אגרה יחידת דיור


רקע



עסקינן בתביעה כספית להחזר סכום בסך של 5,663 ₪, שנגבה מהתובע, על ידי הנתבעת, בגין אגרת טלוויזיה. התובע טוען, כי הסכום נגבה שלא כדין ומבקש להורות לנתבעת להשיבו. הנתבעת טוענת, כי הסכום נגבה כדין ומבקשת מביהמ"ש להורות על דחיית התביעה ועל חיובו של התובע בהוצאות. בתיק נשמעו ראיות הצדדים והוגשו סיכומים. סיכומי הצדדים מונחים בפניי.


תמצית טענות הצדדים



כפי הנטען בכתב התביעה, התובע מתגורר יחד עם משפחתו בבית אמו, הגב' זינה אמינה חוסין, בבית ברח' 25035/9 בנצרת (להלן בהתאמה: "אם התובע" ו - "הבית"). לטענת התובע, אין בבעלותו כל מקלט טלוויזיה ואף אין בבית כל מקלט טלוויזיה אחר מלבד מקלט טלוויזיה מדגם פיילוט, השייך לאמו, ואשר בעדו היא משלמת אגרת טלוויזיה כדין.




עוד נטען ע"י התובע, כי ביום 4.9.03, ביקרו אנשי גביה מטעם הנתבעת בבית אמו וביקשו לחייב את התובע, ללא כל סיבה מוצדקת, בתשלום אגרת הטלוויזיה. כך גם מסרו לתובע, כי באם לא ישולם החוב, יבצעו עיקולים בבית אמו. לטענת התובע, בשל חששו לבריאותה של אמו, הוא שילם את החוב הנטען וזאת, לאחר שהבהיר לאנשי הנתבעת, כי אינו מחזיק כל מקלט טלוויזיה נוסף וכי אמו שילמה אגרה בעד המקלט שברשותה.




כך, שלטענת התובע, הוא שילם את סכום האגרה פעמיים בעד אותו מקלט טלוויזיה, אשר בבעלות אמו. זאת ועוד, לטענת התובע, הוא פנה אל הנתבעת באמצעות בא כוחו להשבת הסכום ששולם, אולם הנתבעת סירבה לעשות כן.




בנסיבות אלו, עותר התובע לחיוב הנתבעת לשלם סך 5,663 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 4.9.03 ועד מועד התשלום בפועל, לרבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כחוק. כן עותר התובע לחיוב הנתבעת לפצותו בגין עוגמת הנפש שנגרמה הן לתובע והן לאמו ולבני משפחתו, בשל התנהגות הנתבעת.




לטענת הנתבעת, בהתאם לקבוע בחוק רשות השידור, התשכ"ה - 1965 (להלן:"חוק רשות השידור"), על המחזיק במקלט טלוויזיה לשלם לרשות השידור אגרה שנתית. כך גם נקבע בסעיף 29ב(א) לחוק זה, כי על המחזיק במקלט טלוויזיה הטעון תשלום אגרה למסור על כך הודעה לרשות השידור, תוך שלושים יום מהיום שהמקלט הגיע להחזקתו.




התובע, כך לטענת הנתבעת, שהינו נשוי מאז שנת 1997, מעולם לא הודיע לנתבעת על החזקת מקלט טלוויזיה על ידו. למרות האמור, ביום 15.3.99, עת ביקרו סורקים מטעם הנתבעת לשם איתור מחזיקי מקלטים, מצאו בביתו של התובע מקלט טלוויזיה מדגם פיילוט ואשתו של התובע, אשר נכחה במקום, הודיעה לסורקים, כי הם מחזיקים במקלט טלוויזיה החל משנת 1996 וחתמה על הודעה בדבר החזקת מקלט טלוויזיה. מאז ובין השנים 1999 – 2003 נשלחו לתובע כ-50 הודעות תשלום, ריכוזי חובות והתראות, אולם הלה לא יצר כל קשר עם הנתבעת, אלא לאחר שזו הפעילה הליכי גבייה לגביית חובו של התובע.




עוד נטען בכתב הגנתה של הנתבעת, כי ביום 4.9.03, נכחו נציגים מטעם חברת הגבייה "מילגם" בביתו של התובע בנצרת, על מנת לבצע עיקול (להלן: "המעקלים"). התובע נכח בבית בזמן שהגיעו המעקלים ושילם את חובו שהסתכם בסך של 5,063 ₪. באותו מעמד חויב התובע בתשלום סך של 600 ₪ בגין ההוצאות של המעקלים.




עוד נטען, כי שלושה חודשים לאחר מכן, ביום 3.12.03, התקבל אצל הנתבעת מכתב מאת עו"ד בסטוני, ב"כ התובע, בו טען האחרון, כי התובע מתגורר ביחד עם אמו ולפיכך יש להחזיר את הסכום ששילם התובע ביום הביקור של המעקלים. במכתב תשובה שנשלח לב"כ התובע ביום 10.2.04 הובהר, כי מבדיקה שנערכה ע"י פקח מטעם הנתבעת ביום 15.3.99 עלה, כי התובע מחזיק מקלט טלוויזיה ומתגורר ביחידה נפרדת ומאחר והתובע לא הודיע על אי החזקת מקלט טלוויזיה בהתאם לתקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א – 1981 (להלן:"התקנות"), זאת בתוך 30 יום ממועד שהפסיק להחזיק בטלוויזיה, הרי שבקשתו להחזר הכספים ששולמו על ידי התובע ביום 4.9.03 נדחית. בהקשר זה, הפנתה הנתבעת לתקנה 7 לתקנות.




הוסיפה וטענה הנתבעת, כי ביום 5.12.04, נערך ביקור בית ע"י עובדי הנתבעת במטרה לבדוק את טענת התובע ולפיה, הוא מתגורר עם אימו המשלמת אגרת טלוויזיה. בבדיקה זו התברר, כי התובע מתגורר ביחידת דיור נפרדת מיחידת הדיור של אימו וכי הוא מתגורר בקומה שנייה עם כניסה נפרדת ליחידה זו. עוד עלה, כי התובע מחזיק בשני מקלטי טלוויזיה, האחד מדגם אקאי, הנמצא בסלון, והשני מדגם נורמנדי, הנמצא בחדר השינה. זאת ועוד, באותו יום, נכנסו עובדי הנתבעת גם לביתה של אימו של התובע, הגרה בקומה הראשונה. ביקור זה העלה, כי אימו של התובע מתגוררת ביחידת דיור נפרדת עם כניסה נפרדת ליחידה זו. בעת כניסת המעקלים לבית האם, ישנה האם על המיטה כשטלוויזיה מדגם ספקטרה שרשום עליה, כי נרכשה ביום 1.1.02, דלקה.




הוסיפה וטענה הנתבעת, כי לחובת התובע ישנו חוב בגין אגרת טלוויזיה לשנים 2003-2004 בסכום של 1,461 ₪. בגין חוב זה נשלחו לתובע מספר הודעות, התראות וריכוז חובות, אשר טרם נענו.




בהתייחס לטענות התובע, כפי שאלה עולות בכתב תביעתו, מדגישה הנתבעת, כי התובע גר ביחידת דיור נפרדת מיחידת הדיור בה מתגוררת אימו. עוד נטען, כי בביקור שנערך בבית האם ביום 5.12.04 נמצא, כי אימו של התובע מחזיקה במקלט טלוויזיה מדגם ספקטרה, אשר נרכש ביום 1.1.02. עוד נטען, כי עובדי חברת "מילגם" הגיעו לביתו של התובע לשם ביצוע עיקול ולא לבית האם. המעקלים הגיעו לביתו של התובע על פי צו עיקול כדין, מאחר והתובע לא שילם את חובו לנתבעת, על אף הודעות, התראות וריכוזי חובות, אשר נשלחו אליו בין השנים 1999-2003. המעקלים הגיעו לביתו של התובע לגבי גביית חובו ולפיכך, גם אם נכונה גרסת התובע, כי הוא הציג בפני המעקלים את הקבלות ששילמה אימו, הרי שאין בכך כל רלוונטיות, שכן המעקלים הגיעו לביתו של התובע, הגר ביחידת דיור נפרדת מזו של האם, לשם גביית חובו שלו, מאחר והתובע מחזיק בטלוויזיה.




לטענת הנתבעת, אימו של התובע, המתגוררת ביחידת דיור נפרדת מזו של התובע, ומחזיקה מקלט טלוויזיה משלה, משלמת אגרת טלוויזיה שנתית המוטלת עליה על פי חוק. החוב בגינו שילם התובע ביום נוכחות המעקלים בביתו הוא חובו שלו, בגין אחזקת מקלט טלוויזיה ביחידת הדיור שלו הנפרדת מזו של אימו. זאת ועוד, הכספים ששולמו על ידי התובע שולמו על חשבון חובו ולא נפלה שום טעות בעניין זה. פנייתו של התובע באמצעות בא כוחו, כפי שפורט לעיל, נדחתה מסיבות מוצדקות. התובע מתגורר ביחידת דיור נפרדת מזו של האם ומלבד מקלט הטלוויזיה בו מחזיקה האם בדירתה, התובע מחזיק שני מקלטי טלוויזיה ביחידת הדיור שלו.




אשר על כן, עותרת הנתבעת לדחיית התביעה, תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת כחוק.


ראיות הצדדים

ראיות התובע



במסגרת ראיות התובע, העיד התובע בלבד, כפי שיפורט להלן.




באשר לעדות התובע, ראה פרוטוקול הדיון מיום 13.5.09. בפתח עדותו הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו של התובע, אשר התקבל וסומן ת/1. במסגרת תצהירו חוזר התובע על האמור בכתב התביעה ומציין, כי מעולם לא היה בבעלותו כל מקלט טלוויזיה וכי הוא בנה של הגברת זינה אמינה חוסין ומתגורר יחד עם בני משפחתו בבית אמו ברחוב 25035/9 בנצרת, מזה עשרות שנים. עוד הצהיר התובע, כי אמו מחזיקה במקלט טלוויזיה מדגם פיילוט מזה שנים ומשלמת בגינו אגרת טלוויזיה כדין. כך הצהיר התובע, כי ביום 4.9.03, ביקרו אנשי הגבייה מטעם הנתבעת בבית אימו, נכנסו לביתה בדרך לא מכובדת וביקשו לחייב את התובע, ללא כל סיבה מוצדקת, בתשלום חוב אגרת טלוויזיה, כנטען על ידה. כך הבהירו אנשי התביעה, כי אם לא ישולם החוב באופן מיידי, הם יבצעו עיקולים בבית אימו של התובע.




כך הצהיר התובע, כי אמו התרגשה ונלחצה מהופעתם של המעקלים בביתה וכי התובע, אשר חשש לבריאות אימו, נאלץ לשלם סך 5,663 ₪ לאחר שהבהיר למעקלים, כי אינו מחזיק כל מקלט טלוויזיה ואף הציג את הקבלות ששילמה אימו בעד מקלט הטלוויזיה הנמצא בחזקתה.




כך הצהיר, כי למרות כל טענותיו, החלו המעקלים מטעם הנתבעת לצעוק בתוך הבית ולאיים על התובע, כי במידה ולא ישולם החוב במלואו, יבוצעו עיקולים, לרבות הוצאת מעוקלים. בנסיבות אלו טוען התובע, כי הוא שילם בעד אותו מקלט טלוויזיה שאינו בבעלותו, אגרת טלוויזיה פעם נוספת.




לאחר שהובהרה הטעות, פנה התובע באמצעות בא כוחו אל הנתבעת להחזרת הכספים, אשר שולמו בטעות, אולם הנתבעת דחתה את הבקשה ללא כל סיבה מוצדקת וסירבה להחזיר את הכספים. לטענת התובע, הוא פטור מלשלם לנתבעת כל סכום שהוא, זאת על פי החוק והפסיקה. כך מדגיש התובע, כי הוא מעולם לא החזיק ו/או לא היה בבעלותו כל מקלט טלוויזיה שהוא ובמידה והיה מחזיק במקלט טלוויזיה, הרי שהוא פטור מלשלם אגרה בגינו, זאת בהתאם לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים קנסות והצמדה) התשל"ד -1974. כך הצהיר התובע, כי על פי הפסיקה הוא פטור מלשלם אגרה היות והנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הציבור לשדר להם את שידורי הרשות. זאת ועוד, התובע הצהיר, כי הדירה בה הוא מתגורר עם אמו נחשבת לדירת מגורים אחת מאחר, שכן היא מהווה יחידת מגורים למשפחה אחת, מען אחד ומהווה יחידה כלכלית אחת.




במסגרת חקירתו הנגדית, העיד התובע, כי הוא התחתן בשנת 1979 וכי לו 6 ילדים. כך אישר, כי ביום 15.3.99 אשתו חאולה קיבלה בביתה את אנשי רשות השידור ומסרה, כי יש להם מקלט טלוויזיה מסוג פיילוט. כך העיד, כי אשתו סיפרה לו על כך, אולם הוא לא עשה דבר בעניין (ראה בהקשר זה עמ' 1 לפרוטוקול שורות 21 -27). כך אישר התובע, כי בשנת 2003 היו מעקלים בדירתו וכי הוא קיבל אותם ושילם להם. התובע העיד עוד, כי יש בביתו שני מקלטי טלוויזיה, אחד אצלו ואחד אצל אימו. בהקשר זה ראה עדות התובע בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 4 – 11:

"ש. כמה מקלטי טלוויזיה יש לך בבית
ת. אחד, ואחד אצל אמא שלי.
ש. אחד בדירה שלך.
ת. כן.
ש. איזה מקלט יש לך בדירה.
ת. לא יודע.
ש. ב-99 אמרת שהיה לך דגם פיילוט.
ת. אני לא אמרתי את זה, אשתי אמרה לכם את זה."



בהמשך עדותו, העיד התובע, כי ביתו מורכב משתי קומות. כן העיד, כי הוא מתגורר יחד עם אימו בקומה אחת ובקומה למטה שוהים אחיו וילדיהם הבאים במשך השבוע ואז הם שוהים עם האם בקומה התחתונה. כך העיד, כי הדירה למעלה ולמטה שייכת לאימו וכאשר אחיו באים, הם שוהים בקומה התחתונה. כך העיד התובע, כי הוא מתגורר עם ששת ילדיו בקומה הראשונה, בה נמצאים שלושה חדרים (ראה בהקשר זה עמ' 2 לפרוטוקול).




זאת ועוד, בעניין מקלט הטלוויזיה העיד התובע בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 23 – 30 כדלקמן:

"ש. במכתבך לעו"ד חסן בסטוני מתאריך 21.10.03 טענת שאין לך טלוויזיה בכלל.
ת. כאשר הגיעו אלה אחרי שקיבלו את הכסף, אמרו לי שאני יכול להחזיק ביותר ממקלט אחד של טלוויזיה מאחר ואמי משלמת עבור המקלט שנמצא בהחזקתה.
ש. איך בשנת 99 אמרת שיש לך טלוויזיה ואח"כ אמרת שאין לך טלוויזיה כפי שאמרתם במכתב.
ת. הטלוויזיה עליה הם מדברים כבר לא נמצאת. בזמן שהם הגיעו בשנת 99 לא היה בבעלותי מקלט טלוויזיה.
ש. אבל אשתך אמרה שיש לכם מקלט
ת. הייתה טלוויזיה היא התקלקלה ונזרקה."



בהמשך עדותו, אישר התובע, כי המעקלים הגיעו לביתו. עוד העיד, כי הוא מחזיק רק במקלט טלוויזיה אחד, הנמצא בסלון הבית (ראה עמ' 3 לפרוטוקול).




בעמ' 3 לפרוטוקול משורה 6 ואילך העיד התובע כדלקמן:

"ש: איפה אמא שלך גרה?
ת: היא מתגוררת איתי.
ש: גם אתה מתגורר בקומה השנייה?
ת: לא. רק בן אחד בקומה השנייה.
ש: באיזו קומה אתה גר, ובאיזו קומה גרה האמא?
ת: האמא מתגוררת איתי בקומה הראשונה.
ש: בשנייה כל שאר הילדים?
ת: אין לנו קומה שנייה, לא מתגורר בה אף אחד.
ש: האם יש צורך לעבור בקומה השנייה כדי להיכנס לדירה? או שיש כניסות נפרדות?
ת: אתה צריך לרדת במדרגות.
ש: איפה המדרגות? בתוך הבית?
ת: זה ליד הבית. מחוץ לבית.
ש: מה יש בקומה הראשונה?
ת: סלון, מחסן, שירותים ומטבח עם גז לעשות כוס קפה בזמן מי שבא לבקר.
ש: בקומה השנייה יש מטבח?
ת: בטח.
ש: ואתה איפה אתה אוכל?
ת: אנחנו אוכלים כולנו בקומה השנייה, לא בקומת הקרקע.
ש: יש שירותים גם בקומת הקרקע וגם למעלה?
ת: כן.
ש: מקלחת גם יש?
ת: כן.
ש: כשבאו נציגים של רשות השידור, האם הובלת אותם לדירה של אמא שלך?
ת: אני לא זוכר."



בחקירתו החוזרת, הבהיר התובע, כי הבית הוא קומת קרקע, כאשר כל הבניין שייך לאימו. בפני התובע הוצגה תמונה והוא אישר, כי זו התמונה של הדירה. כן פירט התובע אודות הנראה בתמונות שהוצגו בפניו. התמונות התקבלו וסומנו ת/2 – ת/4. כן הוגשו חשבונות ארנונה, מים וחשבון חשמל, אשר התקבלו במאוחד וסומנו ת/5.




עוד בחקירתו החוזרת הבהיר התובע, כי הם משפחה המורכבת משבע נפשות וכי הוא מתגורר יחד עם אמו באותה דירה ובזמן שאחיו ואחיותיו מגיעים, יורדת המשפחה לקומת הקרקע כדי לשבת ביחד. כך העיד התובע, כי אמו היא זו שבנתה את הסלון בקומה התחתונה וכי האם מתגוררת יחד עימו בקומה העליונה. התובע העיד עוד, כי אימו היא זו שרכשה את שני מקלטי הטלוויזיה וכי בזמן שהיא מקבלת הודעה מרשות השידור לתשלום האגרה, היא משלמת את האגרה כנדרש. התובע שב והבהיר, כי אין שום מקלט טלוויזיה הרשום על שמו. עוד העיד, כי במקלט הטלוויזיה לא קולטים שידורים של רשות השידור מאחר וזו נמצאת בחזקת חברות לוויניות החוסמות את קבלת השידורים, אלא בכפוף להתקשרות עם חברות אלה, הכרוכה בתשלום (ראה בעניין זה עמ' 7 לפרוטוקול).


ראיות הנתבעת



לבקשת הנתבעת, הוגשו תמונות, אשר צולמו על ידי נציגי הנתבעת מחוץ לבית התובע, אשר התקבלו וסומנו נ/1. מטעם הנתבעת העידו מר כיוף ענאן (להלן:"כיוף") ומר ג'ינו אבי (להלן: "אבי").


עדותו של מר כיוף ענאן



במסגרת עדותו הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם עד זה, אשר התקבל וסומן נ/2. כך גם אישר כיוף את דו"חות ביקורי הבית החתומים על ידו. בתצהירו ציין כיוף, כי הוא משמש כפקח אצל הנתבעת וכי כל העובדות המפורטות בתצהירו ידועות לו באופן אישי מתוקף תפקידו בפקח מטעם רשות השידור – אגף הגבייה.




כך הצהיר כיוף, כי במסגרת תפקידו הוא התבקש לערוך ביקור בביתו של התובע ברחוב 5035/9 בנצרת וכן בבית אימו הגברת זינה אמינה, המתגוררת ברחוב 5035 9/2 בנצרת. עוד הצהיר כיוף, כי הובהר לו שמטרת הביקור היא לבדוק האם התובע מחזיק במקלט טלוויזיה ואם כן – כמה מקלטים יש לתובע, מאילו דגמים ומה היא שנת הייצור של כל המקלטים המוחזקים על ידי התובע.




כך הצהיר, כי ביום 5.12.04 בשעה 14:00, הגיע כיוף לדירת התובע בכתובת רח' 5035 בית מס' 9 בעיר נצרת, הנמצאת בקומה השנייה בבניין. התובע פתח את דלת הדירה וכיוף הציג עצמו כעובד מטעם רשות השידור והסביר לתובע, כי עליו לבדוק את המקלטים המוחזקים בביתו. עוד הוצהר, כי לאחר שערך כיוף בדיקה בכל הדירה, הכוללת מטבח מצד שמאל של הדירה, סלון גדול בכניסה, פינת ישיבה נוספת בצד ימין של הדירה וכן חדרי שינה. כיוף מצהיר בנסיבות אלו, כי מצא שהתובע מחזיק בשני מקלטים. האחד, מקלט ישן מדגם אקאי, אשר נמצא בסלון ומקלט ישן מדגם נורמנדי, הנמצא בחדר השינה. שני המקלטים מחוברים לממירים של צלחת. העתק מדו"ח הביקור צורף לתצהירו של כיוף נ/2.




עוד הצהיר כיוף, כי את תוצאות הביקור הוא מילא בטופס דו"ח ביקור מיד לאחר ביצוע הביקור, כשעוד היה בדירת התובע. עוד הצהיר כיוף, כי בתאריך 5.12.04 בשעה 14:10 הגיע לדירת אם התובע, הנמצאת ברחוב 5035 בית 9/2 בנצרת, הנמצאת בקומה הראשונה בבניין. התובע הוביל את כיוף וחבריו אל דירת האם ופתח את דלת הדירה. כשנכנס כיוף לדירה, אם התובע ישנה במיטתה. התובע העיר אותה ואז הציג עצמו כיוף כעובד מטעם רשות השידור והסביר לתובע, כי עליו לבדוק את המקלטים המוחזקים בבית אימו. לאחר שערך בדיקה בכל הדירה, הכוללת כניסה לחדר גדול ומטבח המצוי בצד שמאל של הדירה, מצא כיוף, כי אם התובע מחזיקה במקלט אחד מדגם ספקטרה, הנמצא בחדר השינה ואשר לטענת התובע נרכש ביום 1.1.02. העתק מדו"ח הביקור צורף אף הוא לתצהיר כיוף. עוד הצהיר כיוף, כי הוא מילא את תוצאות הביקור בטופס הביקור מיד לאחר ביצוע הביקור וכשעוד היה בדירת אם התובע.




כיוף הצהיר עוד, כי המסקנה שעלתה מהביקור בבית התובע ומהביקור בבית אם התובע היא, כי מדובר בשתי דירות נפרדות.





במסגרת עדותו, אישר כיוף, כי הוא עובד אצל הנתבעת מזה כ-12 שנים וכי התחיל את עבודתו כסורק ומפקח. כיום, כיוף הינו רכז גבייה ומפקח. עוד העיד כיוף, כי בתחילה כל הגבייה של הנתבעת הייתה בביקורי בית ובעבודת שטח ולאחר החלו עובדים מול חברות בביקורי בתים וגבייה והוצל"פ (ראה עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 28.12.09).




זאת ועוד, העיד כיוף, כי בתאריך 5.12.04 הגיע לביקור בבית התובע. באשר להתרחשות האירועים באותו יום, העיד כיוף בעמ' 12 לפרוטוקול משורה 7 ואילך כדלקמן:

"ת. הגעתי באותו יום לבית התובע, מר חמדאן. הגענו אליו, הוא גר בכביש הראשי מצד שמאל שאני נכנסתי אליו. הגענו אליו, נכנסו אליו לבית, ישבנו אצלו, עשינו סריקה בבית. אני אפילו זוכר שהוא עשה על הילדים עם הילדים (כך במקור – הערה שלי י.ש.) וביקש מאיתנו לחכות בחוץ עד שיסיים לאכול וחיכינו בחוץ ונכנסו אליו הביתה, ביצענו את הסריקה, ראינו שיש טלויזיה נפרדת והראה לנו חדר של הילדים שלו שאמר לנו שזה החדר של האמא. ביקשנו לראות את הבגדים והוא אמר שאין בגדים. ירדנו לקומה התחתונה, מצאנו את האמא ישנה על מיטה בתוך חדר שיש טלויזיה אצלה בחדר, יש מטבח ויש עוד חדר פנימי שהדירה נמצאת למטה, שני חדרים ומטבח, ויש לה חווה (כך במקור – הערה שלי י.ש.) מול החדר למטה, כי זו קומת עמודים."



כן העיד כיוף, כי במקום היה עימו מוניר דקסה, אשר סיים לעבוד אצל הנתבעת בשנת 2005. בהמשך נשאל כיוף באשר לדירת האם והוא השיב כדלקמן (ראה עמ' 12 לפרוטוקול משורה 22 ואילך):

"ת. אם אני לא טועה, מצד שמאל של הבית. למטה כשירדנו במדרגות, יחידת הדיור של האם היא מצד ימין מתחת לבית. כשנכנסו לבית, האמא הייתה בצד ימין שהיה לה מיטה והיה לה חדר והיה עוד חדר של הבית, ממש בחזית ואם אני לא טועה, מצד שמאל היה המטבח, זה מ-2004 אני לא זוכר את זה ב-100%. אני זוכר שהאמא ישנה, והוא ביקש ממני ששנינו בני מיעוטים, לעזוב את זה וללכת הביתה.
ש. אתה זוכר מה שהוא אמר לך ולא זוכר את צורת הדירה?
ת. כן.
ש. אתה יכול להגיד באיזו קבלת פנים הם קיבלו אותך?
ת. כשהגענו לבית הם אמרו שהם אוכלים ארוחת צהריים ולחכות. חיכינו ברחבה מול הדלת עד שסיימו לאכול קרוב ל-25 דקות ואז קיבלו אותנו לבית, הראו את החדרים של הילדים, את החדר שלו ושל אשתו ואחר כך כשביקשנו לרדת למטה לחדר של האמא הוא התנגד בהתחלה ואחר כך ירדנו.
.
.
ש. את הדו"ח את ערכת בזמן הביקור בבית שלו או לאחר מכן?
ת. בתוך הבית."



כן ציין כיוף, כי לא צילם תמונות שכן נאסר עליו לעשות כן. כשנשאל כיוף על סמך מה הגיע למסקנה, כי המדובר בשתי יחידות דיור השיב כדלקמן (ראה עמ' 13 לפרוטוקול משורה 12 ואילך):

"ת. לפי ביקור הבית שערכתי, בקומה העליונה שהוא מתגורר בה, והיא למטה, לפי כל האמצעים של הביגוד, של המיטה, של הטלויזיה, של המטבח או המטבחון כמו שאמרת לי בחוץ שנמצא, לאור כל זה, זה מוכיח שזה שתי יחידות דיור בנפרד ואני חושב שעל פי החוק, גם אם היה במרתף משלמים ארנונה בנפרד לפי הנכס.
ש. זאת אומרת שלפי דעתך כל מקום שיש בו מטבח, שירותים ומקלחת, חדר, זה דירת מגורים?
ת. נכון."



בהמשך נשאל כיוף והשיב, כי ג'מאל חליילה עבד אצל הנתבעת עד שנת 99 ופוטר בשל אי אמינות. בהקשר זה שלל כיוף את דבריו של ב"כ התובע ולפיהם, אמר לו בחוץ, כי ג'מאל טעה כאשר אמר לתובע ולאמו, כי הם יכולים לשלם רק פעם אחת (ראה עמ' 13 – 14 לפרוטוקול).




זאת ועוד, העיד כיוף, כי כל אזרח ישראלי המחזיק במקלט טלוויזיה חייב בתשלום אגרה על פי החזקת מקלט וללא קשר לשידורי הצפייה (ראה עמ' 14 לפרוטוקול שורות 8 -12).




במסגרת חקירתו החוזרת, העיד כיוף, כי מידי חודש הוא עורך כ-100 עד 200 ביקורי בית וכי את הדו"ח הוא עורך בתוך הבית, כאשר ישנם אנשים שחותמים על הדו"ח ויש כאלו שלא רוצים לחתום או אז הדבר נרשם. כן ציין, כי ישנם מצבים בהם מתגלה התנגדות חריפה, כפי שקרה בעבר, ואז עורכים את הדו"ח ברכב, בסמוך לבית (ראה עמ' 14 לפרוטוקול שורות 23 – 31).


עדותו של מר אבי ג'ינו



ביום 28.12.09, העיד מטעם הנתבעת מר ג'ינו אבי (להלן:"אבי"). במסגרת עדותו הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אשר התקבל וסומן נ/3. בתצהירו הצהיר אבי, כי הוא משמש כראש תחום חוץ באגף הגבייה של רשות השידור וכי העובדות המפורטות בתצהירו ידועות לו באופן אישי מתוקף תפקידו. כך הצהיר אבי, כי במסגרת תפקידו הוא התבקש לערוך ביקור בביתו של התובע המתגורר ברחוב 5035/9 בעיר נצרת וכן בבית אימו הגברת זינה אמינה המתגוררת ברחוב 5035 בית 9/2 בנצרת. עוד הוסבר לאבי, כי מטרת הביקור היא לבדוק האם התובע מחזיק במקלט טלוויזיה ואם כן – כמה מקלטים יש לתובע, מאיזה דגם ומהי שנת הייצור. כך הצהיר אבי, כי ביום 9.1.06 הגיע יחד עם רועי אוחנה לדירת התובע בכתובת רחוב 5035/9 בעיר נצרת, הנמצאת בקומה השנייה בבניין. כך הוצהר, כי בטעות נרשם בדו"ח מועד ביקור 8.1.06. עוד הצהיר אבי, כי כאשר אשת התובע פתחה את דלת הדירה, הם הציגו עצמם כעובדים מטעם רשות השידור והסבירו לאשת התובע, כי עליהם לבדוק את המקלטים המוחזקים בביתם.




אבי הוסיף והצהיר, כי לאחר שנערכה בדיקה בכל הדירה, הכוללת מטבח מצד שמאל, סלון גדול בכניסה, פינת ישיבה נוספת בצד ימין של הדירה ושלושה חדרי שינה, נמצא, כי התובע מחזיק בשני מקלטים, האחד מדגם אקאי, הנמצא בסלון, והאחר מדגם נורמנדי, הנמצא בחדר ההורים. שני המקלטים מחוברים לממירים של צלחת. לתצהיר צורף העתק מדו"ח ביקור הבית הרלוונטי.




כן הצהיר אבי, כי הוא מילא את תוצאות הביקור בטופס ביקור הבית מיד לאחר ביצוע הביקור, כשעוד היה בדירת התובע. עוד הוסיף והצהיר אבי, כי בתאריך 9.1.06 בשעה 17:10 הגיע לדירת אם התובע בכתובת רחוב 5035 דירה 9/2 בעיר נצרת, הנמצאת בקומה הראשונה בבניין. עוד הצהיר, כי אשת התובע הובילה אותם אל דירת אם התובע ואשת התובע פתחה את דלת דירת האם. השניים הציגו עצמם כעובדים מטעם רשות השידור והסבירו, כי עליהם לבדוק את המקלטים המוחזקים בבית האם וכן לבדוק מגורים משותפים. לאחר שערכו בדיקה בכל הדירה, הכוללת מטבח מצד ימין של הדירה, שירותים ומקלחת ומחוץ לבית מרפסת גדולה, מצאו, כי אם התובע מחזיקה במקלט אחד מדגם ספקטרה, הנמצא בחדר השינה והמחובר לממירים של צלחת. העתק מדו"ח הביקור צורף אף הוא לתצהיר נ/3. כן הצהיר, כי את תוצאות הביקור מילא בטופס דו"ח ביקור מיד לאחר ביצוע הביקור, כשעוד היה בדירת אם התובע.




אבי הצהיר עוד, כי המסקנה שעלתה מהביקור בבית התובע ומהביקור בבית האם היא, כי מדובר בשתי דירות נפרדות, בעלות מטבחים, שירותים וחדרים נפרדים.




במסגרת חקירתו הנגדית נשאל אבי באשר לקבלת הפנים שנערכה לו כאשר ביקר בבית התובע ובבית אימו של התובע ואמר, כי קבלת הפנים הייתה בסדר גמור (ראה עמ' 16 לפרוטוקול). אבי התבקש לתאר את דירת התובע והשיב כדלקמן (ראה עמ' 16 לפרוטוקול משורה 12 ואילך):

"ת. מדובר בשתי יחידות דיור. אתה מגיע מהכביש, יורד מדרגות ונכנס, אני ציינתי את זה בדוח. אתה נכנס לתוך הבית, יש מטחב (כך במקור – הערה שלי י.ש.) מצד שמאל, שלושה חדרי שינה, יש אח מעץ שציינתי אותו. רשמתי את כל זה בביקור שלי. יש אח, שתי טלויזיות שמחוברות לצלחת, ממירים אנלוגיים. אחת בחדר מצד ימין ואחת בסלון.
ש. איזה חדר זה?
ת. רשמתי את זה, צריך להסתכל. יש בחדר הורים. חד משמעית נכנסתי וראיתי את המקלטים.
ש. הם נתנו לך להיכנס לחדר השינה?
ת. כן.
.
.
ש. תתאר לי את דירת האם?
ת. יורדים 11 מדרגות, יש שם מרפסת וכניסה לתוך הבית של האם.
.
.
ת. ירדתי במדרגות, אתה נכנס ימינה כמו מרפסת, עם הכיסוי של הגג של הבן. יש כניסה לחדר, יש מטבחון ועוד חדר, והאם ישנה במיטה, יש שם טלויזיה שמונחת על מזנון.
ש. היה לה בתוך הדירה מטבח מצד ימין של הדירה?
ת. כן.
ש. ושירותים ומקלחת?
ת. כן, כפי שציינתי."



בהמשך עדותו ומשנשאל אבי השיב, כי מבחינתו יחידת דיור נפרדת מוגדרת ככזו שניתן להשכירה לאדם זר. בעמ' 17 לפרוטוקול נשאל והעיד אבי כדלקמן (ראה משורה 29 ואילך):

"ש. איך הגעת למסקנה שמדובר בשתי דירות נפרדות?
ת. זו כניסה נפרדת, אין שום קשר בין הדירות, אין הפרדה של דלת. יש שתי כניסות נפרדות, שירותים ומטבח, אין קשר ולו בדלת שמקשרת בין שתי הדירות. שני מקלטים בכל אחת מהדירות.
לשאלת בית המשפט:
ש. אם הייתה דלת מקשרת?
ת. אם הייתה דלת מקשרת בין הדירות, היינו יכולים לקבל את זה. אבל פה מדובר בשתי יחידות דיור חד משמעית. אי אפשר לעשות שם דלת, אלה שתי יחידות נפרדות לחלוטין."



בהמשך העיד אבי, כי הוא דובר את השפה הערבית וכי שאל את אימו של התובע היכן היא ישנה והיא השיבה, כי היא ישנה בדירה למטה (ראה עמ' 18 לפרוטוקול שורות 10 – 12).




בהמשך נשאל אבי באשר לבסיס החוקי בחיוב באגרת טלוויזיה וכך השיב (ראה עמ' 18 לפרוטוקול משורה 13 ואילך):

"ש. על מה האזרח חייב לשלם אגרת טלויזיה?
ת. חוק רשות השידור משנת 1965 קובע שכל אזרח שמחזיק במקלט טלויזיה, בלי קשר לשימוש, מחויב באגרה.
ש. אם אתם מפסיקים את השירות שלכם, אני כאזרח אשאר חייב לשלם לכם אגרה כל עוד יש לי מקלט טלויזיה?
ת. כן, כל עוד אתה מחזיק מקלט בר ביצוע.
ש. גם אם אתם מפסיקים את שירות הצפייה והשידורים?
ת. התשלום הוא עבור החזקת המקלט."



בהמשך נשאל אבי האם הוא מכיר את ג'מיל חליילה והשיב בחיוב (ראה עמ' 19 לפרוטוקול שורות 24-25). כן נשאל אבי ואישר את טענת הנתבעת ולפיה, נשלחו לתובע 50 הודעות תשלום, ריכוז חובות והתראות בין השנים 99-2003. כך העיד, כי על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה) יש לראות הודעה כאילו הומצאה כדין אם הונחה במקום המגורים או נשלחה בדואר, כך שהנתבעת אינה חייבת בשליחה בדואר רשום וממילא בהצגת אישור מסירה, והחובה לשלם נופלת לכתפי האזרח (ראה עמ' 20 לפרוטוקול).





במסגרת חקירתו החוזרת השיב אבי, כי בביקורו מצא את האם בקומה למטה. אבי שב והדגיש, כי מדובר בשתי יחידות דיור וכי עבר בין הדירות לאחר שיצא מדירת התובע, ירד 11 מדרגות חיצוניות לבית והגיע לדירת האם. כן העיד, כי אין כל תלות בין שתי הדירות וכי מדובר בשתי דירות בהן ניתן לגור בנפרד. עוד השיב, כי לא ניתן להיכנס לדירה האחת מהדירה האחרת (ראה עמ' 21 לפרוטוקול).




אבי העיד עוד, כי כאשר היה סורק ערך בשנה מעל מאות ביקורי בית ובתפקידו הנוכחי, כשיש מחלוקת משפטית או לבקשת מבקר המדינה, הוא יוצא אישית לעריכת ביקורים. אבי העיד עוד, כי במקרה דנן הוא בדק היטב את כל הכיוונים בדירות הרלוונטיות. כך הבהיר עוד, כי המקלט בדירת האם נמצא על מזנון קטן ושם ישנה צלחת. עוד ציין, כי הוא דובר השפה הערבית וכי האם לא הכחישה, כי היא גרה במקום (ראה עמ' 22 לפרוטוקול).




בהמשך הבהיר עוד אבי, כי בדירת האם הבחין בממיר, אך לא בצלחת, כי הצלחת לא נמצאת בתוך הבית וכי אפשר לחבר צלחת אחת ל-20 דירות. כן העיד, כי בזמן הביקור האם שכבה במיטה (ראה עמ' 22 לפרוטוקול.


תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם

טענות התובע



במסגרת סיכומיו שב וטען התובע, כי הוא מתגורר עד עצם היום הזה אצל אימו בדירתה, יחד עם בני משפחתו, המהווים ביחד יחידה כלכלית משותפת. במסגרת סיכומיו התייחס עוד ב"כ התובע לפרשנות חוק רשות השידור, תוך הפנייה לספרות רלוונטית ולפסיקה רלוונטית. כך הוסיף וטען התובע, כי במקרה דנן לא הייתה לרשות השידור כל זכות לפעול על פי פקודת המיסים, שכן אין לרשות השידור כל זכות חוקתית לנקוט באמצעי גבייה על דעת עצמה ולחייב את האזרחים בתשלום שאינו חלוט. במקרה דנן עסקינן בחוב השנוי במחלוקת. לא זו אף זו, רשות השידור נמנעה מלנקוט כל פעולה משפטית כנגד התובע משך כל השנים מאז שנת 1996 ועד שנת 2003 והדבר מעלה תמיהה באשר לגבייה המנהלית שבוצעה וחוקיותה. כך הדגיש ב"כ התובע, כי אין עסקינן באגרה שהתשלום שלה כרוך במתן שירות ואין המדובר בתשלום מס חובה או בחוב שהינו חלוט ואינו נמצא במחלוקת. בהקשר זה הפנה ב"כ התובע לתקנות מיסים (גבייה) תשל"ד – 1974. בהקשר זה הדגיש, כי תקנות המיסים (גבייה) באו להסדיר את אופן ביצוע הגבייה המנהלית על פי פקודת המיסים ובהקשר זה ניתן להסיק, כי ההליך שננקט על ידי רשות השידור באשר לגביית החוב הנטען והמוכחש, נעשה באופן בלתי חוקי. עוד ציין, כי הנתבעת לא צירפה לכתב הגנתה כל מסמך המעיד על ביצוע אחת מן הפעולות הנדרשות, כפי שצוין בתקנות המיסים (גבייה). בהקשר זה הפנה ב"כ התובע גם לפסיקה רלוונטית.




הוסיף וטען ב"כ התובע, כי במקרה דנן הצדדים חלוקים באשר לשאלה, האם אגרת הטלוויזיה המשתלמת בגין החזקת המקלט, הינה אגרה המשתלמת בגין שירות הניתן על פי דין. לטענת התובע, התשובה לכך היא חיובית. לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי אגרת הטלוויזיה נגבית בגין החזקת מקלטי טלוויזיה ואינה כשורה בעצם מתן השירות של הספקת שירותי טלוויזיה. עוד נטען, כי אגרת הטלוויזיה אינה אגרה כלל אלא מס. בהקשר זה הפנה ב"כ התובע לפסיקה רלוונטית, אשר לדידו עולה בקנה אחד עם עמדתו, כמפורט לעיל.




באשר להליכי הגבייה המנהלית בהם נקטה הנתבעת, לטענת התובע, הליכים אלו אינם עומדים בעקרונות המשפט המנהלי חוקתי. הליך של גבייה מנהלית של חוב הינו הליך חריג לכלל ולפיו, התובע כספים חייב בהוכחת טענה זו בפני ערכאה שיפוטית. טענה של חוב צריכה להיבחן במסגרת הערכאות השיפוטיות והיא אינה מוכרעת על יסוד שיקול הדעת של מי הטוען לקיומו של החוב. גם מקום בו גוף פרטי מחזיק בפסק דין הקובע את קיומו של חוב כלפיו, הוא אינו יכול לנקוט בהליכי גבייה על דעת עצמו ועל פי שיקול דעתו. הליכי הגבייה הננקטים על ידי גוף פרטי עוברים גם הם בחינה ואישור על ידי גוף שיפוטי שהינו לשכת ההוצאה לפועל. במצב דברים רגיל, קיימת, אפוא, מסננת שיפוטית כפולה, הן בקביעת קיומו של החוב על ידי בית המשפט והן בקביעת דרכי הגבייה של החוב על ידי לשכת ההוצאה לפועל. הסמכות המנהלית, אפוא, בהקשר זה הוכרה כחריגה ומקום בו ניתן לפנות מבעוד מועד לבחינה מוקדמת על ידי רשות שיפוטית, אין מקום להפעיל את הסמכות המנהלית.




משכך, טוען ב"כ התובע, כי ספק בעיניו, אם הגבייה המנהלית הינה חוקתית בעידן שלאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עם זאת, הוראות הדין המאפשרות גבייה מנהלית נחקקו טרם כניסת חוק היסוד לתוקפו ולפיכך, מדובר בהוראות דין מוגנות, אשר בית המשפט אינו יכול להראות על בטלותן, גם אם לטעמו מדובר בהוראות חוק לא חוקתיות. בעידן שלאחר חקיקת חוק היסוד, יש לפרש בצמצום רב ככל האפשר את הסמכות של הרשות לנקוט בהליכי גבייה מנהליים. המסקנה היא, אפוא, כי רק במקרים חריגים יש מקום לאפשר לרשות מקומית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים. בהקשר זה דוחה ב"כ התובע את טענות הנתבעת ולדידו, החשש עליו מצביעה הנתבעת בהקשר זה ולפיו, הדבר ייצור מצב בו תושבים ינקטו בהליכי סרק ויטענו, כי אינם חייבים כספים וכי עד להכרעה בטענותיהן לא ייכנסו כספי הארנונה לקופה העירונית, הינו חשש סרק שאין לקבלו.




משכך, טוען ב"כ התובע, כי הפנייה להליכי הגבייה המנהלית צריכה להיות פנייה של העדר ברירה והיא צריכה להיעשות רק מקום בו הרשות יכולה להראות, כי נקיטה בדרך המשפטית הרגילה הייתה מביאה להכבדה יתר על המידה על הקופה הציבורית. במקרה דנן, בו הגבייה המנהלית היא ברירת מחדל, הרי שהדבר אינו תקין. רשות מקומית ההופכת את הגבייה המנהלית לברירת מחדל ואת הפנייה לבית המשפט לאמצעי חריג, חורגת בכך ממתחם הסבירות. הפנייה להליכי גבייה מנהליים היא פנייה הפוגעת בזכויותיו של האזרח וככזו עליה לעמוד במבחנים של מידתיות ושל סבירות. הרשות צריכה לנקוט לא רק בהליך אשר יאפשר לה את גביית חובותיה, אלא היא צריכה לנקוט באמצעי הפוגע בזכויותיו של האזרח במידה הפחותה ביותר. כאשר רשות ציבורית מחליטה על צעד הפוגע בזכות יסוד, היא צריכה לבחור באותו צעד הפוגע בזכות היסוד במידה הפחותה ביותר האפשרית.




זאת ועוד, גבייה של חוב שאינו חלוט בדרך של גבייה מנהלית, היא צעד קיצוני. הנוקט בדרך זו צריך להראות, כי אין בפניו דרך אחרת וכי לא ניתן לנקוט בהליכים משפטיים רגילים מספיקים, דוגמת צווי עיקול זמני.




עוד מוסיף וטוען ב"כ התובע, כי רשות מנועה משימוש בהליכי גבייה מנהליים בשל שלושה טעמים – רשלנות, חוסר סבירות ושיהוי. במקרה דנן טוען התובע לרשלנות הנתבעת, מקום בו הנתבעת נמנעה משך שנים רבות מלבצע כל פעולה שהיא לגביית החוב, כאשר במהלך תקופה זו יכולה הייתה הנתבעת לפנות לבית משפט בתביעה אזרחית או לחילופין לשלוח התראה ו/או אזהרה לתובע ולקיים את הוראות פקודת המיסים (גבייה) תוך תקופה זמנית שלא תעלה על חודש ימים, דבר שלא נעשה במקרה דנן. בנסיבות אלו התנהגות הנתבעת נגועה בחוסר תום לב, כאשר הנתבעת מבקשת לנצל את הוראות החיקוק בהטלת קנסות, ריבית והצמדה על גביו של התובע ללא כל הצדק סביר.




עוד טוען התובע לקיומו של שיהוי רב שנים המקים מניעות בהקשר זה. שיהוי שכזה מצביע על "וויתור" על זכות נטענת, כאשר פעולה של השתהות בלתי סבירה "מרדימה" את בעל הדין היריב וגורמת לו להניח שלא תקום כל טענה כנגדו ולפיכך, אין הוא עורך את פעולותיו כדי להתגונן בפני טענה זו. כאשר מתעוררת הטענה לאחר שנים, נמצא הפרט חסר אונים והרשות מנצלת את חוסר האונים הזה כדי לרדת לנכסיו של הפרט או לממונו בכוחות שאינם שווים. לא זו אף זו, הרשות מעמיד את החוב על כל רכיביו, לרבות הפרשי הצמדה וריבית בלתי חוקיים אשר יגרמו נזק לתובע ובמקביל יעלה בידי הנתבעת להתעשר שלא כדין.




במסגרת סיכומיו שב וגולל התובע את טענותיו בקליפת אגוז, כמו גם טענות הנתבעת וסקר את הראיות אשר הובאו מטעם הצדדים. כן הפנה התובע לעדותו, כפי שזו הובאה בפני בית המשפט, עדות המעוגנת בחוק ובפסיקה, כך לדידו. עוד הפנה התובע לראיות הנתבעת וסקר אותן בהרחבה. בהקשר זה טען התובע, כי עדותו של מר כיוף נסתרה על ידי עדותו של מר אבי ג'ינו, כמפורט בסיכומי התובע שם. באשר לעדותו של מר ג'ינו, טען התובע, כי עדותו הייתה מלאה בסתירות ובטעויות וכי עדותו מעידה על אי חוקיות הליך הגבייה המנהלי שבוצע אצל התובע. עוד טען התובע, כי מתעורר ספק באשר לאמינות עדותם של שני עדים אלו.




ב"כ התובע הוסיף וטען, כי ממסכת הראיות ניתן ללמוד, כי לא הוגש כל מסמך מטעם הנתבעת המעיד על פעולה חוקית של ביצוע גבייה מנהלית בהתאם לתקנות המיסים (גבייה), דבר השומט את חוקיות ההליך כולו. עוד הקשה התובע באשר לשאלה מדוע הנתבעת סירבה לזמן עדים שהיו נוכחים מטעמה בזמן ביצוע הביקור ואשר ליוו את מר כיוף ואת מר אבי ג'ינו, כטענתם. עוד הקשה התובע מדוע לא זימנה הנתבעת כעדים מטעמה את האנשים שביצעו את העיקול המנהלי ומדוע וויתרה על זימונו של מר חליילה לבית המשפט.




ממכלול העדויות ניתן להסיק, כך לטענת התובע, כי עדותו של התובע הייתה אמינה, לא נסתרה וככל שיש צורך היא נתמכה והסתייעה דווקא בראיות הנתבעת. עדותו הייתה עקבית, קוהרנטית ואמינה. מנגד, בעדויות הנתבעת נמצאו אי דיוקים וסתירות. עוד הוכח, כך לטענת התובע, כי עדי הנתבעת עושים על דעת עצמם שימוש באמצעים בלתי חוקיים מתוך מטרה להתעשר שלא כדין. ראיות הנתבעת נתגלו כראיות בלתי אמינות ויש, אפוא, לדחותן.




לאור האמור לעיל, עותר התובע, כי בית המשפט ייקבע, כי הוא זכאי להחזר הכספים ששולמו שלא כדין. עוד טוען התובע, כי יש לקבל את טענותיו גם בעניין הנזק שנגרם לו עקב הליך הגבייה המנהלי הבלתי חוקי שבוצע ויש לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בשל כך, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. עוד טוען התובע, כי הוא הרים את הנטל הרובץ לפתחו והוכיח את תביעתו במלואה, כאשר גרסתו הוכחה כאמינה, הגיונית ומסתברת יותר, תוך שהיא נתמכת במסמכים ובראיות מוצקות. בנסיבות העניין, כאשר מחד התובע הוכיח תביעתו ומאידך, גרסת הנתבעת התגלתה כהגנת בדים, הרי שיש לקבל את התביעה.




לאור האמור לעיל, עותר התובע לקבלת התביעה ולחיוב הנתבעת בהחזר הכספים ששולמו שלא כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמו ועד מועד התשלום בפועל. כן עותר התובע לחיוב הנתבעת בהוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין כחוק.


טענות הנתבעת



הנתבעת בסיכומיה מפנה להוראות החוק הרלוונטיות ולרקע העובדתי כפי שהוצג על ידה בכתבי טענותיה ובתצהירים שהוגשו מטעמה וטוענת, כי דין התביעה להדחות תוך חיובו של התובע בהוצאות משפט.




במסגרת סיכומיה מפנה הנתבעת לחוק רשות השידור והתקנות המותקנות מכוחו, המסדירים את עניין תשלום האגרה עבור החזקת מקלט טלוויזיה.




לטענת הנתבעת, טענות התובע, כפי שאלה הועלו בסיכומיו, חורגות מהטענה המרכזית שנטענה על ידו בכתב התביעה ובתצהיר, תוך הרחבת חזית אסורה ותוך ניסיון להסיט את הדיון מהשאלה העיקרית שבבסיס המחלוקת בין הצדדים והיא, האם התובע ואמו חיים ביחידת דיור נפרדת או שמא עסקינן ביחידה כלכלית משותפת של התובע עם אימו. משכך, מדגישה הנתבעת, כי בסיכומיה תתייחס לשאלה העיקרית הנוגעת ליחידת דיור נפרדת ולמען הזהירות בלבד, תתייחס הנתבעת גם לטענות האחרות שהעלה התובע רק בשלב הסיכומים, זאת מבלי להודות בכך שניתן להעלותן בשלב זה. בהקשר זה מדגישה הנתבעת, כי היא הגישה ראיותיה רק ביחס לטענתנו המרכזית של התובע ולכן לא צירפה את כל הנספחים, אשר צורפו לכתב הגנתה לתצהירי עדות הראשית. בכך שהתובע העלה את טענותיו החדשות רק בשלב הסיכומים, נפגעה הגנת הנתבעת. במידה ויתקיים דיון לגופו של עניין בטענות החדשות, עותרת הנתבעת לראות בנספחים אשר צורפו לכתב ההגנה כחלק מראיותיה.




לטענת הנתבעת, מהביקור שנערך בבית התובע ביום 5.12.04 עלה, כי הוא גר ביחידת דיור נפרדת מזו של אימו והוא מחזיק בשני מקלטי טלוויזיה משלו, אשר לא הודיע לרשות אודות החזקתו בהם ולא שילם אגרה עבורם משך שנים רבות. משנודע לנתבעת אודות החזקת מקלט הטלוויזיה על ידי התובע, הוא חויב לשלם אגרת טלוויזיה עבור החזקתו, ללא כשר לשירות הניתן על ידי הנתבעת, אף אם המקלט כבר אינו בידו, שעה שהתובע לא דיווח על כך במועד. בהקשר זה מפנה הנתבעת לעדות התובע, ממנה עולה, כך לדידה, כי התובע אכן החזיק במקלטים בקומה השנייה חוץ מהמקלט שהיה שייך לאימו שהתגוררה בקומה הראשונה.




בהקשר זה מדגישה הנתבעת, כי התובע לא העלה כל טענה, הן בכתב תביעתו והן במהלך שמיעת הראיות, כנגד המסמך אשר הוצג על ידי הנתבעת, בו חתמה אשתו של התובע על הודעה, כי הם מחזיקים במקלט מאז שנת 1996. במקרה דנן, משלא סתר התובע את המסמך האמור בראיות משכנעות ובמיוחד הימנעותו מלהביא את רעייתו לעדות, ואף לא טען כל טענה כנגד המסמך, הרי שיש לראות בכך הודאה בתוכנו. מהאמור לעיל עולה, כך לטענת הנתבעת, כי התובע החזיק במקלט טלוויזיה משלו.




עוד מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי מהראיות שהובאו עולה תמונה ברורה ולפיה, התובע גר ביחידת דיור נפרדת מיחידת הדיור של אימו, שעה שהוא גר בקומה השנייה עם כניסה נפרדת ליחידה זו. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לעדותו של מר ג'ינו, כפי שהובאו בבית המשפט, שעה שעדות זו, כך לדידה, לא נסתרה ויש, אפוא, לקבלה. כפי העולה מהעדויות, מתקיימים בענייננו המאפיינים של יחידת דיור נפרדת, כפי שהדבר עולה גם מעדותו של התובע בבית המשפט.




הנתבעת הוסיפה וטענה, כי עדותו של התובע נמצאה בלתי אחידה, בלתי עקבית ומלאת סתירות, כפי שפורט על ידה בסיכומיה. עוד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את טענת התובע לגבי תשלום חשבון ארנונה משותף לשתי הדירות. מהאמור לעיל עולה, כי התובע חי וגר עם משפחתו ביחידת דיור נפרדת המצויה בקומה השנייה, כאשר ליחידה זו כניסה נפרדת מזו של הקומה הראשונה, אשר אימו של התובע מתגוררת בה.




לאור האמור לעיל ומאחר וזו טענתו היחידה של התובע בכתב התביעה, הרי שיש לדחות את התביעה.




באשר לטענת התובע בדבר אי חוקיות הליך הגבייה באמצעות פקודת המיסים, טוענת הנתבעת, כי אין לקבל טענה זו, מקום בו זו לא הועלתה בכתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. טענה זו כורכת בחובה הבאת ראיות מאת הנתבעת, כך שהעלאתה בשלב הסיכומים ואפילו בשלב החקירות הנגדיות, לאחר שהוגשו ראיות הצדדים ותצהירים, יש בה כדי לפגוע פגיעה של ממש בהגנת הנתבעת ואין לאפשר זאת. למען הזהירות טוענת הנתבעת, לגופה של טענה, כי החוב של התובע אינו שנוי במחלוקת וגם אינו יכול להיות שנוי במחלוקת, משום שמאחר ונודע לנתבעת על העובדה שהתובע מחזיק במקלט והוא לא דיווח על כך בהתאם לתקנה 5 לתקנות, הוא מחויב רטרואקטיבית לשלם אגרה עבור המקלט. עוד הוסיפה וטענה הנתבעת, כי רק בתאריך 15.3.99 נודע לה אודות החזקתו של המקלט בידי התובע, לאחר שרעייתו הצהירה על כך וחתמה על הודעה בדבר החזקת מקלט טלוויזיה, הודעה שלא נסתרה על ידי התובע. בהקשר זה מפנה הנתבעת להוראות החוק הרלוונטיות וטוענת, כי היא פעלה כדין לגביית חוב האגרה, החל מהביקור בנכס וחלה בסופו של הליך הגבייה לאחר שימוש בכל האמצעים הקודמים, בכוונה לבצע עיקול.




עוד מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי נשלחו לתובע למעלה מ-50 התראות לגבי החוב והוא העדיף שלא להתייחס להודעות שקיבל ובחר להתעלם מההתראות השונות ולא יצר קשר כלשהו עם הנתבעת, עד שהגיעו לביתו לשם הטלת עיקול. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ההתראות בגין החוב נשלחו לתובע כדין, הומצאו לו על פי פקודת המיסים (גבייה) ויש, אפוא, לדחות את הטענה בדבר אי המצאת דרישות התשלום כדין.




באשר לטענת התובע, כי עסקינן בגביית אגרה ולא במס חובה, מפנה הנתבעת גם בהקשר זה לחוק ולפסיקה וטוענת, אפוא, כי דין טענה זו להידחות. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי טענת התובע, כי אין המדובר במס חובה אינה נכונה וכי אגרת הטלוויזיה מהווה מס שגבייתו נעשית על פי פקודת המיסים (גבייה), כפי שנעשה במקרה דנן.




באשר לטענת התובע כנגד הליך הגבייה המנהלי המתבצע על ידי רשות ציבורית, שבה ומדגישה הנתבעת, כי עסקינן בהרחבת חזית אסורה ובכל אופן טוענת, כי המקום לתקוף הליך גבייה מהנלי שנעשה על ידי רשות ציבורית הינו דרך עתירה מנהלית בבית המשפט לעניינים מנהליים ו/או בג"צ ולא בהליך דנן שעניינו תביעה כספית להחזר אגרה. לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי מקום בו מדובר בחוב חלוט, הרי שהליך הגבייה נעשה כדין.




באשר לטענת הרשלנות, גם בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי עסקינן בהרחבת חזית אסורה ולמען הזהירות טוענת היא, כי דין הטענה להידחות, שעה שהנתבעת פעלה כדין ותוך זמן סביר כדי לגבות את החוב, שעה שניתנו לתובע הזדמנויות רבות כדי להסדיר את חובו.




לעניין טענת השיהוי, חוזרת הנתבעת וטוענת, כי מיד כשנודע לה אודות חובו של התובע, היא החלה בהליך גביית החוב ביום 15.3.99. עוד מציינת הנתבעת בהקשר זה, כי עיון בנספח ב' 1 לכתב ההגנה מלמד, כי התובע קיבל התראות עוד מיום 19.3.99, היינו 4 ימים לאחר שנודע לנתבעת אודות קיומו של המקלט אצל התובע. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע אינו יכול לטעון שתי טענות הסותרות זו את זו, מחד שימוש בהליך מנהלי שלא כדין ומאידך, שיהוי בנקיטת הליך לגביית החוב.




בהתייחס לטענת התובע בדבר החיוב באגרה עבור החזקת מקלט טלוויזיה, להבדיל מן השירותים הנטענים, טוענת הנתבעת, כי אין לקבל טענה זו, שכן היא לא נטענה על ידי התובע בכתב תביעתו, כמו גם במהלך ההליך שהתנהל, דבר המהווה הרחבת חזית אסורה. בהקשר זה מדגישה הנתבעת, כי במקרה דנן אין גדר המחלוקת בדבר השאלה האם צודק לשלם אגרה על עצם החזקת מקלט, אלא השאלה שבמחלוקת הייתה לאורך כל הדרך, האם התובע מתגורר ביחידת דיור נפרדת ומחזיק במקלט, אשר מחייבו בתשלום אגרה, או שמא הוא גר יחד עם אימו ביחידה כלכלית משותפת והם מחזיקים באותו מקלט שהאם כבר משלמת עבורו אגרה. התרת הרחבת החזית בשלב זה תפגע בהגנת הנתבעת, שכן לא ניתן לה יומה להביא ראיות ולטעון טיעוניה בעניין זה.




אך למען הזהירות מציינת הנתבעת, כי עצם טענת התובע ולפיה, התשלום עבור החזקת מקלט טלוויזיה אינו מוצדק, מעיד לכאורה על כך שהוא אכן החזיק מקלט טלוויזיה. בהקשר זה מפנה הנתבעת גם לחוק הרלוונטי ולתקנה הרלוונטית, אשר מהם נלמד, כי התשלום לרשות השידור הינו עבור החזקת מקלט טלוויזיה ללא קשר לשירותים ולשידורים הניתנים על ידי הרשות. זאת ועוד, תקיפתו של החוק אינה יכולה להיעשות במסגרת הדיון בתיק זה. לא זו אף זו, התובע עצמו העיד על כך שהוא ואימו לעולם לא קיבלו את שירותי רשות השידור בביתם ובכל זאת אימו שילמה וממשיכה לשלם אגרה עבור החזקת המקלט. מכאן מבקשת הנתבעת ללמוד, כי אין כל בסיס לטענה, כי התשלום עבור החזקת המקלט אינו חוקי ואף לא, כי התובע ו/או אימו חשבו כך. מעבר לכך מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי טענת התובע ולפיה, אין רשות השידור נותנת שירותי שידור מופרכת מכל ומכל, מאחר ולרשות השידור ערוצים בלעדיים המשודרים לכל מי שמחזיק במקלט מטעמה, ללא קשר להתקשרות עם חברה לוויינית או חברת כבלים. הנתבעת מוסיפה ומפנה בהקשר זה לחוק ולפסיקה מהם עולה, כי תשלום אגרת טלוויזיה לרשות השידור הינו עבור החזקת מקלט טלוויזיה, ללא קשר לשירות הניתן על ידי הנתבעת ולפיכך, דין טענה זו להידחות.




סופו של יום, טוענת הנתבעת, כי מכל הראיות והעדויות שהוצגו עולה, כי התובע חי וגר בקומת מגורים נפרדת מזו של אימו והוא מחזיק במקלטי טלוויזיה משלו, אשר לא הודיע לגבי החזקתם לנתבעת. לפיכך, חייב התובע בתשלום מלוא סכום האגרה המגיע לנתבעת. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע מנסה להסיט את הדיון מהשאלה אם הוא חי בדירת מגורים נפרדת מזו של אימו בטענות שונות, המופרכות מעיקרן ושזה לא המקום לטעון אותן, מה גם שהן מהוות הרחבת חזית אסורה.




לאור האמור לעיל, טוענת התובעת, כי דין התביעה להידחות. בנוסף עותרת הנתבעת לחיוב התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כחוק, בין היתר בשל ההתמשכות המיותרת של ההליך דנן.


דיון

גדר המחלוקת



אכן, כטענת הנתבעת, עיון בכתב התביעה מלמד, כי טענתו העיקרית והמרכזית של התובע נוגעת לשאלה האם הוא גר ביחידת דיור נפרדת או שמא ביחידה כלכלית משותפת עם אימו. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לכתב התביעה המדבר הוא בעד עצמו ואשר עיקרו פורט בליבת פסק דין זה.




משכך, רואה אני להבהיר, כי חזית המחלוקת העולה מכתבי טענות הצדדים ואף נבחנה במסגרת ראיות הצדדים, כפי שאלה הובאו בפניי, הינה אך באשר לשאלה שפורטה לעיל ומשכך, יתר טענות התובע, כפי שהועלו בסיכומיו מהוות הרחבת חזית אסורה ולפיכך, אין מקום להתייחס אליהן. יוער בהקשר זה, כי במסגרת שמיעת הראיות נחקרו מי מן העדים גם באשר לחלק מן הסוגיות האחרות, אשר הועלו על ידי התובע בסיכומיו ואשר זכרן לא בא במסגרת כתבי טענות הצדדים ואולם, יוער, כי ב"כ הנתבעת התנגדה בהקשר זה להרחבת חזית אסורה וראה, כך לדוגמא, עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 13.5.09 שורה 25.




ביחס לטענות אלו, ההלכה היא, כי אין צד רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שזו הועלתה בכתבי הטענות, ללא שקיבל לכך אישור מביהמ"ש לתקן את כתבי טענותיו וללא שקיבל הסכמתו של הצד השני לעשות כן. ראה לעניין זה קביעת ביהמ"ש העליון בעע"מ 9317/05, משאבות השלום בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "יזרעאלים" פסקה 21 לפסק הדין:

"מושכלות ראשונים הם כי גדרי המחלוקת בין בעלי הדין נקבעים על פי כתבי הטענות המוגשים על ידם. שינוי מגדרים אלה מחייב תיקון כתבי הטענות בהיתר בית המשפט.
קביעת גדרי המחלוקת על פי כתבי הטענות ממקדת את השאלות שבמחלוקת שבהן יש להכריע; היא מבהירה לנתבע או למשיב מהן הסוגיות שמפניהן הוא צריך להתגונן במישור העובדתי והמשפטי כאחד. היא מגדירה לבית המשפט מהם העניינים שבמחלוקת שיש לדון בהם, לשמוע ראיות לגביהם, ולהכריע בעניינם. לכלל האוסר על חריגה מכתבי הטענות בהליך הדיוני טעם דיוני ומהותי כאחד. במישור הדיוני – האיסור מחייב היצמדות להגדרת השאלות שבמחלוקת על פי כתבי הטענות כגורם המבהיר ומייעל את המשימה הדיונית. במישור המהותי – הוא מונע פגיעה ועיוות דין כלפי הנתבע או המשיב, הערוך להתגונן בסוגיות העולות בכתבי הטענות, ואינו צופה טענות נוספות העשויות לעלות נגדו, שכלפיהן לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן, בין במישור העובדתי ובין במישור המשפטי. האיסור על הרחבת חזית מעבר לחזית הדיונית שנקבעה בכתבי הטענות כפוף רק להיתר בית המשפט לתקן את כתב הטענות, או להסכמה מפורשת או מכללא לכך של הצד שכנגד (ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 173 (1977); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, 152-151 (2003); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91-88 (מהדורה עשירית, 2009)). "

בנסיבות בהן, כפי שפורט לעיל, בשום שלב בהליכים כאן לא נתבקש בית המשפט ואף לא הותר תיקון כתבי טענות הצדדים בשים לב לטענות החדשות, כפי שהועלו על ידי התובע במסגרת חקירת חלק מן העדים ובמסגרת סיכומיו, כמו גם לא ניתנה כל הסכמה מפורשת או מכללא של הנתבעת להרחבת החזית, כאמור, נהפוך הוא, מקום בו הנתבעת ציינה, כי היא מתנגדת להרחבת חזית, הרי שטענות התובע המפורטות לעיל מעבר לחזית המחלוקת המוגדרת והעולה מכתבי טענות הצדדים, כפי שפורט "ברחל בתך הקטנה" לעיל, מהוות הרחבת חזית אסורה ולפיכך נדחות בזאת. מעבר לצריך יצוין ויוער, כפי שעלה גם בסיכומי הנתבעת, כי הנתבעת התייחסה בהגנתה ובהבאת ראיותיה לחזית המחלוקת הניטשת בין הצדדים. בנסיבות הללו, הרחבת החזית, מקום בו הנתבעת נמנעה מלהביא ראיותיה ולהתגונן כנגד הטענות המובאות במסגרת הרחבת החזית, פוגעת בהגנת הנתבעת ולא ניתן לה, אפוא, יומה להביא ראיותיה ולטעון טיעוניה בהקשר זה.



מכאן, שגדר המחלוקת בין הצדדים הנדרש להכרעה במסגרת פסק דין זה הוא, האם התובע מתגורר ביחידת דיור נפרדת ומחזיק במקלט, אשר מחייבו בתשלום אגרה, או שמא הוא חי יחד עם אימו ביחידה כלכלית משותפת והם מחזיקים באותו מקלט, שהאם כבר משלמת עבורו אגרה.


האם התובע חי יחד עם אימו בדירת מגורים משותפת?



בטרם אתייחס לבחינה העובדתית הצריכה בהקשר זה, ראוי לנו לבחון את המישור הנורמטיבי הצריך לבחינת סוגיה זו, בשים לב לסעד המבוקש בכתב התביעה.




סעיף 28 א (א) לחוק רשות השידור קובע כדלקמן:

"המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית בסכום של 515 שקלים חדשים (בחוק זה-אגרה)."

סעיף 29 (א) לחוק רשות השידור קובע את הסמכות להתקין תקנות מכוח חוק זה וכדלקמן:
"(א) השר בהסכמת שר האוצר ובהתייעצות עם הוועד המנהל רשאי לקבוע הוראות בדבר מועד תשלום האגרה, וכן בדבר-


דרכי גביית האגרה, במישרין או בגביה מרוכזת או בדרך אחרת;
מתן הנחה למי ששילם את מלוא האגרה מראש או באמצעות גביה מרוכזת;
מתן פטור מתשלום האגרה, כולה או מקצתה, לסוגים מסויימים של מחזיקי מקלטים;
חיוב בתשלום ריבית והפרשי הצמדה והטלת קנס פיגורים במקרה של אי תשלום האגרה, כולה או מקצתה, במועדה.


(ב) האגרה, הריבית, הפרשי ההצמדה והקנס ייגבו על פי פקודת המיסים (גבייה) כאילו היו מס כמשמעותו באותה פקודה."



בהתאם לקבוע בסעיף 29 ב (א) לחוק רשות השידור, על המחזיק במקלט טלוויזיה להודיע על כך לרשות וכדלקמן:

"(א) מי שאינו שוכר, והגיע להחזקתו מקלט טלוויזיה הטעון תשלום אגרה, ימסור הודעה על כך לרשות השידור, בדרך ולפי פרטים שייקבעו בתקנות, תוך 30 יום מהיום שהמקלט הגיע לאחזקתו או תוך ששים יום מיום פרסומו של חוק רשות השידור... לפי המועד המאוחר."



בהתאם לסמכות המוקנית בחוק, תיקן השר תקנות לעניין תשלום האגרה ובהקשר זה ראה תקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א – 1981 (להלן: "התקנות"). תקנה 5 לתקנות קובעת כדלקמן:

"(א) אדם הרוכש מקלט טלוויזיה יודיע על כך למנהל בכתב, תוך 30 ימים מיום קבלת המקלט, ויציין בהודעתו את שמו המלא, מענו ומספר זהותו.
(ב) לא נמסרה הודעה כאמור, יראו את המקלט כנרכש בשנת הייצור שלו זולת אם הוכיח מחזיק המקלט, להנחת דעתו של המנהל, כי רכש את המקלט במועד מאוחר יותר."



תקנה 5 (ב) לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה), התשל"ד – 1974 קובעת כדלקמן:

"בנוסף על האמור בתקנת משנה (א), לא תוטל אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה אם, לדעת המנהל, נתקיים אחד מאלה:


הוא מוחזק ביחידת הדיור שבה מתגורר המחזיק במקלט (להלן – מען) ובה מוחזק בידי המחזיק מקלט טלוויזיה אחר, אשר בעדו שולמה אגרה בעד אותה שנה...
הוא מוחזק בידי בן משפחתו של המחזיק במקלט טלוויזיה אשר בעדו שולמה אגרה, והוא מתגורר אתו באותו מען."




מהאמור לעיל עולה, כי מחד, על המחזיק במקלט טלוויזיה חלה החובה לשלם אגרה שנתית לרשות השידור. מאידך, בהתאם לתקנה 5 שפורטה לעיל, השאלה הטעונה הכרעה היא, האם התובע ואימו מתגוררים ביחידת דיור משותפת אחת, או שמא בשתי יחידות דיור נפרדות, או אז כל אחד מהם חייב בתשלום האגרה בעד המקלט שהוא מחזיק, ככל שיוכח, כי התובע מחזיק במקלט, כאמור.




בנסיבות הללו ובזיקה לחזית המחלוקת הניטשת בין הצדדים, שומה עלינו לבחון האם התובע מתגורר ביחידת דיור נפרדת ומחזיק במקלט, אשר מחייבו בתשלום אגרה, או שמא הוא חי יחד עם אימו ביחידה כלכלית משותפת ומחזיק באותו מקלט, שהאם כבר משלמת עבורו אגרה.




בחוק רשות השידור, אשר בענייננו, אין הגדרה מפורשת למושג "יחידת דיור". אולם, משנדרש בית המשפט לסוגיה דומה, בה"פ (עכו) 1035/06, ג'והר חוסאם נ' רשות השידור סניף חיפה עמד ביהמ"ש על מאפייניה של "יחידת דיור נפרדת" וכך נקבע בעמ' 3 לפסק הדין:

" בין מאפייניה של יחידת דיור נפרדת למגורים ניתן למנות אלה: כניסה נפרדת, חדרי מגורים, מטבח נפרד, שירותים נפרדים והפרדה בפועל בינה לבין יחידה אחרת"



כאמור, במסגרת ראיות הצדדים, כפי שהובאו בפניי, מטעם התובע העיד התובע עצמו בלבד. על פרשת ההגנה נמנו עדויותיהם של מר כיוף ענאן ומר אבי ג'ינו. מעבר לכך, כאמור, הוגשו מסמכים, כפי שפורט לעיל במסגרת ראיות הצדדים. לאחר שבחנתי את העדויות, כפי שהובאו בפניי, עדות התובע ומכאן ועדויות ההגנה מכאן, מצאתי את עדותו של התובע בלתי מהימנה, בלתי אמינה, בלתי עקבית, בלתי סדורה ואשר נמצאו בה סתירות היורדות לשורשו של עניין ואשר יש בהן כדי לשמוט את הקרקע תחת עדותו של התובע. מנגד, מצאתי את עדויותיהם של מר כיוף ושל מר ג'ינו ראויות ואמינות, מהימנות ועקביות ושעה שגוללו אותן בפניי, אותות האמת עלו מהן. לא זו אף זו, התרשמתי, כי עסקינן בעדים, אשר הינם מקצועיים, העושים מלאכתם נאמנה ואשר העידו על הדברים כהווייתם. בהקשר זה נמצאו עדויותיהם נסמכות על מסמכים שהוגשו, כפי שפורטו במסגרת הראיות לעיל, וכן עדויותיהם עלו בקנה אחד האחת עם האחרת וחיזקו האחת את רעותה. בנסיבות הללו רואה אני לבכר את עדויותיהם של מר כיוף ומר ג'ינו על פני עדות התובע, ליתן בהן אמון ולפיכך, רואה אני לאמצן ולבסס עליהן ממצאים.




באשר לעדות התובע, כך לדוגמא ראה עדותו בעמ' 2-3 לפרוטוקול, אשר צוטטו ופורטו בהרחבה במסגרת סקירת עדות התובע, כפי שפורטה בליבת פסק דין זה, מקום בו עדותו של התובע הייתה בלתי עקבית ומלאת סתירות באשר למגוריו ומגורי משפחתו ומגורי אימו. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לעדות התובע עצמו, המדברת היא בעד עצמה ואשר צוטטה, כאמור, לעיל. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי בתחילה העיד התובע שאיש אינו גר בקומה השנייה. אחר כך מסר שאחד מבניו מתגורר שם. בהמשך טען, כי כלל אין בנמצא קומה שנייה וכי לא מתגורר בה אף אחד (ראה עמ' 2-3 לפרוטוקול). אחר כך חזר וטען שהוא ומשפחתו אוכלים בקומה השנייה ולא בקומת הקרקע. זאת ועוד, בעדותו העיד התובע, כי הקומה הראשונה משמשת רק לצורך קבלת אחיו וקרובי משפחה הבאים לבקר בסופי שבוע. דא עקא שבעדותו מסר, כי הקומה הראשונה משמשת למגורים.




יחד עם זאת, מעדות התובע עלה בוודאות, כי גם לדידו עסקינן בשתי יחידות דיור נפרדות, בשים לב למאפיינים שראינו לקבוע לעיל. כך לדוגמא העיד התובע, כי כדי לעבור ולהיכנס מהדירה בקומה השנייה לדירה בקומה הראשונה יש צורך לרדת במדרגות החיצוניות לבית (ראה עמ' 2-3 לפרוטוקול). כך העיד, כי בכל אחת מיחידות הדיור ישנם שירותים נפרדים, ישנו מטבח נפרד וישנה מקלחת נפרדת. מהאמור לעיל עולה, כי גם לדידו של התובע, בשים לב למאפיינים שהוא נתן ביחס לכל אחת מיחידות הדיור, הרי שעסקינן ביחידות דיור נפרדות.




כאמור, במסגרת פרשת ההגנה הובאו עדויותיהם של מר כיוף ומר ג'ינו, אשר כאמור מצאתי אותן מהימנות ואמינות ורואה אני אפוא לאמצן ולבסס עליהן ממצאים. במסגרת תצהירו של מר כיוף (נ/2), התייחס כיוף לשתי יחידות הדיור הרלוונטיות, למבנה היחידות ובאשר לשאלה מה כלול בכל אחת מהן. תצהירו של מר כיוף פורט בהרחבה לעיל ואין לי אלא להפנות לאמור שם. עוד הצהיר מר כיוף, כי נוכח כל האמור לעיל, הגיע הוא למסקנה, כי מדובר בשתי דירות נפרדות (ראה סעיף 12 לתצהיר נ/2). על כך עמד מר כיוף בעדותו בבית המשפט, שלא נסתרה ולא קועקעה, והוא אף פירט ונימק מדוע הגיע למסקנה כפי שהגיע (ראה עדות כיוף אשר פורטה לעיל). כן הובאה עדותו של מר ג'ינו, אשר גם במסגרת תצהירו (נ/3) פירט את מבנה כל אחת מיחידות הדיור הרלוונטיות ובסופו של יום, בא לכלל מסקנה, כי מדובר בשתי דירות נפרדות בעלות מטבחים, שירותים וחדרים נפרדים (ראה סעיף 12 לתצהיר נ/3). מר ג'ינו עמד על מסקנתו זו במסגרת עדותו בבית המשפט, אשר לא קועקעה, והסביר מדוע הגיע למסקנה אליה הגיע. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לעדויותיהם של מר כיוף ומר ג'ינו, אשר פורטו בהרחבה בליבת פסק דין זה.




מהאמור לעיל עולה, כי הן התובע בעדותו אישר את מבנה יחידות הדיור הרלוונטיות, אשר המאפיינים שפורטו במסגרת עדותו עולים הם בקנה אחד עם המסקנה ולפיה, עסקינן בשתי יחידות דיור נפרדות. כך יוער, כי עסקינן בשתי יחידות דיור, כאשר לכל אחת מהן מטבח נפרד, חדרים נפרדים, שירותים נפרדים, מקלחת נפרדת וכניסה נפרדת חיצונית. זאת ועוד, מעדויותיהם ומתצהירים של ג'ינו וכיוף עולה, כאמור, כי עסקינן בשתי יחידות דיור נפרדות, בשים לב למבנה היחידות, כפי שפורט בהרחבה לעיל.




לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי הוכח בפניי שעסקינן בשתי יחידות דיור נפרדות וכי התובע מתגורר ביחידת דיור נפרדת מזו של אימו וכי אין עסקינן ביחידת דיור אחת.


החזקת מקלט טלוויזיה על ידי התובע



בסעיף 10 לכתב התביעה נטען כי:

"התובע יטען כי הוא מתגורר ביחד עם אמו וכי אין בבעלותו כל מקלט טלוויזיה וכי אין בדירה בה מתגורר עם אמו מלבד מקלט טלוויזיה אחד בעדו שולמה אגרה לפי חוק."

בסעיף 11 א לתצהיר התובע (ת/1) הצהיר התובע כי:
"לעולם לא הייתי מחזיק ו/או היה בבעלותי כל מקלט טלוויזיה שהוא"



למרות הצהרות אלו, אשר לכאורה אינן משתמעות לשתי פנים, כאשר העיד התובע ונשאל ע"י ב"כ הנתבעת בעניין זה, אישר התובע, כי הוא מחזיק במקלט טלוויזיה וכדלקמן (ראה עמ' 2 לפרוטוקול שורות 4 – 11):

"ש. כמה מקלטי טלוויזיה יש לך בבית
ת. אחד, ואחד אצל אמא שלי.
ש. אחד בדירה שלך.
ת. כן.
ש. איזה מקלט יש לך בדירה.
ת. לא יודע.
ש. ב-99 אמרת שהיה לך דגם פיילוט.
ת. אני לא אמרתי את זה, אשתי אמרה לכם את זה."

בהמשך, ומשנשאל שוב התובע בעניין מקלט הטלוויזיה, השיב בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 23 – 30 כדלקמן:
"ש. במכתבך לעו"ד חסן בסטוני מתאריך 21.10.03 טענת שאין לך טלוויזיה בכלל.
ת. כאשר הגיעו אלה אחרי שקיבלו את הכסף, אמרו לי שאני יכול להחזיק ביותר ממקלט אחד של טלוויזיה מאחר ואמי משלמת עבור המקלט שנמצא בהחזקתה.
ש. איך בשנת 99 אמרת שיש לך טלוויזיה ואח"כ אמרת שאין לך טלוויזיה כפי שאמרתם במכתב.
ת. הטלוויזיה עליה הם מדברים כבר לא נמצאת. בזמן שהם הגיעו בשנת 99 לא היה בבעלותי מקלט טלוויזיה.
ש. אבל אשתך אמרה שיש לכם מקלט
ת. הייתה טלוויזיה היא התקלקלה ונזרקה."

בדברים אלו, למעשה, סותר התובע את האמור בכתב תביעתו ובתצהירו ולפיו, מעולם לא החזיק ולא היה בבעלותו כל מקלט טלוויזיה. כך גם בהמשך עדותו, כאשר השיב התובע, כי יש לו מקלט טלוויזיה אחד בסלון (ראה עמ' 3 לפרוטוקול שורה 5). מהאמור לעיל עולה, כי התובע העיד והודה "ברחל בתך הקטנה", כי הוא מחזיק במקלט טלוויזיה ביחידת הדיור בה הוא מתגורר.



זאת ועוד, מר כיוף ומר ג'ינו הצהירו בתצהירים וכן העידו בעדותם בבית המשפט, כי התובע מחזיק במקלט טלוויזיה ביחידת הדיור בה הוא מתגורר. ראה בעניין זה סעיפים 7, 9 לתצהיר נ/2 של מר כיוף, המתייחסים להחזקת מקלטי טלוויזיה בבית התובע בנפרד מבית האם וכן ראה בהקשר זה גם סעיפים 7, 9, 10 לתצהיר נ/3 של מר ג'ינו, העולים בקנה אחד גם עם עדותו של מר כיוף, כפי שפורטה לעיל.




מהאמור לעיל עולה, כי הן התובע אישר בעדותו, כי הוא מחזיק במקלט טלוויזיה ביחידה בה הוא מתגורר וכן מעדויותיהם של מר כיוף ומר ג'ינו עלה באופן ברור ונחרץ, כי התובע מחזיק בשני מקלטים, זאת בנוסף ובמאובחן למקלט הנמצא בדירת אימו. לאור האמור לעיל באתי לקבוע, כי התובע מחזיק במקלט טלוויזיה, כטענת הנתבעת.




בנסיבות הללו, הרי שחיוב התובע בתשלום אגרת טלוויזיה, כפי שחויב, בדין יסודה. יוער, כי התובע לא חלק בכתב תביעתו על סכום האגרה בו חויב לשלם, אלא על עצם חיובו בתשלום האגרה שלא כדין, מן הנימוקים שפורטו בכתב תביעתו ואשר עיקרם של דבר העובדה, כי הוא מתגורר ביחד עם אימו וכי אין בבעלותו כל מקלט טלוויזיה וכי אין בדירה בה הוא מתגורר עם אימו מלבד מקלט אחד, בעדו שולמה אגרה לפי חוק. בסוגיה זו הכרענו כבר בליבת פסק דין זה. בנסיבות הללו, משבאנו לקבוע, כי התובע מחזיק במקלט טלוויזיה, כטענת הנתבעת, כפי שפורט לעיל, וכי הוא מתגורר ביחידת דיור נפרדת מאימו, הרי שדין תביעתו להידחות.




באשר לסכום האגרה בו חויב התובע, מקום בו התובע לא חלק על הסכום האמור בכתב התביעה ולא הביא כל ראיות כנגד סכום האגרה בו חויב, אלא עיקר טענותיו הינם כנגד עצם חיובו באגרה, כאמור, הרי שאינני רואה להזדקק לסוגיה זו.




בסיפא כתב תביעתו (ראה סעיף 13 לכתב התביעה), עתר התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי התובע בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע ולאימו ולבני משפחתו כתוצאה מהתנהגותה של הנתבעת.




יוער, כי התובע עותר לפיצוי אימו בגין עוגמת נפש שנגרמה לה, כך כטענתו, מקום בו האם כלל אינה בעלת דין והיא אינה נמנית על כתב התביעה. כך גם באשר ליתר בני משפחתו של התובע.




באשר לפיצוי התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, כך לטענתו בשל התנהגות הנתבעת, הרי שבהקשר זה הובאה אך עדות התובע, כפי שהדבר קיבל את ביטויו בסעיפים 6-8 לתצהירו ת/1. בהקשר זה יוער, כי לגרסת התובע במקום נכחה אימו, הגברת זינה, אשר לא חשה בטוב, כך לטענתו, בשל התנהגות נציגי הנתבעת. בעניין זה אבקש להעיר שניים. ראשית, כפי שפירטתי לעיל, מצאתי את עדות התובע בלתי אמינה, בלתי מהימנה וככזו אשר היא נגועה בסתירות היורדות לשורשו של עניין ולאחר שבחנתי אותה באופן בלתי אמצעי ראיתי לדחותה, לא ליתן בה אמון ולא לבסס עליה ממצאים.




שנית אעיר, כי התובע נמנע מלהביא לעדות את אימו, אשר הינה עדה רלוונטית ומהותית להוכחת טענתו, כמפורט לעיל, בדבר התנהגות נציגי הנתבעת, בעיקר נוכח העובדה, כי מדובר בעדות יחידה. בהקשר זה ומקום בו התובע נמנע מלהביא עדותה של עדה רלוונטית, אשר הינה בוודאי בהשגתו מהיותה אימו, הרי שמקום בו התובע נמנע מלעשות כן, קמה בעניינו החזקה הראייתית, כי אם היה מביא את אימו להעיד, הרי שעדותה לא הייתה עולה בקנה אחד עם גרסת התובע.




בנסיבות הללו, נותרנו אפוא עם "עדות יחידה" כמשמעותה של זו, אשר ,כאמור, ראיתי לדחותה. מעבר לכך, קמה החזקה הראייתית בדבר הימנעות התובע מלהביא לעדות את אימו, כמפורט לעיל. בנסיבות הללו הרי שלא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו להוכיח, כי נציגי הנתבעת פעלו באופן בלתי ראוי בביקור מיום 4.9.03, כטענת התובע, ולפיכך, דין תביעתו גם בהקשר זה להידחות.


סוף דבר



לאור האמור, באתי לכלל מסקנה, כי התובע ואמו מתגוררים בשתי יחידות דיור נפרדות, אשר בכל אחת מהן קיים מקלט טלוויזיה אחד לפחות אשר בגינו חייבים באגרה, ומכאן שבדין חייבה הנתבעת את התובע בתשלום אגרה, כפי שחויב בפועל ודין התביעה בהקשר זה להידחות. באשר לחלקה השני של התביעה, מקום בו לא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו, ככל שהדבר מתייחס לפיצוי נטען בגין עוגמת נפש, הרי שגם דין התביעה בהקשר זה להידחות.




סופו של יום, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כחוק בסכום כולל של 5,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.




רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון