אופל קורסה ביטוח מקיף


הרקע לתביעה:

1.עניינה של התביעה שלפניי בפיצוי על פי פוליסת ביטוח "מקיף" לרכב, בגין אירוע תאונת דרכים בה ניזוק רכבה של התובעת, גב' דדון סיגלית (להלן: "התובעת"). סכום התביעה הועמד על סך 33,380 ₪. הנתבעת חולקת על חבותה הכספית באירוע זה ולחילופין על התרחשות האירוע נשוא התביעה.

טענות התובעת:

2.הנתבעת, ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח") הינה חברת ביטוח, אשר ביטחה בעת האירוע רכב מסוג אופל קורסה (להלן: "הרכב") שהיה בבעלות התובעת. הרכב היה מבוטח בפוליסת ביטוח מקיף לרכב שמספרו 391136000 מיום 1.07.08.

3.ביום 04.09.08 בשעה שנהג ברכב רועי, בנה של התובעת (להלן: "רועי"), סטה הרכב מנתיב נסיעתו ופגע באי תנועה, בניסיונו לחזור לנתיב נסיעתו, סטה הרכב ופגע במשאית חונה (להלן: "האירוע").

4.הואיל והמשאית לא נפגעה כתוצאה מהאירוע, לא הוחלפו הפרטים בין הנהגים.

5.מיד לאחר האירוע הודיע רועי על קרות האירוע לחברת הביטוח, ששלחה את חברת הגרירה "גרר התאומים" (להלן: "חברת הגרירה"). חברת הגרירה העבירה את הרכב למוסך "רוסקי" שבאשדוד (להלן: "המוסך").

6.הרכב נבדק על ידי השמאי אבי שחור (להלן: "השמאי שחור") מטעם הנתבעת. השמאי שחור מצא בחוות דעתו, ששיעור הנזק עולה על 60% מערך הרכב ועל כן קבע, שהרכב אינו בר תיקון ויש לפצות את התובעת על בסיס "אובדן כללי" לפי שווי רכב בסך 31,880 ₪.

7.הרכב הועבר על פי הוראת השמאי שחור במסגרת הסדר עם חברת הביטוח ביום 09.09.08 למגרש המכוניות "האחים יאזדי".

8.כשפנתה התובעת אל הנתבעת לקבלת שווי הרכב על פי פוליסת הביטוח, סירבה הנתבעת לשלם לה את תגמולי הביטוח.

9.ביום 26.11.08 קיבלה התובעת מכתב הדוחה את דרישתה לתגמולי ביטוח. כך, הופנתה התובעת אל מגרש "יאזדי" על מנת לקחת את הרכב. אלא, שכאשר ניגש בעלה של התובעת, מר דדון יוסי (להלן: "מר דדון") לקחת את הרכב נמסר לו ש"אין רכב" - הרכב כבר פורק וחלקיו נמכרו. בעל המגרש נאות לפצות את התובעת בגין שרידי הרכב בשיעור 9% משווי הרכב וזאת בהתאם להסדר שבין הנתבעת לבין המגרש.

10.על רקע זאת, פנה מר דדון אל נציגת חברת הביטוח, פקידה בשם ימית, ומסר לה את שאירע לרכב. ימית הבטיחה לו שקיבלה את אישור מנהלת מחלקת התביעות של חברת הביטוח להעביר תשלום שווי הרכב לתובעת. אלא שבפועל הדבר לא נעשה.

11.כשפנתה התובעת אל חברת הביטוח, לשם קבלת המסמכים הקשורים לאירוע, סירבה האחרונה למסור את המסמכים. לטענת התובעת סירוב הנתבעת מהווה פעולה בניגוד למבטחת סבירה דבר שמנע מידע רלוונטי מהתובעת, וזאת בניגוד לחובתה כמבטחת.

12.התובעת עתרה לתשלום שווי הרכב, כפי שנקבע על ידי השמאי שחור, בסך 31,880 ₪ וכן עתרה לפיצוי בגין הוצאות
כלליות בסך 1,500 ₪.

טענות הנתבעת:

13.האירוע נשוא התביעה כלל לא התרחש, אלא בוים על ידי התובעת או מי מטעמה, על מנת להתעשר על חשבון חברת הביטוח.

14.בעקבות חוסר המידע, אודות פרטי המשאית או הנהג שלה, התעורר החשד אצל חברת הביטוח באשר לאותנטיות התאונה הנטענת.

15.משכך, חברת הביטוח שלחה חוקר מטעמה, לבחון את נסיבות התאונה. על פי ממצאי החוקר, הנזקים ברכב כלל לא נגרמו מהאירוע, כך שאירוע התאונה בוים, או לא התרחש כלל. יתירה מכך, על פי ממצאי שמאי מטעמה, עולה שמנוע הרכב פגום ביותר ואינו בר הפעלה, כך שהרכב כלל לא היה במצב נסיעה [ס' 17 לכתב ההגנה].

16.משכך, חוות הדעת של השמאי שחור שצורפה לכתב התביעה, איננה רלוונטית.

17.חברת הביטוח שלחה מכתב לתובעת בו היא מסרבת לשלם, וזאת בהתאם לממצאים לעיל. על כן דין התביעה להידחות.

18.בדיון שנערך לפניי העידו:
מטעם התובעת - התובעת, גב' סיגלית דדון, מר רועי דדון (בנה של התובעת שנהג ברכב) ומר דדון יוסי.
מטעם הנתבעת - גב' שלומית לדרמן (מנהלת תיקי תביעות בנתבעת) (להלן: "גב' לדרמן"), השמאי יואב צולשיין (להלן: "השמאי צולשיין"), מר דוד גבאי (חוקר מטעם הנתבעת) (להלן: "החוקר").

דיון:

19.הנתבעת הינה חברה לביטוח, המבטחת כלי רכב. התובעת הינה בעלת רכב מסוג אופל קורסה (להלן: "הרכב"), שבוטח על ידי חברת הביטוח בפוליסת ביטוח מקיף שמספרה 391136000 (להלן: "הפוליסה").

20.בתצהירה, תמכה התובעת את האמור בכתב התביעה [ת/1]. לטענתה, ביום 04.09.08 בשעה שנהג ברכבה בנה רועי, פגע לפתע הרכב באי תנועה. כתוצאה מהפגיעה, ניסה רועי לחזור לנתיב נסיעתו אלא שהדבר הוביל לפגיעה במשאית שחנתה באותה העת במקום (להלן: "האירוע") [ס' 3 לכתב התביעה].

21.אליבא התובעת, כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכב נזקים קשים. על רקע נזקים אלה, הכריז השמאי שחור על הרכב "כאובדן כללי". לאחר שהשמאי שחור הביא בחשבון את "עברו" של הרכב, הוא קבע שיש לפצות את התובעת בשווי הרכב בסך 31,880 ₪ [ס' 5 לכתב התביעה]. מנגד, טענה חברת הביטוח שהאירוע לא התרחש כלל, במובן זה שהאירוע בוים מתוך כוונת מרמה של התובעת [סעיפים 43, 46, 47, 48,49 לתצהירו של החוקר דוד נ/3].

22.בליבת התביעה דנן ניצבת טענת חברת הביטוח, המייחסת לתובעת ולבני משפחתה, הונאה בביטוח, מעשה שיש בו משום עבירה פלילית. הלכה היא עימנו, כי הטוען טענה בעלת גוון פלילי, עליו נטל הראיה. נטל ההוכחה במקרה זה הינו, נטל מוגבר. וכך נקבע בע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט (1) 414, 416 (1965):

"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת . . . את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין ולגבי כל סכום וסכום".

[וכן ראו: השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פ"ד מ(1) 589 ,עמ' 599 (1986)].


23.על נטל ההוכחה הרובץ על חברת הביטוח שטוענת טענת מרמה כנגד מבוטחהּ עמדה השופטת ארבל בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשום הובלות בע"מ (2006):

"...סבורה אני כי חזקת החפות משמעה שהמבוטח אינו צריך לשלול מראש את מעורבותו במעשים פליליים בכל מקרה בו הוא דורש את תגמולי הביטוח, רק בשל טענתה הסתמית של חברת הביטוח כי ידו הייתה במעל. ערה אני לכך שגם כאשר המבוטח נדרש להוכיח רק את האירוע המוגדר, הוא עלול להידרש להוכיח כי לא עשה מעשים בעלי אופי פלילי... כאשר מדובר בהוכחת האירוע המוגדר עצמו, זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", לפיו על התובע רובץ נטל השכנוע ביחס לעילת תביעתו. עם זאת, מרגע שהוכיח המבוטח כי התרחש האירוע המוגדר, אין להדביק לו תווית של עבריין, ואם חברת הביטוח מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר, שתתכבד ותביא ראיות לכך.
... גישתי לפיה נטל השכנוע לעניין גרימת המבוטח במתכוון לקרות מקרה הביטוח רובץ על חברת הביטוח, אין משמעה הקלה על המבוטח בנטל המוטל עליו להוכיח את יסודות עילתו, היינו, את האירוע העובדתי המוגדר, הוא היסודות החיוביים של תביעתו. כפי שציין הנשיא
שמגר, על המבוטח יהיה להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו... ומסירת העובדות הידועות למבוטח באשר לקרות הנזק".

[וראו גם: ע"א 5109/07 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2009); ע"א 2353/04 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (2009); רע"א 630/07 חממה מאיר סחר 1991 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2007)]

24.את אירוע התאונה תיאר רועי בתצהירו:

"ביום 4.9.08 לקראת השעה 20:45, עת נהגתי ברכב השייך לאמי סגלית דדון......עקב חוסר תשומת לב פגעתי באי תנועה ותך כדי ניסיון חד לחזור לנתיב סטה הרכב ופגעתי במשאית חונה מאחור..".

[ס' 3 לת/2]

25.בחקירתו הנגדית, עומת רועי עם אי התאמה מסויימת בין גרסה ראשונית שמסר לחברת הביטוח בטלפון, בה ציין שפגע באי תנועה ובשני תמרורים והמשיך ופגע בנגרר של משאית לבין גרסה המאוחרת יותר, בה ציין שעלה על אי התנועה ובהמשך פגע בחלקה האחורי של המשאית החונה. כך, בחקירתו הנגדית מסר רועי הסבר להבדל בין שתי הגרסאות:

"..הבחור שפגעתי בו במשאית שעמדה בצד, לא נפגע, הוא לא רצה להיות מעורב, הוא ביקש ממני והתחנן לפניי, הוא היה עם בחורה במשאית, הוא היה נשוי, לא רוצה להיות קשור לזה, אני לא רוצה לגרום לו לנזק, גם ככה אני אשם".

[פר' עמ' 11 ש' 6-8]

26.התרשמתי לחיוב מגרסתו של רועי ואני רואה בה גרסה מהימנה. גרסתו של רועי, בדבר התקיימותו של אירוע ביטוחי, מחוזקת בגרסתה של התובעת, שהעידה אודות שיחת טלפון בליל התאונה, מהבן רועי, בה הודיע לה על אירוע התאונה:

"הוא אמר לי שהוא עבר תאונה, הייתה לי טראומה מהתאונה הקודמת, שהוא התקשר אלי ואמר לי שהכל בסדר, אמרתי לו תתקשר לחברת הביטוח".

[פר' עמ' 5 ש' 19-20]

27.אומנם, עדותה של התובעת, באשר לעצם התרחשות התאונה, מהווה עדות מפי השמועה (שכן היא לא נכחה באירוע התאונה), אולם עדותה בדבר שיחה טלפון לילית, בה הודיע לה הבן אודות התאונה, מהווה עדות ממקור ראשון לעניין עצם התקיימות השיחה. קיומה של שיחה טלפון כזו בשעת לילה, מחזקת את גרסתו של רועי בדבר קרות מקרה הביטוח.

28.יחסם המעורב של הוריו לאירוע התאונה, נעוץ בתאונת דרכים קשה שעבר רועי מספר שנים קודם לכן. על פי עדותה של האם, סיגלית, רועי היה נתון בשיקום ממושך במשך ארבע שנים ונקבעו לו 20% נכות עקב פגיעת ראש [פר' עמ' 2]. זה היה הרקע לכעסו של מר דדון על הבן, כעס שגרם לכך שלא ייצא לסייע לו לאחר התאונה:

"....מאוד כעסתי התגובה שלי היתה שהאשמתי את אשתי שהיא נתנה לו את האוטו. בשלב זה לא רציתי לשמוע כי עברנו איתו כבר סרט".

[פר' עמ' 16 ש' 27-29]

29.על יסוד עדותו של רועי, שחוזקה בעדויות בני המשפחה האחרים ובהיעדר מחלוקת אודות קיומה של פוליסת ביטוח תקפה, אני קובע שהוכח לפניי קיומו של מקרה ביטוח, במובן זה שבתאריך 4.9.08, בשעות הלילה, בעת נסיעה ברכב התובעת, סטה רועי מהנתיב ופגע במשאית חונה.

30.קיומו של אירוע ביטוחי מתיישב גם עם ראיות חיצוניות, שמקורן אינו בבני משפחת דדון.
כך, הדבר מתיישב עם גרירת הרכב מזירת התאונה, על ידי שירות שניתן על ידי חברת הביטוח בפוליסת הביטוח באמצעות "חברת דרכים". חברת דרכים היא אשר הפנתה את רועי אל קבלן משנה "גרר תאומים". כעולה מעדותו של חוקר חברת הביטוח, קיימת אינדיקציה ברורה שהרכב נגרר מזירת התאונה בשעת לילה, בתאריך 4.9.08:


"שוחחתי עם נציג של חברת התאומים, הם מסרו לי שמי שביצע את הגרירה בפעול הוא נאיף, אחד הנהגים אבל כחלק מהעבודה הוא ממלא דו"ח בסיום גרירה, בדו"ח לא מצוין נזקים ובאיזה מצב הרכב נמצא.....".


[פר' עמ' 31 ש' 1-7]

31.התרחשותו של אירוע ביטוחי אף מתיישבת עם חוות דעת השמאי שחור, אשר בדק את הרכב זמן קצר לאחר התאונה (7.9.08). על פי חוות דעתו של השמאי שחור, אשר נערכה אל חברת הביטוח, הוערכו הנזקים ברכב בסך 25,191 ₪, ועל כן הורה השמאי שחור על הכרזתו של הרכב "אובדן כללי" [נספח ג' לכתב התביעה].

32.הגם שהשמאי שחור לא התייצב לחקירה נגדית אודות חוות דעתו, יש לציין כי מדובר בחוות דעת שנערכה אל חברת הביטוח, כעולה מהנמען לחוות הדעת: "לכבוד ישיר IDI – בע"מ- ביטוח ישיר" [נספח ד' לכתב התביעה]. אף סוג התיק המצוין בחוות הדעת הינו תיק "חברה". בהמשך חוות הדעת מפרט השמאי שחור לחברת הביטוח, שהרכב הועבר למגרש אחים יאזדי ביום 09.09.08, וחברת הביטוח תקבל את התמורה בעבור שרידי הרכב [עמ' 5 לחווה"ד, בפרק "הערות"].
יתירה מכך, השמאי שחור נמנה על שמאי החוץ של חברת הביטוח [פר' עמ' 21 ש' 21, תמליל שיחתו של רועי עם מוקד התביעות בחברת הביטוח בעמ' 25 – צורף כנספח לדו"ח החוקר נ/3]. חברת הביטוח היא ששילמה לשמאי שחור בעבור חוות דעתו [עדותה של גב' לדרמן פר' עמ' 21 ש' 12-13] ואף לא ביקשה מהתובעת את התשלום בחזרה [פר' עמ' 21 27-30].

33.גם המצגים שהציג נציג מוקד התביעות בחברת הביטוח כלפי רועי, מלמדים ששמאי החוץ נהנים מאמון של חברת הביטוח ולכן הומלץ לרועי לזמן דווקא שמאי כזה ולא שמאי פרטי:

"....בשונה כאילו משמאי פרטי, אוקיי? אה קודם כל אה סומכים על העבודה שלו, זה אומר שאם הוא בודק אנחנו סומכים על זה, אנחנו רק בודקים לא יותר מידי...".
[עמ' 25 לתמלול מיום 5.9.08 צורף כנספח לנ/3]

לאור כל זאת הנני קובע שחוות הדעת שנערכה על ידי השמאי שחור איננה חוות דעת פרטית, אלא חוות דעת שנערכה בעבור חברת הביטוח. בנסיבות אלה אני קובע כי חברת הביטוח מנועה ומושתקת מלטעון טענה כנגד חוות הדעת של השמאי שחור.

34.הלכה למעשה, סוברת חברת הביטוח שהתובעת ביצעה כנגדה הונאה בביטוח, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בתצהירו של החוקר דוד מחברת הביטוח:

"אני מעריך כי נהג הרכב בחר היטב היכן לטעון כי נגרמה התאונה לאור היכרותו עם המקום שידוע כמבודד ....עוד אציין כי בבעלות בעלה של המבוטחת משאית נגרר היכולה לבצע את הנזק לרכב המבוטח במקום האירוע מבלי שיבחינו בכך".

[ס' 47 - 48 לנ/3]

35.למסקנה זו הגיע דוד החוקר בעקבות שני ממצאים שעלו בחקירתו: ממצא אחד עלה כאשר בחן את זירת התאונה ולא מצא סימני שמן בכביש, למרות גרסתו של רועי שתחתית הרכב נפגעה [סעיפים 26-27, 46 לנ/3]. ממצא שני שעורר את חשדו של החוקר, הינו גרסתו של רועי לפיה, נהג ברכב למקום התאונה על מנת "לרוץ על החוף". לטענתו של החוקר מדובר בתירוץ שכן רועי ממילא גר על ידי חוף הים ואין סיבה אמיתית שייסע ברכב על מנת להגיע לתחילתו של מסלול הריצה [ס' 43 לנ/3].

36.לאחר ששקלתי את ממצאיו של החוקר, אינני רואה לנכון לקבלם.

היעדרו של כתם שמן בזירת התאונה:
ראשית, לא שוכנעתי כי עקב התאונה אמורה הייתה להישפך תחולת שמני המנוע של הרכב. הנחת יסוד זו כלל לא הוכחה לפניי.
שנית, יש להביא בחשבון שמדובר באיזור הסמוך לשפת הים. בדיקתו של החוקר נערכה לאחר כעשרים ימים ממועד התאונה. חלוף הזמן, כמו גם תנאי מזג אויר וחולות שמצויים בסביבה, יכולים לטשטש מאוד כתמי שמן או נוזלי מנוע אחרים, ככול שהיו במקום.

היעדר סיבה סבירה לנסיעה לאיזור התאונה:
אליבא החוקר, אין הגיון בגרסתו של רועי כאילו הגיע למקום התאונה ברכב של אימו, כדי להתחיל במסלול ריצה. להשקפתו של החוקר, מקום מגוריו של רועי ממילא בסמוך למרינה של אשדוד, כך שאין סיבה שלא להתחיל את הריצה מהבית. על כן, ברי כי ההגעה לאיזור החשוך של התאונה, נועדה על מנת לאפשר את ביום התאונה [ס' 43 לנ/3].
אינני מקבל סברה זו של החוקר. מסקנתו של החוקר אינה נתמכה בראייה כלשהי. אין בה אלא עדות סברה בלבד שאיננה קבילה, והיא בעלת משקל נמוך, למצער.
יתירה מכך, בעדותו לפניי טען רועי שהמרחק בין המרינה, המקום בו התגוררה משפחת דדון, אל מסלול הריצה ברצועת החוף, הינו 1.5 ק"מ [פר' עמ' 10 ש' 13-18]. בכך שרועי בחר לנסוע ממקום מגוריו אל עבר נקודת תחילת מסלול הריצה שלו, אין כדי להוות ראייה לכך שהתאונה בוימה, או שרועי תכנן מראש את מיקום התאונה על מנת שייקל עליו לביימה שם.


37.התרשמותי הינה שהחוקר, נחפז יתר על המידה בהסקת מסקנות מרחיקות לכת, תוך שהוא מתעלם ממצאים חיצוניים שעומדים לזכות גרסתם של בני משפחת דדון:

א. הרכב אכן נגרר בשעת לילה על ידי גרר במסגרת שירותי דרך של חברת הביטוח: החוקר לא ייחס כל משקל לשימוש בגרר של חברת הביטוח, דבר שאינו מתיישב עם ביום התאונה.

ב. הרכב נבדק על ידי שמאי חוץ האמון על חברת הביטוח. מדובר בשמאי חוץ ששכרו שולם על ידי חברת הביטוח. הסיכוי ששמאי חוץ ייתן ידו לקנוניה כנגד חברת הביטוח הינו קלוש ביותר.

ג. הסברה כאילו נעשה שימוש במשאית שבבעלות מר דדון על מנת לבצע את ביום התאונה לא הוכחה ולא הוצגה קצה קצהַ של שמץ ראיה להשערה זו.

ד. מר דדון מסר לחוקר קבלה המעידה על תיקון ראש המנוע ברכב סמוך לאחר רכישתו ממגרש המכוניות מתאריך 7.7.08. בבדיקה שערך החוקר עם בעל המוסך שטיפל ברכב, הוברר לו שהרכב היה במצב נסיעה ואכן תוקן במוסך [ס' 28-30 לנ/3].

38.לחיזוק עמדת חברת הביטוח בדבר ביום התאונה, הוצגה לפניי חוות דעתו של שמאי הרכב מר צולשיין. על פי חוות דעתו [נ/2] נמצא, שקיימים שברים בחטיבת הצילינדרים במנוע הרכב [ס' 3 לנ/2]. על יסוד ממצא זה, הגיע השמאי צולשיין למסקנה לפיה, הנזק למנוע לא נגרם מהתאונה ולא ניתן כלל לנסוע עם הרכב במצבו של המנוע [ס' 9 לנ/2].

39.לאחר שבחנתי את חוות דעתו של השמאי צולשיין, אני רואה לנכון לייחס לה משקל נמוך ביותר.
השמאי צולשיין הסתמך על תצלומים שנערכו בתאריך 22.9.08 והועברו לעיונו. בעקבות אותם תצלומים הוא נקרא למגרש הרכבים של אחים יאזדי וערך בדיקה, זאת בתאריך 29.1.09, כארבעה חודשים מיום האירוע.

40.כעולה מחוות דעתו של השמאי צולשיין, הוא לא בדק את הרכב, אלא את המנוע, שנעקר ופורק מתוך הרכב. לא בכדי מסביר השמאי צולשיין בחוות דעתו: "..השמאי אבי שחור לא יכול היה להבחין בנזקים במנוע מאחר ומיקום החורים-השברים כשהמנוע מורכב בתא מנוע מוסתר ע"י מכללים נוספים ולכן לא התייחס לנושא בחוות דעתו" [ס' 9 לנ/2].

41.כעולה מחוות דעתו של השמאי שחור, הוא הורה עוד ביום 09.09.08 להעביר את שרידי הרכב לפירוק במגרש "יאזדי" [עמ' 5 לנספח ד' לכתב התביעה]. לאחר שחלף פרק זמן של כ- 13 יום בהם שהה הרכב במגרש "יאזדי" ועבר הליך של פירוק, על ידי בעל המגרש, התגלה, אליבא חברת הביטוח, שקיימים פגמים ושברים במנוע. התיעוד לאותם פגמים מצוי בתמונות שצולמו בתאריך 22.9.08 או בסמוך לכך. לעומת זאת, התמונות שצורפו לחוות דעתו של השמאי צולשיין הינן מחודש ינואר שנת 2009, כארבעה חודשים מאוחר יותר.

42.על פי עדותו של השמאי צולשיין, תמונות אלה, ממועד שקרוב לתאונה, כלל לא צורפו לחוות הדעת [פר' עמ' 25 ש' 16-17]. בכך יש פגם של ממש שגורע מאוד ממשקל חוות הדעת. יודגש, חוות הדעת מתבססת על בדיקה למנוע מפירוק שנערכה יותר מארבעה חודשים ממועד התאונה, כל זאת כשהראייה העיקרית (התמונות מחודש ספטמבר 2008), כלל לא הוצגה בבית המשפט.

43.זאת ועוד, בהתחשב בכך שהמטרה שלשמה נשלח הרכב למגרש הינה פירוק, קיימת סבירות גבוהה שהנזק שאותר בחוות דעתו של צולשיין נגרם דווקא בעת פירוקו של הרכב. בעניין זה יש להוסיף, שרק ביום 29.01.09 נבדק "מנוע" הרכב על ידי צולשיין. אז, כך על פי חוות דעתו של השמאי צולשיין הבחין: "בבדיקה נוכחתי בשברים- חורים "בבלוק" מנוע- חטיבת הצילינדרים כפי שזיהיתי בצילומים שהוצגו בפני...". [עמ' 2 לנ/2].

44.חלוף הזמן, פירוק חלקי הרכב ועריכת הבדיקה למנוע בלבד, לאחר שהוצא מהרכב, מנתקים כל קשר סיבתי בין אבחנתו של השמאי צולשיין לבין מסקנתו, שהרכב לא היה במצב נסיעה בעת התאונה. מטעמים אלה, אינני מייחס משקל רב לחוות דעתו של צולשיין.

45.הואיל ודחיתי את מסקנותיו של החוקר דוד ולנוכח המשקל המועט שייחסתי לחוות דעתו של צולשיין, אני קובע שחברת הביטוח לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת מעשה המרמה וביום התאונה.

46.לא זו אף זאת, שוכנעתי שהרכב הועבר מהמוסך בו נבדק על ידי השמאי שחור, אל מגרש כלי הרכב של אחים יאזדי. לא התובעים נשאו בעלות הובלת הרכב אל המגרש לכלי רכב לפירוק. כעולה מחוות דעתו של השמאי שחור, היה זה הוא שהורה על העברת הרכב אל מגרש אחים יאזדי [עמ' 5 לנספח ד' לכתב התביעה].

47.בין חברת הביטוח לבין מגרש אחים יאזדי קיים הסדר, שאותו נמנעה נציגת חברת הביטוח לפרט בעדותה לפניי [פר' עמ' 22 ש' 26-27]. יחד עם זאת הדגישה גב' לדרמן, את הדברים הבאים:

"... ברגע שאנו מוצאים הפניה לחקירה, יאזדי מקבלים מאיתנו מסמך באותו רגע, שהם לא נוגעים ברכב, הם אמורים להשאיר את הרכב במגרש ולא לגעת בו, עד שהם מקבלים אישור
שהם יכולים לגעת. בגלל שהתיק נבדק וראינו שאנחנו לא משלמים את התיק, הרכב אמור לעמוד שם ולא לגעת בו, עד שמבוטח צריך לגשת".

[פר' עמ' 22 ש' 29-32]

48.דא עקא, לאחר שהובל הרכב אל מגרש אחים יאזדי, על פי הוראת שמאי חוץ של חברת הביטוח, הוא פורק. הלכה למעשה, הרכב כבר אינו קיים כמכלול [פר' עמ' 23 1-2]. למרות כל אלה, הזמינה חברת הביטוח את מר דדון לקחת את הרכב מהמגרש, שעה שדחתה את דרישת התובעת לקבל פיצוי מכוח הפוליסה.

49.כאשר הגיע מר דדון אל המגרש נוכח לדעת שאין רכב - הרכב פורק זה מכבר [פר' עמ' 18 ש' 1-3].

50.הנה כי כן, חברת הביטוח קיבלה את הרכב לחזקתה כאשר הרכב נשלח למגרש אחים יאזדי וזאת במסגרת הסדר שקיים בין חברת הביטוח לבין המגרש. כעולה מחוות דעתו של השמאי שחור "התמורה בעבור שרידי הרכב תועבר ישירות לחברתכם ממגרש אחים יאזדי במסגרת הסכם" [עמ' 5 לחווה"ד של השמאי שחור נספח ד' לכתב התביעה]. גב' לדרמן מחברת הביטוח לא שללה את האפשרות שכספים הגיעו לחברת הביטוח והסתפקה במתן מענה מתחמק ולאקוני ביותר לשאלה שהופנתה אליה בעניין זה [פר' עמ' 23 ש' 5].

51. בנסיבות אלה, אני סבור שאין חברת הביטוח רשאית להתנער מחבותה כלפי המבוטח. יפים בהקשר זה הדברים המובאים בספרו של ירון אליאס, דיני ביטוח כרך א (2009) בעמ' 656:

" ...אף התנהגות שנתקיימה לאחר קרות מקרה הביטוח עשויה להוות בסיס להטלת חבות על המבטח. כך לדוגמא, נקבע, כי מבטח שהודיע למבוטח כי הפוליסה אינה מכסה את הנזק שנגרם לרכב, אולם חרף הודעתו זו המשיך לעשות ברכב הפגוע כבתוך שלו (פירוק ומכירת השרידים), לא יורשה להתנער מחבותו על יסוד תנית פטור שבפוליסה".

[וכן ראו פסקי הדין המאוזכרים שם: ת"א (שלום,ת"א) 59651/03 נרקיס נ' דקל (ט.פ) (2005); ת"א (שלום,נצרת) 5885/06 איחאלס נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (ט.פ) (2007)].

52.דרך הילוכה זו, של חברת הביטוח, אף אינה עולה בקנה אחד עם עקרון יסוד בשיטתנו: עקרון תום הלב המוטל ביתר שאת על חברות ביטוח. וכך נקבע על ידי השופטת פרוקצ'יה בע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' קדוש ואח', (ט.פ) (2008):

"חוזה ביטוח הוא חוזה מיוחד שבו נדרשים שני הצדדים לנהוג במידה מירבית של הגינות ותום לב. חובות אלה חלות על המבטחים ועל המבוטחים, כאחד. דרישת תום הלב מצד המבוטח מתאפיינת בעיקר בדרישת הגילוי (סעיפים 6 ו-17 לחוק חוזה הביטוח). בצידה, קיימות חובות אמון ותום לב מוגברות על המבטח, שמקורן בעיקר בהוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. חובות אלה נובעות ממקורות שונים, ובהם, מאפייניו המיוחדים של תחום הביטוח, מעמדם המעין-ציבורי של המבטחים, פערי הכוחות בין המבטח למבוטח, והסטנדרטיזציה של חוזה הביטוח (י' אליאס דיני ביטוח (כרך א, תשס"ב), עמ' 110)."

53.אי תשלום תגמולי ביטוח, בנסיבות בהן רכב התובעת נגרר אל מגרש גרוטאות מכוח הוראת שמאי חוץ ופורק לגורמים לאחר מכן, מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב על ידי חברת הביטוח. בהקשר זה מביא אליאס בספרו את הדברים הבאים:

"התרופות הנתונות למבוטח בגין אי קיום חובה שמקורה בעקרון תום הלב... הן התרופות הרגילות הקבועות בדין החוזים הכללי. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בהפעלת תרופות אלה הוא גמיש ורחב. במסגרת שיקול דעתו רשאי בית המשפט להושיט למבוטח כל סעד משפטי שיש בו כדי להגשים את תכלית החוזה, בין אם מדובר בסעד לפי סעיף 12(ב) לחוק החוזים ובין אם מדובר בסעד הנובע מסעיף 39 לחוק".

[שם, בעמ' 259-260]

54.שוכנעתי שהתקיים אירוע ביטוחי בר פיצוי על פי הפוליסה. נוכחתי בכך שחברת הביטוח לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח מעשה מרמה מצד התובעת. חברת הביטוח אף הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה, הפרה של ממש, עת נטלה את הרכב ועשתה בו מנהג בעלים על ידי פירוקו לחלקים. די בכל אחד מממצאים אלה לבדם כדי לחייב את חברת הביטוח בתשלום פיצוי לתובעת בגין הרכב. לא כל שכן שעה שאלה מצטרפים למסכת אחת, כבמקרה דנן.

55.בנסיבות אלה, אני מחייב את חברת הביטוח לשלם לתובעת את ערכו של הרכב, כפי שקבע השמאי שחור, בסך 31,880 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום אירוע התאונה – 4.9.2008.

56.התובעת עתרה לפיצוי כללי בסך 1,500 ₪ אולם ראש נזק זה לא הוכח לפניי ועל כן אין בידי לקבלו.


57.לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות.

58.סוף דבר- התביעה מתקבלת בחלקה המכריע. אני מחייב את חברת הביטוח לשלם לתובעת סך 31,880 ₪ בניכוי השתתפות עצמית על פי תנאי הפוליסה. היתרה תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.9.08 ועד התשלום המלא בפועל.

59.לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בהליך הארוך שנכפה על התובעת על מנת לקבל את שמגיע לה על פי דין ובנסיבותיו של המקרה דנן, אני רואה לנכון לחייב את חברת הביטוח בהוצאות משפט ריאליות. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעת באגרת בית המשפט וכן בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 10,000 ₪.

סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 1.12.2010.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון