אחריות בנזיקין של המדינה

האם מדינת ישראל אחראית בנזיקין לעוולה שיפוטית?
זוהי השאלה שבמוקד הכרעתנו.
אקדמות מילין

  1. התובעים, ל.פ, ילידת 1990, ר.פ, יליד 1992 ול.פ, יליד 1996, הינם שלושת ילדיהם של בני-הזוג ה"ה א.פ ו-ח.פ (להלן: "בני-הזוג"). מר ח.פ, אביהם של התובעים (להלן: "האב") שרוי במצב רפואי קשה. הוא סובל מתחלואים קשים: מחלת המופיליה ויתר קרישיות דם. בשנת 2000, הוא עבר אירוע מוחי והוא זקוק לטיפול רפואי קבוע וצמוד. המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כנכה וקבע לו דרגת נכות כללית צמיתה בשיעור 49%. האב מתקיים מקצבת נכות כללית ואינו מסוגל לכל עבודה.
  2. בשל מצבו הרפואי הקשה של האב, הגיעה משפחת פ. לקריסה כלכלית. בני-הזוג נאלצו למכור את ביתם המשותף. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נעתר (ביום 10.9.2007) לבקשתו של האב ונתן צו כינוס לנכסיו. (תיק פש"ר ...). הכונס הרשמי (הכנ"ר) הוסמך ככונס לנכסי האב. עו"ד איתן צנעני מונה כמנהל מיוחד לנכסי האב. ביום 16.6.2008, הוכרז האב פושט רגל ועו"ד איתן צנעני מונה כנאמן לנכסיו.
  3. לדאבון הלב, גם התובעים סובלים מבעיות רפואיות שונות ומחלות גנטיות קשות ביותר. הם בעלי צרכים מיוחדים ונמצאים בטיפול ומעקב רפואי במרכז הארצי להמופיליה בבית-החולים תל-השומר.

ביום 29.1.2008, הגישו התובעים ואמם, הגב' א.פ (להלן: "האם") לבית משפט לענייני משפחה בכפר סבא תובענה כנגד האב, בגדרה עתרו למזונות, למדור, לדמי טיפול ולסעדים נלווים. (תמ"ש ...). ביום 25.3.2008, תוקנה התובענה כך שהאם נמחקה מכתב התביעה.
בית המשפט לענייני משפחה בכ"ס (כב' השופטת רבקה מקייס) נעתר לתובענה האמורה ופסק (ביום 6.5.2008) לתובעים ובין השאר מזונות זמניים, בסך של 1,750 ₪ לחודש עבור כל אחד מהתובעים.
ביום 13.11.2008, ניתן פסק-דין על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, בתביעה למזונות התובעים, לפיו הוא חייב את האב לשלם מזונות לתובעים בסך 2,000 ₪ לחודש לכל אחד, בתנאים כפי שנקבע בפסק-הדין האמור.
4.ביום 25.5.2008, הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למתן שלושה סעדים: להקצבת מזונות בהתאם לסעיף 128 לפקודת פשטית הרגל (נוסח חדש) תש"מ – 1980 (להלן: "הפקודה"), למתן אישור לפתיחת תיק הוצל"פ נגד האב לשם מימוש עיקול שהוטל בתיק תמ"ש ... ומתן היתר להגשת תובענה רכושית לפי חוק יחסי ממון בין בני-זוג , התשל"ג – 1972. (בש"א ..., בתיק פש"ר ...). (להלן: "הבקשה").
5.בית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (כב' השופט אבי זמיר) דן בבקשה והחליט (ביום 10.4.2009) לדחותה. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא לנכון להקל על התובעים והאב, בשני אופנים: ראשית, נקבע בהחלטה, כי האם זכאית לקבל מחצית מיתרת כספי מימוש דירת המגורים על סך 327,000 ₪ המוחזקים בידי כונס הנכסים. שנית, נקבע כי סכום הפיצויים בגין תאונת דרכים שעבר האב והאמורים להתקבל במסגרת ת"א ... של בית-משפט השלום בנתניה, בסך 600,000 ₪ והמוחזקים על-ידי עו"ד חמי גולברי, יועברו לידי האם על חשבון מזונות התובעים. (להלן: "ההחלטה").
6. התובעים ערערו על ההחלטה בפני בית-המשפט העליון (ע"א ...).(להלן: "הערעור"). במסגרת הערעור, התובעים אף נקטו בהליכי ביניים שונים ובכללם בקשות למתן סעדים זמניים. ביום 12.4.2010, התקיים דיון בערעור. במהלך הדיון, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של פסק-הדין חלף ההחלטה ,לפיה ישלם הנאמן למערערים שם – התובעים כאן – מקופת פשיטת הרגל של האב סכום במזומן של 35,000 ש"ח ובנוסף לכך יקבלו התובעים כאן את הכספים שעומדים לזכותו של האבא בחברת הביטוח מגדל. (להלן: "פסק-הדין בערעור").
התביעה
7.התביעה דנא, היא תביעת נזיקין המוגשת נגד מדינת ישראל לפיצוי נזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, בשל עוולות שיפוטיות שבוצעו, על-פי הנטען, על-ידי בית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (כב' השופט אבי זמיר) (להלן: "בית המשפט המחוזי") ובית המשפט העליון.
8.אליבא דתובעים, הן בית-המשפט המחוזי והן בית-המשפט העליון התרשלו כלפיהם וגרמו ברשלנותם לנזקים הנתבעים. המדובר ברשלנות בוטה, המתבטאת במעשים או במחדלים כדלקמן:
א. בהחלטה, בית המשפט המחוזי לא הקציב מזונות לתובעים מקופת פשיטת הרגל, עת בקופה היו די כספים לחלוקה והכל בניגוד לדין שלעניין;
ב. בהחלטה, התעלם בית-המשפט המחוזי מההליכים ומפסק-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, שבדק באופן מעמיק את הצרכים המיוחדים של התובעים;
ג. בהחלטה, הסתמך בית-המשפט המחוזי, בצורה עיוורת, על תגובות הנאמן והכנ"ר ומבלי לבדוק את המצב העובדתי והמשפטי לאשורו.
בית-המשפט העליון
ד. דחיית הבקשות לסעדים זמניים, ללא בחינת הצרכים הרפואיים והמיוחדים של התובעים;
ה. אי-מתן החלטות במועד;
ו. קביעת מועד דיון ובעיות פרוצדוראליות אחרות אשר היו מנת חלקם של התובעים על לא עוול בכפם.
9.וכן, טוענים התובעים, כי הנתבעת, מדינת ישראל, אחראית, באחריות ישירה ושילוחית, לפצותם על נזקיהם הנתבעים, בשל עוולות שיפוטיות שבוצעו על-ידי בית-המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. הנתבעת אחראית למעשה שלוחיה – שופטי ישראל. וכן, במקרים מיוחדים היא אחראית, באחריות שילוחית, לעוולות שיפוטיות, כפי שנקבע בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן 12.3.2001. (להלן: "פרשת פרידמן").
10.התובעים ממשיכים וטוענים, כי במקרה שלפנינו, הנתבעת עוולה כלפיהם, והיא אחראית, באחריות ישירה, לפצותם על נזקיהם הנתבעים. הנתבעת התרשלה כלפיהם וגרמה לנזקים הנתבעים והכל כמפורט בסעיף 63 לכתב התביעה. וכן, הנתבעת הפרה חובה חקוקה ואף פגעה בזכויותיהם החוקתיות והמוגנות בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירות, תשנ"ב – 1992. (להלן: "חוק יסוד כבוד האדם"). ההחלטה מחייבת את בני-הזוג להפר הוראת סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ,התשכ"ב – 1962. זאת ועוד, ברשלנותה דנן, הפרה הנתבעת גם את האמנה בדבר זכויות הילד, שאושרה ביום 4.8.1991. (פורסמה בכתבי האמנה 1038).
הבקשה
11.הנתבעת עותרת לבית-המשפט לסילוק התביעה על הסף, בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). אליבא דנתבעת, היא קונה חסינות בדין כנגד התביעה. כתב התביעה אינו מראה עילת תביעה. אף אם יוכיחו התובעים את תביעתם, לא יהיו זכאים לסעדים המבוקשים בתביעה דנא. התובעים מבקשים , למעשה, כי בית-המשפט ישב כערכאת ערעור על ההחלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי ועל החלטות הביניים שניתנו על-ידי בית-המשפט העליון במסגרת הערעור,שעה שפסק-הדין בערעור ניתן אף בהסכמה. מה עוד, שמדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית וקיים מעשה בית-דין.
12.הנתבעת גם טוענת, כי החסינות השיפוטית של הרשות השופטת בהתאם לסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח- 1968, (להלן: "פקודה הנזיקין") נועדה להבטיח מספר תכליות ובכללן עצמאות הרשות השופטת והשופטים, שתכליתה למנוע פגיעה בתפקודו של השופט ולמנוע כניסת שיקולים זרים בשלב ההכרעה, דבר שעלול לרפות את ידי השופטים; למנוע פגיעה באמון הציבור בבית המשפט ; ולהבטיח את סופיות הדיון. נוסף על כך, מראית פני הצדק אינה מאפשרת להעמיד שופט ואת החלטותיו השיפוטיות לבחינה בפני שופט של ערכאה נמוכה ואפילו זהה לזו שלו, מהלך הפוגם בשיטת המשפט לפיה החלטות שיפוטיות נבחנות אך ורק במסגרת ערעור המוגש בגינן. בחינת ההחלטה במסגרת תביעה נזיקית או כספית, תעמיד את ההחלטה לבחינה מחודשת כך שערכאה נמוכה יותר עלולה להידרש לדיון בהחלטה של ערכאה גבוהה הימנה.
13.הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי תכלית החסינות היא להגן על שופט מפני התדיינות בנושא הקשור למלאכה השיפוטית. תכלית זו לא נועדה להגן אך ורק על השופט מפני תוצאות תובענה נזיקית ואחרת כנגדו, אלא להגן עליו מפני הצורך להעיד בעניינים הקשורים למשפט בו ישב בדין. אי מתן הגנה מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין , תציב הן את השופט הנתבע והן את בית המשפט הדן בתביעה נגדו במצב בלתי אפשרי לפיו ינוהל הליך משפטי כנגד שופט אשר יהיה מנוע מלהעיד באותו הליך לשם בירור הטענות כנגדו, וזאת בשל הכלל האוסר על העדת שופט בנוגע להליך משפטי בו היה מעורב. לא בכדי קבע המחוקק, כי אדם שאינו מרוצה מהחלטות בית המשפט ,דרכו פתוחה לערעור ותרופתו אינה בהגשת תביעות נזיקין כנגד השופט שדן בעניינו.
14.עוד טוענת הנתבעת, כי דין טענות התובעים בדבר אחריות שילוחית של המדינה להדחות על הסף. החסינות השיפוטית משתרעת גם על התביעה נגד המדינה באחריות שיפוטית למעשה שיפוטי. החסינות היא דיונית אמנם, אלא מקום בו השליח חסין גם השולח חסין. לכן, לא ניתן להגיש תביעה כנגד המדינה, שכן החסינות המוקנית לבית המשפט שוללת כל אפשרות של חיוב המדינה. כן טוענת הנתבעת, כי במקרה דנן כלל לא נעשו פעולות שיפוטיות חריגות העולות לכדי רשלנות כלשהי, ודאי לא רשלנות רבתי. ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו, הן של בית המשפט המחוזי והן של בית המשפט העליון, הינן החלטות סבירות, מנומקות ובמתחם שיקול הדעת המוקנה לשופטים.

15.לטענת הנתבעת, קבלת התביעה ובירורה יגרמו למצב חדש בו יוכלו להיות מוגשות תביעות בגין "מחדלי שופט" לכאורה, כל זאת כמסלול נוסף ונפרד להליכי ערעור. מקום בו מיצו התובעים עד תום את זכויותיהם הדיוניות, אין הם רשאים לבוא לאחר מעשה ולבקש סעד כספי במסווה של תביעה נגד המדינה וזאת כתחליף לקביעות בית המשפט המוסמך לכך ואשר העניק להם את הסעד אשר ביקשו בהסכמתם. בנסיבות אלה, קיים עקרון סופיות הדיון המונע מבית המשפט לשוב ולדון בהחלטות חלוטות במסגרת תובענה זו והמונע מהתובע לבקש סעד כספי כתחליף לסעדים שלא נפסקו לטובתו על ידי השופטים שדנו בעניינו.
16.הנתבעת מסכמת את טענותיה וטוענת, כי התביעה כפי שהוגשה אינה מגלה עילה והיא תביעה טרדנית וקנטרנית ודינה סילוק על הסף. ההחלטה ניתנה לאחר הפעלת שיקול דעת משפטי סביר. בית המשפט המחוזי נתן את החלטתו למיטב הבנתו את הדין ואת העובדות ותוך אימוץ עמדת הנאמן והכנ"ר. עילת התביעה בדבר רשלנות אינה מתקיימת במקרה דנן, ודאי לא רשלנות רבתי ודין טענה זו להידחות. המדובר בניסיון נוסף של התובעים לערער פעם נוספת על החלטות שיפוטיות אשר אינן לרוחם בדרך של הגשת תביעה נזיקית נעדרת עילה. טענות התובעים נבחנו על פי הוראות החוק הרלבנטיות וההחלטות בעניינם ניתנו במתחם הסבירות ושיקול הדעת אשר הוענק בחוק לרשות השופטת. בית המשפט העליון לא ראה לנכון להתערב בקביעות המשפטיות אשר נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ,ולבסוף נתן תוקף של פסק דין להסכמה אשר גובשה בין הצדדים דשם. מכאן, התובעים מנועים ומושתקים מהעלאת טענותיהם כאשר קיימת החלטת בית המשפט העליון אשר ניתנה בהסכמתם.
התגובה


17.התובעים מתנגדים לבקשה וטוענים,כי דינה להדחות. לטענתם, בקשת הנתבעת נשענת ברובה על טענות עובדתיות המחייבות תמיכתן בתצהיר ערוך כדין. אי צירופו של תצהיר תמיכה מהווה פגם שורשי ויסודי שתוצאתו דחיית הבקשה .
18.לטענת התובעים, החסינות השיפוטית בסעיף 8 לפקודת הנזיקין שהוענקה לשופטים איננה חלה על המדינה, כמעסיקת השופטים. המדובר באחריות שילוחית של מעבידים שנקבעה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין. לטענתם, מדובר ברשלנות רבתי ובוטה ,שגרמה בסופו של דבר לנזק הכבד שנגרם לתובעים. על כן, יש להסיר את החסינות ולחייב את המדינה באחריות שילוחית ו/או ישירה למחדלים, קל וחומר לגבי התובעים אשר היו כולם קטינים בעלי צרכים רפואיים חריגים. המדינה אחראית באחריות ישירה למעשי ולמחדלי עובד ציבור שלה. בית המשפט המחוזי נתן את ההחלטה ואחריותה של הנתבעת הינה במישור השלטוני וכמעבידה.
19.התובעים מוסיפים וטוענים ,כי באחריותה הישירה של המדינה למעשי ולמחדלי בית המשפט יש ליתן משקל יתר להתעלמות בית המשפט מדעת וביודעין ותוך שוויון נפש ועצימת עיניים להוראות הפקודה ופסיקת בתי המשפט המאפשרים הקצבת מזונות מכלל נכסי החייב ולאפשרות, כי ניתן היה להעניק לתובעים את יומם בבית משפט, קל וחומר לאחר שהחזיקו בפסק דין חלוט אשר ניתן לאחר בחינה מדוקדקת של צרכיהם הרפואיים. המדינה באמצעות בית-המשפט, פעלה ברשלנות קיצונית כלפי התובעים והתעלמה מפסקי דין שניתנו לזכות התובעים בבית המשפט המוסמך אשר חקר לעומק את צרכיהם.
20.עוד טוענים התובעים, כי אינם מבקשים שבית-המשפט דכאן יישב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי או בית המשפט העליון. כל אשר עותרים הם עתה, הוא שיפוי בגין נזקיהם- נזקים אותם ניתן היה למנוע, היה וקופת הנשייה היתה נשמרת והיה ובית המשפט המחוזי לא היה פוסק הפוך מהלכות מחייבות והיה פוסק את מזונות הקטינים שכולם בעלי צרכים רפואיים חריגים. לטענתם, לא חל בהקשר זה כל מעשה בית דין הכובל אותם מהגשת התביעה הכספית דנן. כל אשר הסכימו לו בבית המשפט העליון , היה פשרה כספית צנועה ביותר בעניין הערעור אשר הוגש על ההחלטה. התובעים הסכימו להצעת בית המשפט העליון, מאחר ולא הייתה להם ברירה ולאור העובדה, כי קופת הנשייה חולקה כבר לנושה וכי הנושה הסתמך לכאורה על כספים אלו בהליך הפש"ר. לו היה ניתן הסעד הזמני הן בדמות קציבת מזונות זמניים כסעד זמני או עיכוב חלוקת קופת הנשייה אזי ניתן היה לדון בערעור לגופו והוא קרוב לוודאי היה מתקבל לאור עמדת בית המשפט העליון. הנתבעת מנסה לעשות כעת שימוש ציני בהסכמה זו אשר הינה פרי תולדה של העוולה והרשלנות הרבתי אותה גרם להם בית המשפט המחוזי.
21.לטענת התובעים, בית המשפט המחוזי לא פסק ולו שקל אחד על חשבון המזונות ואין ספק, כי המדובר ברשלנות רבתי לאחר שלא טרח לחקור את האם אודות הוצאותיהם של התובעים וצרכיהם הרפואיים הרבים ושם לפלסתר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה.
22.התובעים מסכמים את טענותיהם וטוענים, כי כדי לקבוע אם כתב התביעה מגלה עילה, אין להידרש לטענות חיצוניות, או לטענות הגנה אפשריות, או לטענות שלא נזכרו בכתב התביעה. השאלה העומדת בפני בית המשפט היא האם כתב התביעה על פי נוסחו הנתון, מגלה עילה, דהיינו צירוף של העובדות אשר הוכחתן תזכה את התובע בסעד המבוקש על ידו. בשלב זה, אין מקום לבחון את הראיות של הצדדים ולהכריע בגרסאות העובדתיות של הצדדים. הלכה היא,כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על דחיית התובענה, ואם ימצא כי קיימת אפשרות, אפילו אם היא קלושה, שלאחר שמיעת מסכת הראיות, תתקבל התביעה, והתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו- לא יורה בית המשפט על סילוק התובענה.
התשובה
23. בתשובתה טוענת הנתבעת, כי הבקשה לסילוק על הסף מבוססת על טענות משפטיות וטענות עובדתיות אשר אינן שנויות במחלוקת ו/או על עובדות אשר הועלו בהחלטות בית המשפט תוך הפניה להחלטות הנ"ל, ואינן מחייבות צירוף תצהיר.
24.וכן, אין למדינה אחריות שילוחית על מעשי השופטים, לנוכח העדרם של יחסי מרות ושליטה שהם הבסיס לאחריות שילוחית בנזיקין במסגרת יחסי עובד- מעביד. למדינה אין אחריות ישירה למעשי שופטים אשר פועלים תחת עקרון העצמאות השיפוטית. הדרך הראויה לתקוף החלטה שיפוטית הינה בדרך של הגשת ערעור , עתירה לבג"ץ, בקשה לפסילת שופט או הליך בירור בפני נציב תלונות שופטים , והכל בהתאם למהות העניין הנבחן.
25.כמו-כן ,הותרת אפשרות התביעה נגד המדינה לאחר מיצוי הליכי הערעור, תביא להתדיינות חוזרת ונשנית באותם העניינים ותאיין את עקרון סופיות הדיון. הגשת תביעה נגד המדינה בגין "עוולות שיפוטיות" תביא לפגיעה במעמדה של מערכת השפיטה ובאמון הציבור בה, שכן היא זו שתעמוד למעשה למשפט.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית – סילוק על הסף
26.תקנות 101 ו- 102 לתקנות מסדירות, מבחינה נורמטיבית, את סוגיית סילוק תובענה על הסף (מחיקה על הסף ודחייה על הסף). תקנה 100 לתקנות מסמיכה בית-משפט או רשם למחוק תובענה על הסף, בין השאר ולענייננו, אם הכתב אינו מראה עילת תביעה (ת' 101(1)) או אם התובענה טורדנית או קנטרנית (ת' 101(2)).
27.לפי תקנה 101 לתקנות, מוסמך בית-המשפט או רשם לדחות תובענה במקרים אלה: מעשה בית דין; או חוסר סמכות; או כל נימוק אחר שעל-פיו ניתן לדחות מלכתחילה את התובענה. וכן, בית-המשפט או הרשם לא ייעתר לבקשת דחייה מחוסר סמכות, אם ניתן להעבירה לבית המשפט או לבית-דין מוסמך.
28.אכן, הסעד של סילוק תובענה על הסף הינו דרסטי שאין בית-המשפט נוקט בו אלא לעיתים נדירות. מתדיין זכאי, כי יהיה לו יומו בבית-המשפט ועל בית-המשפט לנהוג במשנה זהירות בהפעלת סעד זה. רצוי, כי בית-המשפט יברר תמיד דיון ענייני בסכסוך שבין בעלי-הדין על פני פתרון דיוני-צורני. אם על-פי כתבי בי-דין שבפני בית-המשפט קיים סיכוי כלשהו שהתובע יצליח בתביעתו, לא ייעתר בית-המשפט לבקשה לסילוק על הסף. יחד עם זאת, בית-המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהן ולא כלום. בית-המשפט יסלק על הסף תובענה, אם התובע נכשל בשאלה המשפטית המכרעת. (ראו- 2582/09 גנאיים נ' בית-החולים רמב"ם 8.8.2010; ע"א 50/89 ליטן נ' אילתה, פ"ד מה(4) 18, 26-25 (1991); ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 671 (1986); ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 156-155 (1982); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צור חברה לקרטנות כללית בע"מ 4.6.2007). יש להשתמש בסעד זה רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יכול לקבל את הסעד המבוקש, אפילו הוכיח את העובדות הכלולות בכתב התביעה.

החסינות השיפוטית
29.ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית (ראו- ההכרזה על הקמת מדינת ישראל; סעיף 1 א' לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 2 לחוק יסוד: חופש העיסוק, תשנ"ד – 1994; סעיף 7א(א)(1) לחוק יסוד: הכנסת, תשי"ח – 1958; בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(1) 871, 884 (1953); בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 330 (1988). העם בישראל (הריבון) בחר בדמוקרטיה המהותית כאורח חיים וכצורת שלטון וממשל והמתאפיינים בשני אלה: ריבונות העם ושלטונם של ערכים דמוקרטיים ואנושיים, והעיקריים באלה הם : הפרדת רשויות השלטון (הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת והרשות המבקרת); עצמאות השופטים והרשות השופטת; זכויות האדם וערכים אחרים, כמו מוסר וצדק, שלום הציבור ובטחונו, תום לב וכיוצא באלה. (א. ברק, שופט בחברה דמוקרטית (2004), 91; ע"ב 1/88 ניימן נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתיים עשרה, פ"ד מב(4) 177, 199 (1988); בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ – פ"ד נב(1) 289, 340 (1998); א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' טיבי, פ"ד נז(4) 1, 21 (2003).
30.יסוד מסד בכל דמוקרטיה מהותית הוא עצמאות השופטים והרשות השיפוטית. (מ. שמגר "עצמאות מערכת השיפוט כיסוד הסדר הדמוקרטי", הפרקליט מב(ב) ,245 (1995). עצמאות זו, היא חלק אינטגרטי מעקרון הפרדת הרשויות, משלטון החוק ומזכויות האדם. היא חלק בלתי נפרד מכל הסדר דמוקרטי-חוקתי. היא "ציפור נפשה" ונשמת אפה של הדמוקרטיה המהותית. הרשות השופטת בדמוקרטיה המהותית לא תוכל למלא את תפקידה כמגנת החוק והדמוקרטיה וערכיהם ללא עצמאות שיפוטית. העצמאות השיפוטית כוללת עצמאות אישית לשופט ועצמאות מוסדית לרשות השופטת. שופטי ישראל הם אלה שביססו, בעיקר, את הדמוקרטיה המהותית במדינה. הם עושים ימים כלילות בעשיית הצדק ומופקדים גם על הגנת הדמוקרטיה המהותית והחוקה בישראל. הם מבצעים את תפקידם, הלכה למעשה, בחרדת קודש.
31.עצמאותו האישית של השופט האינדווידואלי, (העניינית, האישית והמינהלית) היא תנאי הכרחי שבלעדיו אין לעצמאות השיפוטית. הוא כלל יסודי (נורמת יסוד) מעין דין טבעי (natural law) ומהווה נשמת אפה של הדמוקרטיה המהותית. היא עקרון חוקתי. במדינת ישראל, מעוגן עקרון זה במפורש בסעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה, תשמ"ד – 1984,(להלן: "חוק יסוד:השפיטה") שקובע, כי:
"בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין".
במישור הענייני, אין מרות על השופט זולת מרותו של הדין – מרותם של החוקה (חוקי היסוד), החוקים ,חקיקת המשנה והתקדים המחייב. במישור האישי, העצמאות של השופט מובטחת בהקמת חומת מגן סביבו שתמנע השפעה כלשהי על ההחלטה השיפוטית, במסגרת התפקיד השיפוטי. (ראו- סעיפים 7, 9, 10, 14-12 לחוק יסוד: השפיטה). במישור המינהלי, העצמאות האישית של השופט מחייבת, כי לא יופעל לחץ כלשהו על השופט באופן שתיפגע עצמאותו דנן. תנאי הכרחי נוסף לעצמאות השיפוטית הוא העצמאות המוסדית של הרשות השופטת.
32.העצמאות השיפוטית, האישית (העניינית, האישית והמינהלית) והמוסדית, אינה יוצרת מעמד נטול אחריות. הרשות השופטת הינה אורגן של המדינה. אחיותיה הן הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות המבקרת. היא חייבת לתת דין וחשבון (accountability) על פעולותיה. לגבי השופטים והרשות השופטת, נקבעו דרכי פיקוח ובקרה ייחודיות על פעולותיהם. הרשות השופטת כפופה לביקורת הרשות המחוקקת והציבור כולו.
33.אכן, תנאי ראשוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית ובלתי-תלויה בדמוקרטיה, הוא אמון הציבור בשופטים ובה. השופטים נתונים לביקורת על התנהגותם, והיא מתקיימת במישורים שונים ומגוונים, ובכללם: הליך הערעור, (סעיפים 41 ו- 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט"); הליך פסילת שופט (סעיף 77א' לחוק בתי המשפט; שיפוט משמעתי (סעיף 13 לחוק יסוד: השפיטה); סיום כהונה (סעיף 7(4)(5) לחוק יסוד: השפיטה); השעיה מתפקיד (סעיף 14 לחוק יסוד: השפיטה); הגשת תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים, לפי חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב – 2002, ביקורת ציבורית, במיוחד התקשורת, והביקורת הפנימית של השופט עצמו – המצפון החי של השופט.
לדאבון הלב, לפי המבנה החוקי והחוקתי הנוהג במדינת ישראל, העצמאות השיפוטית (האישית והמוסדית), אינה מובטחת דיו.
34.החסינות השיפוטית מפני אחריות בפלילים ובנזיקין היא תנאי הכרחי וחיוני לעצמאות השיפוטית (האישית והמוסדית). היא הערובה לקיומה של הדמוקרטיה המהותית. היא מאפשרת לרשות השופטת להגשים את תפקידה בהגנה על הדמוקרטיה והחוקה וערכיהן. היא נועדה להגן על השופטים, ומונעת פגיעה בתפקידו השיפוטי ובעצמאותו. (ד. אבניאלי, חסינות אנשי ציבור,ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין , (2001), 46-21).
35.החסינות השיפטית של השופט האינדווידאולי מפני אחריות בפלילים ובנזיקין, והנגזרת, למעשה, מהמשפט, ממהות השפיטה ומנורמת היסוד והבסיסית בדמוקרטיה המהותית, היא, ככלל ובכפף לחריגים מסויימים, מהותית ומוחלטת. סעיף 8 לפקודת הנזיקין מקנה לשופט בישראל חסינות מוחלטת מפני אחריות בנזיקין, בשל עוולה שבוצעה במילוי תפקידו השיפוטי, וקובע, כהאי לישנא:
"אדם שהוא גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".
36.אכן, החסינות השיפוטית מפני אחריות בנזיקין והמוסדרת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין, היא חסינות דיונית מוחלטת. זו גם דעתם של ד"ר אבניאלי (ד. אבניאלי "מי ישפוט את השופט וכיצד?", הפרקליט מז(א) (תשס"ד) 77, 79; ופרופ' גלעד (י. גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור", (חלק ראשון), משפט וממשל ב (תשנ"ה) 339, 382). דעה דומה הובעה בפרשת פרידמן. יחד עם זאת ולגישתי, סעיף 8 לפקודת הנזיקין אינו ממצה, מבחינה נורמטיבית, את מלוא החסינות השיפוטית בנזיקין. החסינות השיפוטית המהותית בנזיקין נגזרת ,לגישתי ובראש ובראשונה, מהמשפט, ממהות השפיטה ומנורמת היסוד והבסיסית בדמוקרטיה המהותית, שהיא נורמה על חוקתית.
37.וכן, סעיף 34 ב לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, קובע סייג לפליליות המעשה הפלילי ומקנה לשופט בישראל חסינות מהותית מפני אחריות פלילית, למעשה שעשה במילוי תפקידיו השיפוטיים, בזו הלשון:


"נושא משרה שיפוטית לא ישא באחריות פלילית למעשה שעשה במילוי תפקידו השיפוטיים, אף אם חרג בכך מתחום סמכותו".
החסינות השיפוטית של השופט האינדווידאולי בישראל מפני אחריות פלילית משתרעת גם על מעשה שנעשה בחריגה מסמכות בתום-לב או שנעשה ברשלנות, אך היא לא חלה על מעשה שנעשה בזדון או בכוונת מרמה (ע"פ 26/66 חאמד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 57, 69-64 (1966).
38.אכן, החסינות השיפוטית המוחלטת מפני אחריות בנזיקין פוגעת בזכותו של הניזוק להיפרע על נזקו. היא פוגעת במושכלות יסוד של דיני הנזיקין. מעשה עוולה מפר את האיזון העדין וההסדר המשפטי בחברה האנושית בה חיים בני-האדם בצוותא תוך ערבות ותלות הדדית. יש מקום לתגובה חברתית-משפטית. דיני הנזיקין הם כלי משפטי לתיקון ההפרה דנא, ומצווים על המזיק לפצות את הניזוק על הנזק שנגרם לו, בדרך של השבת המצב לקדמותו, ככל שניתן בערכים כספיים. (ג. טדסקי (עורך) דיני הנזיקין בישראל (תשל"ז), 25). הזכות לפיצויים בגין מעשה עוולה, היא זכות רכושית. היא זכות קניין המוכרת במשפטנו כזכות חוקתית. (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; בג"צ 8276/05 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הבטחון, 12.12.2006; ויסמן, "הגנה חוקתית לקניין", הפרקליט מב(א) 258 (1995).
יוצא, כי החסינות השיפוטית המוחלטת פוגעת בזכויות האדם בישראל. החסינות מפני אחריות בנזיקין פוגעת בקניינו של הניזוק, שהיא זכות חוקתית מוגנת. בנוסף, החסינות השיפוטית המוחלטת אף פוגעת בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה המהותית, במיוחד שלטון החוק במובן המהותי והשוויון בפני החוק. השופטים, כמו כל האזרחים במדינה, כפופים לשלטון החוק. תפקידו של השופט בדמוקרטיה הוא להגשים את שלטון החוק, במובן המהותי, ולא יהיה מעל לחוק. השפיטה היא אורח חיים, עבדות מרצון ואינה שררה. הדרישה והציפייה של שלמות באישיותו ובתיפקודו השיפוטי של השופט הינה נחלתו של המשפט בדמוקרטיה המהותית. נכסיו של השופט בדמוקרטיה המהותית שניים המה: הראשון (חיוצוני) – אמון הציבור בשופטים וברשות השופטת – והשני (פנימי) – מצפונו האנושי החי. כזכור, עצתו של יתרו, כהן מדיין ומכונן האדמניסטרציה השיפוטית במשפט העברי, היתה שמשה ימנה לשופטים "אנשי-חיל יראה אלוהים אנשי אמת שונאי בצע" (שמות, יח, כא). מכאן הצורך לאיזון חוקתי, סביר ומידתי בין שלושת עקרונות היסוד והחוקתיים שלעניין: העצמאות השיפוטית, קניינו של האדם הניזוק, ושלטון החוק והשוויון בפני החוק. האיזון צריך לשקף, באופן האופטימלי ,את היקף החסינות השיפוטית וההגנה עליה בדמוקרטיה המהותית.
39.אכן, במשפט המקובל הישראלי ובספרות המשפטית, קיימות גישות שונות ואף הוצעו מודלים משפטיים שונים לאחריות המדינה לעוולה שיפוטית. בית-המשפט העליון טרם הכריע בסוגייה דנן. גם המחוקק טרם הסדיר סוגייה זו באופן סופי וממצה. לפי גישה אחת, מדינת ישראל כלל אינה אחראית, לא באחריות ישירה ולא באחריות שילוחית לעוולה שיפוטית היות ו- "החסינות המוענקת בסעיפים 8 לפקודת הנזיקין ו- 73א' לחוק ההוצל"פ הינה חסינות מהותית נרחבת ומוחלטת שמטרתה לשמור על עצמאות הרשות השופטת ועל חופש החלטתם של העוסקים במלאכת השפיטה ובפעולות שיפוט .חסינות זו חלה על כל שנעשה במסגרת מילוי תפקיד זה". (כב' השופט פרגו, בת.א (ראשל"צ) 3568/06 שטרצר יש נ' בנק ירושלים 19.3.2007, עמ' 12 (להלן: "פרשת שטרצר") – ההדגשה במקור-ש.ס).

וכן:
"בהעדר מרות, ובהעדר חובה על השופט לקבל הוראות ממדינת ישראל – אשר לעתים היא גם צד המתדיין בפניו – ברי כי אין המדובר במערכת יסחים של עובד מעביד, ואין אחריות ישירה או שילוחית על מעשה או מחדל נטען, שנעשה על-ידי מי מהרשות השופטת, במסגרת ביצוע תפקידו, כאשר אין בידי מדינת ישראל כל אפשרות להורות ל"רשות השופטת" כיצד לנהוג או להחליט אחרת. הטלת אחריות בנזיקין על מדינת ישראל בנסיבות אלו, אינה מתיישבת עם "תורת הנזיקין" ועם העדר אחריות בנזיקין, מקום בו קיימת חסינות מהותית".
(פרשת שטרצר, בעמ' 21. ההדגשה שלי-ש.ס)
וראו – ת.א (נצ') 32966-03-10 פרופ' היס נ' Rachel Correi (המנוחה), 16.2.2011; ת.א (נצ') 1608-11-08 מדינת ישאל נ' רבינוביץ, 7.6.2009; ת.א (ת"א) 4367-02-10 לוי נ' הנהלת בתי הדין הרבניים 14.9.2011; ת.א (ת"א) 94906/00 פיטוסי נ' כב' השופט אברהם יעקב, (לא פורסם); ת.א (ת"א) 60271/04 דאלי נ' מדינת ישראל 9.12.2004; ת.א (חד') 52265-01-12 מדינת ישראל נ' קניבסקי 3.5.2012; בש"א (חד') 874/02 יורשי המנוח אמנון הומינר ז"ל נ' איל דש בע"מ, 2.6.2002).
40.גישה אחרת גורסת, כי יש לראות מדינת ישראל כמעסיקת השופטים לעניין הוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין .
וכן:
"סעיף 8 [לפקודת הנזיקין-ש.ס] נתון לשתי פרשנויות, ונראה לנו שראוי ונכון יהיה למצוא דרך ביניים פרשנית שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שבסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על-ידי הגשת תביעה רשלנית "רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם, מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאשפר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד".
(פרשת פרידמן, בעמ' 6-ההדגשות שלי-ש.ס.)
וראו- ת.א (ת"א) 39859/08 טוטיאן נ' ההוצאה לפועל-פתח תקוה 18.8.2011; ת.א (ת"א) 11756-11-09 ברוס נ' מדינת ישראל 5.1.2011; ת.א (ת"א) 2639/05 צברי נ' דוידוב, 12.4.2010; בשא (ב"ש) 5306/08 מדינת ישראל נ' בן הרוש, 26.5.2009; ת.א (ת"א) 64666/04 בר לב אליהו נ' מדינת ישראל 22.2.2007; ת.א (י-ם) 2905/05 פלר נ' מדינת ישראל, 19.1.2006).
אגב, בקשת רשות לערעור על פסק-הדין בפרשת פרידמן נדחתה (רע"א 2828/01 פרידמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2)661). בית-המשפט העליון פסק, לענייננו, כי:

"השאלה המשפטית שהמבקש מעורר היא אומנם שאלה נכבדה-שלעניינה הסכימה המדינה למתן רשות לערעור, אך נראה לנו שבהעדר תשתית עובדתית המצדיקה את הדבר אין קיימת עילה מספקת לקיום בירור נוסף בשאלה המשפטית.
...
אנו סבורים שעובדות אלו אינן יוצרות חבות קונקרטית לחיוב בנזיקין, אפילו אם המבקש צודק בטענתו שקיימת אחריות של המדינה למעשהו של נושא משרה שיפוטית (ראש ההוצאה לפועל) שפעל ברשלנות; בנסיבות אלה ובלי לחוות כל דעה לגבי השאלה המשפטית, אנו דוחים את הבקשה"
(ההדגשה שלי-ש.ס)
41.גישה נוספת גורסת, כי מדינת ישראל אחראית, באחריות ישירה, לעוולה שיפוטית רק "במקרים חריגים של פעולות הנעשות בזדון או בחריגה מודעת מסמכות, מצד הגורם השיפוטי או המעין שיפוטי" (ת.א (ת"א) 1204/04 אינה סאז נ' אחים סגל-אופטו-ליין בע"מ, 6.1.2006; ת.א (ת"א) 199207/02 יאיר ש. שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ 14.9.2005; ע"א (ת"א) 2473/07 מדינת ישראל נ' אליהו, 13.12.2010; בר"ע (ב"ש) 597/09 מדינת ישראל נ' בן הרוש 6.12.2009; ת.א (חד') 18315-02-12 צבי בלסקי חברה להובלה (1993) בע"מ נ' רמי הובלות שפרעם בע"מ, 17.5.2012; ת.א (ת"א) 19254/04 מדינת ישראל נ' חברת בעלי מקצוע נכסים בע"מ 5.12.2004); וראו- ד. אבניאלי "מי יבקר את השופטים וכיצד?" משפט וממשל ט (תשס"ט) 387, 396; ד. אבניאלי, חסינות אישי ציבור,דלעיל,בעמ' 258; ד. אבניאלי "מי ישפוט את השופטים וכיצד?" דלעיל, 97 בעמ', 99, 103).
42.פרופ' ישראל גלעד סבור, כי :
"אין הצדקה להחיל את החסינות השיפוטית על פעולת שיפוט שנעשתה בכוונה לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות. בנסיבות אלה, ראוי לחייב לא רק את המדינה באחריות שילוחית אלא אף את השופט עצמו."
(ישראל גלעד, "אוי לדור ששופטים צריכים להישפט?" עלי משפט ב' (תשס"ב) 255, 266. ההדגשה שלי-ש.ס; וראו- בש"א 14446/04, ת.א (ת"א) 1358/02 מדינת ישראל נ' ר.ב. [דינים מחוזי 2006 (45) 1309).
43.כאן נשאלת השאלה: מהו הדין במשפט האנגלו-סאקסי?
באנגליה, המדינה (הכתר) אינה אחראית, באחריות אישית או שילוחית, לעוולה שיפוטית. (Crown Proceeding Act, 1947)
הוא הדין במשפט האמריקאי.
בארצות הברית מוקנית לשופטים, ככלל, חסינות מוחלטת על מעשיהם שנעשו במסגרת תפקידם השיפוטי. נקבע, כי השופטים אינם עובדי-ציבור.

הם חלק מהרשות השופטת ולכן, אין המדינה אחראית, באחריות ישירה או שילוחית, למעשיהם המצויים בתחום שיקול דעתם.
(Conelin v. United States, 177 F . 2d, 275, 277
(5th Cir. 1949;
D.B. Dobbs, The Law of Torfs, (2000) p. 734)

44. גישה מעניינת מאוד, לענייננו-שלנו, מצאנו במשפט העברי. ד"ר י. סיני, מסכם את גישתו של המשפט העברי, באשר לאחריותה של המדינה בנזיקין ככלל ולעוולה שיפוטית בפרט, כדלקמן:
"שאלת אחריותה של המדינה בנזיקין שנויה במחלוקת, התלויה בשאלה, האם ניתן להשליך מדין המלך, הקובע למלך חסינות מפני תביעה בנזיקין, לדין המדינה הדמוקרטית. לסוברים שניתן להשליך מדין המלך לדינה של מדינה דמוקרטית, המדינה חסינה מפני אחריות בנזיקין, זולת אם יקבע אחרת בחוק.
לסוברים שלא ניתן להשליך מדין המלך לדינה של מדינה דמוקרטית, המדינה איננה חסינה מפני אחריות בנזיקין.
לא ניתן לחייב את המדינה לשאת באחריות לעוולה שיפוטית, ואף לא ניתן לחייבה לנהוג לפנים משורת הדין ולפצות את האזרח. יחד עם זאת, במידה והמדינה קיבלה על עצמה בחוק לנהוג לפנים משות הדין ולפצות את האזרחי בשל הנזק שנגרם לו מחמת עוולה שיפוטית, הרשות בידה, ומן הראוי שתנהג כך"
(י. סיני "אחריות אישית ושילוחית בשל עוולה שיפוטית", מרכז ישמ"ע, חוות-דעת מיום כ"ה חשון תשע"ב (22.11.2011), עמ' 4).
45.לדידי, לעניין אחריות המדינה לעוולה שיפוטית, לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד או מרשה-מורשה בין המדינה לשופט בישראל. (לדעה אחרת, הרואה את השופט, לעניין האחריות בנזיקין לעוולת הזולת, כעובד מדינה ראו- פרשת פרידמן; טדסקי (עורך) דיני הנזיקין, לעיל, בעמ' 409-408). "המדינה אינה יכולה להיחשב כמעבידתו של השופט, על-פי הגדרת "מעביד" בפקודת הנזיקין" (ד. אבניאלי, "מי ישפוט את השופטים וכיצד?", דלעיל, בעמ' 89). השופט בישראל לא מבצע עבודה בשביל המדינה.ביחסה עם השופט, אין למדינה "שליטה גמורה" על הדרך בעבדותו השיפוטית של השופט. בענייני שפיטה, אין מרות על השופט מלבד מרותו של המשפט. (סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה). המדינה היא מתדיין קבוע בבתי-המשפט. השופט אינו עובד או מורשה של בעל-דין. השופט בישראל אינו מבצע מעשים ש-"הועסק" לבצע למען המדינה. השפיטה אינה שליחות של המדינה, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965. השופט בישראל אינו מבצע שליחותו בעד המדינה, או בשמה. על-כן ולעניין אחריות המדינה לעוולה שיפוטית, אין תחולה לסעיפים 13 ו- 14 לפקודת הנזיקין. יוצא, כי מדינת ישראל אינה אחראית, באחריות שילוחית, לעוולה שיפוטית.
46.השופט בישראל, הוא אורגן של המדינה. הוא "ידה הארוכה" של המדינה. הוא נציגו הנאמן של הריבון במדינה – הלוא הוא העם בישראל. הוא חלק מהרשות השופטת, שהיא רשות עצמאית ונפרדת, המגנה על הדמוקרטיה המהותית והחוקה וערכיהן, גם מפני כוחה העודף של המדינה בהשוואתה לפרט.
המדינה אחראית בנזיקין. ככלל, דין המדינה, לעניין אחריות בנזיקין, כדין כל גוף מאוגד. (סעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952. באשר למעשה בתחום הרשאה חוקית, קובע סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים האמור, כי:
"אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".
47.לגישתי, האיזון החוקתי, הסביר והמידתי שבין שלושת העקרונות החוקתיים הנלחמים על הבכורה: העצמאות השיפוטית, קניינו של הניזוק ושלטון החוק והשוויון בפני החוק, מחייבים, כי לשופט בשיראל תוקנה חסינות שיפוטית אישית מוחלטת, ואילו מדינת שיראל תהיה אחראית, באחריות ישירה, לפי תורת האורגנים, לעוולה שיפוטית אם ורק אם מעשה השפיטה נעשה בכוונת מרמה וגרם לנפגע נזק. חריגה מודעת מסמכות מצד השופט, היא אחד המבחנים לכוונת המרמה. הרי אקסיומה היא: מעשה שפיטה שנעשה בכוונת מרמה, לאו מעשה שפיטה הוא. מכל מקום, הסוגייה דנן ראויה להסדר חקיקתי מסודר ומקיף, הסדר שיכונן גם את הטריבונל השיפוטי המוסמך לדון בתובענה מעין דא, ויפה שעה קודם.
הנידון דידן
48.לאחר עיון בכתב התביעה, בבקשה, בתגובה ובתשובה, שוכנעתי ,כי בקשתה זו של הנתבעת בדין יסודה. כתב התביעה ועם כל הכבוד, אינו מראה עילת תביעה כדין כנגד הנתבעת. בית-המשפט אינו קונה סמכות לישב, כערכאת ערעור, על החלטותיהם של בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון. התובעים לא הוכיחו כדין, כי המעשים השיפוטיים, הן של בית-המשפט המחוזי, במיוחד ההחלטה, והן של ביתה משפט העליון נשוא הערעור, נעשו, חס וחלילה ,בכוונת מרמה. בניגוד לדעתם של התובעים, דעתי היא, כי המעשים השיפוטיים נשוא התובענה נעשוו בסמכות, כדין ובגדרי שיקול דעתן של הערכאות השיפוטיות שלעניין.
49.וכן, אין ביכולתי לקבל את טענתם של התובעים, לפיה מעשה השפיטה של בית-המשפט המחוזי (ההחלטה), נעשה ברשלנות בוטה מאוד, היות והוא בניגוד מוחלט לדין ההילכתי והחרות שלעניין. לעניין זה די לי להפנות למה שנפסק בע"א (ת"א) 1152/05 חברת בעלי מקצוע נכסים 1997 בע"מ נ' מדינת ישראל, 10.9.2007, והמקובל עליי, לפיו:
"יתר על-כן, גם לו היה השופט היושב בדין פוסק בניגוד להלכה הפסוקה, גם אז לא היינו מקבלים את טענת המערערת כי יש בכך משום התרשלות. קבלת טענה שכזו משמעה כי כל אימת שבית המשפט שוגה ופוסק בניגוד להלכה, לדין או לראיות שבפניו (וטעותו באה על תיקונה בערעור, למשל) עסקינן ברשלנות. האבסורד ברור על פניו".
50.כמבואר, בתביעתם דנא, משליכים התובעים את יהבם על ההלכה שנפסקה בפרשת פרידמן אך, לדידי, לא תצמח להם ישועה מכך. כאמור, בפרשת פרידמן נקבע, כי המדינה אחראית, באחריות שילוחית, לעוולה שיפוטית, "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטחה מאוד". גם אם נראה שהמונח "רשלנות בוטה מאוד" זהה, למעשה למונח "רשלנות רבתי", הרי נקבע, לעניין זה, כי "אדם אשם ברשלנות רבתי, אם נמנע מלנקוט אותם אמצעי זהירות שאפילו רשלן היה נוקטם". (ע"א 163/73 וולטון נ' זכריה, פ"ד כז(2) 761, 763 (1973).
במקרה דנן, אין לומר, כי בית-המשפט המחוזי או בית-המשפט העליון התרשלו, כביכול, ברשלנות כלשהי, לא כל שכן ברשלנות רבתי או רשלנות בוטה מאוד! טענותיהם של התובעים, לעניין זה ועם כל הכבוד, בעלמא הן. בהליך הערעור, לא קבע בית-המשפט העליון, כי בית-המשפט המחוזי התרשל, כביכול, במתן החלטה, לא כל שכן שמדובר ברשלנות רבתי או ברשלנות בוטה מאוד. החלטות הביניים שניתנו על-ידי ביתה משפט העליון, במסגרת הליך הערעור, ניתנו בסמכות, כדין ובמסגרת שיקול הדעת השיפוטי.
51.מן המקובץ דלעיל עולה, כי במקרה דנן קיימת הצדקה בדין לסילוק התביעה על הסף. מדינת ישראל, הנתבעת, קונה, במקרה דנן, חסינות שיפוטית כנגד התובענה. כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגד הנתבעת. התובעים לא יכולים לקבל, על יסוד כתב התביעה, את הסעד המבוקש. התשתית העובדתית אינה שנויה במחלוקת. עניין לנו במקרה קיצוני, בו נכשלו התובעים בשאלה המשפטית המכרעת.
יוצא , כי דין התביעה להידחות.
התוצאה
52.התוצאה, היא, איפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה על הסף מחמת חסינות שיפוטית לנתבעת.
מטעמי צדק, אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות שולח בנזיקין

  2. אחריות מזמין בנזיקין

  3. אחריות שילוחית נזיקין

  4. אחריות המשטרה בנזיקין

  5. אחריות שילוחית בנזיקין

  6. התיישנות קטין נזיקין

  7. התיישנות בדיני נזיקין

  8. התיישנות בנזיקין קטין

  9. אחריות בנזיקין של קטין

  10. אחריות בנזיקין סרבנות גט

  11. אחריות בעל מקצוע בנזיקין

  12. אחריות בנזיקין של המדינה

  13. אחריות רשות ציבורית בנזיקין

  14. סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין

  15. אינטרס ההסתמכות דיני נזיקין

  16. הגדרת בן זוג - פקודת הנזיקין

  17. אחריות בנזיקין כלפי מסיג גבול

  18. התיישנות בנזיקין תאונת דרכים

  19. אחריות בנזיקין של רשויות ציבור

  20. אחריות בנזיקין של המחזיק במקרקעין

  21. התיישנות בנזיקין מיום גילוי הנזק

  22. אחריות משדל סעיף 12 לפקודת הנזיקין

  23. אחריות המדינה בנזיקין פעולה מלחמתית

  24. מחלוקת בשאלת אחריות בנזיקין לתאונה

  25. התיישנות 10 שנים סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין

  26. החלת הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין במסגרת תביעה

  27. סעיף 15 לפקודת הנזיקין שכתורת הינה "חבותו של בעל חוזה"

  28. אשם עצמי תורם של 50% לקרות תאונה עפ"י סעיף 68 לפקודת הנזיקין

  29. סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין - יכול שינתן פטור לגורם רשלני אם עקב פעולה מכרעת של גורם אחר

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון