ארנונה מתקני ספורט


1. בפני תביעת גלי גיל מרכז ספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ (להלן: "גלי גיל"), מפעילת קאנטרי קלאב "גלי גיל" המצוי בקרית מוצקין (להלן:"הקאנטרי") נגד עיריית קרית מוצקין (להלן: "העירייה"), לסעד כספי בסך 2,510,000 ₪ ולצו מניעה קבוע שימנע מהעירייה להפעיל במרכז "ספורט לי", חוגים המופעלים בקאנטרי, זאת בשל הפרות נטענות של התחייבויות העירייה כלפיה.

2. רקע עובדתי:

א. בשנת 1985 הגתה העירייה את היוזמה להקים בתחומה המוניציפאלי, מרכז ספורט ונופש עירוני לרווחת תושבי קרית מוצקין והסביבה. לשם כך, יצאה העירייה במכרז פומבי לבניה, להקמה ולניהול של מרכז ספורט ונופש על קרקע הנמצאת בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל") ולהפעלתו למשך 25 שנה (עם אופציה ל- 24 שנים נוספות), כאשר נקבע שבסוף התקופה יועבר המרכז על כל מתקניו, לעירייה.

ב. בעלי המניות (דאז) של גלי גיל נבחרו כזוכים במכרז שפרסמה העירייה וביום 2.7.86 הם חתמו על הסכם עם העירייה בו הם התחייבו להקים את מרכז הספורט והנופש על המקרקעין שהוקצו לכך ע"י העירייה באישור המנהל (להלן: "הסכם ההקמה"). כפי שנדרשו על-פי הסכם ההקמה, הקימו בעלי המניות הנ"ל את החברה, היא התובעת נשוא תביעה זו, על-מנת שתקבל על עצמה את כל התחייבויותיהם על-פי הסכם ההקמה.

ג. הקאנטרי החל לפעול ב- 23.5.88.

ד. במהלך שנת 1996 החלה העירייה בהקמת מרכז "ספורט לי" הממוקם אף הוא בקרית מוצקין, והוא החל לפעול במהלך 1997.

ה. בעקבות הקמת "ספורט לי" התגלעו מחלוקות בין שני הצדדים. מחלוקות אלה גררו את הצדדים מספר פעמים לפתחו של בית משפט. כך, עתרה גלי גיל בשנת 1996 לצו מניעה שימנע הקמת בריכה ציבורית במרכז "ספורט לי" (ה"פ 30082/96; ת"ה 31419/96). מחלוקת נוספת לגבי זכאות העירייה להפעיל חוגים במרכז "ספורט לי" נדונה בה"פ 33448/96 בפני כב' הש' ברלינר. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה מיום 12.11.1996, שניתן לו תוקף של פסק דין על-פי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.11.96.

(נספח ז' לתצהירו של ראש עיריית קרית מוצקין). (להלן: "הסכם הפשרה") בהסכם הפשרה, שהתייחס להקמת בריכת שחיה עירונית, פורטו התחייבויות שונות של העירייה, ובין היתר, הוסכם שם בסעיף 6 כי: "עיריית קרית מוצקין תהיה רשאית לקיים חוגים בחדר שיועד לחדר הכושר בלבד. החוגים יהיו רק כאלה שאינם מתקיימים בקאנטרי "גלי גיל" למעט ריקודי שנות השישים". בשלב מאוחר יותר, טענה גלי גיל כי, בניגוד להתחייבותה בהסכם הפשרה, העירייה מפעילה חוגים במרכז "ספורט לי" וכי חוגים אלה מתנגשים עם החוגים שמופעלים אצלה, ולכן היא פנתה בבקשה לבזיון בית משפט.

הש' ברלינר שדן בבקשה, דחה אותה, בקובעו כי מניעת פעילות העירייה במרכז "ספורט לי" מצדיקה לדעתו בירור מקיף בכל מה שקשור להתחייבויות הצדדים, תוקפן, מישכן ושיקול דעת לגבי דרך האכיפה הראויה וכי אין המקרה מצדיק נקיטת פעולה על-פי פקודת בזיון בית משפט (נספח ח' לתצהיר ראש עיריית קרית מוצקין – נ/9) בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת כב' הש' ברלינר. (נספח ט' לתצהיר ראש עיריית קרית מוצקין)

ו. בהמשך הגישה גלי גיל תביעה נוספת נגד העירייה (ת.א 197/98) במסגרתה היא ביקשה מבית המשפט ליתן צו מניעה ו/או צו הצהרתי האוסר על העירייה להפעיל ב"ספורט לי" את החוגים המופעלים בקאנטרי. לתגובת העירייה לבקשה לצו מניעה צורף תצהיר של ראש העיר קרית מוצקין, שם הוא הצהיר בזו הלשון (נספח ב' לכתב התביעה): "3. עירית קרית מוצקין כבדה ותכבד את ההחלטה שנתנה בביהמ"ש המחוזי חיפה במסגרת הסכם פשרה שהושג בה"פ 33448/96. 4. עירית קרית מוצקין מתחייבת שלא לקיים בחדר הכושר שלה חוגים המתקיימים בקאנטרי קלאב "גלי
גיל" ואם במקרה התקיימה פעילות בניגוד לאמור בהסדר הפשרה הנ"ל שבין הצדדים, הרי שהדבר נעשה בתום לב ובשוגג" על בסיס הצהרתו זו של ראש העיר, גם הליך זה נסתיים בפשרה בפני כב' הש' י.כהן.

ז. גלי גיל טוענת כי העירייה ממשיכה להפר את התחייבויותיה כפי שפורטו לעיל ולכן הגישה את התביעה נשוא פסק דין זה.

3. טענות גלי גיל כפי שעולה מהמפורט בכתב התביעה, בעדויות מטעמה ובסיכומיה הן אלו:

א. הקמת הקאנטרי על-ידי גלי גיל היתה בעיקרה ביוזמת העירייה, בעידודה ובשיתופה, מתוך הבנה והסכמה עם גלי גיל שמדובר במרכז ספורט עירוני אשר ישמש את תושבי קרית מוצקין. בשל הסכמה זו, ובשל העובדה שהוסכם שגלי גיל תשמש כמרכז הספורט העירוני של קרית מוצקין, הסכימה גלי גיל לדרישות שונות של העירייה ברוח זו, ובהן מתן הנחות בשיעור 20% לתושבי העיר, מתן קדימות ועדיפות לתושבי העיר במכירת מנויים וכן הקמת ועד משותף שישתתף בניהול הקאנטרי לצורך הפעלתו לטובת תושבי העיר. זאת ועוד, הקמת הקאנטרי היתה כרוכה בהוצאה כספית אדירה של בעלי המניות של גלי גיל. (מר בן גלים העיד כי עלות ההקמה מוערכת ב- 6 מליון דולר).

ב. הקמת ה"ספורט לי" ע"י העירייה, ועוד במרחק אווירי של כ- 600 מ"ר מגלי גיל, מהווה כשלעצמה הפרה ברורה של כל התחייבויות העירייה כלפי גלי גיל.

ג. המטרה של העירייה שעמדה לנגד עיניה היתה להגדיל את ה"ספורט לי" על חשבון הקאנטרי. כך, הקפיאה העירייה, באמצעות השפעתה בועדה המקומית לתכנון ובניה קריות, ובאמצעות ראש העיר ובסמכויותיו בעירייה, כל תכנית התרחבות ושיפור הקשורה בקאנטרי, על אף שדובר בצורך ממשי בהרחבת חדר כושר כדי לאפשר למנויים הקיימים להתאמן בצורה המתאימה לתקופה זו. לעומת זאת, במקביל, הלך והתרחב ה"ספורט לי" מבלי שהוא נדרש לעמוד באותם תנאים בהם נדרש לעמוד הקאנטרי ועל רקע היות ה"ספורט לי" מרכז אשר הוקם ומסובסד על-ידי העירייה.

יתרה מכך, העירייה וה"ספורט לי" הן למעשה גוף אחד שכן העירייה מתקצבת את ה"ספורט לי", היא מחזיקה, מנהלת ומפעילה אותו, ובפועל היא מקבלת החלטות בעניינו והתחייבויות ה"ספורט לי" מוטלות על כתפיה של הנתבעת. כך, בשונה מה"ספורט לי", הקאנטרי לא נהנה מפטור בארנונה והוא משלם כ- 800,000 ₪ דמי ארנונה בשנה.

ד. העירייה הפרה את "הסכם הפשרה" וקיימה ב"ספורט לי" חוגים שמתקיימים בקאנטרי וכן הפרה גם את ההתחייבות שניתנה ע"י ראש העיר בהליך בפני כב' הש' י' כהן, שם התחייב ראש העיר שלא להפעיל ב"ספורט לי" את אותם החוגים שמופעלים בקאנטרי. עובדה זו גרמה לכך שלקוחות רבים עזבו/לא נרשמו לקאנטרי ותחת זאת נרשמו ל"ספורט לי". לו היתה העיריה מכבדת את התחייבותה כלפי גלי גיל להימנע מלקיים חוגים זהים לאלו שמתקיימים בקאנטרי, היתה נמנעת הפגיעה בגלי גיל שכן אז היה נותר שוני מסוים בין שני מרכזי הספורט ובכך היתה נשמרת מידה מסוימת של תחרות הוגנת.


ה. השוני הקיים בין הקאנטרי ל"ספורט לי", ובכלל זה העובדה שה"ספורט לי" נתמך ומסובסד ע"י העירייה, מונע כל אפשרות של קיומה של תחרות הוגנת בין ה"ספורט לי" לקאנטרי שהינו עצמאי. האפשרות של קיום תחרות זו היתה היסוד להתחייבויות שקיבלה על עצמה העירייה בהסכם הפשרה.

ו. אין כל בסיס לטענת העירייה שלגלי גיל חוב למנהל בגין דמי חכירה בסך 7 מליון ₪ ומכל מקום, הרי שמדובר בחוב של גלי גיל למנהל, ולכן אינו רלוונטי ליחסים בין גלי גיל לעירייה. כל שגב' נירה בר יאיר, גזברית העירייה, יכלה לומר בענין כאשר נשאלה, במסגרת חקירתה הנגדית אודות החוב למנהל, הוא: "אני יודעת על המנהל שהם דורשים סכומים מהעירייה והעיריה לא שילמה...." (עמ' 16 לפרוט' מיום 1.12.05, ש' 20,21). מכאן שמדובר בהפרחת טענה לחלל ללא כל בסיס. זאת ועוד, גב' בר יאיר אף לא היתה מסוגלת לתת תשובה אם העיריה הוציאה מכתב למנהל באשר לטענותיה אודות כך שאין היא צריכה לשאת בחוב הנ"לי.

ז. אין בסיס לטענה שהועלתה ע"י העירייה כנגד גלי גיל לפיה מזה שנים מספר לא מאושרים מחירי הכניסה והשימוש במתקני הקאנטרי ע"י מועצת העירייה. מתן אפשרות לעירייה לקבוע את הסכום המבוקש עבור מנוי בקאנטרי מהווה ניגוד אינטרסים מוחלט שכן העירייה תומכת ב"ספורט לי" ועושה כל אשר לאל ידה על-מנת שה"ספורט לי" יתקדם ויתפתח, גם אם זה על חשבונה של גלי גיל.

ח. בניגוד לטענת העירייה כי גלי גיל התנתקה במפגיע מהקשר עימה, הרי שהאחריות לכנס את הוועדה המשותפת של גלי גיל והעירייה חלה על העירייה והיא נמנעה מלעשות כן במשך כ- 13 שנה (כעולה מעדותה של נירה בר יאיר, עמ' 14 לפרוט' מיום 1.12.05, ש' 6,7). בנוסף, מעדותו של מר איציק דהאן עולה שהועדה המשותפת לא כונסה מאז הקמתו של ה"ספורט לי". (עמ' 12 לפרוט' מיום 1.12.05, ש' 5,6). נתונים אלה, כך לגישת גלי גיל, יש בהם להעיד על כך שדווקא העירייה היא זו שקיבלה החלטה להתנתק מגלי גיל ממועד הקמת ה"ספורט לי".

ט. חוות הדעת שהוגשה על-ידי גלי גיל לא נסתרה על כל המסקנות שבה. העירייה לא הגישה כל חוות דעת נגדית מטעמה. כפי שעולה מחוות הדעת, הליך הוצאת היתרי הבניה השונים למרכז ה"ספורט לי" לווה באי הקפדה מהותית
על הוראות תכניות המתאר הרלוונטיות, לרבות הפרה יסודית של תנאי עמידה בתקן החניה המחייב.

4. מנגד טענה העירייה את הטענות הבאות:

א. העירייה מעולם לא התחייבה ולא התכוונה להתחייב כלפי גלי גיל לבלעדיות כלשהי. מטרתה של גלי גיל אינה אלא להגביל את התחרות החופשית ההוגנת המתנהלת בין שני מתקני ספורט הפועלים בתחומי קרית מוצקין לרווחתם של תושבי העיר ועל-ידי כך לזכות במעמד מונופוליסטי.

ב. העירייה כלל אינה מפעילה את ספורט לי, היא אינה מסבסדת את "ספורט לי" אלא מדובר במרכז עצמאי המתוחזק ומתופעל ממקורותיו הוא. העירייה אינה מקיימת חוגים כלשהם ב"ספורט לי" ואינה מנהלת אותו. ההפעלה והניהול של "ספורט לי" על כל מגוון פעילותיה נעשית בידי "רשת המתנ"סים – קרית מוצקין" שהינה ישות משפטית נפרדת. כל "פשעה" של העירייה הוא ש"ספורט לי" ממוקמת בתחומה המוניציפאלי.

ג. הקמת מרכז ה"ספורט לי" לא נעשתה בניגוד למצגי העירייה, אלא היא נובעת מכך שהיתה עלייה משמעותית של 25% בהיקף האוכלוסיה בקרית מוצקין בין השנים 1985 ל- 1996, והעובדה שהקאנטרי איבד את צביונו כמרכז ספורט עירוני.

ד. דווקא גלי גיל היא זו שלא עמדה בהתחייבויותיה על-פי הסכם ההקמה, כמפורט להלן:

1) הקאנטרי פועל כמועדון חברים סגור, בניגוד להתחייבות גלי גיל על-פי הסכם ההקמה. הקאנטרי איבד את צביונו העירוני – ציבורי והוא פועל כעסק לכל דבר ומונע משיקולים עסקיים גרידא.

2) מזה מספר שנים לא מאושרים מחירי הכניסה והשימוש במתקני הקאנטרי ע"י מועצת העירייה.


3) מזה שנים מפרה גלי גיל את ההתחייבות שלה על-פי סעיף 42(א) להסכם ההקמה, לפיו, עליה לשלם לעירייה דמי שימוש שנתיים עבור הקאנטרי בשיעור של 0.5% מסך כל התקבולים שהתקבלו עבור מכירת המנויים והכרטיסים החד פעמיים במשך כל שנה.

4) במשך מספר שנים לא התכנס הוועד המשותף (שהינו גוף משותף לשני הצדדים שעליו לדון ולהחליט בנושאים מסוימים המוגדרים בהסכם ההקמה, כאמור בסעיף 25 להסכם).

ה. גלי גיל לא הוכיחה קיומו של נזק ולא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין עזיבת לקוחות מהקאנטרי לבין הקמתו של ה"ספורט לי". העזיבה נובעת מכך שהקאנטרי סובל ממוניטין ירוד בשל ניהול כושל, תחזוקה ירודה, אי עמידה בהתחייבויות כלפי העירייה ורמת מחירים גבוהה במיוחד שאינה מאפשרת למרבית האוכלוסייה העירונית ליטול חלק בפעילויות שמתקיימות במקום. בסיכומיה הוסיפה וטענה העירייה כי הפיחות במספר המנויים בקאנטרי, אם קיים, לא נבע מהקמת מרכז ה"ספורט לי" כי אם מכך שבשנים האחרונות, נוכח התמורה שחלה בנושא מרכזי ספורט ונופש כתוצאה מהגברת המודעות לשמירת הבריאות, נפתחו מכוני ספורט ומכוני כושר רבים באזור, רובם ככולם במרחק של מספר דקות נסיעה זה מזה.

ו. הסכם הפשרה בין הצדדים במסגרתו הסכימה העירייה להגביל באורח זמני את התפתחותו של ה"ספורט לי" נעשה כמחווה של רצון טוב כלפי גלי גיל. אין בסיס לניסיונה של גלי גיל לתת להסכם הפשרה משמעות אחרת לפיה התחייבויות העירייה הן נצחיות. העירייה הפנתה בענין זה להחלטתו של הש' ברלינר לדחות את הבקשה לבזיון בית משפט. הפרשנות הנכונה שיש לייחס לסעיף בהסכם המתייחס לנושא החוגים היא כי העירייה חופשייה לקיים חוגים שבמועד חתימה על סיכום הדברים לא התקיימו בפועל בגלי גיל, למעט ריקודי שנות ה- 60.

כל פרשנות אחרת לא מתקבלת על הדעת שכן אז משמעות התחייבות העירייה היא שכל חוג, באשר הוא, שגלי גיל תחליט לפתוח, "ספורט לי" תהיה מנועה מלקיימו גם. כמו כן, אין בסיס לפרש את המונח "חוגים" כ"כל פעילות שהיא", שכן כוונת הצדדים היתה שמרכז ה"ספורט לי" יימנע מקיום חוגים שהתקיימו בקאנטרי במועד סיכום הדברים ושאין בינם לבין ספורט כל קשר.

ז. גם אם יקבע בית המשפט כי העירייה הפרה את סיכום הדברים, הרי שבהיות סיכום הדברים נוגד את תקנת הציבור, יש לראותו כבטל לאור הלכת ההשתחררות.

ח. מכל מקום, מאחר וגלי גיל מפרה את התחייבויותיה על-פי ההסכם למכור בכל עונה מקסימום של 2,250 מנויים שיהיו בתוקף בו זמנית, הרי שלא זו בלבד שלא נגרם לה כל נזק בעקבות קיומו של "ספורט לי", אלא שבכל מקרה היא אינה זכאית לפיצוי.

ט. אין בסיס לטיעוניה של גלי גיל לענין היתר הבניה לקאנטרי. בקשותיה של גלי גיל נדחו מאחר שלא עמדו בתנאי חוק התכנון והבניה. העובדה שועדת הערר קיבלה חלקית את הערעור על החלטת הועדה המקומית אין בה כדי להעלות או להוריד שכן כל שוועדת הערר קבעה היה, שלא היה מקום לדחות את הבקשה בשל הנימוקים שהועלו בפני וע"י הועדה המקומית, אלא יש לקבעם כתנאים לקבלת היתר בניה.


י. חוות הדעת שהוגשה על-ידי גלי גיל מוטית ובלתי עניינית. אין בסיס לטענת גלי גיל בדבר תחרות בלתי הוגנת בינה לבין מרכז "ספורט לי" שהקימה העירייה. גלי גיל חותרת לקבל את ההקלות שכביכול קיבל מרכז "הספורט לי", אך גם לה ניתנו הקלות רבות. כך, למשל, גם לה ניתנו הקלות בענין החניות (ראה: חקירתו הנגדית של מר בן גלים שם הוא אישר זאת - עמ' 5 לפרוט' מיום 23.11.05, ש' 24-25 ועמ' 6 -ש' 8-9); הקרקע עליה הוקם הקאנטרי ניתנה לגלי גיל בחינם, היא קיבלה לכל אורך השנים הנחות ונהנתה מתעריפים מיוחדים הן בתשלומי הארנונה והן בחיובי צריכת המים והיטלי הביוב. [על כך ניתן ללמוד מהסכם הפשרה שהושג בין הצדדים בת.א 286/99 שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה (הש' ד"ר ביין, כתוארו אז), הכולל מספר מחלוקות בין הצדדים (ת.א 67611/96 (שלום–חיפה); בוררות בפני הבורר עו"ד צבי אלטר) - נספח י"ד לתצהירו של מר חיים צורי].

דיון:

5. שתי טענותיה המרכזיות של גלי גיל עליהן היא ביססה תביעתה היו: א. שעצם הקמת ה"ספורט לי" על-ידי העירייה מהווה הפרה ברורה של כל התחייבויות העירייה כלפיה; ב. שהעירייה הפרה את "הסכם הפשרה" מיום 12.11.96 שנחתם עימה, בכל הנוגע להפעלת חוגים במרכז "ספורט לי". לטענת גלי גיל, כתוצאה מהפרות אלו, נגרמו לה הנזקים הכספיים, אותם היא תובעת בכתב התביעה.

6. מן הראיות בתיק ולמקרא המסמכים שהוגשו לי, מצאתי שאין כל ממש בטענתה הראשונה של גלי גיל. גלי גיל נמנעה מלבסס עובדתית טענה זו, פרט לטענות בעלמא שהועלו בענין זה. לא מצאתי בהסכם ההקמה או במסמכים מאוחרים יותר כל התחייבות בכתב של העירייה לבלעדיות, כפי שטוענת גלי גיל. זאת ועוד, מחתימת גלי גיל על "הסכם הפשרה", בו ניתן ביטוי להגבלות מסוימות שיחולו על העירייה בעת הפעלת ה"ספורט לי", עולה כי גלי גיל הכירה בזכות העירייה לקיים את ה"ספורט לי" ובכך שאין לה בלעדיות בהפעלת מרכז ספורט בקרית מוצקין. גם הש' וסרקרוג שדנה בבקשת גלי גיל משנת 1996 לצו מניעה כנגד הקמת בריכה ציבורית במרכז "ספורט לי" (ה"פ 30082/96; ת"ה 31419/96), קבעה בגוף החלטתה כי אם בקשת גלי גיל היתה מבוססת על חוזה ההקמה בלבד (כלשונה: חוזה ניהול הקאנטרי), היא היתה דוחה את הבקשה, שכן מכוח חוזה זה לא עולה שום מניעות להקים ולבנות מרכז ספורט נוסף.

7. נותר לדון בטענתה השניה והעיקרית של גלי גיל, לפיה, העירייה הפרה את הסכם הפשרה, בכל הנוגע להפעלת חוגים במרכז "ספורט לי". טענה זו של גלי גיל נסמכת על כך שבהסכם הפשרה במסגרת ה"פ 33448/96 גלי גיל ויתרה מצידה על התביעה נגד העירייה למנוע את הקמת בריכת השחיה ואילו העירייה מצידה התחייבה, בין היתר, שלא לפתוח את חדר הכושר בבריכה במשך שתי שנות פעילותה הראשונות. כן התחייבה העירייה שלא לקיים חוגים המתקיימים בקאנטרי, למעט "ריקודי שנות השישים". וכלשון הסכם הפשרה: "עיריית קרית מוצקין תהיה רשאית לקיים חוגים בחדר שיועד לחדר הכושר בלבד. החוגים יהיו רק כאלה שאינם מתקיימים בקאנטרי "גלי גיל" למעט ריקודי שנות השישים" הסכם פשרה זה כאמור קיבל תוקף של פסק דין ע"י כב' הש' ברלינר ביום 14.11.1996.

8. מקובלת עלי טענתה הראשונה של העירייה לפיה היא היתה חופשייה לקיים חוגים שבמועד החתימה על סיכום הדברים לא התקיימו בפועל בקאנטרי. אין שום הגיון במתן פרשנות כזו לפיו גלי גיל תוכל להקים חוגים חדשים השכם וערב ללא כל הגבלה ו"הספורט לי" יהיה מנוע מלקיימם ואף לעיתים יידרש לבטל חוגים שכבר היו קיימים אצלו עוד קודם לכן מאחר ובנקודת זמן מסוימת החליטו בקאנטרי להקים חוג חדש.

9. לעומת זאת, אינני מקבל את טענת העירייה לפיה כוונת הצדדים היתה שמרכז "ספורט לי" יימנע אך ורק מקיום חוגים שאין בינם לבין ספורט כל קשר, כדוגמת: מלאכת יד, ריתמוסיקה, אנגלית וכיו"ב וכי כוונת הצדדים כלל לא היתה לחוגי ספורט. חזקה על העירייה שאם התכוונה להתחייב שלא לקיים חוגי העשרה בלבד שאין בינם לבין ספורט כל קשר, ולא להתחייב באופן זה גם לגבי חוגי ספורט למיניהם, הרי שהיא היתה מצינת זאת מפורשות במסגרת הסכם הפשרה. פרשנות מוצעת זו של העירייה אף אינה עולה בקנה אחד עם הרישא של הסעיף, בה צוין שהעירייה תהיה רשאית לקיים חוגים בחדר שיועד לחדר הכושר בלבד. מנוסח זה עולה שחוגי ספורט הם אלה שיתקיימו בחדר הכושר. מכל מקום, כפי שעולה מנספחים ג' ו- ד' לתצהירו של צחי חסון, שלא נסתרו, בין יתר החוגים שהתקיימו במהלך השנים "בספורט לי" מצויים גם חוגי העשרה שהתקיימו בגלי גיל, וביניהם: אנגלית, מלאכת יד, ריתמוסיקה, ברידג' וציור, זאת בניגוד לטענת העירייה כי "ספורט לי" נמנעה כליל מלקיים חוגים מסוג זה.

10. לאחר שקבעתי שיש לראות את "הסכם הפשרה", ככזה המגביל את "ספורט לי" מקיום חוגים, בין אם חוגי ספורט ובין אם חוגי העשרה (והכוונה אך רק לכאלה שהיו קיימים בגלי גיל במועד החתימה על הסכם הפשרה), נותר לי לבדוק האם העירייה אכן הפרה התחייבותה זו.

11. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים שה"ספורט לי" מקיימת פחות או יותר את אותם החוגים שמתקיימים בקאנטרי. זאת ניתן ללמוד הן מעיון ברשימת החוגים של גלי גיל והקאנטרי (נספחים י' ו- י"ג לתצהיר בן גלים), והן מעדותו של מר איציק דהאן, מנכ"ל "ספורט לי" שאישר בחקירתו הנגדית כי כל החוגים ב"ספורט לי" ובגלי גיל הם פחות או יותר אותו הדבר (עמ' 11 לפרוט' מיום 1.12.05, ש' 2-3). זאת ועוד, מעדותו של צחי חסון, מנכ"ל גלי גיל, שלא נסתר בענין זה, עולה כי רוב רובם של החוגים שהתקיימו בגלי גיל במועד חתימת סיכום הדברים עם העירייה, מתקיימים כיום או התקיימו במהלך השנים שחלפו מאז נפתח המקום גם במרכז "ספורט לי" (נספח ב' ו- ד' לתצהירו
של צחי חסון). צחי חסון הוסיף וציין במסגרת עדותו כי כל מי שמנוי ל"ספורט לי" מקבל באופן אוטומטי גם את החוגים בחינם. (עמ' 11 לפרוט' מיום 1.12.05, ש' 10-4).

מדובר בכמות נכבדה ביותר של חוגים שמקיים מרכז "ספורט לי" על אף קיומם בגלי גיל במועד חתימת סיכום הדברים, כאשר אלה כאמור כוללים לא רק חוגי ספורט אלא גם חוגי העשרה. (חיטוב ועיצוב, התעמלות מחטבת, התעמלות בונה עצם, התעמלות משולבת, טניס שולחן, כדורגל, כדורסל, כושר גופני במים, יוגה, ריקודי עם, ריקודי שורות, קראטה ילדים וכן חוגי העשרה: ברידג', מלאכת יד, ריתמוסיקה, אנגלית וציור). עולה איפוא שהעירייה אכן הפרה התחייבויותיה על-פי הסכם הפשרה. אין לי ספק כי לו היתה העיריה מכבדת התחייבותה כלפי גלי גיל להימנע מלקיים חוגים זהים לאלו שהיו קיימים בקאנטרי במועד החתימה על הסכם הפשרה, הרי שהיתה נמנעת פגיעה מסוימת בגלי גיל נוכח זאת שהיה נותר שוני מסוים בין שני מרכזי הספורט.

12. משקבעתי שהעירייה הפרה התחייבויותיה על-פי הסכם הפשרה, עלי לדון בטענת העירייה כי גם אם ייקבע שהיא הפרה את הסכם הפשרה, הרי שיש לראותו כבטל לאור הלכת ההשתחררות, בהיותו נוגד את תקנת הציבור/האינטרס הציבורי.

העירייה סמכה יתדותיה בענין זה על בג"ץ 311/60 מילר נ' שר התחבורה פ"ד טו(3) 1989, שם קבע כב' הש' זוסמן שיש להכיר בכלל משפטי שמאפשר לרשויות המנהל להשתחרר מחוזיהן מבלי שהן ייחשבו כמי שמפרות אותן, זאת כל אימת שצרכיה החיוניים של הרשות יחייבו את ביטולו. העירייה טוענת שמקרה זה הינו אחד מאותם המקרים המצדיקים העדפת השיקול של טובת הציבור על פני השיקול שיש לקיים הסכמים וכי עמדת המשפט הישראלי היא כי התחייבות חוזית המגבילה את חופש העיסוק של אחד המתקשרים, עשויה להיחשב כנוגדת את תקנת הציבור. אין לי אלא לדחות טיעון זה. בעניינו אין מדובר בהסכם רגיל אלא בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. פסק-דין שבהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. הלכה פסוקה היא כי בעל דין, הרוצה לבטל פסק-דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בהסכם שהוא בשורשו של פסק הדין, עליו להגיש תובענה משלו לביטול פסק הדין.

אין הביטול יכול להיעשות על דרך של הגנה מפני תביעה אחרת (ראה: ע"א 108/83 גולדשטיין ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לט(1) 780, 784-783; ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279, בעמ' 283; ע"א 55/52 ,143/51 עירית רמת-גן ואח' נ' פרדס ינאי בע"מ וערעור נגדי, פ"ד י 1804, בעמ' 1817). בעניינינו, העיריה לא הגישה בקשה לביטול פסק דין. זאת ועוד, בעוד שבכתב הגנתה וגם במהלך ניהול התיק טענה העירייה כי בכוונתה להגיש תביעה שכנגד נגד גלי גיל נוכח הפרות נטענות של הסכם ההקמה על-ידה, בסופו של דבר, היא בחרה מסיבותיה שלה שלא לעשות כן.

13. כדי להפיס את דעת העירייה אציין עוד, כי גם אם הייתה טענתה נדונה לגופה, נראה, כי לא היה עולה בידה להצליח בה. עיון בפסיקה מגלה, כי הגם שעקרונית הכירו בתי המשפט בכוחה של הרשות להשתחרר מחוזה, בפועל מעטים המקרים שנתקבלה טענה זו שעל בסיסה שוחררה הרשות מהחוזה על-יסוד הלכת ההשתחררות. הכלל הוא שהרשות חייבת לקיים הסכמים כמו כל צד להסכם, ואילו השחרור מקיום ההסכם הוא החריג. בחריג זה ניתן לעשות שימוש רק כאשר הנסיבות הן כאלה שניתן לקיים רק את החובה השלטונית, וקיומה של זו אינו מאפשר קיום החוזה בו-זמנית. בנסיבות אלה, ובשים לב לפירוש הסכם הפשרה כפי שנעשה על-ידי במסגרת פסק דין זה, קשה להניח, שהיה עולה בידי העירייה לשכנע את בית המשפט שיש הצדקה להחיל את הלכת ההשתחררות.

14. אני דוחה את טענת העירייה שלא היא מפעילה את "ספורט לי". העירייה קיבלה על עצמה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מגבלות לגבי חוגים שיתנהלו ב"ספורט לי". אם אין לה שליטה על מה שמתקיים ב"ספורט לי" איך קיבלה על עצמה התחייבויות אלה?! את ההתחייבויות האלו קיבלה על עצמה העירייה כנגד ויתור מצד גלי גיל על התביעה שזו הגישה נגדה בענין בריכת השחייה. לפיכך, ומאחר שקבעתי שהעירייה לא עמדה בהתחייבותה לפי הסכם הפשרה, היא חייבת לפצות את גלי גיל על הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת ההתחייבות.

15. לאחר שהכרעתי בשאלות שעמדו במרכזו של תיק זה, אפנה להערכת הנזק שנגרם לגלי גיל: אישור רואה החשבון של גלי גיל (ת/4) ממחיש את הירידה בכמות המנויים של גלי גיל. במהלך העונה הראשונה של ה"ספורט לי" (בין עונת 96-97 לעונת 97-98) חלה ירידה של קרוב ל- 200 מנויים (מ- 2,239 ל- 2,058). בעונות שלאחר מכן היו ירידות נוספות אשר נעות מירידה של 400 מנויים לירידה של 540 מנויים מהעונה הראשונה בה מרכז "ספורט לי" החל לפעול. (מ- 2,239 מנויים ל- 1,699, 1,754, 1,846, 1,842, 1,751, 1,860, 1,837 מנויים בעונה 98-99 ועד עונה 04-05; בניגוד לטענת העירייה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו גלי גיל לא עברה את מכסת המנויים המותרת של 2,250 מנויים שיהיו בתוקף בו זמנית).

16. שני גורמים שאין לגבי קיומם מחלוקת, היינו, הגידול באוכלוסיה בתחום המוניציפלי של העירייה והגידול במודעות לצורך בפעילות גופנית (ראש העיר העיד על כך שבשנים האחרונות כמות תושבי קרית מוצקין גדלה מ- 30,000 ל- 42,000), היו צריכים להביא לכך שמספר המנויים בגלי גיל יגדל במידה ניכרת וכאשר לא זו בלבד שאין גידול כזה אלא יש ירידה, יש לייחס הן את אי הגידול והן את הירידה לקיום החוגים ב"ספורט לי" מבלי שיהיה צורך לשלם עבורם.

17. מאידך, הבאתי בין שיקוליי גם את העובדה שנפתחו מכוני ספורט ומכוני כושר נוספים באיזור, במרחק לא רב מהקאנטרי, כך שקהל המנויים הפוטנציאלי מתחלק בין מרכזי הספורט השונים, ולכן ברור שלא הקמת ה"ספורט לי" בלבד היא שגרמה לפיחות במספר המנויים בקאנטרי.


18. מר חסון, מנכ"ל הקאנטרי מזה 4 שנים (נכון למועד חקירתו) העיד כי מחיר המנוי השנתי בקאנטרי הינו 2,929 ₪ לתושבי קרית מוצקין לאחר הפחתה של 20% לתושבי העיר וכי מחיר המנוי השנתי ב"ספורט לי" הינו 1,640 ₪ לתושבי קרית מוצקין. מר חסון הוסיף והצהיר כי מסקר טלפוני שנערך בקרב מנויים לשעבר אשר לא חידשו את המנוי בקאנטרי עולה כי רבים מן המנויים, כ- 40 אחוזים, עברו ל"ספורט לי" וכי המנויים משתמשים בחוגים. כן הוא ציין כי משיחותיו עם מנויים שעזבו את הקאנטרי ועברו ל"ספורט לי" עולה כי המחיר הנמוך בצירוף עם קיום פעילות החוגים בנוסף למתקנים הרגילים כגון חדר כושר ובריכה הם שהביאו לכך שהם נרשמו ל"ספורט לי".

מר חסון הוסיף כי מהיכרותו את שוק הצרכנים בתחום זה ומניסיונו, הוא יודע כי לרוב לנרשמים חשוב ביותר לקבל גם חוגים במסגרת המנוי ולא רק חדר כושר ובריכה וכי אלמלא החוגים שהיו נפתחים ב"ספורט לי", המנויים היו נשארים בקאנטרי למרות הפער במחיר. לטעמי, מה שניתן לקבוע על יסוד עדותו של מר חסון, עם כל ההסתייגויות שמדובר בעדות של מי שעדין לא היה מנכ"ל הקאנטרי בעת שהוגשה התביעה [אז הוא עבד כאחראי בריכות השחיה, אחר כך כמנהל אחזקה ואחר כך כסמנכ"ל (עמ' 2 לפרוט' מיום 23.11.05, ש' 28-31)] הוא שלכל היותר ניתן לייחס ל"ספורט לי" 40% מהירידה במספר המנויים בקאנטרי.

19. אין בכוונתי לייחס לחובת העירייה את העובדה שהמנוי ל"ספורט לי" זול יותר מזה של הקאנטרי, נוכח קביעתי לעיל שהעירייה לא התחייבה לתת לגלי גיל בלעדיות כלשהי ולכן גם לא נדרשתי לטענות הצדדים בנוגע להנחות, פטורים ו/או סבסוד של העירייה את מרכז ה"ספורט לי" לעומת אלה שניתנו ל"קאנטרי" ולטענות גלי גיל בנוגע לאי הקפדת העירייה על הוראות תכניות המתאר הרלוונטיות ככל שהדבר נגע להליך הוצאת היתרי הבניה ל"ספורט לי", כאמור בחוות דעת שהוגשה מטעם גלי גיל. בנסיבות הענין, גלי גיל איננה יכולה לבוא בטרוניות על כך שהמנוי אצלה יקר יותר מהמנוי של ה"ספורט לי" וכל שאני לוקח בחשבון בעת פסיקת הפיצוי הוא ההפסד שנגרם לגלי גיל נוכח זאת שאנשים עברו ל"ספורט לי" בשל החוגים שמתקיימים שם שלא כדין.

20. במקרה זה טבעו ואופיו של הנזק הוא כזה שמקשה על הוכחת מידת הנזק ושיעור הפיצויים בדייקנות ובוודאות. גלי גיל הביאה את אותם הנתונים שניתן היה באופן סביר להביאם ועל כן בכוונתי לפסוק בדרך של אומדנא ולא בדרך של חישוב אריתמטי. (ראה בענין זה: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800; ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' עו"ד יוסף רוזנבוים, תק-על 2006(1), 1549 ,עמ' 1556).

בנסיבות הענין, נראה לי לנכון לייחס ל"ספורט לי" גריעה של 50 מנויים בשנה מהקאנטרי. בהתבסס על מחיר מנוי לשנה לתושב קרית מוצקין בסך 2,000 ₪ בממוצע (כפי שהציעה גלי גיל בסיכומיה), יוצא כי מדובר בנזק של 100,000 ₪ לשנה (אומד זה כולל בחובו הפרשי הצמדה וריבית), ולתקופה שנתבעה במסגרת תביעה זו (ארבע שנים וחצי – עד הגשת כתב התביעה, כאמור בסעיף 37 לכתב התביעה וסעיף 126 לסיכום טענותיה של גלי גיל + התקופה שהחל מהגשת כתב התביעה ועד למתן פסק הדין– 5 שנים וחודשיים וחצי), מדובר בנזק כולל של 970,830 ₪.

21. אינני סבור שראוי ליתן נגד העירייה צו מניעה לקיום החוגים שיש בהפעלתם הפרה כפי שפורט. מתן צו מניעה כזה יפגע במנויים הרבים שלא היו צד להליך שבפניי. לפיכך, אחייב את העירייה בתשלום הפיצוי הכספי בלבד. עם זאת אני קובע שסכום הפיצוי שאני פוסק משקף את הנזק עד יום מתן פסק הדין בלבד ולכן אם יוסיפו להתקיים ב"ספורט לי" חוגים שיש בהפעלתם משום הפרת ההתחייבות שקיבלה על עצמה העירייה בהסכם הפשרה תקום לה לגלי גיל עילה לתבוע דמי נזק נוספים לגבי העתיד.

22. אשר על כן, ולאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 970,830 ₪. לסכום יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וכן אגרת בית משפט כשהסכום להחזר יחושב באופן יחסי לסכום הפיצוי כפי שנפסק בפועל לתובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועדי תשלומי האגרה על-ידי התובעת לבית המשפט ועד למועד הפרעון בפועל.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון