חישוב דמי נסיעות


א. לפנינו תביעתה של חברת חוף נעורים בע"מ (להלן: "החברה" או "התובעת") כנגד מי שהיה מציל בחוף הים, מר יגאל ביטון, בגין נזקים שנגרמו לה לאור העובדה שלאחר פיטוריו לא הסכים לעזוב את סוכת המציל בחוף הים שאותו ניהלה התובעת.

התובעת מעריכה את נזקיה בסך כולל של 30,000 ש”ח.

ב. מנגד, תובע מהחברה מר יגאל ביטון (להלן: "העובד" או "המציל") סך של 200,000 ש”ח בגין פיצוי פיטורין, דמי הבראה, אמצעי מיגון, דמי נסיעות, תוספת מצילים, ביגוד, הפסקת צהריים, מי שתייה ימי בחירה ושאר זכויות סוציאיליות המגיעות לו על פי דין ושנמנעו ממנו, לטענתו, משך 5 עונות בהם עבד אצל החברה. אומנם בחוות הדעת כומתה התביעה בסך של 315,669 ש”ח, אך מאחר וחוות הדעת לא הוגשה על מנת לתבוע עילות חדשות או להגדיל את הסכומים הנתבעים לא נתקבלה כל הרחבה שבוצעה בחוות הדעת, שהוגשה אך ורק לפי החלטת ביה"ד בה נדרש העובד ליתן פירוט לתביעה.

רקע כללי וטענות הצדדים (כפי שגובשו מכתבי בי הדין שהוגשו מטעם הצדדים)

התובע הועסק כמציל אצל התובעת במשך קרוב לחמש עונות, משנת 1998 ועד שנת 2002 (כאשר הצדדים חלוקים בשאלה החל מאיזה שנה אחראית התובעת לזכויותו השונות של התובע).

לטענת המציל, משך כל תקופת העסקתו התגלה כמציל ישר, אשר פוטר בסופו של יום עקב מצבה הכלכלי הקשה של התובעת, כאשר החברה מנגד טוענת כי פיטוריו נעשו בשל מעשה גניבה שביצע (מכל מקום, אין למחלוקת זו נפקות אופרטיבית שכן לא נתבע כל סעד בגין פיטורים של כדין).

התובעת טוענת כי כבר בעונת העסקתו הקודמת נתגלו ליקויים בעבודת ולכן העסיקה אותו בעונה האחרונה לתקופת ניסיון, לפרק זמן של חודש ימים. כאשר נמצא, לטענתה כי התובע גנב פריטי מזון יקרים מהמסעדה שבחוף, נאלצה לפטרו לאלתר.

לטענת המציל נמנעו ממנו זכויות סוציאליות רבות שהוא זכאי להן על פי דין, בגין תקופת עבודתו.

בתצהירו מפרט המציל את הזכויות שלטענתו מגיעות לו על פי ההסכם קיבוצי החל על קבוצת המצילים (הסכם קיבוצי מיום 14.5.82). כימות התביעת נעשה בחוות דעת שהוגשה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 9.4.2003, לפיה היה על התובע לכמת ולפרט את תביעתו ולא לתבוע על בסיס אומדן. באופן זה תובע העובד את הזכויות הבאות:

פיצויי פיטורין - פיצויי פיטורין בסך ה"משכורת הקובעת" כפול 5 (תביעתו זו תוקנה בסיכומיו, כך שפיצויי הפיטורים יחושבו ביחס ישר לעונתיות משרתו).

דמי הבראה עבור כל תקופת עבודתו.

אמצעי מיגון - בהתאם להסכם הקיבוצי זכאי התובע לטענתו ל 4 בקבוקי משחת מיגון בגודל 250 מ"ל מדי שבוע,
אמצעים אלו לא סופקו לו לטענתו.

נסיעות - לא נשתלמו לו דמי נסיעות לפי תעריף חודשי. כן לא שולם לו החזר הוצאות עבור מוניות כאשר עבד בשבתות ובחגים.

תוספת מצילים - המציל לא קיבל את התוספת המגיעה לו על פי ההסכם הקיבוצי, כאשר בשנת 1999, עמדה התוספת על סך של 300 ש”ח לשנה, בשנת 2000 על סך של 190 ש”ח ובשנת 2001 על סכום של 190 ש”ח.

ביגוד - נתבעו פריטי הלבוש, אותם היה זכאי לקבל על פי ההסכם הקיבוצי.

הפסקת צהריים, מי שתיה וכלכלה - לטענת המציל אף זכויות אלו המגיעות לו - לא נשתלמו לו.

החברה מנגד טוענת כי המציל לא יכול היה להיות מועסק אצלה אלא לאחר 1.1.01, כיוון שרק אז היא החלה להפעיל את החוף, מכוח הזיכיון של חברת "טראקס". קרי לטענת החברה התובע הועסק אצלה רק בעונת אפריל - ספטמבר 2001 וחודש נוסף בעונת 2002 ועל כן יש לראות בה כאחראית עבור זכויותיו הסוציאליות של העובד רק בגין תקופת כינונם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים.

החברה שילמה למציל סך של 18,655 ש”ח ביום 22.8.02 בגין פ"פ ויתר זכויותיו ובכך הסתיימו כל חובותיה למציל.

החברה העסיקה את העובד בשנת 2001 כ"עובד עונתי". בשנת 2002 החליטה החברה להעסיק את המציל לתקופת ניסיון של חודש ימים, זאת כאמור לאחר ליקויים שנתגלו בעבודתו בעונה הקודמת. החברה הבהירה למציל כי הוא אינו רשאי לקחת מצרכים מהמזנון ובשל כך יועלה שכרו ב 1,500 ש”ח. דא עקא, במהלך חודש אפריל 2002 נגנבו מהמזנון מצרכים. ביום 1.5.02 נערך חיפוש בסוכת המציל. באותו חיפוש נמצאו בסוכת המציל מצרכי מזון רבים, שפורטו בכתב בפרוטוקול שנערך בנוכחות מר שלמה ברוש ובנוכחות מנהל המסעדה (ראה נספח ב' לתצהיר התובעת).

לאור אותו גילוי נשלח לעובד מכתב ב 1.5.02 המודיע לו על גילוי הגניבה. כמו כן, נשלח לו מכתב מאת שותפות טראקס - אלפסי המודיע לו על הפסקת עבודתו (נספחים ג' וד' לתצהיר התובעת). החברה קיזזה משכרו של העובד את סך המצרכים שנגנבו בסך 1,500 ש"ח, כך לטענתה.

לאחר פיטוריו, סירב העובד לעזוב את סוכת המציל, דבר שאילץ את התובעת להגיש כנגדו בבית דין זה צו מניעה זמני האוסר עליו להיכנס לסוכת המציל (ר' בש"א 3279/02 מיום 15.5.02).

לגבי תביעות המציל לזכויות סוציאליות שנמנעו ממנו כל תקופת עבודתו, טוענת החברה בתמצית כך –

פיצויי פיטורין - המציל קיבל את מלוא דמי הפיצויים (ואף ביתר) בסך של 15,284 ש”ח, בגין התקופה שמיום 15.4.98 ועד 18.6.02, לפי חישוב של "עובד עונתי", כאשר לפנים משורת הדין ולמעלה מן הצורך נלקחו בחשבון התקופות עובר להיווסדה של החברה.

דמי הבראה - המציל קיבל את מלוא דמי ההבראה בסך 3,645.5 ש”ח. אף תשלום זה נעשה ביתר כיוון שהתובעת שילמה את דמי ההבראה עבור כל תקופת העסקתו של העובד, מבלי שחלה עליה חבות זו.

אמצעי מיגון - ככל שידוע לה (כך בתצהירה) סופקו לעובד אמצעי מיגון.

נסיעות - לטענת התובעת אין היא מחויבת בתשלום רכיב זה, מאחר והעובד גר בקרבת מקום.

תוספת מצילים - סכום זה גולם במשכורתו.


ביגוד, הפסקת צהריים, מי שתייה, ימי בחירה וכלכלה - התובעת טוענת כי העובד קיבל זכויות אלו במלואם משך תקופת העסקתו.

במאמר מוסגר וטרם ניתן את הכרעתנו, ברצוננו לציין כי טענותיהם של הצדדים נטענו בערבוביה ללא כל סדר ותוך שהן, והסכומים הנתבעים, משתנים חדשות לבקרים.

ההכרעה

עלינו לבחון האם זכאית התובעת להיפרע מהמציל בגין נזקיה, הנטענים על ידה, ובאותו אופן עלינו להחליט האם נמנעו מהמציל זכויות סוציאליות מסוימות משך תקופת העסקתו, באחריות מי היה לשלמם ולאילו סכומים הוא זכאי.

לאחר שקראנו את טיעוני הצדדים, שמענו את עדויותיהם ובחנו את סיכומיהם להלן הכרעתנו –


נפתח בבחינת תביעתו הנגדית של העובד.

ראשית ניתן דעתינו לשאלות המשפטית הבאות - מיהו מעבידו של העובד - שותפות טראקס או חוף נעורים בע"מ? - מי אחראי לזכויותיו של העובד שלא שולמו עובר לתקופת התאגדותה של החברה?

אין חולק כי לא נחתם חוזה עבודה בין המציל לתובעת, עם זאת אין חולק שבתקופה אפריל - ספטמבר 2001 וכן חודש נוסף בעונת 2002, הועסק העובד אצל התובעת. על אף שגם לגבי זהותו של המעביד האחרון עולות שאלות ותהיות כיוון שהעובד בעצם תביעתו הנגדית גילה דעתו שהוא ראה בתובעת, חוף נעורים בע"מ, את מעסיקתו האחרונה וכך אף עולה מתלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה מטעם העובד, לא נפתח את הדיון בעניין זה שלא לצורך.

זכאות העובד לפיצויי פיטורים מהמעביד האחרון

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי על פי ההלכה הפסוקה (והיא אינה מפנה לאותה הלכה) אין לחייב את התובעת לגבי זכויות המגיעות לעובד עובר להיווסדה, שכן עובר להיווסדה לא הייתה כשירה לחובות ולזכויות. כך, לטענתה, בהתאם לסעיף 1 ב' לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963, משלא קיבלה על עצמה את האחריות לפיצויי פיטורים כלפי העובד בכתב, אין היא מחוייבת בתשלום כלשהוא בגין תקופת העסקתו הקודמת של העובד, בה עבד כמציל בחוף.

מנגד, טוען העובד במענה לטענותיה אלו של התובעת כי ראשית, התנהגות התובעת בפועל מלמדת כי אף היא ראתה עצמה אחראית לזכויות המלאות של העובד, קרי עבור 5 עונות, זאת לפי התחשיב שערכה בנוגע לפיצויי הפיטורים, שאף לדידה מגיעים לעובד. שנית, ברור כי אין בחילופי זהויות וחברות כדי לפגוע בזכויות העובד ויש לקבוע כי הנתבעת קיבלה על עצמה את חובות קודמותיה. כך, ה"ה ברוש וסלע היוו את השותפות שהפעילה את החוף עובר להיווסדה של החברה.

סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים עוסק בעניין חילופי מעבידים באותו מקום עבודה ומבטיח "רצף זכויות" בכל הנוגע לתשלום פיצויי פיטורים.

בעניין חילופי מעבידים ושמירת זכויותיהם של העובדים אמרה הפסיקה את דברה באופן הבא - ויתקו של העובד "במקום העבודה" נשמר ומצטבר לו והמעביד האחרון הוא זה שמחויב בתשלומם של פיצויי הפיטורים בהתייחס לכל תקופת העבודה - בין זו שאצלו ובין זו שאצל מעבידים קודמים באותו מקום עבודה. בנוסף נקבע כי כאשר קיים קושי בזיהוי המעביד האחרון, יינקוט בית הדין גישה "פונקציונלית" ויטיל את האחריות לפיצויי הפיטורים על המעביד שהראה "מעורבות פעילה" בהעסקת העובד (ר' ד"ר יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה, פרק 4 עמ' 6 והאסמכתאות המובאות שם).

החיוב בתשלום פיצוי פיטורים מתגבש במועד סיום יחסי העבודה עקב הפיטורים. לפיכך אף שותף שפרש משותפות ופרישתו קדמה למועד הפיטורים, לא יחויב בפיצויי הפיטורים ואלו יוטלו בשלמותם על השותפות במצבה בעת ביצוע הפיטורים (ר' דב"ע שנ/86-3 אמנון ישראלי נ' הסתור בע"מ, פד"ע כב 208).

מן הכלל אל הפרט - בפנינו מדובר על 'עובד עונתי', אשר עבד באותו חוף במועצה האיזורית עמק חפר במשך חמש עונות. במשך עבודתו בחוף התרחשו שינויים בזהות מעסיקיו, אם כי לא ניתן להתעלם מהקשר הקיים בין המעסיקים השונים. דברים אלו עולים מעדותו של מר משה אלפסי (ר' עמ' 12 לפרוטוקול הדיון שורות 18-11):

"אני שכרתי את מר ביטון לעבודה בהסכמת השותפים. בשנת 98' אני ניהלתי את החוף לבדי ואז שכרתי את ביטון לעבודה. גם בשנת 99', אני ניהלתי את החוף ביחד עם השותפים. השותפים היו עודד סורוקה, שלמה ברוש וסלע. שם השותפות היה שותפות טרקס אלפסי. בשנת 2000 ניהלתי את החוף עד חודש אוגוסט ואז העברתי את הזכויות והחובות לחברת נעורים בע"מ. חב' חוף נעורים התחילה לנהל את החוף ב 2000-2001".

מחוות דעתו של דורון יעקובובסקי שהוגשה כחוות דעת לתיק ביה"ד עולה לעניין המעסיקים כי בתקופת עבודתו של העובד התחלפו שלושה מעסיקים בסדר הבא: חברת נעורים (5/98 עד 10/00) חוף נעורים בע"מ (4/01 - 4/02) וטראקס 2000 (מ 5/02 ואילך).

בעניין זה נציין שוב כי על אף שמכתב הפיטורים הוצא על ידי שותפות טראקס - אלפסי (נ'ג) ומכתב נוסף הוצא לעובד בתאריך קרוב על ידי טראקס הרפתקאות ואירועים 2000 בע"מ, מתלושי המשכורת שצורפו על ידי העובד ומעדויות הצדדים בצו המניעה בתיק דנא עולה כי אין למעשה מחלוקת כי התובעת הייתה מעסיקתו האחרונה של העובד והיא זו אשר פיטרה את העובד.


נ' 1, הסכם מיום 28.8.00, בו רכשה טראקס בע"מ את רב זכויותיו של מר אלפסי (להוציא 5%) בניהול חוף נעורים, קבע בין היתר כך - סעיף 2ו': "החל ממועד חתימת הסכם זה, טראקס מקבלת על עצמה את כל זכויותיו וחובותיו של אלפסי במסגרת הסכם השותפות, ההסכם עם המועצה האיזורית עמק חפר ו/או החברה הכלכלית שלה, וכן את כל
ההתחייבויות כלפי צדדים שלישיים, לרבות הספקים והבנקים". כן בהמשך סעיף 12 קובע כי:

"מוסכם בין הצדדים כי תביעות משפטיות, אם תהיינה, לגבי התקופה שקדמה לחתימת הסכם זה - הצדדים יישאו באחריות לגבי תביעות אלה באופן שווה לפי מבנה השותפות שהייתה קיימת לפני חתימת הסכם זה".

לאחר בחינת כל הנטען, קבענו כי החברה היא שחבה בפיצוי הפיטורין, עבור כל תקופת עבודתו של העובד בהתאם לסעיף 1 א' לחוק ולהלכה בעניין.

הכרעתנו הסתמכה על הנתונים שעמדו בפנינו ובהתאם להלכה בעניין כי התובעת כמעסיקתו האחורנה של העובד אחראית לתשלום פיצויי הפיטורים עבור כל תקופת עבודתו ב"חוף נעורים". טענותיה כאילו היא חייבת בפ"פ רק בגין התקופה שהייתה מעסיקתו נדחות על ידינו בהעדר כל ביסוס משפטי. מה גם שהתובעת עצמה (בסעיף 42 לסיכומיה) מודה כי בפועל שילמה לעובד פיצויי פיטורין עבור כל תקופת עבודתו בחוף, קרי החל מיום 15.4.98, ועל כן לא נידרש לניתוח תיאורטי זה.

לאור קביעתנו לפיה החברה נושאת באחריות לתשלום פיצויי הפיטורים עבור 5 עונות עבודה יש לשאול מהו החישוב הנכון של פיצויי הפיטורין? - מהו 'שכר העבודה' לפיו יש לחשב את פיצויי הפיטורים?

ראשית, לגבי אופן חישוב פיצוי הפיטורים להם זכאי 'עובד עונתי' דוגמת העובד שלפנינו, נקבע בסעיף 12 לחוק, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורין באופן הבא:

"...ולגבי עובד עונתי - חלק של השנה מזכה אותו בפיצויים יחסיים אף אם תקופות עבודתו אינן מצטרפות לשנה...".

לטענת התובע 'עונה' משמעה עבודה כ 7 חודשים בשנה, מאמצע אפריל עד אמצע אוקטובר.

העובד טוען כי השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורין כולל תוספת דירוג, שלא נשתלמה לו בסך כ - 290 ש”ח לחודש, תוספת מצילים שלא נשתלמה לו בסך 680 ש”ח לחודש, תשלום בגין ימי חג ושבת בסך 175% שלא נשתלמה לו, בגינה חסר סך חודשי של 1,984 ש”ח. מכאן שלצורך חישוב פיצוי הפיטורים עומדת משכורתו הקובעת של העובד על 10,271.18 ש”ח. לפי חישוב זה ובהתחשב בחלקיות המשרה של העובד זכאי הוא לסך של 22,254.22 ש”ח כפיצויי פיטורים.

התובעת חולקת על אופן חישובו של העובד וטוענת כי אין להכליל בבסיס השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים שעות נוספות, תשלומי פרמיה או תשלום עבור משמרות ויש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס השכר הרגיל. לטענתה שכרו הרגיל של התובע עמד על 7,600 ש”ח. התובעת לא הציגה את אופן החישוב לפיו חישבה את פיצויי הפיטורים להם זכאי העובד אולם טענה כי שילמה לתובע סך של 15,284.30 ש”ח כפיצויי פיטורים.

האם יש לקחת בחשבון את תוספת הדירוג, תוספת מצילים ותשלום תוספת בגין עבודה בימי שבת וחג כחלק מ'השכר הקובע' לצורך חישוב פיצויי פיטורים?

תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964 (להלן: "התקנות") קובעות אלו רכיבי שכר יובאו בחשבון בעת חישוב פיצויי הפיטורים. הרכיבים אותם יש לקחת בחשבון, עת חישוב פיצויי הפיטורין להם זכאי העובד, הם לפי סעיף 1(א) לתקנות: שכר היסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה. כאשר הרכיב המשתלם כחלק משכר הבסיס נקרא "תוספת", מוטל על העובד הנטל לשכנע את ביה"ד כי אותו תשלום הוא חלק משכר העבודה הקובע.

לגבי תוספות אשר אינן מוזכרות בתקנות, יש לשאול האם התשלום אשר ניתן לעובד היה מותנה בתנאי, כך שאם לא מתקיים התנאי - לא משתלם התשלום. כך, תשלום שאינו תלוי בתנאי הוא חלק משכר היסוד לעניין תשלום פיצויי פיטורין. מבחן זה נכון גם לגבי עבודה בשעות נוספות שביצע העובד (ר' דב"ע נג/84-3 מד"א לישראל נ' אורי שטרן, פסק דין מיום 30.8.94). כן נקבע, לפי תקנה 1(ב) לתקנות, כי תוספת מקצועית תיחשב כחלק משכר היסוד.

לאור האמור לעיל, להלן הכרעתנו - את רכיב השכר עבור עבודה בשעות נוספות בחג ובשבת אין לקחת בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורין כאמור לעיל מאחר והעובד נדרש לעמוד בתנאי ספציפי על מנת לקבל סכומים אלו - קרי לעבוד בשעות נוספות. לגבי תוספת בגין דרגה, הרי שלא הוכח בפנינו כי העובד היה זכאי לדרגה וכי נתקיימו בו התנאים לקידום על פי ההסכם הקיבוצי. לגבי דרישתו להכללת 'תוספת המצילים' בשכר היסוד, הרי שבסעיף 116.51 תחת הכותרת תוספת מצילים בחוקת העבודה נקבע כי:

"תוספת מצילים...מהווה שכר לכל דבר ועניין לרבות לצרכי פרישה לגימלאות ופיצויי פיטורים. לתוספת המצילים, זכאים המצילים שקיימו את כל סעיפי ההסכם כולל סעיפים 116.114, ו - 116.115: ישמעו להוראות הרשות המקומית ולממונים עליהם".


לטעמנו, מאחר ועולה כי תוספת זו כ'תוספת מקצועית' הייתה אמורה להשתלם באופן שאינו תלוי בעמידה בתנאי מסויים על ידי העובד, ומאחר והתובעת טענה לראשונה בסיכומיה כי התובע לא הוכיח את חלותו של ההסכם הקיבוצי עליו (ומדובר בהרחבת חזית אסורה שאין לקבלה) וכן טענה טענות בדבר הסכם גלובאלי בע"פ שלא מחיל על העובד את ההסכם הקיבוצי, זאת כאשר ברור כי אין מאן דהוא יכול לוותר על זכויות המגיעות לו מכח הסכם קיבוצי, הרי שבהתאם למהותו של הרכיב ומאחר ולא שוכנענו כי העובד קיבל את התוספת בשכרו הכולל, יש לכלול תוספת זו בשכר העבודה הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. משלא הציגה התובעת כל חישוב נגדי לתוספת ומשלא טענה טענות נוספות, הרי שמתקבל חישובו של העובד והתוספת תעמוד על סך 680 ש”ח לחודש.

מכאן כי יש להוסיף למשכורת החודשית את הסכום של 680 כך שמשכורתו הקובעת של העובד תעמוד על 8,280 ש”ח. לפי שכר בסיס זה עומדים פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע (לפי מספר החודשים בהם עבד, המפורטים בחוות הדעת מטעם העובד) על : 26/12 X 8,280 = 17,940 ש”ח.

מששילמה התובעת סך של 15,284.30 ש”ח כפיצויי פיטורין, תשלים התובעת ותשלם סך נוסף של 2,656 ש”ח.

דמי הבראה -

המציל תובע פדיון ימי הבראה עבור חמש העונות בהם עבד, מבלי לכמת את תביעתו ואף מבלי שחוות הדעת שצורפה לתביעתו תובעת ו/או מפרטת רכיב נתבע זה.

התובעת טוענת כי שילמה למציל את מלוא דמי ההבראה להם הוא זכאי בסך 3,645.5 ש”ח בגין כל תקופת עבודתו. כן טוענת התובעת כי הזכות לפדיון דמי הבראה הינה רק בגין השנתיים האחרונות לתקופת עבודתו של העובד.

הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה מוטל על המעביד. בעניינו, החברה עמדה בנטל זה כאשר העובד לא הביא כל גרסה נגדית המסבירה את מהות הסכום בסך 3,645.50 ש”ח, שהועבר לעובד כדמי הבראה לטענת החברה.

מאחר והזכות לפדיון דמי הבראה חלה רק על השנתיים האחרונות לעבודתו של העובד, זכאי העובד ל 9 ימי הבראה עבור השנה הרביעית והחמישית על פי ההסכם הקיבוצי. ערך יום הבראה נכון למועד סיום עבודתו של העובד, מאי 2002, עמד על 285 ש”ח. משכך ולאור העובדה שבעונה האחרונה עבד כחודשיים בלבד מתוך עונה מלאה, זכאי העובד ל 12 ימי הבראה והסכום אותו שילמה החברה מכסה את חובה זה.

לאור האמור תביעת העובד לדמי הבראה נדחית.

דמי נסיעות -

לטענת העובד הוא זכאי לתשלום עבור דמי נסיעות בסך של 679.3 ש”ח לחודש ובסה"כ ל 16,982.5 ש”ח עבור תקופת עבודתו. סכום זה חושב לטענת העובד על פי הסכומים המירביים הקבועים בחוק ועל פי ההסכם הקיבוצי, לפיו זכאי הוא להחזר הוצאות נסיעה במונית בגין חזרה מהעבודה בימי שישי ונסיעה לעבודה ביום שבת, על פי תשלום בפועל.

התובעת מנגד טוענת כי העובד זנח את תביעתו זו בתצהירו, כאשר לא הביא בפני ביה"ד כל ראיה לעצם היזדקקותו לתחבורה ציבורית לשם הגעה למקום העבודה. כן טוענת החברה כי בצו ההרחבה הכללי בענייין החזר נסיעות נקבע כי עובד זכאי לקבל דמי נסיעות לעבודה וחזרה ממנה, בעד כל יום בו השתמש בתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה כאשר הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי, ככל שקיים כרטיס הנחה כזה. לאור זאת, טוענת התובעת, לא עמד העובד בנטל ההוכחה, כיוון שלא הוכיח כי נזקק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה ובאורח זה אף הסכום אשר אותו הוא תובע, לא נתמך בראיות כמצוות צו ההרחבה.

נטל ההוכחה בעניין תשלום דמי נסיעות מוטל על העובד. עליו נטל ההוכחה להוכיח מה היו הוצאותיו לעבודה ומתי הוציא אותם בפועל (ר' דב"ע נו/64-3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב ואסתר קורנפיין, פסק דין מיום 10.9.96). כאשר אם לא הוכיח את הוצאותיו ממילא לא קמה לו הזכות שהמעביד ישתתף בהם. עם זאת נפסק כי לצורך הוכחת הזכאות לדמי נסיעה די באמירה כללית של עובד כי לא קיבל נסיעות, כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה (ר' דב"ע נא/60-3 עטאללה בלוט נ' עזרא לוי ובניו בע"מ ותחנת דלק בר כוכבא, פסק דין מיום 15.8.91).

אלא שהעובד לא הוכיח את זכאותו העקרונית לתשלום דמי נסיעות לגבי תקופת עבודתו אצל החברה קרי בתקופה שבין אפריל - ספטמבר 2001 והחודש הנוסף ב 2002. ההלכה בעניין זה היא כי זכאותו של העובד מהחברה לעניין דמי נסיעות הינה רק לגבי התקופה בה היא הייתה מעסיקתו, בשונה מחובתה לשאת במלוא תשלום פיצויי הפיטורים.

התובע לא הרים את נטל להוכיח כי מקום מגוריו היה מרוחק ממקום עבודתו, כי השתמש בכלי תחבורה כדי להגיע לעבודה ואף לא את הוצאותיו, מה גם שהחברה טענה שלא נזקק לתחבורה כדי להגיע לחוף. על כ נדחית תביעתו להחזר דמי נסיעה.


גם תביעתו של העובד לתשלום עבור דמי נסיעות במוניות בימי חג ושבת נדחית. תביעתו זו מסתמכת על ההסכם הקיבוצי, שם נקבע במפורש כי הוצאות נסיעה אלו יוחזרו בהתאם לנסיעות בפועל. העובד לא צירף כל ראיה לכך כי אכן ביצע נסיעות במוניות ולא ברור כמה מתי והיכן. התובע לא צירף 'בדל קבלה' ובשל כך אין הוא זכאי להחזר עבור הוצאות, שכלל לא הוכח בפני בית הדין, כי אכן הוצאו בפועל.

תוספת מצילים

בתצהירו טוען העובד כי הוא זכאי לתוספת מצילים עבור כל תקופת עבודתו. בתצהירו אין העובד מכמת את תביעתו בגין רכיב זה, מלבד מתן אמירה כללית בדבר מהי התוספת שניתנה בשנים 1999, 2000, 2001. אף בחוות הדעת שהוגשה על מנת לכמת את התביעה, אשר הוגשה לכתחילה כאומדנא, אין התובע מכמת רכיב זה בתביעתו. כמו כן, לא ברור עבור איזו תקופה תובע העובד תוספת זו. משכך, ועל אף שעקרונית כאמור מצאנו כי העובד זכאי לתוספת זו, משלא עמד בנטל ההוכחה ומשלא כימת את תביעתו, נדחית תביעתו זו. מעבר לנדרש נציין כי זכות זו, ככל שהעובד היה מוכיח את זכאותו לתשלום תוספת זו, הרי שהיה זכאי לה רק בתקופה בה עבד העובד אצל החברה, קרי עונת 2001 ומקצת 2002, שכן החברה אינה חבה בתשלום תוספת זו בגין מעסיקיו הקודמים של העובד.

מי שתיה, כלכלה, אמצעי מיגון וביגוד

בתצהירו טוען העובד כי לא קיבל במהלך תקופת עבודתו ביגוד על פי המתחייב מן ההסכם הקיבוצי, אמצעי מיגון, מי שתיה וכלכלה. בחוות הדעת כומתה רק תביעתו לאמצעי מיגון והועמדה על סך של 2,300 ש”ח.

בתצהירה טוענת התובעת כך: אמצעי מיגון, ככל שידוע לה, סופקו לעובד. בפועל גם ביגוד ניתן לעובד וגם מי שתייה כלכלה קיבל התובע וניצל את זכויותיו.

בסיכומיה, עולות הטענות הבאות: לגבי דמי ביגוד הרי שתביעה זו לא כומתה ומשכך לא הוכחה ואין לקבלה. כן טוענת התובעת לאי חלותו של ההסכם הקיבוצי. התביעות למי שתיה ולכלכל לא כומתו אף הן ובשל כך דינן להידחות. כן טוענת התובעת כי בחקירתו הנגדית העיד העובד כי קיבל אוכל ושתיה.

כל תביעות אלו שהתובע דורש כעת את פדיונם הינן זכויות נלוות לעבודה. ככלל, "זכויות נלוות" אינן ניתנות לפדיון לאח שהסתיימו יחסי עובד ומעביד (ר' דב"ע שנ/74-1 מיכאל זדה נ' שולמית לור, פד"ע כא 475). הזכות לפדיונם של זכויות אלו מותנה בהוראה מפורשת בחוק או בהסכם קיבוצי - דבר שלא הוכח במקרה דנן ועל כן נדחות תביעותיו של העובד בגין רכיבים אלו.

תביעה להפרשי שכר מינימום ולתשלום מלוא שכר העבודה

מאחר ותביעתו זו עלתה לראשונה בחוות הדעת שהוגשה בהתאם להחלטת בית הדין, ואשר ברי כי לא נועדה לאפשר לעובד לשפר עמדות או לתקן את כתב תביעתו יש לדחות את תביעתו זו, כיוון שאין זכרה בא בכתב התביעה ומדובר בהרחבת חזית אסורה. מעבר לכך ולמעלה מן הצורך צודקת התובעת בטיעוניה שהועלו בסיכומים, לפיהם לא הוכיח העובד כי אכן עבד בהיקף השעות בהם הוא טוען כי עבד, כאשר נטל ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחו.

בנוסף, תובע העובד תשלום מלוא שכר עבודה, כאשר לטענתו התובעת לא שילמה לו עבור 2040 שעות בהן עבד ובשל כך זכאי לתשלום של 62,220 ש”ח. אולם גם תביעתו זו לא נתבעה לא בכתב התביעה ולא בתצהיר שהוגש מטעם העובד ומאחר וביה"ד מוסמך לפסוק רק על פי העילות הנתבעות בכתב התביעה, דין התביעה, שנתבעה באופן גורף וכוללני יש לאמר, להידחות אף היא.

סיכום ביניים -

לאור כל האמור, ומשדנו בכל תביעותיו של התובע שכנגד, תשלם החברה לתובע סך של 2,656 ש”ח כהשלמת פיצויי פיטורין, שישאו הפרשי ריבית והצמדה מ 5/2002 ועד ליום התשלום בפועל.

יתר תביעותיו הנגדיות של התובע נדחות.

תביעת החברה

בתצהירה מפרטת החברה את הנזקים שלטענתה נגרמו לה בגין מעשיו ו/או מחדליו של העובד ומסכמת אותם ב 30,000 ש”ח המתחלקים כך: פגיעה במוניטין של הנתבעת - 10,000 ש”ח, ייעוץ משפטי ובקשה לצו מניעה קבוע וזמני - 5,000 ש”ח, חיפוש מציל חלופי - 2,500 ש”ח, פגיעה בהכנסות המסעדה - 5,000 ש”ח, אי העסקת מציל נוסף במהלך תקופת הקיץ - 5,000 ש”ח ובזבוז ימי עבודה על דיונים בבית משפט - 2,500 ש”ח.

החברה טוענת כי הוכח כי בשל מעשיו של המציל, בכך שלא עזב את סוכת המציל נגרמו לה הנזקים שפורטו לעיל.


לאחר בחינת טענותיה של החברה ומשמע העדויות, לא שוכנענו כי החברה הרימה את נטל ההוכחה להוכיח את תביעתה. תביעתה זו נטענה ללא ביסוס ואף אם נגרם לחברה נזק מאי עזיבתו של המציל את סוכתו לאחר פיטוריו, הרי שלא הוכיחה החברה את הנזקים ולא הביאה ראיות לעניין הסכומים אותם היא תובעת. לא צורפו קבלות או מסמכים אחרים היכולים להוכיח את הנזקים אותם תובעת החברה, כגון קבלות בדבר פרסומים בעיתונים לחיפוש מציל או ספרי הנהלת החשבונות של המסעדה שבבעלות החברה, היכולים להעיד כי נפגעו הכנסותיה.

לאור האמור תביעתה של החברה נדחית.

סוף דבר

התביעה נדחית וכך גם רוב רכיבי התביעה נגדית, כפי שפורט לעיל בהרחבה.

הנתבעת שכנגד תשלם לתובע שכנגד סך של 2,656 ש”ח שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כאמור בפסק הדין, כהשלמת פיצויי פיטורין תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. הוצאות: לאור תוצאות ההליך, אין צו להוצאות.

ערעור: תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות נסיעות

  2. חישוב דמי נסיעות

  3. התיישנות דמי נסיעה

  4. הסכם קיבוצי נסיעות

  5. אי תשלום דמי נסיעות

  6. אי תשלום נסיעות לעובד

  7. התיישנות הוצאות נסיעה

  8. הסכם קיבוצי דמי נסיעות

  9. הסכם קיבוצי החזר נסיעות

  10. חובת המעביד לשלם נסיעות

  11. חובת המעסיק לשלם נסיעות

  12. הסכם קיבוצי הוצאות נסיעה

  13. הסכם קיבוצי נסיעות פרטיות

  14. התפטרות החזר הוצאות נסיעה

  15. התיישנות החזר הוצאות נסיעה

  16. אי קבלת השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה

  17. פיצויי פיטורים, החזר הוצאות נסיעה, ופיצוי בשל העדר הפרשות לקרן השתלמות

  18. זכאות להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון