אחריות המשטרה בנזיקין

מבוא;
מהי מידת אחריותה של המדינה בנזיקין למעשיה השלטוניים, או מעשיהם של המורשים מטעמה ובשירותה?
זוהי בתמצית השאלה העומדת ביסוד ההכרעה בתובענה שלפני.

העובדות, ההליכים והטענות
התובע, רופא שיניים במקצועי הינו הבעלים ו/או המחזיק של מרפאת שיניים השוכנת ברח' יפת 101 ביפו, הגיש תובענה לפיצויים כנגד מדינת ישראל בגין נזקים שנגרמו למרפאתו לטענתו, במהלך פעילות משטרתית לחיפוש ראיות לביצוע עבירות חמורות של ארגון וניהול משחקי מזל אסורים בבניין בו שוכנת המרפאה שבבעלותו.

על פי המתואר בכתב התביעה: בתאריך 06/09/09 בשעה 15:00 או בסמוך לכך הגיע התובע אל המרפאה ונדהם לגלות, כי מרפאתו פרוצה (במצב של כאחר מלחמה על פי תיאוריו), שברי בטון בכל פינה, אבק שמכסה את כל הרצפה, הציוד והריהוט. מבירור שערך עם שכניו, עלה, כי ביום חמישי 04/09/09 כאשר המרפאה היתה סגורה, פרצו שוטרים מטעם הנתבעת ו/או כוחות ביטחון אחרים מטעמה, לתוך המרפאה, שברו קיר ודלת רב בריח וגרמו נזק רב למבנה המרפאה, שברו את האזעקה וגרמו נזק לציוד ולריהוט והותירו את המרפאה פרוצה, ללא אזעקה ו/או אבטחה.

בעקבות האירוע המתואר, התובע הגיש תלונה בדבר הפריצה והנזקים במרפאתו, בו ביום 06/09/09 בתחנת המשטרה מרחב יפתח שברח' סלמה 18 בת"א. לטענתו, במעמד הגשת התלונה נמסר לו, כי אכן שוטרים ממרחב יפתח בת"א ביצעו פעולה משטרתית במקום ופרצו ככל הנראה בטעות למקום ו/או במקום הלא נכון.

התובע טוען, כי בעקבות האירוע נגרמו נזקים רבים והפסדי רווחים שכן כתוצאה מהאירוע הוא נאלץ להשבית את מרפאתו כשבוע ימים לצורך ביצוע עבודות השיפוצים ותיקון הנזקים, התקנת דלת ואזעקה, ניקוי הציוד והריהוט ופנים המרפאה. עוד נטען, כי נגרם לו נזק תדמיתי בקרב לקוחותיו ושכניו, שלמרות כל ההסברים שסיפק לאשר אירע, מסתכלים עליו בעין לא יפה ושינו את יחס הכבוד שרחשו לו עד ליום האירוע.

המדינה לא חלקה, על הגירסה העובדתית בדבר האירוע שביסוד התביעה, אלא אך על הטענות בדבר הפסול הנטען ע"י התובע שבאופן הטיפול המשטרתי וכן לנזקים שנטענו.

לשיטתה, הפריצה למקום נעשתה כדין ועל פי צו של בית המשפט, במסגרת פעילות משטרתית של הנתבעת בחיפוש ראיות לביצוע עבירות חמורות של ארגון וניהול משחקי מזל אסורים במקום.
הנתבעת פעלה כפי שרשות שלטונית סבירה וברת דעת היתה פועלת בנסיבות הענין, וכי כל פעולותיה נשוא תביעה זו נעשו בסמכות ובהתאם להוראות כל דין ומשכך, אין להטיל עליה אחריות בגין נזק זה, שכן פעולתה היתה הכרחית ומוצדקת בנסיבות הענין.

עוד לשיטת המדינה, המשטרה פעלה מכח הרשאה חוקית ועל כן במקרה דנן גם אם נגרם נזק כלשהו לתובע במהלך ביצוע מעשה זה, היה הכרחי, נעשה בתום לב ולתכלית ראויה ולפיכך הנתבעת אינה אחראית בנזיקין.

דיון והכרעה
שלוש הן השאלות העומדות ביסוד ההכרעה במחלוקת בין הצדדים. הראשונה, אם המשטרה חבה חובת זהירות שהפרתה מצמיחה אחריות בנזיקין כלפי תושבים העלולים להיות ניזוקים כתוצאה מפעילות מבצעית שהיא מבצעת בהסתמך על צו של בית המשפט,. השניה בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה עשויה להיות בחיוב, האם במקרה הנדון הפרה המשטרה את חובתה באופן המקים אחריות נזיקית. השלישית, מהו גובה הנזק שנגרם באירוע המתואר בכתב התביעה.


אדון בשאלות אלו כסדרן.

אחריות המשטרה בנזיקין –
ככלל, סוגיית אחריותן בנזיקין של רשויות הציבור אגב פעילותן השלטונית זכתה לייחוד, המתבטא בהצרת אחריותן בהשוואה לאחריות הנגזרת מדין הנזיקין החל על פרטים. הצרה זו נעשית באמצעות חסינויות, הגנות או הסדרי אחריות מיוחדים לרשות. לדיון בשיקולים להצדקת חסינות המדינה בנזיקין ראו החלטתי מתאריך 22/03/12 במסגרת תא"מ 14352-09-10 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל. וכן ישראל גלעד - האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)", משפט וממשל ב (תשנ"ב) בעמ' 351-358)

שאלת אחריותה בנזיקין של המשטרה בגין תפקוד לקוי היא שאלה טיפוסית של אחריות רשויות ציבור, והיא מבטאת נאמנה את המשקל המיוחד של שיקולים אי – ההתערבות, הרתעת יתר, שיבוש מערכות, עיוות שיקול הדעת, עומס היתר וההצפה בהקשר זה.

עם ביטול חסינותו הכללית של הריבון בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תש"ב 1952, החיל המחוקק הישראלי על המדינה הסדר חסינות מוגבל הדומה לזה שבסעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין. סעיף 3 לחוק אחריות המדינה פוטר אותה מאחריות על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום – לב בתוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אך למעט רשלנות שבמעשה. התפתחויות בפסיקה בפרשנות החסינויות הסטטוריות שבסעיפים 7 (א) ו- 3 ובקביעת גדריה של עוולת הרשלנות, הגבילו את כוחן של חסינויות אלה למקרים שבהם נתבעים העובד או המדינה על אף שפעלו בסבירות: דהיינו, כאשר מבקשים להטיל עליהם אחריות חמורה או מוחלטת. לעומת זאת, כל אימת שמוגשת נגד העובד או המדינה תביעה בגין התנהגות בלתי סבירה, בין במעשה ובין במחדל, בעוולת הרשלנות, בעוולות כוונה וידיעה או בעוולות אחריות חמורה ומוחלטת, לא יעמדו להם כיום חסינויות אלה. סעיף 3 לחוק אחריות המדינה מוציא במפורש מתחולת ההגנה "רשלנות שבמעשה" לשון זו מעידה שכוונת המחוקק היתה לאקט הרשלנות ולא לעוולת הרשלנות ( שם, בעמ' 375 -376).

הגישה המחסנת את השלטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי. אכן, "שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בע' 134). אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה זה עשרות בשנים. זאת הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה, והן באשר למחדלה הרשלני מלבצען. "בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)" (דברי השופט משה בייסקי בע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 [להלן : "פרשת בוסקילה"] (ציטוט מתוך ע"א 1678/01 – מדינת ישראל נ' משה וייס ו- 3 אח', פ"ד נח (5) 167 [להלן :"פרשת וייס"].

חובת זהירות מושגית של המשטרה ?
המשטרה הינה גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו לרוב מוגבלים, כמו כן, מעצם תפקידו מקובל להניח שדרך פעולותה של המשטרה הינו לעיתים במצבי דחק קשים ולכן סדרי העדיפויות וקדימויות נקבעים בהתאם לכל משימה ומשימה. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת, אך בוודאי מתחם זה אינו בלתי מוגבל ובהפעילה את סמכויותיה אין המשטרה רשאית להתעלם מזכויות הפרט. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה: מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה. [ השוו – הדברים שנאמרו בפרשת בוסקילה בע' 346.]

מכאן מתוקף תפקידה של המשטרה והסמכויות שניתנו לה, אין עוד חולק, כי חלה עליה חובת זהירות מושגית., השאלה המתעוררת מיד ושיש לדון בה, הינה האם במקרה המתואר הפרה המשטרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, במילים אחרות האם חלה על המשטרה חובת זהירות קונקרטית במקרה הנדון ?

כזכור המדינה טוענת, כי הפעילות המבצעית נעשתה כדין ועל פי צו של בית המשפט, ולשיטתה יש לקבוע, כי המשטרה פעלה כפי שרשות שלטונית סבירה וברת דעת היתה פועלת בנסיבות הענין, וכי כל פעולותיה נעשו בסמכות ובהתאם להוראות כל דין ומשכך, אין להטיל עליה אחריות בגין נזק זה, שכן פעולתה היתה הכרחית ומוצדקת בנסיבות הענין. עוד לשיטת המדינה, המשטרה פעלה מכח הרשאה חוקית ועל כן במקרה דנן גם אם נגרם נזק כלשהו לתובע במהלך ביצוע מעשה זה, היה הכרחי, נעשה בתום לב ולתכלית ראויה ולפיכך הנתבעת אינה אחראית בנזיקין.

אם כן, המדינה ניסתה לצייר מצב שבו פעילות המשטרה היתה הכרחית ומוצדקת בנסיבות העניין.

בכל זאת, דעתי שונה מדעתה של באת כוח הנתבעת, ממסכת העובדות שנפרשה בפני בית המשפט, מתגנב לו החשש, כי שיקולים זרים הם שהשפיעו על המשטרה בתכנון פעולותיה. על רקע העובדות שנחשפו, אשר יש לקוות כי הינן חריגות שבחריגות, אין מנוס מלקבוע כי המשטרה היתה להוטה לאכוף את ביצוע צו החיפוש בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים, וזאת ללא כל התחשבות בפגיעה בזכויותיהם הקנייניות של צדדים שלישיים תמימים. נוסף לא התרשמתי, כי נשקלו חלופות אחרות שיש בהן אולי כדי לאיין פגיעה בצדדים שלישיים תמימים.

התמונה עולה במפורש מתשובתיו של עד ההגנה מס' 1 מר ברוך גרינשפן אשר מסר בחקירתו הנגדית:

ש.ת. כשמתקבלת התמונה או מתעורר חשד למעשה פעילות אסורה, אנחנו לא עושים בדיקות נוספות אלא המטרה להגיע למקום תוך כדי הבדיקה אנו גם מבצעים את הפשיטה.


עוד אישר העד בעדותו שחלק מתפקידו לתשאל אנשים, ובאירוע נשוא ענייננו, לא נמסר, כי העד ביצע תשאול אנשים או כי היתה מניעה כזאת או אחרת לבצע כן, ולדידי היה בתשאול כדי לחסוך את גרימת הנזק למרתף שבבעלות התובע.

ש.ת.חלק מהתפקיד שלי הוא רישום דוח הפעולה תוך כדי הפעילות. אני מבצע סריקות במקום, מתשאל אנשים.

עוד עולה מעדותו של עד ההגנה מס' 1, כי אף לא נשקלו חלופות אחרות.

ש.ת.לא בדקנו אם יש חלונות לפני שנכנסנו למרתף. אני לא בדקתי אם היו חלונות. אני לא יכול לאשר או להכחיש אם היו חלונות.

אומר, כי בהפעילה את סמכויותיה אין המשטרה רשאית להתעלם מזכויות הפרט; ולדידי יש להחיל על הסוגיה את הכלל של איזון האינטרסים, מצד אחד להגשים את המטרה שבצד תפקידה של המשטרה המתבטא באכיפת החוק אל מול שמירה והגנה על זכויותיו של הפרט. ודומה, כי בנסיבות בהן נפגעו זכויותיו של הפרט שהיו מוקנות לו אלמלא אותו שימוש, ונתברר, שאין מנוס מן הפגיעה האמורה ושמאזן האינטרסים נוטה כולו לטובת השימוש הבלתי מסויג בהרשאה, במצב דברים זה המעט המצופה מן המדינה הינו פיצוי הניזוק התמים בגין הנזקים שגרמה.

בגדר מילוי חובותיה של המשטרה היא חייבת היתה ליתן את דעתה גם לאינטרסים של הצדדים השלישיים שלא להיפגע יתר על המידה כתוצאה מפעולותיה, ולאחר שמיעת הראיות בתיק לא נחה דעתי, כי המשטרה התעניינה ונתנה את דעתה לאינטרסים אלה של הצדדים השלישיים. אדרבא, אין עוד בליבי ספק, כי הרושם שהתקבל הינו אחד, המשטרה הפעילה את סמכויותיה בצורה אופורטוניסטית וללא רגישות לזכויות הפרט.

מקובלת עלי טענת התובע לפיה התמונה שעולה דכאן הינה, כי ניתן להניח למצער כי עמדו לרשות המשטרה קווי פעולה חלופיים רבים. לא שוכנעתי, כי נסיבות המקרה הצביעו על דחק והכרח כפי שבאת כוח המדינה המלומדת ניסתה לצייר ומכל מקום עדי ההגנה אישרו כי לא נעשו בדיקות נוספות מעבר לדברים שנמסר במידע המודיעני.

זאת ועוד, נטען ע"י עדי ההנגה כי עלה בלבם ספק סביר שמא מי מאלה שהיו באולם שבו נתפס ציוד הימורים ברח ועבר אל מבנה המראפה . טענה זו אינה יכולה להתקבל . שכן אנשי המשטה פרצו לאולם בו התקיים המשחק לטענתם, דרך דלת האולם, וחלקם עמדו שם .דלת המראפה נמצאת מול דלת האולם, ואם מי שהוא היה מנסה לעבור דרך דלת האולם, לא יכול היה לעשות זאת בלי להיתפס ע"י שוטרים שבכניסה. החשש או החשד כי מי שהוא עבר מאולם ההימורים אל תוך המרפאה אינו חששש סביר כלל בנסיבות .

בנסיבות של התובענה לפני אין מנוס מלקבוע, כי הטיפול הרשלני בביצוע צו החיפוש ואשר במהלכו פרצו אנשי המשטרה לרכוש של התובע מבלי לטרוח אפילו בסיום הפעילות להודיע לו על אשר אירע, אינו יכול להיכלל במתחם שיקול הדעת הסביר של המשטרה ומשכך אין הצדקה לחסן את המשטרה מפני הנשיאה בנזקו של התובע.

מעשה בתחום הרשאה חוקית – האומנם ?

המדינה תולה את עיקר יהבה, על ההגנה שבסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) וטוענת, כי הפעולה המבצעית של המשטרה הינה בגדר מעשה בתחום הרשאה חוקית, וכי גם אם בעקבות מקרה זה נגרם נזק כלשהו לתובע במהלך ביצוע מעשה זה היה הכרחי, נעשה בתום לב ולתכלית ראויה ולפיכך הנתבעת אינה אחראית בנזיקין.

כבוד השופט ש' לוין קבע בע"א 404/80 - בני עטרות מושב עובדים נ' מדינת ישראל. פ"ד לח(4) 30 בחן את השאלה מהי ההרשאה החוקית, בה מדובר בסעיף 3 לחוק אחריות המדינה, האם מדובר בהרשאה טכנית שהמחוקק הסמיך את הרשות לבצע פעולה מסוימת או שמא מדבור בהרשאה מהוית הצריכה לעמוד באמות המידה של המשפט הציבורי, ולבסוף קובע כב' השופט לוין, כי ההרשאה החוקית, בה מדובר בסעיף 3 לחוק אחריות המדינה, היא הרשאה מהותית ולא טכנית גרידא, וכדי שהמדינה תהיה פטורה מחבות לפי הסעיף האמור בתביעה, צריך שיוכח, שננקטו על-ידי הרשות כל הצעדים, שניתן היה לנקוט בנסיבות העניין ומתוך התחשבות בנושא ההרשאה, תוך מילוי חובותיה הציבוריות של הרשות בעניין זה. כל עוד לא ננקטו הצעדים האמורים (אם ניתן ואם מעשי היה לנקטם) או לא הובטח שהצעדים הנזכרים יינקטו, לא תזכה הרשות להגנתו של סעיף 3 לחוק אחריות המדינה.

יוער, כי נשמתם של השוטרים שהשתתפו במבצע נעתקת מדרך התנהלותם אחרי סיום המבצע, בכל הכבוד הראוי להותיר את רכושו של התובע פרוץ מבלי לטרוח ולהודיע לו על אשר אירע ולקוות שהוא בעצמו יפתור את החידה העלומה איננה דרך התנהלות ראויה של אנשי החוק, ובוודאי ובוודאי לא ניתן לעבור עליה לסדר היום בלא הטלת אחריות.

משכך לא מצאתי לפתור את המשטרה מאחריות בנזיקין לקרות האירוע.

הנזק
בכתב התביעה ובסיכומים מטעמו, טוען התובע כי בעקבות האירוע הנטען נגרמו לו נזקים המוערכים על ידו בסה"כ של 53,500 ₪ בהתאם לפירוט להלן:

שיפוץ המרפאה לאחר הפריצה בעלות של כ- 11,500 ₪ (שיפוץ, חשמל וניקיון), לטענת התובע השיפוץ בוצע ע"י קבלן מזדמן ללא מתן קבלות.

אובדן הכנסה כרופא שיניים ותיק במשך כ- 4 ימים, לצורך השיפוצים בסך כ- 9,800 ₪.

נזק תדמיתי כרופא שיניים בקרב שכניו והסביבה שהצביעו עליו שמעורב בפעילות פלילית, פיצוי בסך 10,000 ₪.

נזק למונטין בקרב לקוחות קיימים של המרפאה שהדירו את רגליהם מלבקר במרפאה, פיצוי בסך 12,200 ₪.

וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪.

מנגד המדינה טוענת, כי התובע לא הוכיח את נזקיו המוכחשים ולא תמך אף אחד מהם בדל או קמצוץ של ראיה, התובע נמנע מלהביא ראיות המוכיחות את נזקיו בדמות של עדים ומסמכים רלווטנים להוכחת נזקיו.

כאן המקום לציין, כי עדי ההגנה מטעם המדינה אישרו שתוך כדי הפעילות המבצעית נשוא כתב התביעה הם נאלצו לפרוץ לדלת.

ראה תשובותיו של עד ההגנה מר ברוך גרינשפן בחקירתו הנגדית :
ש.ת דבר יחידי שכן ניסיתי לעשות על מנת לא לגרום נזק לדלת זה לחפש מפתח, המטרה שלנו לא הייתה לגרום נזק אלא לחפש חשודים. את דלת רב הבריח פרצתי באמצעות פטיש 5 קילו עד שהדלת נפלה ביחד עם המשקוף. פטיש 5 קילו זה חלק מהציוד המשטרתי. אנחנו מגיעים עם הציוד.

וכן תשובותיו של עד ההגנה פקד צבי סטוקולוב
ש.ת ברוך ניגש אל הדלת עם פטיש 5 קילו. קודם הוא דפק עם היד ולאחר שלא פתחו את הדלת, ולאחר שכבר ראיתי שאנשים מסתתרים בכל מיני כוכים בתוך המיתחם, אז חששתי שגם מתרחש מאחורי זה משהו, ואז הוא התחיל לדפוק עם הפטיש בדלת שנפלה ביחד עם המשקוף.

לאמור, התובע טוען לנזקים המוערכים על ידו בסכום של 53,500 ₪ אשר לשיטתו נגרמו בעקבות האירוע המתואר בכתב התביעה.

דא עקא, שמטעם התובע לא צורפה ולו קבלה אחת אשר יכולה להעיד על עלויות התיקון בהן נשא התובע, לא כל שכן ראיות על הפסדי רווחים הנטענים, ומה יותר טוב מפירוט הכנסותיו של התובע מאושר על ידי רואה חשבון מטעמו.

יחד עם זאת, כאמור לעיל עדי ההגנה הודו למעשה, כי בעקבות האירוע נאלצו לפרוץ לדלת עם פטיש 5 ק"ג עד שהדלת נפלה ביחד עם המשקוף.

משכך לטעמי לא צריכה להיות מחלוקת, כי למצער התובע זכאי לפיצוי בגין הדלת והמשקוף שניזוקו ועלויות הרכבתם.

ניסיון החיים מלמד, כי הרכבת דלת מצריכה גם עבודות יציקה לצורך חיבור המשקוף והצמדתו ומשכך יש לקחת בחישוב גם עלויות אלה.

מכל האמור ועל דרך האומדנא אני מעריך את שווי הדלת כולל הרכבה והעבודות הנלוות בסכום כולל של 8,000 ₪.

לא מצאתי לפסוק לתובע סכום נוסף בגין יתר ראשי הנזק הנטענים, אומר, כי התובע אישר בחקירתו הנגדית שהדלת שניזוקה בעקבות האירוע נמצאת במרתף בו לא מתקיימת שום פעילות עסקית ואשר שימשה לתובע כמקום למנוחה ומחסן בו נמצא הגנראטור, לא שוכנעתי כי יש בעבודות התיקון שבוצעו משום השבתה של המרפאה כולה.

הוא הדין באשר לראשי הנזק של פגיעה במוניטין ועוגמת נפש, הדברים נטענו בעלמא ללא תימוכין ועל כן, אינני רואה שיש מקום לפסוק פיצוי בגין ראשי נזק אלה.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 8,000 ₪.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן הם ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד יום התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות שולח בנזיקין

  2. אחריות מזמין בנזיקין

  3. אחריות שילוחית נזיקין

  4. אחריות המשטרה בנזיקין

  5. אחריות שילוחית בנזיקין

  6. התיישנות קטין נזיקין

  7. התיישנות בדיני נזיקין

  8. התיישנות בנזיקין קטין

  9. אחריות בנזיקין של קטין

  10. אחריות בנזיקין סרבנות גט

  11. אחריות בעל מקצוע בנזיקין

  12. אחריות בנזיקין של המדינה

  13. אחריות רשות ציבורית בנזיקין

  14. סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין

  15. אינטרס ההסתמכות דיני נזיקין

  16. הגדרת בן זוג - פקודת הנזיקין

  17. אחריות בנזיקין כלפי מסיג גבול

  18. התיישנות בנזיקין תאונת דרכים

  19. אחריות בנזיקין של רשויות ציבור

  20. אחריות בנזיקין של המחזיק במקרקעין

  21. התיישנות בנזיקין מיום גילוי הנזק

  22. אחריות משדל סעיף 12 לפקודת הנזיקין

  23. אחריות המדינה בנזיקין פעולה מלחמתית

  24. מחלוקת בשאלת אחריות בנזיקין לתאונה

  25. התיישנות 10 שנים סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין

  26. החלת הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין במסגרת תביעה

  27. סעיף 15 לפקודת הנזיקין שכתורת הינה "חבותו של בעל חוזה"

  28. אשם עצמי תורם של 50% לקרות תאונה עפ"י סעיף 68 לפקודת הנזיקין

  29. סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין - יכול שינתן פטור לגורם רשלני אם עקב פעולה מכרעת של גורם אחר

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון