אסטמה תעסוקתית


רקע עובדתי

1. התובע עתר לחייב את אביו, הבעלים של מוסך (להלן: "המוסך") ומעבידו משך עשרים שנה, בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מחשיפתו לחומרים מזיקים במהלך עבודתו כמכונאי רכב במוסך.

2. במהלך ניהול התיק, הלך אבי התובע לעולמו. לפיכך, נמחקה התביעה כנגדו והמשיכה להתנהל אל מול חברות הביטוח שביטחו אותו כמעסיק בפוליסת ביטוח מעבידים, לפרקי זמן שונים במהלך עבודתו של התובע במוסך.

3. התובע יליד 31.7.1960, תושב כפר סולם, עבד כמכונאי רכב במוסך החל משנת 1983. במהלך שנת 1998, או בסמוך לכך, החל לסבול מקשיי נשימה בודדים ומשיעול טורדני. התובע אינו מעשן ואין מחלוקת כי לא עישן בעבר. בשנת 1999 אובחן לראשונה כסובל מאסטמה. באפריל 2003, בעקבות תלונות בגין שיעול טורדני ממושך, אושפז התובע במחלקת ריאות בבית חולים וולפסון. על סמך בדיקות שנערכו במהלך אשפוזו, נקבע כי התובע סובל מאסטמה שבאה לידי ביטוי בעיקר בשיעול (cough variant asthma). בסיכום של בית החולים וולפסון מיום 27.8.03 נרשם כי אמנם קיימת אצל התובע נטיה אטופית (IGE מוגבר) אך לאור העובדה שבמהלך העבודה במוסך נרשמו ירידות משמעותיות בערכי ה- Peak flow ובשל כך שבעת ההימנעות מחשיפה למקום העבודה הסתמן שיפור מסוים בשיעול, מסקנת ד"ר פריאל - מנהל מחלקת הריאות, היתה כי התובע סובל מאסטמה תעסוקתית. לפיכך, הומלץ על הרחקה מיידית ממקום העבודה. בעקבות המלצה זו, הפסיק התובע את עבודתו במוסך החל מיום 1.9.03.

4. ביום 22.5.2004 אובחן התובע גם כסובל מתסמונת דום נשימתי בשינה, בדרגת חומרה בינונית. לפיכך, הופנה לניסיון טיפולי במכשיר להזרמת אויר דרך מסיכה אפית ולאחר שנמצא כי השימוש במסכה זו יעיל הומלץ לו להתמיד בשימוש בה בשינה.

5. בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בדרכי הנשימה, הגיש התובע תביעתו המונחת בפני.

טענות הצדדים

6. לטענת התובע, בעבודתו כמכונאי רכב נהג לתקן כלי רכב, ובכלל זה, לפרק ולהחליף חלקים ולנקות מנועים. לדבריו, במהלך עבודתו היה חשוף לחומרים מזיקים שנפלטו ממנועי הבנזין, הסולר והדיזל של כלי הרכב במוסך, כגון: פחמן חד חמצני, תחמוצת חנקן, פחממנים, עופרת, אלדהידים, תחמוצות גופרית, מתכות שונות ובעיקר ונדיום. עוד נעשה שימוש במוסך בשמני מנוע, שמני גיר, נוזלי בלמים וחומר בשם קרבו-X סופר. לשיטתו, חומרים אלו גורמים לגירוי הראיות ולבעיות נשימה.

7. לטענת התובע, בעקבות חשיפתו לחומרים המזיקים במהלך עבודתו, החל סובל מאסטמה תעסוקתית ומתסמונת דום נשימה בשינה. האחריות לאותם נזקים מוטלת על מעסיקו אשר הנהיג שיטת עבודה לקויה ולא בטיחותית, ולא דאג לספק אמצעי מיגון נאותים ויעילים שימנעו חשיפה לחומרים המזיקים ואף לא דאג להדרכה מתאימה שתמנע חשיפה מסוכנת לאותם חומרים.

8. הנתבעות 2-4 טוענות מנגד כי אין כל ראיה לכך שהחומרים בהם נעשה שימוש במוסך הנם מסוכנים, וכי לא נערכה כל בדיקה בזמן אמת על מנת לבחון טענה זו. מכל מקום, אין כל ראיה לכך שהחומרים עמם עבד התובע במוסך הם שגרמו לנזקיו הנטענים. עוד נטען כי בניגוד לנקודת המוצא בחוות דעתו של ד"ר מלניק, המומחה מטעם התובע, לפיה לתובע לא סופקו אמצעי מגן והוא לא עבר הדרכה מתאימה, במהלך שמיעת הראיות התברר כי התובע עבר הדרכות בטיחות וכי אף סופקו לו אמצעי מיגון לביצוע העבודה.

9. בנוסף נטען להיעדר קשר סיבתי בין הרקע התעסוקתי של התובע, לבין מחלת האסטמה ממנה הוא סובל. לשיטת הנתבעות, לא מדובר באסטמה תעסוקתית כי אם באסטמה רגילה המתאפיינת בהופעה ראשונה בגיל מבוגר. עוד נטען בהקשר זה כי גם בספרות הרפואית אין כל הוכחה לכך שעבודה כמכונאי במוסך גורמת לאסטמה, ולראיה שלא עלה בידי התובע להביא כעד מטעמו, עובד מוסך שחלה באסטמה. הנתבעות טענו גם להיעדר קשר סיבתי בין תסמונת דום הנשימה בשינה ממנה סובל התובע לבין עבודתו, באשר לשיטתן התסמונת הינה תולדה של עודף משקל, חסימת אפו ע"י פוליפים ונטייתו האישית הגנטית.

לחילופין נטען לאשם תורם בשיעור 80%, זאת לאור העובדה שהתובע הוא שבחר שלא לעשות שימוש באמצעי המיגון שסופקו לו, חרף זמינותם וחרף הוראות העבודה וההדרכות שקיבל בענין.

ד י ו ן

10. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע סובל מאסטמה ומתסמונת דום נשימה בשינה. הצדדים חלוקים בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו, לבין מחלות ותסמונות אלו וכן בשאלת החבות, נכותו הרפואית והתפקודית של התובע וגובה הנזק.

הנכות והקשר הסיבתי בין המחלה לתנאי העבודה

11. התובע הוכר כנפגע עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. זה אמנם דחה תחילה את תביעתו אך תביעה שהגיש התובע לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (ב"ל 1172/05) נתקבלה ונקבע קשר סיבתי בין מחלתו לבין תנאי העסקתו. זאת בהתבסס על חוות דעת רפואיות של מומחים שמינה מטעמו בית הדין, הן בתחום התעסוקתי (ד"ר גפן טמיר) והן בתחום מחלות הריאה (ד"ר שבתאי וורסנו).

12. ביום 15.5.07 קבעה ועדה רפואית במל"ל כי כתוצאה ממחלת המקצוע בה לקה התובע, נגרמה לו נכות זמנית בשיעור 100% בתקופה שבין 13.4.03 ועד 13.7.03 וכן נכות צמיתה בשיעור 30% החל מיום 14.7.03. בנוסף, הוחלט להפעיל את תקנה 15 ונכותו הסופית במל"ל, נקבעה בשיעור של 45%, זאת כאמור החל מיום 14.7.03. יוער כי כל הנכות במל"ל ניתנה בגין האסטמה התעסוקתית.

13. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר בני מלניק – מומחה בטיחות, בריאות תעסוקתית וסביבתית שקבע כי התובע נחשף במהלך עבודתו במשך שנים רבות, וללא כל שימוש באמצעי הגנה, לחומרים בעלי פוטנציאל לפגיעה במערכת הנשימה ולגרימת אסטמה. עוד צוין כי התובע לא עישן ולא סבל ממחלות אחרות, ומכאן מתבקשת המסקנה כי מחלתו נגרמה על רקע תעסוקתי.

עוד הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של פרופ' אוליבן, מומחה למחלות ריאה, אשר קבע כי התובע סובל מאסטמה תעסוקתית. במסגרת חוות הדעת צוין כי סביבת עבודתו של התובע במוסך עלולה לגרום למחלות בדרכי הנשימה ובמקרה זה לאסטמה וכן לתסמונת דום נשימה בשינה ממנה הוא סובל. לפיכך, קבע המומחה כי נותרה לתובע נכותה צמיתה בשיעור 50% לפי סעיף 5(1) ג' –ד' לתקנות המל"ל, מתואם.


14. הנתבעת 2 בקשה להסתמך על חוות דעתו של פרופ' י.ג. ברוק, מומחה למחלות פנימיות. בחוות דעתו נקבע כי נכותו הצמיתה של התובע הנה בשיעור 30% בלבד, בהתאם לסעיף 5 (1) ב-ג לתקנות המל"ל. באשר לתסמונת דום הנשימה בשינה קבע המומחה כי זו הינה תולדה של השמנת יתר, ואינה קשורה למחלת האסטמה ממנה סובל התובע וכי בכל מקרה אין קשר בין עבודתו במוסך לתסמונת דום הנשימה בשינה.

15. מטעם הנתבעת 4 הוגשה חוות דעתו של פרופ' שפירר יצחק, מומחה למחלות ריאה, אשר קבע כי אין הוכחה לכך שהתובע סובל מאסטמה וכי אין קשר בין עבודתו במוסך לתסמונת דום הנשימה בשינה או לאסטמה ממנה נטען כי הוא סובל. לדבריו, הסימפטומים נגרמים ממחלת סינוסים כרונית שקיימת אצל התובע, ללא קשר לעבודתו.

16. נוכח הפערים האמורים בין חוות הדעת, מינה בית המשפט את פרופ' וינר פלטיאל כמומחה מטעמו (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו קבע המומחה כי אין ספק שהתובע סובל מאסטמה, כי הוא לא עישן בעברו וכי אין אסטמה בקרב משפחתו הקרובה. עם זאת, ציין כי הנושא של אסטמה תעסוקתית הוא מסובך ולא חד משמעי. לדבריו, חלק מהחומרים אליהם נחשף התובע במקום עבודתו יכולים אמנם לגרום וכן להחמיר אסטמה קיימת, מאידך אין בספרות המקצועית שום סקר מקיף המביא נתונים לפיהם קיימת שכיחות יתר של אסטמה בקרב מכונאי רכב. המומחה ציין כי אסטמה היא מחלה יחסית שכיחה גם בהעדר סיפור משפחתי או רקע אלרגי בעבר.

17. במהלך חקירתו הסביר המומחה:

"יש שני דברים שהופכים את התובע להיות אדם שמועד לקבל אסטמה או אסטמה תעסוקתית או מחלות אחרות של דרכי הנשימה, שהאחד הוא IGE גבוה, נוגדן שנמצא גבוה אצלו בדם, והוא גבוה אצל אנשים מועדים, ושייך למערכת חיסונית שגורמת לרגישות יתר של דרכי נשימה במבחן שנקרא "מטאכולין טסט" שנותנים לאדם לשאוף חומר שמגרה את דרכי הנשימה, ואדם שאין לו רגישות יתר לא מגיב בהיצרות הסמפונות, מה שלא קיים אצל אדם שכן רגיש. התובע מוגדר כטיפוס מועד לקבל מחלה מהסוג האימונולוגי החיסוני". (ש' 26-30 בעמ' 10; ש' 1,2 בעמ' 11 לפרוטוקול)

על יסוד דברים אלה, הגיע המומחה לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבוע חד משמעית שמחלתו של התובע הינה אסטמה תעסוקתית. עם זאת, לדבריו, בוודאות ניתן לקבוע כי לתובע אסטמה משמעותית המונעת ממנו עבודה או כל חשיפה לחומרים המגרים את מערכת הנשימה. כן נקבע כי למרות שהתובע אינו חשוף יותר לחומרים מזיקים במוסך, הוא עדין חולה באסטמה משמעותית, כך שניתן להניח שלא יחול כל שיפור במחלתו, ומגבלתו הנה לצמיתות.

ביחס לתסמונת דום הנשימה בשינה, קבע המומחה כי אין קשר בינה לבין האסטמה ממנה סובל התובע, וכי הדבר נובע מעודף משקל, ואינו קשור לעבודה.

18. בחקירתו הבהיר המומחה כי אסטמה הינה מחלה שכיחה יחסית (בערך 6% מהאוכלוסיה חולים במחלה), ללא קשר לחשיפה כלשהי למזהם. במקרה של התובע, היתה עדות לכך שהמחלה החלה לאחר שהלה החל לעבוד במוסך והיתה עדות של ד"ר פריאל שבדק אותו מספר פעמים במקום העבודה וראה שיש ירידה בתפקודו הריאתי, בחשיפה לחומרים שהיו באותו זמן במוסך (החמרה מעין זו יכולה לדבריו לחול גם בקרב חולי אסטמה רגילה וגם בקרב חולי אסטמה תעסוקתית - עמ' 13, ש' 9-11 לפרוטוקול מיום 20.1.10) . מאידך, הסביר המומחה כי בכדי להגדיר מחלה כמחלה תעסוקתית צריך שיהיו לכך סימוכין, בייחוד כשאין כל עדות בספרות הרפואית לכך שעובדי מוסך סובלים יותר מאסטמה תעסוקתית. המומחה סיכם באומרו כי לא ניתן לשלול את הקשר לחלוטין אך גם לא ניתן לאשרו בספרות הרפואית. על סמך זאת קבע המומחה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 40% לפי סעיף 5(1)ג' מותאם, אך ראה לייחס רק 50% מנכות זו לרקע התעסוקתי של התובע.

19. הצגת ההתלבטויות בשאלת הקשר הסיבתי בין האסטמה לבין עבודתו של התובע באופן המקצועי וההגון שנעשתה, והמסקנות הסופיות של המומחה, מקובלות עלי. כן אני רואה לקבל את קביעת המומחה בנוגע להיעדרו של קשר סיבתי בין האסטמה לבין תסמונת דום הנשימה בשינה ממנה סובל התובע, זאת משצוין כי גורם הסיכון המשמעותי החשוב ביותר להתפתחות תסמונת זו בשינה אצל התובע הינו עודף משקלו. יוער בעניין זה כי גם לולא קביעה זו של המומחה, ספק אם היתה לנכות בגין דום הנשימה נפקות משמעותית, זאת משהעיד התובע כי תסמונת זו באה לידי ביטוי בצורך לשינה עם מכשיר "סי.פאפ", אך אין היא גורמת לו כאבי ראש, נדודי שינה או עייפות. משנשאל – האם "זה משפיע עליך בתפקוד היום-יומי התסמונת הזו?" השיב: "לא". (ש' 13-25 בעמ' 48 לפרוטוקול). יוצא איפוא כי גם לו היה נמצא קשר סיבתי בין תסמונת דום הנשימה בשינה לבין תנאי עבודתו של התובע, ספק רב אם היתה תסמונת זו מזכה אותו בנכות תפקודית כלשהי.

סיכומו של דבר, אני קובע כי הנכות הרפואית בתחום מחלת הריאות שנגרמה לתובע כתוצאה מעבודתו במוסך עומדת על 20%.

20. בתחום הנפשי הגיעו הצדדים להסכמה כי נכותו הנפשית הצמיתה של התובע תעמוד על 10%. משהסכימו כאמור, אין בידי לקבל טענות הנתבעות בסיכומיהן בדבר היעדר קשר סיבתי בין הנכות הפסיכיאטרית שנקבעה לבין עבודתו. גם לגופו של עניין, לאחר ששקלתי את הראיות שהוצגו בפני ואת העדויות שנשמעו בפני בנקודה זו, ובשים לב לעובדה שמאז הפסיק התובע לעבוד במוסך הוא טרם חזר לשוק העבודה, אני רואה לייחס הנכות הפסיכיאטרית הצמיתה עליה הסכימו הצדדים, לעבודתו.

לפיכך, אני קובע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה מעבודתו עומדת על שיעור 28%.

הנכות התפקודית

21. בחוות הדעת קבע המומחה שניתן לקבוע בוודאות כי לתובע אסטמה משמעותית המונעת ממנו עבודה או כל חשיפה לחומרים המגרים את מערכת הנשימה. כן נקבע כי למרות שהתובע אינו חשוף יותר לחומרים מזיקים במוסך, הוא עדין חולה באסטמה משמעותית, כך שניתן להניח שלא יחול כל שיפור במחלתו ומגבלתו הנה צמיתה.

22. בעת חקירתו, הוסיף המומחה וציין את הדברים הבאים:

"...רואים במשך השנים כמה פעמים הפרעה חסימתית בדרכי הריאות, הן בדרכי האויר הקטנים בהתחלה ואח"כ בדרכי האוויר הגדולות. חולה כזה לא יכול לעבוד במאמץ פיזי של העמסת ארגזים כבדים." (ר': ש' 26-27 בעמ' 14 לפרוט' מיום 20.1.10).

23. התובע הגיש חוות דעת תעסוקתית שנערכה ע"י ד"ר מליבובסקי סולמה. בחוות דעתה מיום 1.7.08 ציינה המומחית כי מאז 2003, עת חלה ההחמרה במצבו של התובע, איבד הלה את מלוא כושרו לעבוד במקצועו כמכונאי רכב ולעסוק בכל עבודה חלופית הדורשת מאמץ פיזי או עבודה הכרוכה בחשיפה לגזים או תכשירים הגורמים לגירוי מערכת הנשימה. לבסוף ציינה כי לאור ההערכה שמצבו לא ישתפר, היא אינה רואה דרך לשיקומו של התובע ולשילובו גם בעבודה אחרת קלה יותר המתאימה להשכלתו והכשרתו המקצועית.

24. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת תעסוקתית שנערכה בידי ד"ר מונל רורליך. בחוות דעתו מיום 14.1.10 ציין כי התובע כשיר לעבוד בעבודה בהיקף משרה מלאה, בעבודה שאיננה כרוכה במאמץ פיזי קשה, הרמת משאות כבדים או חשיפה לחומרים מגרי נשימה ובסביבה מאווררת היטב. ד"ר רורליך ציין כדוגמא - עבודה בחנות לאביזרי רכב, מוכר בסוכנות רכב או עבודות לא מקצועיות אחרות. להערכתו, התובע יכול היה לעבוד באופן זה החל משנת 2004.

25. בעדותו בפני, אישר התובע כי הוא יכול לעבוד בעבודות "שלא כרוכות במאמץ", כגון: בעבודה כמוכר בחנות לאביזרי רכב (ש' 1-7 בעמ' 49 לפרוטוקול). עם זאת, התובע צירף לתצהירו מכתבים מבעל מינימרקט, ומבעל עסק לחומרי בנין ומספר בעלי עסק לחלקי חילוף לרכב (צורפו כנספחים ג' ו- ד' לתצהיר המשלים מטעם התובע) המאשרים כי הוא פנה אליהם בבקשה לעבוד עבורם, אך נדחה בשל אי התאמתו לעבודה מבחינת מגבלותיו הבריאותיות. בנוסף, אין מחלוקת כי בפועל, מאז הפסיק התובע לעבוד במוסך ועד היום, הוא טרם חזר לשוק העבודה.


כל אלה מובילים למסקנה כי נכותו התפקודית של התובע גבוהה מנכותו הרפואית (28%). במכלול הנסיבות המפורטות לעיל מוערכת הנכות התפקודית בשיעור של % 35.

שאלת הרשלנות

26. יסודות עוולת הרשלנות על-פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין הינם: קיומה של חובת זהירות - מושגית וקונקרטית, הפרה של חובת הזהירות, נזק כתוצאה מההפרה וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק. (ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113).

27. קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו הינה בבחינת מושכלות ראשונים. הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ואף חובת זהירות מוגברת. נקבע כי תוכנה של חובה זו היא בין השאר בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל, כאשר חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע. (ראו: ע"א 707/79 וינר את טיקו נגד אמסלם, פ"ד ל"ה (2) 209; וכן ראו: ע"א 214/58 קורטין נגד סברנסקי, פ"ד י"ב (2) 1727). עוד נקבע בהקשר זה, כי יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד משבאים לייחס לו רשלנות שגרמה או שתרמה לתאונה (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נגד אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). היסוד לתפיסה זו הוא כי המעביד הוא המופקד על המפעל, ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים (ראו: ע"א 530/70 אליאס רביבו נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724).
28. הואיל ומתקיימת בענייננו חובת זהירות מושגית, נבדוק עתה אם מתקיימת גם חובת זהירות קונקרטית. בבואנו לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לזכור כי האחריות תוטל על המעביד רק בגין אותן סכנות "בלתי רגילות" שבפניהן עמד העובד ולא במקרה של סכנה שהינה אינהרנטית למקום העבודה או למהות העבודה ומהלך ביצועה.
"הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (השופט ברק בפרשת ועקנין הנ"ל, בעמ' 127).

דומני כי בענייננו קיימת גם חובת זהירות קונקרטית שכן מדובר בעיסוק ומגע עם חומרים מזיקים העלולים לגרום לגירוי מערכת הנשימה, שאם לא כן לא היה צורך במסכות וכפפות כפי שהיו במוסך. סיכון זה הוא בבחינת סכנה "בלתי רגילה" שאינה נמנית על הסיכונים הרגילים שנובעים מעצם פעילותו הרגילה של אדם.

29. השאלה בענייננו הנה האם הפר המעביד את חובת הזהירות המוטלת עליו?

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפניי הגעתי לכלל מסקנה, ויש לומר לא בלי התלבטות, כי חובת הזהירות הופרה, אמנם לא בצורה קיצונית ובוטה אולם באופן שמצדיק הטלת אחריות על המעביד.

בנוגע לאמצעי המיגון העיד התובע כי "כפפה עשויה מגומי יכולה להזיק לעבודה, וגם שימוש במסכה, יש מקומות שאני צריך להכניס את הפנים לתוך המנוע, וזה מפריע. זה עשוי מקרטון. מעט מאוד השתמשנו. אמצעי מיגון היה אבל לא השתמשנו כי לא היו הנחיות מפורשות להשתמש בזה, וזה הפריע." (ש' 25-28 בעמ' 45 לפרוטוקול). בהמשך חזר התובע וציין כי לא היו הנחיות לגבי אמצעי המיגון (ש' 30 בעמ' 45 לפרוטוקול).

גם מר עבדל ראוף זועבי, גיסו של התובע, שהעיד מטעמו, ציין כי הוא מעולם לא ראה אנשים שעובדים במוסך עם מסכות. (ש' 6 בעמ' 37 לפרוטוקול).

מטעם התובע העיד גם אחיו, זועבי ואקד, מכונאי רכב במקצועו, ומי ששימש בתפקיד מנהל העבודה במוסך ומתוקף תפקידו זה נהג לחלק את העבודה לעובדים. בחקירתו הנגדית סיפר כי הוא, התובע ועוד שני אחיו עבדו במוסך ביחד עם אביהם, כך שלמעשה כל העובדים בתקופה הרלוונטית לתביעה היו בני משפחה. כשנשאל בחקירתו הנגדית "אתה כיד ימינו של אביך, מנהל עבודה, אתה חושב שהמוסך התרשל באיזו דרך? עשה משהו באופן רשלני" (ש' 6,7 בעמ' 33 לפרוטוקול), הוא השיב: "לא חושב. למה? אמרתי לך שזה אבא שלנו, הוא דאג לשלומנו". (ש' 8 בעמ' 33). עם זאת, כשנשאל "כמנהל עבודה, מה האמצעים שנתת לעובדים כהגנה מחומרים האלה?" הוא השיב: "האמת שלא נתתי דברים מיוחדים..." (ש' 19,20 בעמ' 29 לפרוטוקול. בהמשך חזר על כך בש' 11-13, עמ' 30 לפרוטוקול). וכאשר נשאל "איזה אמצעים נתתם להם כדי להיות במגע עם אותם גזים וחומרים שציינת?" הוא השיב: "היו שם כפפות, היו שם משקפיים שקופות לבצוע השחזות, היה שם קופסא כדי לשים על הפה והאף". כשנשאל אם כולם השתמשו בזה, השיב: "מי שעבד במיוחד בדבר הזה, השתמש. הוא עבד בזה (מצביע על התובע) גם עוד עובדים". (ש' 27-29 וש' 32-33 בעמ' 30 לפרוטוקול; ש' 1-3 בעמ' 31 לפרוטוקול).

30. אמנם לא הובאה כל ראיה לפיה המעביד היה מחויב לנקוט באמצעי בטיחות שלא ננקטו בפועל. עם זאת, העדויות המפורטות לעיל, מלמדות על כך שגם אם אמצעי המיגון היו בהישג יד, הרי שהמעביד לא פיקח על כך שאכן ייעשה בהם שימוש. כאמור, הלכה היא כי לא די באספקת אמצעי מגן, אלא על המעביד גם החובה לדאוג לפיקוח יעיל ולוודא קיומה של שיטת עבודה בטוחה.

אשם תורם

31. הנתבעות טענו, כאמור לעיל, כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור גבוה שכן הוכח כי התובע הוא שבחר שלא לעשות שימוש באמצעי המגן שסופקו לו, חרף זמינותם, ופעל בניגוד להוראות עבודה ברורות והדרכות שקיבל. התובע טען מנגד כי אין כל יסוד לזקוף לחובתו אשם תורם כלשהו.

32. בתי המשפט נוהגים במשורה בדוקטרינת האשם התורם שעה שמדובר בעובד הנפגע במהלך עבודתו. זאת מתוך תפיסה שעובד מבצע לעיתים עבודה מסוכנת למען מעבידו תוך התעלמות מסיכונים אותם הוא נוטל על עצמו, אם בשל שיקול דעת מוטעה ואם מתוך מסירות ופחד לאבד מקום עבודתו בהיותו בעמדת נחיתות.

לענין זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 , 425-426 (1988):
"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד למענו עבד ובשרותו זה נפגע - עלינו לקחת בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת.
ראה דברי השופט לנדוי (כתוארו אז) ב ע"א 7/65, ע"א 5/65, המוסד לבטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ וסלומון אנג'ל נגד הגל ואח', פ"ד י"ט (3) 205 בעמ' 211-212 :
"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים ..."

33. יחד עם זאת, יש לבחון, כמו תמיד, כל מקרה לגופו ועפ"י נסיבותיו. נטל ההוכחה הוא על המעביד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן כזה שהעובד עצמו יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא פעל בד' אמות הסיכון שיצר המעביד ברשלנותו (ראו: 741/83 חנן גוריון נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 273-274).

34. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי, ובשים לב להלכות בעניין, נחה דעתי שמן הראוי להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 20%.

התובע בחקירתו ציין כי היו אמצעי מיגון אך הוא בקושי עשה בהם שימוש, משום שלא היו הנחיות מפורטות להשתמש בהם וכי אמצעי המיגון הפריעו לעבודה. (ש' 25-28 בעמ' 45 לפרוטוקול). עם זאת, בהמשך הוא ציין כי הוא לא השתמש בכפפות ובמסכות שעמדו לרשותו מאחר והם לא היו יעילים. ראו בענין זה: ש' 31,32 בעמ' 45 לפרוטוקול. כן ראו בעמ' 47 לפרוטוקול, ש' 17-20: "ש: אתה זה שבחרת מתי להשתמש ומתי לא להשתמש?
ת: לא היו יעילים להשתמש בהם. לא השתמשתי.
ש: מי החליט שהם לא יעילים? אתה?
ת: אני החלטתי".

35. במסגרת שיקוליי, לקחתי בחשבון גם את העובדה שהתובע עבד עבור אביו, כך שיחסי הכוחות בין השניים בוודאי לא היו ממין היחסים הרגילים הקיימים בין עובד למעבידו. בנסיבות אלה של עבודה בעסק משפחתי, יש להניח שמסירותו של התובע לעבודה היתה אמנם גדולה, ועם זאת, קשה יהיה לומר שהתובע היה בעמדת נחיתות כלשהי כלפי מעסיקו, וכי הוא פעל מתוך פחד לאבד את מקום עבודתו.

משהכרעתי בשאלת החבות, אדרש להלן לשאלת גובה הנזק.

גובה הנזק

36. כאב וסבל - בשים לב לנכותו הרפואית של התובע ולימי האשפוז הקשורים לפגיעתו בעבודה, אני סבור כי הפיצוי ההולם בגין כאב וסבל ראוי שיעמוד על סך 120,000 ₪.

37. הפסדי שכר בעבר - אין חולק כי שכרו הממוצע של התובע עד למועד בו הפסיק לעבוד (1.9.03) היה 4,000 ₪ ברוטו, ובשערוך להיום סך 4,718 ₪ לחודש.

ביום 1.9.03 הפסיק התובע לעבוד ולמעשה לא שב למעגל העבודה עד עצם היום הזה, לדבריו בשל מגבלותיו ומצבו הרפואי ולגרסת הנתבעות בשל אי בחירתו שלא לעבוד.

נתתי את דעתי לטיעונים אלה במסגרת התייחסותי לנכות התפקודית של התובע. איני רואה לייחס את הימנעותו מלשוב לעבודה למגבלותיו ומצבו הרפואי באופן בלעדי אלא רק כשיעור נכותו התפקודית כפי שנקבע לעיל.
חישוב הפסדי השכר לתקופה זו ייעשה על פי בסיס שכר בסך 4,718 ₪ כפי שנקבע לעיל. לפיכך הפיצוי הראוי בגין תקופה זו הנו סך 148,617 ₪ (4,718 ₪ x 35% x 7.5 שנים).

38. הפסד השתכרות בעתיד - באשר לאבדן כושר ההשתכרות לעתיד, אני פוסק לתובע סך 257,636 ₪ לפי החישוב הבא: 4,718 ₪ x 35% x מקדם היוון 156.02 (נותרו לתובע עוד 16.5 שנות עבודה עד גיל 67)= 257,636 ₪.

39. הוצאות ועזרת צד ג' - לגבי העזרה לה נזקק התובע בעבר, העידו אשתו וגיסו, מר עבדל ראוף זועבי. מר זועבי העיד על העזרה שנתן לתובע בהסעות לבדיקות וטיפולים רפואיים. (ש' 32-33 בעמ' 35 וש' 1-7 בעמ' 36 לפרוטוקול). מעבר לכך, לא המציא התובע תשתית ראייתית להוכחת הוצאותיו, לרבות עזרת צד שלישי.

גם אם קיבל התובע עזרה מאשתו או מבני משפחה אחרים הרי הלכה פסוקה היא כי משעסקינן בעזרת בני משפחה אין מקום לפסיקת פיצוי ככל שמדובר בסיוע סביר אשר ניתן לצפות כי יוענק לנפגע על ידי בן משפחה (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1) 477, בעמ' 493) וכי רק כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל יהיה הניזוק זכאי לפיצוי (ע"א 8380/03 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי (טרם פורסם, 8.12.05)).

בנוסף, בעניינינו מדובר בתאונת עבודה לגביה נושא המוסד לביטוח לאומי בהוצאות המתחייבות. יחד עם זאת, ומאחר ונקבעה לתובע דרגת אי כושר בשיעור 100% למשך 3 חודשים, ראיתי לפסוק לו פיצוי גלובלי הן בגין הוצאותיו והן בגין עזרת צד ג' לעבר (7.5 שנים) בסך 15,000 ₪. בסכום זה לקחתי בחשבון עזרה מועטה שניתן להעריך שבני משפחתו הושיטו לתובע, בפרט בתקופת אי הכושר המלא, ואשר חרגה מהעזרה שבני משפחה מושיטים זה לזה ברגיל.

אשר לעזרת צד ג' בעתיד, דומה כי בשים לב לחומרת פגיעתו ולמגבלות הנובעות הימנה יזדקק התובע לעזרה וסיוע בעתיד אשר הפיצוי ההולם בגינם יעמוד על סך גלובלי של 40,000 ₪.

40. הפסדי פנסיה - אין חולק כי במסגרת עבודתו של התובע לא הופרשו לזכותו על ידי המעביד סכומים לקרן פנסיה, ועם זאת, בהסתמך על צו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק, שנכנס לתוקפו ביום 01.01.08, ברי כי לגבי העתיד זכאי התובע לפיצוי בגין ההפסד.

התובע לא צירף חוות דעת אקטוארית לצורך חישוב הפנסיה מתום עבודתו ועד תום תוחלת חייו, ובתחשיב מטעמו הוא טען לסכום סתמי ולא מבוסס של 50,000 ₪.

בנסיבות אלה, אני רואה לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 20,000 ₪.

41. סיכומו של דבר, התובע זכאי לפיצוי לפי ראשי הנזק שלהלן:

א. כאב וסבל 120,000 ₪
ב. הפסד השתכרות לעבר 148,617 ₪
ג. הוצאות ועזרת צד ג' לעבר 15,000 ₪
ד. הוצאות ועזרת צד ג' בעתיד 40,000 ₪
ה. הפסד כושר השתכרות בעתיד 257,636 ₪
ו. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 20,000 ₪

הסכומים דלעיל מסתכמים בסך 601,253 ₪ ובניכוי אשם תורם של 20% (120,250 ₪) עומד סך הפיצוי על 481,002 ₪.
מסכום זה יש לנכות את תקבוליו וזכויותיו של התובע מהמל"ל המסתכמים על-פי חוות דעתו העדכנית של שי ספיר בסך 390,250 ₪ נכון ליום 31.5.2010. סכום זה כשהוא משוערך להיום מסתכם בסך 401,460 ₪. לפיכך, הפיצוי המגיע לתובע עומד איפוא על 79,542 ₪.

הפן הביטוחי

43. הנתבעת 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), טענה כי בניגוד לנטען ע"י התובע, בשנים 1996 ו- 1997 היא לא ביטחה את המעביד. בהקשר זה הפנתה לכך שפוליסות הביטוח היחידות שהוגשו לבית המשפט ע"י התובע (ת/1) המתייחסות אליה, הן לשנים 1998, 1999 ו- 2003. לשיטתה, הואיל והתובע לא הוכיח קיומה של פוליסה נוספת שהוצאה על-ידה, ובשים לב לכך שהיא החלה לבטח את המעסיק רק החל משנת 1998, הרי שאין היא אחראית לנזקי התובע. לחילופין טענה כי יש לחייבה באופן יחסי (שנתיים ושמונה חודשים מתוך 20 שנות עבודה).

הנתבעת 3, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") טענה כי היא ביטחה את המעביד רק למשך שנה אחת, וזאת בין התאריכים 31.7.95 – 1.8.94. אמנם נטען כי היא ביטחה את המעביד גם בשנים 1990-1995, אך לא הוגשה, לדבריה, אף לא פוליסה אחת המעידה על כך.

בנוסף, טענה כלל כי התביעה נגדה התיישנה, זאת בשים לב למועד בו ביטחה את המעביד לעומת מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, בו צורפה לראשונה להליך (31.12.06), ובשים לב להוראת סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין. לחילופין טענה כי מירב החיוב שניתן להטיל עליה הינו יחסי (שנה אחת מתוך עשרים שנה).

הנתבעת 4, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הכשרת הישוב"), טוענת כי אין מקום לחייבה בפיצוי כלשהו לתובע מכח פוליסת הביטוח שהוצאה על ידה למוסך לשנים 2000, 2001 ו- 2003, זאת משמחלתו של התובע התפרצה בשנת 1998 ומשאין כל נפקות לכך שהתובע המשיך בעבודתו עד לשנת 2003. לחילופין טענה כי מאחר ולא ניתן להצביע על מועד מסוים בו נגרם הנזק ו/או עסקינן בנזק אחד שנגרם כתוצאה מחשיפה מצטברת, אזי על כל המבטחות בתקופת החשיפה לשאת בפיצוי התובע בנפרד ולפי החלק היחסי של כל אחת מהן. בעניינה של הכשרת היישוב מדובר בשלוש שנים מתוך עשרים שנה.

44. אפתח בהתייחסות לטענת ההתיישנות אותה העלתה כלל. לא מצאתי כל ממש בטענה זו, שכן בענייננו האפשרות לקשר סיבתי בין מחלת האסטמה לעבודה נתגלתה רק בשנת 2003. משכך, חלות על העניין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, המורות כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הסדר זה שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע את מחסום עשר השנים. ברי כי עד למועד שבו נודעה לתובע האפשרות לקשר סיבתי בין האסטמה לעבודה, לא יכול היה התובע להגיש תביעתו. הואיל וכתב התביעה המתוקן הוגש נגד כלל בינואר 2006, הרי שטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ועל כן דין טענת ההתיישנות להידחות.

45. באשר להשתתפות העצמית, טוענות מגדל והכשרת הישוב כי יש לנכות מכל סכום שייפסק לתובע את סכום ההשתתפות העצמית של המעביד המבוטח.

טענתן בעניין זה בדין יסודה ונסמכת על סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. סעיף זה מאזן למעשה בין זכויות המבטח לזכויות הצד השלישי, כאשר מחד- מתווה הוא חבות ישירה בין השניים, ומאידך- מעניק למבטח את הזכות להעלות כלפי הצד השלישי כל טענה שיכול היה לטעון כלפי מבוטחו. מכאן שאין הניזוק רשאי לתבוע מהמבטח אלא את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח. הבסיס לחבות חברת הביטוח הוא החוזה בינה לבין המבוטח המגולם בפוליסה ואין שום סיבה מדוע תשא חברת הביטוח באחריות כלפי הצד השלישי מעבר לחובתה החוזית, רק בשל כך שהמבוטח נפטר. השתתפות עצמית פירושה כי חבות המבטח אינה לפיצוי מלוא הנזק, אלא הנזק פחות ההשתתפות העצמית. (ראו: ע"א (חיפה) 602/94 קופלוביץ נ' איילון (16.3.96) אליו הפנתה מגדל בסיכומיה).

על יסוד מקבץ האמור, אני מקבל את טענת מגדל והכשרת הישוב בדבר זכותן לקזז ההשתתפות העצמית הקבועה בחוזה הביטוח שבינן לבין המעביד-המבוטח דכאן, כשהסכום צמוד למדד המחירים לצרכן.

46. באשר לחלקה של כל אחת מהמבטחות, ברי כי אלה אינן חייבות לשאת ביותר מהשיעור היחסי בין תקופת הביטוח אצל כל אחת מהן, בהתאם לפוליסות שהוצגו, לבין משך עבודתו של התובע במוסך (20 שנה). מכאן שמגדל חייבת לשאת בשיעור 3/20 מהפיצוי שנקבע לעיל, בניכוי ההשתתפות העצמית, כלל חייבת לשאת בשיעור 1/20 מהפיצוי ואילו הכשרת הישוב חייבת לשאת בשיעור 3/20 מהפיצוי שנקבע בניכוי ההשתתפות העצמית.

סוף דבר

47. אני מחייב את הנתבעות 2, 3, ו-4 לשלם לתובע תוך 30 יום את הפיצוי שנקבע לעיל, כל אחת לפי חלקה. בנוסף, תשלמנה הנתבעות הנ"ל לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כלהלן:

הנתבעת 2 (מגדל) - הוצאות משפט בסך 1,200 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% מחלקה בחיוב בתוספת מע"מ.

הנתבעת 3 (כלל) - הוצאות משפט בסך 400 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% מחלקה בחיוב בתוספת מע"מ.

הנתבעת 4 (הכשרת הישוב) - הוצאות משפט בסך 1,200 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% מחלקה בחיוב בתוספת מע"מ.

לא שולמו הסכומים דלעיל תוך 30 יום יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד סילוקם המלא בפועל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון