכיב תביעה זה, בסך 62,025 ₪ ומע"מ, וזאת מן הטעם אשר הוסבר לעיל בדבר כפל פיצוי.
אכן, ביטול חוזה כדין עקב הפרתו, אינו פוטר את הצד המפר מתנייה בדבר פיצויים מוסכמים, שכן הוא מפקיע רק את מערך הזכויות הראשוני שהופר, ואינו פוגע בתוקפם של החיובים המשניים הגלומים בחוזה וממשיכים לחייב את הצדדים גם לאחר ביטולו (שלו ואדר, שם, עמ' 555-556; ע"א 4162/02 רנדור נ' דרור מהנדסים (1990) בע"מ, פ"ד נח (4) 193, בעמ' 200).
יחד עם זאת, "ככל שקיימת חפיפה בין מקורות הפיצוי, במובן זה שצירופם גורם למצב של כפל פיצוי על אותו נזק, ייאלץ הנפגע להסתפק באחד ממקורות הפיצוי" (שלו ואדר, לעיל, עמ' 522).
בעניין זה פסק בית המשפט העליון כי ניתן לתבוע פיצויים מוסכמים במצטבר לתביעת פיצויים רגילה בהוכחת נזק, כל עוד תביעות הפיצויים מתייחסות לראשי נזק שונים (ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1) 115, 123-124).

במקרה דנן, התובעת הוכיחה את נזקיה באופן המזכה אותה בפיצויים בגין ראשי נזק שונים, כפי שפורט לעיל, ואישור רכיב התביעה בדבר פיצוי מוסכם יהיה בבחינת פיצוי נוסף וכפול על אותם נזקים. לא מצאתי ממש בטענת התובעת לפיה מדובר בפיצויים המסתמכים על מקורות שונים.

ז) לסיכום עניין זה, יש לאשר את רכיבי התביעה הבאים:
הוצאות ששולמו למזמינים עקב ביטול: 20,765 ₪ ומע"מ
אובדן רווח - אירועים שהוזמנו ובוטלו: 152,434 ₪ ומע"מ
אובדן רווח - הכנסות עתידיות: 400,000 ₪ ומע"מ
סך הכל: 573,199 ₪ ומע"מ

13. לסיכום
א) לאור האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעים 1-3 להתקבל.

ב) הנתבעים 1-3 ישלמו לתובעת יחד ולחוד סך של 573,199 ₪ ומע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (14/9/09) ועד התשלום בפועל.

ג) כמו כן, ישלמו הנתבעים 1-3 לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.

ד)



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה השכרת ציוד

  2. חוזה להשכרת בית

  3. חוזה השכרת מכונה

  4. אכיפת חוזה שכירות

  5. חוזה שכירות אחיד

  6. אורך חוזה שכירות

  7. חוזה להשכרת משרד

  8. ביול חוזה שכירות

  9. הכנת חוזה שכירות

  10. בדיקת חוזה שכירות

  11. חוזה השכרת גנרטור

  12. אופציה בחוזה שכירות

  13. חוזה שכירות אופציה

  14. אי חידוש חוזה שכירות

  15. אופציה חוזה שכירות

  16. חוזה השכרת קליניקה

  17. הפרת חוזה שכירות חנות

  18. הפרת חוזה שכירות לעסק

  19. אי עמידה בחוזה שכירות

  20. חוזה השכרת יחידת דיור

  21. חוזה להשכרת חדר בדירה

  22. אישור סיום חוזה שכירות

  23. חוזה שכירות בלתי מוגן

  24. הפרת סעיף בחוזה שכירות

  25. הפרת חוזה שכירות בקניון

  26. הפסקת חוזה שכירות דירה

  27. חוזה שכירות גן אירועים

  28. ביטול חוזה שכירות שותפים

  29. הפרה יסודית חוזה שכירות

  30. ביטול חוזה שכירות בעל פה

  31. הפסקת חוזה שכירות באמצע

  32. הארכת חוזה שכירות בעל פה

  33. חוזה שכירות אולם אירועים

  34. הפרה יסודית בחוזה שכירות

  35. ביטול חוזה שכירות חד צדדי

  36. חוזה השכרת דירה לטווח קצר

  37. אישור פתיחת עסק חוזה שכירות

  38. אופציה בחוזה שכירות ללא סכום

  39. ביטול חוזה שכירות לפני הזמן

  40. הפרת חוזה שכירות בלתי מוגנת

  41. ביטול חוזה שכירות מצד השוכר

  42. הפרת חוזה שכירות עקב רטיבות

  43. הפרת חוזה שכירות עקב גירושין

  44. ביטול חוזה שכירות לאחר חתימה

  45. ביטול חוזה שכירות מצד המשכיר

  46. ביטול חוזה שכירות תוך 14 יום

  47. חוזה שכירות לאחסנת ציוד חקלאי

  48. ביטול חוזה שכירות לאחר 24 שעות

  49. ביטול חוזה שכירות לפני הכניסה לדירה

  50. ביטול חוזה שכירות איחור 14 יום בתשלום

  51. ביטול אופציה לקניית הדירה בחוזה שכירות

  52. אופציית רכישה בחוזה שכירות ללא הגבלת זמן

  53. אחסון בחדר מדרגות בית בניגוד לחוזה שכירות

  54. איסור גביית דמי תיווך על הארכת חוזה שכירות

  55. חוזה שכירות מוגנת - רשות להכניס לדירה בני משפחה

  56. חוזה שכירות לשנה הופסק כשלושה חודשים לאחר כריתתו

  57. סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה - הזכות להפסיק חוזה שכירות

  58. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון