אחריות בנזיקין סרבנות גט

המחלוקת
1. בפני תביעתה של רעייה, כבת 71 שנה, אשר נישאה לנתבע בשנת 1964 בהיותה כבת 22, חדלה להתגורר עימו כבר לפני 24 שנה בשנת 1989 אך הסכימה ליטול גיטה ממנו רק בשנת 2012.

2. משמעות סירובה של התובעת לאפשר את גירושי הצדדים נדונו בפני ובפני ביהמ"ש המחוזי אגב תמ"ש (ת"א) 23489-08-10 ועמ"ש (ת"א) 16896-11-11 ומסקנות פסה"ד אותו נתתי, להבדיל מן הסך אשר נפסק, אושרו ע"י ביהמ"ש המחוזי. לאמור, כי הנתבע זכה בסך פיצוי עקב סירובה של התובעת להתגרש ממנו.

3. עוד בטרם ניתן פסה"ד בתמ"ש 23489-08-10 הונחה בפני התובענה הנוכחית העותרת, (לפי סיכומי התובעת) לחיובו של הנתבע בסך 4,508,460 ₪ בצירוף הוצאות שהוציאה והוציאה המשפט.

4. לטענתה של התובעת, הנתבע "הינו אדם פרימיטיבי" ואילו היא הייתה קרבן של אלימותו משך 25 שנה ואף מעט יותר.

5. אגב סעיפים 2-21 לסיכומיה, תיארה התובעת שורת מעשי אלימות שסופם, לדבריה בשנת 1992 דהיינו לפני כ-20 שנה ויותר.

6. אין עורר, כי הנתבע הורשע פעמיים בגין תקיפתה של התובעת הן בת.פ. 7384/93 והן בת.פ. 8060/96, ואולם, אף אין עורר, כי מאז 1992 אין כתב התביעה נוקב בטענה כלשהיא כלפי התובע.

7. בסעיף 44 לסיכומי התובעת, מצאתי אמירה ולפיה "רק מחמת התיישנות אין התובעת דורשת פיצוי עבור נזקיה הגופניים" ואולם התובענה הוגדרה ע"י התובעת כתובענה לנזקי גוף ובין רכיבי התובענה גם דרישות שעניינן עזרת הזולת, טיפולים פסיכולוגיים ורפואיים ואף דרישת פיצוי בעבור "כאב וסבל".

8. בהסבירה מדוע המתינה תביעתה עשרות בשנים עד להגשתה התובעת טענה באמצעות ב"כ בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 14.12.11 משורה 6:
"אני מבהירה כי תביעתנו אינה מתייחסת למעשים או לנזקים מן העבר אלא רק לנזק הקיים היום הנובע מהפוסט טראומה אשר התגלתה ב-2009 ..."
"הטענה שלנו שלאורך השנים היא סבלה ממצב נפשי מסוים אך אובחנה רק ב- 2009..."
"כל עניננו הוא בפיצוי הנכות הפסיכיאטרית..."

9. משכך החלטתי (שם, בעמ' 5) כהיא לישנא:
"משזנח הנתבע בשלב זה את טענת ההתיישנות , להבדיל מטענת השיהוי , אני מורה על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש על מנת שזה יחווה דעתו בשאלות כדלהלן:
א.האם סובלת התובעת מתופעה המכונה פוסט טראומה או דחק פסיכולוגי מאוחר ואם כן מהן התוצאות הנלוות לכך?
ב.אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה בחיוב, מבוקש מהמומחה להביע דעתו ככל שהוא יכול, אי מתי התחילה התופעה וממה היא נובעת? ואני מצפה ממנו להיות ער הן לטענות התובעת כי הבעיה נעוצה כל כולה בעטיה של הנתבע ובהתנהגותו ולטענת הנתבע המציינת גם גורמים נוספים שאינם נובעים מנקיטת אלימות מילולית או פיזית מצידו.
ג.אם ימצא המומחה כי אכן קיימת תופעת דחק פסיכולוגי מאוחר, יואיל הוא ויחווה דעתו בדבר הנכות שנגרמה, ככל שנגרמה לתובעת ושיעורה. ואם ימצא הוא כי לדחק זה, ככל שהוא קיים, ישנן מספר סיבות יועיל ויציין את מידת האחריות שיש לייחס לכל אחת מהסיבות ככל האפשר בקריטריונים מקצועיים".

10. אם תרצה תאמר שהתובעת טוענת, כי איבדה עקב תופעת הפוסט טראומה (אשר כאמור לטענתה אובחנה אצלה רק עת הייתה היא בסוף שנות ה-60 לחייה) כליל את כושר עבודתה ונגרמו לה נזקים נוספים.

11. את תופעת הפוסט טראומה לה היא טוענת מייחסת התובעת בלעדית לאלימותו של הנתבע.

12. אלא מאי? שביום 22.04.12 נתן המומחה, הפסיכיאטר ד"ר א.ט. חוו"ד בה נקבע בין השאר כך:
"סיכום ודיון
הבדיקה הקלינית בשילוב האבחון הפסיכולוגי מדגישה אוסף של סממנים חרדתיים אשר אינם מתגבשים לכדי הפרעה בתר חבלתית, כשברקע אישיות כפי שתואר לעיל.
מבחינה תפקודית, פרט לדיווח על הקושי ליצור קשר קרוב עם גבר, תפקודה האישי והבינאישי תואם ומלא. אמנם דיווחה על קשיים ופחדים, אך מצליחה לתפקד עימם.
מבחינת הקושי ליצור מערכת יחסים חדשה, ראשית, קיים קשר הן לאישיות והן למכלול מערכת היחסים כפי שהייתה ולא רק לאלימות. כמו כן אין עדות לכך שפנתה לטיפול רציף בגין בעיה זו לאורך השנים.
לסיכום, עם מכלול הנתונים שעומדים בפני, נראה כי מדובר באישיות בלתי בשלה אשר חוותה מערכת יחסים סוערת. מערכת יחסים זו עדיין מעסיקה אותה מאד מבחינה רגשית, והיא מתארת מצוקה נפשית רבה. אך מבחינת מכלול התפקודים, שהם אשר קובעים את גובה הנכות, הנכות הנפשית אשר ניתן לייחס למערכת הזוגית הספציפית ותוצאותיה הינה 5% ולצמיתות".

13. אין עורר איפה, כי לשיטת המומחה אשר מיניתי, אמנם מיוחסים לתובעת 5% נכות תפקודית לצמיתות כנובע מהמערכת הזוגית שבין הצדדים, אך אין בנמצא קישור חד משמעי לאלימות אין בנמצא ממצא של פוסט טראומה, ההיפך הוא הנכון.

14. על ממצאי המומחה נסבה איפה המחלוקת שבפניי תוך שהתובעת אינה כופרת בכך שהיא מטופלת ע"י פסיכיאטר שנים רבות, אך לשיטתה "בעיותיה הנפשיות הינן תולדה של חייה האומללים בצל האלימות הקשה שספגה מהנתבע".

טענות התובעת
15. התובעת טענה, כי הנתבע החל להכותה כבר עת נישאו הצדדים בשנת 1964.

16. לתמיכה בטענותיה הביאה התובעת החל מתביעת גירושין שהגישה בשנת 1966 שם טענה, כי הוכתה, עבור דרך תעודה רפואית שנכתבה בקיץ 1978, שבר כתוצאה מנפילה שאירעה בשנת 1983 ואירוע חתך בסוף שנת 1983, טיעון לשני מעשי אלימות בשנת 1984ו-1985, טיעון לשני מעשי אלימות בשנת 1988 וכן תיאור בדבר לשני מעשי אלימות על פני יומיים בספטמבר 1989.

17. התובעת הוסיפה וטענה לאירוע אלימות נוסף בשנת 1989 לאחר שהצדדים נפרדו, במהלך פגישת גישור ועל דרך השלכת עט לעברה אשר פגעה באוזנה, הוסיפה וסיפרה על דחיפתה במדרגות ושבירת בהנה, כאשר הגיעה והופיעה בעסקו של הנתבע בשנת 1990 ולבסוף טענה לאירוע נוסף אשר אירע בשנת 1992 באומרה, כי הנתבע גרר אותה בשערה עת הגיעה למשרדו לגבות מזונות.

18. סיפרה התובעת כי הנתבע הורשע פעמיים בתקיפתה והוסיפה והפנתה לעדים מטעמה בטוענה, כי האלימות אשר חוותה עד אשר נפרדו הצדדים הייתה תדירה.

19. התובעת טענה, כי אין עורר בכך שהיא סובלת מבעיות נפשיות ואולם אין כל תיעוד כי סבלה מהן בטרם נישאה.

20. לדבריה, רק בשנת 1978, ולאחר 14 שנות סבל החלו ביקוריה במחלקות הפסיכיאטריות, ורק בשנת 2009 איבחן אותה ד"ר ק. ובעקבותיו הד"ר ל., כסובלת מפוסט טראומה.

21. לשיטתה של התובעת (וראה סיכומיה מסעיף 106) מותו של בנה (בנם של הצדדים) בשנת 2003 מוטט אותה כליל ואז פנתה לייעוץ פסיכיאטרי אצל הד"ר ל. אשר לדברי התובעת איבחן אותה כסובלת מפוסט טראומה רק 6 שנים ויותר לאחר הפנייה הראשונה אליו.

22. התובעת סיפרה כי פנתה טרם וערב הגשת התביעה שבפני לפסיכיאטרית, ד"ר ב.ס. (להלן גם: "ד"ר ב.") וזו קבעה כי לתובעת נותרו 50% נכות צמיתה בשל פוסט טראומה כתוצאה מאלימותו של הנתבע.

23. במילים אחרות הקשר הסיבתי דווקא לאלימותו של הנתבע כגורם לפוסט טראומה נלמד לדעת התובעת מחוו"ד של הפסיכיאטרית אשר נערכה לבקשתה ומאלימותו של הנתבע כפי שהצביעה עליה.

24. לשיטת התובעת אזי לחו"ד של הד"ר ב. ולאבחון שקבע הד"ר ק. יש להוסיף חוו"ד של הפסיכולוג מר ב' אשר לבקשת התובעת ולקביעת הליכים אלה, אישר קיומה של הפרעה פוסט טראומטית, כולם סותרים את ממצאי המומחה אשר מינה ביהמ"ש הד"ר ט. (להלן: "המומחה").

25. התובעת טענה, כי שגה המומחה ואף קיימות סתירות בין חוות דעתו לבין עדותו בביהמ"ש.

26. לשיטתה, בין השאר, נעזר המומחה בפסיכולוגית בלתי מנוסה, לעדותה מתנגדת התובעת, הוא השמיט מחוות דעתו ולא ציין מסמכים שנשלחו אליו. לטענתה, ע"פ חוו"ד של המומחה מתקיימים בתובעת 4 מתוך הקריטריונים הקבועים ב D.S.M לאיבחון פוסט טראומה וחסרים רק האלמנטים של עוררות יתר תוך קיום מחלוקת לעניין חודרנות.

27. התובעת טענה, כי בעדותו הסכים ד"ר ט. גם לקיום עוררות יתר אך לא לקיום הימנעות והסכים לקיום מחשבות חודרניות. לעניין הימנעות העיד המומחה, כי יש לתובעת הימנעות במידת מה מכלל הזולת.

28. הואיל וכך מסבירה התובעת, אזי, מהשוואת חווה"ד של המומחה ועדותו בביהמ"ש עולות סתירות שכאלה שאין להכריע בתובענה על סמך עדות המומחה.

29. התובעת הוסיפה וקבעה כי ראייתו של ד"ר ט. אותה כבלתי אמינה כוללת סתירות וקביעת אמינותה אינה מתפקידו של המומחה אלא מתפקידו של ביהמ"ש.

30. התובעת טענה כי 5 האחוזים אותם קבע המומחה בחוות דעתו הם נכות תפקודית שאינה בתחום מומחיות המומחה ומשזה העיד כי נכותה הרפואית היא 25% ממנה יש לנכות 10% בגין אישיותה ומות בנה אזי יש לראות את קביעת המומחה כקביעה של 15% נכות רפואית.

31. התובעת הוסיפה והדגישה, כי המומחה עצמו ציין כי ככל שהאלימות קשה יותר הסיכוי לפוסט טראומה גדול יותר ויש קשר בין העדות בדבר קיום האלימות לטענתה בדבר קיומה של הפוסט טראומה.

32. הואיל וכך, סוברת התובעת, אין כל יסוד לקביעת המומחה ולפיה אין היא סובלת מפוסט טראומה.

33. התובעת טענה כי כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע אשר כללה לא רק אלימות אלא אפילו הדרת קשריה עם ילדיה החלה היא מפתחת התנהגויות בלתי רציונליות, נמנעה ממנה עבודה ויצירת קשרים חברתיים, היא סובלת מחרדה, מתקשה לנהוג, מתקשה לישון ונזקקת לטיפול תרופתי.

34. לטענת התובעת, קשריה החברתיים מוגבלים לנכדתה וחברה אחת, היא אינה יוצאת לעת חשכה , ממשיכה בניהול "טקסים" לא הגיוניים, איבדה תאבון ואיכות חייה ירודה.

35. כפועל יוצא תבעה התובעת בעבור אבדן השתכרות לעבר בהסבירה כי מגיל 15 עבדה כזבנית עד לשנת 1965, וכי בשל דרישתו של הנתבע לא למדה, גם לא פיתחה יכולותיה.

36. את אובדן כושר ההשתכרות חישבה התובעת כמחצית מן הסה"כ אליו טענה, תוך שהיא טוענת שאת המחצית השנייה יש לזקוף ולנכות מחלוקת רכוש הצדדים והכול לתקופה של 24 שנים (תקופת הנישואין) ולכך הוסיפה דרישה מלאה ל- 13 שנים נוספות (עד לגיל הפרישה) הכול על פי השכר הממוצע במשק.

37. עוד תבעה התובעת בעבור טיפולים נפשיים (ובתוך שהיא מספרת כי לא שמרה חשבוניות) עזרת צד ג' לעבר, הוצאות חשמל לעבר, טיפולים רפואיים לעתיד, עזרת צד ג' לעתיד, הוצאות חשמל לעתיד, פגיעה באוטונומיה, כאב וסבל ובסה"כ למעלה מ- 4,500,000 ₪.

טענות הנתבע
38. ראשית פתח הנתבע וטען כי התובענה לא באה לעולם אלא כמשקל שכנגד לתובענה שהגיש הוא כנגדה בשל סירובה להסכים לקבל את גיטה.

39. הנתבע טען כי בבחינת ממצא חלוט אשר אושר בעמ"ש 16896-11-11 ואשר אימץ את תוכן פסה"ד בתמ"ש 23489-08-10 למעט סך הפיצוי, אזי במהלך כל שנות פירודם של הצדדים היה הוא קרבן למעללים האובססיביים של התובעת כשזו הטרידה אותו, חתרה למגע מתמיד עמו והופיעה תדיר בביתו ועסקו, כך שאפילו צו מניעה ופס"ד מרשיע לא הועילו כנגדה.

40. הנתבע הכחיש את טענות האלימות, טען כי אירועי האלימות לא היו אלא אירועים בדויים, התובעת היא שנקטה נגדו, על פני שנים, קללות ואיומים ובתוך שמשך שם היא מופיעה בעסקו, מדי יום, ואגב כך גם מטרידה גם את העובדים.

41. הנתבע הסביר כי התובעת לוקה בנפשה, היא סובלת ממחלה או מחלות בתחום הפסיכיאטריה. כנובע ממחלת התובעת הפך הנתבע למושא התעללות. התובעת ביצעה ניסיונות אובדניים, איימה לרצוח באקדח את העוזרת ואת בני משפחתה. במילים אחרות, נכותה הנפשית של התובעת נובעת ממחלתה שלה ואין לה קשר עם הנתבע ומעשיו.

42. הנתבע טען כי ניסה לסייע לתובעת, היא טופלה אצל מיטב הרופאים על פני שנים ואף הוטסה לחו"ל לצורך טיפול במחלתה וכי בכל עת בה ניסה לבקש להתגרש נתקל באיומי התאבדות ואף בניסיונות התאבדות.

43. לדברי הנתבע, הוא עצמו לא הפריע לתובעת מעולם להתנתק מעליו ולהיפרד ממנו.

44. הנתבע שב ודרש כי תחום המחלוקת לא יורחב מעבר לנקוב בטיעוני הצדדים בקדם המשפט.

45. הנתבע טען כי משדחה המומחה את הטענה בדבר עצם קיום פוסט טראומה לא צריך היה הוא לקבוע נכות נפשית כלשהי, בוודאי לא כזו הקשורה בנתבע.

46. עוד טען הנתבע כי יש לדחות את התובענה לאור השיהוי אשר נפל בהגשתה, כדי כך שיש לראות בתביעה בבחינת שימוש לא נאות בזכות משפטית ובבחינת זניחת התביעה על ידי התובעת.

47. הנתבע הוסיף וטען כי השיהוי הרב מקפח את יכולתו להוכיח טענותיו כנגד התובעת.

48. הנתבע טען כי לא היה שום גילוי חדש בשנת 2009. התובעת ניהלה כנגדו כל הליך משפטי אפשרי וכי כבר בשנות ה- 90 טענה זו כי היא מודעת לזכותה להגיש תובענה נזיקית בגין טענותיה שכאן.
זאת ועוד, במאי 2008, כתבה התובעת כי נתגלה לה פס"ד המחייב בעל אלים לפצות את אשתו ומכאן תביעת הנזיקין.

49. אמור מעתה, כך הנתבע, כי התובעת השהתה תביעתה באופן מכוון ובלתי סביר, עד אשר אותה הלכה שימשה לה כהזדמנות להגשת תובענה.

50. הנתבע גם טען כי מכח הסכם שחתמו הצדדים, עוד ביום 10/04/03, מנועה התובעת מהגשת תביעתה, שכן הסכם זה כלל סעיף העדר תביעות.

51. הוסיף הנתבע וטען לקיומו של השתק שיפוטי בהפנותו לפסה"ד בת.א. 2276/89 בעניינם של הצדדים, שם נקבע כי התובעת טוענת שחיי הצדדים התנהלו משך שנים על מי מנוחות וכי הוכתה רק באוגוסט 1989 תוך ששם ובאותו הליך טענה היא לחיי משפחה הרמוניים. טענת ההרמוניה כמזכה את התובעת בזכות לקבל חלק מן הרכוש (כפי שנקבע) אינה יכולה, לשיטת הנתבע, לדור בכפיפה אחת עם הנטען כאן.

52. גם כאשר כומתה התובענה ורק בשלב הסיכומים לא נפרעה כל אגרה מתאימה.

53. הנתבע הוסיף וטען כי הנתבעת אינה יכולה להגיש, אגב הסיכומים וללא אישור מתאים, תמלילים, תוך שהיא עושה זאת מבלי למסור את קבצי הקול לנתבע, מה גם שברור אפילו מן התמלילים כי ערוכים הם, קטועים ומחוברים מחדש.

54. הנתבע טען כי יש לקבל את חוות דעת המומחה כפשוטה וכי העובדה שהתובעת "מאמינה" בטענות מסויימות אין משמעותה כי אלו ארעו במציאות.

55. הנתבע טען כי עדות התובעת בכאן סותרת עדות אחרת שנתנה בשנת 1995 וכי את ארוע האלימות הנטען בשנת 1989 הכינה היא מראש כדי כך שניתן ללמוד כי הדברים לא היו ולא נבראו ולא בכדי נסגר תיק התלונה.

56. הנתבע טען כי גם טענות נוספות של התובעת לאלימות אינן אמת, כי התובעת העידה על עצמה כי ניסתה לטפול אלימות על הנתבע וכי, לשיטתה, תלונות שווא שהגישה נבעו בשל "בלבול" וכדורי שינה.

57. הנתבע טען כי גם לעניין שני הארועים בהם הורשע, אזי מדובר בפרובוקציה עת הופיעה התובעת אצלו לאחר פרידת הצדדים וכפי שהיא עצמה מודה, תוך הפרת צו שיפוטי, הופעות שהיו נהוגות אצלה תדיר וכי המשך הגעת התובעת לעסקו נמשכה עד לאחרונה.

58. הנתבע הוסיף וטען כי סיכום הביקור אצל ד"ר ל. אשר סומן ת4 לא היה אלא זיוף שביצעה התובעת.

59. הנתבע טען כי אין ליתן אמון או ללמוד מסקנה מעדי התובעת וכי זו לא בכדי נמנעה מלהעיד אחד מאחיה, אשר כבר העיד בעניין הצדדים בשנת 1995 ואשר סתר טענותיה בעדותה והכל למרות שמדובר באח היחיד אשר היה מודע לכל הפרטים ולאשורם.

60. הנתבע שב וטען בפירוט יתר כי עיון במסמכים רפואיים של התובעת יגלה מחלת נפש, שעיקרה חרדה ודכאון ואלו הן מגבלותיה הנפשיות של התובעת, אך לא פוסט טראומה.

61. הנתבע טען ובהפנותו לחוות דעת המומחה אשר מניתי, כי התובעת אפילו שיקרה לעניין היקף קשריה החברתיים ובשונה מטיעוניה היא פוגשת חברות ואנשים ויש אף כאלו המתארחים לשינה אצלה.

62. הנתבע טען כי תאונה לה היתה התובעת עדה, מות בנם של הצדדים, הריונות מחוץ לרחם, מות אביה, התקף פניקה בטיסה יחד עם מצבה הנפשי של התובעת כל אלו עשויים לגרום לתופעות פסיכיאטריות שונות ולהוות "טריגר" להתפרצות של מחלת נפש, אך לכל אלה אין עם מעשיו ולא כלום.

63. הנתבע טען כי לא הוכח קשר סיבתי כנדרש, כי תוצאת מצבה של התובעת נובעת מ"אישיותה הבסיסית" וכי הוא עצמו נכפה להמשיך בקשר עם התובעת עד אשר נפרדו הצדדים, 22 שנים לאחר שנישאו.

64. הנתבע הוסיף וטען כי הרשעותיו, כמו גם התנהגויותיו בהן הודה ובהן הורשע, לא היו אלא תגובה לתוקפנות התובעת ואין עסקינן באלימות יזומה מצדו.

65. הנתבע טען כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה, והוסיף וטען כי הנזקים, כביכול, אינם נתבעים אלא על דרך האומדנא.

66. הנתבע טען כי לא הוכחה רשלנות וכי התובעת לא התייחסה כלל לאשם התורם מצדה וכי היא כלל אינה מטופלת.

67. הנתבע טען כי לתובעת השכלה יסודית, היא עובדת גם כיום, תפקודה התעסוקתי לא נפגע, כישוריה אינם מאפשרים חישוב פיצוי לפי השכר הממוצע במשק ומעולם לא נמנעה עבודה מן התובעת.

68. זאת ועוד, הנתבע הפנה לדמי המזונות אשר, לטענתו, שולמו על פני תקופה בלתי סבירה בשל סרבנות הגט על משמעויותיו, וקינח טיעונו באמירה כי לא הובאה כל ראיה באשר לכושר השתכרותה של התובעת.

69. בהעדר ראיות גם כפר הנתבע בשאר רכיבי הנזק כביכול.

70. עוד טען הנתבע כי אין כל קשר בין הטענות כלפיו עת הורשע לעניין הוצאת התובעת בכח מעסקו, אגב הפרת צו מצידה, לבין טענת פוסט טראומה. לשיטתו, את אחד האירועים לא הצליחה אפילו התובעת לזכור.

71. לבסוף, ושוב טען הנתבע, כי יש להביא בחשבון את העובדה כי התובעת היא זו אשר רדפה אחריו ולא הוא זה אשר יזם את האירועים בהם הורשע.

דיון והכרעה
כללי יסוד
72. בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, ממצאים ומסקנות של פס"ד חלוט במשפט פלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם לא תשמע איפה טענה מפי הנתבע ולפיה שגה ביהמ"ש אשר הרשיעו ובנסיבות העניין שבפניי.

73. על הכל מקובל כי אלימות כלפי בן זוג יכול והיא נכנסת בגדר כמה עוולות שבפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ובהן עוולת הפרת הוראה חקוקה, עוולת התקיפה ועוולת הרשלנות.
א. עוולת תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") ולחילופין עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.

סעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין קובע:
"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ומתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה, או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכל נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה השעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

כלומר, יסודותיה של עוולת התקיפה שלושה הם: א. שימוש בכוח נגד גופו של אדם ב. במתכוון ג. שלא בהסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית.

ב. עוולת הרשלנות המורכבת משלושה נדבכים מצטברים:
1. קיום חובת זהירות 2. הפרתה 3. גרם נזק כתוצאה מההפרה.

וכך אומר סעיף 35 לפקודת הנזיקין:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

ג. הפרת חובה חקוקה
סעיף 63 לפקודת הנזיקין קובע כדלהלן:
"(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוט. ת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו של להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".

ההלכה הפסוקה מכירה בכך כי הפרת חיקוק עונשי, תקים לתובע עילה של הפרת חובה חקוקה.
ראה: ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן פד"י ל"ח(3) 169.
תא (ת"א) 1016/88 אמין נ' אמין פס"ד מיום 26.06.97.

74. על אלו יש כמובן להוסיף את הנלמד מתוך יסוד כבוד האדם וחירותו.
הפרת זכות יסוד עפ"י חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כבר נקבעה בפסיקה כ"ראש נזק" בר תביעה; עוד נקבע כי פרט חייב לשמור על זכות היסוד של משנהו ולכבדם.
ראה: ע"א 294/91 חברה קדישא ואח' נ' קסטנבאום פד"י מו (2) 464.
משכך ונוכח כל המפורט לעיל, יש להכיר בהפרת זכות היסוד של התובעת לאוטונומיה על גופה ובפגיעה בגופה ובנפשה ולשום דברים אלו עת יקבע הפיצוי המגיע לה.

75. הסבירה, אגב תמ"ש (ת"א) 40811-10-10 (פמ"מ), חברתי, כב' השופטת מירה דהן, בין השאר, כך:
"ב. בהתקיים הפרה של אחד מדברי החקיקה האמורים או בהתקיים עוולת הרשלנות, יש לבחון באם נגרם נזק ואם כן- לבחון את הקשר הסיבתי בין הנזק לעוולה/ההפרה.

ג. סעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מגדיר את המונח "נזק" כ: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה".
הגדרה רחבה זו כוללת איפוא בחובה הגנה על אינטרסים רחבים כגון כאב וסבל.
פגיעה בנוחות פיזית כלשהי או סבל נפשי אשר נגרמים כתוצאה מפגיעה פיזית ואף ניסיון או איום של שימוש בכוח- כל אלה הוכרו בפסיקה ובספרות כמזכים בפיצוי;
קרי- הגדרה רחבה זו כוללת בחובה נזק פיזי ולא פיזי, נזק ממוני ושאינו ממוני.

ד. נזק גופני הוכר על פי החקיקה והפסיקה כראש נזק המזכה בפיצוי כספי בהנחה כי הוכח הקשר הסיבתי ותוך דגש על פגיעה ממשית בגוף בלבד .
וראה: ע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ, פד"י יא 1464 .
ע"א 294/54 שטרן נ' שמיר, פד"י יב 421 .

נוכח הגדרתו הרחבה של המושג "נזק", התפתחה הפסיקה באופן שגם כאשר נעדרת פגיעה פיזית וקיים נזק נפשי בלבד , יכול ויוכר הדבר כראש נזק בפני עצמו, המזכה בפיצוי ובתנאי שיוכח אותו קשר סיבתי, שכן פקודת הנזיקין באה להגן גם על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו באושרו.
ראה: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1) 113, בעמוד 141.
תמ"ש (י-ם) 2160/99 ל. נ' ל. , פס"ד מיום 31.08.2005 .

בהמשך הדרך, הרחיבה הפסיקה וקבעה פיצויים גם בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין.
כך נקבע כי הנזק המוראלי ועוגמת הנפש שנגרמו לבעל זכות יוצרים הינו נזק בר פיצוי (ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבוך מט(1) 419 בעמוד 432).
כך בעניין הסבל שנגרם לאשה הטבוע בעצם העובדה שבעלה גירש אותה בעל כורחה (ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה פס"ד מיום 29.03.1995 בפיסקה 9.
וכך אף הדין בפגיעה בכבודו של אדם, בזכותו לאוטונומיה, ברגשותיו וברווחתו אשר מהווים ראש נזק עיקרי בעוולת התקיפה (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל חיפה פד"י נג(4) 526 בעמוד 579).
יוצא איפוא, כי כאשר הסבל הנפשי נגרם כתוצאה מפגיעה פיזית או אז אין חולק כי הנזק הנפשי שנגרם בעקבותיה יזכה הנפגע בפיצוי וכל שכן כאשר המדובר בעוולת התקיפה אשר כאמור לעיל, הגדרתה כוללת פחד או סבל נפשי שבאו כתוצאה מהשימוש בכוח ואשר אלו מזכים בפיצוי.

ה. בגדר נזקים אלו המוגדרים כנזקים לא ממוניים, קיימים שני ראשים:
האחד נזק נפשי אשר יכול שיהא מחלה פסיכיאטרית, חרדה, דיכאון, או פגיעה בשפיות כולל הפרעות פסיכוטיות ופסיכונוירוטיות (ראה עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 101 (2006).
השני- כאב וסבל (לרבות אובדן הנאות החיים) ראה: ע"א 6978/96 עמר נ' קופ"ח, פד"י נה (1) 920 בעמוד 930 .
כאשר נדרשה הפסיקה להגדרת הנזק הנפשי, קנה המידה המרכזי אכן היה אחוזי הנכות הרפואית אשר נקבעו ע"י מומחים רפואיים; הסתמכות על אחוזים אלו בלבד אינה מספקת שכן ישנם מקרים בהם נכות קלה יחסית מתבטאת בסבל, כאב, צער ועוגמת נפש ממשיים וממושכים ובקשיים של ממש בתפקוד ו/או בתפקוד המקצועי ויש שנכות גבוהה יותר אינה פוגעת באיתנותו הנפשית וביכולת התמודדותו של הנפגע עם מצבו ולכן יש לשקלל ולשלב אחוזי הנכות שנקבעו עם שיקולים נוספים כגון: משך הפגיעה הנפשית, סיכויי הנפגע להחלים באופן חלקי או מלא, האפשרות שמצבו יוחמר, הזדקקותו לטפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי או תרופתי מתמשך, פגיעה בכושר תפקודו או עבודתו, מידת השתלבותו בחיי היום יום ועוד.
מכלול השיקולים האמורים בכל מקרה ומקרה לגופו, יסייע להבחנה ראויה בין אלה הזכאים לפיצוי לבין אלה שאינם זכאים לו.
ראה: אזכורי הפסיקה במאמר האמור;
ע"א (ת"א) 1893/99 מילשטיין נ' צייט. ין פס"ד מיום 31.05.2000 ;
תמ"ש (ת"א) 2880/00 מ.פ נ' י.ש פס"ד מיום 06.11.2003".

76. כך הוא כללו של דין ואולם על המקרה שבפניי משתרעים גם תחומים וכללים נוספים שבדין, הן כאלה הנובעים ממועד האירועים הנטענים והן כאלה הנובעים מן ההליכים הממושכים שכבר נוהלו בין הצדדים.

שיהוי
77. כאשר פונה התובעת לתבוע נזקיה בגין אלימות שראשיתה לפני כ- 47 שנים וסופה, לטענתה, לפני כ- 20 שנה ויותר, קשה לקבל את טענתה ולפיה רק בשנת 2009 אובחנה כמי הסובלת מפוסט טראומה. במילים אחרות, עילת התביעה היא האלימות ולא אבחון תוצאת האלימות.

78. גם בהעדר אבחנה באשר לטיב ההפרעה ממנה סובלת התובעת ולאורך השנים כולם, היתה נוכחת, לטענת התובעת, אלימות, מעשה שאינו חוקי, מעשה רשלני, תקיפה וכו', סבלה של התובעת, ככל שהוא קשור לאלימות נוכח היה התופעות ומצבה נוכחים היו וכך גם זכותה לתבוע.

79. העדרו של מונח אבחוני כזה או אחר לתופעות המתוארות ע"י הנתבעת אינו מעלים את ידיעתה בדבר טענותיה במשך עשרות בשנים ואת הימנעותה מלתבוע.

80. ושוב, כאשר עילת התביעה היא באלימות, בכאב וסבל שגרמה וכו', אזי לא האבחון בפוסט טראומה הוא המקים את עילת התביעה, אלא ידיעת העובדות ע"י התובעת וזו אינה כופרת בכך שאלו היו ידועות לה.

81. אם תרצה טול לך מכח אנלוגיה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ותאמר כי התובעת או שידעה את עילת התביעה כבר לפני עשרות בשנים, ולמצער משנת 1989, או שבזהירות סבירה על דרך הפנייה לבדיקה, יכולה היתה לגלותה.

82. בנוסף, אם תאמר שמשך כל השנים משנת 1964 ועד לשנת 2009 לא התגלתה, בכלים רפואיים מקובלים, תופעת הפוסט טראומה בבדיקה פסיכיאטרית שאותה יכולה הייתה התובעת ליזום ואם תאמר (כפי שאין עורר) כי התובעת אובחנה עד לשנת 2009 כסובלת מחרדה, דכאון ותופעות פסיכוטיות נוספות אך לא מפוסט טראומה, כמו העלית ספק חמור בעצם קיומה של אותה פוסט טראומה, שהרי התופעה עצמה מוכרת הייתה בעולם הפסיכיאטריה גם עשרות בשנים ארוכות קודם לכן.

83. אגב תמ"ש (ת"א) 10246-12-09 (פמ"מ) כתבתי, בין השאר, כך:
"אשוב ואזכיר כי בתי המשפט נוקטים זהירות רבה בבקשות לדחייה על הסף וזאת בשל העובדה כי דחיית תובענה מהווה מעשה בית דין, ובעל הדין לא יוכל לשוב ולהגישה בעתיד. לכן, וככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2) 668, 671-672 [1986]); ע"א 2452/01 אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 [2003]).

בהביאי מעט מדברי חברי כב' שופט יחזקאל אליהו אגב תמ"ש (ת"א) 2080-02-12 על האסמכתאות המובאות שם אומר:
סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם במאגרים משפטיים) ניתן ביום 24.3.2008). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פורסם במאגרים משפטיים) ניתן ביום 22.6.2008).

כב' השופט עמית ניתוח ותמצת בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (לא פורסם) ניתן ביום 19.9.10) (להלן: "עניין גיא ליפל") את הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית. וכך באו לידי ביטוי הדברים בס' 30 לפסה"ד:
"א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.
ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.
ג. ההנחה היא כי תובע אשר "יישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.
ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות תמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.
ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה".

בסעיף 29 לפסה"ד גיא ליפל הנ"ל קבע כב' השופט עמית:
"בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (ראו: ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד ([] 18.7.2005); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ([], 31.8.2008) (להלן: "עניין טבע תעשיות); עניין פלונית, בפסקה ו' והאסמכתאות שם; עניין אלנקווה). עם זאת, יש הגורסים כי את חוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, אין לפרש לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, אלא על פי תכליתו (הנשיא ברק בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345 (2002)). גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (ראו דברי השופטת (כתוארה אז) בייניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון 16.8.2005). הצעת החוק נקטה גישה מאוזנת בין התובעים לנתבעים, כפי שעולה מהמבוא להצעת החוק (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת ([], 20.6.10) (להלן: "נסייר").

84. והוספתי ואמרתי שם:
"למסקנה המובילה לדחיית התובענה מביא גם דיוני בשאלת השיהוי. לטעמי, חוסר הגינות בסיסי טמון בכך שאדם ניעור לתבוע "שיתוף" 15 שנים לאחר פרידת הצדדים ומבלי שיהא ביניהם עוד קשר כלשהו של שיתוף. ודוק, אין דומה תביעת שיתוף בידועים בציבור שבה הנט. הראייתי מוגבר (וראה תמ"ש (ת"א) 3366/08) לתביעה אחרת. הטוענת לשיתוף בין בני זוג נשואים נט. ראייתי מוגבר זה מחזיר, גם הוא, את התובע לחובתו שלא להשתהות בהגשת תביעתו שמא יראה כמי שמחל על תביעתו או במילותיו – יצור מצג ולפיו ויתר הוא על הזכות.

אנו רגילים לומר כי טענת השיהוי, כחי הנושא עצמו, תשמש לדחיית תובענה רק במקרים חריגים ומטעמים של צדק והגינות, כמו גם שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה להליך שיפוטי תקין.

הדברים מובילים, עת עסקינן בהגינות ובאינטרס הציבור, מחד גם להודאת התובע ולפיה ערך חוזה פיקטיבי ולטענתו ולפיה ביקש שלא לגלות לנושיו זכויות רבות ערך בדירות "כדי להגן על הנתבעת וילדיו" (שהרי מה להתנהגות ערמומית כזו ולאינטרס הציבורי בדבר קיום נשיה תקינה וניהול הליך שיפוטי תקין) ומאידך, הם מובילים לסקירת ההלכה שנפסקה לעניין שיהוי.

כאמור, נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433 (2003)). עפ"י הפסיקה חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מ"ה(3) 749, 756 (1991)). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם) ניתן ביום 11.9.07). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נט. ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוט. על הטוען לכך, היינו, על המבקשים (ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל).

הסברתי קודם לכן כי לדעתי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הגשת תובענה 15 שנים לאחר מועד הקרע והדברים נלמדים אפילו מן המועדים שננקבו להתיישנות בדין הישראלי.

אם תרצה תאמר בלשונו של כב' השופט עמית בהלכת גיא-ליפל כי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הכבדה על הנתבעת וקיום קושי ראייתי בחלוף שנים רבות, אם תרצה תאמר במילותיי כי הסכסוך המשפחתי צריך לסופיות אפילו יותר מסכסוך אזרחי "רגיל".

אמר כב' השופט עמית אגב הלכת גיא-ליפל כי ככל שנמנע תובע מלעמוד על זכויותיו, מקים הוא כנגדו חזקה ולפיה מחל על אותן זכויות או ויתר עליהן וכי לנתבע אינטרס לגיטימי שלא לעמוד ב"כוננות" שנים על שנים שמא ברבות השנים יתבע פתאום בגין עילה "עתיקה".
בהשתהות ארוכה יש מצג כלפי הנתבעת ולפיו לא תתבע היא.

אינטרס הציבור גם אינו מעודד אדם להוליך, לנוחותו, שולל ערכאה אחת ו/או אז לטעון בערכאה אחרת כי את הערכאה הראשונה (ביהמ"ש בפש"ר) הוליך הוא שולל לא כדי למלט רכוש מנושיו אלא למען מטרה חיובית היא "הגנת הנתבעת", נתבעת אשר זנחה אותו כ- 10 שנים טרם הפך פושט רגל".

85. הדברים יביאוני בהמשך לעסוק גם בשאלת ההשתק השיפוטי.

86. אלא שבדוקטרינה לעיל אין מתמצים הדברים.

87. אמרה כב' סגה"נ סיון בבש"א (ת"א) 12603/06 (פמ"מ):
"גם טענות השיהוי, מניעות וויתור מטעמם של המבקשים מהותיות בעיניי לצורך ההכרעה בדבר סילוקה של תביעת התובעת על הסף ומהטעמים שכבר פורטו: תביעתה של התובעת למתן פסק דין הצהרתי במאובחן מתביעה כספית כנגד הזוכים – הינה תביעה מן היושר, והיא כפופה גם לדיני השהוי.
תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כבדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי הייתה קצרה מתקופת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו "הגבול העליון" של תקופת השיהוי". (י.זוסמן בספרו, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 568)".

88. בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1)665, נאמר ע"י כב' השופט אליקים רובינשטיין:
"בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח)".

89. משמעות דברי היא כי גם לעניין השיהוי חלה על התובעת חובת זהירות והגינות שלא להופיע פתע פתאום לאחר עשרות בשנים ולומר לנתבע, כעת יש לי תביעות "חדשות" בשל עובדות ישנות מאד.

90. את קיצורה של הלכה הבאתי גם בתמ"ש (ת"א) 6935-08-12 (פמ"מ).

91. אם אמרתי קודם כי אפילו התובעת אינה טוענת שהמעשים הנטענים לא היו ידועים, קשה שלא להבין את טענות הנתבע ולפיהם נגרם לו נזק ראייתי ומצבו השתנה לרעה ועיתוי הגשת התביעה אינו הוגן.

92. על נקלה ישאל הנתבע הכיצד ישמור הוא חומר ראיות על פני 40 שנה או 20 שנה והכיצד לא תפגע הגנתו.

93. סוגיית הרשעותיו של הנתבע בשנות ה- 90 תדון על ידי בנפרד ואולם אדגים ואשאל: טענה למשל התובעת כי בשנת 1966 כתבה לבית הדין הרבני שבעלה מכה אותה. למעט הכחשה הכיצד יסתור זאת הנתבע?

94. זאת ועוד, ביום 10/04/03 חתמו הצדדים על הסכם פשרה המסלק מפורשות כל טענה או תביעה בין הצדדים למעט תובענה רכושית ותובענה לגט.

95. הסכם שכזה כמוהו כמחילה מפורשת ובכתב לעניין התובענה שבפני.

96. משכך, מדוע לא תראה בנתבע כמי ששינה מצבו לרעה והתקשר בהסכם ביודעו כי תביעה כגון זו שבפניי אינה יכולה להיות מוגשת כנגדו.

97. אל יטעה איש. הדין מגנה בכל לשון גנאי כל נקיטה באלימות של בן זוג כלפי רעהו ואינו מהסס לחייב את הצד הפוגע כדבעי.
ואולם, הדין אינו מעודד הגשת תובענות שכאלה עשרות בשנים לאחר שאותם ארועים חלפו עברו.

98. השתהותה של התובעת כאמור, גם חתימתה על הסכם הפשרה שהזכרתי לעיל, ועל פני כ- 20 שנה ויותר, גם הגשת התובענה בבחינת משקל שכנגד לניסיון לכפותה ליתן גט, כל אלו מובילים בהכרח למסקנה כי השיהוי שבהגשת התובענה אינו סביר, יש בו לקפח את הגנתו של הנתבע, להיות מנוגד למדיניות שיפוטית ראויה ומכאן שיש לראות בנתבעת כמי שמחלה על תביעתה.

השתק שיפוטי
99. טען הנתבע מסעיף 39 לסיכומיו, והדברים אינם במחלוקת, כך:
"יש להזכיר, כי התובעת פנתה לבית המשפט האזרחי בתביעה לפסק דין הצהרתי על בעלותה בנכסים עסקיים שונים שנצברו במהלך הנישואין. על מנת לקבל את חלקה בנכסים, טענה התובעת כי חיי הנישואין התנהלו בהרמוניה ובשיתוף, עד לקרע בין הצדדים. להלן כמה דוגמאות: עמ' 6 ס' 6 לפסק הדין מיום 5/12/96 בת.א 2276/89: "התובעת טוענת שחיי בני הזוג התנהלו במשך שנים על מי מנוחות עד שעלו על שרטון וביום 31/8/89 נאלצה התובעת לפקוד את חדר המיון עקב מכות שהנתבע "הפליא בה". ובעמ' 2 ס' 2 לפסק הדין: "התובעת טוענת שבני הזוג חיו חיי נישואין טובים ותקינים במשך שנים רבות עד שנישואיהם עלו על שרטון, והמשבר שהגיע לשיאו ביום 31/8/89... במשך כל אותן שנות נישואין משותפות עסקה בעבודות הבית ובתקופות מסוימות..."
טענותיה של התובעת נדונו והיא זכתה בדין לאחר שנתקבלו טענותיה בקשר לחזקת השיתוף בנכסים העסקיים ובקשר ל"מי המנוחות" בהם התנהלו הנישואין, השיתוף, עזרתה בגידול הילדים ובעבודה מחוץ לבית וכד'. הנתבע עצמו יזכיר, כי העלה גרסה שונה לחלוטין באותו הליך וטען, בין היתר (עמ' 5 לפסק הדין פס' 4): "הבעל טוען לנסיבות מיוחדות במקרה זה אשר שוללות את תחולתה של חזקת השיתוף ומעיד שכבר בשנת 1966, כשנתיים לאחר שנישאו, הגישה תביעה למזונות לביה"ד הרבני ובשנת 1977 הוגשה על ידי בני הזוג בקשה משותפת לגירושין... טען הנתבע שהתובעת הייתה חולה בנפשה ועל כן לא נט. ה חלק במאמץ המשותף ואף חיבלה במאמץ והפריעה לקיומו עד כדי סיכון פיזי לנתבע ולילדיו. מדו"חות המחלה של התובעת נראה כי סבלה מהפרעה אישיותית גבולית... ייתכן ומחלתה של התובעת פגעה בתקופות מסוימות בחיי המשפחה התקינים אך אין בטענות אלה כדי לפגוע בחזקת השיתוף בין בני הזוג..."
התובעת זכתה, אם כן, על סמך טיעונה על חיי משפחה הרמוניים ושיתופיים כיום, במסגרת תביעתה הנזיקית, מנועה היא מלהציג תמונה הפוכה בתכלית המציגה את חיי המשפחה כ"47 שנים של התעללות קשה אשר לוותה באלימות פיסית, מילולית, רגשית, כלכלית ונפשית מצד הנתבע כלפי התובעת. חייה של התובעת במחיצתו של הנתבע היו שחורים משחור ואפלים, אשר מזכירים משטרים אפלים במדינות העולם השלישי.
ברי, כי שתי הטענות אינן דרות זו בצד זו וכי יש לדחות על הסף את תביעתה של התובעת מטעם זה בלבד".

100. טענה זו מעלה על הפרק את דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

101. אגב תמ"ש (ת"א) 6935-08-12 (פמ"מ) אמרתי כך:
"תחבולנות ועשיית דין עצמי אינם הולכים יד ביד עם הגינות ועם האינטרס הציבורי המבקש לעודד כיבוד הסכמים ומתן וודאות משפטית.

אם תרצה תוכל לומר כי לתועלתה נקטה התובעת בשתי גרסאות סותרות, ברצותה לקבל את הסך הכספי חתמה על ההסכם ואחר כך לא קיימה אותו אך נהנתה מן הסכום. כעת היא גורסת חתמתי על הסכם שלא היה ישים מיומו הראשון.

טיעון תועלתני זה נחשב בשיטתנו המשפטית כבלתי ראוי ואולי ראוי להביט בו על דרך האנלוגיה לעניין ההולכות אשר נקבעו במצב של השתק שיפוטי, שהיא דוקטרינה שעניינה מניעת טיעונים סותרים ולמעשה מניעת התנהגות סותרת למטרה תועלתנית.

בע"א 1393/92 נעמי קזצקוב נ' צפורה קזצקוב, פ"ד מ"ח(4) 1994, 361, 358, נאמר:
"...עיקרו של דבר, בית המשפט אינו צריך לתת גושפנקא לטיעונים סותרים כאמור... תקנית הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי המשפט, בדרך של הסכמה שקרית או השגה שקרית, לפי העניין, שהרי שתי הגרסאות שהועלו על ידי המערערת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת".

ברע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת בע"מ נ' ישראל פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422 (1996) נאמר:
"מאחורי ההשתק שאליו שאופים המבקשים, המבוסס על ההצהרה, עומדת בעיקר טענה של הגינות ותום-לב (ראו ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים (אבירם כרך א', תשנ"א) 96). על פי כלל זה, אם העלה אדם טענה בהליך מסויים וטענתו התקבלה, ובעקבות זאת זכה בטובת הנאה, הוא יהיה מנוע מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר".

גם בע"א 502/00 רשות שדות התעופה בישראל נ' אפקון ואח' (פורסם במאגרים משפטים) נאמרו דברים דומים ע"י ביהמ"ש העליון:
"השתק השיפוטי הוא הד לאיסור הנוגע לשימוש לרעה בהליכי משפט. את תוקפו שואב ההשתק מעקרון תום הלב, המהווה חלק ממי התהום השיטה המשפטית. השתק זה יוצר מניעות רחבה מזו הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, והמתייחסת רק להעלאת טענות עובדתיות סותרות במסמך בי דין אחד (תקנה 72 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בעל דין המבקש לדבר בשני קולות נחסם בהליך מאוחר, ביחס לשאלות שבעובדה או במשפט, אם זכה ליתרון על בסיס טיעון הפוך בהליך קודם".

לדעתי תוצאת הדוקטרינה של השתק שיפוטי, בראי החובה לקיום הגינות דיונית בין בני משפחה, אינה מוגבלת רק לטיעון מפורש של גרסאות סותרות, היא קיימת בכל עת בה זוכה אדם ליתרונות על בסיס הסכמה לפס"ד שעה שלאחר קבלת היתרון חוזר בו הנהנה (אשר נט. לכיסו את התמורה החוזית) וכופר בתוקפו של ההסכם".

102. בע"א 513/89 אקסין ליינס נ' אינטרלגו, פד"י מ"ח(4)133, 200, נאמר:
"בעל דין שטען טענה בהליך אחר וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה.
... מטרתו של השתק זה היא כפולה: (א) במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; (ב) במישור המשפטי הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין (בהנחה שהטענה המאוחרת היא הטענה הנכונה), וזאת על-ידי השתקת בעלי הדין מלטעון ומלהוכיח בבית המשפט טענות עובדתיות ומשפטיות גם אם הן נכונות".

103. בת"א (חי') 1072-04 פרחאן נ' הדר חברה לביטוח ( פסה"ד מיום 10.1.10), בו נדונה באריכות שאלת ההשתק השיפוטי, נפסק מפי כב' השופטת וילנר:
"דוקטרינת ההשתק השיפוטי מובחנת מההשתק הרגיל, בכך שבעל הדין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלטעון טענה סותרת בהליך האחר אף נגד יריב אחר שבעניינו לא קיים מעשה בית דין...
... ייחודה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי הוא בכך שהיא משתיקה בעל דין מלהעלות טענות עובדתיות ומשפטיות הסותרות את גרסתו הראשונה, אף אם הן נכונות, וזאת מחמת חוסר תום לב וטוהר ההליך השיפוטי".

104. סופם של דברים, שהתובעת, לצורך קבלת חלקה ברכוש, אינה יכולה לטעון ולהעיד בהליך אחד להרמוניה שנמשכה עד שנת 1989, לזכות בפס"ד בהסתמך על טיעונה וכעת לטעון להכאה מתמדת שנמשכה על פני כל אותן שנים.

105. במקרה שכזה נקלעת התובעת אל דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

חוו"ד המומחה ועדותו
106. את פרק הסיכום של חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש תיארתי כבר בתחילת פסק דיני זה.

107. חווה"ד שוללת ממצא ביחס לפוסט טראומה וקובעת כי קשייה של התובעת קשורים הן לאישיותה, דהיינו להפרעות הנפשיות מהן היא סובלת) והן למכלול יחסי הצדדים.

108. למעלה מן הצורך יחס המומחה לתובעת נכות בגובה 5% בשל מה שהגדיר "המערכת הזוגית הספציפית".

109. אגב סיכומיה (וראה מסעיף 109) טענה התובעת, כי היא אוחזת בחוו"ד מטעמה ואשר ניתנה לבקשתה ע"י הד"ר ב..

110. אין עורר, כי רשות לצרף את חווה"ד הנ"ל לא ניתנה.

111. קובעת תקנה 258 יב (ז) לתקסד"א "בעל דין לא יגיש חוו"ד של מומחה מטעמו אלא לאחר שביהמ"ש בחן אם ליתן צו על פי סעיף 8(ג) לחוק" (הוא חוק ביהמ"ש לענייני משפחה).

112. סעיף 8(ג) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה קובע, כי שעה שמונה מומחה ע"י ביהמ"ש לא תובא חוו"ד מטעם בעל דין אלא ברשות (והדברים נכונים גם לחוו"ד הפסיכולוגי, עליו נשענת התובעת, מר ב' ).

113. המעיין בספרם של שוחט ושאווה, סדר הדין בביהמ"ש בעמ' 290 יגלה אמירה מפורשת ולפיה:
"בעל דין אינו רשאי להגיש חוו"ד מטעמו אם לא נדרש ביהמ"ש לשאלה אם למנות מומחה, אם לאו, שכן פרשנות כזו של היתר להגיש חוו"ד ללא רשות "מרוקן מתוכן את ההסדר המיוחד" אשר קבוע בתקנות לענין ביהמ"ש לעניני משפחה ואליו חתר המחוקק.
דרך המלך, כך נכתב, היא לפנות לביהמ"ש ולבקש רשות למנות מומחה ובעל דין אינו רשאי פשיטא לצרף חוו"ד".

אמור מעתה, כי כל חוו"ד שצרפה התובעת בלא נטילת רשות אינה בגדר ראיה.

114. הלכה פסוקה היא, כי משמינה ביהמ"ש מומחה לא בנקל ולא בלא טעם מספק. יסטה הוא מחוו"ד דעתו או יפסוק בשונה ממנה (וראה ע"א 719/96 ליפדסקי נ' עמליה דן, פמ"מ).

115. כתב בין השאר חברי, כב' השופט (כתוארו אז) נפתלי שילה בנתחו את השאלה מתי יסטה ביהמ"ש מחוות דעתו של המומחה אשר הוא עצמו מינה בת"ע (ת"א) 52824/10, פמ"מ) כך:

116. מעיון בפסיקה שאליה הפנו המבקשים, ואשר בהם העדיף בית המשפט את עדות העדים החיצוניים ונדחתה עמדת המומחה שהגיש חוות דעת, עולה כי בדרך כלל מדובר במקרים בהם חוות הדעת לא היתה חד משמעית או שהמומחה לא נסמך על מסמכים רפואיים הסמוכים למועד עריכת הצוואה או שהחומר הרפואי היה דל. אכן, היו מקרים נדירים שבהם העדיף בית המשפט את עדות העדים ונדחתה עדות המומחה (ראו למשל: תע 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי, ניתן ביום 31.10.11 ע"י כב' השופט מימון).

117. אם תעיין גם בעמ"ש (ת"א) 36529-11-10 תאמר, כי חוו"ד של מומחה אשר בדק את התובעת ואשר עיין במסמכיה הרפואיים תכובד דרך כלל ע"י ביהמ"ש.

118. אמור מעתה, כי "המומחה הרפואי מטעם בית המשפט משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה".

119. לעניין חשיבות מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש אמר כב' השופט ג'ובראן בע"א 916/05 כדר נ' הרישנו 28.11.07:
"בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה ניטרלי, ככלי מתוווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת 'אל נא תעזב אותנו... והיית לנו לעיניים' (במדבר, י, לא). המשנה אומרת 'אין מודדין אלא מן המומחה' (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום".

120. באשר למשקלה של חוות דעת רפואית שניתנה ע"י מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש כדאי לעיין בע"א 9598/05 ממן נ' חברת הביטוח "מגן" בע"מ ואח' שם נפסק כי:
"הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין (ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993) (להלן: עניין רז). יחד עם זאת, לא בנקל, יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה.
עמד על כך השופט אור בעניין רז דלעיל באומרו:
"כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה...".

121. בהתייחס למשקל הראייתי אותו נותן בית המשפט לחוו"ד המומחה מטעמו, בפרט כאשר אין טעמים לסתור, ולעובדה כי סטייה מאימוץ חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט הינה בבחינת חריג, נאמר בת"א (י-ם) 4575-11-11 סיהאם אל עיסאוי ואח' נ' עו"ד ג'סאן ערטול ואח':
"מעבר לנדרש אזכיר כי סטייה של בית המשפט ממסקנות המומחה אותו מינה היא בגדר חריג" (ראו לדוגמא ע"א 9598/05 ממן נ' המגן, מיום 28.3.07, בפסקה 7 לפסק הדין; רע"א 7301/12 בן סימון נ' כלל, מיום 9.4.13, בפסקה 6 להחלטה), ועל אחת כמה וכמה שהתערבות בקביעות המומחה מטעם בית המשפט תיעשה במשורה כאשר המומחה לא נחקר על חוות דעתו (ראו ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, מיום 18.3.13, בפסקה 8).

122. נשאלת איפה השאלה, האם אכן חוו"ד המומחה נסתרה, כפי שטוענת התובעת, ע"י עדותו שלו והיא בלתי סבירה כדי כך שיש לסטות ממנה ולהישען על ראיות חיצוניות או על מסמכים רפואיים בבחינת חומר גלם, ממנו יסיק ביהמ"ש את מסקנותיו. תשובתי היא בלא.

123. הבה נזכור כל העת, כי הנט. להוכיח קיומה של עצם פוסט טראומה והיותה קשורה ונובעת ממעשי הנתבע, רובץ כל העת לפתחה של התובעת.

124. טענתה הראשונית של התובעת הייתה, כי מסקנתו של המומחה בדבר העדרה של פוסט טראומה אינה עולה בקנה אחד עם איבחון משנת 2009 שאיבחן אותה הד"ר ק. ועם איבחון של הד"ר ל. זאת גם אם נתעלם מחוו"ד שלא הותרה הגשתן.

125. אין עורר, כי אבחנותיהם של הד"ר ל. וק. היו בפני המומחה עת ניתנה חווה"ד והוא אף נחקר לגביהן (וראה למשל מעמ' 25 לפרוטוקול).

126. אשר לד"ר ל. העיד המומחה, כי זה לא איבחן פוסט טראומה (שם בשורה 7).

127. אם בכך לא די אזי באותנטיות של המסמך החתום ע"י ד"ר ל. הוטל ספק חמור.

128. אותו מסמך אשר זכה לסימון "ת4" לא הוצג במקורו והוא מכיל תיקון בכתב יד המתיימר למחוק את העילה הנקובה בו מן "הבן" (אשר הלך לבית עולמו) ואשר בו או במותו די היה כדי להשפיע על מצבה הנפשי של התובעת, ל"בעל".

129. "תיקון" זה לא ברור ע"י מי ומתי נעשה הופך למעשה כל היאחזות ב"מסקנתו" של הד"ר ל. לבלתי רלוונטי.

130. דרך התנהלותה של התובעת לאורך שנים של סכסוך וכפי שאתאר בהמשך, מחמיר את הספק באשר לאותנטיות של אותו מסמך מבלי שיוצג מקורו.

131. אשר לאיבחון של ד"ר ק. אשר איבחן פוסט טראומה הסביר המומחה אגב חקירתו.
"ש. פסיכיאטר של קופ"ח מכבי דר' ק. – הוא איבחן אותה כתופעת פוסט טראומה בנוסף להפרעה דיכאונית והפרעת אישיות.
ת. יש שלושה מסמכים שלו. אני מכיר את המסמכים.
ש. ב-2009 בלי כל קשר להליך משפטי שהתנהל הוא איבחן אותה כפוסט טראומה איך אתה מסביר את זה?
ת. הקריטריון של המנעות אינו מתקיים. משכך, אי אפשר לאבחן אותה כפוסט טראומתית ולכן אני חושב שדר' ק. טעה. ההמנעות אינה רק ממגע רק עם התוקפן אלא גם עם האירוע שגרם את הפוסט טראומה. מהות הפרעה פוסט טראומתית היא חזרה אי רצונית של האירוע בזכרונותיו והניסיון להמנע שוב ושוב מאותו זכרון.
ש. מצד שני יש עיסוק יתר
ת. אך זה אינו נכלל בהגדרה ה-DSM כהפרעה פוסט טראומתית. עיסוק יתר אינו פוסט טראומה מבחינה איבחונית.
ש. למרות מה שהוא כתב אתה לא מסכים איתו
ת. נכון אני לא מסכים איתו לענין התנהגות המנעותית. אין התנהגות כזו. היא אינה נמנעת מלראות סרטים עם תכנים אלימים. היא כתבה לי כך בפקס. אסביר בנוסף - אני מקריא מסיכום פגישה מיום 1.3.12. כך היא כותבת לי את הסיכום. היא מספרת שראתה תוכנית על אלימות בט. ויזיה וביקשה לציין אחרי שראתה את התוכנית שהפגישה נסבה גם על אלימות ילדיה של התובעת.
ש. אבל התוכנית שם לא הראתה מעשה אלימות אלא עסקה בהשלכות.
ת. לטעמי, אדם שחווה אלימות קשה ומתקיים הקרטריון של הימנעות וכאשר כביכול איבחן ק. המנעות, לענין תכנים של אלימות, מן הראוי שההמנעות לא תזמין אותה לצפות בתוכניות שענינן אלימות ושמראש לא ידוע מה יראו בהן.
ש. תוכנית המדבר על אלימות היא תוכנית עם אלימות
ת. כן
ש. הסימפטומים שהוא מתאר בתעודה של חרדה וסיוטי לילה, וכו' - מיום 7.6.2010, נספח ט2.זה סימפטומים של פוסט טראומה
ת. סיוטי לילה עם התוכן הרלבנטי יכולים להיות סימנים של פוסט טראומה. חוסר יכולת להנאה יותר איפיוני למצב דכאוני, לפוסט טראומה כרונית סממנים של דיכאון מג'ורי, חופפים במידת מה לפוסט טראומה.
ש. יהיה הגיוני להגיד שהיא בדיכאון אם אומר שזה היה אחרי התאונה של הבן.
ת. זה סביר אחרי כל סטרסור משמעותי".

132. הסברו של המומחה עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון.

133. אם טוענת התובעת להיותה סובלת מפוסט טראומה, הכיצד תסביר היא חתירה מתמדת, על פני שנים, לקשר עם הנתבע, לעימותים וחיכוכים עימו לתופעה תדירה בביתו ובעסקו, לעיתים לצורך ולרוב שלא לצורך.

134. לא רק שהתובעת, ועל כך אין עורר, לא נמנעה משך עשרות בשנים ממגע עם הנתבע "התוקפן" היא זו אשר יזמה את אותו מגע וחזרה והתמידה בהגעה למקום שהותו של הנתבע על מנת להתעמת עמו.

135. כאשר נדרש אני לבחור אם מקבל אני את דעת המומחה מטעם ביהמ"ש, אשר טרח לעומק על אבחונה של התובעת, שמא את אבחונו של הד"ר ק. , לא מצאתי סיבה של ממש להעדיף את דעת הד"ר ק. .

136. הטיעון ולפיו מחזיקה התובעת בחוו"ד "מטעם" אשר ניתנו לבקשתה והסותרות את חוו"ד המומחה, אין בו די להצדיק כפירה בחוו"ד המומחה ובוודאי לא כאשר חוו"ד המומחה עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון.

137. על דברי לעיל אוסיף ואומר, כי אין בידי לקבל את טיעונה של התובעת ולפיו לא כדין פעל המומחה כאשר לא ציין בחוות דעתו מסמכים שנשלחו אליו.

138. בלתי סביר לחלוטין לחייב מומחה לציין בחוו"ד כל מסמך שהועבר אליו, כאשר ניתנת לצד חירות לשלוח מסמכים כאוות נפשו. כאשר דרושה חוו"ד עניינית ותכליתית אין המומחה חייב לערוך רשימה מפורטת של עשרות או יותר מסמכים ולנמק אחד לאחד מה קרא בכל אחד מהם וממה הסיק מסקנות.
ברור לעניין זה, אם דרוש, מקומו בשאלת הבהרה או אגב חקירה נגדית.

139. צד להליך, אגב שאלות הבהרה, יכול כמובן לבקש לעיין בניירות העבודה וכן לדעת מה בסיס חווה"ד. אך המומחה אינו חייב בציון מפורט של כל המסמכים בהם עיין. העדר איזכורו של מסמך, הוא לכל היותר שאלה של משקל ואמר המומחה לעניין זה בעמ' 24:
"ש. נעבור למסמכים שעמדו בפניך. תעודה רפואית של דר' ל. משנת 1985. נספח ח' לתצהיר. שנחתמה ב-1989. לפיה נמצאו 3 שיניים בפיה של התובעת פגועות עם תזוזה.
ת. אני חושב שראיתי את המסמך הזה. אני חושב שזה היה אחד מהתיקים הרפואיים.
ש. יש לי כ- 15 מסמכים רפואיים שהיא התלוננה במיון שבעלה היכה אותה ולא התייחסת אליהם בחוה"ד
ת. יצאתי מנקודת הנחה שהיתה אלימות בבית. זה תואר בכל מיני מקומות כולל הרשעה. ביהמ"ש אמר לי כי היתה אלימות. אם המסמכים שאת טוענת שלא ציינתי בחוה"ד, אני נוהג לא לציין את כל המסמכים אלא לציין שמות של אסופות מסמכים אחרת לא יהיה לדבר סוף".

140. תרעומת נוספת בפי התובעת נוגעת לשימוש שעשה המומחה במי מעובדיו, פסיכולוגית, אשר כוונתה ע"י התובעת "בלתי מנוסה".

141. אומר ראשית, כי למומחה רפואי קיים היתר להיעזר בשירותים הקיימים בקליניקה שלו לצורך איסוף מידע. המופקד על ניתוח המידע ואישורו הוא כמובן המומחה.

142. החל בעמ' 17 נשאל המומחה לעניין שיתופה של הפסיכולוגית וניסיונה וריכוז תשובתו מצוי בעמ' 20 משורה 1 וכך:
"ש. לו היו עומדים לפניך הממצאים של עמי ולא של ע. הייתי משנה את ההבחנה שלך
ת. לא. ובנוסף המבחנים האלה לא היו מיותרים אלא נתנו הבנה לגבי האישיות ולא לגבי ההבחנה בציר 1 המתייחסת לפוסט טראומה".

143. המעיין בעדות המומחה בעמ' 18 משורה 4 ילמד, כי אבחנתו לעניין היעדר פוסט טראומה לא נשענה כלל על פעולתה של הפסיכולוגית ובמילותיו: "איבחון לפוסט טראומה לא נעשה באמצעות מבחנים פסיכולוגיים".

144. אגב עדותו לא רק שלל המומחה את "חווה"ד" של הפסיכולוג מטעם התובעת הוא הסביר במפורש, כי לדעתו גם אם זו הייתה מונחת בפניו לא הייתה משנה מסקנתו וכי יש בעיה באיבחון שכן זה לא הושווה לדרישות ה D.S.M.

145. והוסיף המומחה והסביר:
"ת. השלילה של הפוסט טראומה אינה קשורה לעוצמת האלימות. היא קשורה לעמידה או אי עמידה בקריטריונים לקבוע אם קיימת פוסט טראומה אם לאו. דהיינו לפי ה- DSM. כל אדם בריא בנפשו באשר הוא יפתח פוסט טראומה כשיהיה טריגר חזק מספיק כדי לגרום לו. בודאי מי שאישיותו "רגישה".
ש. אם נניח שהיא חוותה בכל האלימות שבמסמכים תוביל לפוסט טראומה
ת. כשהיא עומדת בקריטריונים של ה- DSM היא תוביל לפוסט טראומה. אם לא תעמוד אז אין פוסט טראומה".

146. הדברים מביאים אותי לעיקר טענות התובעת הטוענת, כי מתקיימים בה כל הקריטריונים לפוסט טראומה הנקובים ב D.S.M.

147. לשיטת התובעת אזי על פי חוו"ד מתקיים הקריטריון של הימנעות, אך טיעון זה נסתר בעדות המומחה ואילו על פי העדות מתקיים העיקרון של חודרנות אך זה אינו מתקיים על פי חווה"ד.

148. אלא שהסתירה כביכול אינה קיימת באמת שכן המעיין בחלק הרלוונטי של עמ' 7 יגלה, כי הקביעה בדבר היעדר עוררות או היעדר סימפטומים חודרניים אינו אלא קביעה של האיבחון הפסיכולוגי אשר על פי טענת המומחה לא הוא אשר שימש במסקנתו השוללת איבחון של פוסט טראומה.
סתירה בין עדות המומחה לחוו"ד דעתו לא מצאתי גם בשאלה המרכזית השוללת "הימנעות" מן התוקפן או הסיטואציה הגורמת לפוסט טראומה.

149. אם תרצה, תוכל לומר במפורש, כי התנהגות התובעת לאור השנים אינה יכולה בשום צורה ודרך לדור בכפיפה אחת עם הימנעות שהרי כל פועלה על פני שנים היה ביצירת מגע עם הנתבע והצקה לו.

150. על נקלה מוכן אני להבין את המומחה אשר מסביר על דרך הדוגמא שזה הסובל מהלם קרב לא יחתור ע"פ שנים לשוב אל שדה הקרב וליזום את קיומו שוב ושוב.

151. בסיכומי התובעת ובתשובתה (וראה שם, בסעיף 8) מצאתי טיעון ולפיו הנתבע הוא אשר גרם לכל תחלואיה הנפשיים של התובעת (ואלו כזכור כוללים גם תופעות אחרות אשר אינן נובעות מ"פוסט טראומה").

152. לא זו בלבד שהמומחה לא כך סבר, אלא שאם חפצה התובעת להסתמך על שלל מסמכים רפואיים אשר ניתנו בעניינה על פני שנים הכיצד תסביר בשנים:
א. כי לא אובחנה אצלה פוסט טראומה עד לשנת 2009.
ב. כי אובחנו גם אובחנו תסמינים אחרים שהם פשיטא – מחלה.

153. טענה נוספת של התובעת מופנית כנגד קביעת המומחה אשר תאר אותה (סעיף 135 לסיכומיה) כ"מוגזמת ולא אמינה".

154. אמר המומחה בעמ' 16 לפרוטוקול:
"כן. ארחיב לבקשתך – הטעם הראשון שלא מדובר באירוע אחד מהותי ששינה באופן מהותי את מצבה הנפשי או התנהלותה כשם שקורה במקרה תאונת דרכים. אלא שמדובר באירועים רבים המשולבים בתוך מערכת יחסים שנמשכת זמן ארוך כמו כן עלתה שאלה מהותית מה המשקל של האישיות הבסיסית בהסתמנות הנפשית ובהשלכתה על הנכות".

155. בעמ' 19 מצאנו כך:
"ש. ... כדי שלעתים נחזתה כמוגזמת ולא אמינה. כך כתוב בחווה"ד. בדר"כ פסיכולוג צריך לבסס ממצאים על מחקרים ולא על תחשוות. מסכים?
ת. באופן חלקי. חלק נכבד מעבודתנו היא הסתמכות על תחושות העולות בזמן הבדיקה. זו גם היתה תחושתי באופן ספציפי. האבחון נעשה על פי קריטירונים ברורים המופיעים ב- DSM. המבחנים הפסיכולוגיים אמורים לתת הבהרה לגבי האישיות ואופיה בעיקר זו המטרה שלהם. לפעמים במקרי קיצון הם יכולים לסייע לפסיכיאטר לעשות אבחנה שאינה בתחום האישיות אבל רק מסייעים. האבחנה תקבע באמצעות ה- DSM".
"ש. האם יכול והמוצפות יתר נגרמה כי מדובר בטראומה לאורך שנים
ת. אני חושב שהיא נגרמה משילוב של שני דברים - אישיותה הבסיסית של הגברת ומערכת יחסים מאוד סוערת שאני מניח שהיתה בה גם אלימות כמו שהיא טוענת, למרות שכל צד אמר דברים אחרים. אני לא יכול לוודא את זה בבדיקות שלי אם היתה אלימות אם לאו. אני רואה את זה ואני גם כתבתי את זה - כאישיות בלתי בשלה שחוותה מערכת יחסים סוערת. אני לא הבחנתי על פי ה- DSM פוסט טראומה אבל יכולים להתקיים יחדיו הפרעת אישיות ופוסט טראומה. באופן כללי הפרעת אישיות היא גורם סיכון לפוסט טראומה".

156. ובעמ' 155 מצאנו:
"ש. גם בטסטים שלך המוצפות הזו קשורה לחרדה
ת. כן אך לא להמנעות. בזמן שהיא מדברת על הטראומה ציפיתי שיהיו סממנים מסוימים שיראו שהיא מתקשה לדבר על זה, שהיא צריכה להתרחק מהגירוי זה לא מה שקרה בבדיקה. מוחצנות ובוטות אינם בקריטריונים של ה- DSM וגם לא במהדורה החדשה של ה- DSM שתצא בעוד שנה. אינני טוען שאין מצוקה נפשית, יש והיא מתוארת, היא לא נופלת בקריטריונים של מצוקה פוסט טראומתית".

157. כאשר המומחה סובר שאין ממצא לגבי פוסט טראומה ואין בנמצא בחוות דעתו קשר סיבתי ישיר בין מעשי הנתבע לנטען (לעניין קיום פוסט טראומה או אפילו להיות הנתבע קשור לשאר תחלואיה הנפשיים של התובעת) מקבלת שאלת מהימנותה ואמינותה של התובעת משנה חשיבות.

מהימנותה של התובעת ואמינותה
158. כזכור טוען הנתבע, כי בפנינו ניסיון נואש לקבל ממנו פיצוי בבחינת ניסיון ל"ברוא" עילה שאינה בנמצא.

159. טען הנתבע בסיכומיו בין השאר כי התובעת חיפשה אחריו, פגעה בו באלימות, שבה ונכנסה לעסקו ואף בדתה ראיות לא הניחה וזה תוך שהיא פועלת בניגוד מפורש לצווים שיפוטיים.

160. בלשון סיכומיו של הנתבע מצאנו כך:
"6. במהלך שנות הפירוד, היה הנתבע לקורבן של מעלליה האובססיביים, הנקמניים וחסרי הגבולות של התובעת, כשזו הטרידה אותו והופיעה באופן תדיר בביתו ובמסעדה והפכה את הפגיעה בנתע לעניין המרכזי בחייה. בד בבד, כפי שיפורט בהמשך הסיכומים, פעלה התובעת על מנת להכפיש את הנתבע, לייחס לו – בדיעבד – אירועי אלימות שלא היו ולא נבראו ולהפוך כל טיפול רפואי שעברה במהלך השנים לכזה הקשור ב"אירועי אלימות" מצד הנתבע.
7. חלק בלתי נפרד מההתעללות של התובעת היה באמצעות הט. פון, כאשר מידי יום ביומו נהגה התובעת להטריד את הנתבע ט. פונית.
8. התובעת, באלימותה, הטרידה גם את בת זוגו של הנתבע, א. , מיררה את חייהם של בני הזוג, התדפקה על דלת ביתם מדי בוקר בשעה 6:00 והעירה את בני הזוג וילדיהם המשותפים. עוד, נהגה התובעת, לזרוק ביצים וחפצים שונים על דלת ביתם של הנתבע וזוגתו, לזעוק קללות בקולי קולות ולנוס בחזרה לרכבה. א. עצמה הוטרדה על ידי התובעת גם ט. פונית וספגה מן התובעת שלל קללות ואיומים. בסופו של דבר, א. החליטה לשוב להולנד ביחד עם ילדיהם המשותפים.
9. במהלך השנים נהגה התובעת להתייצב מדי יום ביומו במסעדה – חרף צווי הרחקה ומניעה – וליטול דברי מאכל ללא תשלום. לאחר כמה אירועים שבהם עוררה מהומות במסעדה לעיני הלקוחות, נהג הנתבע כ"בן ערובה" בידי התובעת ונתן לתובעת את מבוקשה על מנת שלא תעורר עוד מהומות. האיפוק שגזר על עצמו הנתבע הצליח באופן חלקי בלבד, מאחר שהתובעת המשיכה לעורר מפעל לפעם מהומות במסעדה לעיני הסועדים והעובדים.
10. בנוסף, נהגה התובעת להטריד באופן קבוע את עובדי המסעדה, לרבות העובדת הדר בן-אהרון אשר נתנה תצהיר המדבר בעניין זה בעד עצמו. התובעת גם פרצה למסעדה וגנבה ממנה בעת שהנתבע שהה בחו"ל.
11. יש לציין, כי המומחה שמונה על ידי בית המשפט הוטרד על ידי התובעת בשלל טלפונים ומסרים בפקסימיליה שהועברו אליו מתוך רצון להשפיע על שיקול דעתו. המומחה אף דיווחו לבית המשפט על ההטרדות".
"30.1 בעמ' 41 לפרוט' ש' 24 ואילך עומתה התובעת עם "תמליל" שהגישה בתיק אחר (התביעה בגין סרבנות גט) ולפיו ביקשה מהנתבע לצפות בתכנית טלוויזיה בה השתתפה לטענתה ב-27/2/92 ואשר עסקה בנשים מוכות. התובעת העידה (עמ' 41 ש' 29 ואילך:
"לא הופעתי. שיקרתי אותו. כי רציתי שיצפה בתכנית הזו כדי שאנהל איתו את השיחה שהקלטתי...
ובכן, שלוש מסקנות עולות מהטקסט הנ"ל: הראשונה – התובעת הייתה מודעת היטב לעניין האלימות (שהייתה, לשיטתה בלבד כמובן) ותוצאותיו, כבר ב-1992 (בהמשך יוסבר כי שלוש שנים לפני כן החלה "לתפור" לנתבע "תיק" בגין אלימות שלא הייתה...)
השניה – התובעת לא נמנעה מעיסוק בנושא האלימות ואגרה מידע רב בהקשר זה.
השלישית – שקר הוא אמצעי לגיטימי מאוד בעבור התובעת על מנת להשיג דברים בהם היא חפצה. במקרה זה מדובר בשקר מניפולטיבי, אחד מעשרות ומאות שקרים מניפולטיביים מצד התובעת בעניינים אחרים. השקר אמור היה לגרום לשיחה ולהודאה ולהקלטה של ההודאה. כך לדברי התובעת...
30.2 הנתבע צירף לתצהירו אחד מהפרוטוקולים שהוגשו במסגרת ההליכים הרבים בין הצדדים וככל הנראה הוגש על ידי התובעת עצמה למרות אחרות. ייתכן כי נכונה טענתה התובעת לפיה יש הרבה נתקים בהקלטה. ואכן, התובעת עצמה נהגה ונוהגת לסנן, לבשל, לחבר ולהדביק הקלטות שונות, מתוך 200 שעות ההקלטה שבידיה. יחד עם זאת, קשה שלא להבחין במשפט שצוטט מפי התובעת בפרוטוקול הנ"ל, אשר נעשה בשנות התשעים. שם נאמר "הרי אני רואה, אומרת לך, שעד היום, תביעה אזרחית אחת לא הגשתי... על נזיקין, על כל דבר אחר". ר' נספח 11 עמ' 8 ש' 20 ואילך. כלומר: כבר באותם מועדים הייתה התובעת מודעת.
59. ביום 6/3/95 העידה התובעת בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת תביעתה הרכושית נגד הנתבע. בעדותה בהליך הנוכחי הצהירה כי אמרה אמת באותו דיון (ר' עמ' 34 לפרוט' ש' 1: "העדתי אמת").
60. בניגוד מוחלט לטענותיה על התעללות יומיומית מיום הנישואין ועד יום הגשת התביעה, טענה התובעת באותו הליך כי רק לקראת 1987 (שנתיים לאחר הפירוד) היה קשה לחיות בבית (א' עמ' 19 לפרוט' נספח "13" לתצהיר הנתבע). בעדותה בהליך הנוכחי אישרה התובעת את נכונות עדותה בהליך משנת 1995 גם בעניין ספציפי זה. ר' עמ' 19 לפרוט' נספח "13" לתצהיר הנתבע, ש' 12. לפי עדותה, בתחילה נתן הנתבע סטירה ואחר כך קנה מתנות ורק ב-87' היה לה קשה לחיות בבית, לדבריה.
61. את האשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים כלל לא קשרה התובעת לנתבע אלא לניתוחים מחוץ לרחם ולמות אביה: "היה לי לחץ ואני עברתי שני ניתוחים מחוץ לרחם שמאוד השפיעו עלי. גם אבי נפטר. כל זה גרם לי ללחץ נפשי". ר' עמ' 19 ש' 12-13 לפרוט' נספח 13 לתצהיר הנתבע.
62. כהערת אגב יציין הנתבע, כי התובעת כלל לא מצאה לנכון לספר למומחה מטעם בית המשפט על אותו לחץ נפשי כתוצאה מניתוחים מחוץ לרחם. ר' עדות המומחה עמ' 65 ש' 9-11 לפרוט'. משכך, המומחה לא יכול היה להעריך בחוות דעתו כיצד משפיעים אירועים אלו על מצבה הנפשי של התובעת ואיזה חלקים יש לאירועים אלו על הבעיות מהן סובלת התובעת.
התובעת הכינה מראש "אירוע אלימות" ש"אירע" למחרת היום
63. בעדותה טענה התובעת כי ביום שישי 1/9/89 בשעות הבוקר הנתבע היכה אותה בעכוז וניסה לחנוק אותה. בעקבות זאת הגישה תלונה למשטרה (נספח יב' לתצהיר התובעת). בתלונתה למשטרה פירטה התובעת כיצד לטענתה פגע בה הנתבע לאחר שסירבה לחתום על מסמך בעבורו.
64. אבל, מבחינת המסמכים עולה, כי לילה לפני כן (31/8/89 בשעה 22:00) הכינה התובעת את הקרקע לתלונה, כשפנתה לחדר המיון בבית החולים ש. בטענה כי בעלה היכה אותה בעכוז ובאף. בדיקת בית החולים (נספח יא לתצהיר התובעת) לא העלתה שום ממצא חדש בעניין זה, כאשר נקבע כי בעכוז שטף דם ישן ואילו בעצם האף אין שום עדות לשבר וגם לא לשטף דם.
65. מוזר, כיצד התובעת לא הזכירה "אירוע" זה בתלונתה למשטרת ישראל. היא מצאה לנכון להזכיר בראשית תלונתה (נספח יב לתצהיר התובעת) דווקא את רצונו של הנתבע להחתים אותה על מסמך בניגוד לרצונה. היא מצאה לנכון לציין עניינים אחרים, כגון טענתה כי הנתבע שורף לה בגדים ומסמכים כביכול, קורע לה תמונות ועוד טענות הזויות, אך לא טענה כלשהי על אירוע שאירע לטענתה לילה לפני כן.
66. בסיכומיה טענה התובעת להטעיית העדה תוך הפניה לש' 26 עמ' 1 לתלונה. בש' 26 הנ"ל ניתן להיווכח כי התובעת התלוננה על אירוע שאירע לטענתה בבוקר, תוך שהיא טוענת כי יש לה תעודה מחדר המיון. ואכן, עיון בתעודה שעליה ביקשה לבסס אלימות מאותו בוקר, ניתן לראות כי הוצאה בלילה שלפני כן... התובעת, יש להדגיש, כלל לא סיפרה במשטרה על אירוע שאירע יום לפני כן אלא טענה כי אירוע האלימות החל בבוקר ונמשך בטלפונים וכד'.
67. בעדותה התפתלה התובעת בעניין זה וסיפרה סיפורים שונים ומשונים לרבות על קשריו של הנתבע במשטרה, טענת "גם וגם" ושלל טענות מן היקב ומן הגורן, אשר לא היה בהן כדי לסתור את העובדה הפשוטה, כי הכינה את הקרקע לילה לפני ה"אירוע", בפנייתה לבית החולים (בה לא נמצאו כאמור ממצאים כלשהם...)
68. יש לציין, כי בעניין זה לא הוגש כתב אישום כלל והתיק נסגר. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא, כי התובעת שיקרה בפנייתה לבית החולים ובפנייתה למשטרה גם יחד וכי לא היה כל אירוע אלימות סביב עזיבתה את הבית.
69. כך גם לגבי טענת התובעת על אירוע עוקב שבו ניסתה לטפול על הנתבע מעשה שבוצע על ידי בנם של הצדדים בעידנא דריתחא.
71. הטענה של אירוע "שלכת העט" צוין כמובן בהגזמה המאפיינת את התובעת לאורך כל הדרך. לטענת התובעת, היה אדם שנוכח באירוע שהיא גם ציינה את שמו. העובדה שהתובעת לא מצאה לנכון לזמן לעדות את אותו אדם מצביעה על כך שאם הייתה מזמינה אותו לעדות, הייתה עזות זו פועלת לרעתה.
התובעת "הלבישה" בדיעבד "אירוע אלימות" על פציעתה ברגל ימין
72. בסעיף 53 לתצהירה טוענת התובעת כי הנתבע דחף אותה במדרגות וגרם לה שבר בבוהן ימין. עיון ברשומה הרפואית אליה הפנתה התובעת (נספח "טז" לתצהיר התובעת העלה את הממצאים הבאים: הממצא הראשון הוא שלא היה שבר בבוהן ימין אלא סימני חבלה לאורך האצבעות והמלצה ל"קירור מקומי". הממצא השני: התובעת ציינה כי נחבלה מלוח עץ הממצא השלישי "על הדרך" ציינה התובעת כי קודם לכן הוכתה (כלומר: החבלה לא קשורה לאירוע שאירוע לטענתה קודם לכן...) וזאת על מנת להגיש תלונה עניין זה למשטרת ישראל. הממצא החמישי: "המדרגות" המדובר באלמנט החוזר על עצו כמעט בכל אירוע. תמיד, איכשהו, טענות התובעת מתייחסות למדרגות שהיו באיזור...
73. חודשיים לאחר מכן פנתה לאורתופד בקופת חולים (נספח טז (1)). במסמך שצורף נכתב על ידי התובעת:
"תיק במשטרת רמת גן 7865/92 שהפללתי את עצמי".
74. כפי שעולה לעיל, החל מפנייתה לבית החולים ש. ביום 31/8/89 בפניה בדויה בקשר ל"תקיפה" (כאשר לא היו כל ממצאים רפואיים שאישרו פגיעה כלשהי) פעלה התובעת באופן אובססיבי כנגד הנתבע במישור הפלילי. במסמך הרפואי הנ"ל נכללה הערת התובעת אשר לא יועדה לעיני בית המשפט או לעיני הנתבע, ולפיה "הפלילה את עצמה". קרי: תכניתה השתבשה והניסיון המכוער לטפול על הנתבע טענה לאלימות – כשל. שוב מניפולציה שקרית מוכרת מצד התובעת (ר' ערך "שיקרתי אותו"...).
75. בעדותה טענה התובעת כי כביכול התבלבלה או הפעילו עליה לחצים והיא לקחה כדורי שינה וככנה וכהנה טענות מן היקב ומן הגורן שאין בהן כדי ליתן מענה לנוסח הברור של התובעת עצמה ולעצמה ואשר השתרבב ככל הנראה בטעות למסמך שצירפה".

161. אם תרצה לקצר את שפע המלל תאמר, כי לשיטת הנתבע אזי התובעת אינה אלא אדם מניפולטיבי, שאינו דובר אמת לתועלתו ואין לו כל בעיה לשנות גרסאותיו כפי נוחות וכפי ההליך המונח בפניו.

162. חיפשתי איפה מענה לטענות הנתבע בתשובת התובעת וכך מצאתי מסעיף 11 שם ולאמור:
"11. בית המשפט הנכבד, מתבקש ליתן התייחסותו לעובדה, כי כל טענותיו של הנתבע, הן למעשה טענה אחת, אשר בכל פעם מקבלת גרסה שונה והיא: כאילו ולכאורה התובעת "תפרה" לנתבע תיק, פעם במקרה כזה, ופעם במקרה אחר, ופעם במקרה שונה, ופעם במקרה נוסף וכך הלאה והלאה – אם נשפוט לפי דבריו אלו של הנתבע, הרי שנראה, כי המדובר במפלצת (ולא אישה מסכנה שהיא קורבן של אלימות!) אשר משנות ה-20 שלחייה תכננה בקפידה מפחידה את התביעה דנן, עד ליום זה, כשהיא בשנות ה-לחייה!!! כאילו כל חייה התרכז רק לרגע זה ולתביעה דנן?!! – מובן שדין טענותיו אלו של הנתבע להדחות על הסף.
12. מחד טוען הנתבע, כי בכל פעם כאשר הגיעה התובעת לחדרי המיון לאחר ההתעללות הפיזית שסבלה ממנו, וטענה שהחבלות נגרמו מסיבות שונות, ולא הסגירה את אלימותו של בעלה (הנתבע) כלפיה, ומאידך הוא טוען, כי התובעת "תפרה" לו תיק בצורה אובססיבית וחולנית, תוך כדי מניפולציות. אם כך, עולה השאלה, הכיצד שתי טענות אלו יכולות לדור זו לצד זו בשלום??! – כנראה לנתבע הפיתרונים.
13. הנתבע לאורך כל סיכומיו מצייר מסכת של הטרדות מצד התובעת, אשר אך מוכיחה את תביעתה לנכות פסיכיאטרית. לתובעת לא היה כל עבר פסיכיאטרי טרם נישואיהם, בעיותיה החלו מאז החל להתעלל בה מילולית ופיזית. הנתבע לא הוכיח בתביעתו כי כשנשא את התובעת סבלה מבעיות נפשיות, התובעת לעומתו צירפה אינסוף מסמכים המעידים כי מאז שנישאו סבלה מאלימות פיזית (היש הסבר אחר לכל כך הרבה ביקורים בחדרי המיון השונים???) אלימות אשר גרמה לבעיותיה הנפשיות, גם המסמכים הרפואיים אשר הציגה התובעת לעניין בעיותיה הנפשיות, רובן ככולן, מתארים מערכת יחסים סבוכה אשר בעטיה סבלה התובעת. ויוזכר, ממסמכים אלו עולה מפורשות שהנתבע מודה באלימות כלפי התובעת (ר' התובעת, מלבד צירוף אינסוף מסמכים רפואיים המעידים על המכות שספגה מהנתבע (היש מסקנה אחרת המתיישבת עם שלל נזקיה הפיזיים, כיצד נגרמו לתובעת נזקיה הפיזיים אם לא ע"י הנתבע???, תמכה גירסתה בעדויות של אחיה, אשר אמנם גרו בחו"ל, אך כל אחד מהם בנפרד העיד כי כשבא לביקור נתקל במקרה אלימות של הנתבע כלפי התובעת, עדויות אלה לא נסתרו ע"י הנתבע בחקירתו את האחים, עוד העידה התובעת את כלתה שהעידה על אופיו האלים וחם המזג של הנתבע, אשר עד היום אינו בקשר עימה ועם נכדתו, בשר מבשרו. ואם לא די בכך, העידה התובעת את שכנתם משך שנים, אשר תיארה את האלימות הנוראית והמזעזעת של הנתבע כלפי התובעת, אשר נסה על נפשה אל בית שכנתה.
23. לעניין טענתו של הנתבע בס' 63-68 – הנתבע מטעה את בית המשפט הנכבד. התובעת תתאר להלן את השתלשלות העניינים כפי שאירוע בפועל: ביום 31.8.89 (יום ה') הנתבע נתן לתובעת בעיטה בעצם הזנב, בעקבות פגיעה זו פנתה התובעת לחדר המיון בבית החולים ת.ה. (ר' נספח יא, לתצהיר התובעת), למחרת ה- 1.9.89 (יום ו') הנתבע היכה שוב את התובעת ופצע אותה בצווארה, זאת משום שסירבה לחתום על מסמכי שעבוד ביתם, התובעת הזעיקה משטרה, שהגיעה וליוותה את התובעת לבית הוריה. בעדות שנתנה התובעת במשטרה באותו היום סיפרה התובעת כי היתה בת.ה. וכי ברשותה תעודה רפואית (ר' נספח יב' לתצהיר התובעת עמ' 1 שורה 26), עולה מכאן כי ב"כ הנתבע הטעה את התובעת בחקירתה, בניגוד לס' 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986. בהמשך ובס' 64 לסיכומי הנתבע מטעה הנתבע את בית המשפט הנכבד עת טוען כי בדיקת בית החולים לא העלתה כל ממצא, מעיון בתעודה הרפואית (נספח יא' לתצהיר התובעת) עולה כי אובחנה המטומה באזור העכוז ללא עדות לשבר.
24. לענין ס' 72 לסיכומי נתבע, בו טוען כי התובעת "בישלה" בדיעבד "אירוע אלימות" ייאמר כי התובעת, ככל אישה מוכה, פחדה מהנתבע, אשר התלווה אליה למרבית ביקוריה בחדרי המיון, ולכן לא סיפרה כי הוא אשר גרם לחבלותיה אלא מצאה בכל פעם תירוץ אחר. ידוע והוכח במחקרים כי נשים מוכות מחפות על הבעלים המכים ואין בכך כדי לשלול קיומה של האלימות. עוד ידוע כי רק לאחר עזיבתן את הבעל המכה חושפות הן את האמת העגומה ומגוללות סיפוקן הקשה.
25. לענין ס' 73-75 לסיכומי הנתבע – הרי שהתובעת הסבירה בחקירתה למה התכוונה כשכתבה שהפלילה את עצמה, ויוסבר, התובעת הגישה תלונה במשטרה נגד הנתבע בגין האלימות שגרמה לחבלה ברגלה, תלונה אשר גררה הגשת כתב אישום, הנתבע החל להפעיל על התובעת לחץ שתעיד ותספר שהייתה מבולבלת ונטלה כדורי שינה, התובעת נשברה והודתה שהיתה מבולבלת וכך זוכה הנתבע – לכך התכוונה שכתבה "הפללתי את עצמי".
26. ס' 77-79 לסיכומי הנתבע הינו הרחבת חזית אסורה – הנתבע לא הציג כל ראייה לעניין הרשעתה של התובעת, הפנייתו של הנתבע בסיכומיו לפרוטוקול הינה הטעייה, התובעת נשאלה על הרשעה וענתה שאינה זוכרת, עוד נשאלה על כתב אישום ולא הרשעה, כאשר ברור ההבדל בין כתב אישום לבין הרשעה – לפיכך יש להורות על מחיקת ס' אלה מסיכומי הנתבע. גם לעניין תלונותיה של התובעת בביקוריה במיון לא טען הנתבע כל טענה בכתב הגנתו ובתצהירו ובוודאי שלא הוכיח טענות אלה ומשכך יש להורות על מחיקת הסבריו לחבלותיה של התובעת. עוד טוען הנתבע כי התובעת הפרה צוויה רחקה ומפנה לנספח 8 לתצהירו אלא שמעיון בנספח זה עולה כי הוצאו צווי הרחקה אך אין כל אסמכתא לכך שהתובעת הפרה אותם!!!"

163. בסעיף 9 לתשובת התובעת מצאנו כך לעניין ביקוריה התדירים של התובעת בעסקו.
"8. הנתבע, אשר התעלל משך עשרות שנים בתובעת, וגרם לה לכל תחלואיה הנפשיים, מבקש כיום להתעשר על חשבונה, מעצם העובדה כי סירבה ליתן לו גט, והרי שאין לו על מי להלין אלא על עצמו, אשר גרם לה לאיבוד הדעת ולשיקול דעת לקוי ופגום. עד אשר לא יכלה להבין את פשר סירובה ליתן לו את הגט.
9. הנתבע בס' 6 לסיכומיו טוען למעשיה האובססיביים של התובעת, יסופר לבית המשפט הנכבד שאותה אובססיביות שמתאר הנתבע מתקיימת אצלו, שכן הוא אשר מנע מהתובעת מזונותיה בניגוד לפסק דין חלוט, התובעת פתחה תיק הוצל"פ, אלא שהנתבע הסכים לשלם לה בתנאי שתגיע בעצמה לקבל את הכסף, בכך כפה הנתבע על התובעת להגיע פיזית למסעדה ולקבל את המגיע לה תחת השפלות וקללות, לתובעת אשר מתקיימת מכספים אלה לא נותרה כל ברירה".

164. שתי גרסאות עובדתיות בפני ובאה העת לקבוע ממצא לגביהן.

165. קבעתי כבר כי בלתי סביר בעיני לחלוטין שעל פני עשרות בשנים של תחלואה פסיכיאטרית ועד לשנת 2009 לא נמצאו ממצא המאבחן את התובעת כפוסט טראומטית.

166. לטעמי, עולה תיקה הרפואי של התובעת לכדי ממצא כעולה גם מחוו"ד המומחה ולפיו סבלה התובעת מתחלואה פסיכיאטרית כפי אישיותיה וכנובע ממנה.

167. אירועים כבדי משקל שונים ובהם מות בנה מאליהם היה בהם כדי להעצים את התסמינים מהם סבלה וסובלת התובעת.

168. ברור לי לחלוטין, כי האווירה בבית הצדדים הייתה אלימה ואולם אין באלימות אשר נכחה באותו בית, כדי להסביר את רדיפתה של התובעת את הנתבע בתחומי ביתו החדש ועת חי עם בת זוגו החדשה. אין בה להסביר, כאשר אנו מבקשים לדעת דבר קיומה של פוסט טראומה, את ההטרדות החוזרות והנשנות ובשעה שנט. ההוכחה מוט. על הנתבעת אין היא יכולה להסביר את הסתירות בדבריה, בנימוק ולפיו מעשי הנתבע הם שגרמו לה לאבד את שיקול דעתה. אם כן, תאמר כמו "חסם אמינות אוטומטי", לכל הטוען כי בשל רעהו גרסתו אינה אמינה. הבעייתיות בעדות התובעת, די בה כדי לקבוע כי נט. הראיה הדרוש לא הורם על ידה.

169. ודוק, ההסבר ולפיו ביקוריה הקבועים של התובעת במסעדה של הנתבע נבעו מדרישת הנתבע לשלם רק שם מזונות אינו סביר בעיני על רקע קיומו של תיק הוצל"פ ולא סביר בעיני, כי על פני כ- 20 שנה רצה דווקא הנתבע בביקורי התובעת בעסקו "כדי לשלם מזונות".

170. העדות המונחת בפני של הגב' ה.ב.א. מעידה על נוכחות יום יומית ורציפה שאינה תואמת גביית מזונות חודשית גרידא, בוודאי לא המהומה אשר הקימה התובעת במקום העסק, חדשות לבקרים.

171. בלתי סביר בעיני לחלוטין, כי הנתבע הוא אשר דאג להמשך הופעותיה הרועמות של התובעת בעסק תוך הפרעה לפעולתו ועל הסצנות הכרוכות בכך, ומכאן שאין אני נותן אמון בגרסת התובעת.

172. ניסיונה של התובעת לרמז, כי הגב' ב.א. היא או הייתה פילגשו של הנתבע, גם הוא יש בו להצביע על חוסר מעצורים.

173. בלתי סבירה בעיני לחלוטין טענת התובעת ולפיה מחד דרש הנתבע את הופעתה הקבועה בעסקו ומאידך נזקק לצווי מניעה ולתלונות על מנת למנוע הופעות אלו.

174. בלתי סביר בעיני לחלוטין, כי לאור פס"ד של כמה ערכאות וביה"ד הרבני הגדול בכלל זאת "לא הבינה התובעת בעטיו של הנתבע" מה משמעות סירובה להתגרש ממי שהיא מכנה "התוקפן".

175. אני קובע לא רק, כי צווי המניעה נתבקשו וניתנו כנגד התובעת, אלא שאלו שבו והופרו תדיר על ידה.

176. משאישרה התובעת במו פיה, כי נכנסה לביתו של הנתבע "ע"מ לבשל לבני" אין התובעת יכולה לטעון, כי לא הורשעה בהפרת הצו, לכל הפחות אין היא יכולה לכפור בעצם עובדת הפרתו של הצו.

177. מלחמת החורמה, גם זו החותרת למגע פיזי עם הנתבע, אשר ניהלה התובעת בנתבע ובכלל זאת עדותה בדבר קיומן של 200 שעות הקלטה, כל אלו אינם עולים בקנה אחד עם קריטריון ההימנעות הם עולים גם עולים בקנה אחד עם אישיותה המיוחדת של התובעת ותחלואיה.
לטעמי, לא רק שהתובעת זגזגה בין גרסאות, לא הקפידה תמיד לומר אמת, העצימה כפי רצונה גם אירועים של מה בכך, התובעת ייתכן, מאז נפרדו הצדדים, היא זו אשר יזמה ללא הרף הזקה לנתבע.

178. ואומר עוד, כי העובדה שעד אשר נישאו הצדדים לא אובחנו מחלותיה הנפשיות של התובעת, אין בה כשלעצמה לקשור דווקא לאווירה האלימה שבין הצדדים את תחלואי התובעת. הנטל להוכיח כי כך הם פני הדברים על התובעת הוטל וזה לא הורם.

179. זאת ועוד וביני לביני לא רק שאין אני ואין המומחה יודעים לאבחן בין אישיות התובעת, אירועי חיים שאינם קשורים בנתבע, אלימות שנבעה מאישיות התובעת וכלפי עצמה לבין מעשי הנתבע אלא שתוצאת הדברים היא שהתובעת גם לא הרימה את הנטל המוטל עליה לקשור בין התיעוד הרפואי לבין טענת הפוסט טראומה הנטען על ידה.

הרשעות הנתבע
180. ביום 08.10.97 הרשיעה כב' השופטת (כתוארה דאז) ז.הדסי הרמן את הנתבע בתקיפתה של התובעת בכך שתפס בשערה, משך אותה, גרר אותה מחוץ למשרדו והטיח ראשה במדרגה ובתוך שהיא מזכה אותו מעבירה לעניין איום.

181. בסעיף 4 א' להכרעת הדין מצאנו, כי בין השאר התבססה הכרעת הדין על עדות התובעת אשר מצאה ביטוי באמירה "בפני מעידה המתלוננת כמי שמצבה הנפשי לכאורה תקין...".

182. מאליו ומתוך הנטען בכתב התביעה שבפני ברור, כי העדות שניתנה ע"י התובעת אגב אותו הליך ובדבר מצבה הנפשי לעומת הנטען כעת בפני אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
האם ברצינות מתכוונת התובעת לטעון, כי גם בשנת 1997 לא ידעה היא שדבר מה במצב הנפשי אינו כשורה.

183. אין גם עורר, כי כניסותיה של התובעת לעסקו של הנתבע, לא רק אותה פעם בודדת הנוגעת להכרעת הדין, היו מעשה יום יומי.

184. התובעת כאמור אינה מכחישה ביקוריה התדירים בעסקו של הנתבע.

185. ביום 5.11.12 העידה הגב' ה.ב.א. וכך סיפרה על עבודתה בת 4.5 השנים בעסקו של הנתבע.
"ש. האם את עובדת 4.5 שנים כמנהלת אירועים במפגשים
ת. כן. העבודה לא במשמרות. אני עובדת סביב לשעון גם כשאני לא שם. אני נמצאת שם פיזית כמה שעות טובות ביום. שבוע עבדתי כמלצרית ולאחר מכן כמנהלת אירועים.
ש. בתצהירך כתבת שהיית עדה לשיחות טלפון מטרידות כביכול של ב.ש. ל - י.
ת. כן
ש. לא שמעת מה ב.ש. אומרת רק שמעת התשובות של י.
ת. היו הרבה שיחות ועדיין למסעדה עצמה. היא מתקשרת למסעדה ואני עונה לטלפון אני שומעת מה היא אומרת. ברוב המקרים היא טורקת הטלפון בפרצוף. אני שומעת מה י. אומר לא מה ב.ש. אומרת. י. הוא המנהל הישיר שלי וממנו אני מקבלת משכורת. אני בת 25. אין לי ניסיון תעסוקתי רב בחיי. הייתי גם בקבע לפני כן וגם עבדתי בכמה מקומות לפני המסעדה.
ש. טענת בתצהירך כי ב.ש. הגיעה כמה פעמים למסעדה ואת יודעת כביכול שרשיונה נשלל
ת. כן. זה מה שסיפרו לי. א. סיפר לי שרשיונה נשלל. היא היתה מגיעה כל יום".

186. ביום 25.11.97 הרשיע כב' השופט דוד רוזן את הנתבע על פי הודאתו בשתי עבירות של ניסיון לתקיפה.

187. וכך כתב כב' השופט רוזן בהכרעת הדין:
"בתחילת הדיון הודעתי לצדדים, כי הנני מכירם ולא מעט מכיר את דבר ריבם.
חודשים לא רבים לפני תחילת הדיון בתיק הנוכחי שמעתי במשך מס' ישיבות עדים וראיות בענין מסכת דומה של לזות שפתיים וידיים בין המתלוננת לנאשם.
מהתמונה שהצטיירה לפני בדיון הקודם עלה כי בני הזוג ק. היו נשואים שנים לא מועטות וחלק ניכר מחייהם המשותפים העבירו במנעמים ובצורה נאה כשהם מגדלים לתפארת שני ילדים משותפים.
בשנים האחרונות נגלו סדקים שנתרחבו לידי תהום של שטנה ומרירות.
קשה היה להשתחרר במהלך הדיון שהתחושות הרעות והמטענים הרגשיים שנושא כל אחד מבני הזוג כלפי רעהו מחוברים לרכושם המשותף ובחמדת כל אחד משניהם לא לוותר לשני בנושא זה.
משבאו הניצים בפני בדיון זה, הנחיתי את עצמי להיזהר בדווקנות ובקפדנות שכן ידעתי שכל אחד משניהם יהא מוכן לסטות מדבר אמת אם הדבר ישרתו כתוצאת המשפט הרצויה על ידו.
ביום 26.5 עלתה ובאה לדוכן העדים הגב' ב.ש. ק. .
מדובר בגב' שכל הופעתה אומרת בטחון ואישיותה בולטת. הגב' מודעת לתכונות בהן בורכה ושעם השנים השכילה לשבח ולשפר".

188. והנה מסתבר, כי לא רק המומחה הטיל ספק במהימנות התובעת, כך גם השופט רוזן (אשר לא חסך שבט ביקורתו גם מהנתבע).

189. אלא מאי, שהחפץ לסמוך ידו על אותה הרשעה אינו יכול לאמץ רק חלקים ממנה ובאמצו את כולה יצטרך להטיל ספק במהימנות התובעת גם לחזור ולזכור את דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

190. התובעת הדורשת מביהמ"ש לקבל כי התיאור שבכתב התביעה העוסק בשנות גיהינום מיום הנישואין, צריכה על כרחה גם להבין שתיאור זה נסתר ע"י אותה הכרעת דין ואף לסבור כי תאורו של כב' השופט רוזן את התובעת ודרכה הפוך לחלוטין מתאורה את עצמה כעלה נידף.
קבע ביהמ"ש אגב אותה החלטה אמירה מפורשת בדבר העדר מהימנות לשני הצדדים והתובעת בכלל זאת ומצא הוא "חמדת רכוש" ושטנה. בראי הכרעת דין זו יש להביט גם בתובענה שבפני.

191. צא ואמור כי אוירה אלימה אכן שררה שנים בין הצדדים, ואולם ספק גמור בעיניי אם ניתן ליחסה רק לנתבע.

192. זאת ועוד, בהביטי בהרשעותיו של הנתבע כפי שהן, אין אלו מצדיקות הגשת תובענה בנזיקין כ- 15 שנה לאחר ההרשעה וכ- 20 שנה לאחר המעשים הנטענים.

193. סבורני כי לכך היתה ערה גם התובעת אשר צמצה טענתה לפוסט טראומה אשר "התגלתה" רק בשנת 2009.

האם חתירת התובעת למריבות במקום שהות הנתבע עולה בקנה אחד עם קריטריון "ההמנעות"?
194. ביום 28/11/12 העיד בפניי המומחה עדות נוספת, בין השאר, כך:
"ש. בסוף החקירה דיברנו על כך שבב.ש. מתקיימים כל הקריטריונים של פוסט טראומה למעט הימנעות אתה מסכים?
ת. אני מסכים שאכן מתקיימים הקריטריונים פרט להימנעות אך עם זאת חלק מהתסמינים למשל עוררות יתר וחרדה יש אפשרות לייחס אותם לאבחנות אחרות שחלות אצלה במועדים שונים".
"ש. יכול להיות שב.ש. ההימנעות שלה מקשר זוגי, ומקיום יחסים אך לא מצפיה בתוכניות טלוויזיה שעוסקות בהתמודדות של נפגעי אלימות היא באותו וריאנט?
ת. לטעמי לא. פוסט טראומתי צפוי לחוש חרדה ולהביע אותה שהוא מדבר על הטראומה. בבדיקותינו החוזרות לא היתה עדות לאפקט חרדתי בזמן תיאור הטראומה. היא כועסת אך לא מפחדת.
ש. אתה כתבת בסיכום של חוות דעתך שישנם סממנים חרדתיים. אם אדם הוא חרדתי הוא יהיה חרדתי גם בבדיקה.
ת. על אחת כמה וכמה את מחזקת את עמדתי. אם היא חרדתית מלכתחילה הייתי צריך לראות עוד יותר תסמינים חרדתיים.
ש. אתה בעצמך כותב בחוות דעתך שזיהית תסמינים חרדתיים אותי תסביר.
ת. הבה נבדיל בין פרק הבדיקה לפרק הסיכום. אני מפנה אותך לעמ' 7-8 כתבתי שהיא לא נראית מפוחדת במעמד הבדיקה היא מדווחת על תסמניים בסך הכל והיא אובחנה על ידי רופאים שונים כחרדתית.
ש. זה דברים שאתה עשית ולא במהלך האשפוזים או בדיקות אחרות?
ת. בבדיקתי הקלינית שכללה שיחה וכללה את כל שאר המתואר התרשמתי מאוסף סממנים חרדתיים אשר אינם מתגבשים לכלל הפרעה פוסט טראומטית.
ש. אתה כותב שב.ש. מתקשה להסביר מדוע נשארה עם י. שהיכה אותה למרות שב.ש. אמרה שהיא פחדה ממנו. האם זה לא אופייני לנשים מוכות להישאר והאם כאלה יכולות להסביר מדוע הן נשארות?
ת. ציפיתי להסבר שנפרש על פני כל הקשר שלהם. היא היתה בחלק מן הזמן בתוך הקשר נשואה ומספרת שהיא פחדה ולאחר ההיפרדות עדיין היו ביניהם כל מיני קשרים כאלה ואחרים ובמידה שהיא פחדה אני לזה ציפיתי להסבר מדוע היא המשיכה ליזום קשר איתו.
ש. זה לא מאפיין פוסט טראומה?
ת. להיפך, פוסט טראומה מאופיינת בהימנעות.
ש. והיא לא באוכלוסייה השונה מהכלל דהיינו היא בויריינט
ת. מכיוון שאין מדובר בטראומה מינית בגיל הילדות אין לייחס לה השתייכות לוירינט.
ש. יש פוסט טראומטיים ממלחמות שעושים סרטים על מלחמות ז"א שיש וורינטים לא רק במין?
ת. יש הבדל בין אנשים שבמהלך הטיפול שלהם בין אם הוא טיפול עצמי ובין אם לאו יוזמים חשיפה לגורם הטראומטי כדי לחוש, שישפיע עליהם פחות.
ש. אז אולי זה הטיפול העצמי של ב.ש. שחזרה והיתה איתו בקשר כדי להוכיח לעצמה שהיא כבר מסוגלת לעמוד מולו ולא פוחדת ממנו?
ת. אני לא מתרשם מכך מכמה סיבות. ראשית, היא לא מתארת שהיא פוחדת ממנו פחות, שנית אני מתרשם שהדברים נעשו ללא שליטה שאין היא בחרה להיחשף לגירוי כדי להוריד את רמת הפחד אלא שהיא לא שלטה. היא יצרה איתו שוב ושוב קשר במעין אובססיה זה החלק האישיותי שעליו כתבתי.
ש. יכול להיות שהחלק האישיותי מפריע ומסווה את ההימנעות?
ת. אני חושב שלא. האישיות מקשה עליה לעבד את האירועים.
ש. אני חוזרת לרשומות רפואיות אחרות של פסיכיאטרים ד"ר ק. הוא אחראי על יחידת פסיכו טראומה ב-א. והוא פסיכיאטר בכיר במרכז לטיפול בטראומה ומצבי משבר בבית חולים מ. והוא אבחן אותה כפוסט טראומטית איך תסביר את זה.
ת. תביטי במסמך הוא אכן אבחן אותה כפי שאת מתארת אני לא מסכים להימנעות וגם יש פה לטעמי הוא מעלה שאלה באיזה פוסט טראומה מדובר. אולי בכלל מדובר במות הבן.
ש. הוא מדבר על תכנים אלימים.
ת. גם בט' 3 הוא אומר שהיא אובחנה בעבר כפוסט טראומטית וכהפרעה דיכאונית חוזרת וכו' זה לא האבחון. הוא מציין אבל לא מעובד שיכול להיראות מאוד דומה עם עוררות יתר.
ש. אבל לא מעובד זה לא דיכאון?0
ת. לא. מצב שבו תכנים הקשורים לאבל יכולים להיות חודרניים גם הם למשל זה דוגמא למחשבות חודרניות שאינן פוסט טראומה.
ש. אבל הוא אבחן גם הפרעות רגשיות, גם אבל וגם פוסט טראומה.
ת. ראשית, אני לא מסכים לעניין הפוסט טראומה. התייחסתי למכלול הבעיות הרגשיות והנפשיות והאבחנה היתה פחות משמעותית עבורי אם היא היתה מאובחנת כפוסט טראומה מכלול התפקודים היה דומה מכיוון שגם אז הייתי מתייחס לחלק מהלקות כנובעת מאישיות.
ש. את אותה שאלה לגבי ד"ר ב. על כישוריה המקצועיים שפרטתי כבר. אתה חושב שהיא לא יודעת מה זה הימנעות והיא קבעה שיש הימנעות ופוסט טראומה.
ת. ד"ר ב. כנראה הושפעה מדבריה של הגב' ק. בלבד והיא לא ציינה שעמדו בפניה מסמכים.
ש. יש רשימה.
ת. עם זאת, דברים שהיא כתבה אינם נכונים למשל אני מצטט שב.ש. חייה בבדידות מוחלטת. היא נמנעת מכל תוכנית טלוויזיה או סרט המתארים אלימות או אסונות ועוד אוסיף בחוות הדעת של ד"ר ב. כתוב שהיא חייה בבדידות מוחלטת לא שהיא חיה בגפה כמו שאת אומרת. היא מארחת והיא הולכת לראות חברות וזו לא בדידות מוחלטת. אוסיף, החלק השני של הסיכום היה ראוי להתייחס לתקנות שעמדו בפני ד"ר ב. באותו זמן ושם צריך להתייחס לתפקוד בסיכום. היא מדברת על אלימות, ואין כאן תפקוד ושהיא תיארה את התפקוד היא טעתה.
ש. אתה כותב בחוות הדעת שיש לה בוחן מציאות תקין אבל אמרת שיש לה שיבוש בראיית המציאות ובגלל זה היא חושבת פעם שהיא היתה בחו"ל ופעם לא?
ת. זה לא בעיה בראיית המציאות אלא אני חושב שבאמת היא חשבה באותו רגע שמטעמיה היא היה נוח לה להסתיר את זה. אני מאמין לב.ש. עד שהיא מוכיחה לי משהו הפוך והיו לא מעט סתירות כאלה. שבן אדם לא מספר משהו או מסתיר אותו זה לא אומר שבוחן המציאות שלו לקוי. לפי המצב הרגשי שלה בכל פגישה היא תארה תיאור אחר את אותה סיטואציה שנדונה למשל עניין הקשר עם הבן, לא היו מחשבות שווא.
לשאלת בית המשפט, אני חושב שחלק מההתנהלות של ב.ש. שחלק מהפעמים היא לא אומרת את האמת".

195. הואיל וכך, ומשמקבל אני את דעת המומחה, אני קובע כי לא הוכחה בפניי קיומה של פוסט טראומה, לא הוכח בפניי כי מעשי הנתבע גרמו לאותה פוסט טראומה וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.

196. העידה התובעת בעמ' 42 לפרוטוקול כך:
ש. ...בצירוף כתבה מעתון כלשהו וכתבת את המכתב כמה ימים אחרי שנדחתה בקשתך לביטול צו הרחקה. ב- 2008 זה היה כמעט 20 שנה אחרי הפירוד בינך לי. . למה היה חשוב לך כל כך לבטל צו ההרחקה למסעדה?
ת. כי הוא הכפיש את שמי שם. טען שאני מקימה צעקות.
ש. למה היה חשוב לך להגיע למסעדה כ- 20 שנה לאחר שנפרדת מי. ?
ת. הוא החליט וכך הוא נהג משך 22 שנה לתת לי את המזונות רק במסעדה ולהחתים אותי על מגילה, יש לי פה דפים, החתים אותי על דפים שלא קיבלתי ונאלצתי לחתום שקיבלתי, לירוק לי על הפנים, להוציא את הנעל שלו ולהגיד לי לנשק את הסוליה של הנעל, שאני מקבלת כסף כמו זונות. אני רציתי את ביטול הצו כדי שלא יכפישו את שמי ויגידו שאני הפכתי שולחנות.
ש. נכון שהורשעת ונגזר עליך מאסר על תנאי כי הפרת את צו ההרחקה.
ת. אני לא זוכרת במה זה הסתיים. הוא נתן לי את המזונות והזעיק משטרה אמר שהנה היא נכנסה והפרת את הצו. אז אמרתי להם שהוא נתן לי את המזונות פה.
ש. כתב האשום שהוגש נגדך בת"פ ציין כמה הפרות – 12.2.92, 24.7.93, 17.7.93, 9.7.93...

עו"ד ויצמן: לא הכחשנו שהיא המשיכה להיות איתו בקשר. היא מודה כי הפרה. לאן מובילות השאלות?"

197. היש פלא כי מקבל אני את קביעת המומחה, שקריטריון ההימנעות אינו מתקיים? ממכלול הדברים המובאים לעיל נהיר, כי התשובה היא בלוא.

מה משמעות אחוזי הנכות?
198. הבאתי כבר קודם לכן מחוו"ד המומחה אשר ייחס 5% נכות צמיתה לתובעת כתוצאה "מיחסי הצדדים".

199. אומר המומחה בעמ' 63 לפרוטוקול:
"ש. שאתה אומר, תיזכר, אני למשל היו אומרים לי מעכשיו לא תראה את פלוני או פלוני, שמחה וששון, שאתה אומר אני לא יכול להפסיק את הקשר, אני מבין, שלי יש צורך רגשי כזה שאתה חייב להימצא ליד פלוני בסביבה, אם בטוב בטוב ואם לא בטוב אני אעשה סכסוך כדי להיות בסביבה. למה הכוונה?
ת. למה שתיארת כעת, היא היתה זקוקה לנוכחות של י. בחייה, ולהתמדה בקשר איתו מבלי יכולת להתרחק ייתכן כניסיון לעשות סוג מסוים של עיבוד..
ש. עיבוד של מה?
ת. של המצוקה והקשר ובתוכו האלימות גרמו לה. כל מה שאמרתי זה ספקולטיבי נורא.
ש. באיזה מובן?
ת. שקשה לי מאוד להעריך מה היה קורה לו ...
ש. אני שואל שאלה אחרת, אנסח שנית, אתה בעצם אומר לי ב.ש. נדבקה לי. , אני רוצה להבין למה, לדעתך, אם אתה יודע, איך נוצר המנגנון המעניין שבו בן אדם צריך את נוכחות חברו בחייו.
ת. כדי להשליך עליו את הקשיים שהוא חווה עם זאת זה עדיין ניסיון לעבד את הבעיות.
ש. איך זה חי עם פוסט טראומה?
ת. זה לא קשור לפוסט טראומה, מערכת היחסים אופיינה עם השלכת אחריות אחד על השני.
ש. איפה הקשר לפוסט טראומה?
ת. אני ארחיב, אנחנו שותפים במשאית הקשר בינינו מאז ומתמיד רווי בהשלכות הדדיות אני מווסת עצמי באמצעות השלכה של קשיי עליך, אתה אשם בקשיי".

200. אם נפסל קריטריון ההימנעות ואם יזמה התובעת ללא הרף סכסוכים ומריבות עם הנתבע וכפתה נוכחותה בחייו, גם שנים אחרי פרידת הצדדים, מדוע קביעת אחוזי הנכות?

201. העיד המומחה בעמ' 60 לפרוטוקול:
"ש. למרות שלא נתת אבחנה בסוף חוות הדעת נתת 5% ולא הפנית לתקנה רלבנטית.
ת. אין תקנה ב- 5%.
ש. אתה מדבר על הפרעות קשות של פאניקה ודיכאון מג'ורי.
ת. אני מתייחס לתקנות החדשות שהם כוללות מצב קליני וגם את התפקוד. לטעמי מבחינה תפקודית היא עומדת על 5%. מבחינה קלינית אני מעריך 25%. אני מאחד בין שניהם וזה ממוצע של 15% בגין האישיות הקודמת ובין האירוע של מות בנה שבעטיו ורק בעטיו היא פנתה לטיפול אני מנכה 10%.
ש. אני לא רואה את כל זה בחוות הדעת אנא הסבר.
ת. אין לי הסבר למה כל זה לא נכתב כך סברתי שאני צריך לכתוב".

202. ובכן, נשאלת השאלה, מה משמעות קביעת 5%?
מסביר המומחה כי הוא מעריך את נכותה הקלינית של התובעת ב- 25%.
את 25 האחוזים הוא צובר, כך ש- 15% הם בגין אישיותה "הקודמת" של התובעת (לאמור, תחלואיה הפסיכיאטריים) ו- 10% נוספים הוא זוקף לארוע של מות בנה.

203. אם כן, מנין 5%? מסביר המומחה שאין מדובר בנכות קלינית אלא בנכות תפקודית.

204. גם אם לא אכניס ראשי בשאלה אם זכאי היה המומחה להעריך נכות תפקודית, להבדיל מנכות רפואית, אומר, כי לטעמי, אין בקביעת אותם אחוזים כדי להעלות או להוריד דבר, ואסביר.

205. באין פוסט טראומה ובאין קשר סיבתי מובהק בין מצבה של התובעת לבין התנהגות הנתבע, אין גם משמעות לקביעת אחוזי הנכות התפקודית "עקב הזוגיות".

206. בפתח פסק דיני זה הצבעתי על כך שרכיב מרכזי בתובענה נוגע, כפרי הטענה לנכות, בתביעה לפיצוי בעבור אבדן השתכרות לעבר.

207. דא עקא, שאותו טיעון ותחשוב המתייחס לשכר הממוצע במשק מתעלם לחלוטין, לא רק מרמת ההשכלה של התובעת כמשליך על חוסר מסוגלותה להשתכר את השכר הממוצע, לא רק שהוא מתעלם מתחלואיה הנפשיים שאינם פרי פוסט טראומה אלא, ובעיקר הוא מתעלם מסרבנותה ארוכת הימים של התובעת ליטול גיטה.

208. סרבנות זו אינה תוצאה של חוסר הבנה כפי שמתיימרת התובעת לטעון. סרבנות זו, כל עוד התקיימה, אפשרה לתובעת, שנים ארוכות לאחר פרידת הצדדים ועזיבתה של הנתבע לדרוש, לתבוע ולקבל דמי מזונות.

209. הדין מזכה רעייה בפסיקת מזונות, כפי שאכן קיבלה התובעת, וזו אינה מסויגת אלא על ידי חיוב בגט או בשל הטענה "מעשי ידיה תחת מזונותיה" (ראה תמ"ש 4080-04-13 פלוני נ' אלמונית (פורסם במאגרים משפטיים)).

210. במילים אחרות, כל עוד היתה התובעת זכאית לדמי מזונות היא נחשבת בעיני הדין כמי שקיבלה שווה ערך לשכר עבודה.

211. ועוד, אם מצבה הנפשי של התובעת הוא כזה המאפשר לה כיום לעבוד כמטפלת, מדוע אסבור כי בחירת התובעת בעבר שלא לעבוד (כזכותה) וראה תמ"ש 18473-03-11 (פורסם במאגרים משפטיים)) לא נבעה אלא מבחירתה שלה להעדיף דמי מזונות על פרי עבודה? ובטרם פירוד על העדפת פרנסת הנתבע אותה על פני עבודה?

212. אמרה התובעת בעדותה, בעמ' 43, לעניין זכויותיה למזונות ורמת חייה עם הנתבע "התיק בהוצאה לפועל עמד על 5 מיליון ואני ויתרתי על זה תמורת 10,000 לחודש".

213. אם כך, באיזה אבדן השתכרות לעבר, פרי נכותה, מדברת התובעת?

214. אמור מעתה כי אין משמעות לקביעת הנכות התפקודית נשוא חווה"ד לצורך ההכרעה בתובענה זו.

פיצוי עונשי – פיצוי לשמו
215. ועדיין צריכה למענה השאלה – האם אין לחייב את הנתבע בפיצוי עונשי על עצם מעשי האלימות בהם הורשע?

מטרת הסעד הנזיקי הוא מתן סעד תרופתי ולא הצהרתי או עונשי. כך כתבה כב' השופט דהן בתמ"ש (ת"א) 40811-10-10 (פמ"מ) באמרה, כי:
"יחד עם זאת, הוכר בפסיקה הסעד של פיצויים עונשיים אשר הטעם העומד ביסודם הוא עונשי והרתעתי קרי, פיצוים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שנגרם אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה".

כך כתב לעניין זה כב' השופט ריבלין אגב ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי (פמ"מ):
"ואכן מסורה לבית המשפט הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת מקובל לומר, כי לדיני הנזיקין מטרה נוספת, השוכנת לצד תכלית הצדק – והיא ההרתעה היעילה (ראו ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785; ראו גם דנ"א 7794/98 רביד משה נ' דניס קליפורד, נז(4) 721). דיני הנזיקין נתפסים על-ידי רבים כמכשיר לקידום התכלית של השאת התועלת החברתית המצרפית (לדיון כללי, ראו י' גלעד, "על גבולות ההרתעה היעילה בדיני הנזיקין" משפטים כב (תשנ"ג) 437). זאת, בין היתר, באמצעות יצירת משטר משפטי המביא לכך, שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו תוך הפנמת ההשפעות הנודעות למעשיו. לשם כך, ראוי שהמזיק אכן יישא בכל הנזקים אותם הוא גורם בעוולה. על המזיק לשאת, לכל הפחות, בסכום ה- L (Loss) שבנוסחת Hand (ראוR.A. Posner, Economic Analysis of Law (4th. Ed., 1992) 176; לגיבוש נוסחת Hand, ראו United States v. Carroll Towing Co., 159 F. 2d 169 (1947)). אכן, הט. ת פיצויים בסכום העולה על הנזק או בסכום הנמוך מן הנזק, עלולה להביא עמה תוצאות בלתי-רצויות. עמדו על כך Polinsky ו- Shavell, בציינם כי במשטר של אחריות-בגין-רשלנות, הנשען על נוסחת Hand, חשוב כי הפיצויים ישתוו לנזק...
עולה מן האמור, כי אם יהיה המזיק צפוי לשאת בפיצויים שאינם עולים כדי הנזק שגרם, הרתעתו תהא הרתעת-חסר, ובשל כך הוא עלול להתמיד בפעילותו הבלתי-רצויה, או להימנע מנקיטת אמצעי זהירות שעלותם נמוכה מתוחלת הנזק (ראו א' פורת, "אחריות קיבוצית בדיני-נזיקין" משפטים כג (תשנ"ד) 311, 350-349). בכך יש כדי לחתור תחת המטרה של הרתעה יעילה".

216. המוטיב המרכזי בשאלת הפיצויים העונשיים או הפיצויים הנפסקים ללא הוכחת נזק במקרה אלימות עניינו, כאמור, בהרתעה.

217. דא עקא, שאין אני יכול לזהות את הצורך בהרתעה כמי שיושג כאשר עסקינן בהרשעות בגין מעשים אשר ארעו לפני כ- 20 שנה, ואשר ארעו בתוך שהתובעת שבה וחודרת, ולמרות צו שיפוטי, לתחומו של הנתבע.

218. בהערת אגב אומר, כי בלתי סביר בעיניי לחלוטין שתטען אישה אשר ניהלה תיק הוצל"פ כי לא יכלה לקבל מזונותיה במקום כלשהו, זולת תחומו של הנתבע.

219. אמור כי מעשי האלימות וההתנהגות הבלתי ראויה לא רק של הנתבע היו, ובאין בנמצא הצורך בהרתעה וכאשר הבעת הסלידה היא מהתנהגות שני הצדדים יחדיו, אין לפסוק פיצוי עונשי.

סוף דבר
220. אני דוחה את התובענה.

221. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 30,000 ₪.

222.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות שולח בנזיקין

  2. אחריות מזמין בנזיקין

  3. אחריות שילוחית נזיקין

  4. אחריות המשטרה בנזיקין

  5. אחריות שילוחית בנזיקין

  6. התיישנות קטין נזיקין

  7. התיישנות בדיני נזיקין

  8. התיישנות בנזיקין קטין

  9. אחריות בנזיקין של קטין

  10. אחריות בנזיקין סרבנות גט

  11. אחריות בעל מקצוע בנזיקין

  12. אחריות בנזיקין של המדינה

  13. אחריות רשות ציבורית בנזיקין

  14. סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין

  15. אינטרס ההסתמכות דיני נזיקין

  16. הגדרת בן זוג - פקודת הנזיקין

  17. אחריות בנזיקין כלפי מסיג גבול

  18. התיישנות בנזיקין תאונת דרכים

  19. אחריות בנזיקין של רשויות ציבור

  20. אחריות בנזיקין של המחזיק במקרקעין

  21. התיישנות בנזיקין מיום גילוי הנזק

  22. אחריות משדל סעיף 12 לפקודת הנזיקין

  23. אחריות המדינה בנזיקין פעולה מלחמתית

  24. מחלוקת בשאלת אחריות בנזיקין לתאונה

  25. התיישנות 10 שנים סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין

  26. החלת הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין במסגרת תביעה

  27. סעיף 15 לפקודת הנזיקין שכתורת הינה "חבותו של בעל חוזה"

  28. אשם עצמי תורם של 50% לקרות תאונה עפ"י סעיף 68 לפקודת הנזיקין

  29. סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין - יכול שינתן פטור לגורם רשלני אם עקב פעולה מכרעת של גורם אחר

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון