אמנת האג חריגים

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 28.1.2014 (רמ"ש 15620-08-13, השופטת נ' נצר) אשר דחתה את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.8.2013 (תמ"ש 48721-09-12, השופטת ר' קודלר-עיאש). החלטות אלה של בית המשפט לענייני משפחה נסבו על יישומו של פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 18.3.2013 (עמ"ש 157-03-13, סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים א' ואגו ו-י' פרסקי) בעניין השבת הילדה המשותפת של המבקשת והמשיב לארצות הברית על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג).

רקע עובדתי וההליכים עד כה

2. המבקשת והמשיב הם יהודים אזרחי ישראל שנישאו זה לזו בישראל בשנת 1999, וזמן קצר לאחר מכן עברו לארצות הברית. הנסיבות הקשורות להסדרת מעמדם של בני הזוג בארצות הברית לא הובהרו במלואן, אך נראה כי לפחות בחלק מן השנים הם התגוררו בה מבלי שהיו להם אשרות חוקיות לישיבה, עובדה שלה היו בסופו של דבר השלכות משמעותיות להתדיינות ביניהם כמפורט להלן. למבקשת ולמשיב נולדו בארצות הברית שני ילדים, שלהם אזרחות אמריקאית: בן בכור, יליד 2000 (להלן: הבן), ובת צעירה, ילידת 2004 (להלן: הקטינה). בשנת 2002 הגישה המבקשת תביעת גירושין כנגד המשיב בארצות הברית, שלא הובילה בסופו של דבר לגירושין.

3. בשנת 2012 עזבה המבקשת את מקום מושבם של בני הזוג במדינת ניו-יורק ונסעה לישראל עם שני הילדים, ואילו המשיב עבר להתגורר בפלורידה. בהמשך, שלחה המבקשת את הבן לביקור אצל אביו ומאז הוא נשאר להתגורר עימו, עניין שהרקע לו שנוי במחלוקת בין הצדדים. מכל מקום, הקטינה נותרה עם המבקשת בישראל. ביום 24.9.2012 הגיש המשיב תביעה לפי חוק אמנת האג, בטענה שהמבקשת חטפה את הקטינה וביקש מבית המשפט להורות על השבתה לארצות הברית. גלגולה המאוחר של תביעה זו הוא העומד ביסוד הבקשה דנן, כמפורט בהמשך.

4. הסכסוך שנדון במסגרת תביעה שהגיש המשיב לפי חוק אמנת האג אינו הפעם הראשונה שבה הצדדים מתדיינים על-פי חוק זה. גם בשנת 2004 שבה המבקשת עם שני הילדים לישראל והמשיב הגיש תובענה לפי חוק אמנת האג להשבתם. תובענה זו נדחתה לאחר שנקבע כי חלים החריגים הקבועים בסעיף 13 לחוק אמנת האג. באופן יותר ספציפי נקבע כי הוכח חריג ההסכמה, היינו שהמשיב הסכים לכך שהמבקשת והילדים ישובו לישראל (לפי סעיף 13(א)), וכן ניתן אמון בגרסת המבקשת שלפיה המשיב נקט כלפיה וכלפי הילדים באלימות, ולכן מתקיים חשש לחשיפת הילדים לנזק פיזי או נפשי (לפי סעיף 13(ב)). אשר על כן, נמנע בית המשפט לענייני משפחה מלהורות על השבת הילדים לארצות הברית (תמ"ש 1741/05, השופטת (כתוארה אז) ש' גולן). הערעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט המחוזי ביום 16.10.2005 (בע"מ 132/05, השופטים י' פלפל, נ' הנדל ו-ר' יפה-כץ) ובהמשך לכך נדחתה בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה ביום 8.12.2005 (בע"מ 9888/05, הנשיא א' ברק, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס והשופטת ע' ארבל).

5. עם זאת, בשנת 2008 שבה המבקשת עם הילדים לניו-יורק והתגוררה בדירה המשותפת לה ולמשיב. במאי 2008 קיבלה המבקשת גט באופן רשמי, וזאת לאחר שעוד קודם לכן המשיב נישא בנישואים אזרחיים לבת זוג אמריקאית. לאחר הגירושין, נישאה גם המבקשת פעמיים לבני זוג אמריקאיים. כל אותה עת היו הילדים בחזקתם המשותפת של שני הצדדים.

6. ביום 10.2.2013 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעתו החדשה של המשיב לפי חוק אמנת האג, הנוגעת כאמור לקטינה (תמ"ש 48721-09-12, סגנית הנשיא ש' גולן) (להלן: פסק הדין המקורי). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מקום המגורים הרגיל של הקטינה בארבע השנים שקדמו לחטיפה היה במדינת ניו-יורק שבארצות הברית וכי שני ההורים היו משמורנים שלה, שעה שגרו יחדיו תחת קורת גג אחת (למרות שהיו נשואים לאחרים, נישואין שהיו ככל הנראה פיקטיביים). לפיכך, נקבע כי התנהלותה של המבקשת עלתה כדי הרחקה שלא כדין של הקטינה מארצות הברית. כמו כן נקבע כי לא הונח בסיס לתחולת החריגים שבסעיף 13 לחוק אמנת האג. על כן, נקבע כי על המבקשת להשיב את הקטינה לניו-יורק. יחד עם זאת, קבע בית המשפט לענייני משפחה תנאים להשבתה של הקטינה לארצות הברית. אלה כללו התייחסות לכך שהמשיב ירכוש עבור הקטינה והמבקשת כרטיסי טיסה לניו-יורק, ישכור לקטינה ולמבקשת דירה בניו-יורק למשך שנה, יפקיד בנאמנות סכום של 15,000 דולר להבטחת ההתארגנות הראשונית של המבקשת והקטינה בארצות הברית, וכן ימציא בטוחות להעברת מזונות הקטינה לידי המבקשת. בנוסף לכל אלה, קבע בית המשפט לענייני משפחה תנאי נוסף לפיו: "התובע יצרף אישורים נדרשים, מהרשויות בארה"ב, כי הנתבעת תוכל להכנס לארה"ב עם הקטינה מבלי שתיאסר כניסתה/תגורש עד לתום ההליכים שהיא אמורה לנקוט שם בכל הנוגע להוצאת הקטינה מארה"ב לישראל".


7. הן המבקשת והן המשיב ערערו על הקביעות הכלולות בפסק הדין המקורי לבית המשפט המחוזי. המבקשת הפנתה ערעורה כנגד חיובה להשיב את הקטינה לארצות הברית. מנגד, המשיב הפנה ערעורו כנגד התנאים שהוטלו עליו באותו פסק דין. ביום 18.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת וקיבל באופן חלקי ערעורו של המשיב.

8. באשר לערעורה של המבקשת נקבע כי לא קמה עילה להתערבות של ערכאת הערעור בממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה משהתברר שהתקיימו הכללים להשבת הקטינה לפי חוק אמנת האג ולא הונח בסיס לתחולת החריגים המצומצמים המוכרים בו. על כן, כך נקבע, יש להשיב את הקטינה לניו-יורק, משם הורחקה שלא כדין.

9. בבואו לדון בערעורו של המשיב התייחס בית המשפט המחוזי לכך שפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה חרג מן המקובל במקרים של השבת קטין לפי חוק אמנת האג בכל הנוגע לכך שהצד המרחיק את הילד מחויב ככלל בעלויות השבתו, בשים לב לקשיים בפניהם ניצבת המבקשת הן בשל קשייה הכלכליים והן בשל היבטים הנוגעים לדיני ההגירה של ארצות הברית. לגופו של עניין, נקבע כי התנאים הכלכליים שבהם חויב המשיב, בכל הנוגע לרכישת כרטיסי הטיסה, שכירת דירה והפקדת 15,000 דולר, יעמדו על כנם, על מנת למנוע מצב של העברת משמורת דה-פקטו בשל קשיים כלכליים. לעומת זאת, נקבע כי התנאי לפיו על המשיב להשיג אישורי כניסה ושהייה למבקשת מכביד עליו יתר על המידה. בנסיבות אלה, הסתפק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי "על הצדדים, מטבע הדברים, יהא לנקוט בכל הפעולות הנדרשות להשגת אשרות" וכי "שיתוף הפעולה הנדרש לכך, מצד שני ההורים, יעשה בתום לב ונכונות מירבית". בהמשך לכך, הורה בית המשפט המחוזי על ביטולו של תנאי זה להשבת הקטינה. כמו כן בוטל התנאי לפיו היה על המשיב להמציא בטוחות להעברת מזונות הקטינה (להלן: פסק הדין בערעור).

10. לאחר מתן פסק הדין בערעור הגיש המשיב רצף של בקשות – הן לבית המשפט המחוזי והן לבית המשפט לענייני משפחה – שבמסגרתן הוא ביקש לקבל הבהרות באשר לפסק הדין בערעור והנחיות לגבי התנאים שנקבעו להשבת הקטינה. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לשינוי או להוספה בפסק הדין (החלטה מיום 21.3.2013). בהמשך, דחה גם בית המשפט לענייני משפחה בקשות דומות שהוגשו אליו, בקובעו כי טרם מולאו התנאים על ידי המשיב וכי פניותיו לבית המשפט נועדו להביא לשינוי התנאים שנקבעו להחזרת הקטינה לארצות הברית (החלטות מיום 4.4.2013 ומיום 23.4.2013).

11. בסוף חודש יולי 2013 פנה המשיב בבקשה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה על יסוד הטענה כי מילא אחר התנאים שנקבעו בפסק הדין בערעור. בהמשך לכך, הוא ביקש כי בית המשפט המחוזי ייתן הוראות מפורטות בכל הנוגע להשבת הקטינה. פנייה זו הולידה את ההליכים שעליהם נסבה בסופו של דבר הבקשה דנן.

12. ביום 29.7.2013 הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תצהיר של המשיב לתמיכה בטענותיו וכן על הגשת תגובתה של המבקשת. ביום 5.8.2013 נתן בית המשפט לענייני משפחה שתי החלטות שקבעו את המתווה האופרטיבי להשבת הקטינה באופן מיידי לארצות הברית, בהתאם לפסק הדין בערעור. בהחלטות אלה נדחו גם טענותיה של המבקשת כי המשיב לא מילא כנדרש אחר התנאים שנקבעו בפסק הדין בערעור, ובתוך כך נדחו גם בקשותיה לקיים דיון ולחקור את המשיב.

13. על החלטות אלו המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ביום 11.8.2013. הבקשה לוותה בבקשה לעיכוב ביצוע של השבת הקטינה עד הכרעה בבקשת רשות הערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה עוד באותו יום, תוך שבית המשפט המחוזי קובע שהגיעה העת לבצע את פסק הדין בערעור. בית המשפט המחוזי הוסיף כי במידת הצורך, והגם שהדבר בלתי רצוי, ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור ולהשיב את הקטינה לישראל (רמ"ש 15620-18-13, השופט א' ואגו).

14. יצוין עוד כי לאחר שהובהר כי המבקשת טרם הסדירה את כניסתה לארצות הברית ניתנה ביום 11.8.2013 החלטה בבית המשפט לענייני משפחה לפיה הקטינה תוכל לעזוב את הארץ בליווי אחד מהוריה. לפיכך, בסופו של דבר עזבה הקטינה את הארץ בליווי אביה בלבד, בסוף חודש אוגוסט 2013. בהמשך לכך, ניתנו החלטות נוספות של בית המשפט לענייני משפחה שהורו על השבת 15,000 דולר שהפקיד המשיב לידיו ועל מתן פטור למשיב מהמשך חוזה השכירות לדירה בניו-יורק.

15. ביום 28.1.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם מתעוררות שאלות בכל הנוגע לקיומה של התאמה מלאה בין פסק הדין בערעור לבין ההחלטות של בית המשפט לענייני משפחה שנועדו ליישמו, הרי שכעת כבר קוים פסק הדין והדיון בכך הפך לתיאורטי. בית המשפט המחוזי הוסיף כי נראה שהבקשה נועדה, בלשונו, "לזנב במשיב", וכי בנסיבות אלה יש מקום להורות על חילוט העירבון הכספי שהפקידה המבקשת בסך 5,000 שקל והעברתו למשיב.

בקשת רשות הערעור

16. בקשת רשות הערעור שלפני מכוונת כנגד החלטתו זו בית המשפט המחוזי. המבקשת מעלה כנגדה טענות הן במישור הפרוצדורלי והן במישור המהותי, ומבקשת כי בית משפט זה יורה על השבת הקטינה לישראל.

17. במישור הפרוצדורלי טוענת המבקשת כי החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה שינו למעשה מפסק הדין בערעור שקבע את תנאי ההחזרה של הקטינה, בעיקר בכל הנוגע לוויתור על התניית החובה להשיב את הקטינה לארצות-הברית בהסדרת מעמדה של המבקשת מול רשויות ההגירה של ארצות הברית. על כן, כך נטען, היא הייתה זכאית להגיש עליהן ערעור בזכות. בהמשך לכך, נטען כי הדיון היה צריך להתקיים בתוך 10 ימים או 7 ימים (ככל שסבר בית המשפט קמא שמדובר "בהחלטה אחרת"), כנדרש על פי תקנה 295יד(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) וכי בסופו היו אמורים להינתן פסק דין או החלטה בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנה 295יד(ג) לתקנות סדר הדין, ולא כעבור כחצי שנה כפי שנעשה בפועל. כמו כן, טוענת המבקשת כי העובדה שנאלצה להפקיד עירבון בהליך ושעירבון זה חולט לטובת המשיב מהווה הפרה של תקנה 295טו לתקנות סדר הדין הקובעת כי רשות שיפוטית לא תדרוש כל ערובה בהליכים על פי אמנת האג.

18. בהמשך לאמור לעיל, במישור המהותי טוענת המבקשת כי החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה שינו, ללא סמכות, את התנאים שנקבעו בפסק הדין בערעור, במובן זה שהן שחררו את המשיב מחובתו לשתף עמה פעולה בעניין הסדרת כניסתה לארצות הברית. לשיטת המבקשת, החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה הביאו לכך שדה-פקטו הועברה המשמורת מהמבקשת למשיב. לשיטתה, ממכלול התנאים עולה כי ברי שפסק הדין בערעור כיוון לכך שהמבקשת תעזוב ביחד עם הקטינה לניו-יורק, ולא שהקטינה תשוב עם אביה בלבד, לפלורידה, כפי שנעשה בפועל. כמו כן, טוענת המבקשת כי התנאים שנקבעו בפסק הדין בערעור לא מולאו בפועל וכי לא ניתנה לה הזדמנות להוכיח זאת. בהקשר זה, לטענתה המשיב לא הוכיח שנחתם חוזה שכירות נדרש ושכרטיסי הטיסה שולמו. המבקשת מצביעה אף על כך שהחלטות קודמות של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית המשפט המחוזי דחו בקשות זהות של המשיב לשינוי התנאים שנקבעו להשבת הקטינה כיוון שראו בהן בקשה לשינוי של פסק הדין בערעור.

19. לבסוף, המבקשת גם מלינה על כך שהכרעתו של בית המשפט המחוזי התבססה כל כולה על הקביעה שנוצר במקרה זה "מעשה עשוי", וזאת בניגוד למה שנקבע בעת שביקשה במקור עיכוב ביצוע, כאשר אחד השיקולים שלא לעכב את פסק הדין היה שניתן יהיה להשיב את המצב על כנו.

20. בתגובתו לבקשה, עומד המשיב על כך שהיא אינה עומדת בקריטריונים למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" בשים לב לכך שהמבקשת כלל לא טענה כי המקרה דנן חורג מעניינם של הצדדים או כי הוא מעלה שאלה עקרונית. עוד עומד המשיב על כך שהמבקשת סיכלה שוב ושוב החלטות שיפוטיות שנועדו למנוע את הוצאת פסק הדין בערעור לפועל.

21. לגופו של עניין, גורס המשיב כי בית המשפט לענייני משפחה אך הוציא לפועל את פסק הדין בערעור בבהילות ובדחיפות הנדרשת, בשים לב לכך שמדובר בהליך על פי חוק אמנת האג. המשיב טוען כי מילא אחר תנאי פסק הדין, הציג חוזה שכירות, קנה כרטיסי טיסה למבקשת ולקטינה והפקיד 15,000 דולר, שהוחזרו לו בסופו של יום (בשל כך שהמבקשת נותרה בארץ). לעניין אשרת הכניסה של המבקשת לארצות הברית טוען המשיב כי המבקשת לא פנתה אליו ולא ביקשה את סיועו, ובכל מקרה מדגיש כי תנאי זה בוטל מפורשות בפסק הדין בערעור.

דיון והכרעה

22. המקרה האנושי שביסוד הבקשה הוא מקרה קשה וכואב. עם זאת, לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

23. כידוע, בקשות רשות ערעור בגלגול "שלישי" נבחנות על-פי אמות המידה המחמירות שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה) ולפיהן רשות ערעור תינתן רק כאשר מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, או כאשר עלול להיגרם למבקש עיוות דין חמור. אמנם, בית משפט זה עמד כבר על כך שיש מקום להקל לעיתים באמות המידה לבקשת רשות ערעור כשמדובר בתביעה מכוח חוק אמנת האג או בתביעות הנוגעות להפרדת ילדים מהוריהם (ראו למשל: בע"מ 94/14 פלונית נ' פקיד סעד לחוק הנוער אזור מערב ירושלים, בפסקה 13 (‏9.1.2014)), אולם בד בבד נקבע כי גמישות דיונית זו אינה בגדר מתן רשות "אוטומטית" בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 8099/12 פלוני נ' פלונית, בפסקה 8 (11.11.2012), וההפניות שם). בשל כך, ולמרות שהבקשה כלל לא מנמקת מדוע יש מקום להידרש אליה במסגרת גלגול שלישי, ראיתי לנכון לבחון את טענותיה של המבקשת, על מנת לקבוע האם הן עומדות באמות מידה אלו או מצדיקות את הגמשתן. לאחר שעשיתי כן, אני סבורה שלא הונח בסיס להענקת רשות ערעור.

24. בעיקרו של דבר, עיון בהחלטות שהתקבלו מלמד כי בניגוד לנטען, החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה לא שינו מפסק הדין בערעור, אשר ביטל את התנאת החזרתה של הקטינה בפעולות שיבצע המשיב לשם הסדרת מעמדה של המבקשת בארצות הברית, ורק המליץ על שיתוף פעולה בעניין זה. בכך, נופל הבסיס העיקרי לטענותיה של המבקשת. ראוי לציין כי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע כי "הליכי ביצוע... בתובענה בענינו של קטין יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה ובפיקוחו". לפיכך, אין ספק כי בית המשפט לענייני משפחה היה מוסמך להוציא תחת ידיו החלטות שיביאו להוצאתו לפועל של פסק הדין בערעור. פסק הדין בערעור קבע מפורשות כי התנאי לפיו על המשיב להשיג אישורים מהרשויות בארצות הברית לכניסתה ושהייתה של המבקשת – מבוטל. אכן, בית המשפט המחוזי הוסיף והעיר כי נדרש שיתוף פעולה של הצדדים לצורך השגת האישורים למבקשת, אך לא היה להערה זו אופי מחייב כתנאי להשבת הקטינה בשים לב לכך ש"בשורה התחתונה", הורה בית המשפט המחוזי על ביטולו. בנוסף, דומה כי אכן המצב שעמד לנגד עיניו של בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם לנגד עיניו בית המשפט המחוזי, הוא שהמבקשת תתלווה אל הקטינה לארצות הברית, וזה היה הבסיס גם ליתר התנאים שנקבעו. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי סבר, כאמור, כי אין להטיל על המשיב את האחריות להשגת האשרות הנדרשות. ככל שלמבקשת היו טענות כנגד קביעה זו, היה עליה לפנות בהליך המתאים, בהגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור. זאת היא לא עשתה.

25. משעיינתי בבקשה ודחיתי את טיעוניה של המבקשת לגופו של עניין, אני סבורה שאין בטענותיה הנוספות של המבקשת – בכל הנוגע להליך – כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כידוע, אף טעות של הערכאה הדיונית אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות לערער בגלגול שלישי (ראו: רע"א 8768/13 גרמה נ' עוזיר, פסקה 11 (‏12.1.2014), וההפניות שם). עם זאת, אדרש בקצרה לטענות אלה, רק בשל חשיבות הדברים במבט הצופה פני עתיד.

26. ראשית, צודקת המבקשת כי ראוי היה שמתן ההחלטות בעניין היה נשלם מהר יותר. כידוע, חוק אמנת האג נועד לתת מענה מהיר ויעיל במקרים של חטיפת ילד ממדינה למדינה (בע"מ 9802/09 פלונית נ' פלוני, בפסקה 11 (17.12.2009)). ברוח זו, קבע מחוקק המשנה בפרק כ"ב1 לתקנות סדר הדין (הנושא את הכותרת החזרת ילדים חטופים לחוץ לארץ) הסדרים שנועדו להבטיח הליך מהיר ויעיל כשמדובר במקרה כזה. בית משפט זה כבר עמד על כך שמטרתה של תקנה 295יד היא "להתאים את לוחות הזמנים השיפוטיים לנסיבותיהם המיוחדות של תיקי אמנת האג, ולחשיבותו המיוחדת של גורם הזמן בהם - תוך שמירה על איזון בין טובת הקטין וזכות הערעור" (בע"מ 5372/10 פלוני נ' פלונית, בפסקה ד' (18.7.2010)). אכן, ככלל ישנה חשיבות רבה לשמירה על סדרי הדין הקבועים בתקנות, אולם, במקרה שבו מדובר בהליך על פי חוק אמנת האג ישנה חשיבות כפולה ומכופלת לשמירה על סדרי הדין המיוחדים שנקבעו לשם כך.

27. שנית, יש לכאורה קושי בכך שבהחלטה על עיכוב הביצוע מיום 11.8.2013 צוין כי ביצוע פסק הדין לא ייצור מצב בלתי הפיך לחלוטין, ואילו בהחלטה שעליה נסבה הבקשה נקבע כי במצב שנוצר "אין טעם לבחון... האם החלטות היישום, עולות בקנה אחד עם קביעות בתי המשפט בפסקי הדין שניתנו, אם לאו". אולם משעה שדחיתי את טענותיה של המבקשת לגופן אין בכך כדי לשנות ממסקנתי. ראוי לציין כי בשלב זה אין מקום להוסיף ולדון בטענות המבקשת לפיהן לא התקיימו בפועל שאר התנאים שנקבעו בפסק הדין בערעור. המדובר בבחינה עובדתית שאותה ביצע בית המשפט לענייני משפחה בשים לב לראיות שהוגשו לו, כמו גם לתצהירו של המשיב, ואין מקום להידרש לה במסגרת ערכאת הערעור, שכידוע לא תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים.

28. חשוב לחזור ולהטעים גם כי הליך ההשבה על פי חוק אמנת האג לא נועד להסדיר את ענייני המשמורת, ולפיכך ככל שלמבקשת טענות בעניין זה, לרבות בעניין מקום מגוריה של הקטינה בתוך ארצות הברית, מוטב כי תפנה לבית המשפט המוסמך בארצות הברית.

29. לפני סיום אני מבקשת לחזור ולומר את המובן מאליו: התוצאה לפיה המבקשת, אשר לטענתה אינה יכולה לשוב בשלב זה לארצות הברית וכך להיות בקשר בלתי-אמצעי עם הקטינה היא תוצאה בעייתית, גם אם היא נובעת אף מהתנהלותה של המבקשת עצמה. טוב יעשו המבקשת והמשיב אם יפעלו במשותף לטובת ילדיהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדרת אישורים מרשויות ההגירה בארצות הברית לכניסת המבקשת לארצות הברית ולשהייתה שם.

30. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בשים לב לנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לחייב את המבקשת בהוצאות.


רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון