אוסטאומיאליטיס אחוזי נכות

התאונה והרקע
1. התובע מס' 1, יליד 2.2.1978, להלן: "התובע", נפגע בתאונת דרכים ביום 14.2.00, בעת שהרכב המסחרי בו נהג, התנגש במשאית, להלן: "התאונה". התובעים מס' 2 ו-3 הם הוריו, התובעת מס' 3, מונתה כאפוטרופסית על התובע, בהחלטת ביה"ד השרעי מיום 16.5.00 בעקבות מצבו הקשה לאחר התאונה. שלושת התובעים ביחד ייקראו להלן: "התובעים".

התובע עבד בחברת הסעות "טיולי הברון", להלן: "החברה", כמסיע פועלים; הרכב המסחרי, מסוג פורד טרנזיט, להלן: "הרכב", בו נהג התובע בעת אירוע התאונה, שייך לחברה והיה מבוטח בפוליסת ביטוח תקפה אצל הנתבעת. בעלי המניות בחברה הם מר אליהו יוסף ואישתו, להלן, "המעביד".

2. המוסד לביטוח לאומי, להלן: "המל"ל", דחה את תביעת התובע להכיר בו כנפגע עבודה. מכתב הדחייה מתאריך 6.11.00, והמסמכים הרלוונטיים מתיק התאונה במל"ל צורפו לתע"צ - נ/3.

3. אין מחלוקת שהתאונה היא תאונת דרכים לפי משמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975, להלן: "החוק". המחלוקת מתמקדת בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובעים. שמעתי את הראיות והוגשו סיכומים בכתב. ב"כ התובעים הגיש גם סיכומי תשובה לסיכומים של הנתבעת. אנתח להלן את טענות ב"כ הצדדים לאור חומר הראיות שבפני והפסיקה אליה הפנו. ההדגשות בפסק הדין הן שלי, אלא אם נאמר אחרת.

אקדים ואציין כי נפל שיבוש במספור עמודי הפרוטוקולים. אחרי עמ' 10, בישיבה מיום 14.02.02, מספור העמודים התחיל מעמ' 1. בהתייחסי לעמודים הכפולים אוסיף גם את תאריך הישיבה.

תיקון כתב התביעה
4. לאור ההלכה החדשה שנקבעה בע"א 140/00, עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח (4) 486, מיום 15.3.04, להלן: "הלכת אטינגר", ביקש ב”כ התובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, ע"י הוספת ראש הנזק של הפסד השתכרות בגין "השנים האבודות" - בש"א 11768/04, הנתבעת התנגדה, בעיקר מן הטעם כי הלכת אטינגר הינה הלכה בענין מהותי שאין להחילה על עניינים התלויים ועומדים בבית המשפט.

בהחלטתי מיום 16.8.04, קיבלתי את הבקשה מהנימוקים שפורטו בה, שאין צורך לחזור ולפרטם כאן. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 25/8/04. בהתאם, הוגש כתב הגנה מתוקן, ביום 23.12.04.

המחלוקות - כללי
5. בכתב הגנתה חלקה הנתבעת על אחריותה הביטוחית והקשר הסיבתי בין מצבו של התובע לתאונה אך ביום 14.12.02, הודה ב"כ הנתבעת כי אין חולק בנוגע לארוע התאונה, אשפוזו, ובדבר אחוזי הנכות של התובע בשעור של 100% לצמיתות, בהתאם לחוות דעת המומחה המוסכם שמינה ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי, ד"ר גרוס, להלן, "המומחית". המומחית הגישה את חוות דעתה שנערכה ביום 10.9.2004, לבית המשפט ביום 20.9.2001, להלן: "חוות הדעת". הנתבעת אינה חולקת גם בדבר הקשר הסיבתי, והכיסוי הביטוחי - ע' 18 ש' 29-23. ניתן לסכם את המחלוקות בין הצדדים כדלקמן:

1) מקום האישפוז: המוסד בו יש לאשפז את התובע - דהיינו, האם להותיר את התובע בביה"ח "אלישע", בו מאושפז היום, אשר לכאורה, לטענת הנתבעת, הינה חלופת האשפוז היקרה ביותר לחולים במצבו, או יש לאשפזו בחלופת יותר זולות?

2) הערכת הפיצויים: הנתבעת אינה חולקת על כך כי התובע הינו בעל נכות רפואית בשיעור של 100% וחסר כל יכולת תפקודית, אולם חולקת על הערכות התובע בנוגע לבסיס שכרו. קיימת מחלוקת גם בנוגע לראשי נזק נוספים אשר, לשם חישובם, יש
להתחשב בתוחלת החיים, כשהנתבעת מתבססת בהקשר זה על תשובת המומחית לשאלות ההבהרה של ב"כ הנתבעת, ומסיקה ממנה כי יש לקבוע שתוחלת החיים הגיעה פחות או יותר לסיומה.

הנתבעת סבורה כי הסכומים הנתבעים הינם מוגזמים ומופרכים ואין כל קשר בינם לבין המציאות. לטענתה, לתובע לא נגרם כל נזק לעתיד, ולחילופין, נזקיו אלו מצומצמים, וכי יש לנכות את הניכויים כנדרש ע"פ הדין במידה וייפסקו.

3) מהות התאונה: האם התאונה היא תאונת עבודה? - לטענת הנתבעת החלטת המל"ל שלא להכיר בתאונה כתאונת עבודה הינה שגויה, ועל התובע היה להגיש ערעור על החלטה זו בבית הדין לעבודה, ומשלא עשה כן, הרי שלא פעל בסבירות ראויה למיצוי זכויותיו, ועל כן יש לבצע ניכוי רעיוני, בהתאם לגמלאות להם היה זכאי התובע כנפגע עבודה, אשר מסתכמות בסכום גבוה יותר מן הסכום המתקבל בעד הגמלאות אותן מקבל כעת, במסגרת ענף נכות כללית.

4) תחולת הלכת אטינגר: הנתבעת סבורה שאין להחיל את חולקת על הלכת אטינגר על תביעות לפי החוק. אדון בהמשך בטענות אלה, אך אפנה תחילה לפרט את הפגיעות של התובע.

פגיעות הגוף של התובע
6. כפי שעולה מתיק חקירת המשטרה - נ/2, התאונה ארעה ביום 14.2.00, סמוך לשעה 5:40 בבוקר, עת התנגש רכבו של התובע, בחלק האחורי של המשאית, כ-200 מ' לפני צומת חדרה מזרח. רכבו של התובע התלקח באש ונשרף כליל. התובע נמצא שכוב על הכביש, "פצוע בינוני עד קשה" כעולה מדו"ח הפעולה שערכה רש"ט שמש אתי הנמצא במוצג נ/2, ופונה בניידת מד"א לביה"ח "הלל יפה" בחדרה, להלן: "בית החולים". כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בגופו ובמהלך אשפוזו בבית החולם סבל מדום לב, מצבו ופגיעותיו של התובע אינם במחלוקת ונלמדים מחוות הדעת ומהראיות שהיו בפני.

7. מעדות אמו של התובע בע' 18, עולה כי עת הגיעה לביה"ח, סמוך לשעה 6:00 בבוקר יום התאונה, היה התובע מחוסר הכרה, בהשפעת זריקות הרדמה, התעורר לפרקים ושוחח עמה. לטענתה, סמוך לשעה 24:00 או 1:00, ביום 15.2.00, הוכנס לחדר הניתוח, והוצא בשעה 6:00, ישב על המיטה ושוחח עם אמו וחברתו, להלן: "רותי", ולאחר מכן נלקח למנוחה. לפי דברי האם, למחרת יום הניתוח או יומיים לאחריו, משעה 12:00 "החל מצבו להשתנות", חומו עלה והחל להשתולל, ולהוציא "האינפוזיות", והוריד מעליו את הסדין. בני המשפחה הזעיקו את צוות האחיות והאחים במחלקה ו"הם היו באים, נותנים לו זריקת הרגעה והולכים" - ע' 18, ש' 19-16.

כך, מצבו החל להתדרדר, וסמוך לשעה 21:00 בערב של ה-15.2.00, הזעיקו, אביו, חברו וחברתו של התובע, את הרופא כדי ש"יבוא ויראה את המצב" - ע' 18, ש' 20. אז, לפתע "נחנק" התובע ואיבד את ההכרה. נעשתה בו החייאה, ואחרי זמן מה הועלה למחלקה הנוירולוגית, בטיפול נמרץ, שם שהה כחודשיים, ואחרי כן שהה חודשיים נוספים במחלקה הנוירולוגית, אצל פרופ' קרסו.

ביום 11.6.00 הועבר התובע לבי"ח "אלישע" בחיפה, בית חולים פרטי ומוגדר כבית חולים שיקומי וסיעודי לטיפול מורכב, וכהגדרת ד"ר וינטרשטיין, מנהל בית החולים, "שיקום פגועי ראש" - ע' 56 ש' 3-2, כשהוא בתרדמת, במצב "וגטטיבי" - ת/13. מאז ועד היום שוהה התובע באלישע.

8. ממכתבו של פרופ' קרסו, מנהל המחלקה הנוירולוגית ומרפאת הכאב בבית חולים "הלל יפה", מיום 26.3.00, ת/13, אל הנהלת קופ"ח במחוז שרון שומרון עולה כי התובע סובל מפגיעה מוחית קשה, הינו "במצב וגטטיבי, נושם באופן עצמוני דרך טרכאוסטומה, ומוזן ע"י P.E.G". עוד ציין פרופ' קרסו כי התובע "נדחה ע"י בית לוינשטיין", וכי "המשפחה מסרבת בתוקף ובאופן חד משמעי להעבירו למוסד גריאטרי בפרדס-חנה, מוסד שמאושפזים בו קשישים בלבד. בנסיבות אלה ביקש פרופ' קרסו מקופת חולים לאשר את העברתו לביה"ח אלישע אשר מוכן לקלוט אותו, או לחילופין לדאוג לקבלתו בבית לוינשטיין.

חוות דעת המומחית
9. מחוות הדעת עולה כי הפגיעה הראשונית בעקבות התאונה היתה חבלה בראש, שבר באורביטה מימין ושבר בירך. את תולדות הפגיעה היא לומדת ממסמכים רפואיים מתקופת אשפוזו בביה"ח הלל יפה, ובכלל זה תיקו הרפואי מהמחלקה ומכתבים של ד"ר טרגר יולי, מומחה לרפואה פיסיקלית ושיקום מיום 27.2.01.

בחוות דעתה ציינה המומחית את הממצאים הבאים: התובע אושפז במחלקה אורטופדית בבית החולים "הלל יפה", ועבר ניתוח מסמור בירך. בעת קבלתו, לא נצפו סימני דימום תוך מוחי בבדיקת ה-C.T שעבר. למחרת הניתוח, הופיע בלבול, אי שקט ניכר, קוצר נשימה, ולאחר מכן דום לב. בעקבות ארוע דום הלב עבר החיאה במשך כ-30 דקות, הונשם, הדופק ולחץ הדם התייצבו והוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ. בעקבות ארוע דום הלב התובע היה מחוסר הכרה, הגיב רק לגירוי כאב, היו סימנים של בצקת במח, והועלה "חשד שזרק תסחיף שומני למח" - כך במקור - ר.ג'. בסדרת בדיקות C.T לא נצפה שינוי משמעותי במצבו. הוא נבדק מספר פעמים ע"י נוירולוג, אשר מצא נזק מוחי קשה, חוסר הכרה וספסטיות ניכרת בגפיים. פגיעותיו הוגדרו כנזק אנוקסי קשה, מצב וגטטיבי.

במסגרת הטיפול בוצעה טרכאוסטומיה וגסטרוסטומיה והחלו בהאכלה דרך גסטרוסטום. ביום 4.3.01 הועבר למחלקה נוירולוגית, בה הוגדר מצבו כמצב וגטטיבי. עיניו היו פקוחות, האישונים שווים, הגיבו לאור, תנועות עיניים ספונטניות, לא עקב אחר גירוי, לא היה קשר מילוי ולא דיבר. מנגד היו תגובות בלתי ספציפיות של מיצמוץ ועיוותים בפנים. התובע לא הזיז גפיים, וסבל מ"טונוס מאוד מוגבר ספסטי והחזרים ערים בכל התחנות".

ביום 11.6.00 הועבר התובע כאמור למחלקת שיקום בביה"ח "אלישע". המומחית לומדת מגליון האשפוז כי תחילה היו סיבוכים נוספים של אוסטאומיאליטיס בירך, וכי התובע עבר ניתוח אורטופדי נוסף להוצאת המסמר. היא מציינת כי מצבו של התובע התייצב בהדרגה, וכי עדיין קיימת טרכאוסטומיה והתובע אוכל דרך גסטרוסטום. כמו כן, מקבל טיפולים קבועים של שינויי תנוחה כל שעתיים, ובאותה תדירות גם פיזיוטרפיה נשימתית. בגפיו שמים שקיות תומכות למניעת פצעי לחץ, והוא מורד לכורסא פעמיים ביממה. כמו כן התובע מקבל טיפול תרופתי הכולל תרופות מסוגים שונים המותאמים למצבו, כמפורט בעמ' 3 לחוות הדעת.

10. בבדיקה הנוירולוגית שערכה המומחית, מצאה, כפי שפירטה בחוות דעתה, כי התובע שוכב עם עיניים פקוחות, והרושם הוא כי העיניים נעות מצד לצד תוך מעקב אחרי גירוי. בעת "תנועות איום" עוצם את עיניו בחוזקה, האישונים שווים ומגיבים. בגפים אין כל תנועה, וקיים טונוס "מאוד מאוד מוגבר". עוד פירטה תנוחות הגפיים, וכי עם כל גירוי מופיעות "תנועות מיוקלוניות".

עוד ציינה המומחית כי בעת ישיבה התובע מצוי עם תמיכות לצואר ולגפיים, וכי לאחר הבדיקה, כאשר הושכב במיטה, שמו שקיות עם נוזלים כתמיכה לכפות הרגלים למניעת פצעי לחץ. לחץ הדם והדופק היו סדירים.

המומחית מסכמת את חוות הדעת וקובעת כי כתוצאה מפגיעתו התובע מצוי במצב המוגדר רפואית: Appalic syndrome and neocortical death. במצב זה הסימנים האוטונומיים המצויים בגזע המח, כמו נשימה, לחץ דם ודופק שמורים, אך היכולת הקורטיקלית פגועה לחלוטין. החולה ער אך אינו מגיב בצורה תואמת לסביבה, ויש המשתמשים בהגדרה של: Persistant Vegetative State.

באשר לפרוגנוזה, מציינת המומחית כי קשה לעיתים לצפותה, וכי היו דיווחים נדירים של שיפור לאחר מספר שבועות, אך צופה כי בעניננו יוותר התובע במצב זה לצמיתות, היות ועברה למעלה משנה מהפגיעה המוחית הקשה, נכון ליום עריכת חוות דעתה. המומחית קבעה את הנכות רפואית בשיעור של 100%, בהתאם לסעיפים 29 (11), 33 (ו) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. עוד קבעה המומחית כי התובע זקוק לאשפוז במסגרת "סיעודית מורכבת".

הצדדים לא חקרו את המומחית. ב"כ הנתבעת הפנה לה שאלות הבהרה המתייחסות לתוחלת חייו ולחלופת אשפוז. בעניינם אדון בהמשך.

הטיפול בביה"ח אלישע
11. ד"ר סוסטיאל, מבית החולים "אלישע", ערך ביום 11.5.03, כשלוש שנים לאחר התאונה, "סיכום ביניים", ת/16 המופנה לאיגוד הביטוח לנפגעי רכב בע"מ "אבנר", להלן, "אבנר", בו ציין כי התובע מאושפז "ביחידה לפגועי ראש בביה"ח אלישע במסגרת המשך טיפול לאחר חבלה רב מערכתית קשה בכלל וחבלת ראש קשה בפרט. בעת קבלתו ליחידה החולה היה במצב של "Post Traumatic Unawareness" כשהוא ער וללא קשר עם הסביבה. כמו כן בגפיו נצפו תגובות קלות לכאב ללא יכולת למקם לכיוון הכאב עם תוויות ספסטיות ונטייה מבוהקת לקונטרקטורה וקיצורי גידים. במישור הכללי, החולה היה במצב ירוד יחסית עם תת תזונה ניכרת אשר תוקנה ע"י טיפול אנטרלי נמרץ כפי שצוין בעבר".

עוד ציין ד"ר סוסטיאל כי "מאז העדכון הרפואי האחרון, חל שיפור הדרגתי זעיר אך חד משמעי במצבו של החולה אשר החל להגיב לקריאת שמו בהפניית המבט והראש לכיוון הקריאה. תגובה זו התרחשה תחילה לסירוגין ובהדרגה הפכה ליותר ויותר אדירה, מלווה לעתים בהבעות פנים אל אנשים מוכרים אליו. תחילה קשה היה לקבוע האם החולה מקיים תקשורת של ממש עם סביבתו אך בשלב זה, ניתן לקבוע זאת בוודאות. יתר על כן, החולה החל לאחרונה לבצע פקודות מוטוריות פשוטות כגון הרמת יד, בייחוד בצד שמאל. תגובות דומות אם כי חלשות יותר נצפו גם ברגליים.

במישור הכללי, מצבו של החולה הוסיף להתייצב, פחות קטבולי עם מצב תזונתי יציב וללא צריכה מטבולית חריגה כפי שנצפתה בתחילת האשפוז. פרט לכך יש לציין מאורעות דלקתיים קלים בדרכי הנשימה העליונות אשר טופלו בתרופות PO.

לסיכום, ניתן להתרשם כי במהלך אשפוזו ביחידה, החולה עבר ממצב וגטטיבי למצב תגובתי מינימלי עם שיפור ניכר במישור הכללי".

12. כאמור, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הפיצויים המגיעים לתובע. אפרט להלן את השאלות שבמחלוקת, אתייחס לעמדת באי כוח הצדדים לשאלות אלה ואדון בהן. אין חולק כי הנכות הרפואית והתפקודית הן בשיעור של 100%, וכי התובע איבד את כושר השתכרותו כליל.

תוחלת החיים של התובע
13. ב"כ הנתבעת שלח למומחית מספר שאלות הבהרה שהעתק מהן הומצא לבית המשפט ביום 15.10.2001. תשובות המומחית הומצאו לבית המשפט ביום 21.11.01. לשאלת ב"כ הנתבעת אישרה המומחית כי "תוחלת החיים של התובע קוצרה בעקבות התאונה ונוכח מצבו הוגטטיבי?". לצורך הערכת תוחלת חייו, מסתמכת המומחית על מאמר אשר פורסם ב -
New England Journal Madicin 330: 1508-1499,1572-1579,1994 .
"Medical Aspects of the Persistent Vegatataive State (PVS)-two parts" ,

ע"י Multi Society Task Force On PVS
להלן: "המאמר". היא מציינת כי לפי המאמר, "תוחלת החיים לרוב החולים (במצב וגטטיבי - ר.ג') בין 5-2 שנים. כשההישרדות
בחיים... מעבר ל 10 שנים מאוד נדיר". המומחית מפרטת את נתוני המחקר:

"הנתונים מתבססים על 251 מקרים ... לפי הנתונים המסכמים במאמר זה ניתן ללמוד ש33% מהחולים ... לאחר חבלת ראש קשה נפטרו תוך שנה ו - 53% מהחולים שנכנסים למצב זה לאחר פגיעה לא חבלתית נפטרו תוך שנה ראשונה. התמותה היא 82% תוך 3 שנים ו 95% מהמקרים תוך 5 שנים."

וממשיכה:
"בעבודה אחרת, שבדקה 110 חולים התמותה הייתה 73%-65 תוך 5-3 שנים, ו 90% נפטרו תוך 10 שנים. ממוצע של תוחלת החיים בקבוצה של 71 מקרים היתה 38.4 חודשים. בקבוצה אחרת שעכבה אחר 53 חולים במצב וגטטיבי לאחר חבלת ראש, 47% נפטרו תוך 3 שנים, 76% נפטרו לאחר 6 שנים ו 78% נפטרו לאחר 8 שנים. 5 חולים נשארו בחיים מעבר ל-10 שנים. הישרדות ממוצעת היתה 4.4 שנים."

וכן:
"בעבודות אחרות השרדות ממוצעת של 51 מקרים במצב וגטטיבי במוסד סיעודי היתה 3.5-0.5 שנים. רק מקרים בודדים חיו תקופה ארוכה בין 16-10 שנים. מקרים אלה היו מצב וגטטיבי לאחר מחלה ניוונית של המוח. רק מקרים בודדים חיו 34,17 ו 41 שנים. לאור זאת הסיכוי שחולה יחיה מעל 15 שנה הוא פחות מ 1 ל- 75,000-15,000".

עוד הוסיפה המומחית כי בקרב ילדים וזקנים תוחלת החיים קצרה יותר מאשר בקרב מבוגרים, וההסבר לכך נחוץ בזיהומים במערכת הנשימה והשתן, אי ספיקה של מערכות בגוף, מוות פתאומי ללא סיבה ברורה, אוטמים במח או גידולים.

המומחית ציינה גם כי אין מחקר מבוקר שבדק השפעה של הטיפול על תוחלת החיים של החולים.

14. לעמדת הנתבעת, תוחלת החיים של התובע "הגיעה פחות או יותר אל סיומה" - עמ' 8 לסיכומיה, ואם נאמר כי בעניננו יש חריגה מן המקובל, הרי שקביעה מעבר לממוצע הסטטיסטי שעלה בחוות דעת המומחית תהיה שרירותית לחלוטין, שכן התובע לא הוכיח אם במקרה שלו יש הצדקה לצפות לסטייה משמעותית. לעניין הפסדי ההשתכרות לעתיד, הנתבעת היתה מוכנה להניח כי נותרו לתובע עוד כשנתיים לחיות - מיום הגשת סיכומיה ביום 5.9.05.

ב”כ התובעים מתייחס בסיכומי התשובה, בין היתר, לטענות הנתבעת לעניין תוחלת החיים . לעמדתו, משחלה כבר עתה חריגה בתוחלת החיים כפי שהוערכה בחוות דעתה, אין להתבסס יותר על חוות דעת זו. לדידה, קורותיו ומצבו של התובע ידועים לצדדים, ועל כן, אין הנתונים הסטטיסטיים היבשים בעלי משמעות לגביו.

בנסיבות אלה דעתי היא כי, אין מנוס מאימוץ אומדנות אשר נערכים בחוות דעת כגון דא, אולם ברי הוא כי ביהמ"ש אינו כבול להן, ולוקח בחשבון סטיות אינדיבידואליות וייחודו של המקרה העומד בפניו, ובכלל זה בוודאי נתונים שהמומחה לא ראה לנגד עיניו.

בענייננו ברור כי תוחלת החיים של התובע קוצרה בעקבות התאונה, אולם מסתבר כי האריך לחיות מעבר לנתונים הסטטיסטיים הנוגעים להישרדות הממוצעת. כאן המקום להעיר כי הניתוח הסטטסטי בעניין תוחלת החיים אינו מדוייק ויתכנו מקרים חריגים. המקרה שבפנינו הוא כזה. בבוא בית המשפט לקבוע את תוחלת חייו של נפגע יתחשב במחקרים אך יחד עם זאת ישקל כל מקרה לפי נסיבותיו. קביעה כזו היא קשה והתלבטתי בה מאוד - הרי בענייננו "עבר" התובע המועד שנקבע והוא ממשיך לחיות והשאלה היא עוד כמה שנים. תוחלת חייו של אדם מושפעת מגורמים שונים. שקלתי אם מן הראוי יהיה לפסוק בעניינו פיצוי על בסיס תשלומים עיתיים, עקב חוסר ודאות זו, בהתאם לתקנה 1 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), תשל"ח-1998, אך לאחר התלבטות הגעתי למסקנה כי לאור הנתונים אשר הציגה בפננו המומחית, ניתן להעריך בעניננו את אורך חייו של התובע למשך 10 שנים, מיום מתן פסק הדין, וכך אני קובע. עברו 6 שנים מהתאונה. מהמחקרים עולה כי שעור נמוך מהנפגעים חיים מעל 10 שנים, אפילו מעל 5 שנים, אבל מצד שני התובע כבר חרג מההערכה הממוצעת במספר שנים. על פניו נראה כי התובע "נופל" במסגרת "החריגים" כמפורט בחוות הדעת. למרות שקשה לקבוע תוחלת חייו של אדם וגורלו ואורך חייו אינם בידיו, נראה לי כי קביעה שהתובע יחיה עוד 10 שנים מהיום היא קביעה סבירה, בנסיבות העניין, ועומדת במבחן הנתונים הסטטיסטיים כמפורט בחוות הדעת.

דיון בבסיס השכר
15. על פי תלושי השכר, ת/4, שכרו של התובע ערב התאונה עמד על סכום של כ-4006 ₪ ברוטו. ב”כ התובעים סבור כי התובע, שהיה בתחילת דרכו המקצועית בעת שנפגע, אמור היה להתקדם בעבודה ולהרוויח יותר. לביסוס טענה זו מפנה ב”כ התובעים לעדות של המעביד שאמר שהתובע ראוי לקידום מקצועי ובצידו עליה בשכרו. ממשיך ב”כ התובעים וטוען כי בהעדר ראיות אחרות לעניין גובה שכרו הפוטנציאלי, יש להתבסס על השכר הממוצע במשק כפי שנקבע ב - ע"א 3769/97 דהן שמעון נ' אביבה דני, פ"ד נ"ג (5) 581, בעמ' 590-589, להלן: "עניין דהן":

"... 'אכן, חישובי אובדן השתכרות בעתיד הוא לעתים - ובמידה רבה - מבוסס על השערות או על נתונים סטטיסטיים לא ודאיים. בעיקר נכון הדבר לגבי צעירים, שדרכם בחיים טרם נסללה, ואין לדעת עתידם ודרכי התפתחותם. בגלל אותם אי ודאות וחוסר אפשרות לנחש פני העתיד לגבי צעיר, יש שבמקרים מתאימים משמש השכר הממוצע במשק נקודת מוצא' (ע"א 327/81 א' ברמלי ואח' נ.
חפוז ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לח (3) 580, 587, וראה גם ע"א 741/83 גוריון נ. גבריאל, פ"ד לט(4)266 ,275; ע"א 612/84 מרגלית נ. מרגלית, פ"ד מא(3)514 ,519".
אכן ההלכה כפי שנקבע בענין דהן ובשורה של פסקי דין שניתנו בעקבותיו, אך השאלה היא אם הלכה זו חלה בנסיבות העניין שבפני. בעניין דהן, דובר בנפגע שהיה בן 20 בעת התאונה ועבד עובר לתאונה בעבודות מזדמנות שונות, ועל אף גילו הצעיר, בסיס השכר הוערך בנסיבות אותו עניין בסכום נמוך מן השכר הממוצע במשק (שכרו ערב התאונה), וביהמ"ש של הערעור לא התערב בכך. יחד עם זאת, בית המשפט המשיך וקבע בעניין דהן כי:

"האמור בפסיקה המאוזכרת מתייחס לצעירים שאין לגביהם נתונים לחיוב או לשלילה. במקרה דנן היו לפני השופטת נתונים שעל פיהם היתה רשאית להגיע למסקנה שלתובע לא היה פוטנציאל להגיע לשכר הממוצע במשק גם לפני התאונה".

בית המשפט העליון קבע כי על פי הנתונים של דהן וכישוריו היתה לשופטת תשתית ראייתית מספקת להגיע למסקנה כי "לאור כשוריו אין להניח שהיה מגיע ליותר מ-75% של השכר הממוצע במשק"

16. מעניין דהן לעניננו: התובע לא הניח תשתית ראייתית המצדיקה קביעת שכרו היום. על בסיס השכר הממוצע במשק או קרוב לשכר זה. התובע לא הביא ראיות על השכלה מיוחדת או הכשרה כלשהי המאפשרת התקדמותו בעבודתו. התובע עבד כנהג, וקודם לכן, בשנת 96', במהלך הלימודים, כפועל בקטיף בננות (כפי שעולה ממסמך "תביעה לקיצבת נכות כללית" - נ/5). ב"כ הנתבעת טען בהקשר זה, כי בשים לב לכך שהתובע לא סיים את לימודי התיכון, חסר תעודת בגרות, אין לו מקצוע והכשרה, מצד אחד ולא הוכיח שיש לו פוטנציאל השתכרות שונה ממה שהוא השתכר בפועל כנהג שכיר, מהצד השני, אין לסטות מהכלל כי את חישובי השכר יש לערוך ע"פ השכר ערב התאונה.

שקלתי את טענות ב"כ הצדדים בעניין זה ועיינתי בעדותו של המעביד ממנה ניתן ללמוד, כי היתה קיימת אפשרות ששכרו של התובע, עם השנים, יהיה גבוה משכרו ערב התאונה, ולטעמי יכול היה התובע להגיע, עם הזמן, לשכר הממוצע במשק. אין בפני, כפי שאפרט בהמשך, ראיות פוזיטיביות לשכנע כי התובע היה משתכר מעבר לכך, בניגוד לטענת ב”כ התובעים בסיכומיו, לפיה יש לקבוע כי שכרו של התובע "יעלה בשיעורו על השכר הממוצע במשק ויגיע לפחות כדי דרגת שכר של סדרן" דהיינו סכום של 12,000 ₪ לחודש ליום התאונה. לטעמי עדות המעביד בעניננו בדבר שכרו שלו עצמו כסדרן (12,000 ₪ ברוטו), אף שנועדה ללמדנו על פוטנציאל ההשתכרות של התובע, הינה מושתתת על ההנחה כי התובע היה פותח עסק משלו, ומשכך אינה מבוססת כלל ועיקר על הראיות.

באשר לחישוב ההשתכרות בעתיד, וכפי שנקבע בפסיקה, יש לבחון באופן אינדיבידואלי את פוטנציאל ההשתכרות, לפי הנתונים האישיים, מידת חריצותו ומסלולי קידומו האפשריים של הנפגע ובית המשפט יתן משקל, בקביעת בסיס השכר של התובע, לכישוריו המיוחדים, חריצותו והערכות הממונים עליו.

על המגמה להתחשב בפוטנציאל עליית שכר אינדיבידואלית, ר' ספרו כב' השופט ד' קציר: "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה חמישית, הוצאה לאור דקל, תשס"ג), כרך א' בעמ' 96- 103. בעמ' 96 נקבעה:

"בעוד שתחילה הסתמנה נטייה לבסס את חישובי העתיד על שכרו האפשרי של הנפגע בעת הפגיעה, הרי, חיש מהר הוברר, כי אין גישה זו עונה על צרכי המציאות. שכן, משעבר זמן מאז הפגיעה ועד לפסק הדין, לא יכלו בתי- המשפט להתעלם מן השינויים שחלו ברמות השכר עקב ירידת ערך הכסף, או עקב עליות שכר ענפיות, או אף אינדיבידואליות".

אין ספק כי שאלת עליית השכר שהיתה צפויה לנפגע האינדיבידואלי, תידון מן הדין על יסוד העובדות שהוכחו ביחס אליו - ראה קציר, שם בעמ' 98. בעניננו מדובר בנפגע צעיר, בן 22 שנה ביום התאונה, ואשר אין ספק כי כושרו לא הגיע לביטוי מלא עד לתאונה.

ואולם, קידום מקצועי בעתיד טעון ראיה, שעליה יוכל בית-המשפט לבסס קביעה חיובית, ראה בהקשר זה ע"א 151/84 חורי נ' ביה"ח המשפחה הקדושה, פ"ד מב (1) 779, בעמ' 783. בעניננו, המעביד העריך בעדותו את כישוריו והתמדתו של התובע, כמו גם "מסלולי הקידום" במקצוע. כך, בחקירתו הנגדית ע"י ב”כ התובעים בע' 75 ש' 26-28:

"ש: כמה זמן הכרת את התובע.
ת: הכרתי אותו במשך שנה, שנתיים. הוא היה קודם כל אדם . .. הוא היה דייקן באופן יוצא דופן, מסור, חרוץ, היה אומר את כל האמת, ואדם שלפי דעתי יכול להיות לו עתיד ואפשרויות קידום מעבר לנהג באיסוף."

ובהמשך בע' 76 ש' 31-21; ע' 77 ש' 7-1:

"ש: מה מסלול קידום של נהג כזה, של התובע או אחרים, תן לי דוגמאות של מסלול קידום, הוא היה בן 23-22, מה מסלול קידום כזה.
ת: בדרך כלל נהגים שעוזבים את העבודה, בדרך כלל הם תמיד פותחים עסק, זה לאחר תקופה קצרה.
...
הוא היה יכול אצלי להגיע למעמד של מנהל עבודה או רכישת אוטובוס.

ש: כשאתה מתכוון לרכישת אוטובוס, זה סוג של שותפות.
ת: איני יכול לתת דוגמאות אישית ממני, אבל בדרך כלל חברות אישיות שמעסיקות עובדים הם רוכשים מהם אוטובוסים ונעשים עצמאים.
...
ש: 10 שנים שכר ממוצע שלך, מה הוא.
ת: אינני יכול להעריך כמה הוא היה יכול להרוויח היום, אני יכול לתת דוגמא לי דוגמא שלי כשכיר בחברה, זה בסביבות 12 אלף ₪ ברוטו."

מעדות המעביד עולה כי הוא היה מרוצה מהתובע, וניתן ללמוד מעדות זו על מסלול הקידום שהיה פתוח בפניו - ראה ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד, תק-על 97(3) 465 בו העלה בית המשפט העליון את בסיס השכר של הנפגע, משום שהיה עובד חרוץ, התקדם בתפקיד במקום עבודתו, בו עבד תקופה קצרה, והוכח כי עובדים באותו מפעל היו צפויים לקידום אישי. נקבע כי בנסיבות אלה, ונוכח ההערכה לה זכה במקום עבודתו, סביר להניח כי היה מתקדם בשכר, ושכרו לא היה נותר כמות שהוא משך כל תקופת עבודתו, תקופה של עשרות שנים, עד להגיעו לגיל הפרישה.

17. המעביד השאיר עלי רושם אמין ואין כל סיבה לא להאמין לו. אומנם בתקופה הקצרה בה עבד אצלו אי אפשר היה לגלות את כל כישוריו אך די בסימנים שאבחן המעביד אצל התובע כדי להוות בסיס לאפשרות סבירה לקידומו.

יחד עם זאת לגבי האפשרות למעבר לעסק עצמאי, נראה לי כי לא הונח כל בסיס ראייתי בעניננו, ואין די לכן בעדות המעביד. כך, למשל, תכניות שהגה הנפגע בטרם הפגיעה אינן מובאות, בדרך כלל, בחשבון לענין קביעת בסיס שכרו, אלא אם כן מוכח בפני בית המשפט שהן הגיעו לשלבים מעשיים בטרם הפגיעה - קציר, שם בעמ' 99.

לאור כל האמור לעיל, אחשב את הפיצויים המגיעים לתובע, הן לעבר והן לעתיד כדלקמן: בתקופה הראשונה לאחר התאונה, יחושב הפיצוי לפי שכרו של התובע ערב התאונה. הוא הגיש שלושה עשר תלושים, מחודש 2/99 ועד לחודש 2/00 (ת/4). כאמור, לפננו נפגע תאונת דרכים, על כן בסיס השכר יחושב לאחר ניכוי המס החל על השכר ערב קביעת הפיצויים עד לשיעור מקסימלי של 25%, בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק. ע"פ התלושים, השכר הממוצע הינו 4,026 ₪ ברוטו (ראה חישוב בסיס השכר לאחר ניכוי המס בהמשך). בהתחשב בהתמדתו בעבודה ושביעות הרצון של מעבידו ממנו, כמו גם הקידום שצפה לו המעביד, לא יהא זה סביר להניח כי שכרו היה נותר ללא שינוי לאורך השנים. בנסיבות אלה, אני קובע בסיסי שכר שונים ע"פ תקופות שונות במהלך עבודתו כל אחד מב"כ הצדדים הציע חישוב משלו לקביעת הבסיס לשכר.

18. לדעתי יש לקבוע את שכרו של התובע באופן המביא בחשבון את קידום התובע במקום עבודתו, קידום אשר היה מתבצע בהדרגה. אחלק את הבסיס לשכרו של התובע כדלקמן:

1) מיום התאונה ולמשך שנתיים, עד ליום 13.2.02, לפי השכר בהתאם לתלושים, משוערך להיום, בצירוף ריבית כחוק מאז ועד היום.

2) מיום 14.2.02 ולמשך שנתיים בתוספת של 10%, משוערך להיום, בצירוף ריבית כחוק מאז ועד היום.

3) מיום 14.2.04 ועד ליום מתן פסק הדין בתוספת של 10% נוספים משוערך להיום בצירוף רבית כחוק.

4) מיום מתן פסק הדין ועד גיל הפרישה, לפי השכר הממוצע במשק לפי הפירסום העדכני להיום של הלשכה המרכזית לסטטסטיקה.

הייתי מציע לחשב שכרו בשנתיים הראשונות מאז התאונה לפי שכרו ערב התאונה כפי שעולה מן התלושים שצירף, קרי 4,026 ₪ ברוטו. בתקופה זו יעמוד בסיס השכר לאחר ניכוי מס הכנסה אפקטיבי (המס אשר משתלם בפועל, קרי בהתחשב בשיעור המס השולי - בעניננו 22% וב-2.25 (נקודות זיכוי לרווק) על סך של 4,026 ₪ (חישוב בתוכנת המשערכת).

מיום 14.2.02 עד ליום 13.2.04 יעמוד בסיס השכר על סך של 4,958 ₪ ברוטו, בניכוי המס האפקטיבי מתקבל סך של 4,781 ₪ .

לאחר מכן, מיום 14.2.04 ועד ליום מתן פסק הדין, יעמוד בסיס השכר על סך 5,367 ₪ ברוטו. בניכוי המס האפקטיבי, מתקבל סך 5,100 ₪.

בסיס השכר מיום מתן פסק הדין והלאה יעמוד השכר הבסיסי לפי השכר הממוצע במשק, אשר לפי פרסום עדכני של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הנתון האחרון - מרץ 2006) עומד על סך 7,584 ₪ בניכוי המס האפקטיבי בעניננו, מתקבל סך של 6,769 ₪.

הפיצוי לפי הלכת "השנים האבודות"
19. הנתבעת טענה כי אין להלכת אטינגר תחולה על תביעות לפי חוק הפיצויים.

ברור היום לאור הפסיקה של בית המשפט העליון, כי הלכת אטינגר חלה גם על נפגעים לפי החוק ולכן לא אדון בטענות ב"כ הנתבעת בענין זה - ראה ע"א 6313/01 שניתן ביום 29.3.06, עזבון המנוח אלעד שיאון ז"ל ואח' נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח
בע"מ ואח', תק-על 2006 (1) 4292; ע"א 8022/00, 8156/00 שניתן ביום 19.3.06 אורלי רז נ' טליה צור, תק-על 2006 (1) 3819 ורע"א 8925/04 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל ואח', תק-על 2006 (1) 2609, 27.2.06.

20. באשר לאופן חישוב הפיצויים, נקבע בס' 45 ו- 47 לפסק-דין אטינגר, כי מקום בו ניתן לדעת או לשער את מצבו המשפחתי של הניזוק ב"שנים האבודות", מן הראוי לנקוט בשיטת חישוב הפיצויים לתלויים, היא, "שיטת הידות", וזאת בהיעדר נסיבות מסוימות, המצדיקות הליכה בדרך אחרת.

במקרה כמו שלנו, שהתובע רווק, נקבע כי ניתן להעריך את מצבו המשפחתי ה"רעיוני" של הניזוק ב"שנים האבודות" על יסוד נתונים סטטיסטיים, ולבצע את החישוב ע"פ "שיטת הידות", או ללכת בדרך אחרת, להניח כי מדובר בניזוק חסר תלויים ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. (שכן במקרה כזה, ע"פ שיטת הידות החלק שיוקדש להוצאות שונות, יגדל שיעורו, להבדיל ממרכיב החסכון) - דברי כב' השופט ריבלין בעניין אטינגר, בעמ' 541:

"כבר רמזנו לעיל כי 'שיטת הידות' מתאימה בעיקר באותם מקרים, שבהם ניתן לדעת או לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק, אלמלא התאונה, 'בשנים האבודות'. ידיעה זו, או השערה זו, מאפשרות לבצע את החישוב על-פי מספר הנפשות במשפחה. אולם, כאשר נתון זה אינו בנמצא - למשל מקום בו ברור כי לתובע לא יהיו תלויים מחמת תוחלת חיים קצרה במיוחד או חוסר-הכרה מתמיד - עלול להתעורר קושי בהפעלת דרך החישוב הזאת. או אז, ניתן לפנות למספר נתיבים: ניתן, למשל, להעריך את מצבו המשפחתי "הרעיוני" של הניזוק, "בשנים האבודות", על יסוד נתונים סטטיסטיים, ולבצע את החישוב על-פי "שיטת הידות" המתוארת לעיל".

בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, שניתן ביום 11.4.06 ופורסם באתר בית המשפט באינטרנט, תק-על 2006(2) 199, להלן, "עניין פינץ", נדונה שאלת דרך חישוב הפיצויים בראש הנזק של "השנים האבודות". אמנם שיטת הידות הינה נקודת המוצא המנחה, אך בנוגע להתאמות הנדרשות, כגון בעניין נפגע חסר תלויים, לא היתה אחידות בפסיקה, והוצעו כמה אופציות חישוב בעניין אטינגר. כב' השופט ריבלין סקר את הפסיקה והדעות השונות, הנימוקים וההתלבטויות בענין החישוב לפי שיטת "המשפחה הרעיונית" ובס' 10-9 לפסק דינו בעניין פינץ סיכם את אופן החישוב כדלקמן:

"9. מסקנתי היא, אפוא, כי אין לילך בדרך של פסיקת פיצוי המושפעת מקיומה של "משפחה רעיונית". יש תמיד לבחון את מצבו המשפחתי הקיים, הידוע, של הניזוק. אכן, יתכן שהמצב הקיים אינו המצב המשפחתי שהיה צפוי לו לניזוק בשנים האבודות אלמלא התאונה. ואולם, בהקשר הנוכחי, נתוני-האמת הידועים על אודות מצבת המשפחה של הניזוק עדיפים על-פני הניחוש הסטטיסטי העמום, המורכב והקשה ליישום. מה גם שבפועל, במקרים רבים, משפחתו הקיימת של הניזוק-החי, וודאי כך משפחתו הקיימת של הניזוק-המת, לא תורחב, עד שדרך החישוב שהותוותה כאן תבטיח כי הפיצוי, בסופו של יום, יתאם את המצב המשפחתי האמיתי של הניזוק בשנים האבודות...

10. ...סבורני כי יש להמשיך ולהתייחס אליו, לעניין פיצויי העתיד, כאל ניזוקי חסר תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות.... והדברים אינם מתייחדים לקטין; יפים הם לגבי כל ניזוק חסר תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ובין שקוצרה אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו."

21. גם בענייננו, נחשב הפסד ההשתכרות של התובע בשנים האבודות כהפסדו של ניזוק חסר תלויים. ולעניין זה אתעלם מטענתה של התובעת מס' 3, בע' 6 לפרוטוקול, כי התובע היה מפרנס המשפחה (הוריו והאחים אשר טרם נישאו) מאחר והטענה לא הועלתה בכתב התביעה.
לאור התוצאה אליה הגעתי אין להידרש, לחוות הדעת של מר קצין, מטעם הנתבעת, בעניין אומדן מרכיב החסכון בהכנסה לחישוב הפיצוי בגין השנים האבודות. חוות דעת זו נשענת על נתונים סטיסטיים בנוגע להכנסה והוצאה חודשית למשק בית, לפי קריטריונים שונים, ועל ההנחה כי "אילולא התאונה התובע היה מתחתן ומביא ילדים לעולם כמקובל במשקי בית בסקטור המתאים לו".

22. השאלה היא כיצד יחושבו ההוצאות הנחסכות בגין קיצור תוחלת החיים של התובע, בתקופת השנים האבודות. גם בהקשר זה הובהרה השיטה הראויה בעניין פינץ, אך אקדים ואבהיר כי בחישוב הכללי לפי שיטת הידות, אומדים את הכנסתו הפוטנציאלית של הניזוק, מצרפים אותה להכנסה המשפחתית ("הקופה המשותפת"), ואז, מתוך ההכנסה הכוללת, יד אחת מוקצבת כהוצאות קבע כללית של המשפחה ("ידת משק הבית"), והיתרה מתחלקת שווה בשווה בין בני המשפחה, קרי כל אחד מהם מקבל אף הוא יד אחת. בתביעת הניזוק החי והעיזבון, ברי כי אין לנכות את ידת הניזוק, אולם יש לבטא החלק המבטא את ההוצאות שהיה מוציא מתוך ההכנסה,ונחסכות בשנים האבודות. אם כן, הפיצוי מצטמצם ל"חסכון המסתבר".

זוהי למעשה ההתאמה הראשונה שתוארה בעניין אטינגר ובעניין פינץ, המתחייבת מן ההנחה כי הניזוק היה חוסך סכום מסוים בלבד מתוך הכנסתו. סכום זה בר פיצוי בתביעת הניזוק (או העיזבון), בתביעה בגין השנים האבודות (להבדיל מתביעת התלויים) - ר' דברי כב' השופט ריבלין בעניין אטינגר, בעמ' 541-540 :

"... במילים אחרות, מתוך סכום ההשתכרות יש להפחית לא את ידתו כולה, אלא חלק ממנה, המשקף את הוצאות המחייה אך לא את החיסכון. חלק זה עשוי להיקבע בשתי דרכים: האחת, חלוקת ידתו של הנפגע לשתיים, כשמחציתה תבטא את שיעור החיסכון (מחצית - כשיעור ממוצע
מתאים), והאחרת - הוספת ידה "רעיונית" נוספת על מספר הידות המקובל, וניכויה. דרך אחרונה זו, המגדילה ביחידה אחת את מספר הידות, לצורך איתור "ידת הקיום" אשר תופחת מסכום הפיצויים, יתרונה בכך, שכמו שיטת הידות "הרגילה", היא מהווה שיטה פרופורציונאלית, המבוססת על ניסיון החיים. והכל - בהיעדר ראיות לסתור".

23. בעניין פינץ, העדיף כב' השופט ריבלין את השיטה השניה, דהיינו "הוספת ידה", שקנתה לה שביתה בפסיקה בסעיף 5 לפסק הדין מפנה, בין היתר, לפסק דינה של כב' השופטתת וסרקרוג שניתן ביום 22/11/05 ת"א (חי') 1411/00 שוורץ נ' סלקום ישראל בע"מ, תק-מח 2005 (4) 4246. וזאת למאמרו של פרופ' י' גלעד, בעקבות פסק-דין אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי 'השנים האבודות'", עלי משפט ד (תשס"ה), 47, בע' 60.

לסיכום, נקבע כי יש לנכות הוצאות מוגברות - ע' 541 בפסק דין אטינגר ו-ס' 10 בענין פינץ, כך שמרכיב החסכון יקטן, לאור ההנחה כי אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים, וכי כאשר יש לאדם משפחה, הוצאות מחיה שונות משרתות את בני הבית כולם.

לעניין שיעור הניכוי קובע כב' השופט ריבלין כי יש לנכות ניכוי גלובאלי בשיעור של 30% מבסיס השכר, וזאת על פי הפרקטיקה הנוהגת שהגיונה בצידה וכלשונו: בס' 10 לפסק הדין פינץ:

"... בישראל מסתמנת מגמה ... להעמיד את הפיצוי על שיעור של 30% מבסיס השכר, שהוא בדרך-כלל השכר הממוצע במשק.... לאומדן דומה ניתן להגיע גם על-פי שיטת הידות וזאת בנתון להנחתנו כי אין להקים לניזוק משפחה רעיונית. חישוב הפסדיו של ניזוק בנתונים אלה מבוסס על חלוקת הכנסתו לשלוש ידות – ידת קיום, ידת חסכון וידת משק הבית. זו האחרונה מצטרפת בהעדר תלויים לידת הקיום ואלה השתיים נגרעות מן הפיצוי, כך שנותרת הידה האחת ששליש שיעורה. הערכאות המבררות בחרו כאמור בדרך האומדן והגיעו לנתון שאמנם אינו זהה אך דומה מאד (30%), ובפרקטיקה זו המשקפת ניסיון שיפוטי רחב אין להתערב. כמובן, שיעור זה עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת".

הוצאות נחסכות בגין אשפוז
24. סוגיה דומה היא ניכוי ההוצאות הנחסכות כתוצאה מהאשפוז מהפסד ההשתכרות. בעניין זה טרם נקבע קריטריון ברור, דבר המצריך דיון מעמיק, ואפנה לדון בכך כעת.

לבד מניכויי המס, ב"כ התובעים מנכה מהשכר הנותר, לאחר ניכוי מס, סכום השווה לשליש מהפיצוי, וזאת בגין "הוצאות נחסכות". יש להניח, על אף כי ב”כ התובעים לא פירט, כי כוונתו להוצאות שנחסכות בגין שהייתו של התובע בבי"ח דואג, באופן סביר, למרבית הוצאות וצרכי מחייה שונים, כגון מזון, לינה וכו'. לא די בכך שב"כ התובעים אינו מפרט את חישוביו, אף לא מביא סימוכין להסביר על שום מה ניכה 30%. לעומתו ב"כ הנתבעת סבור כי על סמך הפסיקה יש לנכות 70%, כפי שנקבע בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו (3) 76 להלן: "פס"ד ברדה"; ע"א 2005/03 גילה ברנר נ' אברהם ברנר ואח', תק-על 2005 (2) 1604. ואולם, אף מקריטריון זה מציע ב"כ הנתבעת לסטות, באשר לטענתו בס' 8 ע' 9-8 לסיכומיו, "ככל שרמת ההכנסה נמוכה יותר הרי שסעיף ההוצאות נוגס נתח גדול יותר מההכנסה... קשה לי להאמין שמי שמשתכר 3,500 ₪ נטו לחודש יכול לחסוך יותר מ-500 ₪ וגם זאת בספק רב...".

לדעתי, אין להתעלם מכך כי יש לנכות את ההוצאות אשר התובע היה מוציא לולא התאונה, ונחסכות כתוצאה מהאשפוז, כגון הוצאות מחייתו, זאת לאור העיקרון של השבת המצב לקדמותו, מצד אחד, ומניעת כפל פיצוי, מהצד השני - ראו ע"א 370/79 רבקה פרפלוצ'יק נ' חיה מוטס, פ"ד לד (3) 551; ת"א 272/92(מח-בש) משה גטה נ' עצמונה - מושב שיתופי, תק-מח 95 (2) 1311, להלן, "עניין גטה"; ולסיכום ההלכה ראה קציר שם כרך א', בעמ' 750-746.

בעניננו אין מחלוקת כי התובע ישהה בבי"ח או במוסד סיעודי לכל אורך חייו.

25. השאלה הניצבת בפנינו היא באיזה שיעור לנכות את ההוצאות. בעניינן גטה, נקבע כי יש לנכות מן הפיצוי בגין הפסד השתכרות עד לפסק הדין, את מחציתו, בשל העובדה שהנפגע היה מאושפז תקופה ממושכת לפני פסק הדין. כב' השופט לרון קבע שם:

"את החיסכון הזה צריך אמנם לבחון ולחשב בהשוואה להוצאות אלמלא התאונה ולא באופן אוטומטי כחלק מהשכר, אך נוח יותר לעשות זאת כחלק מההשתכרות וכך נהג בית המשפט העליון בעניין נעים נ. ברדה הנ"ל. ב”כ התובעים למעשה הסכים להפחתה בשיעור של 30% ונראה לי כי הפתרון הנכון יהיה בדרך שביל הזהב בין שני השיעורים שנזכרו, כלומר בהפחתה של 50%, גם אם שיעור זה איננו מבטא את מלוא החיסכון שנחסך בפועל וזאת מאחר שהמדובר בתקופה מוגדרת בעבר ולא לאורך כל תקופת החיים..."

בעניננו, יש לתת את הדעת לכך כי ביה"ח מכסה את רוב רובן של ההוצאות שהיו נדרשות לו לתובע אילולא התאונה, ולמצער הוצאות מזון ומגורים, וכן כי עיקר הכנסתו של אדם מן הישוב מיעוד מיועד לכסות הוצאות אלו - קציר שם כרך א' בעמ' 747.

26. המגמה בפסיקה היא לקצץ קיצוץ של ממש בפיצויים בשל הפסד השתכרות במקרים בהם כיסוי ההוצאות של הנפגע ע"י המוסד הינו ניכר. יש העושים אנלוגיה למגמה שהתפתחה בנוגע לפסיקת פיצוי לתקופה בה היה עתיד נפגע לשרת בצבא, התקופה
מגיל 18 ועד גיל 21, והפגיעה מנעה ממנו שירות בצבא.

בעניין זה, נקבע כי היות והצבא מכסה את מחסור המשרת, במזון, דיור, וביגוד, הפיצוי יוערך ב-70% מהשכר הממוצע במשק בגין אותה תקופה. אם היינו גוזרים גזירה שווה לענייננו, היה עלינו להעריך הפיצוי בשיעור ההוצאות שאינן מכוסות, קרי, 30%, כלומר, מנכים 70%, כפי שהנתבעת טוען. אכן, בתי המשפט נהגו להפחית 70% מן השכר האפשרי של הנפגע, בשנים שבהן ישהה במוסד הסיעודי, וראה לעניין זה פס"ד ברדה הנ"ל וקציר, שם, כרך א', בעמ' 749.

יחד עם זאת, דעתי היא כי אין להתעלם גם משיקולים אחרים. בתקופה ראשונה, ממועד התאונה ועד שנתיים לאחריה, דווקא לאור שכר נמוך, ולאור הערכה סבירה כי היה ממשיך להתגורר עם הוריו, ועל כן היה נושא בהוצאות בשיעור נמוך (וזאת בגין ביגוד, ניידות וכד'), אנכה 30%. כך גם בתקופה השניה, מ-14/2/02 ועד למועד פסק הדין, בה הנחתי עלייה מסויימת בשכרו; וממועד פסק הדין, ובשים לב לכך שהיה נושא בהוצאות מוגברות (אשר רובן ככולן מכוסות ע"י ביה"ח), הייתי מעריך את ההוצאות הנחסכות בשיעור של 60% מבסיס השכר. החישוב של הפיצוי המגיע ייערך על בסיס זה.

הפסד השתכרות חודשי בעבר
27. אקדים ואבהיר כי בסיס השכר משמע השכר של התובע ברוטו.

1) ההפסד ההשתכרות החודשי בעבר יחושב לפי 70% מבסיס השכר שנקבע באותה תקופה כמפורט לעיל. כאמור חילקתי את התקופה עד ליום מתן פסק הדין לשלוש תקופות:

א) בתקופה שבין 14.2.00 ובין 13.2.02 (תקופה של שנתיים): 70%X4,026=2,818 ₪.

ב) בתקופה שבין 14.2.02 ועד 13.2.04 : 4,781X70%= 3,347 ₪.

ג) מיום 14.2.04 עד היום 5,100 ₪ X 70% = 3,570 ₪ .

סה"כ הפסד ההשתכרות בעבר - 299,420 ₪ להיום.

הפסד השתכרות לעתיד
על פי פסק דין אטינגר, הפסד ההשתכרות לעתיד יחושב עד לגיל פרישתו מעבודה של התובע לולא התאונה, דהיינו עד גיל 67. בקביעת אובדן השתכרותו לעתיד, הנתבעת אינה מיישמת את הלכת השנים האבודות ומוכנה לחשב הפסד ההשתכרות לעתיד לשנתיים, בשים לב לחוות דעת המומחית, וכבר התייחסתי לעיל לטענות אלו. עוד טענה ב"כ הנתבעת כי אם תוחל הלכת השנים האבודות בתביעות לפי חוק הפיצויים, יש לאמץ את חוות הדעת מטעמה, של הכלכלן משה קצין, ומדגישה כי לא נחקר ע"י ב"כ התובעים, לא נשלחו לו שאלות הבהרה, ולא הוגשה כל חוות דעת נגדית. אך אין להידרש גם לחוות דעתו של מר קצין כפי שהסברתי לעיל.

כמו כן, הניחה התובעת כי, כאמור, התובע היה חוסך מדי חודש כ-500 ₪ משכרו, כשקבעה את שכרו על בסיס שכרו ערב התאונה. ואולם, כאמור, במסגרת המגמה להאחדת הפיצוי, ביכרו קריטריון אחיד וגלובאלי, המוערך כאחוז מן השכר, ועל פיו אמדתי.

לאור הנתונים אשר קבעתי בסיכום הביניים בנוגע להפסד ההשתכרות, הפיצוי בראש נזק זה מגיע לסכום של 633,150 ₪ כמפורט להלן:

2) הפסד השתכרות החודשי בעתיד, מיום מתן פסק הדין ועד תחילת "השנים האבודות" (תקופה של עשר שנים) יחושב לפי 40% מבסיס השכר שנקבע באותה תקופה: 6,830 ₪X 40% =2,732 ₪.

3) הפסד ההשתכרות החודשי מתחילת השנים האבודות ועד לגיל פרישה מעבודה (תקופה של 29 שנים), יחושב לפי 30% מבסיס השכר שנקבע באותה תקופה: 6,830 ₪X30% =2,049 ₪.

סה"כ הפסד השתכרות בעבר ולעתיד - 932,570 ₪.

כל החישובים והשיערוכים בפסק דין זה נעשו בהתאם לתוכנת "המשערכת".

הפסד פנסיה
התובע תבע פיצוי בגין הפסד פנסיה, שהיה מקבל אלמלא התאונה עם פרישתו מעבודתו, ועד סוף תוחלת חייו. אך מעיון בתלושי השכר שצירף - ת/2 עולה כי לא היתה כל הפרשה עבור פנסיה. הלכה פסוקה היא כי "... ההטבות הסוציאליות המוענקות לעובד אינן בגדר ידיעתו השיפוטית של בית המשפט, ועל הטוען טענה מעין זו להוכיח אותה כדבעי" - ע"א 244/87 ציון קוש נ' שלמה כהן וערעור שכנגד, פ"ד מג (1) 15 בע' 24. בעניין דהן הנ"ל, בע' 591, נדחה הערעור בראש נזק זה, על אף שמדובר בנפגע צעיר, אשר "טרם נכנס ל'מעגל עבודה' מסודר" - שם, בעמ' 590.

נראה לי כי מקום בו מדובר בנפגע צעיר שרק החל דרכו בשוק העבודה, ניתן להביא בחשבון תנאים סוציאלים שונים שהנפגע היה צובר במהלך תקופת השתכרותו. כך למשל, בת"א (מח- חי) 709/93 שושנה מזרחי נ' אריה חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 99 (3)
1072, בעמ' 1079, קבע ביהמ"ש כי:

"יצוין, כי התובעת לא הביאה ראיות לענין התנאים הסוציאליים. עוד יצוין, כי מאחר ועובר לתאונה עבדה התובעת לפי חוזה מיוחד, הרי באותו השלב היא זכתה רק בדמי הבראה ובקצבת ביגוד...
עם זאת, מאחר ואני מניח כי אלמלא התאונה היתה התובעת זוכה בהדרגה למעמד של עובד מן המנין, יש להניח גם כי היתה נהנית מאותן הטבות סוציאליות להן זכאים עובדי מדינה בד"כ.

בשים לב לחוסר הוודאות באשר לשלב בו היתה התובעת זוכה למעמד של עובד קבוע הזכאי למלוא ההטבות הסוציאליות, אני מעריך את הפסד התנאים הסוציאליים בשיעור של 25% מהפסד ההשתכרות החל מ-..."

בעניננו לא הובאה כל ראיה המצדיקה פסיקת הפסד פנסיה. המעביד לא העיד בעניין זה, ואין להסתפק בעדותו כי התובע היה מסור וחרוץ והיה צפוי לקידום. בהעדר נתונים המאפשרים לי לקבוע אם התובע היה משתלב בעבודה המבטיחה זכויות פנסיה, לא אוכל לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה.

מן הראוי להביא כאן את קביעתו של בית המשפט בס' 11 לפסק דין פינץ, היפה לענייננו:

"תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין... חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו "היסטוריה" אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית..."

לאור כל האמור לעיל אני דוחה התביעה לפיצוי בראש נזק זה.

מקום האשפוז
28. ב"כ הצדדים חלוקים בשאלת מקום אשפוזו של התובע: ב”כ התובעים סבור כי ביה"ח "אלישע" הינו המתאים ביותר לתובע, הן מבחינת טיב הטיפול והן מבחינת המרחק לבית הוריו, ומסיבה זו התנגדו להעברתו למוסד אחר בעבר, כשבקשתם להשאירו שם התקבלה בביה"ד לעבודה. עוד טען ב"כ התובעים כי בימ"ש זה דחה ביום 31.10.03 את בקשת הנתבעת, בש"א 3953/03, לפטור אותה מתשלום דמי האשפוז הגבוהים באלישע.

ב"כ התובעים סקר את הפסיקה בסוגיה זו ומסקנתו היא כי בתי המשפט נטו לאשר אשפוז במוסד שהטיפול הניתן בו הוא הטוב ביותר עבור הנפגע, ויש בו כדי להיטיב את מצבו הרפואי, אף על פי שהדבר כרוך בעלויות נוספות למבטחת - כך בת"א (חיפה) 211/92 שרון גלט נ' ברוך כהן, תק-מח 2003 (2) 11338; ת"א (חיפה) 10185/97 חזן נ' נג'אח, תק-מח 2000 (2) 1386.

לתמיכה בטענתו שיש להשאיר את התובע בבית החולים אלישע, מפנה ב"כ התובעים לראיות הבאות:

1) הגב' עליזה ממן, להלן: "הגב' ממן", אחות מוסמכת בהכשרתה שהעידה מטעם "אבנר" - ע' 29, ש' 21-7 ממנה עולה כי חולה במצבו של התובע מבי"ח אלישע למוסד רעות ברמת-גן, לאחר שחל שיפור משמעותי ביותר במצבו במהלך אשפוזו בביה"ח אלישע, ונפטר חודשיים בלבד לאחר העברתו.

2) עדותו של של ד"ר גילבורד - נוירוכירורג , מנהל היחידה הנוירוכירורגית ילדים בביה"ח רמב"ם, המטפל בנפגעי ראש המאושפזים במחלקת נפגעי ראש בבית חולים אלישע, ומטפל בתובע מיוני 2000 (ע' 63, ש' 1-7).

3) מכתבו של ד"ר סוסיטיאל - ת/16, ממנו עולה כי חל שיפור במצבו של התובע מאז אשפוזו בביה"ח אלישע. ד"ר סוסטיאל ציין במכתבו כאמור כי החולה עבר במהלך אשפוזו ביחידה ממצב וגטטיבי למצב תגובתי מינימלי עם שיפור ניכר במישור הכללי.

4) עדותה של אמו של התובע - ע' 10, ש' 28-24, ממנה עולה כי חל שיפור הדרגתי ומשמעותי במצב התובע:

"בהתחלה הוא לא היה מגיב כלל למה שהיינו אומרים לו. לאט לאט הוא התחיל להגיב, כך למשל אם הייתי אומרת לו 'תן לי את היד שלך' הוא היה מושיט לי את היד שלו לאט לאט... בשלב יותר מאוחר הוא התחיל להזיז את היד שלו לבד- כך למשל הוא יכול לשים את שתי הידיים אחת על השנייה בלי עזרה של אף אחד, אבל הכל לאט לאט. בתקופה האחרונה יש לי תקווה ואני מקווה שהוא יתעורר יותר. לאחר שהוא התעורר הוא התחיל לבכות..."

ובהמשך בע' 11, ש' 5-1:
"... הגיעה בת אחי.. היא התחילה לשחק לו בשערות שלו ואמרה לו בבדיחות הדעת.. ואז הוא הגיב בחיוך... הזמני את כל העובדים במחלקה וקראתי להם שיבואו לראות שבאסל צוחק. אני ואבא שלו רצינו תמיד לגרום לו לצחוק..."

5) חוות דעתה של המומחית, שנערכה כשנתיים וחצי לפני מכתבו של ד"ר סוסטיאל, ועוד לפני השיפור הניכר שחל במצבו, אשר גם ממנה עולה, לעמדתו, כי חל שיפור מה במצבו של התובע.

בס' 14 לסיכומיו סוקר ב"כ התובעים את הטיפול הטוב שמקבל התובע באלישע. סקירה זו מקובלת עלי ומוגנת בחומר הראיות.

עמדתו של ב"כ התובעים היא שיש להשאיר את התובע בבית חולים אלישע לאור הטיפול שהוא מקבל שם ובעקבות השיפור שחל במצבו בעקבות טיפול זה.

29. הנתבעת מתנגדת לבקשת התובעים ומתיחסת בסיכומיה בפירוט לשאלת מקום האשפוז. לעמדתה, לא חל כל שיפור משמעותי במצבו של התובע כאשר "נסיונות השיקום שלו, ככל שניתן לדבר על שיקום, הביאו אותו בחלוף 5 שנים מהתאונה למצב שבו הוא לעיתים מפנה את ראשו כאשר פונים אליו, או מרים מעט את היד" - ס' 3 ע' 3 לסיכומיה. לעמדתה, היות וברור כי אין כל תקווה לראותו מתהלך יום אחד על רגליו, מתקשר עם הסביבה, אוכל בכוחות עצמו וכיוצ"ב, אין כל הצדקה להטיל על הנתבעת העלות היקרה של האשפוז בביה"ח אלישע, ויש למצוא חלופת אשפוז סבירה זולה יותר. לטענתה, כעולה מעדות הגב' ממן, עלויות חלופות אשפוז סבירות הינן נמוכות באופן משמעותי מעלות אשפוזו בביה"ח אלישע. הנתבעת מפנה גם לעדותו של ד"ר לוטן, רופא נשים בהתמחותו, וראש האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות.

לעמדת הנתבעת, ועל אף הנסיונות להוכיח כי העברתו מביה"ח אלישע תגרור אחריה סכנה לחייו, התובעים לא הוכיחו טענה זו. עוד טענה הנתבעת כי הראיות התומכות בהעברתו של התובע לבית החולים אלישע זומנו ע"י בית החולים עצמו משיקולים כלכליים ולכן אין לתת לראיות אלה משקל כלשהו. מטעם זה, ומן הטעם כי בענייני רפואה יש להסתמך אך ורק על המומחים מטעם ביהמ"ש, היא ד"ר גרוס, אין לסמוך על ראיות אלה. ממשיך ב"כ הנתבעת וטוען כי ב"כ התובעים לא שלח שאלות הבהרה ולא ניסה להוכיח טענתו באמצעות המומחית.

הגב' ממן וד"ר לוטן הוזמנו מטעם הנתבעת להעיד על "חלופות אשפוז במחירים סבירים יותר ושאין כל הצדקה לאשפז את התובע בחלופת האשפוז היקרה ביותר בארץ", ויש לפרש דבריהם בהקשר כללי זה. הגב' ממן הובאה כ"עדה המתמצאת מתוקף תפקידה..." (ר' דברי ב"כ הנתבעת, בע' 26 לפרוטוקול). יש להדגיש גם כי ד"ר לוטן פתח עדותו בהסבר כי אינו מומחה "בתחום שבו הנפגע מאושפז בבית חולים ואיני מתכוון להיכנס לחלק הקליני מבחינת העובדות הרפואיות שנשמעו פה ושאני מנוע מלהתייחס אליהם" ע' 69, ש' 12-10.

הגב' ממן הגישה תצהיר - נ/1, שהחליף את התצהיר של גב' שרה בן עטר, אחות מוסמכת אחרת אשר עבדה באבנר. במסגרת תפקידה מסיירת גב' ממן במוסדות האשפוז השונים בהם מטופלים נפגעי תאונות הדרכים, וגם ביקרה באופן ספציפי אצל התובע בבי"ח "אלישע". אביא כאן את הנתונים מתצהירה להשוואה בין עלויות האשפוז במקומות שונים בחיפה, והכל לשנת 2003 מועד החתימה על התצהיר.

עלות אשפוזו של התובע בביה"ח אלישע היא 876 ש"ח ליום, ב"נוף הגפן" ו"נוף הדר" - 540 ש"ח ליום. ב"מכבי סאן" כפר סבא, העלות 575 ₪ ליום. כל הסכומים כוללים מע"מ. פרט לבית החולים אלישע יתר המוסדות אינם בתי חולים.

גב' ממן ציינה בתצהירה - נ/1, וכן בעדותה, כי כל המוסדות מעניקים טיפול טוב ומסור ל"נפגעים מסוגו של התובע" כשהעלות בביה"ח אלישע הינה "יקרה ביותר" בכך שזהו בי"ח, להבדיל ממוסד. עוד העידה הגב' ממן כי כל המוסדות שווים כמעט בכל הפרמטרים שלהם לאלישע, וניתנים בהם כל הטיפולים הניתנים באלישע: ריפוי בעיסוק, פיזיוטרפיה, כולל טיפול אישי - ע' 31, ש' 8-5. הגב' ממן ציינה בס' 5 לתצהירה כי כל המוסדות אישרו כי ביכולתם לקלוט את התובע, כפי שעולה מן המכתבים (מ-2002) אשר צורפו לתצהירה של הגב' בן עטר.

על רמת וטיב השירותים בביה"ח אלישע העיד מנהל ביה"ח, ד"ר וינטרשטיין. אין להתעלם מהיותו מנהל ביה"ח, אך, לדעתי,אין להטיל בעדותו דופי בשל כך, מה גם ודבריו לא נסתרו. אביא כאן ומדבריו של המנהל בע' 56 ש' 28-13:

"בית החולים אלישע הוא ברמה שיקומית אולי הטובה בארץ ואחריה אולי בית לוינשטיין. מדובר בבית חולים שקיימות בו כל הפונקציות הרפואיות וכל המומחים מכל הסוגים שנחוצים לחולים שיקומיים, חדרי ניתוח, בנק דם, מעבדות 24 שעות ביממה, תורן 24 שעות ביממה. לכן קשה לי אפילו לנהל דיון השוואתי עם מוסדות שהם מטבע הגדרתם לא כמו בית חולים אלישע. זהו מוסד ואנו בית חולים, זה שני דברים שונים... בית חולים לוינשטיין מפנה חולים שיש להם איזשהו סיכוי אך ורק אלינו. אני עמדתי בבית המשפט מספר פעמים ואמרתי שחולים שיועברו מאיתנו, חולים כגון התובע, או שימותו או יחזרו במצבים קשים. עד עכשיו כל החולים שהועברו או שנפטרו חודשיים או שלושה לאחר מכן או שהוחזרו אלינו עם פצעי לחץ ענקיים. יש לנו על כך עדויות.. אני לא מדבר כעת על אינטרסים של בית חולים אלישע, אין כזה. האינטרס היחידי הוא טיפול בחולה.. וזה מה שמגיע לו..."

ובהמשך בע' 57, ש' 7-1:

"ש: דיברת על פצעי לחץ ואני מפנה אותך לטיפולים הפיזיותראפיים. אני מבקש ממך להתייחס לסוגיה זו הן בבית החולים והן במוסדות.
ת: בבית חולים אלישע יש פיזיותרפיה בניגוד למוסדות ששם אין...."

גם מעדותו של ד"ר גילבורד, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית - ילדים, בבית חולים רמב"ם המטפל בתובע, ניתן ללמוד על טיבו של הטיפול הניתן לתובע ואף על הקשר שבינו ובין אפשרויות השיקום הניצבות בפניו. כך בחקירתו הנגדית, ע' 62 ש' 13-25:

"ש: מה אפשרויות השיקום של החולה הספציפי הזה, במה יכול להתבטא איזה שהוא שיפור אם בכלל בעתיד.
ת: ... לדוגמא, אם אנו מדברים על התובע שהוא בחור צעיר, אנו יכולים לראות שהוא הגיע הוא היה במצב שהוגדר כמצב של צמח במלוא מובן המילה. הוא היה בחוסר הכרה, הוא לא הגיב לסביבה הוא לא עקב, הוא לא צחק ולא חייך, הוא לא ביצע לפעמים פקודות פשוטות ואלה דברים שאנו משיגים על ידיהם הרבה דברים הכוללים: טיפול פיזיוטרפי אינטנסיבי, לפחות פעמיים ביום, הפעלה בריפוי בעיסוק, הורדה מהמיטה פעמיים ביום, הפעלה במיטת.., גירויים מתמידים באמצעות השמעת מוסיקה, נוכחות מתמדת, עד כמה שניתן מצד המשפחה, אנו מפעילים את כולם יחד, ובנוסף נותנים טיפול תרופתי מעורר, ... וטפול סעודי קפדני ביותר. ברגע שאנו מפעילים את כל מכלול הטיפולים האלה ואנו רואים שיש שינוי וזה מה שקרה אצל התובע."

לעומת זאת, המוסדות שפורטו בתצהירה של הגב' ממן הם, בעיקרם, "מוסדות גריאטרים", ע' 32 ש' 12-11. בחקירתה בבית המשפט אישרה והסבירה, כמיטב הבנתה, שלרוב המאושפזים שם הינם "אנשים מבוגרים, קשישים מבוגרים" - ע' 33 ש' 15-12. מעדותה עולה כי הגורמים המחליטים בבחירת מקום האשפוז שוקלים, בין היתר, קירבת מקום האשפוז למשפחת המאושפז, העלויות במוסד יתאימו למדיניות של הגורמים המחליטים ושל "אבנר" וההיכרות של אותם גורמים עם המוסד - ע' 32-33.

30. הנתבעת טענה כי פנתה לד"ר דויבן מקופ"ח כללית, וביקשה ממנה לבדוק את התובע אך דרכה נחסמה, בהוראת המשפחה ועובדי ביה"ח, דבר המצביע על חוסר תום לב ורצון לכפות את אשפוז התובע באלישע. לתמיכה בטענתו כי לבית החולים אלישע יש אינטרס כלכלי להמשיך ולאשפז את התובע אצלו טוען כי בהקשר זה יש לביה"ח אינטרס משותף עם התובע, להותיר אותו בביה"ח אלישע, כמובן כל עוד שהוצאות האשפוז ממומנות כסדרן. המינהל אישר בחקירתו הנגדית, כי אם קופ"ח או המל"ל מורים על העברתו של חולה למוסד אחר ביה"ח ייענה לדרישתם. על כן, לטענת הנתבעת, ד"ר לוטן, אשר אינו משתייך לביה"ח, הינו עד נייטראלי לעניין זה ומעדותו עולה, באופן חד משמעי כי חלופות האשפוז אשר הציעה הגב' ממן הן חלופות סבירות, ואין שחר לטענה שהעברת התובע למקום אשפוז אחר כמוה כגזירת מותו. הנתבעת מבקשת לקבל את הסברו של ד"ר לוטן, לפיו, כל מוסד המקבל רשיון ממשרד הבריאות להחזיק חולים סיעודיים, עובר ביקורת של משרד הבריאות ואילולא היה כשיר לכך, לא היה מקבל רישיון.

ב"כ הנתבעת מפנה גם להחלטת ביהמ"ש בבש"א 3953/03 בתיק זה, מיום 30.10.03, לפיה הנתבעת יכולה להוכיח זכאותה בתום ההליך העיקרי. לעמדתה, יש לפטור אותה כעת מהמשך תשלום הוצאות האשפוז של התובע בבי"ח אלישע גם נוכח הוראות ס' 4 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 שכותרתו "שירותים בהשתתפות כספית עצמית של המבוטח", ונוכח חוות דעתה של המומחית, אשר מגדירה את התובע כ"סיעודי מורכב". ב"כ הנתבעת סבורה כי, על ביהמ"ש לקבוע כי על התובע לממש את זכויותיו ע"פ חוק במסגרת קופ"ח בה הוא חבר, וזאת על יסוד ההלכה שנקבעה ב - ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד ואח', פ"ד נ"א (2) 724, להלן:"פס"ד אל חדד".

בתשובה לטענות הנתבעת מדגיש ב"כ התובעים כי חלו שיפורים משמעותיים במצב התובע במהלך אשפוזו באלישע, החל מגיב לסביבתו. עוד טען ב"כ התובעים כי הנתבעת מקלה ראש בכך, ובסיכון הנשקף לחייו באם יועבר למקום אשפוז אחר. התובע הוכיח סיכון זה, כפי שהעיד ד"ר גילבורד בנוגע לחולה במצב דומה, אשר מצבו השתפר מאוד בעת אשפוזו באלישע, וחודשיים בלבד לאחר המעבר למוסד אחר, נפטר.

בהתייחסו להתנגדות הנתבעת בסיכומיה לעדים שהעידו על מצבו הרפואי של התובע, בנימוק שאלה מנועים מלהעיד על עניינים שברפואה, סבור ב"כ התובעים שיש לדחות התנגדות זו, שכן מדובר בעדותם של אותם רופאים על טיפול יום יומי בתובע, ועל כן מותרת גם מקום בו מונו מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש לפי ס' 6 (א) לחוק הפיצויים. ב"כ התובעים סוקר את הפסיקה הרלוונטית ומבקש לדחות את הטענה.

ב"כ התובעים הוסיף וטען כי הנתבעת לא התנגדה להעדת הרופאים, חקרה אותם בחקירה נגדית, ואף מסתמכת בעצמה על עדות ד"ר גילבורד, ומצטטת ממנה - בע' 3 ס' 4 לסיכומיה). גם לעניין זה פורשת ב"כ התובעים את הפסיקה הרלוונטית. לטעמי הדין ברור בעניין זה, וכל עוד לא חורגות עדויות הרופאים מתחום הטיפול שניתן בעבר לתובע ו/או כל עוד אינם מעידים על ענין שבמומחיותם או מתייחסים להערכות רפואיות לעתיד, הנחשבות כחוות דעת רפואיות, עדותם קבילה.
טענות ב"כ התובעים בעניין התנגדותו של ב"כ הנתבעת מקובלות עלי. הרופאים שהעידו על הטיפול הניתן לתובע בבית חולים אלישע העידו על עובדות ולא מסרו חוות דעת. לא רק זאת, ב"כ הנתבעת לא התנגד לעדותם וגם אם היה מתנגד סבורני שאין מקום לקבל את התנגדותו.

ב"כ התובעים מבקש לדחות את טענת הנתבעת לפיה משפחת התובע סיכלה ביקור של ד"ר דויבן בביה"ח אלישע, ומציין כי הביקור לא תואם עם המשפחה, וכשזה נודע לה מצוות ביה"ח, המתינה לביקור הרופאה, וזו לא הגיעה.

31. עיינתי בתצהירה של ד"ר דויבן, מנהלת הועדה לויסות חולים כרוניים בקופ"ח כללית, מחוז שרון- שומרון, מיום 29.6.05, שהוגש לבית המשפט ביום 6.7.05. הנ"ל מצהירה כי עובדת של "אבנר" יצרה עימה קשר וביקשה ממנה לבקר את התובע במקום
אשפוזו בביה"ח אלישע, ולבדוק "הסטטוס שלו". עוד ציינה ד"ר דויבן, כי "ניצלתי נסיעה לצפון ונכנסתי לבית חולים אלישע, אולם בדרכי לחולה נתקלתי באח של ביה"ח בשם בוריס אשר הודיע לי כי המשפחה, עורך הדין שלה והנהלת בית החולים אלישע מתנגדים לקיום הביקור".

בהודעתו לביהמ"ש מיום 5.7.05, הודיע ב"כ התובעים כי אינו מתכוון לחקור את המצהירה.

עובדה היא שד"ר דויבן לא נפגשה עם התובע. הסיבה לאי קיום המפגש אינה רלוונטית. גם אם אכן המשפחה התנגדה למפגש זה היה על ד"ר דויבן, אם היתה אכן מעוניינת לפגוש את התובע ולהכין חוות דעת עניינית, היתה צריכה לפנות בכתב גם לבי"ח אלישע וגם למשפחת התובע, היא לא עשתה זאת, מצד שני, המשפחה הכחישה כי הם התנגדו למפגש, להיפך, הם טענו שהמתינו לבואה והיא לא באה. כאמור, בין כה ובין כה, אינני מייחס שום משקל ל"מחדל" זה.

32. בהתייחסו לעדותו של ד"ר לוטן מטעם הנתבעת, טען ב"כ התובעים כי ד"ר לוטן אינו נייטרלי, ולו רק מן הטעם שהינו עד מטעם הנתבעת. עוד טען ב"כ התובעים שמדובר ברופא שהתמחותו בתחום הגניקולוגי ולכן אין לייחס לה משקל בעניננו. אינני סבור כי תחום מומחיותו של ד"ר לוטן רלוונטי לשאלה אליה הוזמנה להעיד. ד"ר לוטן בא להעיד על הערכת חלופות האשפוז, בתוקף תפקידו כראש אגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים והממונה על הרישוי.

יש להעיר כאן כי המומחית לא חוותה את דעתה לעניין חלופות אשפוז. בתשובה לשאלותיו של ב"כ הנתבעת באשר לחלופות האשפוז אמרה כי איננה מכירה את המסגרות הרפואיות המטפלות בחולים במצב זה, וכי התובע "זקוק למסגרת אשר יודעת לטפל במורכבות של מצבו".

33. עקרון מרכזי בחישוב הפיצויים בנזיקין, הוא שהפיצוי צריך להיות סביר - משמע כשניתן להשיג טיפול רפואי מסוים בשתי דרכים, כאשר האחת גורמת מעמסה כספית נוספת על המזיק והשניה מקלה עימו, יש להעדיף השנייה על הראשונה, וראה לעניין זה ע' 18 לפס"ד ברדה הנ"ל.
לדעתי, כי על אף עלות חלופה אחת גבוהה בהרבה מעלות חלופה אחרת, מקום בו החלופה היקרה נחוצה לרווחת הניזוק ולסיפוק העזרה המתאימה עבורו, בניגוד לחלופה יותר זולה שאינה עונה על צרכיו של הנפגע, יש לספק לנפגע את החלופה היקרה יותר. כן, נפסק למשל, כי בנסיבות בהן תפקודו של הניזוק מאפשר לו לשהות בביתו, בחוג משפחתו, יש לאפשר לו זאת תחת שהייה במוסד, ועל המזיק לשאת בהוצאות הכרוכות בכך, כפי שנקבע בפס"ד ברדה וכן בע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ (1) 675, אשר אימץ גישה זו.

סבורני כי בעניננו, לאור עדויות הרופאים המטפלים, לרבות תיאור והיקף הטיפול, כפי שמתואר בהרחבה בחוו"ד המומחית, מצד אחד, וכן עדות אמו מהצד השני, שוכנעתי כי בביה"ח אלישע התובע מקבל את העזרה המתאימה ביותר לה הוא זקוק. ביה"ח מיועד לטפל בחולים צעירים במצבו. הנתבעת לא סתרה ראיות אלה, גם אם אקבל את הטענה של הנתבעת שישנן חלופות אשפוז סבירות אחרות, אשר עלותן נמוכה יותר, אין להסתפק בחלופות אלה, מאחר וכאמור שוכנעתי כי לביה"ח אלישע ערך מוסף בנסיבות העניין, בשל הטיפול המסור, שקיבל התובע והתוצאות החיוביות שהביאו לשינוי משמעותי במצבו ואין להקל ראש בכך.

יתרה מכך, ניתן לומר כי התובע עודנו בחיים (וכולי תקוה שיתאושש ויחיה) בניגוד לחוות הדעת בעניין תוחלת חייו ביחס לנפגעים במצב וגטטיבי, כפי שנמצאה במחקרים שיטתיים שסקרה המומחית. אף אם לא ניתן לייחס שיפור זה רק לטיפול בביה"ח, הרי השיפור המשמעותי במצבו של התובע, שעל הנתבעת היה מוטל הנטל להראות כי אין לו ערך מוסף ואינו תוצאה מהטיפול בביה"ח אלישע, וכי ניתן להשיגו בחלופות סבירות אחרות. לדעתי, לא די בהסתמכות על עדות ד"ר לוטן מטעמה. אינני מקבל את הטענה של הנתבעת ש "כל מוסד המקבל רשיון ממשרד הבריאות להחזיק חולים סיעודיים עובר ביקורת של משרד הבריאות ואילולא היה כשיר לכך, לא היה מקבל רישיון". ולכן הוא מתאים לטפל בתובע.

נפגע בתאונת דרכים זכאי לקבל כל טיפול שיש בו כדי להטיב את מצבו ולהחזירו לקדמותו. אינני סבור ש"העלויות להחזרת המצב לקדמותו" צריכות להיות "מחסום" בפני קבלת הטיפול הטוב ביותר והמתאים ביותר לאותו נפגע, תהיה העלות כאשר תהיה, אחרת, כך נראה לי, נגרום לאותו נפגע סבל מיותר רק כדי לחסוך בהוצאות. יש בפני ראיה שבית חולים אלישע הוא המקום המתאים ביותר להגיש את הטיפול הטוב ביותר לתובע אשר הוכח כי כתוצאה ממנו חל שיפור במצבו של התובע, ולכן אינני מוכן אפילו לחשוב על העברתו של התובע למקום אחר, שאינו מספק אותו טיפול רפואי ואותה עזרה שמקבל התובע בבית חולים אלישע. כבר ציינתי לעיל שיתר המוסדות המוצעים אינם בתי חולים, אם כי מספקים שירות רפואי. לא הוכח בפני שהשרות הרפואי שמספקים אותם מוסדות עונה על כל דרישותיו הרפואיות של התובע. די בכך להשאיר את התובע במקום בו הוא "זכה" לשיפור משמעותי בבריאותי.

ולסיום אעיר, חברות הביטוח האמורות לשאת בהוצאות הטיפול הרפואי הניתן לנפגעי תאונות דרכים, אינן צריכות "להתעשר" על חשבון סבלו של הנפגע.

עזרת צד ג'
34. ב”כ התובעים מפרט בע' 3 לסיכומיו את עזרת צד ג' לה זקוק התובע והמתבטאת בשהיית הוריו לידו מדי יום ביומו מאז אשפוזו, ובכלל זה נסיעותיהם מביתם אשר בכפר פרדיס לביה"ח אלישע, השהייה אצלו משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות אחה"צ, במסגרתה הם "מדברים אליו, מטיילים עימו ומסייעים לצוות ביה"ח בטיפול בו ובדאגה לצרכיו". לטענתו טיפול זה נחוץ בנוסף לטיפול המספק ביה"ח, הגם שמדובר בבי"ח המספק טיפול טוב ומסור ומשקיע מאמצים בטיפול בחולים קשים, זאת מפאת ההשפעה החיובית של טיפול המוענק ע"י המשפחה, וחיוניותו בנסיבות העניין (כפי שעולה, בין היתר, מעדות האם,
עדותו של ד"ר וינטרשטיין, מנהל בית החולים אלישע, עדות האחות ממן, ופסיקה שונה אליה מפנה ב"כ התובעים אשר עוסקת בנסיבות דומות). ב”כ התובעים כולל בראש נזק זה הוצאות הנסיעה, וכן, כפי שהוכר גם בפסיקה שהוא סוקר, הוצאות כלכלה, טלפון, רכישת אביזרים רפואיים אשר לא מסופקים, והנתבעת אינה נושאת בעלותם.

באופן כללי, כפי שמציין ב”כ התובעים , השאלה אם מי שמאושפז במוסד ציבורי זכאי לפיצוי על עזרה או הוצאה כלשהי בקשר למצבו, מעבר למה שמספק לו המוסד, היא שאלה עובדתית, והעיקרון הוא שיש להצטמצם לסביר ולהולם ולא למירב ולמיטב, כדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 157/91 מדינת ישראל נ' חנה תבור, תק-על 94 (3) 1375 - ע' 5 לסיכומי התובע.

35. טענות הנתבעת בהקשר להוצאות הסיעוד והטיפול לו זקוק התובע, מסתכמות בכך כי בפועל כל צרכי הסיעוד של התובע ממומנים ע"י הנתבעת במסגרת התשלומים למוסדות האשפוז. ב"כ הנתבעת אינו מתעלם מ"עדות אמו של התובע, וכן עדות הרופאים המטפלים, משפחת התובע משתדלת לסייע בטיפול בתובע ומבלה זמן לא מבוטל ליד מיטתו", יחד עם זאת, ממשיך ב"כ הנתבעת וטוען "לא ברור אם מדובר בעזרה חיונית, אך בכל מקרה יש לשום את שוויה בצורה סבירה ובהתחשב בכך שלא הוכח כי לבני המשפחה נגרמו הפסדרי הכנסה כלשהם שכן הוריו של התובע ממילא אינם עובדים" - ס' 9 לסיכומיו.

36. סבורני שבענייננו הוכח כי אותה עזרה שמספקת המשפחה דרושה וחיונית במצבו של התובע, שאינו סטטי, אלא נתון לשיפור. לדעתי כל שיפור, ולו מזערי ואיטי ביותר, הינו משמעותי ביותר לתובע ולמשפחתו ואין להקל בו ראש. כל שיפור כזה נוטע תקוה שהיקר הנפגע יתאושש ויחזור לתפקד וצריך לתת אפשרות שתקוה זו תמומש. במצב כה רגיש בו נתון התובע, מחייב נקיטת כל האמצעים למניעת הרעה במצבו, מניעת הרעה במצבו הינו, לדעתי, בעל ערך ש"לא יסולא מפז", הטיפול שמקבל וקיבל התובע בבית חולים אלישע גרם לכך שהוא ממשיך לחיות מעבר לממוצע כפי שנקבע בחוות דעת המומחית, מעבר לדו"חות הסטטיסטיים שקצבו לו תוחלת חיים, כך אני מאמין, שאלמלא הטיפול בבית חולים אלישע הוא כבר היה בעולם הנצח. נראה לי, גם מעדויות הצוות המקצועי, כי עצם שהות משפחה אוהבת היא בעלת ערך חיוני. כל עזרה נוספת בטיפול, פיקוח והשגחה על המטופל, בהתחשב במצבו הקריטי, מושיטה עזרה ממשית וחיונית לצוות הרפואי והמקצועי אשר יהיה מסור כאשר יהיה, אינו יכול לתת את מלוא תשומת הלב לאותו נפגע בבית חולים בו נפגעים המטופלים נפגעים אחרים, עזרתו וסיועו של הצוות הרפואי לחוד, הוא חיוני, אך עזרתה של המשפחה היא לא פחות חיונית וחשובה.

עזרה של המשפחה אינה סיעודית, שכן צרכים אלו מספק המוסד, אך עולה כי הצוות ער לפוטנציאל הרב הגלום בתוספת עזרה סיעודית ואף רפואית שהמשפחה יכולה להעניק. כך, כגון במסגרת טיפולי פיזיותרפיה נוספים, כמובן במסגרת מבוקרת ובהדרכת הצוות הרפואי. אמו של התובע העידה בע' 10 ש' 10-7 כי:

ש: מי לימד אתכם לעשות לו את התרגילים האלה?
ת: אני ראיתי בבית החולים "הלל יפה" איך עושים לו את זה ובנוסף, אני הייתי מסתכלת על האחיות שעשו לו.. הן לימדו אותי איך לעשות את התרגילים...

כך, ברור כי השהות הארוכה של המשפחה, שלא נסתרה, ליד מיטת התובע נובעת גם מצרכים פסיכולוגיים של בני המשפחה. התובעים אינם מתעלמים מכך, אך ברור הוא כי שהות סבירה, ועזרת המשפחה הינן ברי פיצוי בעניננו. בגין עזרה זו ודאי שנגרם לבני המשפחה חסרון כיס, אם הוצאות נסיעה, ואם בזבוז משאבים אחרים. אין להתעלם מכך כי אף לזמן כשלעצמו ערך רב, ועל כן אם העזרה נחוצה ובעלת ערך, אין סיבה לשלול פיצוי בן המשפחה, אף אם אינו עובד.

37. ב"כ הנתבעת מציע להעריך את שווי עזרת בני המשפחה בכ-1000 ₪ לחודש, ומדגיש כי יש לחשב את תקופת הפיצוי בגין ראש נזק זה בשים לב לתוחלת החיים אשר הוערכה ע"י המומחית. לעמדתו, סביר להעריך כאן שש שנים, ולחילופין, לפסוק סכום גלובלאלי לעבר בהתאם לקביעת ביהמ"ש, ולפסוק תשלום עתי לעתיד, עד לתום תוחלת חייו של התובע בפועל.

לסיכום ההלכה בנושא עזרה לנפגע השוהה במוסד, ראה בהרחבה בספרו של קציר שם כרך א' מעמ' 810 ואילך. הסוגיה נדונה גם בהקשר דומה, של שהיית הנפגע במוסד למוגבלים, לעומת שהייתו בביתו, עם הטיפול הסיעודי הכרוך בכך. כך נדונה, בהקשר זה, בין השאר, השאלה הנוגעת למחירו של טיפול בבית הנפגע, לעומת שהייתו במוסד, באספקלריה של הטיפול ה"מלא" לעומת "ההוגן".

כן הושם לב גם בסוגיות אלו, לצרכי העזרה של הנפגע אלמלא נפגע, לעומת צרכיו אחרי ובשל הפגיעה, מצד אחד, ולחיסכון עקב האשפוז, מצד שני. בנוסף לכך, ברור כי צרכי הנפגע אינם באים, תמיד, על סיפוקם ע"י שהיה במוסד. ניתן גם לפסוק הוצאות נסיעה לבני המשפחה המבקרים את הנפגע במוסד. באשר לטיפול נוסף אשר מעניקים בני המשפחה, קבע בית המשפט בע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (2) 705, בעמ' 746, כי פיצוי גלובלי לנפגע עבור שירותי אמו, שניתנו לו בעת ששהה במוסד לחולים כרוניים, "שהרי מן המפורסמות הוא שנוכחות בן משפחה ליד הניזוק, כדוגמת המשיב, בעל פוטנציאל שיקומי, עשויה, לאחר הדרכה מתאימה, לשפר את מצבו...". סכום גלובלי נפסק שם גם עבור "שווי שירותיה השיקומיים" של אם הנפגע בעתיד, וכן עבור ההפסד שנגרם לאבי הנפגע, שהגיע ארצה מארה"ב לאחר התאונה , כאשר היתה עדות רפואית ששהותו ליד מיטת בנו היתה חיונית, וגם זאת על דרך האומדן.

אף במקרה של פגיעה קשה כמו בעניננו, בו היתה הנפגעת, בגדר "צמח", שספק אם היתה מסוגלת ליהנות מן השירותים הנוספים שנבעו משהות ההורים לידה באותו מוסד, ומאושפזת במוסד לחולים כרוניים, קבעה דעת הרוב בע"א 5157/91 מדינת ישראל נ' חנה תבור, תק-על 94 (3) 1375, להלן, "עניין תבור" כי יש תועלת בתוספת הטיפול שהנפגעת קיבלה, בית המשפט ציטט דברי העדים ואת דבר שופט הערכאה הראשונה שלפיהם, כל שנעשה בה על ידי ההורים מיועד לשמר את גופה ככל שניתן, להקל על סיבלה להאריך את תוחלת חייה ולהחזיקה במצב הקרוב ביותר לצלם אנוש בו ניתן להחזיקה במצבה' בית המשפט קמא
הסיק כי עזרת ההורים והטיפול שהם מטפלים בביתם יש בהם כדי להאריך את חייה וכדי להקל במידה מסויימת על אותו סבל שהיא מסוגלת לחוש. כח האדם מצומצם ואחר הצהרים ובלילה הוא מצומצם עוד יותר. כך גם בת"א (חיפה) 211/92 שרון גלט נ' ברוך כהן, תק-מח 2003 (2) 11338, בע' 11354, אליו הפנה ב”כ התובעים . המומחה ראה את תרומת ההורים בספקם גירויים רבים יותר, בהיותם בעלי "מוטיבציה גדולה יותר מאשר צוות מטפלים שכיר, כמו גם פיקוח על מילוי הוראות הרופא במלואם, כי החולה בעצמו אינו מסוגל לפקח".
בעניין תבור בית המשפט לא התעלם מכך כי חלק מהטיפול המסור של ההורים, ונוכחותם הממושכת לצידה של הנפגעת שמגיע עד כדי הקרבה עצמית, נובע מהצורך הנפשי של ההורים , אולם הגיע למסקנה כי הוא נחוץ בחלקו. ראה דברי כב' השופט מצא, בעמ' 1379, שאל מסקנתו הצטרפה כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"לשאלה, איזהו 'פיצוי הולם' אין תשובה היפה לכל המקרים כולם... אכן אפשר שייקבע, כי בנסיבותיו של נפגע אנוש פלוני, המאושפז במוסד סיעודי, אין כל תכלית בהענקת טיפול ,שהוא מעבר למינימום ההכרחי הניתן לו על-ידי המוסד;ואילו ביחס לנפגע אנוש אלמוני, המאושפז בתנאים דומים, יכול שיימצא, כי מתן טיפול נוסף (שהוא מעבר למינימום ההכרחי) עשוי להיטיב כלשהו את מצבו או להקל עליו את סבלו. השוני בנסיבותיהם של השניים יחייב להבחין ביניהם גם לעניין היקף הטיפול לו הינם זכאים. במקרהו של הראשון ייחשב הטיפול ברמת המינימום ההכרחי, הניתן לו במוסד הסיעוד, כמבטא רמת טיפול סבירה.

בכך ימלא אישפוזו גם את מכסת הפיצוי ההולם שהנפגע זכאי לו, והמיטיב עמו, בהענקת טיפול נוסף, לא יזכה בפיצוי על הטבתו. לא כן במקרהו של השני כאן עשוי המיטיב להיחשב כמי שהשלים את החסר בין הטיפול ברמת המינימום ההכרחי, המוענק לנפגע ע"י המוסד הסיעודי, לבין הדרוש לנפגע באופן סביר, והפיצוי על ההטבה הכרוכה בכך לא ייחשב כחורג ממסגרת הפיצוי ההוגן שראוי לפסוק..

...הנפגע זכאי לטיפול סביר בהתחשב בצרכיו האינדיווידואליים המיוחדים, ואלה עשויים, לעתים, לעלות על המינימום ההכרחי... אם מובאת ראיה לסבירות הטיפול הנוסף הניתן על ידי המיטיב, תהא ההטבה בת- פיצוי".

כב' השופטת שטרסברג-כהן הסכימה לעמדה זו וסיכמה כי "זוהי שאלה של עובדה, וכל מקרה ונסיבותיו ובלבד שישמר העקרון המנחה לפיו יש להצטמצם לסביר ולהולם ולא למירב ולמיטב".

על פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה תיבחן השאלה האם הטיפול הנוסף חורג מגדר הסביר. וראה בהקשר זה ת"א (מח-י"ם) 20/89 עזבון פנינה פארג' נ' מרכז רפואי שערי צדק מיום 11.11.99 מופיע באתר "" וב"נבו"). באותו עניין, נקבע כי יש לפצות הבנות בגין טיפולי העיסויים שהעניקו לאם בתחילת מחלתה, עד שנוכחו לדעת שאין באלו תועלת, וזאת משום שטיפול זה גובה בחוו"ד מומחה מהעת הרלוונטית, אשר לפיה טיפול זה עשוי היה להועיל בהקלת סבלה של האם, אשר התבטא ב"הבעת כאב קשה ביותר".

בנוסף, אף באותו עניין ניתנו טיפולים נוספים של שינויי תנוחה למניעת היווצרות פצעי לחץ, ע"י הבנות, משביה"ח התיר להן זאת, "מסיבות אנושיות", ובעיקר משום שטיפול זה לא הפריע. מנהל המחלקה בביה"ח בו אושפזה הביע ספק בנחיצות טיפול נוסף זה, אך הוסיף כי תוספת טיפול שכזה עשויה לעזור, כל עוד אינה חורגת מן הרמה המקסימלית של הטיפול הנחוץ.

כב' השופטת וכסלר קבעה כי, הוכח שההתערבות לא היתה מעל למקסימום, כיון שלחולה לא היו פצעי לחץ לאורך כל 10 השנים של חייה מאז אשפוזה, משמע שתוספת טיפולן זה עזרה ולו במעט". בגין הטיפולים הנוספים נפסק גם בעניין זה סכום גלובאלי, בסך "הוגן והולם".

38. לסיכום פרק זה אומר כי שוכנעתי כי גם בענייננו, מהנימוקים כמפורט לעיל, שאין ספק כי תוספת הטיפול סייעה, לא רק ב"שימור" מצבו של התובע ומניעת הרעה במצבו, אלא חל שיפור במצב זה אם כי מיזערי.

מן הראוי להביא כאן את דבריה של אמו של התובע, האמינים והמקובלים עלי מע' 9 ש' 29-32, ע' 10 ש' 1-3:

ש: מה אתם עושים שם?
ת: זה נכון שבבית החולים "אלישע" יש טיפול טוב ומסור אבל.. בני לבד נמצא שם.
המחלקה מלאה ולכן אני ובעלי נשארים כל הזמן אצלו- יום יום וכל השבוע, כולל בחגים שלנו ובשבתות ובימי ראשון. אתה שואל אותי מה אנחנו עושים שם, אני מסבירה לך שאנחנו רואים שמצבו של הילד הולך ומשתפר, ומאחר ובמחלקה יש כ- 30 חולים וכל חולה לא מקבל יותר מ-10 דקות, בעלי ואני נשארים שם, מושיבים אותו על כיסא גלגלים, מוציאם אותו לטיול בתוך בית החולים. בשעה 19:00 בערב מעלים אותו מהכסא למיטה ואני ובעלי מתחילים לעשות לו תרגילים בגוף."

האם העידה כי כשהתובע משתעל או "יורק יותר מדי" הם נשארים עד שעות מאוחרות יותר כדי לסייע לו - ע' 9, ש' 7-4. כך, העיד גם מנהל ביה"ח אלישע כי "מדובר על משפחה מסורה בלתי רגילה שנמצאת על יד מיטת החולה רוב שעות היממה" - ע' 58, ש' 18-17. כך העידה גם הגב' ממן - ע' 34, ש' 11-7.

האם העידה כי בתקופה שהתובע היה מאושפז בביה"ח הלל יפה, במשך 4 חודשים, שהו כל בני המשפחה במשמרות אצל התובע: "...כל המשפחה היתה אצלו. אני, בעלי, האחים שלו שכרו רכבים כדי לבוא..." - ע' 9 ש' 10-8. וראה עדותה בהמשך:

"ש: במה לעזור לו? הוא בבית חולים במחלקה?
ת: בכל התקופה בה שהה בבית החולים ב"הלל יפה" הוא היה מקיא ואנחנו טיפלנו בו. היינו תמיד עוזרים לו, עושים לו פיזיותרפיה. כשהיו מורידים אותו לכסא, היינו תמיד סביבו על מנת שלא ייפול מהכסא. היינו לפעמים גם מחליפים לו את הביגוד ואת החיתולים... היינו מורחים לו שמן זית..."

אמו של התובע הוסיפה כי לאחר הניתוח ב"אלישע" - בתחילת אשפוזו שם - סיפקו לו הוריו עזרה מוגברת, בהיותו סובל מכאבים חזקים והקאות, סייעו לו ותרמו להישג משמעותי במצבו, של הבעות ותגובות כלפי אנשים מוכרים, כפי שאישר ד"ר סוסטיאל במכתבו (ת/13) אליו התייחסתי, וכן ד"ר גילבורד, המטפל בתובע בביה"ח אלישע, בעדותו על אפשרויות השיקום של התובע והשיפור בפועל - ע' 62, ש' 25-15, ואף ב"דו"ח רפואי" מטעם אבנר, שערכה הגב' ממן בעטיים של ביקוריה אצל התובע - ת/18. בכך שספקו לו גירוי תקשורתי וסביבה מוכרת, תומכת ומסורה. וראה מעדותה של האם:

"ש: האם אתם מדברים איתו?
ת: .. לאט לאט התחלתי לדבר איתו ואז הוא היה מפנה את הפנים שלו אלי. במשך 3 החודשים הללו הייתי יושבת לידו ומדברת איתו. מרוב שדיברתי איתו הקול שלי היה מוכר לו...

...בהתחלה הוא לא היה מגיב... לאט לאט הוא התחיל להגיב, כך למשל אם הייתי אומרת לו "תן לי את היד שלך" הוא היה מושיט לי את היד שלו לאט לאט...
בהמשך הדברים אף מתארת תגובות של בכי וחיוך - ע' 10, ש' 31-15, ע' 11,ש ' 5-1.

ברור כי חלק מן הביקורים נובעים מצורך נפשי של המשפחה, אך אין להקל ראש בביקורים אלו בענייננו, וסבורני כי הם ברי פיצוי בחלקם המכריע. האם העידה על הביקורים התכופים של בני המשפחה:

"ש.... מה אתם עושים איתו?...
ת: ... אנחנו כל הזמן חיים אצלו: אני, בעלי וחלק מהילדים נמצאים תמיד אצלו בבית החולים."
(ע' 9, ש' 27-24)

ביקור המשפחה אף מסייע לצוות הרפואי בהענקת הטיפולים המיוחדים ומוסיפה עליהם. בנוסף, האמא של התובע העידה כי היא מספקת מוצרים שונים, כגון שמפו, סבון, קרם פנים, שמן, סכיני גילוח, וביגוד. היא העידה, כי ביה"ח הודיע להם שהוא יספק "רק את הסדין" (ע' 11, ש' 8-7). ברור כי ביה"ח מספק הצרכים המינימליים והחיוניים לבריאותו של התובע, מצד אחד, ומצד שני אלו מוצרים שהיה משתמש בהם גם אלמלא התאונה, והאמא העידה כי "כל מה ששיך לאדם רגיל אני מביאה" - ע' 11, ש' 13. טיפוח נוסף זה רלוונטי לדיון ב"הוצאות הנחסכות" של התובע בגין אשפוזו, ראה בהמשך, (ואין לנכותו מאחר ולא ייחשב כ"הוצאה נחסכת"),שכן אלו מוצרים שהתובע היה קונה לעצמו, אולם יש גם לקחת בחשבון כי חלק מן המוצרים יחודיים למצבו ונחוצים בעקבות התאונה, כגון השמן הייחודי עליו העידה - ע' 9 ש' 23-21, ע' 11 ש' 11-10)

ב"כ התובעים טוען כי יש לחשב את הפיצוי בראש נזק זה לעתיד לתקופה של 15 שנה, לאור עמדתו כי חוות דעת המומחית אשר הוגשה לעניין זה אינה רלוונטית עוד לגבי התובע, לאור השיפור המשמעותי במצבו הבריאותי, לרבות יכולתו להגיב לסביבתו ולהניע את גפיו באופן רצוני - עמ' 6 לסיכומיו.

סבורני כי ראוי בנסיבות העניין לפסוק פיצוי בסכום גלובאלי בגין עזרת צד "ג", שישקלל בראש ובראשונה ההוצאות הכרוכות במינויה של האם כאפוטרופסית - ת/5, ת/10 - הוצאות הניידות של המשפחה לצרכי ביקור התובע - ראה קבלות על תשלום חנייה - ת/6, עדותה של אם התובע בנוגע להוצאות דלק, ראה ע' 11 ש' 17. כפי שהוכח ביקור תכוף של המשפחה אצל התובע מסייע בדרכים שונות ומקל על סבלו של התובע. בחלקו הוא אף חיוני, בהתחשב באילוצים שונים של מוסד המטפל.

לאור כל האמור, ובהתחשב בקיצור תוחלת החיים של התובע כפי שקבעתי, הייתי פוסק לתובע בראש נזק זה - עזרת צד ג' - פיצויים בסכום של 351,124 ₪ להיום לעבר ולעתיד עד סוף תוחלת החיים של התובע בעוד 10 שנים מיום מתן פסק הדין. סכום זה כולל כל ההוצאות של נסיעות המשפחה מכפרם לבית החולים ובחזרה וכל ההוצאות האחרות שנשאו בהם או שישאו בהם, בטיפולם בתובע, הכוללות בין היתר תכשירי טיפוח מיוחדים שההורים מספקים לתובע, ועוד. סכום זה מבוסס על הוצאה חודשית של 2,000 ₪ להיום, מיום התאונה ועד היום בסכום של 144,000 ₪ ולתקופה של 10 שנים, מהוון להיום סכום של 207,124 ₪ ובסה"כ - 351,124 ₪ .

הוצאות רפואיות ואביזרים מיוחדים
39. לעניין זה ב"כ התובעים טען בכתב התביעה כי התובע יזדקק באופן קבוע לטיפולים רפואיים, אביזרים ועזרים ומפרט טיפולים ואביזרים שונים במסגרת הנזק הכללי (לעתיד). אולם בסיכומיו אינו מפרט בדיוק את העזרים הנחוצים לתובע, ולא חוזר על הטיפולים, האביזרים, והמיכשור שאוזכרו בכתב התביעה (מיזוג אויר; טיפולים רפואיים ופארארפואיים, לרבות פיזיוטרפיה, טיפולים פסיכולוגיים, ריפוי בעיסוק וכיו"ב; טיפולי מין והדרכה מינית; וכו'), וככל הנראה בשל העובדה כי טיפולים אלו מוענקים במסגרת ביה"ח.

הנתבעת טוענת כי התובע זכאי לכיסוי מלוא הוצאותיו הרפואיות מן המל"ל, בהיות התאונה תאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי", ו/או מקופת החולים שלו, וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, להלן, "חוק בריאות"

אני דוחה את טענת הנתבעת בעניין זכאותו של התובע לכיסוי הוצאותיו הרפואיות מהמל"ל בהיותו נפגע בתאונת עבודה, מאחר והגעתי למסקנה כפי שיוסבר בהמשך כי התאונה אינה תאונת עבודה כמשמעותה בחוק המל"ל.

באשר לזכותו לקבל את הוצאותיו לפי חוק הבריאות אדגיש כי אמנם לניזוק בתאונת הדרכים עומדת זכות כלפי קופת החולים שבה הוא חבר לקבל, ללא תשלום, את מלוא השרותים הרפואיים להם נזקק בגין התאונה, המוענקים ע"פ החוק - ראה ת"א 10252/96 (מח-חיפה) מוהנד חטיב נ' הכשרת הישוב בחברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2004 (3) 3727, בעמ' 3742-3741, ס' 22 לפסק הדין. מצד שני, כפי שנקבע בס' 27 לפס"ד אלחדד: "הנטל להוכיח שאת הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לו יוכל הניזוק לקבל מקופת החולים מוטל על המזיק (הנתבע)...". הנתבעת לא הרימה נטל זה, ואין סיבה לשנות מההחלטה שניתנה ביום 30.10.03, בבש"א 3953/03, במסגרת תיק זה הנתבעת תמשיך לשאת בעלויות אשפוזו של התובע בעלות האשפוז בביה"ח אלישע.

40. מיותר לציין כי על התובע להוכיח את צרכיו ואת ההוצאות בפועל במקרה של נזק מיוחד, ובנסיבות בהן קמה לו זכאות לטיפולים ואביזרים אלו מכח החוק לפי צרכיו, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה - ראה סיכום ההלכה בספרו של כב' השופט ריבלין "ריבלין - תאונות דרכים - סדר דין וחישוב פיצוים" מהדורה חדשה ומעודכנת בע' 697 ואילך.

בעניייננו מקבל התובע את רוב, אם לא כלל, צרכיו, בעין, במסגרת הטיפול בבית החולים אלישע. התובעים לא הוכיחו כי יזדקק לצרכים נוספים. התובע הציג קבלה - ת/12 על תשלום עבור כסא גלגלים אך התברר כי הנתבעת שילמה עבור רכישת כסא הגלגלים כאמור בע' 13 ש' 4.
בקשר ליתר הצרכים של התובע עליו לפעול בהתאם להלכה שנקבעה בפס"ד אלחדד ובפסיקה שסוכמה בספרו של ריבלין.

ניידות
41. בחוות הדעת האקטוארית המעודכנת שצורפה לסיכומי ב"כ הנתבעת ציין האקטואר כי התובע יהיה זכאי ע"פ הדין לקצבת שירותים מיוחדים או לקצבת ניידות. לאור זאת, ולאור העובדה כי נראה לי שראש נזק זה אינו רלוונטי בענייננו בהיות התובע מרותק למיטתו בביה"ח, הרי שלא אפסוק סכום בראש נזק זה, ואין לנכות גם תגמולי מל"ל בהקשר זה.

התאונה אינה תאונת עבודה
42. ב"כ התובעים מתייחס בסיכומי התשובה גם לטענה שהעלתה הנתבעת בכתב הגנתה, כי התאונה ארעה במסגרת עבודתו של התובע. לעמדתו, כפי העולה מעדות רותי, עדות מעבידו ועדות אשת מעבידו, וכמו כן מתיק המל"ל ועדות המעביד במל"ל - נ/3 ו- נ/4, בהתאמה והתיק המשטרתי (נ/2), יש לשלול את טענת הנתבעת, לאור שעת התאונה והמקום בו ארעה, אשר אינם מתאימים לשעות עבודתו ולמסלול נסיעתו במסגרת העבודה. ב"כ התובעים מפנה לעדותה של רותי, אשר בילתה עם התובע זמן קצר לפני התאונה, ממנה עולים הנסיבות שהובילו את התובע למקום התאונה, וכי התאונה לא היתה במסגרת עבודתו - ע' 21, ש' 25-15. עוד ציין בהקשר זה כי הנתבעת הצהירה כי היא מוותרת על הבאת עדים מטעמה לעניין זה. חרף הצהרתה בקדם המשפט כי בכוונתה להביא פועלים שנסעו עם התובע מדי בוקר במסלול עבודתו, לביסוס טענתה, אך לא הביאה עדים אלה, הימנעות זו, לדעתי, מקימה חזקה שבעובדה, כפי שנקבע בפסיקה. בהקשר אי העדת העובדים, אקדים ואומר כי אין באי השמעת כל העדים המצויים בהישג יד כדי לגרוע מכוח הראיות שהובאו, כהוא זה. כך גם אם הראיה היתה יכולה להיות "הכי טובה" בנסיבות העניין. על כן, יש לבחון בעניננו את הראיות שהשמיעה הנתבעת לעניין זה (חקירתה הנגדית של רותי, חקירתם הראשית של עדי הנתבעת- המעביד ואשתו), ואם מספיקות הן להוכחת טענתה, הרי שלא נגרע דבר. וראה לעניין זה ספרו של כב' השופט קדמי, "על הראיות" (מהדורת תשס"ד), חלק שני, בעמ' 608-607:

"אשר על כן- אין באי העמקת החקירה, כשלעצמה (כך במקור - ר.ג'), כדי ליטול ממשקלן של הראיות שבאו בפני ביהמ"ש בעקבות חקירה שניתן היה להעמיקה, והוא הדין באי השמעת כל (כך במקור - ר.ג') העדים האפשריים והמצויים בהישג יד;...
כך הם פני הדברים במישור הפלילי, והוא הדין במישור האזרחי... על המדינה, וכך גם על ה"מוציא מחברו"- להביא ראיות "מספיקות" להוכחת המוטל עליו; ואלו אינן חייבות להיות הראיות ה"טובות ביותר" (קרי "הראיה המקסימלית" - ר.ג') שברשותה או שבידה להשיג..."

43. בס' 3 לסיכומיה הדגישה הנתבעת כי לא היה כל נסיון אמיתי מצד משפחת התובע לעמוד על הטענה שהתאונה היתה תאונת עבודה. לעמדתה, קביעתו של המל"ל היתה שגויה, היות ולאור מסלול הנסיעה הקבוע של התובע, ומקום התאונה, אין לקבוע כי התאונה התרחשה בסטייה ממשית ממסלול הנסיעה הקבוע של התובע. כך, מן העדויות וחומר הראיו עולה כי "התובע כמעט ולא סטה מדרכו הרגילה, והעובדה שנמצא במרחק 200 מ' מצומת חדרה מזרח אינה סטייה של ממש לגבי מי שבא מכיוון פרדיס ואמור לאסוף עובדים בעיר חדרה" - ס' 3 בע' 3 בסיכומיה, ומסקנתה כי, בנסיבות העניין היה על התובע, באמצעות אפוטרופסיו, לערער על קביעת המל"ל בביה"ד האזורי לעבודה, ומשלא עשה כן, הרי שלא קיים חובתו למצות את מלוא זכויותיו במל"ל, ועל כן יש לנכות את התשלומים שהיה מקבל הנפגע מהמל"ל כנפגע עבודה, הגבוהים יותר מאלה המשולמים לתובע בפועל, על אף שזה האחרון דחה את תביעתו. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי "אילולא נפגע התובע בתאונת דרכים והיה זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים, היה בוודאי מערער על קביעה זו הגורמת לקיפוחו".

המסמכים הרלוונטים מהמל"ל, הכוללים את ההחלטה על דחית תביעתו, להלן, "מכתב הדחייה", והמסמכים אשר היו בפני המל"ל ועל בסיסם דחה את התביעה, צורפו לתעודת עובד ציבור של גב' רחל לוין, מנהלת מדור דמי פגיעה במל"ל - נ/3.

במכתב הדחייה נקבע כי התביעה נדחתה ע"פ הוראת ס' 80 (1) בצירוף עם ס' 81 (א) לחוק הביטוח הלאומי, ובין היתר, נקבע:
"מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה, כי התאונה הנ"ל ארעה תוך כדי הליכתך/נסיעתך ממעונך, ולא בדרך ממעונך לעבודה, כנדרש ע"פ ס' 80 (1) לחוק.
לחילופין, אף אם היית בדרך לעבודה ממעונך, סטייתך מהדרך המקובלת, ופגיעתך בעת הסטיה, מהווה סטיה של ממש (כך במקור - ר.ג').
ע"פ הצהרת מעבידך לא היית בדרך לעבודה ולא היית אמור להמצא במקום התאונה.
מטעמים אלה, לא ניתן לראות בתאונה זו תאונת עבודה.
לתשומת ליבך, הרשות בידך להגיש תובענה על החלטתי זו."

מעיון בהצהרת המעביד בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה" - נספח ל- נ/3, עולה כי הצהרתו תואמת את עדותו בפנינו:

המעביד הצהיר כי "למיטב ידיעתי התובע סטה ממסלול הנסיעה הרגיל לעבודה, כ"כ בערב שלפני יום התאונה, לא הצלחתי ליצור עימו קשר ולא תואם סידור עבודה (כפי שנעשה כרגיל בכל יום)". המעביד אף הגיש מכתב נפרד, לבקשת המל"ל - מצורף לנ/3 - ובו מוסיף פירוט מסלול הנסיעה הקבוע של התובע במסגרת עבודתו, וכן כי לאחרונה נמסר לו כי התובע היה בכל הלילה שלפני התאונה ועד הבוקר עם חברתו באזור חדרה. עוד הוסיף המעביד כי התברר לו שהתובע תידלק את רכבו בלילה שלפני התאונה בסביבות 2.00 בלילה באזור חדרה, שלא במסגרת העבודה.

עולה, אם כן, כי המל"ל ראה לנגד עיניו מסלול הנסיעה הקבוע של התובע במסגרת עבודתו, ומנגד, מקום התרחשות התאונה, כפי שעולה מהתדפיס המשטרתי שהופק.

עדותה של רותי, החל מע' 21, המקובלת עלי, מצביעה על נסיבות מיוחדות אשר בעטיין הגיע התובע למקום התאונה. כך, גם ע"פ עדות המעביד, שלא מצאתי סיבה להטיל בה ספק, אין זה סביר להניח כי התובע בחר במסלול שונה מן המסלול הרגיל בו נסע, שהוא גם המסלול "הטבעי" בהתחשב במקום מגוריו, ומקום היעד הסופי של הנסיעה - ראה מע' 72 לפרוטוקול, ומעדותה של אשתו של המעביד, ושותפתו לעסק.

המסקנה היא כי אין לומר שקביעת המל"ל בלתי מבוססת, ואין לנו לדון לגופו של עניין בהגדרת תאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, החזקות והחריגים לה, אלא אך לבחון אם ניתן לקבוע בעניננו כי התובע מיצה זכויותיו. בכלל זה, מסתפקים במרבית המקרים בפנייה למל"ל והגשת כל המידע הרלוונטי והנכון בפניו, ללא כל נסיון להטעות ו/או להכשיל את התביעה.

44. הלכה מושרשת היא שכאשר התובע אינו פונה למל"ל, ויש לשער כי לו היה פונה היה מקבל תגמולים בהתאם, קמה החובה לנכות את ה"גמלה הרעיונית" שהיתה משתלמת לו - ראה, בין היתר, ת"א 448/96 אבו עוואד נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 99 (3) 2892, בעמ' 2896, קציר שם, כרך ב', בע' 1538; ע"א 86/73 תושיה נ' ציון, פ"ד כח (2) 497) ראה גם רע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר, פ"ד מז (4) 89, אליו הפנה ב"כ הנתבעת.

אעיר כאן, כפי שנקבע, כי אין חובה על התובע שפנייתו נדחתה ע"י המל"ל להמשיך ולהתדיין עם המל"ל. די לו לתובע אם פנייתו למל"ל נעשתה בתום לב - ראה בקציר שם, כרך ב' בע' 1586 וסיכום ההלכה בע' 1588, כדלקמן:

"... חובה זו (לחובת הנפגע לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבלת גימלאות - ר.ג') אינה משתרעת, לפי ההלכה הפסוקה, על נקיטת הליכים משפטיים נגד המוסד, ובלבד שפניית הנפגע למוסד נעשתה בכנות..."

ראה והשווה גם ת"א (מח-בש) 2024/95 אחמד סאלח אלקתנאני נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 98(3) 2705 ,בעמ' 2707.

מעבר לדרוש אעיר שגם המעביד, או חברת הביטוח הבאה בנעליו, יכלו להגיש ערעור לבית הדין לעבודה, בשם הנפגע, בהתאם סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי, והדבר נכון אף בעניננו. הם לא עשו זאת ואין הם יכולים לבוא בטרוניה לתובע או למשפחתו שלא המשיכו בהליכים במל"ל.

ברי הוא כי הלכה זו עומדת בקנה אחד עם כך שאין דורשים במסגרת החובה להקטין את נזקו שהתובע שייצא מגדרו - ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45 בעמ' 53-54.

המסקנה היא, אפוא, כי התאונה אינה גם תאונת עבודה כמשמעותה בחוק המל"ל.

כאב וסבל
45. הצדדים אינם חלוקים כי בגין כאב וסבל זכאי התובע לסכום המקסימלי לפי ס' 4 (א) (3) לחוק הפיצויים ותקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976.

הסכום המגיע לתובע בגין כאב וסבל בצירוף ריבית עומד על סך 191,512 ₪.

שכר הטרחה
46. לעניין שכר הטרחה טוען ב"כ התובעים כי יש לחייב את הנתבעת בשכ"ט בשיעור 13%, גם בגין דמי האשפוז בביה"ח אלישע, ולכל הפחות בהפרש דמי האשפוז בין ביה"ח אלישע לבין דמי האשפוז במוסד רעות, וזאת בהתחשב בהליכים שנקט בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ובמסגרת התיק שלפנינו, ואשר בזכותה מקבל התובע את הטיפול הטוב ביותר.

טענה זו אינה מקובלת עלי. אם ב"כ התובע ניהל דיון משפטי בבית הדין לעבודה הוא היה צריך לזכות בשכ"ט עו"ד בהליך שניהל בבית הדין לעבודה. אם בית הדין לעבודה לא פסק לב"כ תובע שכ"ט בגין ההליך שניהל שם הוא אינו יכול לתבוע אותו בבית משפט זה.

בעניין שכר הטירחה של עו"ד בתביעות לפי חוק הפלת"ד, נקבע שיעור מקסימלי שלא ניתן "לעבור אותו". הסכום המקסימלי בעניננו הוא בשיעור של 13% מהסכום שפוסק בית המשפט לאותו תובע.

סוגיה זו עלתה בשני מקרים שהובאו לידיעתי בסיכומי הנתבעת, והם ע"א 575/88 קריכלי נ. "הסנה" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג' (3) 602 וכן ע"א 390+442/92, יעקב אלול ואח' נ. יצחק ו"ציון" - חברה לביטוח בע"מ, תק-על (94)(2) 1454. בשני מקרים אלה ביקש ב"כ התובע שם להוסיף לסכום שנפסק כביכול לתובע את גימלאות המל"ל אך בית המשפט דחה את הבקשה. מה שנקבע בשני פסקי דין אלה שאין צורך לחזור על נימוקיהם, מנחים אותי לפסוק כפי שפסקו שם, דהיינו, לדחות את הטענה של ב"כ התובעים לראות בעלות אשפוזו של התובע בבית חולים אלישע כסכום שנפסק עבור התובע, ולחשב את אחוז שכר הטירחה המגיע מהסכום הכולל.

ניכויים
47. יש לציין כי הנתבעת הגישה חוות דעת אקטואריות מטעמה, ביום 7.4.03, סומנה נ/7. חוות דעת מעודכנות ליום 25.8.05 צורפו לסיכומי הנתבעת. כפי שהנתבעת מציינת בס' 13 לסיכומיה, חוות הדעת מתייחסות "לשווי תגמולי ביטוח לאומי שמקבל ו/או עשוי התובע לקבל. מעיון בחוות הדעת עולה כי הן מתיחסות לגימלה שהתובע זכאי לקבל ללא התייחסות לתוחלת חייו של התובע ואף תוך התעלמות ממנה. ב"כ התובעים התעלם מחוות הדעת בסיכומיו ובסיכומי התשובה לסיכומי ב"כ התובעים. חוות הדעת מתייחסות לקיצבת נכות כללית, קיצבת שירותים מיוחדים ו/או קיצבת ניידות ולקצבאות מיוחדות מסוימות ומענקים שונים, לרבות קיצבת נכות בהנחה שהתאונה היא תאונת עבודה.

התובע מקבל קיצבת נכות כללית, המל"ל דחה את תביעתו לקיצבת נכות מהעבודה ובית משפט זה דחה את תביעתו של ב"כ הנתבעת לניכוי רעיוני מהנימוקים שפורטו בפסק דין זה.

בחוות דעתו המתיחסת לקיצבת שירותים מיוחדים, קיצבת ניידות, קיצבה מיוחדת ומענקים לדיור ולרכישת אביזרי עזרה, ערך האקטואר את חוות דעתו מבלי להתיחס לתוחלת חייו של התובע ובודאי אין אפשרות לנכות הסכומים המפורטים בחוות הדעת.

ב"כ הנתבעת היה ער לעניין זה ולכן ציין בסיכומיו כי "אין כל מניעה שבית המשפט יורה על הגשת חוות דעת נוספת ומעודכנת לאחר מתן פסק הדין אשר תעודכן בהתאם למה שייקבע בפסק הדין לעניין סווג התאונה, תוחלת חיים של התובע וכיו"ב".

הצעה זו מקובלת עלי. ב"כ הנתבעת יגיש לב"כ התובעים חוות דעת אקטוארית מעודכנת להיום, בה יפורטו הסכומים המגיעים לתובע בגין גימלת נכות כללית בהתחשב בתוחלת חייו של התובע לעוד עשר שנים מיום מתן פסק הדין. במלים אחרות, תחושב גימלת הנכות המגיעה לתובע מיום התשלום הראשון שבוצע ע"י המל"ל ועד לסיום עוד 10 שנים מיום מתן פסק דין זה.

באשר ליתר הגימלאות המגיעות, כביכול, לתובע, כמפורט בחוות הדעת של האקטואר, סבורני שאין לנכות גימלאות אלה מאחר והם לא נתבעו ע"י התובע ובית המשפט לא פסק סכום כלשהוא בגין השירותים והגימלאות המפורטים בחוות הדעת.

על כן דעתי היא שיש לנכות מהסכומים שנפסקו לתובע את הגימלה המגיעה לו בגין נכות כללית או בגין שירותים מיוחדים - עזרת צד ג', לאחר שחוות הדעת בעניינים אלה תעודכן כמפורט לעיל כפי שנקבע בפסק הדין.

ניכוי התשלום התכוף
הנתבעת ציינה בסיכומיה כי שילמה לתובעים תשלומים תכופים כדלקמן:

1) 20,000 ₪ נטו ביום 15.7.00
2) 15,000 ₪ נטו ביום 10.2.02

בע' 13 ש' 4 בישיבה מיום 14.2.02, הודיעו ב"כ הצדדים כי שולמו 3 תשלומים תכופים. ב"כ הנתבעת פירט, כאמור, רק שני תשלומים. ב"כ התובעים לא התיחס לסעיף הניכויים בכלל ולא לתשלומים התכופים בפרט. בנסיבות אלה לא אוכל לקבוע את סכום התשלומים התכופים ששילמה הנתבעת לתובעים ואשר יש לנכותם מסכום הפיצויים שנפסקו לתובעים. ב"כ הצדדים יבררו ביניהם את המועדים המדוייקים בהם שולמו התשלומים התכופים, את הסכום ששולם בפועל, יוסיפו לסכומים אלה ריבית והצמדה כחוק מיום התשלום ועד ליום מתן פסק דין זה, והתוצאה תנוכה מהסכום שנפסק לתובעים.

48. על כן ולאור כל האמור לעיל אני פוסק לתובע את הסכומים הבאים:

1. הפסד השתכרות בעבר 299,420 ₪
2. הפסד השתכרות לעתיד 633,150 ₪
3. עזרת צד ג' בעבר ולעתיד 351,124 ₪
4. כאב וסבל 191,512 ₪
סה"כ 1,475,206 ₪

מסכום זה יש לנכות, כאמור, את התשלומים התכופים. בנוסף גימלת נכות כללית וגימלת שירותים מיוחדים וזאת לפי חוות דעת אקטוארית מעודכנת כמפורט בפסק הדין. ב"כ הנתבעת יכין את חוות הדעת האקטוארית המעודכנת, תוך תקופה שלא תעלה על 21 יום מיום המצאת פסק דין זה לידיו עם העתק ישירות לב"כ התובעים. על הסכום שישאר לאחר כל הניכויים יתווספו הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כחוק. הסכום שהנתבעת חייבת לשלם לתובעים, לאחר כל הניכויים, ישולם באמצעות באי כוחם, תוך 30 יום מיום המצאת חוות הדעת האקטוארית כאמור, אחרת ישא הסכום ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

מעבר לדרוש אוסיף ואבהיר כי הנתבעת תמשיך לשאת בעלויות אשפוזו של התובע בביה"ח אלישע.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון