חילופי מעבידים פיצויים


1. בפנינו עתירה לתשלום דמי הבראה,פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורין.

2. לטענת הנתבע 1' התובעת לא פוטרה כלל על ידו ולכן אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

בנוסף הוא טוען כי,כל טענה מצד התובעת צריכה להיות מופנית אל נתבע 2', אשר נטען על ידי התובעת כי הוא למעשה מי שפיטר אותה,ולכן יש להפנות את הדרישה לפיצויי פיטורים אליו.

לחלופין נטען כי לנתבע 2' כלל לא הייתה סמכות לפטר את התובעת ולכן היא בעצם כלל לא פוטרה ואינה זכאית לפיצויי פיטורים.

לעניין דמי ההבראה,לטענתו התובעת אינה זכאית להם מאחר ואלא כבר שולמו לה בחלקם היחסי במשכורתה.

3. לטענת הנתבע מס' 2, היה בסמכותו לפטר את התובעת וכל טענות התובעת צריכות להיות מופנות כלפי הנתבע 1', מאחר והוא כמעסיק שילם לתובעת את כל שהגיע לה ואין למעשה כל יריבות ביניהם.

4. בהתאם להחלטה מיום 6.7.00, הועבר הדיון בתובענה לפסים של סדר דין רגיל.
(קידומת 3).

5. הרקע העובדתי הצריך לעניין זה:
א. הנתבע מס' 1, הינו סוכן ביטוח אשר העסיק את התובעת כפקידה ב"אור אל סוכנות לביטוח" (להלן-"סוכנות הביטוח") החל מיום 4.7.94 ועד ליום 3.8.97.

ב. ביום 3.8.97 הועברה סוכנות הביטוח לידיו של הנתבע מס' 2, בהתאם להסכם שנחתם בין הנתבע מס' 1 לנתבע מס' 2, מיום 19.12.96 ואשר הוצג בפני בית הדין (נספח א' לכתב הגנה מאת הנתבע מס' 1).

ג. במקביל להעברת סוכנות הביטוח לידי הנתבע מס' 2, פעלו הנתבעים לעדכון פרטי שינוי המעסיק אצל הגורמים הרלוונטיים השונים.

כך הורו הנתבעים לאליהו חברה לביטוח בע"מ להעביר את הבעלות המלאה בפוליסת הביטוח המנהלים מס' 6238141, בה בוטחה התובעת, מהנתבע מס' 1 לבעלותו של הנתבע מס' 2, וזאת החל ממועד תחילת הביטוח ב-1.10.95.

משכורתה של התובעת שולמה החל מ-3.8.97,על ידי הנתבע מס' 2 בלבד, הונפקו לה תלושי משכורת מטעמו, ושכרה הועלה על ידו.

ד. התובעת הפסיקה בפועל את עבודתה ב"אור אל סוכנות לביטוח" עם החזרתה של סוכנות הביטוח לידי הנתבע מס' 1, לניהול הסוכנות ביטוח, בסוף נובמבר ותחילת דצמבר 1998.


לאחר שבחנו את חומר הראיות ועיינו בסיכומים שהוגשו בתיק על ידי ב"כ הצדדים, להלן החלטתינו:

6. בבסיס המחלוקת נשוא תובענה זו עומדת שאלת מיהו המעביד המשפטי הנכון, ועל מי חלה החבות בתשלום פיצויי פיטורין והזכויות האחרות להן טוענת התובעת.

נקבע כי, לצורך הכרעה בשאלה מי היה מעבידו של פלוני תשקול השאלה כיצד ראו העובד והמעביד את היחסים ביניהם (דב"ע שם/192 - 3 יוסף הרשקוביץ נ' מדינת ישראל פד"ע יב 225; דב"ע מה/25 - 3 משה קיפניס נ' אגד בע"מ פד"ע יז 14), על מי חובת תשלום המשכורת (דב"ע שם/129 - 3 יוסף הרשקוביץ נ' מדינת ישראל פד"ע יב' 255), בפני מי היה העובד חייב להתפטר ובידי מי היה הכוח לפטרו (דב"ע מב/82 - 3 זאב גולדשטרום נ' איגוד ערים רחובות (שירותי כבאות) פד"ע יד 221), באשר אחד מסימני ההיכר של מעביד היא הסמכות לפטר (דב"ע מב/26 - 2 מדינת ישראל נ' שלום סעיד פד"ע יז 272; דב"ע מו/92 - 3 מועצה מקומית ירוחם נ' ליאורה שמואלי ומדינת ישראל פד"ע יח 259; דב"ע נב/142 - 3 חסן עליאה אל הרינאת נ' כפר רות פד"ע כד 535; דב"ע נו/308 - 3 אלי אבשלום נ' כור מתכת בע"מ לא פורסם;
תב"ע (נצ') נג/174 - 3 מחמד סעוד מחמד דרעמה נ' מושב שדמות מחולה פד"ע לג א).

אולם שעה שהוכח כי הפיטורים נעשו על ידי פלוני בשם אלמוני מנוטרלת עובדה זו (דב"ע נא/152 - 3 דוד יצחק נ' תנועת מושבי העובדים בארץ ישראל פד"ע כג 87).

מן הכלל אל הפרט, על סמך העדויות והראיות שהובאו בפנינו,הגענו למסקנה כי במועד 3.8.97 בוצעו חילופי מעבידים, באופן שהנתבע מס' 1, חדל להיות מעסיקה של התובעת ואילו הנתבע מס' 2, הפך להיות מעסיקה בפועל.ולכן בתור שכזה הייתה לו הסמכות המלאה לפטר את התובעת.

הנתבע מס' 2, מודה בעובדת היותו מעבידה של התובעת עם העברת ניהול סוכנות הביטוח לידיו ואינו מכחיש דבר פיטוריה על ידו וזכאותה לתשלום פיצויי פיטורין, לראיה נמסרה ע"י הנתבע מס' 2, הוראה לחברת הביטוח לשחרור כספי הפוליסה על ידי התובעת. בנוסף הוא מודה כי לתובעת קמה הזכות לתבוע פיצויי פיטורים ממנו שכן הוא זה שפיטר אותה כפי שעולה מתצהירו ומעדותו בבית הדין.

עוד נקבע בעניין זה בע"א 415/90 חיים מזרחי נ' יהודה פילפל,עו"ד הנאמן על נכסי אריה שטנדלר-פושט רגל פ"ד מו(4) 601 (להלן "פרשת פילפל), כי:

"משנוצרו נסיבות של חילופי מעבידים ומתעוררת השאלה האם אכן נוצר חוזה עבודה בין העובד לבין המעביד החדש, יש להיזקק בראש ובראשונה לאומד דעתם של הצדדים. אומד דעתם מתבהר על בסיס מכלול הראיות והאינדיקציות המתבררות בפני בית-המשפט. שאלה מעין זו, בדומה לשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד או מזמין-קבלן, מצריכה התייחסות למכלול היבטיה של מערכת היחסים בין העובד לבין המעביד החדש.

כמו בשאלה של עובד או קבלן, כך גם כאן, עשויות אינדיקציות שונות להצביע בכוון מסקנות שונות, אך התוצאה הסופית מהווה שקלול של מלוא האינדיקציות.

המטרה היא לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים, אם כי ייתכן שבנסיבות מסוימות יתברר כי למרות שהצדדים התכוונו למתכונת מסוימת הרי שבפועל יצרו מערכת יחסים אחרת. (ראה דב"ע לא/27 - 3 עירית נתניה - בירגר פד"ע ג' 177, 190).


דהיינו, ייתכן שהצדדים התכוונו כי העובד ימשיך להיות מועסק על-ידי המעביד המקורי, אך בפועל נוצר מצב שהבעלים החדש של העסק הוא המעביד (מ. מירוני, מיהו המעביד, הגדרת יחסי עובד-מעביד בתבניות העסקה מודולאריות, עיוני משפט ט' (תשמ"ג))." 505, 509.

7. אין חולק כי התובעת פוטרה ע"י הנתבע מס' 2, ביום 30.11.98 ונשאלת השאלה על מי מבין הנתבעים חלה החבות בתשלום פיצויי הפיטורין בגין תקופת העסקתה בסוכנות הביטוח ובאיזה שיעור.

במילים אחרות, מי מהנתבעים חייב בתשלום הפיצויים עובר להעברת ניהול העסק מהנתבע מס' 1, ולנתבע מס' 2, קרי עובר ליום 3.8.97?

עוד אין חולק כי התובעת עבדה באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד במהלך כל התקופה הרלוונטית, הן תחת ניהול הסוכנות ע"י הנתבע מס' 1 והן בהמשך ע"י הנתבע מס' 2.

סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963,(להלן-"החוק") קובע:

"מי שעבד שנה אחת ברציפות ... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים".

במקרה של חילופי מעבידים מטיל החוק חובת תשלום פיצויים לעובד גם בעד זמן עבודתו אצל מעבידים קודמים באותו מקום עבודה על המעביד האחרון שפיטר.

ועוד נקבע פרשת פילפל, כי:

"הזכויות בהן מדובר בענייננו הינן הזכות לפיצויי פיטורין והזכות לפדיון חופשה.
בשני החוקים העוסקים בכך קבע המחוקק עקרון של שמירת זכויות העובד בעת חילופי מעבידים, כך שהנטל לקיום הזכויות לפיצויי פיטורין ודמי חופשה עובר אל כתפי המעביד החדש עבור תקופת העבודה אצל המעביד הקודם והחדש כאחד".


הרעיון העומד מאחורי הוראות אלה וכן הוראות דומות נוספות (ראה סעיף 7 (ד) (1) לחוק עבודת נשים תשי"ד-1954, סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958, סעיף 4 לחוק דמי מחלה תשל"ו-1976 ועוד) הוא שקיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה.

המחוקק הבטיח כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה (ח. הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תל-אביב, 1988) עמ' 22, 25).

על עקרון זה עמד גם בית-הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין (ראה למשל, דב"ע שם/67 - 3 נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב' 194, 198; דב"ע מא/127 - 3 ווהל- אנצלביץ פד"ע יג' 248, 2-251; דב"ע מו/8 - 3 דלויה - בלזכה פד"ע יח' 48, 52). חוקים אלו נועדו להגן על זכויות מסוימות ולפיכך עקרון זה של הבטחת המשכיות הזכויות חל רק לגבי אותן זכויות. על כן, אין להבין הוראות אלו כאילו הן קובעות כי בעת חילופי מעבידים הופך באופן אוטומטי המעביד החדש לשמש כצד לחוזה העבודה שבין המעביד הקודם לבין כל אחד מעובדיו.

כאמור, הוראות החוק בדבר רציפות הזכויות אינן נשענות על קיומו של חוזה עבודה בין העובד לבין המעביד החדש אלא על המשכה של העבודה באותו מקום עבודה, למרות חילופי המעבידים. במידה והמשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה נשמרות זכויותיו ואין הוא צריך להוכיח לשם כך כי נוצר חוזה עבודה חדש בינו לבין המעביד החדש או שהוסכם במפורש על שמירת הזכויות כמובן שאין בכך כדי למנוע מהעובד מלטעון כי למרות שהעסק עבר מיד ליד, הוא נותר עובדו של המעביד המקורי וכי קיים הסכם מפורש בנדון.

עם זאת, נדמה כי מקום בו העובד מודע לכך שהעסק הועבר לידי מעביד אחר והוא ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה במשך תקופה ארוכה, יש להניח כי בכך הוא הביע את הסכמתו לקיום יחסי עובד מעביד בינו לבין הבעלים החדש של העסק.

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בספרה של הרדוף לעיל בעמ' 38 "עובד העובר ביודעין למעביד חדש, רואים אותו כמי שהסכים לעבור, גם אם לא נתן את הסכמתו המפורשת לכך; בהתנהגותו קיבל העובד את הצעת המעביד החדש להעסיקו, וכך נכרת חוזה עבודה בין השניים".

יוצא אפוא, שבמקרה שלפנינו "יורש" למעשה הנתבע מס' 2, לא רק את זכויותיו של הנתבע מס' 1 והיכולת לפטר ו/או לקבוע את תנאי שכרה של התובעת לפי שיקול דעתו, אלא הוא "יורש" הוא גם את חובותיו של הנתבע מס' 1, כלפי התובעת לרבות החובה בתשלום פיצויי פיטורים בגין פיטוריה על ידו ועבור כל התקופה בה הועסקה בסוכנות הביטוח.

אשר על כן, אנו קובעים שעל הנתבע מס' 2, חלה החבות בתשלום פיצויי פיטורין לתובעת.

שכרה האחרון לחודש 11/98 עמד על סך של 2,645 ש"ח ועל כן זכאית התובעת לתשלום של 11,684 ש"ח כפיצויי פיטורין.

8. באשר לתביעה לדמי הבראה :
התובעת עותרת לתשלום דמי הבראה מאת הנתבע מס' 1, בגין התקופה במהלכה העסיק אותה בסוכנות, קרי מתחילת העסקתה החל מיום 4.7.94 ועד ליום 3.8.97 לטענת התובעת, היא למעשה לא קיבלה מעולם את דמי ההבראה להם הייתה זכאית.

לטענתה הרישום בתלוש המשכורת בדבר תשלום החלק היחסי של דמי ההבראה, שכביכול שולמו לה הוא פיקטיבי, נעשה משיקולים עסקיים של המעסיק (נתבע מס' 1) ולא כתשלום בפועל של דמי ההבראה.

לטענת הנתבע מס' 1, אין בסיס לתביעה זו מאחר ודמי ההבראה שולמו לתובעת כרכיב ממשכורתה החודשית השוטפת כחלקם היחסי,וזאת ללא כל התנגדות מצד התובעת ובידיעתה המלאה, שכן מאז תחילת עבודתה של התובעת אצל הנתבע מס' 1, הונפקו עבורה תלושי שכר, אשר קיבלה לידיה ואשר מציינים בצורה ברורה את העובדה שדמי ההבראה מהווים מרכיב בערכם היחסי בשכר אותו קיבלה התובעת.

בתב"ע 794/97 - 35 בלפר אביבה נ' אבי בן אבו מספרה במלון המלך דוד (לא פורסם) (להלן: "פרשת בלפר"),נקבע:

"אין מניעה כי דמי הבראה ישולמו כחלק משכרו הכולל של עובד (שלא כמו גמול עבודה בשעות נוספות ודמי חופשה כפי שיפורט להלן, שלגביהם נקבעה הוראה מפורשת בחוק הגנת השכר), ואף אין מניעה כי התשלום בגין דמי הבראה יפוצל כך שישולם לשיעורין במהלך חודשי השנה.

...על פי ההסכמים הקיבוציים בעניין תשלום דמי הבראה וצווי ההרחבה שהרחיבו הוראותיהם על כלל העובדים במשק, רשאי עובד לתבוע דמי הבראה אך בגין שנתיים אחרונות לעבודתו. בנוסף נקבע באותם ההסכמים כי עובד בשנה הראשונה להעסקתו זכאי ל-5 ימי הבראה ובשנים השנייה והשלישית זכאי עובד ל- 6 ימי הבראה".

מקובלת עלינו טענת התובעת בעניין זה כי דמי ההבראה שכביכול שולמו לה בשיעורים הנקובים בתלושי השכר הינם פיקטיביים וזאת מן הטעם ששיעורם גבוה בהרבה מהסכומים המגיעים לעובד במשרה מלאה עבור דמי הבראה.

לאור האמור, בכפוף לתקופת הזכאות לפדיון דמי הבראה עפ"י צו ההרחבה ונוכח הצהרת התובעת להעדר תביעה כנגד הנתבע מס' 2, בגין רכיב זה, על הנתבע מס' 1 לשאת בתשלום יתרת דמי ההבראה בסך של 1,040 ש"ח.

9. באשר לפיצויי ההלנה:
שוכנענו כי, בנסיבות העניין הייתה קיימת מחלוקת ממשית לגבי עצם זכאות התובעת לפיצויי פיטורים, וממי מהנתבעים. קרי, שאלת היריבות ושאלת החבות בתשלום הפיצויים והמחלוקת בדבר הסמכות לפטרה מסוכנות הביטוח והנסיבות שהביאו להפסקת עבודתה של התובעת בסוכנות הביטוח.

מחלוקת זו והעובדה כי הנתבע מס' 2, הורה לחברת הביטוח לשחרר לתובעת את כספי הפיצויים, אנו מוצאים שאין מקום לחייב את הנתבע מס' 2, בתשלום מלוא פיצויי ההלנה ואנו מעמידים את פיצויי ההלנה בגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

10. אשר על כן, אנו פוסקים כדלקמן:
א. הנתבע מס' 2, ישלם לתובעת סך של 11,684 ש"ח כפיצויי פיטורין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתום 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

אם לא ישולם כאמור, יישא הסכום פיצויי הלנה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לפירעון.

ב. הנתבע מס' 2, ישלם לתובעת יתרת דמי ההבראה בסך של 1,040 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.12.98 ועד לפירעון.

ג. הנתבעים ביחד ו/או לחוד יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון