חישוב דמי קצבת זקנה


1. השאלות שעל בית הדין להכריע בהן בהליך זה הן:

1.1. זכאות התובעת להחזר דמי ביטוח ששולמו ביתר בעד השנים 1988 עד 1993.

1.2. זכאות התובעת לקצבת זקנה לתקופה מ- 4/00 עד 1/01.

1.3. זכאות התובעת להענקה מן הצדק.

2. העובדות הרלבנטיות להכרעה הן כמפורט להלן:

2.1. החל משנת 1982 היו התובעת ובעלה משפחה אומנת לילדים רבים, ובממוצע נמצאים אצלם כ- 5 ילדים, מהם 3 ילדים בחינוך המיוחד ו- 2 ילדים בחינוך הרגיל.

2.2. בחודש 4/00, עת מלאו לתובעת 60 שנה, פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקבל קצבת זקנה. בטופס הבקשה, ציינה התובעת את היותה משפחה אומנת לילדים מאז שנת 1982 ועד לאותו מועד.

2.3. התובעת לא היתה מודעת לחובתה לשלם דמי ביטוח בגין הכספים ששולמו לה ולבעלה בעד היותם משפחה אומנת. יש לציין, כי החובה לשלם מס הכנסה ודמי ביטוח על תשלומים שהמדינה משלמת למשפחה אומנת חלה רק עד לשנת המס 1998. החל מיום 1.9.1999 הוסדר בחקיקה פטור מתשלום מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי על תשלומים שמשולמים למשפחה אומנת.

2.4. ביום 26.9.2000 הוציא המוסד הודעה לפיה חובה של התובעת בגין תשלום דמי ביטוח עומד על סך של 159,155 ש"ח (בגין קרן, קנס והצמדה).

2.5. עקב העובדה שהיה לתובעת פיגור בתשלום דמי ביטוח, נדחתה בקשת התובעת לקצבת זקנה.

2.6. התובעת והמוסד הגיעו להסדר תשלומים בחודש פברואר 2001. בעקבות זאת, שולמה לתובעת קצבת זקנה החל מחודש פברואר 2001. בהסדר התשלומים סוכם כי קצבת הזקנה של התובעת תקוזז במלואה על חשבון החוב.

2.7. לאחר הגשת התביעה, התובעת הצליחה להמציא שומות מס הכנסה סופיות לשנים 1994 – 1998. לאחר המצאת השומות הסופיות, התברר כי בחשבון התובעת יתרת זכות בסך של 15,488 ש"ח. יתרת זכות זו הוחזרה לתובעת בחודש מאי 2002, וכן בוטל הקיזוז מקצבת הזקנה של התובעת.
הכנסת התובעת לעניין תשלום דמי ביטוח בשנים 1988 – 1993

3. עיקר המחלוקת בין הצדדים - מה היא הכנסתה של התובעת החייבת בדמי ביטוח לשנים 1988 עד 1993. בנוגע לשנים אלה, לא הוצאו לתובעת שומות של מס הכנסה סופיות, כיון שמס הכנסה סירב להוציא לתובעת שומת מס הכנסה לתקופה שמעבר לתקופת ההתיישנות.

4. התובעת המציאה מסמכים על התשלומים ששולמו לה ולבעלה כמשפחה אומנת ממשרד העבודה והרווחה לשנים 1990 עד 1993. לשנים 1988 ו- 1989 לא עלה בידי התובעת להמציא מסמכים אלה. מהמסמכים שהוגשו, עלה כי הכנסתה החייבת של התובעת על פי שומת מס הכנסה שנערכה לה לשנים 1994 – 1998 עמדה (בממוצע) על 17.8% מהסכום הכולל שקיבלו התובעת ובעלה כמשפחה אומנת ממשרד העבודה והרווחה. לאור זאת, הציע בית הדין הסדר מוסכם, לפיו בעד השנים 1990 עד 1993 הכנסתה החייבת של התובעת תהיה

17.8% מהסכום הכולל שקיבלו התובעת ובעלה כמשפחה אומנת ממשרד העבודה והרווחה, ובעד השנים 1988 ו- 1989 הכנסתה החייבת של התובעת לצורך תשלום דמי ביטוח תעמוד על ממוצע ההכנסה החייבת לצורך תשלום דמי ביטוח לשנים 1990 – 1993, על פי החישוב שייערך כמפורט לעיל. הצעת בית הדין נתקבלה על ידי התובעת, אולם נדחתה על ידי המוסד.

5. כעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי המוסד, מטיעוני ב"כ המוסד בפנינו וממסמכים נוספים שהוגשו על ידי המוסד, עמדת המוסד היא כמפורט להלן:

5.1. בעד השנים 1988 – 1989 לא המציאה התובעת כל נתונים על הכנסתה, ולכן התובעת חייבת בתשלום דמי ביטוח על פי קביעה כאמור בסעיף 357 לחוק הביטוח הלאומי: בשנת 1988 – הבסיס לתשלום הוא 28,725 ש"ח; בשנת 1989 – הבסיס לתשלום הוא 35,589 ש"ח.

5.2. בעד השנים 1990 – 1993: בעד שנים אלה המציאה התובעת נתוני הכנסות ממשרד העבודה והרווחה, וכן דו"חות על הכנסותיה, אולם לא הומצאו שומות מס הכנסה. עמדת המוסד היא כי מאחר וקיימים הפרשים גדולים בין נתוני ההכנסות באישורים ממשרד העבודה והרווחה לבין נתוני ההכנסות בדו"חות שהגישה התובעת, יש לחייב את התובעת בתשלום דמי ביטוח על יסוד הכנסתה על פי דו"חות משרד העבודה והרווחה, בניכוי 25% הוצאות, ולא על יסוד הדו"חות שהגישה.


5.3. בהודעה מיום 27.10.2003 טען המוסד כי המקור החוקי להכרה בהוצאות בשיעור של 25% הינו סעיף 66ב לפקודת מס הכנסה. להודעה מיום 25.2.2004 צירף המוסד הנחיות של מחלקת הביטוח, על פיהן הכנסתה של משפחה אומנת שנתקבלה מן המדינה או מרשות מקומית בשל טיפול בילדים שהופנו אליה מורכבת מ- 25% החזר הוצאות ו - 75% שכר טרחה, החייב בתשלום דמי ביטוח.

6. התובעת, שהיתה מיוצגת על ידי יועץ מס, טענה:
6.1. בעד השנים 1988 – 1993 חויבה בדמי ביטוח מופרזים.

6.2. סעיף 66ב לפקודת מס הכנסה מתייחס להכנסה החייבת במס בלבד, דהיינו להכנסה בניכוי הוצאות.

6.3. על פי חוזרי מס הכנסה (שצורפו להודעתה מיום 1.12.2003), יש להבחין בין ההכנסה החייבת לבין ההוצאות, כאשר לכל שנה מס הכנסה מפרט טבלאות על סכום ההוצאות. להודעה, צורפו טבלאות מס הכנסה לשנים 1990 עד 1995.

7. לאחר עיון בכל החומר שבתיק, ובהוראות החוק הרלבנטיות, אנו סבורים כי אכן טעה המוסד באופן חישוב ההכנסה החייבת בדמי הביטוח, וחייב את התובעת בדמי ביטוח מופרזים.

8. הוראות החוק הרלבנטיות:
8.1. בהתאם לסעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), הכנסתו של עובד עצמאי לצורך תשלום דמי ביטוח היא הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה. על פי סעיף 345(ב)(1), ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה (להלן – ההכנסה בשומה) בהפחתת הסכומים שפורטו בפסקאות (א) ו- (ב).

8.2. בהתאם לסעיף 345(ב)(2) לחוק, לגבי מבוטח שלא נערכה לו שומה והוא חייב להגיש דין וחשבון על הכנסתו, תיקבע ההכנסה לפי הדין וחשבון של המבוטח, בכפוף להוראות סעיפים 347 ו- 357 עד 359 לחוק. ואולם, אם נערכה השומה למבוטח לאחר מכן, תיקבע הכנסתו על פיה ויראו את התשלומים ששילם על פי הדין וחשבון או על פי קביעה מכוח סעיפים 357 או 358 כמקדמות.

8.3. בהתאם לסעיף 357 לחוק, כאשר לא הוגש דין וחשבון על ההכנסות, רשאי פקיד הגביה לקבוע הסכום המגיע כדמי ביטוח שיש לשלמם. בהתאם לסעיף 358 לחוק, רשאי פקיד גביה לקבוע את סכום דמי הביטוח שעל המבוטח לשלם בניגוד לדו"ח, אם הוא משוכנע שהכנסתו של המבוטח עולה על הסכום שבדו"ח.

9. כאמור לעיל, נערכו לתובעת שומות מס הכנסה סופיות לשנים 1994 עד 1998, ולאורן תיקן המוסד את החיוב בדמי הביטוח לשנים 1994 – 1998, וזיכה את התובעת בהחזר בסכום של 15,488 ש"ח.

10. הכנסתה החייבת של התובעת לשנים 1990 – 1993:
10.1. לשנים אלה המציאה התובעת דו"ח על הכנסותיה ממשרד העבודה והרווחה. לטענת המוסד, התובעת חייבת בתשלום דמי ביטוח על מלוא הסכום ששולם ממשרד העבודה והרווחה, בניכוי 25% הוצאות, וזאת בהסתמך על סעיף 66ב לפקודת מס הכנסה.

10.2. עיון בסעיף 66ב לפקודת מס הכנסה מעלה כי לא נקבעה בו הוראה כנטען על ידי המוסד. סעיף 66ב לפקודת מס הכנסה קובע כמפורט להלן:



"הכנסה של משפחה אומנת שנתקבלה מן המדינה או מרשות מקומית בשל טיפול בילדים שהופנו אליה, יראו שלושה רבעים ממנה כהכנסה מיגיעתה האישית של האישה, ורשאים היא או אישה לתבוע כי ייעשה לגביה חישוב נפרד על פי סעיף 66".

מהאמור לעיל עולה כי הוראת סעיף 66ב לפקודת מס הכנסה לא דנה כלל בשאלת שיעור ההוצאות או ניכוי ההוצאות מהכנסתה של משפחה אומנת. הוראת סעיף 66ב לפקודת מס הכנסה דנה באופן חלוקת ההכנסה בין שני בני הזוג, וקובעת כי יראו 75% מהכנסת בני הזוג כמשפחה אומנת כהכנסתה של האישה ו- 25% מהכנסת בני הזוג כמשפחה אומנת כהכנסתו של הבעל. ואכן, בשומות מס הכנסה שנערכו לתובעת לשנים 1994 – 1998, חולקה ההכנסה החייבת כמשפחה אומנת בין התובעת לבין בעלה, כך ש- 75% מההכנסה החייבת נזקפו לתובעת ו- 25% נזקפו לבעלה (ראו: שומות מס הכנסה שצורפו למכתבו של נציג התובעת מיום 18.6.2003; מכתבו של נציג התובעת מיום 1.7.2003).

10.3. עיון בדו"חות משרד העבודה והרווחה שהמציאה התובעת לשנים 1994 – 1998 מעלה כי בחלקם יש פירוט של ההכנסה, כמפורט להלן:

תעריף; מס' ילדים; תשלום כולל הוצאות; מרכיב השכר כפול מס' ילדים; ניכוי מס במקור. עיון בשומות מס הכנסה שהוצאו לתובעת ולבעלה לשנים 1994 – 1998, מעלה כי על פי השומות הסופיות, הכנסתה החייבת של התובעת עמדה על סך של 75% מהסכום שהוגדר בדו"ח משרד העבודה והרווחה כ"מרכיב השכר כפול מספר הילדים". עיון בדו"חות משרד העבודה והרווחה מעלה גם כי קיים פער עצום בין מרכיב השכר לבין הסכום הכולל ששולם על ידי משרד העבודה והרווחה. להלן, נפרט את הנתונים בטבלה:

שנה הכנסה חייבת מרכיב השכר כפול הסכום הכולל ששולם
של התובעת על פי מס' ילדים – ש"ח שומת מס הכנסה
1998 21,037 28,049 115,461
1997 21,888 29,184 126,933
1996 18,038 (אין נתון על מרכיב השכר) 108,897
1995 16,039 21,385 85,667
1994 11,729 אין נתון על מרכיב השכר) 65,077

10.4. מהטבלה כמפורט לעיל עולה באופן ברור כי החישוב שנערך על ידי המוסד, דהיינו הקביעה כי הכנסתה החייבת של התובעת בתשלום דמי ביטוח היא 75% מהסכום הכולל ששולם על ידי משרד העבודה והרווחה אינו נכון, וגרם עוול חמור לתובעת. נזכיר, כי החישוב האמור נעשה על ידי המוסד גם לשנים 1994 – 1998, ורק עקב קבלת שומות סופיות של מס הכנסה הוחזר לתובעת סך של 15,448 ש"ח.

10.5. לנוכח הנתונים כמפורט בסעיף 10.3 לעיל, יש לבדוק מה הוא מרכיב השכר מתוך התשלום הכולל כמשפחה אומנת ששולם לתובעת ולבעלה לשנים 1990 עד 1993, והכנסתה החייבת בתשלום דמי ביטוח של התובעת היא 75% ממרכיב זה בלבד.

10.6. בדו"ח של שנת 1990 מפורט מרכיב השכר באופן נפרד. בדו"חות לשנים 1991 עד 1993, לא מפורט מרכיב השכר באופן נפרד. עיון בדו"חות בהן מפורט מרכיב השכר, מעלה כי מרכיב זה הוא 28% עד 29% מהסכום ששולם לתובעת ולבעלה על פי התעריף (תשלום החזקה), ללא תוספות והוצאות. לכן, נראה לנו שיש לראות כמרכיב השכר לשנים 1991 – 1993 סכום השווה ל- 29% מסכום התעריף (תשלום החזקה) ששולם לתובעת ולבעלה. כאמור לעיל, הכנסתה החייבת של התובעת היא 75% מהסכום הנ"ל.

10.7. להלן, נפרט בטבלה את הכנסתה החייבת של התובעת לשנים 1990 עד 1993, על פי התחשיב הנ"ל:

שנה תשלום על פי מרכיב השכר של הכנסתה החייבת של
תעריף (תשלום התובעת ובעלה התובעת (75% ממרכיב
החזקה) בש"ח השכר)
1990 12,018 (על פי הדו"ח) 9,013
1991 48,093 13,946 10,460
1992 50,202 14,558 10,919
1993 62,241 18,050 13,537

11. הכנסתה החייבת של התובעת לשנים 1988 ו- 1989:

11.1. על פי תעודת עובד ציבור, המוסד קבע את הכנסתה של התובעת לצורך תשלום דמי ביטוח לשנים אלה, בהתאם לסעיף 357 לחוק הביטוח הלאומי, כמפורט להלן:


11.1.1. שנת 1988 – 28,725 ש"ח.

11.1.2. שנת 1989 – 35,585 ש"ח.

11.2. מהנתונים על הכנסתה החייבת של התובעת לצורך תשלום דמי ביטוח לשנים 1990 עד 1998, כפי שנקבעה על פי שומות מס הכנסה (טבלה בסעיף 10.3 לעיל) וכפי שנקבעה על ידינו על יסוד דו"חות משרד העבודה והרווחה (טבלה בסעיף 10.7 לעיל), עולה כי הסכום שנקבע על ידי המוסד הוא בלתי סביר בעליל, באופן יחסי להכנסתה של התובעת בשנים 1990 עד 1998.

11.3. בנסיבות המקרה הנדון, לנוכח הזמן הרב שחלף מאז תחילת ההתדיינות בין התובעת לבין המוסד, ועל מנת להביא לסיומה של פרשה זו בפסק הדין, נראה לנו שמן הראוי שבית הדין יקבע את הכנסתה החייבת של התובעת לעניין חישוב דמי ביטוח לשנים 1988 עד 1989. אנו קובעים, כי הכנסתה החייבת של התובעת לשנים 1988 – 1989 היא הכנסתה הממוצעת של התובעת לשנים 1990 עד 1993, דהיינו – 10,130 ש"ח בשנה.

12. כללו של דבר:
12.1. אנו קובעים כי אופן חישוב דמי הביטוח שנעשה לתובעת היה מוטעה, והכנסתה החייבת של התובעת לשנים 1988 עד 1993 היא כמפורט בסעיפים 10 ו- 11 לעיל.

12.2. לאור האמור, המוסד יערוך את הפרשי השומה המגיעים לתובעת, ויחזיר לתובעת את יתרת הזכות אשר בחשבונה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד בו שילמה התובעת את דמי הביטוח ביתר ועד להשבתם לתובעת בפועל.

זכאות התובעת לקצבת זקנה לתקופה 4/00 עד 1/01
13. כאמור, התובעת לא ידעה על חובתה לשלם דמי ביטוח לאומי מהכנסתה כמשפחה אומנת, וכפועל יוצא מכך נוצר לה חוב בתשלום דמי ביטוח לתקופה 1988 עד 1998.

14. בהתאם לסעיף 366(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי, כאשר הפיגור בתשלום דמי ביטוח עולה על 36 חודשים, לא תינתן גימלה, לא בכסף ולא בעין.

15. לפיכך, בדין נשללה מהתובעת קצבת זקנה עד למועד בו נערך הסדר תשלומים, והתובעת אינה זכאית לקצבת זקנה בעד התקופה 4/00 עד 1/2001.
זכאות התובעת להענקה מן הצדק

16. התובעת פנתה בבקשה לקבל הענקה מן הצדק. בקשתה נדחתה במכתב המוסד מיום 27.7.2003, בנימוק שלא הותקנו תקנות בדבר תשלום הענקה מן הצדק למי שפיגר בתשלום דמי ביטוח ונעשה זכאי לקצבת זקנה.

17. כאמור, הסיבה לכך שהתובעת לא נרשמה כעצמאית ולא שילמה דמי ביטוח הוא אי ידיעתה את חובתה לשלם דמי ביטוח בגין הכנסתה מהיותה משפחה אומנת. בהתאם לפסיקה, טעות, אי-ידיעת החובה, שכחה ובדומה, אינם נחשבים כנסיבות העונות על התנאי "נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום .. או לשלם דמי ביטוח", כאמור בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מן הצדק), התשל"ה – 1975.
ראו:

דב"ע מב/13-0 המוסד נ' ארי ראובן, פד"ע יג 390.
דב"ע מח/150-0 תהילה פלבינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 32.18. לאור האמור, אין צורך שנדון בשאלה כיצד על המוסד לנהוג כאשר מוגשת בקשה להענקה מן הצדק בעניין שטרם הותקנו בנוגע אליו תקנות.

סיכום

19. אנו מקבלים את תביעתה של התובעת להחזר דמי ביטוח ששולמו ביתר בעד השנים 1988 – 1993, ומחייבים את המוסד לערוך תיקוני שומה, על בסיס הכנסה חייבת כאמור בסעיפים 10 ו- 11 לעיל, ולהחזיר לתובעת את דמי הביטוח ששילמה ביתר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם למוסד ועד למועד השבתם בפועל לתובעת. החזר דמי הביטוח ששולם ביתר ייעשה בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא למוסד פסק הדין. ימי הפגרה יבואו במניין הימים.

20. אנו דוחים את תביעתה של התובעת לקצבת זקנה לתקופה 4/2000 עד 1/2001.

21. אנו דוחים את תביעתה של התובעת להענקה מן הצדק.


22. כאמור, שומות מס הכנסה סופיות לשנים 1994 – 1998 הוגשו על ידי התובעת במהלך ההתדיינות בין הצדדים. אנו סבורים, כי לאחר שהתובעת המציאה את השומות לשנים 1994 עד 1998 ניתן היה לעמוד על היחס הנכון בין הכנסתה החייבת לצורך תשלום דמי ביטוח לבין הסכום הכולל ששולם ממשרד העבודה והרווחה. כמפורט לעיל, בחלק מדו"חות משרד העבודה והרווחה צויין מרכיב השכר בנפרד, וגם מהם עלה בבירור כי מרכיב השכר הוא נמוך משמעותית מהסכום הכולל ששולם לתובעת ולבעלה. כמפורט לעיל, היו בפני המוסד הנתונים הרלבנטיים, הן מהמסמכים עצמם, הן מהודעת התובעת מיום 1.7.2003, והן מהחלטת בית הדין מיום 2.7.2003. בנסיבות אלה, ועל יסוד הנתונים שהיו בפני המוסד, מן הראוי היה שהמוסד לא יתמיד בהתדיינות עם התובעת, ויגיע עמה להסדר לגבי התקופה 1988 – 1993. לאור האמור, לנוכח ההוצאות והטרחה שנגרמו לתובעת בהמצאת המסמכים השונים, ובהתחשב בעובדה כי התובעת היתה מיוצגת על ידי יועץ מס, אנו מחייבים את המוסד לשלם לתובעת הוצאות בסך של 5,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם לתובעת בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא למוסד פסק הדין, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ימי הפגרה יבואו במניין הימים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון