אחריות אישית בעבירת איכות הסביבה


בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום ברמלה (כב' השופט שמואל ברוך) מיום 22.05.05 בת.פ. 3370/02, לפיו הורשעו המערערים בעבירות זיהום מים, איסור לכלוך רשות הרבים וכן ניהול עסק ללא רישיון.

הערעור הוגש הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.

1. ביום 11.12.02 הגישה המשיבה כנגד המערערים וכנגד מר אליעזר גולינסקי (נאשם מס' 1 בכתב האישום) (להלן: "מר גולינסקי"), כתב אישום בו נטען כי ביום 07.02.02, אף במועדים קודמים סמוכים, פינו המערערים מאתר עבודתם בנתב"ג 2000 אדמה ופסולת בניין אשר בה, בין היתר, גושי בטון ואבנים גדולות והניחו אותה בסמוך לגדה הדרומית של נחל איילון בקטע הגובל בחלקת גולינסקי.
כל הנאשמים הואשמו בעבירות שעניינן איסור זיהום מים - עבירות לפי סעיפים 20 ב', 20 כא', 20 כב' לחוק המים התשי"ט-1959, איסור הטיית מים - עבירה לפי חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, התשי"ח-1957 וכן איסור לכלוך ברשות הרבים - עבירה לפי סעיפים 2,13,15 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.
המערערים הואשמו אף בניהול עסק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968 ולפי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995, פריטים 5.1 ב' ו- 8.3 ב'.

בהכרעת הדין שניתנה ביום 20.04.05 זוכו גולינסקי והמערערים מעבירת הטיית המים לפי חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, אולם הורשעו ביתר העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
על המערערת 1 הושת קנס בסך 45,000 ₪ ועל המערער 2 קנס בסך 30,000 ₪. שניהם חוייבו לחתום על התחייבות ע"ס 90,000 ₪, שתוקפה ל-3 שנים. כן ניתן כנגדם צו להפסקת עיסוק בהובלת עפר או פסולת, שנכנס לתוקפו תוך 12 חודש מיום הינתן גזר הדין.
יצויין כי על גולינסקי הושת קנס בסך 30,000 ₪.

2. בא כוחם המלומד של המערערים קובל על הרשעתם של מרשיו שכן לטעמו האשם היחידי והעיקרי הינו מר גולינסקי, שהזמין את שפיכת האדמה כדי להגן על חלקתו מפני שטפונות נחל איילון, בצוותא חדא עם חברי ועד המושב אשר אישרו, על פי הנטען, את שפיכת האדמה ויצרו בפני המערערים מצג לפיו מדובר בפעולה חוקית המאושרת על ידי הרשות.
המערערים טוענים לטעות בעובדה ולטעות לבר משפטית.
לדבריהם, הסיקו בתמימותם כי לאור דיפון הגדה הנגדית, לאור פעולות ביטון בחלקות סמוכות, לאור המצג שיצר גולינסקי ולאור נוכחות חברי ועד המושב ובניהם מזכיר המושב ויו"ר הועד - עסקינן בפעולה הנעשית בסמכות ותוך אישור הרשויות כדת וכדין.
עוד טוענים המערערים כי עסקינן בעבירה המצריכה כוונה פלילית, כוונה שלא הוכחה כלל.
לענין הרשעתם בעבירה לפי חוק רישוי עסקים, טוענים המערערים כי אין מדובר כלל בפסולת בניה, וכי הם עוסקים בעבודות עפר, עיסוק לגביו יש להם רשיון עסק.
לענין גובה העונש טוענים המערערים כי הנאשם המרכזי היה מר גורלינסקי, ולפיכך עונשם אמור היה להיות קל יותר מן העונש שהושת עליו, ולכל הפחות אמור היה ביהמ"ש קמא לגזור על המערערים עונש אחד, ולא להטיל עליהם שני קנסות נפרדים, המצטברים יחדיו לסכום העולה על כפל הקנס שהושת על מר גולינסקי.
המשיבה תומכת בפסק הדין מנימוקיו.
לטענתה, כל הטענות המועלות בערעור כבר נטענו בביהמ"ש קמא ונדחו.
המשיבה מדגישה כי אף מעדות המערערים עולה כי בכוונתם היה להפטר מהפסולת שהוציאו משדה התעופה וכי חיפשו מקום זמין וקרוב במקום להשליכה באתר פסולת מרוחק, השלכה הכרוכה בעלויות כספיות.
עוד מדגישה המשיבה את הצורך הציבורי בשמירה על איכות הסביבה ואת החומרה שבמעשים המיוחסים למערערים.
המשיבה סוברת כי המדובר באחריות קפידה, ומשכך, לא היה עליה להוכיח כל כוונה פלילית.


3. עבירה לפי חוק המים:
המערערים הואשמו בעבירת זיהום מים לפי סעיפים 20 ב', 20 כא' ו- 20 כב' לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים").

סעיף 20 ב' לחוק המים קובע :
"לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חומרים נוזליים, מוצקים או גזיים ולא יניח אותם בו או בקרבתו".

סעיף 20 כב', הדן באחריות נושאי המשרה בתאגיד לעבירות בניגוד לחוק המים, קובע:
"נעברה עבירה לפי סעיף 20 כא' בידי תאגיד, יאשם גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר באותו תאגיד, האחראי לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו, ושנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה".

היסוד הנפשי הדרוש להשתכללות עבירה לפי סעיף 20 ב' לחוק המים ולהרשעה בעבירה זו הינו מחשבה פלילית רגילה, דהיינו, רמת מודעות, הקבועה בסעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז-1977:
"מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה...".

כך נקבע בע"פ (חיפה) 1556/04, קיבוץ נווה ים נ' מדינת ישראל, בע"פ (חיפה) 1162/04 המשרד לאיכות הסביבה נ' מועצה מקומית דליית אל-כרמל ואח'.
אין מדובר בעבירה של אחריות קפידה, כי אם בעבירה המצריכה כוונה פלילית.


למקרא הכרעת הדין מתעורר ספק באם ביהמ"ש קמא נתן דעתו לצורך בהוכחת היסוד הנפשי, שכן פסק הדין התמקד כולו בהוכחת האלמנטים העובדתיים.
ביהמ"ש קמא לא הרחיב בנושא הכוונה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעה בסעיף 20 ב' וטיבה ומיקד את ההרשעה בהוכחת העובדות נשוא כתב האישום.
בכל הנוגע לכוונה הפלילית, הסתפק כב' השופט קמא באמירה הבאה:
"... מכאן שהמעשים הפיזיים כפי שתוארו בכתב האישום, הוכחו מראשית ועד אחרית...
מדובר במעשה מכוון שבוצע ע"י הנאשמים, כך שכל שאלה של כוונה פלילית אינה עולה, בוודאי שאין היא עולה למקרא הודעות הנאשמים".

משביהמ"ש קמא לא נזקק לסוגיית המחשבה הפלילית של האורגנים בתאגיד, לא ניתן היה לבחון באם למערערת מס' 1, התאגיד במקרה דנן, היתה הכוונה הפלילית הדרושה, וממילא התערער הבסיס להרשעתה.

משכך, נשמט הבסיס אף להרשעתו של המערער 2 אשר הואשם מכח אחריותו כנושא משרה בתאגיד, שהרי לא הוא השליך באופן אישי את האדמה וגושי האבנים.
משלא הוכחה אחריותו של התאגיד, לא ניתן אף להרשיע את נושא המשרה.
עבירת נושא משרה הינה עבירה אשר מטרתה להטיל אחריות אישית על נושא המשרה בגין עבירות שבוצעו ע"י התאגיד, מקום שאין מקור אחר להטלת אחריות אישית עליו, שהרי הוא עצמו לא ביצע שום יסוד מיסודות העבירה. עבירת נושא המשרה אינה מחייבת זהות בין האורגן, שמעשיו ומחדליו מיוחסים לתאגיד ומבססים את אחריותו של התאגיד, לבין מי שיואשם בשל מעמדו המיוחד כנושא משרה.
משהכרעת הדין איננה מתייחסת לכוונתו הפלילית של האורגן, אשר מכוחה תיוחס כוונה פלילית גם לתאגיד עצמו, לא ניתן לעשות כברת דרך נוספת ולהתקדם אל עבר נושא המשרה בתאגיד, ומשכך מן הדין לזכות אף אותו.

4. להגנת הטעות
סעיף 34 יח' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הדן בסייג לאחריות פלילית מחמת טעות במצב דברים, קובע:
"(א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה, אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.
(ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22 (ב)".

עמידתה של הטעות במבחן הכפול של כנות וסבירות, שוב אינה תנאי להכרה בה, אלא אם כן מדובר בעבירת רשלנות, ועתה נדרשים אנו למבחן האמינות והכנות של הטעות, אם כי שאלת הסבירות עדיין יכולה לשמש, בין היתר, קנה מידה לבחינת אמיתות גירסתו של הנאשם. (ע"פ 4463/04 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2005(3), 2999, דנ"פ 1294/96 עוזי אזולאי משולם נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד נב(5) 1).
במקרה שבפנינו, לא טענו המערערים כי לא ידעו כי אסור להשליך פסולת אדמה ואבנים לנהר, שכן לו טענו זאת לא היה בכך כדי לשמש הגנה. המערערים ידעו גם ידעו כי פעולת השלכת אבנים לתוך הנהר או לגדותיו אסורה בהעדר אישור, אלא שלטענתם סברו בטעות כי במקרה דנן מדובר בפעולה שקיבלה את היתר הרשויות.

בדיקת חומר הראיות מעלה כי המערערים חצו את משוכת כנות הטעות.
אין חולק כי באיזור בו בוצעו הפעולות נשוא כתב האישום סובלים השדות הגובלים בנחל איילון מבעיית סחיפה, וכי בימי החורף נסחפות האדמות, על גידוליהן, לתוך הנחל. הוכח כי רשות נחל איילון ביצעה פעולות למניעת סחיפת האדמה בגדה הצפונית, אולם נמנעה מכל פעילות באזור הגדה הדרומית.
כמו כן הוכח כי חלק מבעלי המשקים אשר שדותיהם גובלים בגדה הדרומית, ביצעו אף הם באופן עצמאי פעולות לדיפון הנחל. גם שכנו של מר גולינסקי, מר בן נתן, ביצע בגדת הנחל עבודות דיפון עשויות בטון, וכפי שהעיד יו"ר ועד המושב, מר הרשקוביץ:


"אני לא יודע אם השכן משמאל לגולינסקי בשם בן נתן עשה עבודות. לא ראיתי. נאמר לי ע"י תושבים שהוא עשה שם כבתוך שלו, אך לא גרתי שם. ידוע לי שאחרים עשו בונקרים שלמים על הדופן, נקראו לישיבות ועד ואמרו לי שאני יכול רק להתלונן. וזה מה שעשינו. לא הוגשו תלונות אבל אני אישית הסתובבתי עם פקח הרשות והראיתי לו. גם הרשות עצמה לא הגישה תלונות. אני לא יודע על תיק אחר מלבד התיק הזה" (פרוטוקול הדיון מיום 7.9.2004, עמ' 29).

איש לא נקט כנגד מר בן נתן, או האחרים, בצעד משפטי או אחר כלשהו.
הוכח גם הוכח כי מר גולינסקי, אשר שדותיו גבלו בגדה הדרומית, חפץ אף הוא לדפן את קטע הנחל הסמוך לשדותיו, והוא שיזם את שפיכת האבנים והאדמה לגדת הנחל, תוך שינוי הצעת המערערים להשליך את האדמה והאבנים בשטח השדה.
ביהמ"ש קמא אמנם לא קיבל את טענת המערערים לפיה זכתה פעולת ההשלכה לאישור חברי ועד המושב או היו"ר, אולם לא ניתן לסתור את הטענה בדבר נוכחותם הפיזית בשטח בזמן פעולת ההשלכה, אף אם זו לא אושרה במלל מפורש מפיהם.
לעובדות אלו מצטרפת העובדה לפיה לא היה מדובר בפריקת משאית אחת, כי אם בפריקת תכולתן של 50 משאיות אשר הכילו אדמה וגושי אבנים, אשר נעשתה לעיני כל, ולאורך זמן.

בע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ישראל ויסמרק ז"ל ואח', פ"ד מט(5) 705, נדונה טעות בדין לבר משפטי עת הואשם הנאשם בעיסוק בעסק של נגריה ללא היתר לשימוש חורג. הנאשם לא טען כי לא ידע על האיסור לעסוק בעסק ללא רשיון ו/או ללא היתר לשימוש חורג, אלא מיקד את הגנתו בטענה, שהוכחה באופן עובדתי, ולפיה סבר כי יש בידו היתר כדין.

וכך נקבע ע"י ביהמ"ש:
"העולה מכאן שלו היה טוען המשיב כי לא ידע שקיים איסור על שימוש במבנה בניגוד ליעד שלו... הרי שאי ידיעת הדין לא היתה משמשת לו כהגנה... אך טעותו של המשיב במקרה דנן הינה שונה. הוא לא טעה באשר לעצם קיומו של האיסור על ניהול נגריה ללא היתר לשימוש חורג. טעותו מתיחסת אך לצורה המדוייקת של ההיתר הדרוש לו, ולשאלה אם אכן למעשה יש בידו היתר... הפסיקה הישראלית, כמו גם פסיקה זרה, הכירו באבחנה שבין טעות בדין פלילי – אותו דין הקובע את העבירה הפלילית – אשר אינה מהווה הגנה במשפט הפלילי, לטעות בדין לבר פלילי – דין אשר יש בו כדי להכריע באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה, אשר דינה כדין טעות בעובדה, והיא יכולה לבסס הגנה מפני אחריות פלילית".

ביהמ"ש, שנתן את פסק הדין בסמוך להכנסו לתוקף של תיקון מס' 39, מבסס את קביעתו גם על טעות במצב דברים נשוא סעיף 34 יח'(א) לחוק העונשין, וקובע:
"הערת השוליים של סעיף זה היא טעות במצב דברים. לשיטתי ניתן להחיל אף סעיף זה על המקרה שבפנינו, כאשר הגיעו רוב שופטי הרוב ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי המשיב האמין בכנות כי ניתן לו היתר כדין להפעלת הנגריה במבנים שבבעלותו. יצויין כי כדי להיבנות מהגנה זו אין לסניגוריה צריכה מעתה להראות שהטעות הכנה היתה אף סבירה. הסבירות הינה מעכשיו רק אחד הסממנים, אשר בעזרתו יוכל ביהמ"ש לקבוע אם אכן המדובר בטעות כנה".

הנה כי כן, כאשר מחומר הראיות עולה כי המערערים האמינו בכנות כי פעולת הנחת האדמה וגושי האבנים בגדת הנהר הינה על דעת הרשויות, הרי שעומדת לזכותם הגנת הטעות במצב דברים, המצילה אותם מהרשעה.

בשולי הדברים אעיר כי במסגרת חיפוש חומר משפטי בכל הנוגע לכוונה הפלילית הדרושה לעבירה לפי חוק המים, נתקלתי בפרסומי נבו – ההוצאה לאור, בהכרעת דין שניתנה ע"י כב' השופטת טלי חיימוביץ', מביהמ"ש השלום בקרית גת, בת.פ. 835/03, מדינת ישראל נ' חב' אלעוברה בע"מ, וכנגד אלעוברה אחמד.
בתיק זה הואשמו המערערים בעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לסעיפים 2 ו- 13 לחוק שמירת הנקיון התשמ"ד-1984 וזוכו מחמת הגנת נשוא סעיף 34 יח'(א) לחוק העונשין.

יצויין כי בערעור שבפני טען המערער מס' 2:

"אני לא פושע שלוקח זבל וזורק. אני אדם שומר חוק ומעולם לא היה לי תיק. עשיתי זאת בתום לב".

הנה כי כן, הוברר כי כבר היה למערערים "תיק" קודם ואף בו התגוננו בטענת הטעות.
משהמאשימה לא נדרשה לעניין זה, לא אעשה כך אף אני ולא אזקוף אותו לחובת המערערים.

5. ובאשר להרשעת המערערים בעבירה שעניינה איסור לכלוך רשות הרבים:
כתב הערעור איננו מתייחס באופן ספציפי להרשעה בסעיף זה ולא ברור, איפוא, מהי הטעות עליה קובלים המערערים, ואשר בגינה, על פי הנטען, יש לזכותם, גם מעבירה זו.
יש לזכור, כי לפי סעיף 13(ו) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984, עבירה לפי חוק זה הינה עבירה מסוג אחריות קפידה, ומשכך לא היה על התביעה להוכיח כוונה פלילית ונטל השכנוע עבר למערערים על מנת להוכיח הגנה הפוטרת אותו מאחריות.

סעיף 1 לחוק שמירת הנקיון מגדיר את מהותה של "פסולת הבנין" או "פסולת גושים" כדלקמן:
"חומרים ושיירי חומרים המשמשים לבניה, או שמשתמשים בהם בקשר לעבודות בניה, לרבות ערימות אדמה וחלקי הריסות של מבנים".
מן העדויות עולה כי החומר אותו השליכו המערערים לגדת הנהר הורכב מאדמה, מאבנים ומגושי בטון שנוצרו לאחר שמסלול הנחיתה בשדה התעופה לא עמד בדרישות התקן ומשכך פורק לגושי בטון קטנים. וכמי שמסר המערער מס' 2 בעדותו במשטרה (ת/5):

"ת.אני מפנה אדמה מעורבת עם פסולת בנין ... כשאמר לי שהוא רוצה גם אבנים ידעתי שיש לי אפשרות להביא לו גושי בטון פסולים מהעבודה בנתב"ג, ואז הסכמתי לקחת את העבודה לשפוך בטון פסול...".

ובעדותו בביהמ"ש:
"לקחתי עבודה גדולה בנתב"ג. חוץ מעבודות עפר שאנו מופיעים יש גם שטח של בטון שעשו מסלולים למטוסים. יש קטעים בשטח שלא עברו מכון התקנים, בטון חלש, משהו, מבקשים מהם לנסר את זה ומוציאים את זה, חותכים לחתיכות קטנות. ביקשו לסלק. הצעתי לגולינסקי אמר מתאים לי, זורק את זה לא בפנים אלא על הדפנות בגלל סיבה ככה וככה" (פרוטוקול מיום 7.9.2004, עמ' 41).

הנה כי כן, מדובר בחלקי הריסות של מבנה ובשיירי חומרים - חומר העונה להגדרת פסולת הבנין שבחוק.
משכך, ההרשעה בעבירה זו תישאר על מכונה.

6. לענין הרשעת המערערים בניהול עסק ללא רשיון:
כתב האישום מייחס למערערים עבירת ניהול עסק ללא רשיון בכל הנוגע לפריטים 5.1 ב' ו- 8.3 ב', לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995 (להלן: "צו רישוי עסקים").
סעיף 5.1ב לצו רישוי עסקים כלול בקבוצת "מים ופסולת" ועניינו: "אשפה ופסולת – איסופה הובלתה מיונה".
אינני סבורה כי החומרים הרלבנטים לכתב האישום נכנסים למיתחם האשפה והפסולת שבקבוצה זו, שכן בקבוצה זו העיסוק המרכזי והעיקרי הינו איסוף האשפה, הובלתה והעברתה לאתר סילוק.

סעיף 8.3ב לצו רישוי עסקים מצוי בפרק "רכב ותעבורה" ועניינו הובלה, וכאמור בו:
"הובלה – הובלה אחרת וכן מקום המשמש לניהול העסק או לשליטה בו, לרבות משרד".

מן הראיות שהובאו בפני בימ"ש קמא עולה כי הובלת האדמה העודפת, אשר כללה גם גושי אבנים – לא הייתה אקראית אלא הוותה חלק בלתי נפרד מעבודות העפר בהן עסקו המערערים, ואשר הצריכו, כדרך קבע, גם הובלת האדמה לאתרים שונים.

בהודעתו ת/5 הגדיר המערער מס' 2 את עיסוקו:
"ש.ספר לי במה אתה עובד
ת. אני מפנה אדמה מאתר נתב"ג...
ת. אני מפנה אדמה מעורבת עם פסולת בניין...
ת. אני מוציא את האדמה מאתר נתב"ג ושפרירים ומביא את זה לכאן..."

גם מעדותו בבית המשפט עלה כי העבודה העיקרית בנתב"ג התבטאה בהוצאת אדמה עודפת מן השדה המצריכה, מטבע הדברים, גם את הובלתה אל אתרי ההשלכה, וכדבריו: "בחוזה שלי עם נתב"ג זו עבודה קבלנית. אני צריך להוציא את האדמה לא חשוב לאן...".

מעדותו אף עולה כי נהג להשליך אלפי קוב של אדמות בשדות המושבים הסמוכים יגל, שיתן ואח', בהסכמתם, וכדבריו:

"אני הולך כל מושב למזכירות שלו, מבקש, אתה מרשה לי, אתה רוצה. במושב יגל זרקתי אלפי קוב אדמה... כל מושב רוצה אדמה. גם היום אני עובד. אני מוציא חומר וזורק במושבים...".

הנה כי כן, המערערים עוסקים באופן שוטף וקבוע בהובלת האדמה המוצאת מן האתרים, עבודה המצריכה רישון עסק.
בהעדרו – תשאר ההרשעה על כנה.

7. התוצאה
אני מקבלת את הערעור בכל הנוגע להרשעת המערערים בעבירה לפי סעיפים 20ב, 20כא ו- 20כב' לחוק המים, התש"ט-1959, ומזכה אותם מאשמה בעבירות אלו.
ההרשעה בעבירות לפי חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984 – תשאר על כנה.
הוא הדין בהרשעה בעבירת ניהול עסק ללא רשיון לפי חוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968, שאף היא תשאר על כנה.

נוכח הזיכוי מן העבירה על חוק המים יש להקל בעונשם של המערערים.

אני מפחיתה את הקנס שנגזר על כל אחד מהם לסך של 7,500 ₪.

ההתחייבות עליה נצטוו לחתום תוגבל לעבירות לפי חוק רישוי עסקים וחוק שמירת הניקיון בהן הורשעו ותצומצם לסך של 10,000 ש"ח.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון