אחידות בשחרור ממעצר

ההליך

1. ערר על החלטת בית המשפט קמא (כב' השופט חיים לירן) בתיק פ"א (בית שמש) 2062/03, שבו הורה על שחרורו של המשיב לאלתר, ולא הסכים להשהות את שחרורו של המשיב על-פי בקשת תובע כאמור בסעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996.

2. המשיב חשוד בכך ששידל אחרים לגנוב משאית סמוך לבית שמש. בית המשפט יצא מהנחה כי יש ראיות המבססות אישום, ברם הוא הורה לשחרר את המשיב מהנימוקים הבאים: החקירה הסתימה ולכן אין מקום לטענה של שיבוש הליכי משפט. יתרה מזו, חשודים אחרים בפרשה שוחררו מהמעצר בהסכמת המשטרה. העובדה שהמשיב תושב בית לחם אין בה כדי למנוע את שחרורו, ובלבד שיתקיימו תנאים להבטחת התייצבותו. אין אפילו ראשית ראייה להתחמקותו של המשיב מהדין והא ראייה, כי כשנדרש להתייצב לחקירה במשטרה עשה כן. לאור מסקנתו זו, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בתנאים.

3. לאחר מתן החלטה זו נותר המשיב כשהוא אזוק, למשך פרק זמן נוסף, שמשכו במחלוקת בין הצדדים, וככל הנראה בידיעת בית המשפט וזאת עד להופעת התובע ועו"ד יחיא, מהסנגוריה הציבורית. התקיים דיון בבקשה להשהיית השחרור, שבסופו החליט בית המשפט לדחות את הבקשה, בחוזרו על הנימוק כי אין חשש להתייצבותו של המשיב וכי התנאים שהציב לשחרור מקהים את החשש לאי התייצבותו.

4. בא-כוח העוררת פנה טלפונית אלי וביקש לעצור את המשיב עד למתן החלטה בערר שהמדינה מגישה ונעניתי לבקשה.

5. בדיון שלפני ביקש עו"ד בראונר, ב"כ העוררת, לקבל את הערר, לעצור את המשיב למעצר גישור למשך 4 ימים על מנת לאפשר לתביעה להגיש כתב אישום נגד המשיב בפרק זמן זה.

6. לדברי עו"ד בראונר, נקודת המוצא לדיון היא שיש ראיות לביסוס החשד והבקשה למעצר גישור. כפי שעולה מחומר הראיות, אחד מאחיו של המשיב איים על מוחמד זיאדה, שהפליל את המשיב, לבל יהין לזהותו במסדר זיהוי והלה אכן חזר בו ולא זיהה את המשיב. ראיה זו מחזקת את החשש לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. היקף העבירות בהן מעורב המשיב בעבר, העובדה שתלוי נגדו מאסר על-תנאי בר-הפעלה והיותו תושב שטחים, מקימות חזקה של הימלטות מהדין. בנסיבות אלה שגה בית המשפט שלא ערך את האיזון הראוי ולא הורה על מעצרו של המשיב למספר ימים.

7. ב"כ העוררת גם הביע תרעומת על בית המשפט קמא שלא נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע ובכך עלול היה למנוע ביקורת של בית משפט לערעורים על החלטתו.

8. ב"כ המשיב, עו"ד יחיא, ביקש לדחות את בקשת המדינה ואלה טעמיו:


א. לא היתה סמכות לבית משפט זה להורות על מעצרו של המשיב, לאחר שבית המשפט קמא הורה על שחרורו וכי לא היתה סמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע כי לא הוגשה בקשה על אתר. בית המשפט המתין פרק זמן לא קצר עד לכניסתו של תובע שהוזעק לאולמו והגיש את הבקשה, כאשר כל אותה עת היה המשיב עצור שלא כדין.

ב. בית המשפט קמא צדק בשחררו את המשיב, כי חשודים אחרים שוחררו אף הם ומכוח עקרון השוויון היה מקום לשחרר גם את המשיב, כפי שהורה בית המשפט.


ג. לגופו של עניין נטען כי בית המשפט קמא צדק בהחלטתו, כי לאחר שהסתיימה החקירה אין חשש לשיבוש הליכי משפט והורה על שחרור המשיב. גם אין חזקה כי בשל כך שהמשיב תושב שטחים הוא יימלט מאימת הדין.

מסקנות

9. גם אם ההליך לא היה כדין בעת שמיעת הבקשה להשהיית שחרורו של המשיב, שכן הבקשה לא הוגשה מיד, הרי שלבית משפט זה היתה סמכות להיזקק לערר ובכלל זה להורות על מעצרו של המשיב עד לשמיעת הערר. הסמכות היא או סמכות טבועה (בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר, פ"ד מח(3) 133, 153), או סמכות שיש לערכאת ערעור, שיכולה לבטל את ההחלטה שעליה עוררים ולתת החלטה אחרת במקומה (סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996), או סמכות שמקורה בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. כידוע, בסדרי הדין האזרחיים, אם סירבה הערכאה הדיונית לעכב את ביצוע פסק הדין ניתן לפנות בעניין זה לערכאת ערעור (תקנות 467-471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ראו גם סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי, פ"ד נד(4) 794, 802).

10. בית המשפט קמא טעה כשחזר על נימוקיו לסרב להשהות את ביצוע השחרור בהחלטה הדוחה את הבקשה למעצר גישור. השיקולים שעל בית המשפט לשקול במקרה של בקשה להשהיית שחרור הם: האם דחיית הבקשה תגרום לשלילת הביקורת של ערכאת ערעור והאם יש סיכוי סביר שערכאת הערעור תתערב בהחלטתו. בדרך שבה נקט בית המשפט קמא הוא שלל על הסף את האפשרות לבקר את החלטתו. לא סגי בחזרה על נימוקיו לדחיית הבקשה לעצור את המשיב. על בית המשפט היה לנמק מדוע, בנסיבות מקרה זה, שחרורו של המשיב לא יהיה בלתי הפיך ולא ימנע ביקורת ערעורית על החלטתו. האפשרות לעכב ביצוע החלטה היא חלק מהמנגנון של זכות הערעור והיא משולבת בזכות זו. במקרים רבים אין ערך לזכות זו אם לא יינתן עיכוב ביצוע. כך בהליך האזרחי וכך בהליך הפלילי. על הנזקים העלולים להיגרם עקב אי מתן צו לעיכוב ביצוע שחרורו של חשוד, אעמוד להלן.
על חשיבותה של הביקורת השיפוטית על-ידי ערכאת ערעור, עמד הנשיא שמגר בבג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, 373-374:

"קיומה של ערכאת ערעור, שתפקידה להעביר את פעולתו של בית משפט של ערכאה ראשונה תחת שבט הביקורת, משפיע במישרין על אופן תיפקודו של בית-משפט של ערכאה ראשונה, מנתב נושאים במקרים ראויים למסלולם הנכון ומקדם, על-ידי עצם פעולתו בתחומים אלה, את מעמדו ויוקרתו של המוסד השיפוטי ואת האמון שרוחשים לו...
...קיומו של הערעור מבטיח את אחידות ההלכה המשפטית ומאפשר לערכאה הראשונה הפקת לקחים ולימוד מן הניסיון של הערכאה הגבוהה יותר. זו בוחנת סוגיות משפטיות בעלות חשיבות, שהתעוררו בערכאות הראשונות, ויכולה להדריך ערכאות אלה בפתרונן הנכון של אותן בעיות.
..הערעור מחזק את קבלת הדין ואת הבנת צדקתה של ההכרעה.
העמדת הטיעון המשפטי במבחנה של ערכאה נוספת עשוי להפחית אצל בעל הדין את התחושה, המתסכלת לפי עצם טבעה, בדבר מקריות ההכרעה".


11. יש ראיות לכאורה לחשש מפני השפעה על עדים ולשיבוש הליכי משפט. הטענה כי בתום החקירה החשש להשפעה על עדים פג, היא שגויה. חשש זה קיים גם אם ניתן לעשות שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א-1971. יש לזכור כי השימוש בסעיף זה מותנה בתנאים מוקדמים שעל התביעה להוכיחם ואם תיכשל לא תתקבל אמרת העד כראייה (השוו בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 1118). לו פרשנותו של בית המשפט היתה נכונה, היתה מתייתרת חזקת המסוכנות של השפעה על עדים.

12. קיים גם חשש של הימלטות מהדין. למשיב הרשעה משנת 1993, בגין 14 עבירות נגד הרכוש. הוא נדון ל-42 חודשי מאסר בפועל ול-24 חודשי מאסר על-תנאי. סמוך לאחר שחרורו ממאסר זה, הוא נדון, בשל עבירה נגד הרכוש, לתשעה חודשי מאסר בפועל ולהפעלת העונש המותנה של 24 חודשים. בשנים שלאחר מכן עבר המשיב עבירות נגד פקודת הסמים המסוכנים ונגד חוק הכניסה לישראל ואף תלוי נגדו עונש מותנה בר הפעלה.
העובדה שהמשיב תושב שטחים שנכנס לישראל שלא כדין כדי לבצע עבירות ושתלוי נגדו מאסר על-תנאי בר הפעלה, מצדיק מעצר גישור, בשל החשש שהמשיב ימלט מאימת הדין. שיקול זה זהה לשיקול שהיה עומד בפני בית המשפט לו היה מוגש כתב אישום והיתה מוגשת בקשה למעצר עד לתום ההליכים. עמדה על כך השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 926, 929-930:

"שלא כבימים כתיקונם, עתות חירום ביטחוני מסוג זו שבו אנו שרויים עתה, עלולות להשפיע על אופן הפעלת שיקול-הדעת בהליך המעצר – השפעה שהזמן ואירועי השעה גרמוה.

מצבי חירום עלולים לחייב הדגשה גוברת של ממד האינטרס הציבורי ביחס לממד האינדיווידואלי לנאשם ולהשפיע בכך על אופן עריכת האיזון בין עניינו של הפרט לעניינו של הציבור במסגרת שיקולי המעצר. היכולת לממש את זכותו של נאשם לחירות אישית כל עוד לא נמצא חייב בדינו, בהנחה כי קיימת תשתית מערכתית של המדינה לפיקוח ובקרה על קיום תנאי שחרור בערובה, אופיינית לעתות שיגרה. בעתות חירום נרתמים כוחות האכיפה למשימות כלליות
שיסודן בצורכי ההגנה על ביטחון החיים. יכולתם בזמנים אלה לפקח על תנאי השחרור בערובה של נאשמים ולמנוע התחמקות מהליכי השפיטה מצטמצמת עד מאוד. מציאות זו עשויה לעודד ניסיונות התחמקות העלולים לסכל סיכוי להליך שיפוטי תקין. גורמים אלה אינם יכולים שלא להשפיע על שיקול-הדעת השיפוטי בבחינת עילות המעצר וחלופות המעצר, ומציאותם, בבחינת ידיעה שיפוטית כללית, מחייבת התייחסות ומתן משקל ראוי.

בעתות שיגרה אישום כנגד נאשם, תושב שטחים, שכל כולו נסב על כניסה ושהייה שלא כדין בישראל, מחייב בחינת קיומה של עילת מעצר בגין חשש מהתחמקותו מהליכי שפיטה בדרך הימלטותו לשטחים. אף שחשש זה קיים בכל מקרה דרך כלל, מתחייבת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו, ומשקל החשש להימלטות פוחת ככל שרשויות אכיפת החוק פועלות כסדרן בפיקוח על תנאי שחרור וכפיית התייצבות נאשמים לדין. שונה הדבר בעתות חירום. שאז, עקב צמצום המשאבים המופנים לפיקוח משטרתי שיגרתי גובר מאוד החשש מפני הימלטות, ועמו עולה הסיכון מפני סיכולו של ההליך השיפוטי התקין עקב מעבר נאשמים, תושבי השטחים, מעבר לגבול והיעלמם בלא יכולת לאתרם. חשש זה אינו נעלם גם מקום שלא נמצא דבר בעברו של נאשם המצביע באורח קונקרטי על חשש להימלטות כאמור, ומשקלו של החשש בנסיבות מיוחדות אלה גובר במערך השיקולים הנבחנים בהליך המעצר עד כדי גיבושה של עילת מעצר ופעמים גם שלילת חלופת מעצר מחשש שתימצא לא יעילה. עם זאת בהתחשב בתנאים המיוחדים שבהם פועלות רשויות הביטחון כאמור, שומה על מערכת השיפוט לנקוט את הצעדים המתבקשים על-מנת להאיץ ככל האפשר את בירורו של ההליך השיפוטי אם מתברר כי לא ניתן לשחרר נאשמים, תושבי השטחים, בשל קושי להבטיח את התייצבותם למשפט...
העוררים אינם בעלי עבר פלילי קודם, ככל הידוע לנו, והאישום היחיד נגדם הוא כניסה לישראל ושהייה בה שלא כדין, כאשר אין כנגדם אישומים בעבירות פליליות נוספות. לכאורה, לא קמה כנגדם עילת מעצר בגין מסוכנות לביטחון הציבור או לביטחון אדם. עם זאת במצב החירום הביטחוני השורר כיום ונוכח העימות המתמשך בין תושבי השטחים לישראל, שחרורם של העוררים, תושבי השטחים, מהמעצר עלול, בהסתברות גבוהה מאוד, להביא להימלטותם אל תוככי השטחים ולאי-התייצבותם למשפטם. סיכויי ההצלחה של הימלטות כזו גוברים נוכח הדגש המושם בפעילות כוחות הביטחון על משימות ביטחוניות מיוחדות על חשבון משימות פיקוח ואכיפה שגרתיות. בנסיבות אלה, ומכוח המצב השורר בשטח, מתקיימת עילת מעצר בעוררים הכרוכה בחשש להתחמקותם מהליכי שפיטה גם אם לא הוכח חשש קונקרטי באשר לכל אחד מהם, וחשש זה, פרי מציאות של זמן ומקום, נושא עמו משקל רב במערך האיזונים הרלוונטי לעניין המעצר.
אין במצב דברים זה כדי לשלול בחינת חלופות מעצר ראויות, אולם החלופה המוצעת צריכה להיות כזו שתשלול את סכנת ההימלטות, או לפחות תיתן ערובה של ממש אשר תמזער במידה ניכרת את ההסתברות כי תתממש.
בענייננו לא הוצעו חלופות מעצר רציניות בעניינם של העוררים, העשויות להסיר את החשש מפני התחמקותם מהליכי המשפט. לא מצאתי כי בנסיבות ימים אלה והמציאות המיוחדת המאפיינת תקופה זו תוכלנה חלופות המעצר שהוצעו להשיג את מטרות המעצר של העוררים, המיועדות להבטיח את מיצוי ההליך המשפטי בעניינם".
אין ספק שהיום לאור המצב השורר בשטחי הרשות והקושי לאתר נאשמים ניתן רק במקרים נדירים וכשיש בטוחות ראויות לשחרר נאשם תושב שטחים לחלופת מעצר.

13. ולבסוף, אף הטענה של חוסר שוויון דינה להידחות. רק המשיב הנו תושב שטחים וגם עברו הפלילי אינו קל (בש"פ 10325/03 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו; בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 1118; בש"פ 4569/03 דזרלשווילי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך סד, 567). בנסיבות אלה אין לטעון לאפלייה.

14. התוצאה היא שיש לקבל את הערר ולעצור את העורר למשך 4 ימים, כאמור בהחלטתי מיום 11.12.03.

15. לא אוכל לסיים את החלטתי מבלי לומר מספר מילים על דרך התנהלותו של השופט המלומד. בית המשפט העליון ואף בית משפט זה עמד על החשיבות של מתן אפשרות לערכאת ערעור לבחון את החלטות הערכאה הדיונית.
עמד על-כך השופט חשין בבש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר, פ"ד מח(3) 133, 151-152:

"אין צורך להאריך מלל על הטעם לסמכות זו להשהיית ביצוע שהקנה מחוקק לבית משפט. והטעם הוא על דרך השלילה: למנוע אפשרות היווצרותם של נזקים בלתי הפיכים; שאם יבוצע צו השחרור לאלתר אפשר יעשה הנאשם מעשים שאין מהם חזרה, מעשים שמחשש שמא ייעשו ראוי הוא הנאשם שיהיה במעצר. על דרך זה אפשר אף תקופח - למעשה - זכותה של המדינה לערור על צו השחרור, והרי המחוקק הקנה בידה זכות לערר. ובלשונו של השופט אלון בב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' אבוקסיס פ"ד לב(2) 240, בעמ' 246:

"...יש נסיבות, והמחוקק נתן דעתו על כך, שבהן יהא בשחרור העצור משום הסבת נזק חמור לציבור או משום הפרעה רצינית להמשך חקירת המשטרה או נימוקים חשובים אחרים כיוצא באלה, ומשום כך איפשר המחוקק להשהות את ביצוע השחרור לתקופה קצרה שלא תעלה על 48 שעות [זה היה הדין לפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982], כדי לאפשר למדינה בפרק זמן זה להגיש את הערר ולקבל החלטה בו.
כך ילמדונו אף דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 2), תשל"ב-1972, בעמ' 79 (דברי ההסבר הם לסעיף 35א לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, כנוסחו אותה עת):

"אם בית משפט מחליט על שחרור עציר בערובה, יש לשחרר את העצור מיד. בערר על ההחלטה יכול בית המשפט שלערעור לבטל את החלטת השחרור ולצוות על מעצר הנאשם, אולם בפרק הזמן עד להחלטה בערר עלול להיגרם נזק חמור לחקירה על ידי פעולתו של החשוד בזמן היותו חפשי ממעצר, ועלול להיגרם קושי באיתורו ומעצרו מחדש.
מוצע, שאם היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה או פרקליט מחוז (זה היה הנוסח המוצע ששונה לאחר מכן -
מ' ח') מודיעים לבית המשפט, במעמד מתן החלטתו לשחרר את העצור, שבכוונתם לערור על ההחלטה, יהיה בית המשפט רשאי לצוות על השהיית השחרור עד 48 שעות, כדי לאפשר הגשת ערר והכרעה בו לפני שחרור העצור".

השופט חשין חזר על הדברים הללו בהחלטות נוספות. בבש"פ 2614/99 מדינת ישראל נ' פלוני, דינים עליון, כרך נה, 990, אמר השופט חשין:

"בשולי הדברים - ואפשר לא כל-כך בשוליהם - ברצוני להוסיף דברים אלה: ב לאחר שבית-משפט קמא החליט על שיחרורו של המשיב ממעצרו, ביקשה המדינה עיכוב ביצוע ל-48 שעות להגשתו של ערר. בית-משפט קמא דחה את הבקשה בהחלטה קיצרת-מילים ובלא הנמקה: ו 'הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית'. אין לי אלא לתמוה על החלטה זו.
סעיף 55(א) לחוק קובע כי משהחליט בית משפט על שיחרור ממעצר ותובע הודיע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה, מוסמך בית משפט לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב, ואשר לא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה. אין חולקים כי בית-משפט מוסמך שלא להיעתר לבקשה לעכב את ביצוע החלטתו, ואולם בה-בעת ניתן לצפות כי בית משפט ינמק את החלטתו, ולו בקצרה. יתר-על-כן:נ ניתן לסבור כי סירוב לעכב ביצוע החלטה יתמוך עצמו בשיקולים ראויים; שהרי עצם מתן הסמכות לעכב ביצוע החלטה ב-48 שעות מלמד כי המחוקק סבר שלעיתים - אפשר לעיתים מזומנות - ראוי לעכב ביצוע שיחרור אם תובע עומד על זכותו להגיש ערר. מה לנו שנאריך, והרי בית-המשפט העליון עמד על כך כמה וכמה פעמים. לריענון הזיכרון נפנה אל כמה וכמה מראי-מקומות:ב בש"פ 1986/94 עמר, פ"ד מח(3) 133, 151 ו-152; בש"פ 6671/95 אבו רחמון (לא פורסם); בש"פ 2512/96 נסאסרה; בש"פ 3413/96 רוזנצוייג (לא פורסם). והמעיין יעיין ויידע".

בבש"פ 7968/01 מדינת ישראל נ' פלוני, דינים עליון, כרך סב, 837, אמר השופט חשין:

"כאמור בראש דבריי, סירב בית-משפט קמא לעכב את ביצוע החלטתו ל-48שעות, ועל-כך ביקשתי למחות. כפי שנאמר לא אחת (ראו, למשל, בש"פ 1986/84 - עמאר, פ"ד מח(3) 133, 151, 152; בש"פ 6671/95 - אבו רחמון; בש"פ 2512/96 נסאסרה, פ"ד נ(2) 101, 106-107; בש"פ 3413/96 - רוזנצוויג) סמכותו של בית-משפט לעכב ביצוע החלטה על שחרור ממעצר סמכות חשובה היא ביותר, ושומה עליו על בית המשפט לשקול היטב-היטב עד שמסרב הוא למדינה לעשות שימוש בסמכותו זו. העובדה שבית-משפט קמא סובר כי ראוי לשחרר נאשם ממעצר, החלטה היא הנתונה לערר, ונכון וראוי הוא כי בית-משפט קמא ייתן הזדמנות לבית-משפט שלערעור להידרש לערר המדינה בלא שייווצר סיכון אך בשל שיחרורו של נאשם ממעצר עד לשמיעת הערר. בענייננו קבע בית-משפט קמא כי תנאי השיחרור הם 'די מספיקים ומבטיחים' את הופעת המשיבים לכל מקום שיידרשו להופיע בו, ומטעם זה סירב לבקשת עיכוב הביצוע. טעם זה אין די בו כדי לשלול את מסוכנות המשיבים. למותר לומר שקביעת בית-משפט קמא כי אין נשקפת סכנה מן המשיבים - קביעה זו באשר היא - אין די בה, שהרי החלטה זו עצמה היא האמורה לעבור ביקורת בערר. אם דברים שאמרנו נכונים הם על דרך הכלל, לא-כל-שכן נכונים הם מקום שהנאשם - כמשיבים שלפנינו - שוהה במעצר. כל אחד מן המשיבים היה במעצר כחודש ימים, ועל רקע זה ראוי היה כי בית-משפט קמא יאפשר לבית-משפט שלערעור לדון בערר באורח חופשי כפי שהוא עצמו דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים".

16. גם בית משפט זה נדרש לעניין (ראו, בין היתר, החלטה שנתן סגן-הנשיא (כתוארו אז) יעקב צמח בב"ש 4103/03 מדינת ישראל נ' ווזווז, פורסם באתר נבו, החלטה שנתן השופט דוד חשין בב"ש (י-ם) 2798/01 מדינת ישראל נ' אבוקסיס, תק-מח 2001(3) 3397, שסקר באריכות את הפסיקה בעניין זה והחלטות שניתנו בעבר על-ידי; ראו למשל ב"ש 4545/03 מדינת ישראל נ' פלוני, דינים מחוזי, לג(8) 805), אך השופט המלומד, התעלם מכל החלטות אלה ואחרות שניתנו.
לצערי, ואני אומר זאת בלב כבד, נראה שהשופט המלומד סבור שהחלטות של ערכאות גבוהות אינן מנחות ואינן מחייבות אותו והוא יעשה הטוב והישר בעיניו. לו היה זה מקרה חריג כי אז הייתי מחריש, אלא שתקלה זו חזרה גם בהחלטה שנתן השופט המלומד (כב' השופט לירן) בתיק ב"ש 9114/03, שעליה הוגש ערר בב"ש 5152/03, וכן בהחלטה קודמת בעניינו של המשיב, שבה הוארך מעצרו למספר שעות בלבד.
כל המקרים האלה גרמו לשיבושים חמורים בעבודת בית המשפט הזה. לו היה מדובר רק בשיבושים אלה לא היה מקום לטרוניה, כי עשיית הצדק עדיפה בעיני על כל שיבוש אפשרי, אך כאשר השיבושים הם פרי התעלמות מהחלטות שיצאו מערכאות ערעור, שונה הדבר (ראו ע"פ 7399/03, מדינת ישראל נ' צאלח ואח', דינים מחוזי, כרך לא(8) 927).

17. תקוות בית משפט זה היא כי הפעם, נוכח הערות נוקבות אלה, ישעה כב' השופט קמא להלכה המחייבת שקבע בית המשפט העליון בסוגיה זו ולהלכה המנחה שקבע בית משפט זה, כבית משפט של ערעור, ובכך יימנעו בעתיד תקלות מעין תקלה זו.

18. הוחלט כאמור בסעיף 14, לעיל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אזיקים על עצורים

  2. ביטול פקודת מעצר

  3. ביטול מעצר מנהלי

  4. ביטול שחרור ממעצר

  5. אחידות בשחרור ממעצר

  6. תנאים להארכת מעצר

  7. אישור צו מעצר מנהלי

  8. ביטול צו מעצר אוניה

  9. בקשה לעיון חוזר מעצר

  10. התנגשות ברכב שעצר בצד

  11. בקשה לשינוי תנאי מעצר

  12. חילוט ערבות שחרור ממעצר

  13. ביקורת שיפוטית מעצר מנהלי

  14. חילוט ערבות הפרת תנאי מעצר

  15. בקשה לעיון חוזר תסקיר מעצר

  16. בקשה נוספת לעיון חוזר מעצר

  17. בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצר

  18. התנאים למעצר עד תום ההליכים

  19. בית דין צבאי מעצר עד תום ההליכים

  20. אי הגשת כתב אישום במשך שנה הארכת מעצר

  21. בקשה לעיון חוזר מעצר עד תום ההליכים

  22. פגיעה מאחור ברכב שעצר לפני מעבר חציה

  23. בקשה לביטול החלטת מעצר עד תום ההליכים

  24. תביעה על סך 70,000 ₪ בטענת מעצר שווא רשלני

  25. פגיעה מאחור ברכב שעצר במטרה לבצע פניית פרסה

  26. תא המטען נטרק על הנהג לאחר שעצר בצד הכביש לצורך החלפת פנצ'ר

  27. תביעה בגין מעצר שווא פעמיים לאחר שהודיע שהרכב באובדן מוחלט ואף חתם על מסמכים בהם ויתר על הרכב

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון