חישוב דמי חגים



1. מדובר בתביעה שהגישה הגב' קוציי בלה (להלן: "התובעת") לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, דמי חגים, פדיון חופשה שנתית ודמי נסיעות.

העובדות הצריכות לענייננו

2. הנתבעת הינה חברה למתן שירותי סיעוד.

3. התובעת, תושבת באר שבע, ילידת 1948, עבדה בשרות הנתבעת בתפקיד מטפלת סיעודית.

4. ביום 24/10/10 הודיעה התובעת לנתבעת על התפטרותה בנתבעת החל מיום 1/12/10, זאת עקב פרישה לפנסיה (נספח א' לתביעה).

5. בין התובעת לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד החל מיום 1/8/95.

6. התובעת הייתה עובדת שעתית.

7. לתובעת שולמו פיצויי פיטורים בסך 52,436 ₪.

מהלך הדיון

8. הצדדים הגיעו להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה, ולפיו פסק הדין יינתן ללא צורך בשמיעת ראיות, לאחר שהצדדים יגישו סיכומיהם בכתב והנתבעת תמציא לביה"ד ולב"כ התובעת את יומני העבודה שמילאה התובעת, כפי שאותרו על ידי הנתבעת.

9. בעקבות ההסדר הדיוני, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב והנתבעת הגישה לביה"ד את יומני העבודה כאמור.

השאלות שבמחלוקת

10. מהו שכרה הקובע של התובעת והיקף משרתה לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, והאם התובעת זכאית להפרש פיצויי פיטורים, אם לאו?

11. האם התובעת זכאית לדמי חגים?

12. האם התובעת זכאית לתשלום פדיון חופשה שנתית?


13. האם זכאית התובעת לדמי נסיעות?

שכרה הקובע והיקף משרתה של התובעת

14. התובעת טענה כי עבדה אצל הנתבעת 172 שעות חודשיות בממוצע, ושכרה השעתי עמד על 20.7 ₪. אי לכך, שווי יום עבודה של התובעת הינו:
20.7 ₪ * 8 שעות * 93% משרה = 154 ₪.

עוד טענה התובעת כי חודש השכר האחרון בו עבדה הינו חודש 8/10, בחודש זה עבדה 186 שעות עבודה. לפיכך, טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 59,033 ₪ (לפי החישוב הבא: 186 שעות עבודה * 20.7 ₪ = 3,850 ₪ * 184 חודשי עבודה חלקי 12 חודשים). לפיכך, לטענת התובעת, על הנתבעת לשלם לה הפרשי פיצויי פיטורים בסך 6,600 ₪.

15. התובעת מציינת עוד כי בחודשים 9/10 ו-10/10 הייתה בחופשת מחלה, וקיבלה דמי מחלה כחוק.
16. התובעת הפנתה תשומת הלב לכך שבתלוש שכר לחודש 11/09, התובעת קיבלה הפרשי שכר בסך 471 ₪ ובתלוש שכר לחודש 10/09 קיבלה הפרשי שכר בסך 592 ₪. אליבא דתובעת, הנתבעת לא לקחה בחשבון בחישובה את הפרשי השכר הנ"ל.

17. הנתבעת מאידך טענה כי התובעת עבדה על בסיס שכר שעתי אצל הנתבעת, ועל כן, לצורך חישוב השכר הקובע של התובעת יש לבצע ממוצע שעות לשנים עשר חודשי העבודה האחרונים של התובעת, בהם עבדה בפועל.

לאחר חישוב ממוצע השעות של התובעת בשנה האחרונה לעבודתה אצל הנתבעת, לרבות השעות שבגינן שולמו לתובעת הפרשי שכר (51 שעות), הממוצע הנכון והמלא של שעות העבודה הוא 166.1 שעות.

לפיכך, אליבא דנתבעת, התובעת אינה זכאית להפרשי פיצויי פיטורים, שכן ותק עבודתה של התובעת אצל הנתבעת היה 15.25 שנים, שכרה הקובע של התובעת עמד על 3,438 ₪ (166.1 * 20.7), ולכן חישוב פיצויי הפיטורים של התובעת הוא:
3,438 ₪ * 15.25 = 52,433 ₪.

הכרעה

18. אין מחלוקת, כי מדובר בעובדת שעתית ולפיכך, יש לערוך החישוב על פי שכרה הממוצע ב-12 החודשים שקדמו לפיטורים/התפטרות (דב"ע נז/3-57 סנונית, הדגמות וקידום מכירות בע"מ – שלומית פרץ, פד"ע ל 364).

19. הרכיבים הנכללים בשכר האחרון הקובע לעניין פיצויי פיטורים, נקבעו בתקנה 1(א) לתקנות, כאשר בתקנה 1 לתקנות, נקבע:

"(א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר-עבודה לעניין תקנות אלה הם:
(1) שכר יסוד
(2) תוספת ותק
(3) תוספת יוקר המחיה
(4) תוספת משפחה
(ב) נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד.
(ג) לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת-משנה(א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכרו שכר העבודה הרגיל ללא תוספות".

20. שכרה הממוצע של התובעת עבור שעות רגילות (בגין התקופה מ-9/09 עד 8/10), לרבות השעות שבגינן שולמו לתובעת הפרשי שכר במשכורת אוקטובר 2010 ונובמבר 2010 (51 שעות עבודה), מביא לממוצע של 166.1 שעות חודשיות ולשכר קובע של 3,438 ₪.


21. באשר לוותק העבודה של התובעת, אנו סבורים כי יש לכלול את החודשיים האחרונים בהם לא עבדה בחישוב הוותק הכולל, מאחר ובתקופה זו הייתה התובעת בחופשת מחלה וקיבלה דמי מחלה כחוק (סעיף 2(7) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963).

22. לפיכך, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בשיעור של 52,716 ₪, בשים לב לוותקה של התובעת (3,438 ₪ * 184/12).

23. הנתבעת שילמה לתובעת סך 52,436 ₪ עבור פיצויי פיטורים.

24. מכאן יוצא, כי התובעת זכאית להפרשי פיצויי פיטורים בסך של 280 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/12/10 ועד למועד התשלום בפועל.

הפרשי דמי חגים

25. התובעת טענה כי היא זכאית לדמי חגים בגין 9 ימים בשנה מכח צו ההרחבה הכללי במשק.
אליבא דתובעת, למיטב ידיעתה, היא עבדה בנתבעת בסמוך לחג, יום לפני ויום אחרי. התובעת מציינת כי הנתבעת שילמה בגין דמי חגים סך של 5,326 ₪. לפיכך תובעת התובעת דמי חגים בגין 7 שנים האחרונות = 63 ימי חג * 154 ₪ = 9,702 ₪ - 5,326 ₪ = 4,376 ₪, בגין הפרש דמי חגים.

26. הנתבעת טענה כי התובעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה ברכיב זה. לטענת הנתבעת, בהתאם לתלושי השכר של התובעת שולמו לה ימי חגים כדין.

הנתבעת ציינה כי כאשר התובעת לא עבדה בחגים, דהיינו – לא עבדה ביום הקודם לחג וביום שלאחריו, כיוון שנטלה חופשות, בהסכמת הנתבעת – לא שולמו לה דמי חג.
הנתבעת הפנתה ליומני העבודה שאותרו על ידה וצורפו לתיק בית הדין, מהם עולה לטענתה כי התובעת נטלה לעיתים תכופות חופשות, חלקן כאשר חלו חגים, ולא יכול להיות חולק כי על ימי חג שבהם שהתה התובעת בחופשה, לא הייתה כל חובה לשלם לה דמי חג.

על כן, טוענת הנתבעת, אין כל מקום לביצוע חישוב גלובאלי של 9 ימי חג למשך 7 שנים, ובפרט כאשר בפועל הוכיחה הנתבעת שהיו בהחלט חגים שבהם שהתה התובעת, לבקשתה שלה, ובהסכמת הנתבעת, בחופשה.

27. בית הדין סבור כי התובעת לא השכילה להוכיח תביעתה בגין רכיב זה. התובעת אינה מפרטת בתביעתה עבור אלו ימי חג תובעת תשלום דמי חגים. התובעת ערכה חישוב כללי של זכאות ל-9 ימי חג בשנה במכפלת 7 שנים, אך לא הוכיחה כי עמדה בקריטריונים המזכים בתשלום בגין רכיב זה, היינו האם עבדה יום לפני או יום אחרי החג, זאת אף בשים לב לעובדה כי עבדה בהיקף משרה משתנה אצל הנתבעת.

28. התובעת אף לא התייחסה בסיכומיה ליומני העבודה שהציגה הנתבעת, מהם עולה כי התובעת נעדרה לעיתים תכופות יום לפני או יום אחרי החג (נספח ג' לסיכומי הנתבעת).

29. בנסיבות אלה התובעת לא השכילה להוכיח תביעתה ואנו דוחים את חישוביה ואת התביעה ברכיב זה.

פדיון חופשה שנתית

30. התובעת טענה כי לא יצאה לחופשה בפועל ואף לא קיבלה את מלוא פדיון החופשה לאחר ניתוק יחסי עובד-מעביד.

אליבא דתובעת, קיבלה חופשה בתלושי שכר שונים בניגוד לחוק חופשה שנתית, קרי, קיבלה דמי חופשה ללא יציאה לחופשה בפועל בניגוד לחוק חופשה שנתית. לטענת התובעת, הנתבעת הייתה כופה עליה לצאת לחופשה בימים בהם היה מצטמצם היקף העבודה ומשלמת לתובעת חופשה כפויה.

לאור האמור, התובעת העמידה תביעתה ברכיב זה, על מלוא זכאותה לפדיון החופשה השנתית לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד.

לפיכך, טוענת התובעת כי היא זכאית לפדיונם של 109 ימי חופשה בתשלום בארבע השנים האחרונות להעסקתה, עפ"י החישוב הבא:

109 ימי חופשה * 154 ₪ (שכר יומי קבוע) = 16,786 ₪.

מאחר והנתבעת שילמה לתובעת פדיון חופשה בתלוש השכר האחרון בסך של 616 ₪, על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי פדיון חופשה שנתית בסך 16,170 ₪.

31. מנגד, טענה הנתבעת, כי התובעת מימשה כמעט את כל ימי החופשה שעמדו לרשותה, והיתרה שנותרה לה בעת שסיימה עבודתה שולמה לה במלואה – 4 ימים, בגינם שולמו לתובעת 616 ₪.

הנתבעת צירפה לכתב הגנתה טבלה המפרטת את ימי החופשה שנטלה התובעת (נספח ג' לסיכומי הנתבעת). כמו כן הפנתה הנתבעת ליומני העבודה שצירפה, שמהם עולה לטענתה, שהתובעת נטלה חופשות רבות, בהסכמת הנתבעת, וחלק מהחופשות עלו על 7 ימים ברצף.

עוד טענה הנתבעת כי התובעת ניצלה 259 ימי חופשה, כאשר בפועל הייתה זכאית התובעת מתחילת העבודה שלה ועד סיום העסקתה ל-255 ימי חופשה. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי צבירה מקסימלית לאחר 13 שנים בעבודה היא 2 ימים לחודש ולא 2.33 ימים, כפי שטוענת התובעת.

אליבא דנתבעת, הוכיחה באמצעות ראיות כי התובעת הייתה בפועל בחופשה, ומשכך דין טענה זו של התובעת להידחות. עוד הדגישה הנתבעת כי הטבלה שערכה תואמת את תלושי השכר. התובעת הועסקה במשרה על בסיס שעות ומספר ימי העבודה שננקב בתלושי השכר משקף את הימים שעבדה בכל חודש, באופן התואם לחלוטין את מספר ימי החופשה שנטלה. עוד ציינה הנתבעת כי בחודש 9/10 הגישה התובעת אישור מחלה בגין 8 ימים בלבד וכן נטלה 16 ימי חופשה.

32. טענת התובעת כאילו עבדה באופן מלא, ולמרות זאת קיבלה שכר על חשבון ימי החופשה, לא רק שלא הוכחה, אלא אף נסתרה בראיות שצירפה הנתבעת – קרי טבלה המפרטת את ימי החופשה שנטלה התובעת (נספח ג' לסיכומי הנתבעת), התואמת לחלוטין את הפירוט המופיע בתלושי השכר.

מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה כי צויין בהם מידי חודש בחודשו ניצול ימי חופשה. ימי החופשה שניצלה התובעת במהלך עבודתה ושבגינם שולמו לה דמי חופשה תואמים את האמור בתלושי השכר הרלוונטיים ואף תואמים את יומני העבודה והטבלה שהגישה הנתבעת.

מהיומנים ומהטבלה שצרפה הנתבעת עולה שהתובעת הייתה נוטלת חופשות בפועל, והנתבעת אף הציגה במסגרת היומנים גם יומנים של עובדות מחליפות, שהחליפו את התובעת בזמני חופשתה.

33. כמו כן, לא הוכח כי התובעת הלינה במשך 15 שנות עבודתה על כך ששולמו לה דמי חופשה במהלך עבודתה, למרות שלא ניצלה אותן בפועל כטענתה.

לא הוכח בפנינו כי מדובר בפדיון חופשה במהלך תקופת עבודתה של התובעת, אלא בתשלום דמי חופשה תוך ניצול הימים, בפרט כאשר בנסיבות שהוכחו בפנינו תלוש השכר יכול להיחשב במקרה הנדון כ"פנקס חופשה" לצורך העניין.

34. חישובי הנתבעת בסיכומיה, בגין פדיון החופשה לה הייתה זכאית התובעת בסיום עבודתה, מקובלים על בית הדין.

35. אשר על כן, הוכח כי התובעת אינה זכאית לתשלום כלשהו בגין פדיון ימי חופשה.

דמי נסיעה

36. אין חולק כי לאורך כל תקופת עבודתה, שילמה הנתבעת לתובעת דמי נסיעה, בעבור שני כיוונים.

37. התובעת טוענת כי הינה זכאית לדמי נסיעה בעבור 4 נסיעות ביום, כאשר היא נוסעת מביתה לביתו של קשיש 1, משם לביתו של קשיש 2, ומשם לביתו של קשיש 3, ומשם בחזרה לביתה, ובסך הכל 4 נסיעות ביום.

משמע, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת ב-2 נסיעות נוספות בכל יום למשך 7 השנים האחרונות לעבודתה, בתשלום של 9,676 ₪ (24 ימי עבודה * 2.4 ₪ = עלות כיוון נסיעה אחת * 2 כיוונים * 84 חודשים).

38. אליבא דתובעת, הוכח כי התובעת טיפלה ב-4 מטופלים שהתגוררו ב-4 בתים שונים, כאשר המרחק בין הבתים הצריך את התובעת להגיע בתחבורה ציבורית.

39. הנתבעת טענה מנגד, כי התובעת טיפלה בזוג קשישים המתגוררים באותה כתובת, ובקשיש נוסף.

אליבא דנתבעת, התובעת מתגוררת ברח' הרב צבאן 8/20, ואילו הקשישים בהם טיפלה מתגוררים כולם בשכונת נווה נוי – מרחק הליכה מרח' צבאן.
הרחובות קיבלו לימים שמות חדשים (רח' התמר והלימון הם הרחובות בהם עבדה התובעת), והמרחק מבית התובעת לבית קשיש אחד, ובין קשיש אחד לקשיש אחר וחזרה אל בית התובעת לא עולים על כ-600 מטר.

40. עוד טענה הנתבעת, כי בשכונת נווה נוי אין אוטובוס, של אגד או בכלל, שיכול היה להסיע את התובעת מביתה שברח' הרב צבאן אל בתי הקשישים, שכן, קו האוטובוס היחיד היוצא משכונת נווה נוי אל שכונת הורד או אל שכונת קרית מנחם, לא עובר ברחובות שבהם עבדה התובעת (הלימון, התמר), ואף לא בסמוך לביתה.

מכאן, טוענת הנתבעת, שטענת התובעת כאילו נסעה בתחבורה ציבורית לעבודה איננה נכונה בעליל.

בנסיבות אלה, טענה הנתבעת, כי המרחק מביתה של התובעת לשני מקומות העבודה כמו גם המרחק בין שני מקומות העבודה עצמם הוא קצר, בר הליכה, וממילא לא עובר בו אוטובוס.

למרות האמור, שילמה הנתבעת לתובעת הוצאות נסיעה בגין שתי נסיעות ליום (הלוך וחזור).

41. כאן המקום לציין, כי באף שלב לא הציגה התובעת אישור לקיומה של תחבורה ציבורית זמינה מביתה למקום העבודה (בתי הקשישים).

42. בנסיבות הללו לא הוכיחה התובעת כי אכן הייתה תחבורה ציבורית זמינה מביתה למקום העבודה וכי נצטרכה להשתמש בה כדי להגיע למקום עבודתה.

זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי השתמשה בפועל בתחבורה ציבורית ברמה של 4 נסיעות ביום ואף לא הוכיחה כי המרחק מביתה לבתי הקשישים, כמו גם המרחק בין בתי הקשישים עצמם, הצריך נסיעה בתחבורה ציבורית.

43. משלא הוכח כי התובעת הייתה זקוקה לתחבורה ציבורית כדי להגיע למקום עבודתה, התביעה להפרש הוצאות נסיעה – נדחית.

סוף דבר

44. מהמקובץ עולה כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 280 ₪ בגין הפרש פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/12/10 ועד למועד התשלום בפועל.

יתר רכיבי התביעה נדחו כמפורט לעיל.

45. לאור התוצאה אליה הגענו, בשים לב לסכום התביעה, אין צו להוצאות.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון