אגרה אישור הסכם ממון


בקשה זו למתן רשות ערעור עניינה קביעת האגרה אשר תשולם במסגרת תובענה שהגישה המשיבה נגד המבקשים בבית משפט לענייני משפחה בירושלים לביצוע הסכם בינה לבין המנוח י. ס. ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר מכוחו תובעת המשיבה, בין היתר, סכום כספי של 16.5 מיליון דולר (אוסטרלי) – האם עניינה של התובענה, לצורכי אגרה, הינו ביצוע הסכם בין בני זוג, כטענת המשיבה, אשר בגינה יש לשלם אגרה של 523 ₪, כפי שנעשה בפועל (לפי פריט 6 לתוספת הראשונה לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשמ"ו – 1995 (להלן: "תקנות האגרות"), או, כטענת המבקשים, תביעה כספית לסכום כספי קצוב, עליה יש לשלם אגרה, לפי פריט 1 לתקנות האמורות, בשיעור של 1% מן הסכום שנתבע? זו השאלה שבפניי.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, החלטתי לראות בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור ולדון בה כערעור. ויוער, כי על אף שהנושא העומד לפניי קשור לענייני משפחה, הוא אינו נופל במסגרת הוראות סעיף 37(א) או סעיף 37(ב)(9)(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, מאחר שאין המדובר בערעור על פסק דין, אלא לגדר העניינים המנויים בסעיף 37(ג) לחוק האמור ("בכל ענין שאינו מוזכר בסעיפים קטנים (א) ו-(ב)..."), מוסמך בית המשפט לדון בערעור הנוכחי במותב דן יחיד.

העובדות


ביום 16.6.11 הגישה המשיבה 1 תביעה (בתמ"ש 27889-06-11) בבית משפט לענייני משפחה בירושלים, שהוכתרה על ידה כ"תביעה ליישום הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה". המשיבה, אשר טוענת בתביעתה האמורה כי היא הייתה הידועה בציבור של המנוח, הגישה את תביעתה נגד עזבונו של המנוח (המבקש 1) ונגד ילדיו של המנוח (המבקשים 2-4).
כמפורט בבקשת רשות הערעור, ביום 21.9.11 הגישו המבקשים בקשה לסילוק התביעה על הסף, מן הטעם שההסדרים שנקבעו בהסכם נשוא התובענה נועדו לחול רק לאחר פטירתו של המנוח, ועל כן הנם סותרים את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965; וההסכם האמור אינו נהנה ממעמד של הסכם ממון מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון"), או אז ניתן היה – לפי הפסיקה הרווחת בנדון - להכיר בתוקפו של ההסכם למרות הוראות סעיף 8 לחוק הירושה האמור, מאחר שהתובעת והמנוח לא היו נשואים, ואי לזאת, חוק יחסי ממון, לפי הגדרותיו, אינו חל עליהם.
בעקבות בקשה זו, הגישה המשיבה 1 ביום 8.11.11 כתב תביעה מתוקן, אשר כלל שתי עילות חלופיות נוספות (האחת, טענה לתחולתה של חזקת השיתוף והשנייה, לחלופין, כי יש לראות בהסכם נשוא התובענה כצוואתו האחרונה של המנוח); אך העילה הראשית שבתובענה נותרה על כנה, קרי, "יישום הסכם ממון", כפי שהופיעה בגרסתה הראשונה של התובענה. בסעיף 107 לכתב התביעה המתוקן עתרה המשיבה 1 לכך שבית המשפט יורה למבקשים לשלם לה – בין היתר- סך של 16.5 מיליון דולר אוסטרלי. וכך לשון כתב התביעה:

אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד ליישם את הסכם הממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין מכוח סעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה ולהורות כמפורט להלן:
א. הדירה ברח' האצל 4 הידועה כגוש 30654 חלקה 53 תת חלקה ג 5 והדירה ברח' דיסקין 7 הידועה כגוש 30165 דירה 80 מבנה 20, הינן בבעלותה הבלעדית של האישה.
ב. סך של כ-6.5 מיליון דולר אוסטרלי ו/או כל סכום שנצטבר ו/או הנמצא בחשבון נאמנות לטובת האישה באוסטרליה, יועבר לאלתר לאישה.
ג. סך נוסף של 10 מיליון דולר יועבר לאישה מעיזבונו של המנוח ביום 1.7.11 כפי שהורה המנוח בהסכם הממון ובצוואותיו.


ביום 5.7.12 הגישו המבקשים בקשה למחיקת התביעה בשל תשלום אגרה בלתי מספקת. לטענתם, לאור דרישתה המפורשת של התובעת בכתב תביעתה לחייב את הנתבעים בתביעה האמורה לתשלום כספי בסכום קצוב, אין להתייחס אל התביעה אלא כתביעה לסעד כספי בסכום קצוב, ועל כן, על התובעת לשלם בגין הגשת התביעה האמורה אגרה בהתאם לסעיף 1 לתוספת הראשונה לתקנות, שעניינו "תביעה לסכום כסף קצוב". בבקשת המבקשים האמורה הפנו את תשומת לבו של בית המשפט לכך שהמשיבה שילמה אגרה בהתאם לסעיף 6 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, שעניינו "כל תביעה אחרת לרבות אישור הסכם", ולטענת המבקשים, הסעיף האמור אינו קשור בדרך כלשהי לסעדים הנתבעים בתובענה.
ביום 16.7.12 הורה בית המשפט לב"כ המבקשים להמציא את בקשתם למחיקת התביעה ליועץ המשפטי לממשלה, באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים, לתגובתו, לאור נושא בקשתם, הקשורה לקביעת סכום האגרה הנכון בו מחויבת התובעת לאור אופייה של התובענה שהגישה. ביום 7.8.12 הוגשה תגובת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה הוא מבקש להשאיר לשיקול דעתו של בית המשפט את ההכרעה בסוגיה הנדונה.
ביום 10.9.12 נתן בית משפט למשפחה את החלטתו בנדון, הרי היא ההחלטה נשוא הערעור שלפניי, וכך לשונה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתגובת הפרקליטות ושקלתי הדברים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. איני מקבל פרשנות המבקשת בדבר היות התובענה שבכותרת תובענה לסכום כסף קצוב ועמדתה של המשיבה מקובלת עלי. נכון אומנם כי במסגרת ההסכם, נקבו הצדדים בסכומי כסף ואולם אין בכך כדי להפוך מהותה של התובענה לתובענה לסכום כסף קצוב. הסעד הישיר המבוקש בכתב התביעה הינו ביצועו של ההסכם וגם אם תוצאת יישומו אמורה להביא בסופו של יום לקבלת סכומי כסף, אין בכך כדי לשנות ממהותה של התובענה.


בקצירת האומר, טוענים המבקשים את הטענות הבאות:

א. התביעה שהגישה המשיבה כלל איננה נכנסת למסגרתו של סעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה. סעיף 7 האמור ("הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג... יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל..."), מתייחס אך ורק לשני סוגי תובענות: האחת, תובענה להוראות ביצוע הליך של איזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, והשנייה, תביעה לפירוק שיתוף בין בני זוג. מאחר שהמשיבה והמנוח לא היו נשואים, הרי שההסכם שבבסיס התובענה שהגישה איננו הסכם לאיזון משאבים; ועל אף שניתן תוקף של פסק דין להסכם האמור בבית משפט לענייני משפחה, נעשה זאת מכוח סמכותו הכללית של בית משפט האמור, לפי חוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995, בעוד שלא ניתן להסכם אישור מכוח חוק יחסי ממון. כמו כן, למרות שהתובענה שהגישה המשיבה טומנת בחובה גם בקשה לסעד חלופי של פירוק שיתוף, ולצורך זה נחשבים המשיבה והמנוח כ"בני זוג" לצורך יישום סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 7 האמור, הרי שבתובענה נדרש במפורש סעד כספי, לתשלום סכום כסף קצוב, ועל כן, התובענה איננה במהותה תובענה לפירוק שיתוף, אלא תביעה כספית; ועל כן, התובענה האמורה גם אינה נכנסת במסגרתה של הסיפא לסעיף 7 האמור.
ב. פירושו של דבר כי עסקינן בתביעה כספית רגילה, אשר לפי הנטען בתובענה מתבססת על התחייבות חוזית נטענת שבהסכם רגיל, אשר אושר לפי חוק לבית משפט לענייני משפחה; ועל כן, כבכל תביעה לאכיפת הסכם שסעד כספי בצידה, יש לשלם בגינה אגרה לפי סעיף 1 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות.
ג. כמו כן טוענים המבקשים כי בית משפט קמא נפל לכלל טעות עת הבחין בין תביעה אשר במוצהר הינה תביעה כספית לבין תביעה שלפי כותרתה הינה תביעה לביצוע הסכם, גם אם בביצוע ההסכם מבוקש כי בית המשפט יחייב את הצד שכנגד בתשלום סכום כסף קצוב. לדברי בית משפט קמא, מאחר שמדובר בתובענה לביצוע הסכם, העובדה שבמסגרת הביצוע מבוקש כי העיזבון ו/או היורשים יחויבו בתשלום כספי בסכום קצוב, אינה הופכת את התובענה לתובענה כספית, ועל כן קבע בית המשפט כי האגרה אשר על המשיבה לשלם הינה האגרה ל"תביעות אחרות", ללא קשר לסכום הסעד המבוקש. לטענת המבקשים, גם אם לפי כותרת התביעה מוגדרת התביעה כתביעה לאכיפת הסכם, עדיין יש לחייב את התובעת לתשלום אגרה לפי סעיף 1 לתוספת הראשונה ככל שהתובענה כוללת בקשה למתן סעד כספי בסכום קצוב. מאחר שבמקרה דנן תובעת המשיבה מן העיזבון והיורשים סכום ספציפי של 16.5 מיליון דולר אוסטרלי, אין בכותרת התביעה כתביעה לביצוע הסכם כדי לשנות את העובדה כי המדובר בתביעה לסעד כספי, ועל כן גם אין בעובדה האמורה כדי לפטור אותה מתשלום אגרה מלאה לפי סעיף 1 האמור.


בתגובה לבקשה האמורה, טוענת ב"כ המשיבה כי בית משפט קמא צדק בקביעתו כי התביעה אינה תביעה כספית אלא תביעה ליישום פסק דין. זאת, מאחר שההסכם שבין המנוח לבין המשיבה קיבל תוקף של פסק דין, כך שבעת הגשת התביעה, המדובר בפסק דין סופי וחלוט, וזכותה של המשיבה לתבוע את העיזבון ואת יורשיו ליישום פסק הדין האמור. משכן, ומאחר שסעיף 7 לבית משפט לענייני משפחה איננו מוגבל אך ורק לבני זוג נשואים, ולביצוע זכויות לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג בלבד, הרי שבצדק קבע בית משפט קמא כי התובענה נכנסת לד' אמותיו של סעיף 7 האמור, וכי על כן, האגרה ששולמה בפועל הינה האגרה הנכונה.
יצוין, כאמור לעיל, כי לאחר צירופו של היועץ המשפטי לממשלה כמשיב בבית משפט קמא, הגישה הפרקליטות תגובה בה נקטה בעמדה כי היא משאירה את ההכרעה בנדון לשיקול דעתו של בית המשפט. עם זאת, לאחר קיום הדיון לפניי, ולאחר שניתנה רשות לב"כ המשיבה 1 להגיש השלמת טיעונים בכתב, ביקש ב"כ היועמ"ש רשות להגיש תגובה להשלמת הטיעונים האמורה לאחר שתוגש; ובתגובה שהגיש לאחר שקיבל לידיו את השלמת הטיעונים של המשיבה, אימץ את עמדתם של המבקשים וטען כי אכן גם לדעתו נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט קמא, וכי המדובר בתביעה כספית אשר עליה יש לשלם אגרה לפי סעיף 1 לתוספת הראשונה. ב"כ המשיבה הגישה בקשה להוצאת התגובה האמורה מתיק בית המשפט, וטענה שהתגובה לא הצטמצמה לתגובה נקודתית להשלמת הטיעונים שהגישה, אלא להצגת עמדה חדשה כלפי הבקשה בכללותה, בכך שהפרקליטות שינתה את עמדתה הניטרלית הקודמת, וכעת היא תומכת בעמדתם של המבקשים; ברם, לא מצאתי שיש בכך כל פגם, ומותר לו ליועמ"ש לסגת מעמדתו הקודמת, אשר בה בעצם לא נקט היועמ"ש בעמדה משלו, ובמקום זאת מודיע כעת לבית המשפט על אימוץ עמדתם של המבקשים. ודוק: אילו היה היועמ"ש מעלה טענות חדשות אשר לא הושמעו עד כה, הייתה ניתנת לב"כ המשיבה זכות תגובה נוספת; ברם, כאמור, אין בתגובת היועמ"ש אלא אימוץ עמדתם של המבקשים, ועל כן, בקשת ב"כ המשיבה להוצאת התגובה מתיק בית המשפט נדחית בזה.

דיון והכרעה


לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, מזה ומזה, הגעתי לכלל המסקנה כי דין הערעור להתקבל.
במקרה דנן, בחרה המשיבה לפעול בדרך של הגשת תובענה לפי סעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה. לטענת בא כוחה המלומדת, ניתן לפעול בצורה זו בנסיבות העניין, מאחר שמדובר בהסכם שבין בני זוג ידועים בציבור שנכרת בחייו של המנוח, ואשר קיבל תוקף של פסק דין; ועל כן, מדובר בתובענה לביצוע פסק דין. לדעתה, היות ומדובר ב"בני זוג" כהגדרת המונח בסעיף 1(2)(א) לחוק בית משפט לענייני משפחה, ניתן למשיבה לפעול בדרך זו, מאחר שלטענתה, סעיף 7 לחוק בית משפט לענייניי משפחה מיועד להסמיך את בית המשפט לתת הוראות ככל שמתבקשות לצורך ביצוע הסכם מחייב בין בני זוג.
כמו כן היא טוענת כי מאחר שאכן מדובר בתובענה לביצוע הסכם, חיוב האגרה ייקבע לפי אופי התובענה בכללותה, ולא לפי הסעדים הפרטניים הכלולים בה; ועל כן, העובדה כי אחד הסעדים הראשיים המבוקשים בתובענה הינו סעד כספי, איננה משפיעה על סיווג התובענה לצורך קביעת האגרה.
עמדת ב"כ המשיבה איננה מקובלת עלי ודינה להידחות. ראשית, התובענה הנוכחית כלל אינה שייכת לסעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה.
ראשית, לפי ניסוחו ("הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג... יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל..."), סעיף 7 האמור מתייחס לשני סוגי תובענות בלבד: תובענה לביצוע איזון משאבים, אשר אינה רלבנטית כלל לתובענה המוגשת על ידי ידועה בציבור. זאת, מאחר שידועים בציבור אינם נכנסים למסגרת חוק יחסי ממון בין בני זוג, ועל כן גם חלוקת רכוש כלשהי ביניהם, אף אם בדרך של פירוק שיתוף, איננה מוגדרת כאיזון משאבים לצורך החוק האמור, כך שהיא גם אינה מוגדרת ככזה לצורך סעיף 7 האמור. שנית, ניתן לפעול לפי סעיף 7 ב"הליכי ביצוע... בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג", וגם אלטרנטיבה זו אינה רלבנטית לתובענה נשוא הסכסוך שלפניי, מאחר שתביעתה העיקרית של המשיבה איננה לפירוק שיתוף אלא לתשלום כספי מוגדר, בסכום קצוב. ועל אף שעילת פירוק השיתוף מוזכרת כסעד חלופי בתובענה שהוגשה, הרי שכל עוד לא יכריע בית המשפט נגד זכותה של המשיבה לקבלת התשלום הכספי הנתבע על ידה כסעד ראשי, הרי שאין בפני בית משפט קמא כל בקשה אופרטיבית למתן הוראות לביצוע בפועל של פירוק שיתוף – שרק היא יכולה להכניס את התובענה של ידועה בציבור למסגרת סעיף 7 הנ"ל, אלא לתשלום כספי, והוראות לביצוע תשלום כספי אינן כלולות בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה לפי סעיף 7 האמור.
זאת ועוד, כפי שכבר הובהר על ידי המבקשים בטיעוניהם בבית משפט קמא, וכפי שפורט לעיל, קיימת מצדם טענה עקרונית באשר לעצם תקפותו של ההסכם נשוא התובענה, בהתחשב בהוראות סעיף 8 לחוק הירושה, לפיו אין כל תוקף להסכמים בחיים אשר מטרתם ליצור חיובים אשר לא יהפכו לברי ביצוע עד לפטירתו של אחד הצדדים; ועל כן, אופייה של התובענה כלל אינו ניתן להגדרה כתביעה לביצוע, אלא מדובר בתביעה לגופו של עניין, והכרעת בית המשפט תיועד לקביעה האם יש כלל בסיס להעניק להסכם תוקף משפטי. דעת לנבון נקל, כי סכסוך המבוסס על טענת אחד הצדדים נגד תוקפו המשפטי של הסכם, גם אם קיבל תוקף של פסק דין, אינו נכנס למסגרתו של סעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה, שמטרתו אך ורק מתן הוראות ביצוע לחובות וחיובים אשר לגביהם אין כל מחלוקת; והרי אין כך המצב בתובענה שלפנינו.
לכך יש להוסיף כי צודק ב"כ המבקשים בטענתו כי לאור העובדה שבתובענה כפי שהוגשה, הסעד הראשי המבוקש הינו תשלום כספי בסכום קצוב, לצורך קביעת האגרה מדובר בתביעה כספית, למרות הכותרת של התובענה כתובענה לביצוע הסכם או ביצוע פסק דין. מסקנה זו מתחייבת מהוראות תקנה 2(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ"ו – 1995, לפיה,

אגרה תשולם על כל תביעה ותביעה לפי הפריטים שבתוספת הראשונה, יהיו מספר הסעדים בתביעה אשר יהיו, ואולם אם כללה התביעה פריטים 1 ו-2 לתוספת הראשונה תשולם האגרה על כל אחד מפריטים אלה.
עינינו הרואות, כי לפי הוראות תקנה 2(ב) סיפא, גם אם מוגשת תביעה הכוללת מספר סעדים אשר אינם כולם סעדים כספיים, ואף אם התובענה אינה נושאת כותרת של "תביעה כספית", יחויב התובע באגרה מלאה לפי סעיף 1 לתוספת הראשונה על המרכיבים שבתובענה שהינם סעדים כספיים בסכומים קצובים.


ודוק: במסגרת טיעוניה של ב"כ המשיבה מסרה כי תשלום האגרה לפי שבוצע נעשה לאחר התייעצות עם המזכירה הראשית של בית משפט לענייני משפחה, אשר אישרה לפניה כי בתביעה לביצוע הסכם לפי סעיף 7 לחוק בית משפט לענייני ירושה, אכן יש לשלם את האגרה הקבועה לבקשה "אחרת" ולא את האגרה המבוססת על סכום קצוב. ברם, אין בכך כדי לתמוך בעמדת ב"כ המשיבה. אכן, אם מוגשת תובענה לפי סעיף 7, בין אם לאיזון משאבים ובין אם לפירוק שיתוף, מדובר בהליך כולל של הפרדה רכושית בין שני בני זוג, ולהליך מן הסוג הזה קבע המחוקק-משנה – בהתייחסות מפורשת בתוספת הראשונה - תעריף אחיד, אשר אינו קשור לערכו של הרכוש העומד לחלוקה. ומאחר שהשאלה שהוצגה בפני המזכירה הראשית התייחסה לאגרה המתאימה בהליך המוגש לפי סעיף 7, ענתה המזכירה הראשית בהתאם. ברם, מאחר שההליך הנוכחי אינו נופל במהותו למסגרת סעיף 7 הנ"ל, אין כל רלוונטיות לתשובה שהתקבלה.
כעיקרון, ניתן להגדיר את תביעתה של המשיבה לא כתביעה לביצוע הסכם, אלא כדרישה ממנהלי העיזבון לתשלום חוב. זאת, מאחר שלטענתה היא מחזיקה בידיה הסכם מחייב, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר לפיו התחייב המנוח לשלם לה סכום קצוב של 16.5 מיליון דולר (אוסטרלי). בדרך כלל, מקובל כי בעקבות פרסום לנושים שמבצעים מנהלי עיזבון כדבר שבשגרה לפי סעיף 99 לחוק הירושה, כל מי שסבור כי העיזבון חייב לו כסף מגיש את דרישתו למנהל העיזבון בלי הגשת תובענה כלשהי, ומנהלי העיזבון מחליטים האם לכבד את הדרישה אם לאו. אם יחליטו מנהלי העיזבון לכבד את החוב, הרי שהדרישה לתשלום מתבצעת ללא כל התערבות שיפוטית וללא כל צורך בהגשת תובענה. ברם, אם מתעורר אצל מנהלי העיזבון ספק האם לכבד את הדרישה לתשלום שהגיש הנושה, או אם קיימת מחלוקת בין מנהלי העיזבון לבין עצמם האם לכבד את הדרישה האמורה, עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות לפי סעיף 83 לחוק הירושה, התשכ"ח – 1968 ("בית המשפט רשאי, בכל עת, לפי בקשת מעוניין בדבר, או מיוזמת עצמו, לתת למנהל עיזבון הוראות בכל דבר הנוגע למילוי תפקידיו"), וכן ניתן לנושה, אשר אף הוא ייחשב כ"מעוניין בדבר" לצורך יישום הוראות סעיף 83 האמור, לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות אם קיבל תשובה שלילית מאת מנהל העיזבון באשר לדרישתו לתשלום החוב הנטען; ואם כך יעשה, הרי שמדובר ב"בקשה בכתב" רגילה, המחייבת תשלום אגרה בסכום קצוב. ככל שמדובר בשאלה משפטית פשוטה, המתבססת על מסמכים ברורים וחד משמעיים, וככל שההכרעה בשאלה עליה מתבססת הבקשה למתן הוראות אינה מחייבת ניהול הוכחות ושמיעת עדים, ניתן לבית המשפט לתת את תשובתו לבקשה במסגרת האמורה, קרי, במסגרת הבקשה למתן הוראות לפי סעיף 83 האמור. ברם, אם יגיע בית המשפט למסקנה כי מדובר בתביעה המחייבת ניהול הוכחות ושמיעת עדים, כי אז ידחה בית המשפט את הבקשה למתן הוראות, ויורה למגיש הבקשה למתן הוראות להגיש תביעה, על כל המשתמע מכך; ואם אכן תוגש תביעה נגד העיזבון, כי אז יחויב התובע באגרה מלאה לפי אופייה של התביעה.
מכל הסיבות המנויות לעיל, אין אלא להסיק כי ההליך שבו נקטה המשיבה כלל אינו ההליך הנכון בהגשת דרישת תשלום של חוב פסוק, ותובענה לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה כלל איננה האכסניה המתאימה להגשת תובענה מהסוג שהוגש; ואם נתייחס לתובענה כאל תביעה נגד העיזבון לפירעון חוב המנוח, הרי שהיא תחויב באגרה לפי גובה סכום התביעה, כבכל תביעה כספית אחרת.
ודוק: הערעור כפי שהונח לפתחו של בית משפט זה מתייחס לשאלת האגרה, ולשאלה זו בלבד. אי לכך, אין בכל האמור לעיל כדי לקבוע בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן מהו ההליך שבו תוכרע לגופה התובענה שהגישה המשיבה בבית משפט קמא. מטרתן של ההערות דלעיל אינה אלא למקם נכונה את התובענה כפי שהוגשה בבית משפט קמא לצורך קביעת האגרה המתחייבת מהגשתה, הא ותו לא.
מן המקובץ עולה כי דין הערעור להתקבל במובן זה שככל שהתובענה נשוא הערעור שלפניי תישאר על כנה, מחויבת התובעת באגרה מלאה בגובה של 1% מהסכום הכספי הנתבע על ידה.
הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על המשיבה בסך 8,000₪.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון