אנצפלופטיה אחוזי נכות


א. ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 12.11.00, לפיה בדיון שנערך בפניה ביום 31.10.00 נדחתה תביעת המערער ואושרה קביעת הועדה מהדרג הראשון מיום 22.8.99.

הועדה הרפואית העליונה קבעה כי אין קשר בין הנכות המוכרת של המערער, לבין תלונות המערער על סחרחורת ורעשים מזדמנים באוזניים (טינטון).

דרגת הנכות הכוללת נשארה בשיעור 47%, כפי שנקבע על ידי הועדה מהדרג הראשון.

ב. המערער יליד שנת 1971. ביום 19.12.90 במהלך שירותו הצבאי, נפגע המערער בתאונת דרכים קשה. המערער הוכר כנכה לפי חוק הנכים תשי"ט - 1959, ונקבעה לו
נכות בגין אנצפלופטיה (פגיעה מוחית) בשיעור 20% לפי פרט 29 (11) א' ‎III
לתקנות.

המערער פנה לועדה המחוזית על מנת שתקבע לו נכות נוספת בגין קיומן של סחרחורות, ירידה בשמיעה וכאבים באוזן שמאל.

הועדה המחוזית קבעה כי למערער "חבלה אקוסטית ללא צפצופים תמידיים..." וכן ציינה הועדה כדלהלן:

"הועדה מבהירה ומציינת בזאת שהסחרחורת אינה על רקע של פגיעה במערכת א.א.ג. כתוצאה מכך יש לראותה כחלק מתסמונת האנפצלופטיה עליה הוכר כבר ומקבל נכות".

(הדגשה במקור).

כן נרשם בשולי החלטת הועדה ונימוקיה "הועדה מחליטה: הסחרחורת איננה מפגיעה הקשורה לא.א.ג., אלא כתוצאה מאנצלופטיה".

הועדה המחוזית קבעה, איפוא, כי המערער אינו זכאי לאחוזי נכות נוספים.
על החלטת הועדה מהדרג הראשון ערער המערער לועדה הרפואית העליונה.

ביום 31.10.01 נדחה ערעורו של המערער.

על החלטה זו הערעור שבפני.

ג. לטענת המערער, לא קיימת מחלוקת בין הועדה ובין ד"ר בייזר, המומחה בתחום א.א.ג. מטעם המערער, שחוות דעתו מיום 11.5.00 הוגשה לועדה, כי התופעות עליהן התלונן המערער (סחרחורת וטינטון) אכן קיימות, וכי מקורן בפגיעה המוחית שהוכרה כנכות.

לטענת המערער התגלעה מחלוקת משפטית באשר ליישום המבחנים לקביעת דרגת הנכות בתופעות אלה. לעניין הסחרחורת - לטענת המערער, הנכות בגין פגימה זו צריכה להבחן בהתאם למבחנים על פי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) המתייחסים לאנצפלופטיה, דהיינו תקנה 29 (11) ואין לבחון אותה על פי הסעיפים הדנים בליקויים באוזן.

לטענת המערער טעתה הועדה משלא קבעה נכות נוספת בשיעור 20% עפ"י פרט 72
(ו') (II (2 לתקנות, בגין קיומה של סחרחורת שהיא הפרעה נוירולוגית אורגנית.
לטענת המערער, הועדה לא שללה את נכונות תלונותיו של המערער, ונמנעה מלקיים כל דיון ו/או התייחסות לבדיקות העזר המצויות בתיק ולחומר הרפואי הרלוונטי.

בועדה המחוזית נקבע כי "הסחרחורת איננה מפגיעה הקשורה לא.א.ג., אלא כתוצאה מאנצפלופטיה" לטענת המערער, מכאן ניתן להסיק כי המערער סובל מסחרחורת, וכי מקורה בפגיעה מוחית.


לטענת המערער, הערעור לועדה הרפואית העליונה התייחס לקביעתה המשפטית של הועדה המחוזית כי הסחרחורת כבר נכללת בנכות שנקבעה למערער בגין הפרעה קוגנטיבית.

לטענת המערער, הועדה העליונה הסתפקה לעניין זה בקביעה לאקונית, בלתי מנומקת ובלתי סבירה של עמדתה. המערער טוען כי הועדה העליונה לא עמדה בחובת ההנמקה המוטלת על ועדה רפואית.

ד. לעניין הטינטון - המערער טוען כי הינו סובל מטינטוס מאז פציעתו.

לטענת המערער, טעתה הועדה הרפואית העליונה בקובעה כי אינה מקבלת הערכתו של ד"ר בייזר בציינה כי ד"ר בייזר אינו מתייחס לעובדה שהסחרחורות המלוות בטינטון מזדמן החלו לפני כשלוש שנים, כלומר, כשבע שנים לאחר התאונה.

לטענת המערער קביעות אלה שגויות מאחר שהמערער לא טען בועדה כי יש קשר בין הסחרחורת לטינטון, אלא טען כי הטינטון מהווה פגיעה נוספת לפגיעה האקוסטית שהוכרה למערער והחלה קודם להופעת הסחרחורות. כן לטענת המערער סובל מטינטון מאז פציעתו, כמפורט בתצהירו אשר הוגש לועדה, אולם סבר שהמדובר בתופעה שמקורה בירידה בשמיעה, ומשכך נמנע מלהתלונן.

עוד טוען המערער כי לא טען מעולם שהטינטון מזדמן, הטינטון הוא תמידי.
הסחרחורת שהוא לוקה בה, לטענתו, היא שהחלה לפני שלוש שנים.

ה. מנגד טוענת ב"כ המשיב, כי על פי קביעת הועדה הרפואית העליונה אין לקבל את חוות דעתו של דר' בייזר. הועדה מציינת שתלונת המערער על סחרחורת נשמעה רק שבע שנים לאחר התאונה וכי לא מדובר בסחרחורת אמיתית, אלא במצב של "דיזינס", דהיינו חולשה כפי שנקבע ביום 4.6.00 בסיכום המחלה שקיבל המערער לאחר שהופנה לבית החולים "ברזילי".

לטענת המשיב, מאחר שעל פי קביעת הועדה אין הוכחה לקיום סחרחורת, מיותר, כך לטענת המשיב, הדיון בשאלה האם הפגיעה האמורה כלולה באחוזי נכות לפי פרט 29(1)
לתוספת או שיש להעניק אחוזי נכות לסחרחורת לפי פרט 72 (ו) II לתוספת כהערכת ד"ר בייזר.

לחילופין, מציין המשיב כי ד"ר בייזר סבור שהמערער סובל מסחרחורת על רקע של פגיעה מוחית ולא על רקע של פגיעה באוזניים.

לטענת המערער יש לקבוע הנכות לפי פרט II) 29) לתוספת ולא באמצעות פניה ישירה לסעיפים הדנים בליקויים באוזן. עם זאת, בהמשך מפנה המערער לפרט 72
לתוספת המתייחס לאוזן וזאת עפ"י פרשנות לסיפא של פרט II) 29). המשיב טוען כי ההפניה אינה מתאימה מאחר ופרט 72 מתייחס לפגיעה וסטיבולרית, שצריכה להיות
מוכחת בבדיקה קלינית ואלקטרו ניסטגמוגרפית (ENG). למערער לא אובחנה פגיעה וסטיבולרית ומחוו"ד של ד"ר בייזר עולה כי לא נערכה בדיקה זו.

מכאן, לטענת המשיב, שהערכת הד"ר בייזר כי "מקור הסחרחורת הוא מרכזי עפ"י
בדיקת ה-ENG" אינה מדויקת. לטענת המשיב משלא הוכחה סחרחורת ב-ENG לא ניתן להחיל פרט 72 ו' לתוספת.


לחילופי חילופין, טוען המשיב כי גם אם נניח שהוכחו הסחרחורת ומקורה, הרי
שהפרשנות שטוען לה המערער לפרט II) 29) סיפא אינה נכונה.

בפרט II) 29) סיפא נקבע כי יש להוכיח כי הסחרחורת היא הפרעה נירולוגית - אורגנית דבר שלטענת המשיב לא הוכח כאן, ורק לאחר מכן יש לפנות לסעיפים המתאימים. עם זאת, הסעיף המתאים אינו יכול להיות פרט 72 ו' העוסק רק בהפרעה
וסטיבולרית המוכחת ב-ENG, ואינו מתאים להפרעה הנוירולוגית הנובעת מפגיעה במוח.

לטענת המשיב, המסקנה המשפטית הנובעת מכך היא שנכות אשר אין לה פרט מתאים, כלולה בהערכה של האנציפלופטיה ובהעדר התאמה לא ניתן לקבוע בגינה נכות נפרדת.

לעניין הטינטון - טוען המשיב כי הטענה נדחתה מאחר שהועלתה כשבע שנים לאחר אירוע התאונה, ובדיקות שנערכו לאורך השנים לא הצביעו על קיומה.

המשיב מציין כי הועדה העליונה מוצאת פגם בכך שד"ר בייזר לא נתן דעתו לפרק הזמן שחלף בטרם הועלתה לראשונה הטענה בדבר הטינטון.

בסיכום, כדין קבעה הועדה כי אין מקום לקבוע נכות בגין הטינטון.

ו. סבורה אני כי דין הערעור להדחות ככל שעניינו התלונות בדבר הטינטון.

התלונות בדבר הטינטון אמנם הועלו לראשונה יותר מ-7 שנים לאחר התאונה.

התאונה אירעה, כאמור, בשנת 1990. אמנם בתצהירו מיום 17.5.00, טוען המערער כי "יש לו רעש תמידי באוזן שמאל הדומה לקולות הים, ורעש זה מלווה אותו כל שעות היום".

אך על פי פרט 72 ג(2) תוכר נכות בגין טינטון, כלשון הסעיף:

"ליקוי שמיעה בתחום צלילים גבוהים... כנ"ל עם טינטון" (TINITUS) קבוע, המתחיל לא יותר מחצי שנה לאחר החבלה".

אין חולק כי בענייננו התלונה הראשונה של המערער בעניין הטינטון היתה כ-7 שנים לאחר התאונה.

מקובלת עלי לעניין זה טענת המשיב לפיה לא סביר כי לא היתה כל תלונה במשך 7 שנים על קיום התופעה, ולימים "נזכר" המערער בתלונה זו, למרות שהיו לו הזדמנויות רבות וקודמות להעלותה.

אין בידי לקבל את פרשנותה של ב"כ המערער הטוענת כי יש לקבל את טענת המערער לפיה סובל מטינטון מאז התאונה, ורק מן הטעם שסבר כי מדובר בתופעה שמקורה בירידה בשמיעה נמנע מלהתלונן על כך. טענה זו היא בלתי סבירה.

אין גם לקבל את פרשנותה של ב"כ המשיב כי פרט 72 דן רק בסוגיה מתי צריך הטינטון להתחיל בהתייחס לתאונה, אולם אין קביעה בפרט זה בשאלה מתי צריכה להיות התלונה הראשונה.

לעניין זה אומר המערער בעת בדיקת הועדה "יש לי כאבים באוזן כשיש לי התקפים, באוזן שמאל יש לי רעשים באזנים כל הזמן שאני ער. זה הופיע גם לפני 3 שנים" נראה, בניגוד לפרשנות ב"כ המערער, כי המערער טוען בפני הוועדה בבירור כי "הרעשים באזנים" החלו לפני 3 שנים.

סבורה אני כי יש להיצמד ללשונה הברורה של התקנה המעניקה אחוזי נכות בגין טינטון רק כשהוא קבוע, והחל לא יותר מחצי שנה לאחר החבלה. מאחר שעד שנת 2000 לא התלונן המערער על טינטון, סבורה אני כי אין מקום לקבל את ערעור המערער על החלטת הוועדה ככל שעניינו הטינטון.

ז. ובאשר לסחרחורות - סבורה אני כי בסוגיית הסחרחורות לא עמדה הועדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה.

דר' בייזר, המומחה מטעם המערער, המציא לועדה חוות דעת מנומקת ובה התייחסות מפורטת לתלונות המערער ולבדיקות שנערכו. זאת ועוד. מקובלת עלי עמדת ב"כ המערער, לפיה הועדה מהדרג הראשון כבר קבעה, למעשה, כי המערער לוקה בסחרחורות.
אלא שקבעה כאמור כי "הסחרחורת איננה מפגיעה הקשורה לא.א.ג. אלא כתוצאה מאנצלופטיה".

כלומר, הועדה מהדרג הראשון אישרה את קיומן של הסחרחורות, ודחתה את תביעת המערער בקבעה כי הסחרחורות הם ממקור הפגיעה המרכזי, אנצלופטיה.

אכן הועדה הרפואית העליונה סוברנית לתת כל החלטה בעניין הרפואי, ועל כך אין חולק. יחד עם זאת, חובה על הועדה לנמק את החלטותיה. הועדה הרפואית העליונה קבעה לעניין חוות דעתו של דר' בייזר:

"הו' עיינה בחוות דעת של דר' בייזר ואינה מקבלת את מסקנותיו.

א) בחוות הדעת דר' בייזר אינו מציין את העובדה כי לדברי החולה החלו הסחרחורות בליווי טינטון מזדמן לפני כ-3 שנים, דהיינו 7 שנים לאחר התאונה.

ב) התלונות אינן מצביעות על סחרחורת אמיתית אלא יותר על דיזינס".

נראה לי כי בקביעותיה אלה לא יצאה הועדה ידי חובת ההנמקה.

ועדה קודמת מדרג ראשון אישרה את קיומן של הסחרחורות.

גם דר' בייזר קובע את קיומן של הסחרחורות. ומנגד, הועדה הרפואית העליונה דוחה את הטענה בדבר עצם קיומן של הסחרחורות, דחייה קצרה ולקונית.

אין חולק כי הועדה רשאית לעשות כן, אולם עליה לנמק את החלטותיה, תוך התייחסות לטענות המערער. בענייננו הועדה התעלמה כמעט לחלוטין מחוות דעתו המפורטת של דר' בייזר, לא התמודדה עם החלטת הועדה מהדרג הראשון, וקבעה את החלטתה בעניין הסחרחורות בלא הנמקה של ממש.

(לעניין חובת ההנמקה ר', למשל, ע"א 1064/96 אילון ערן נ' קצין התגמולים, דינים מחוזי כ"ו (4) 447 בו צוטט, בהסכמה, ל"ד/2580 - 0 הניג נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ו' 225).

אין ספק כי חייבת להיות קורולציה כלשהי בין חוות דעת המומחה מטעם המערער לבין נימוקי הועדה. הועדה לא היתה רשאית לדחות את ערעור המערער בנושא הסחרחורות דחייה קצרה ולקונית .

(ר' לעניין זה ע.א. (י - ם) 4215/97 שניזיק חיים נ' הועדה הרפואית העליונה, דינים מחוזי, כרך ל"ב(1) עמ' 28).

למותר לציין, כי משסבורה אני שעל הועדה לנמק את החלטתה בעניין הסחרחורת, מתייתר, בהכרח, בשלב זה הדיון בסוגיית סעיף הליקוי המתאים.

אשר על כן:

א. הערעור בעניין הטינטון נדחה.

ב. התיק יחזור לועדה הרפואית להנמקותיה לעניין החלטת הועדה המתייחסת לדחיית הערעור בטענת הסחרחורות.

ג. אין צו להוצאות.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון