אפילפסיה בצבא


הערה: התיק משנת 2004 שהועבר לטיפולו של בי"ד זה רק בספטמבר 2007.

כללי:
1. מדובר בחיילת ילידת 1983, שהתגייסה לשירות חובה בצה"ל ב – 10.6.02 ושירתה עד שיחרורה ביום 9/12/03. המערערת טוענת כי מחלת האפילפסיה ממנה היא סובלת נגרמה כתוצאה מתנאי שירותה, אולם תביעה שהגישה ב- 29/7/03 אל קצין התגמולים נדחתה משום שק. התגמולים קבע כי אין קשר בין ההתקפים האפילפסיים מהם סובלת העוררת לבין תנאי שירותה, וכל זאת בהסתמכו על חוות דעתה של ד"ר מנליס מיום 30/1/04, ומכאן הערעור בפני בי"ד זה.

2. ק. התגמולים טוען כי העוררת שירתה כפקידה בנשקיה, וגם מעדותה בפני בי"ד זה עולה בבירור כי החיילת שירתה בתנאים קלים במיוחד. היא עצמה הגדירה את השירות כמשעמם ולכן לא ייתכן לקבל טענת המערערת כי תנאי לחץ ודחק נפשי או פיסי שררו ביחידה והם הם שגרמו להופעת מחלת האפילפסיה.

דיון:
3. בכתב התביעה שהגישה המערערת לק. התגמולים ביום 25/8/03, היא טוענת כי 3 חודשים לפני שחתמה על כתב התביעה, היה זה ב – 29/7/03, היא חשה מידי פעם ברעד ביד וגלגול עיניים, לרבות כאבי ראש חזקים וחולשה. היא פנתה לבית חולים, אך לא טופלה כראוי ונשלחה חזרה עם כדורים נוגדי כאבים. בהמשך היא מתארת כי תנאי השירות גרמו למצבה הקשה, כך גם אמר לה הרופא עמו שוחחה, ובתצהיר שצירפה לכתב התביעה היא אומרת כי במסגרת גיוסה לצבא היא הוצבה לתפקיד פקידה בבסיס מפעל רכב. הפרופיל שניתן לה היה 97. בהכשרתה היתה רכזת, אולם הציבו אותה בתפקיד משעמם שאינו תואם את כישוריה. כל זה גרם למפח נפש, איבודי מצב רוח ופירצי בכי דחופים, ולמרות פניותיה לשלטונות להעברה שום דבר לא נעשה עד אשר הרעידות בידיים והחולשה גברו והיא איבדה את ההכרה, ולאחר סדרת בדיקות הסתבר כי היא סובלת ממחלת האפילפסיה.

4. אין מחלוקת כי שנה לאחר גיוסה אובחנה אצלה מחלת האפילפסיה (ראה עמ' 10 לפרוטוקול הישיבה מיום 20/1/08). כמו כן, אין מחלוקת כי למערערת יש התקפי אפילפסיה לפחות פעמיים בשבוע, ראה עמ' 11 לפרוטוקול הנ"ל. ההתקפים היו ללא איבוד הכרה והמערערת נמצאת בטיפול. בתשובה לשאלה על תנאי שירותה, מתארת המערערת כי ניתנו לה מס' הזדמנויות בעת השירות הצבאי, ואולם התפקידים שניתנו לה לא הלמו את כישוריה והיא נכנסה למצב נפשי ירוד, וכך היא אומרת:

"ת.יש לי הרבה התקפים, פעמיים בשבוע, לא איבוד הכרה, אם יש לי דברים ביד הם נופלים לי. אני שותה כדורים. עברתי טירונות של חודש, התנאים, ישנו באוהלים, עבודות, מטבח, לא היה קל, עברתי לקורס שרציתי, נהנתי מאוד בקורס רכזת כ"א בבה"ד 11.
ש.מה עשיתם בקורס?
ת.היה עיוני. הלינה היתה בחדרים, שבועיים וחצי של קורס, עברתי לבסיס.
ש.כששיבצו אותך לבסיס מפעל הרכב, לא נתנו לך אפשרויות?
ת.נכון. זה בסיס של אזרחים עובדי צה"ל קרוב לקניון. יש מעט חיילים סדירים הרוב אזרחים. כשהגעתי הפנו אותי לשלישות, אך לא עסקתי בתפקיד, ישבתי עם אזרחים ולא ניתן לי לעשות דבר. ישבתי סתם. הלכתי כמה פעמים לקצין העיר, לא היה לי נעים מהשעה 06:00 עד 16:00 לשבת סתם. בקצין העיר ביקשתי לעבור אם יש אפשרות או שיתנו לי להתעסק בתפקיד שלי שהוא מאוד מעניין. זה לא עזר. פעמיים בשבוע שמרתי בלילה כל הלילה, עם נשק. לילה שלם לא ישנתי פעמיים בשבוע וגם בשבת אחת לחודש.
ש.כמה זמן נמשך חוסר המעש עד שנתנו לך עבודה?

ש.קיבלת עזרה תרופתית להרגשה הלא טובה בגלל מה שאת מתארת?
ת.לא קיבלתי עזרה תרופתית על שום דבר.
ש.מה שאת אומרת זה לא שבתנאי שירות היו לחצים כדי לעמוד במשימות או בפרוייקטים או מפקד שמבקשת ממך דברים חריגים, אלא להיפך הלחץ הנפשי נבע שהשיבוץ לא התאים לי כי לא עשית כלום, נכנסת למצב נפשי ירוד.
ת.כן, זה לא נעים לשבת יום שלם ככה.
ש.תסכימי איתי שלא היה לחץ נפשי במטלות שלך?
ת.נכון, מזה נכנסתי ללחץ ולדיכאון מהישיבה ללא מעש. בשמירות לא ישנתי בכלל פעמיים בשבוע. רק בבית הייתי ישנה כשהייתי מגיעה 17:00.
ש.אחרי השמירה את הולכת לחדר?
ת.הולכת בחזרה למשרד בנשקיה, ובחצי יום משחררים, ואז מגיעה בשעה 16:00 הביתה.
ש.בלילות בבית ישנת טוב?
ת.לא הכי טוב, וכשהתחילו לי ההתקפים בכלל לא ישנתי.
ש.את מקבלת היום תמיכה נפשית?
ת.מצבי הנפשי לא קל, זה לא נעים, כל מקום שאני הולכת לבד זה מלחיץ. זה היה קורה לי במקומות עבודה, לכל מקום עבודה אני צריכה להביא אישור רפואי. כיום אני לא עובדת ולא לומדת. התחלתי שנה שעברה במכללת הגליל המערבי, שם היו לי המון התקפים ולא הייתי מרוכזת, החלטתי לעזוב.
ש.מה את עושה כל היום?
ת.אני בבית, יש לי ילדה, אני נשואה.
ש.איך נראה ההתקף?
ת.אם אני מחזיקה משהו הוא נופל לי. אני לא יכולה לדבר כמה דקות, אני קפואה עד שאני חוזרת לעצמו.

חקירה נגדית:

ש.אמרת לחברתי שאובחנת חולה לאחר כשנה מתחילת השירות. לפני שאובחנת כמה התקפים היו לך?
ת.בהתחלה זה היה בלילות, כמעט כל לילה גם בבית וגם בצבא. הייתי ישנה ואז הייתי מרגישה, כמה לילות ישנתי עם אמא שלי.
ש.אחרי כמה זמן שהתגייסת?
ש.במשפחה יש לכם מישהו חולה במחלה?
ת.לא.
ש.עד שעברת לנשקיה כמה התקפים היו לך?
ת.לא אובחנתי עדין כחולה. כשעברתי זה היה לי גם ביום יום, אז החלו לעשות לי בדיקות.
ש.כשהיית שומרת תוך כדי שירותך, על מה היית שומרת היה בסיס?
ת.היתה שמירה, בנשקיה ובשער ביחד עם נשק. השעות היו מחולקות מ-22:00 עד 06:00 ולהיפך. כשחזרתי הביתה לא הייתי מצליחה ישר לישון. הייתי מצליחה לישון ממש מאוחר. אחרי 5 שעות לפחות.
ש.איך הרגשת בהתחלה כשקיבלת התקפים, איך התנהגת?
ת.לא התייחסתי לזה, זה היה מפחיד, עברתי את זה מתוך שינה, והייתי מתעוררת מהר.
ש.ניסית למצוא עבודה?
ת.כן, אך עכשיו כבר לא כל כך.
ש.למה לא התקבלת לעבודה?
ת.בכל מקום צריך אישור רפואי והרופא שלי לא מסכים לתת לי, הוא לא מוכן לקחת אחריות.
ש.כשהגעת לד"ר מנליסהיא בדקה אותך?
ת.לא. שאלה כמה שאלות.
ש.במשך כמה זמן?
ת.כמה דקות.
ש.הבדיקות שלך אצל ד"ר מנליס היו לשתי דקות?
ת.כמה שאלות, לא נתנה שום בדיקות חוץ משאלות".


5. טוענת המערעת מפי בא כוחה כי למרות שהוכשרה לתפקיד רכזת ועברה את הקורס כמצטיינת הרי היא שובצה ליחידה בתפקיד פקידה פשוטה ללא כל מעש, וכן טענה כי במשך שעות רבות היא לא תפקדה ולא פעלה, אלא פשוט שהתה ביחידה ללא מעש, פרט אולי לשמירות לילה, ורק כאשר סיימה את השמירה, איפשרו לה לצאת לביתה
למחרת היום, כדי לנוח לאחר השמירה.

זהו תפקיד עלוב וחסר אתגר, כך לפי טענתה, וזה גרם לה ללחץ נפשי כבד וימים ללא שינה, מצב שדירדר אותה לדיכאון כאשר היא לא הבינה מדוע הציבו אותה ביחידה זו כשהיא הוכשרה לתפקידים אחרים. אז התחילו להופיע אצלה התקפים של ניתוקים מהסביבה, גילגולי עיניים, ורעד, ולאט לאט, התופעות החמירו ונתגלתה מחלת האפילפסיה, אז היא הועמדה בפני ועדה רפואית שפטרה אותה מן השירות הצבאי לחלוטין, עד היום ממשיכה המערערת לסבול מהתקפים אפילפטים ומקבלת טיפול, ללא הטבה עם התקפים בממוצע של 3 פעמים בשבוע ואם נשווה את המצב הנוכחי למצב הטרום צבאי הרי עד לגיוסה ב – 10/6/02 היתה המערערת בריאה בנפשה ובגופה ולא סבלה ממחלה נוירולוגית דוגמת אפילפסיה שסובלת היום, ולדעתה האכזבה הקשה מן התפקיד שהותיר אותה ללא מעש וללא מיצוי הפוטנציאל שהיה טמון בה ולמרות רצונה העז לשרת, דכדך אותה והוביל אותה לדכאון וללא שמחת חיים, כל זה יחד עם השמירות שביצעה במשך השירות, הביא לפריצת מחלת האפילפסיה.

6. ד"ר באום, אשר בדק את המערערת וחיווה את דעתו לגבי מצבה הרפואי והקשר של מצבה הרפואי והאפילפסיה וכיצד כל אלה קשורים לשירות, קובע כי המערערת היתה חניכה מצטיינת וחלמה לקבל תפקיד שהלם את כישוריה דבר שלא קרה בפועל והכניס אותה לדיכאון. היא הגיעה לטיפול בבית חולים 10 לאחר שהרגישה התקפים של ניתוק מהסביבה, גילגול עיניים, בתחילה בצורה קלה ואחר כך בצורה בולטת, עד שהופיעו שני התקפים שגרמו לבדיקות באופן מרפאתי, ולאחר מכן, מאחר וסירבה להתאשפז היא נבדקה על ידי רופא ד"ר גיזונטרמן, שלא מצא כל ממצאים קליניים, ורק ב – 6/7/03 היא אושפזה בבית חולים רמב"ם כאשר הדיאגנוזה היתה מצב של רעד ביד + אוטומטיזם וטשטוש הכרה עם בלבול ללא סימנים פסיולוגים ובדיקות הדמייה, ולאחר מכן נעשתה לה בדיקה ניטור וידאו אלקטרו אנספלוגרפית על פני 4 ימים ואז נתגלתה הן בעירנות והן בשינה זיזים וגלים חדים אפילפטימורפים (של אפילפסיה) על פני האיזור הטמפורלי רכתי. מסקנות האשפוז היו כי המערערת סובלת מאפילפסיה מוקדית והוחל בטיפול מונע, הפרופיל הורד והיא המשיכה להבדק במרפאות החוץ.

7. ד"ר באום אינו מסכים עם חוות דעתה של ד"ר מנליס, ועם הדעה המופיעה בפאנל הרפואי, בהרכב בין השאר של פרופ' שדה (מטעם המשיב), אשר שללו כל קשר בין השירות הצבאי לבין מחלת האפילפסיה. הוא טוען כי ד"ר מנליס עשתה לעצמה חיים קלים בחוות דעתה מ – 30/1/04 החליטה בצורה פשטנית כי מדובר באפילפסיה ממוקד טמפורלי שמאלי, ומאחר והמערערת לא חלתה במחלה זיהומית קשה של מערכת העצבים ואף לא היתה מעורבת בחבלה קשה של ראש, הרי מדובר באפילפסיה שסיבתה לא ידועה, ולפיכך אין קשר בין האפילפסיה שסיבתה לא ידועה ובין השירות הצבאי.

ד"ר באום קובע כי מסקנתה של ד"ר מנליס הינה מסקנה מוטעית ושרירותית ואף תמוהה, שמתעלמת מן העובדה כי האפילפסיה הופיעה בתוך הבסיס תוך כדי פעילות הנובעת מהשירות, וכן כי האפילפסיה הופיעה תוך כדי היותה של המערערת בדחק נפשי כבד ובדיכאון הגובל במצב פוסט טראומתי כתוצאה מן השירות.

8. על כן, מגיע ד"ר באום למסקנה כי בכל מקרה מתקיים אצל המערערת מצב של דחק נפשי חריף מתמשך שהיה אחראי וגורם למחלת האפילפסיה שהחלה להתבלט ולהתבטא במאי 2003. גם אם נכון הוא שאצל רוב האנשים שאצלם מופיעה האפילפסיה הסיבה אינה ידועה, הרי ישנם מקרים רבים שבהם נמצא הגורם למחלה. במקרה שלפנינו אליבא, ד"ר באום, השתלשלות העניינים שהיתה למערערת כשהיתה בדחק נפשי חריף הניבה את מחלת האפילפסיה כתוצאה מן השירות, ולדעתו מתח נפשי מוכר כמעורר התקפי אפילפסיה. כך הוא מוכר, ומומחים ידועים בעולם קובעים כי מתח נפשי מוכר יותר כמעורר התגברות תדירות התקפים מאשר גורם להופעתם של ההתקפים. לסיכום קובע ד"ר בראון כי מצב של דחק נפשי הוא גורם ידוע ומקובל לאפילפסיה, כך גם אצל המערערת שגוייסה בפרופיל 97, ולא היה גורם אחר פרט למצב הנפשי הכבד החריף בצבא שיכול היה להביא למחלה הנוירולוגית ממנה היא סובלת כיום - ובכך שולל ד"ר בראון מכל וכל את דעתו של המשיב הנסמכת גם על הפאנל הרפואי בהרכבו של פרופ' שדה וקובע במפורש כי דחק נפשי יכול לגרום לאפילפסיה ממקור מוקדי במוח.

9. ד"ר מנליס מטעם המשיב, קובעת בחוו"ד מ – 30/9/07,כי לפנינו אפילפסיה מוקדית עם התקפים חלקיים, כשהמוקד האפילפטוגני נראה בבירור ברישום האלקטרו אנצפלוגרפי, והתמונה הקלינית מתאימה לממצאים שנראים בגרף של בדיקת EEG. קיימות שלש קטוגוריות לאפילפסיה והם אפילפסיה אדיופטית, אפילפסיה סיקטומטית ואפילפסיה קריפטוגנית. המקרה של המערערת שייך לקבוצה השלישית, דהיינו אפילפסיה קריפטוגנית, ומצב זה, קובעת ד"ר מנליס, יכול להיות קשור לדחק ולחץ נפשי. אולם המחקרים לוקים בחוסר הערכה אובייקטיבית של הגורמים הסטרסוגנים ובפגמים מטודולוגים נוספים,ובלשונה היא אומרת : "הקשר בין מצבי דחק ולחץ נפשי: גורם נוסף שלגביו נטען שהוא מחיש התקפים אפילפטיים הוא דחק נפשי. עד תחילת המאה העשרים חשבו שאפילפסיה נגרמת על ידי מצבים נפשיים, ואף פרויד סבר שההתקף האפילפטי מושרה על ידי נוירוזה. גם כיום מועלית לעיתים ההשערה שקיים קשר בין דחק נפשי והתקפים אפילפטיים. דעה זו מבוססת בעיקר על מקרים אנקדוטליים ומספר מצומצם של מחקרים לא מבוקרים (2,3). לפחות בחלק מהמקרים מרכיב הדחק הנפשי כשלעצמו אינו ברור כלל (3). בעבודות אחרות נמצא שלדחק יש דווקא אפקט מגן כנגד התקפים אפילפטיים (4), אולם הן מחקרים אלה והן אחרים לוקים בחוסר הערכה אובייקטיבית של הגורמים הסטרסוגניים ובפגמים מתודולוגיים נוספים.

במחקר שנערך בישראל (5) על תדירות ההתקפים האפילפטיים בעת מלחמת המפרץ, לא נמצאה עלייה בתדירות ההתקפים אצל רוב רובם של החולים. יתרונו של מחקר זה הוא בכך שמדובר בגורם סטרסוגני חיצוני, חזק ומאיים,
ואחיד לגבי כל החולים. המחקר הראה שרק לגבי מיעוט קטן יש השפעה קלה של הגורם הסטרסוגני על תדירות ההתקפים, כאשר חסך שינה ואי נטילת תרופות בצורה מסודרת היו גורמים מסייעים.

למרות שנושא זה שנוי במחלוקת, אין כל ביסוס מדעי מתקבל על הדעת שדחק נפשי מהווה זרז להתקפים אפילפטיים, ועל כן הדעה המקובלת באפילפטורלוגיה היא שדחק נפשי אינו גורם לאפילפסיה.

"אשר להערה המכוערת אודות "החיים הקלים" שד"ר מנליס עשתה לעצמה: בעת בדיקתי, 7 חודשים אחרי הופעת המחלה, לא היו תלונות כלשהן על הבעיות הנפשיות שד"ר באום מתאר בהרחבה בחוות דעתו. כאן המקום לציין שחוות דעתו נכתבה שנה וחצי אחרי חוות דעתי".


"ועוד בענייני לשון: הן עורך הדין והן ד"ר באום משתמשים פעמים חוזרות בביטויים "שרירותי", "שרירותית" וגם "התנערות מאחריות בכל מחיר". אלה ביטויים שאינם מתאימים לדיון רפואי" - אלה טענותה של ד"ר מנליס.

"לסיכום: מדובר באפילפסיה קריפטוגנית המתבטאת בהתקפים חלקיים מורכבים. אובחן מוקד רקתי, אך באפשרויות האבחנתיות הקיימות היום לא ניתן להצביע על הפגם.
אין כל בסיס להכרזתו החוזרת וההחלטית של ד"ר באום, שאין כלל חילוקי דעות בספרות הבינלאומית ביחס לקביעה שמצבי דחק ולחץ נפשי או גופני הם גורם שכיח מאד להתקפים אפילפטיים.
ה – TEXTBOOK הנוירולוגי (6) המוביל אינו מזכיר מצבי דחק ולחץ נפשי ופיזי כגורם להתקפים אפילפטיים.
אשר לעניין מצב הדכאון התגובתי אותו מתאר ד"ר באום, מן הראוי שהטיפול בבעיה זו יהיה בידי מומחה לפסיכיאטריה ולא מומחה לנוירולוגיה.
עיינתי בחוות הדעת של משרד הבטחון מתאריך 10/8/06 (7). אני מסכימה עם כל הנאמר בחוות דעת זו, כיוון שהיא משקפת את הידע העדכני והדעות המקובלים היום בנושא האפילפסיה.
אני חוזרת על קביעתי שאין קשר של גרימה או החמרה בין הופעת מחלת האפילפסיה לבין תנאי השירות הצבאי של X" – זו דעתה של ד"ר מנליס.

10. המשיב מסתמך על חוות דעת של פאנל רפואי מיום 10.8.06 שנעשה ע"י צוות מומחים. שם סוכמו העמדות הרפואיות לגבי הקשר בין מצב סטרס ובין תופעת האפילפסיה באופן הבא.

ראה עמ' 4 לאמור:

"גורם נוסף שלגביו נטען לעיתם שהוא מחיש התקפים אפילפטיים הוא דחק נפשי. עד תחילת המאה העשרים חשבו שאפילפסיה נגרמת על ידי מצבים נפשיים, ואף פרויד סבר שההתקף האפילפטי מושרה על ידי נוירוזה. גם כיום מועלית ההשערה, שקיים קשר בין דחק נפשי והתקפים אפילפטיים. דיעה זו מבוססת בעיקר על מקרים אנקדוטליים ומספר מצומצם של מחקרים לא מבוקרים (6,7). לפחות בחלק מהמקרים המדווחים, הדחק הנפשי גורם לחולי אפילפסיה להחסרת מנות של התרופה ולחסך שינה, כך שהשפעת מרכיב הדחק הנפשי כשלעצמו אינה ברורה כלל (7). בעבודות אחרות נמצא שלדחק יש דווקא אפקט מגן כנגד התקפים אפילפטיים (8). אולם מחקרים אלה ואלה לוקים בחוסר הערכה אוביקטיבית של הגורמים הסטרוסוגניים ובפגמים מתודולוגיים נוספים.

במחקר שנערך בישראל (9) על תדירות ההתקפים האפילפטים בעת מלחמת המפרץ, לא נמצאה עלייה בתדירות ההתקפים אצל רוב רובם ל החולים. יתרונו של מחקר זה הוא בכך, שמדובר בגורם סטרסוגני חיצוני, חזק ומאיים, ואחיד לגבי כל החולים. המחקר הראה שרק לגבי מיעוט קטן יש השפעה קלה של הגורם הסטרסוגני על תדירות ההתקפים, כאשר חסך שינה ואי נטילת תרופות בצורה מסודרת היו גורמים מסייעים.

למרות שנושא זה עדיין שנוי במחלוקת אין כל ביסוס מדעי מתקבל על הדעת שדחק נפשי מהווה זרז להתקפים אפילפטיים, על כן זוהי הדיעה המקובלת באפילפטולוגיה.

באשר למאמץ גופני, אין כל עדות לכך שהוא מהווה גורם להופעת התקפים אפילפטיים; בחולי אפילפסיה בעלי כושר גופני טוב, לפעילות גופנית עשוייה אף להיות השפעה מיטיבה על תדירות ההתקפים (10).

והמסקנה של הפאנל הרפואי היא כי:
דחק נפשי, מאמצים גופניים ועבודה קשה למשך שעות מרובות, אשר שכיחים במהלך השירות הצבאי, אינם יכולים להחשב כגורם לפריצת ההתקפים.


חסך שינה עלול להיות גורם מדרבן להופעת התקף אפילפטי אצל מי שמועד לכך והסף שלו להפעת התקפים אפילפטיים נמוך; אם בין אפ זה התקף ראשון בחייו או לא, מדובר בגרימת ההתקף בלבד, ולא גרימת המחלה האפילפטית.

להבהרת ההבדל בין גורם מדרבן להופעת התקף אפילפטי לבין גרימת המחלה האפילפטית, נזכיר גם כי התקופה שטרום - הווסת ותקופת הביוץ במהלך המחזור החודשי מהוות גורמים המדרבנים הופעת התקפים אפילפטיים אצל אחוז גבוה מהנשים הלוקות באפילפסיה (כולל חיילות), וההתקף הראשון עשוי להופיע בנסיבות אלה, אך לא יעלה על הדעת לטעון כי מחזור הווסת הנו הגורם למחלה".

ראה עמ' 7-8 שם:
לסיכום קובע הפאנל כך:
אפילפסיה היא מחלה כרונית של המוח המוגדרת על"י התרחשות של שניים או יותר התקפים אפילפטיים ללא גורמים מעוררים UNPROVOKED SEIZURES
להוציא מקרים של נזק מוחי פיזי שארע במהלך השרות, השירות הצביא אינו גורם למחלת האפילפסיה ואינו מחמיר אותה. ככלל, תנאי השירות אינם גורמים למחלת האפילפסיה, אלא שבחלק מהמקרים תנאים מסוימים כגון חסך שינה עלולים לעורר התקפים אצל מי שהסף האפילפטי שלו נמוך.

צפייה בטלויזיה או מסך מחשב, או חסך שינה, הינם גורמי סיכון להתרחשות התקף אפילפטי, אך הם אינם יכולים לגרום לאפילפסיה או לשנות מהלה לעתיד. מתח נפשי או עבודה קשה ומאומצת אינם יכולים אף להיחשב כגורמי סיכון להתרחשות התקף אפילפטי.

אין אף אסכולה רפואית התומכת ברעיון שתנאים של חסך שינה, הבהובי אור או דחק נפשי גורמים או מחמירים את מחלת האפילפסיה.

נציגת המשיב טוענת כי לפי פסיקה נרחבת אין מקום להכיר בסטרס כגורם מחיש או מחמיר אפילפסיה; נציגת המשיב מפנה למספר החלטות וכן להבדל שבין חסך שינה שעשוי לגרום להחמרת המחלה לבין סטרס שאינו מהווה גורם:

"בענין אופיר בן שמעון נ' קצין התגמולים (ע"נ [חיפה] 240/01, ) שניתן ביום 13.2.06 ע"י ועדת הערעורים בראשות כב' השופטת טובי - פרידמן (פסק הדין אושר בבית המשפט המחוזי - עא [חי'] 3257/06 בן שמעון נ' קצין התגמולים), התקבלה חוות הדעת הרפואית לפיה אין בחסך שינה של פחות מ - 24 שעות בכדי לגרום להתקפים אפילפטיים. עמדה זו מופיעה כאמור גם בחוות הדעת של פאנל המומחים שהוצגה לעיל.

נציגת המדינה מדגישה כי:
המערערת בענייננו לא טענה לחסך שינה כלשהו. המערערת טוענת כי היו שתי שמירות בשבוע, בהם שמרה משעה 22:00 עד שש בבוקר, ולאחר מכן היתה נוסעת לביתה לנוח עד לשעה 18:00, למחרת השעה בה היתה צריכה לחזור לבסיס.

כן נציגת המדינה מפנה לפסיקה נוספת:
הפסיקה הרלוונטית נוספת היא בענין רביע חלבי נ' קצין התגמולים (ענ [חיפה] 516/02 ) ניתנה ביום 11.12.06 אף היא ע"י ועדת הערעורים בראשות כב' השופטת טובי - פרידמן, קבעה שאין בשירות הקל ששירת המערער בכדי מצב דחק או לחץ נפשי. וגם לו היה, אין כל ביסוס לכך שאלו גורמים אפילפטיים.

וכן לפסק דין נוסף שניתן ע"י אותה הועדה, בענין אדריאן גרינברג נ' קצין התגמולים מיום 11.12.06 (ע"נ [חיפה] 494/02), קובע כי "... אנו דוחים את האמור בחוות הדעת של ד"ר באום (המומחה מטעם המערער בתיק שלפנינו - ס.ק.ט) כי מצב דחק ולחץ נפשי הינם גורמים להתפרצות מחלת האפילפסיה" (עמ' 38 לפסק הדין).

כמו כן היא מפנה לפסיקה נוספת של ועדה זו ניתנה מיום 31.7.07 (ע"נ [חיפה] 462/02), דחתה את הטענה בדבר קשר בין אפילפסיה לתנאי שירות, בין היתר בשל העובדה שלא הוכחו תנאי לחץ משמעותיים.

בהתייחסה היא טוענת לפסק הדין בענין ענ 278/05 עמית בצלאל נ' קצ"ת, כי אין כל יסוד להשוואה בין עובדות פסה"ד הנ"ל לבין המקרה שבפנינו, היות והעובדות שונות באופיין ובמהותן. בראשית פסה"ד מתוארים תנאי השירות של המערערת שם" המערערת תיארה תפקידה כפקידת לשכה של המג"ד, תפקיד שהתאפיין בחוסר שעות שינה, עומס ולחץ נפשי ופיזי. בהמשך, עומס העבודה, גבר עקב מחסור פקידים בלשכה והיא היתה פקידה יחידה בלשכה".

נציגת המדינה טוענת ובצדק כי ישנו הבדל משמעותי בין העובדות בפסק הדין שהוזכר לעיל שהתאפיין בחוסר שינה, המהווה פקטור (הנתמך באסכולה רפואית), הגורם להאצת התהליך של הופעת מחלת האפילפסיה.


היבט משפטי:
11. בערעור אזרחי 8077/96 בעניין קריספל פ"ד מ"א 2 בעמ' 817 נקבע כי קיים קשר בין חסך שינה לפרוץ מחלת האפילפסיה.
ערים אנו כי מחלה זו נובעת כתוצאה מנטיה מולדת כלשהי ללקות בה, ויתכן שגם בחיים האזרחיים היתה העוררת לוקה במחלה עקב תנאי מתח שבהם היתה נתקלת.

אולם, מימים ימימה קיימת הלכה אשר לפיה אין השופט רשאי להציב לעצמו את השאלה מה היה קורה לחייל אלמלא שרותו והאם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול עצמו האם היתה מתרחשת באותה שעה ובאותה צורה אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי השרות הצבאי – זה המבחן ואין בלתו. ראה פסה"ד המפורסם של כב' השופט העליון זילבר בעניין ויינשטיין 137/64 פדי י"א 2 בעמ' 510.

מה חייב החייל שנפגע להוכיח, דבר זה נקבע בפסיקה כדלקמן:

"(א) על המערער היה להוכיח שני אלה: ראשית, כי הפגיעה הייתה בתקופת שירותו בצבא, ושנית, כי נכותו הנפשית באה עליו "עקב שירותו". הנטל להוכחת קיומם של שני אלה מוטל על כתפו של המערער" (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פד"י נו(5) 732, 740; להלן:- "הלכת אביאן").

מאחר שאין מחלוקת לגבי התנאי הראשון, נבחן את ההלכה לעניין התנאי השני, דהיינו:
"עקב השירות", ונבדוק האם הוכח קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה.
לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי קבעה ההלכה מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. לצד היסוד הסובייקטיבי, שהוועדה קבעה כי התקיים במקרה דנן ועליו אין חולק, יש לבחון גם אם התקיים יסוד אובייקטיבי בכך שהאירוע האמור לא יהיה אירוע טריוויאלי, שולי או שגרתי, אלא אירוע הקשור ליחודיות ומיוחדות של הצבא". (רע"א 4748/02 קצין התגמולים נ' בירתי, פד"י נז(4) 346, 348).

לגבי המבחן האובייקטיבי, נקבע כדלקמן:-

"...על החייל התובע תגמולים לשכנע בטענתו כי חיי הצבא- באשר חיי צבא הם- או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של המחלה...אירוע טריוויאלי שאירע לחייל תוך כדי שירותו, לא נכיר בו גורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. הקשר הסיבתי לשירות בצבא - באשר שירות בצבא הוא - חייב שיהא בעל עוצמה מינימלית עד שנכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית... לעניין אפיונם של האירועים הטריוויאליים - אם תרצו: אירועי-שיגרה - אינני רואה מנוס מהשוואה בין חיי הצבא לבין החיים האזרחיים... פירוש הדברים הוא זה: אם הייתה המחלה פורצת בכל מקרה - גם בחיים האזרחיים - יישלל קיומו של קשר סיבתי לשירות בצבא." [ההדגשה שלנו]

לא מכבר ניתן פסק דין בביהמ"ש העליון ברע"א 3705/06 פלוני נ' ק. התגמולים מיום 2.8.06 (טרם פורסם) אשר לפיו:

"אוסיף, כי על פי המבחנים בעניין הקשר הסיבתי שסוכמו בפרשת אביאן (עמ' 758-759), שלפיה הנטל להוכיחו מוטל על החייל, יש להוכיח את הקשר הסיבתי הקונקרטי (אירוע או מצב שהחייל היה נתון בו), את הדיקות הקשר בין השירות לפגיעה, וכן את התפרצות מחלה בעת השירות ובשל אירוע בו.
באמות מידה אלה, הכף אינה נוטה לקבלת משאלתו של המבקש, וכפי שכתב בית משפט זה שם (עמ' 759), "כולנו נסכים, למשל, כי במקום שבו פורצת מחלה קונסטיטוציונלית, ולא נוכל לקשור באורח סביר בין המחלה לבין אירוע ספציפי כלשהו שאירע לחייל תוך כדי השירות, אין כל הצדקה כי נאמר – ואכן לא נאמר – כי המחלה פרצה 'עקב' השירות". ראו גם ע' יעבץ חוק הנכים, 474 ואילך, לסקירת הפסיקה. בענייננו שלנו אין אירוע ספציפי שניתן להצביע עליו השונה מתנאים מקובלים של שירות צבאי...".

12. דומה כי יש למעשה שינוי בפסיקה האחרונה דלעיל. בפסיקה של בית המשפט העליון בע"א 167/64 נקבע כי השופט אינו רשאי לשאול את עצמו האם המחלה היתה פורצת גם בחיים האזרחיים, ואילו על פי הפסיקה שהבאנו לעיל של הזמן האחרון,כולל הלכת אביאן, נקבע במפורש כי אם היתה המחלה פורצת גם בחיים האזרחיים יש לדחות את התביעה.

למעשה חוזרים אנו ומדגישים,כי לדעתנו ישנו שינוי של קו הפסיקה בענין ההתייחסות של בתי המשפט העליון למחלות שהן קונסטיציונליות באופיין. נדגיש כי מדע הרפואה ותורת המשפט אינם צועדים תמיד זה לצד זה. למדע הרפואה אספקטים רפואיים טהורים, ותורת המשפט מביאה בחשבון גורמים נוספים כגון היבטים סוציאליים ואחרים.


13. בשאלה מהו הגורם הסיבתי – יש הבדל בין תורת הרפואה לבין תורת המשפט – ראה ע"א 137/64 בפד"י יח' חלק שני 519, ולא מפי הרופאים אנו חיים!

"גם בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות לא מפי הרופאים אנו חיים.השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דוקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים.
המבחנים המשפטים שלפיהם נקבע הקשר הסיבתי קבועים ועומדים מזמן וכדי למנוע ספק או טעות אולי מוטב לחזור עליהם בקצרה, כפי שהם נתונים בכמה פסקי דין אנגליים ומקומיים, הן של בית משפט זה והן בבתי הדין לביטוח לאומי בקשר עם תאונות בעבודה שגם בהן תלויה האחריות בכף שתקרינה "תוך כדי העבודה ועקב העבודה".

מסקנה:
14. בחנו את הנושא שעמד בפנינו בקשר לאפילפסיה ממנה סובלת העוררת מן הזוית הרפואית ומן הזוית העובדתית. נדגיש כי העוררת לא הצליחה להוכיח כי קיימת אסכולה רפואית אשר לפיה לחץ ודחק נפשי גורמים להחמרת או התחלת התקפי האפילפסיה, ואין אסכולה רפואית התומכת בדעתה של העוררת.

15. העוררת, לפי טענתה, סבלה ממצב נפשי הגובל בדיכאון כתוצאה מאכזבה, בגלל התפקיד שניתן לה בצבא ושלא הלם את כישוריה, והקורס שהכשיר אותה לתפקידים רציניים יותר. דבר זה הביא לדבריה לשיעמום וחוסר מעש, והתוצאה הסופית היתה מחלת האפילפסיה.

סובייקטיבית יכול להיות בהחלט שהמערערת התאכזבה מאוד מהתפקיד שניתן לה בצבא, אבל לפי המבחן האובייקטיבי לא עלה בידי העוררת להוכיח כי קיימת אסכולה רפואית בת שם, (משום שאין כזאת) הקובעת כי לחץ נפשי, די בו כדי לגרום להאצת הופעת האפילפסיה.

16. בנסיבות אלה הערעור נדחה. אולם אין אנו עושים צו בדבר הוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בריחה מהצבא

  2. אי התאמה בצבא

  3. קוליטיס בצבא

  4. אפילפסיה בצבא

  5. התיישנות בצבא

  6. ועדת ערר צבאית

  7. זכויות חייל בודד

  8. חובת דיווח בצבא

  9. הפקעה מתקן צבאי

  10. אי שמירת רכוש צבאי

  11. התיישנות משפט צבאי

  12. אורטיקריה כרונית בצבא

  13. אחריות לחיילי משמר הגבול

  14. קביעת ועדה רפואית בצבא

  15. ועדה רפואית חוזרת בצבא

  16. ועדה רפואית עליונה צבא

  17. שחרור מהצבא על אפילפסיה

  18. בקשה לשחרור מוקדם מהצבא

  19. בקשה להישפט בבית דין צבאי

  20. התנגשות במחסום במחנה צבאי

  21. אחריות רפואית על חיילים חולים

  22. אי קיום הוראות המחייבות בצבא

  23. אי התייצבות למשפט תעבורה צבאי

  24. הסכם קיבוצי האגודה למען החייל

  25. בית דין צבאי ערעור על קולת העונש

  26. אחריות המדינה על מעשים של מפקדים בצבא

  27. אי ציות אזרחי רולס - סירוב לקיים פקודה

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון