ארנונה על חניון


השופטת ע' ארבל:

1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין) בע"א 2600/00 מיום 13.11.02, לפיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של כב' הרשם ורדי בבית משפט השלום בתל-אביב בה"פ 176998/99 מיום 6.6.00. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

2. השאלה העומדת במרכזה של בקשת רשות הערעור הינה סיווגם של שטחי החניה של המבקשים, המסופחים למבנה עסקי המצוי בהרצליה פיתוח- האם יש להחיל עליהם את הסיווג לצרכי ארנונה של חניונים, דבר שיגרור הנחה משמעותית בארנונה שתוטל עליהם, או שיש לסווגם כ"שטח שרות בבניין שאינו למגורים", סיווג אשר יגרור את חיובם באותו תעריף ארנונה החל על השטח העיקרי (על-פי סעיף 8 במבוא לצווי הארנונה של עירית הרצליה לשנת 1999).

עיקרי העובדות

3. המבקשים הם בעלי בניין בהרצליה פיתוח (להלן: הבניין). בשטח המרתף של הבניין מצויים שטחי חניה של כ- 3,700 מ"ר (להלן: שטחי החניה). שטחי החניה כוללים 109 מקומות חניה מסומנים, מרביתם מושכרים בשכירות חודשית לדיירי הבניין השונים תמורת 95$ לחודש (כ-18 ש"ח ליום על-פי חישוב של 22 ימי עבודה בחודש), ו- 15 מקומות ריקים וללא שימוש. המבקשים מחויבים בארנונה כללית בגין שטחי החניה החל מחודש מרס 1999. תעריף הארנונה המוטל עליהם זהה לתעריף המוטל על הבניין, דהיינו תעריף מבני תעשיה.

המבקשים פנו לבית המשפט וטענו כי חיובם בארנונה החל משנת 1999 נעשה שלא כדין בשל שני שינויים מהותיים ובלתי חוקיים שביצעה עירית הרצליה בצווי הארנונה:

א. החל משנת הכספים 1988/1987 שונה הצו כך ששטח "שרות" בבניין שאינו למגורים יחויב בארנונה כללית יחד עם השטח העיקרי באותו בניין ולפי אותו תעריף שחל על השטח העיקרי (סעיף 8 במבוא).

ב. החל משנת 1998 צומצמה בצווים תחולת סיווג "חניון בתשלום", באופן שיחול רק לגבי חניון "הפתוח לציבור הרחב".

4. בצו הארנונה של עירית הרצליה לשנת 1999 נקבע כדלהלן:

"חניונים – חניון מקורה הפתוח לציבור הרחב אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום – 29.85 ש"ח למ"ר.
חניון שאינו מקורה הפתוח לציבור הרחב, אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום – 29.89
ש"ח למ"ר.
כל חניון, בין מקורה ובין שאינו מקורה, שמתקיימים לגביו התנאים הבאים: 1. פתוח לציבור הרחב כל ימות השבוע או בכל ימות השבוע למעט שבת 2. החניה בו נעשית חינם שלא תמורת תשלום, פטור".

מכיוון ששטחי החניה אינם פתוחים לציבור הרחב נאלצו המבקשים לשלם, כאמור, תעריף מבני תעשייה (91.43 ש"ח למ"ר) בהתאם לסעיף 8 בפרק המבוא לצו הארנונה לשנת 99'. יצוין כי בפועל הופחת תעריף זה, החל משנת 2000, לתעריף כפול מזה של חניון עסקי, במסגרת סיווג חדש שיצרה המשיבה לשטחי חניה שאינם פתוחים לציבור הרחב (ראו הגדרה מלאה בצו הארנונה של עירית הרצליה לשנת 2000, סעיף 11.4).

פסק דינו של בית משפט השלום

5. בית המשפט דחה (במסגרת בקשה שהגישה המשיבה למחיקה ו/או דחייה על הסף של התובענה) את טענות השיהוי והסמכות שהעלתה המשיבה, וקבע כי מכיוון שעיקר הטיעון של המבקשים מתמקד באי חוקיות סיווג הנכס, בניגוד לחוקי ההקפאה ותקנות ההסדרים במשק המדינה, יש סמכות לבית המשפט לדון בעניין.

בית המשפט סבר כי השינוי שנעשה בצווים לעניין החניון הפתוח לציבור הרחב הינו פסול ומנוגד לחוקי ההקפאה ולכן הוא בטל. לפיכך פירש בית המשפט את המילה "חניון" כמקום המשמש העמדת מכוניות לחנייה ותו לא. בית המשפט ראה בהפחתת התעריפים על ידי המשיבה כהתנהגות שיש בה להצביע על כך כי המשיבה עצמה הרגישה שישנו חוסר סבירות בהחלטתה. בית המשפט קבע כי רשות מקומית אינה יכולה לקבוע קריטריונים חדשים לחישוב ארנונה לגבי נכס קיים, באופן שיביאו לכך שסכום הארנונה יגדל מעבר להעלאה המותרת על-פי חוקי ההקפאה. "ההבהרה" שנתנה העיריה בצוויה לעניין הגדרת חניון היא למעשה שינוי מהותי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהגישה המשיבה בתיק שבפנינו. בית המשפט קבע אמנם שאין לקבל את טענת השיהוי שהעלתה המשיבה, אך ניתן היה לדחות את התביעה על הסף כבר מהנימוק של חוסר סמכות. בית המשפט קבע כי היה על המבקשים לפנות בדרך של השגה למנהל הארנונה ובמידת הצורך לערור לוועדת ערר ולאחר מכן לערער בפני בית המשפט המנהלי.

אף לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי כי הדין הוא עם המשיבה, שכן חניון במהותו נועד לשמש לחניה זמנית ומתחלפת, בעוד ששטחי החניה נשואי המחלוקת משמשים באופן קבוע את דיירי הבניין בלבד אשר שכרו את מקומות החניה יחד עם עסקיהם. מקומות החניה הם חלק בלתי נפרד מהנכס. כן ציין בית המשפט כי נכס יסווג על-פי תכליתו העיקרית, ובמקרה הנידון שטחי החניה הם "כלי שרת" של הבניין. בנוסף, פירש בית המשפט את דרישת התשלום בהגדרה כתשלום חד פעמי עבור הזכות להשתמש בשטח לצורכי חניה זמנית ומזדמנת. מכיוון שבענייננו מדובר בתשלום שכירות חודשי שהוא מעין תשלום עבור זכות חזקה מסוימת, רצופה ונמשכת, ייחודית ובלעדית למחזיק ספציפי בלבד, ההגדרה לא חלה על שטחי חניה אלו. לבסוף ציין בית משפט המחוזי כי אין לזקוף לחובת המשיבה את הפחתת תשלום הארנונה למבקשים.

בית המשפט המחוזי דן בשאלה האם הוספת המילים "פתוח לציבור הרחב" מהווה שינוי וסטייה מתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) (להלן: התקנות), או שמדובר בהבהרה בלבד. בית המשפט קבע כי השינוי שנעשה על-ידי המשיבה נעשה כדין- ראשית, מפני ששינוי זה על-פי פרשנות בית המשפט לא שינה את משמעות המושג "חניון"; שנית, מפני שאף בהתאם לצווי הארנונה הקודמים חויבו שטחי חניה הלכה למעשה על-פי סיווג חניונים רק אם היו פתוחים לציבור הרחב.

בשלב שני בחן בית המשפט המחוזי את חוקיותו של השינוי השני שנערך על-ידי המשיבה- לפיו שטח שירות בבניין שאינו למגורים יחויב בארנונה כללית יחד עם השטח העיקרי באותו בנין ולפי התעריף החל עליו. בית המשפט קבע כי הואיל והמבקשים לא שכנעו את בית המשפט כי קיים חוסר סבירות קיצוני באמות המידה שנקבעו על-ידי העירייה, אין להתערב בהן.

טענות המבקשים

7. בעניין טענות הסף שהועלו על-ידי המשיבה, המבקשים טוענים כי הסמכות הנתונה למנהל הארנונה ולוועדת הערר מוגבלת לעניינים טכניים ועובדתיים בלבד, ואין להם סמכות לדון בעניינים מהותיים או משפטיים. מכיוון שטענותיהם נסובות בעיקר על אי חוקיות ואי סבירות, הסמכות נתונה לבית המשפט.

לגופו של עניין טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי שטחי החניה שבבעלות המבקשים אינם בגדר "חניון" כמשמעו בתקנות. לטענתם, אף אם היה ספק בדבר, היה על הספק לפעול לטובת הנישום. המבקשים טוענים כי על בית המשפט לפרש את המושג "חניון" באמצעות הגדרות מחקיקה אחרת ולא באמצעות הגדרה מילונית. כמו כן, לטענתם, טענות המשיבה כי שטחי החניה שבבעלותם אינם "בתשלום" הינן הרחבת חזית, משום שהן לא הועלו בפני בית משפט השלום. מעבר לכך, המבקשים סבורים כי שטחי החניה שבבעלותם עונים על הגדרת
"חניון בתשלום", שכן התשלום מבוצע באופן קבוע, בנפרד וללא קשר עם השטח העיקרי. לטענת המבקשים טעה בית המשפט המחוזי לאורך כל פסק-דינו כאשר התייחס לשטחי החניה כחלק בלתי נפרד משטחי הבניין, וזאת בשעה ששטחי החניה מוחזקים בנפרד על-ידי המבקשים ומחויבים באופן עצמאי ונפרד על-ידי המשיבה. לטענתם, חיוב בהתאם לשיטת המשיבה ייצור מצב אבסורדי, בו שטחי חניה דומים יחויבו בתעריפים שונים בהתאם לסוג הבניין בו הם מצויים, והגבוהים פי כמה מהתעריף החל על חניון עסקי.

לטענת המבקשים, התעריף שהוחל על שטחי החניה שבבעלותם אינו סביר, בהיותו גבוה פי שלוש מהתעריף החל על חניון עסקי. הפחתת התעריף על-ידי המשיבה החל משנת 2000 (לתעריף כפול מזה שיש להשית על חניון עסקי) מלמד, לטענתם, כי אף המשיבה סברה שסיווג זה אינו סביר.

לטענת המבקשים, השינוי שנעשה בצווי הארנונה של המשיבה בשנת 1998 הינו למעשה הצרת תחולת הסיווג "חניון". זהו שינוי אסור על-פי חוקי ההקפאה, ואין מדובר בהבהרה גרידא כטענת המשיבה. לטענתם, אף פרוטוקול מועצת המשיבה מלמד על כך שכוונת המשיבה היתה לבצע שינוי ולא הבהרה.

טענות המשיבה

8. המשיבה טוענת כי מעולם לא סווגו שטחי חניה מקורים בתוך בניין על-פי תעריף של מגרשי חניה בתשלום, חניונים וכו' אלא חל עליהם אותו תעריף שחל על הבניין עצמו. לפיכך, לטענתה, לא הופרו חוקי ההקפאה. לטענת המשיבה, הוספת המילים "פתוח לציבור הרחב" הינה הבהרה בלבד ולא שינוי או הצרה של סיווג כלשהו.

לטענת המשיבה, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי על-פי פרשנות סבירה ולשון בני אדם "חניון" מהווה נכס נפרד ועצמאי מבחינה תכנונית, הנדסית, קניינית ומסחרית, והוא נועד לשמש את הציבור לחניה זמנית ומתחלפת. בענייננו מדובר בשטחי חניה הנעדרים קיום עצמאי ומהווים חלק בלתי נפרד מהבניין. כמו כן, לטענת המשיבה החניה בשטחים אלו אינה נעשית תמורת תשלום, שכן הם מושכרים ביחד עם העסקים השונים, והתשלום עליהם אינו חד פעמי עבור חניה זמנית ומזדמנת. המשיבה דוחה את טענת המבקשים בגין שינוי חזית. לטענתה, היא ביצעה חקירות נגדיות בנושא בבית משפט השלום ללא כל התנגדות מצד המבקשים.
המשיבה טוענת כי המבקשים לא הוכיחו כי מדובר בעניינם בחוסר סבירות וטענתם אינה נתמכת בראיות מלבד הפער עצמו בין התעריפים. המשיבה מציינת, כי הלכה היא שבית המשפט יתערב בשיקול דעת הרשות רק כאשר מדובר בחוסר סבירות קיצוני, בלתי צודק או משווע.

דיון

טענות הסף

9. בשאלת השיהוי, אני מצטרפת לפסיקת שתי הערכאות הקודמות לפיה אין לקבל את טענת המשיבה כי המבקשים השתהו בהגשת העתירה, בעיקר משום שהעתירה הוגשה באותה שנת כספים בה חויבו המבקשים בארנונה כללית ותוך פחות משלושה חודשים מאז נתקבלה אצלם תשובת המשיבה לפנייתם אליה בבקשה לקבל הבהרות הנוגעות לחיובם בארנונה. איני רואה צורך לשוב ולפרט בעניין זה.

10. לעניין שאלת הסמכות. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) קובע כי:

" 3. השגה

(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.


(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א) ... "

סעיף 6 לחוק הערר קובע כי על החלטת המנהל ניתן לערור בפני ועדת ערר, ועל החלטת הוועדה ניתן לערער בפני בית
המשפט לעניינים מנהליים.

בית המשפט המחוזי סבר כי יש לפרש את סעיף 3(ב) כך שלמנהל הארנונה סמכות להחליט בכל אי-חוקיות הנוגעת לאחד משלושת הסעיפים הקטנים של סעיף 3(א). כל אי חוקיות אחרת היא בסמכות בית המשפט האזרחי. לא ניתן, לדעתי, להסכים לפירושו של בית המשפט המחוזי. המגמה בפסיקת בית משפט זה היא של הרחבת הסמכויות של ועדות ערר במטרה לאפשר לאזרח הגשת השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון (ראו בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מב(3) 441, 446. להלן – עניין טית בית). ומוסיף על כך הנשיא שמגר:

"אגב, לו הייתה נשמעת דעתו של בית משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערעור מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פיסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל" (עניין טית בית, לעיל, בעמ' 446).

הדברים צוטטו בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, שראתה אף היא חשיבות במגמת ההרחבה של סמכויות ועדות הערר:

"מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכויות גופי הערר מגשימה יעד כפול: מצד אחד, היא עונה לתכלית החשובה שבהבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעה בדרג מקצועי, יעיל, מהיר ומיומן. כמו כן, בדרך כלל היא מקנה לגורם הדן שיקול דעת רחב לסטות מן ההחלטה המקורית וליתן החלטה אחרת תחתיה. מן הצד האחר, מובטח פיקוח שיפוטי על החלטת גוף הערר באמצעות מנגנון הביקורת השיפוטית המבקר את פעולתה בין בערכאה שיפוטית רגילה ובין בבית המשפט הגבוה לצדק" (רע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 496).

אלא שבינתיים, ככל שמדובר בוועדות ערר על חיוב בתשלום ארנונה, לא רק שלא הורחבה סמכות ועדת הערר, אלא שזו צומצמה. מקריאת סעיף 3 עולה כי המחוקק הסמיך את המנהל לדון בעניינים ספציפיים בלבד המפורטים בס"ק (א). ס"ק (ב) בא להבהיר, על-פי פשוטם של דברים, כי המנהל אינו מוסמך לדון בטענות של אי-חוקיות בכלל הנוגעות לתשלום הארנונה, וסמכות זו תועבר לבית המשפט. על פירוש זה ניתן ללמוד אף מההיסטוריה החקיקתית. סעיף 3(ב) תוקן במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. בדיוני הכנסת בקריאה השנייה והשלישית לאישור החוק אמר יו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת גדליה גל, את הדברים הבאים:

"הכנסנו תיקונים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976. התיקון העיקרי בא להבהיר, כי למנהל ולוועדת הערר ברשויות המקומיות לא תהיה סמכות לטפל בהשגות ובעררים על מעשי המועצה, שעילת הגשתם היא אי-חוקיות יסודית.
הוועדה מציינת בצער, כי היו רשויות מקומיות שמצאו בעבר דרכים לעקוף את סעיפי חוקי ההסדרים בדבר ההגבלה על העלאת הארנונות, וזאת אפילו כאשר פורש בחוק כי בעד נכס לא יגבו יותר מאשר גבו בעד אותו נכס בשנה הקודמת. ועדת הכספים מסתפקת השנה בכך שהסמכות לטפל בהתנגדויות לעקיפות מסוג זה לא תימצא בידי פקידי רשויות מקומיות או אנשי ציבור שאין להם בדרך כלל השכלה משפטית" (ד"כ התשנ"ג, בעמ' 1459).

יצוין, כי סמכותו של מנהל הארנונה נידונה על ידי בית משפט זה עוד בטרם חקיקתו של סעיף 3(ב), ונפסק כי הסמכות "מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים ברורים בלבד. שאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש" (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 799).

מעבר לכך, הפסיקה הכירה בכך שיתכנו מקרים חריגים בהם "עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון ולהכריע במחלוקת" (עניין עירית נס ציונה, לעיל, בעמ' 499). מדובר במקרים בהם "מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת כי ההכרעה בהן תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני" (שם. כן ראו: ע"א 6971/93 עירית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478).

לפיכך יש לדחות את טענת המשיבה בעניין חוסר סמכותו של בית המשפט.

קביעת תעריפי ארנונה – המסגרת הנורמטיבית

11. הארנונה היא מס מוניציפלי שמוטל על האזרח במסגרת התשלומים השונים בהם הוא מחויב לרשויות השלטון המקומי, ואשר בעזרתם, בין היתר, מממנת הרשות המקומית את פעולותיה. ההצדקה להטלת הארנונה נובעת
מההנאה ומהתועלת שמפיקים הנישומים מהשירותים העירוניים אותם הם מקבלים, כגון: פינוי אשפה, ניקיון, תאורה וכו'. עם זאת, התמורה הניתנת בעד הארנונה היא עקיפה ולא ישירה. כלומר, הנישומים אינם מחויבים בהכרח במחיר השירותים שהם מקבלים, הם אינם משלמים עבור השירותים עובר לקבלתם, ואף לא ניתן למנוע מנישומים שלא שילמו את הארנונה המוטלת עליהם ליהנות מהשירותים המוענקים תמורת המס (ראו ע"א 9368/96 מליסרון נ' עירית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 164).

הארנונה מוטלת מכוח סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים). מכוח זה מותקנות כמעט בכל שנה תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות). כמו כן מכוח חוק זה מוסמכות המועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות להוציא את צווי הטלת הארנונה בכל שנה (ראו: הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, התשס"א), בעמ' 65. להלן: רוסטוביץ).

קביעת תעריפי הארנונה על ידי הרשות המקומית מוגבלת בשורה של הוראות דין שזכו לכינוי "דיני ההקפאה". הוראות אלה, שנחקקו בישראל מאז אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, בתקופה של אינפלציה דוהרת ושל חוסר יציבות כלכלית, באו להגביל את מנהגן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה בשיעורים משמעותיים מדי שנה וכך להקטין את גרעונן (להיסטוריה החקיקתית של חוקי ההקפאה ראו: רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה ואח' פ"ד נז (2) 481, 488 – 490; ע"א 8588/00 עירית עפולה נ' בזק פ"ד נז (3) 337, 342 - 346).

יחד עם זאת, במגבלות דיני ההקפאה, מתחם שיקול הדעת של הרשות המקומית בקביעת שיעורי הארנונה רחב הוא ובית המשפט ימעט להתערב בו (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא פ"ד מו (1) 793, 803; עע"מ 3874/02 עירית חדרה ואח' נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 17.6.04); ע"א 8588/00, שם, עמ' 343 - 344). הגיונו של עקרון זה הינו כי חזקה על הרשות המקומית כי היא המיטיבה לדעת מהם צרכי העיר, מהו היקף השירותים שעליה לספק לתושבים וכיצד לחלק את נטל הארנונה בין התושבים המחזיקים בנכסים החייבים בארנונה (בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עירית תל-אביב – יפו פ"ד לג (1) 113, 121).

סיווג שטחי החניה

12. בתקנות ההסדרים לשנת 1999 מופיעים 12 סוגים של נכסים אשר מוגדרים בסעיף 1, וביניהם חניונים. כאמור לעיל, בצו הארנונה של המשיבה לשנת 1999 מגדירה המשיבה את המונח "חניונים" כחניון (בין מקורה ובין אם לאו) הפתוח לציבור הרחב אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום. בהתאם להגדרה זו, לא סווגו שטחי החניה של המבקשים כ"חניון" אלא כמבנה תעשיה, שכן מקובל על כולם כי שטחי החניה של המבקשים אינם פתוחים לציבור.

עם זאת, סעיף 1 לתקנות לשנת 1999 מגדיר חניון כדלקמן:

""חניון" – בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

בהמשך קובעות התקנות (סעיפים 5, 6) סכום מזערי וסכום מירבי שיוטל על נכסים מסוימים וביניהם חניונים. אין חולק כי התעריף המוטל על שטחי החניה של המשיבה הינו גבוה מהסכום המירבי המוטל בתקנות על חניון.

לפיכך, השאלה העיקרית העומדת בפנינו היא שאלה פרשנית של המושג "חניון" כפי שהוא מוגדר בתקנות. אם נסיק כי שטחי החניה שבבעלות המבקשים כלולים במסגרת הגדרת "חניון" בתקנות, יתחייב מכך כי סיווג שטחים אלו על-ידי המשיבה כמבנה תעשיה (והחל משנת 2000 כשטחי חניה שאינם פתוחים לציבור הרחב) הינו בלתי חוקי. אם, לעומת זאת, נסיק כי ההגדרה של "חניונים" בצו הארנונה של המשיבה זהה להגדרה של "חניון" בתקנות, כי אז נקבע, בשלב זה, כי הסיווג של שטחי החניה של המבקשים על-ידי המשיבה נעשה כדין. עם זאת, עדיין נצטרך לבדוק שתי טענות נוספות המועלות על-ידי המבקשים: האחת- האם ההבחנה שעשתה המשיבה בין חניונים פתוחים לציבור לחניונים שאינם פתוחים לציבור, לראשונה בשנת 1998, מצמצמת את תחולת הסיווג של חניונים שהתקיימה בצווים בשנים הקודמות, ולכן מנוגדת לחוקי ההקפאה, או שמא היא אך בגדר הבהרה מותרת של ההגדרות בצווים של השנים הקודמות; השניה- האם התעריף המוטל על המבקשים הינו בלתי סביר.

13. הגדרת המונח "חניון" בתקנות מעוררת שתי שאלות פרשניות בענייננו: האחת, מהו למעשה "חניון", ובהקשר הצר של תיק זה- האם סיווג נכס כחניון על-פי הגדרה זו מותנה בהיותו פתוח לציבור הרחב. השאלה השנייה עוסקת בהגדרתו של המונח "תשלום" המופיע בהגדרה. השאלות שלובות זו בזו ולכן נדון בהן במקביל.

פסיקת בתי המשפט בנושא הארנונה המוטלת על חניונים


14. שאלת סיווג חניונים מסוגים שונים לצורך הטלת ארנונה נידונה בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים:

בה.פ. 30065/97 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק (פורסם בספרם של הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית - פסקי דין (התשס"ב, כרך ד), בעמ' 298. להלן: רוסטוביץ-פסקי דין) נידונו שטחי חניה של קניון שהכניסה אליהם היא ללא תשלום. העירייה סיווגה חניונים אלו כקרקע תפוסה ב', אך בית המשפט המחוזי
קבע כי סיווג זה הוא שגוי ואינו תואם את משמעות ואת מטרת הסיווג בצווי הארנונה של העירייה. עם זאת, לא קבע בית המשפט איזה סיווג תואם חניונים אלו, והשאיר זאת לשיקול דעת העירייה.

בע"ש 2606/99 בית תיאטראות חניונים בע"מ נ' עירית הרצליה (רוסטוביץ-פסקי דין, לעיל, בעמ' 452) נידונה שאלת סיווגם של שטחי חניה במרתף תת-קרקעי שיועדו לבעלי עסקים ועובדים בבנין בו מצויים שטחי החניה. עבור החניה בשטחים אלו גבתה המערערת מדיירי הבניין דמי חניה חודשיים. הכניסה לשטחי החניה נעשתה באמצעות שלט רחוק שנמסר לידי דיירי הבניין. בית המשפט המחוזי קבע כי הנכס עליו מדובר נופל להגדרת חניון בצו שחוקקה העירייה, לפיה מדובר ב: "חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום". בית המשפט ציין כי הוא לא רואה מקום לסטות מפשוטו של מקרא, בייחוד לאור החזקה שיש לפרש חוק לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המגן על קניין הפרט.

בת"א (חיפה) 776/00 גולדהמר ושות' נ' עיריית חיפה, תק-מח 2002(2) 285 נידון עניינן של חניות שנמכרו או הושכרו בלעדית לתובעים בבניין משרדים בחיפה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת התובעים כי יש לסווג חניות אלו כ"חניון בתשלום", וזאת מהנימוק לפיו בסיווג של "חניון בתשלום" רצה המחוקק לתת תמריץ לחניונים הפותרים את מצוקת החניה. חניון פרטי דוגמת זה של התובעים מעניק סיוע פחות בהרבה לפתרון מצוקת החניה. יצוין כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תלוי ועומד בפני בית משפט זה.

בעת"מ 1037/01 חב' גוש 6420 בע"מ נ' עירית הרצליה (לא פורסם) פסק בית המשפט המחוזי כי אין למצוא פגם בהבחנה של העירייה בין שטחי חניה הפתוחים לציבור הרחב תמורת תשלום לבין שטחי חניה שאינם פתוחים לציבור הרחב ואשר אינם משמשים לחניה תמורת תשלום.

ניתן לראות מסקירה זו כי הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים מציגה חוסר אחידות בפירוש מושג החניון בתשלום.

פרשנות דיני המיסים

15. ככלל, פרשנות דיני המס אינה שונה מפרשנות כל חוק אחר. על הליך הפרשנות הראוי עמד הנשיא ברק בפסק-הדין המנחה בעניין זה – ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70:

"כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינמאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ולעתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשמת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום... כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעיתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי" (עניין חצור, לעיל, בעמ' 75).

בין התכליות העיקריות שעומדות בבסיס חקיקת המס נמצאות הבטחת הכנסה לרשות הציבורית, ומטרות בעלות אופי חברתי, הכוללות עידוד והגשמת פעולות רצויות, המניבות תועלת לציבור, ומאבק בתופעות שליליות. כמו כן מתקיימות מספר חזקות: חזקה כי דבר החקיקה מבקש להשיג תוצאות צודקות, סבירות והגיוניות; חזקה שתכלית החוק היא למנוע השתמטות ממנו או את עקיפתו; חזקה שתכלית החוק שואפת להרמוניה נורמטיבית (אהרן ברק, "פרשנות דיני המסים", מיסים יא/4 (1997) א-1, בעמ' א-7, א-8. להלן: ברק).

במידה שמוצה הניתוח הלשוני והתכליתי של החוק, והשופט טרם הגיע לתשובה באשר לשאלה המונחת בפניו, עליו לפרש את החוק בהתאם לעקרונות הכלליים של השיטה. כאשר מדובר בחקיקת מס אחד העקרונות הרלוונטיים הוא שמירה על קניין הפרט והגנה עליו מפני התערבות שלטונית (עניין חצור, לעיל, בעמ' 76). לפיכך, במידה שלא נמצאה תשובה, כאמור, במסגרת הפרשנות התכליתית, יש לפרש את הוראת המס לטובת הנישום (ברק, לעיל, בעמ' א-11).

מתחם האפשרויות הלשוניות

16. הגדרתו של המונח "חניון". בית המשפט המחוזי נעזר בפרשנות המילונית של המונח "חניון", והסתמך על הגדרת הארעיות והזמניות של מונח זה על-פי ההגדרה המופיעה במילון אבן שושן. המילון מגדיר חניון: "שטח שהוקצה להחנות בו כלי רכב, לחניה זמנית לנופשים, למטיילים וכדומה". כמדומני כי לא ניתן להשתמש בהגדרה זו על מנת לבסס את טענותיה של המשיבה. ראשית, יתכן כי הגדרת הזמניות מתייחסת אך ורק לחניית נופשים ומטיילים אשר באים לשהות בחניון (עם רכבם או בלעדיו) באופן זמני במסגרת טיול כלשהו, וזאת על מנת להבחין את פעולתם מפעולה של שהיית קבע במקום ההופכת למגורים. שנית, אף אם מתייחסת המילה 'זמנית' גם לרישא של ההגדרה, עדיין איני בטוחה כי מטרתה היתה להוציא מתחולתה חניונים המיועדים לחניה המושכרת לאדם מסוים, שכן אף בחניה זו יש מימד של זמניות וארעיות, שכן הרכב אינו חונה שם באופן קבוע, אלא למשך הזמן בו נזקק השוכר לשירותי חניה זו, וכן יכולתו של השוכר לחנות בה מסתיימת עם תום תקופת השכירות. שלישית, המשיבה לא הציגה הגדרה מילונית אחרת היכולה לשמש עבור שטחי חניה מסוג שונה, שתחול על שטחי החניה השייכים למבקשים. ולבסוף, וחשוב מכל, איני סבורה כי יש במקרה זה להיצמד להגדרה דווקנית של מילון כזה או אחר (ועל כך ראו: א'
ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה (חלק שני, 1993), בעמ' 102). הפתרון לסוגיה לא ימצא לדעתי במילונים, אלא דווקא בבחינת הסוגים השונים של חניה הקיימים במציאות, תוך ניסיון למצוא הגדרה ותיאור שיהיה בהם לענות על הצורות השונות, ועם זאת המקובלות, של חניה. יוער, כי דווקא במקרה שבפנינו אני סבורה כי כל אדם סביר שהיה מתבקש להגדיר את שטחי החניה השייכים למבקשים היה מכנה אותם "חניון".

ההגדרה בסעיף 1 לתקנות לסיווג נכס הינה: "קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו". בית המשפט המחוזי קבע כי חניה היא רק אחת מתכליותיו של נכס המבקשים. עם זאת, תכליתו העיקרית (בין על-פי היתרי הבניה ובין בפועל) היא לשמש את בעלי העסקים בבניין בלבד, ולפיכך הוא בבחינת "כלי שרת" של הבניין ותו לא. לעניין זה, קבע בית משפט המחוזי, כי לשטחי החניה אין קיום עצמאי והם מהווים חלק בלתי נפרד מהבניין. מובן, כי לגבי כמעט כל נכס ניתן להגדיר באופן שונה את תכליתו העיקרית בהתאם לנקודת המבט של המגדיר או בהתאם למבנה אליו הוא צמוד. עם זאת, אני מניחה כי התשובה האינטואיטיבית לשאלה מהו השימוש בנכס של המבקשים תהיה, כמובן, חניה בו.

מהאמור לעיל עולה, כי הגדרת המונח "חניון" יכולה לסבול גם את פירוש המבקשים, לפיו נכללים בו חניונים דוגמת זה של המבקשים, וגם את פירוש המשיבה, לפיו אין נכללים בהגדרה חניונים שאינם פתוחים לציבור הרחב.

השאלה השניה המתעוררת, כאמור, היא מהו התשלום הנדרש לעניין הגדרת חניון. בית המשפט המחוזי סבר כי כוונת המונח "תשלום" שבהגדרה היא לתשלום חד פעמי עבור הזכות להשתמש בשטח לצורכי חניה זמנית ומזדמנת, ואין הוא כולל דמי שכירות חודשיים על ידי משכירים מסוימים בלבד. עם זאת, מובן כי פרשנות מילולית סבירה של המונח "בתשלום" יכולה להחיל גם פירוש לפיו התשלום הוא על-בסיס חודשי או שנתי.

לפיכך, בשלב זה, לא ניתן להוציא מגדר האפשרויות הפרשניות לא את פירוש המבקשים, ואף לא את פירוש המשיבה. יצוין באמירת אגב, כי כבר הובעה ביקורת על מחוקק המשנה על שלא טרח להבהיר דיין את ההגדרות שבתקנות וכך השאיר שאלות רבות פתוחות וללא תשובה (רוסטוביץ, לעיל, בעמ' 473). אני מצטרפת לביקורת זו, ומבקשת להוסיף, כי חוסר הבהירות גורם לריבוי ההליכים המשפטיים בעניין, לגבית מס מנישומים על סמך הגדרות עמומות שיוצרת תחושת אי-צדק אצל הנישומים, ולחוסר אחידות בגביית הארנונה בין הרשויות השונות שנותנות פירושים שונים להגדרות.

"חניון" - פרשנות תכליתית

17. כאמור לעיל, אחת מהתכליות העיקריות של חקיקת המס היא השגת מטרות חברתיות ועידוד פעולות רצויות. נראה כי התעריף הנמוך המוחל בתקנות על חניונים לצורך תשלום ארנונה נעשה לאור מצוקת החניה בערים ולמען עידוד יצירת מקומות חניה נוספים. זוהי התכלית העיקרית שבבסיס ההנחה בארנונה המוענקת למחזיקים בחניונים. לאור תכלית זו נבחן איזה משני הפירושים שהוצגו בפנינו מקיים אותה.
מחד ניתן לטעון כי חניון הפתוח לציבור הרחב מקיים ביתר שאת את התכלית האמורה. חניון מסוג זה מאפשר תחלופה גבוהה יותר וניצול מירבי של מקומות החניה. מקום חניה שמתפנה בחניון הפתוח לציבור הרחב, יוכל להיתפס מיידית על-ידי נהג אחר המעוניין לחנות במקום. לעומת זאת, חניון שחניותיו מושכרות ושמורות לאנשים מסוימים, אף אם תתפנה חניה אחת, לא יוכל לתפוס אותה אדם אחר הזקוק לחניה במקום.

עם זאת, אני סבורה כי למרות ששטח החניה של המבקשים אינו פתוח לציבור הרחב, הוא עומד בתכלית התקנות. מדובר ב-109 מקומות חנייה שמספקים חניה לכ- 100 איש אשר מקום עבודתם מצוי בבניין. אין ספק ששטחי חניה אלו מסייעים לפתרון מצוקת החניה באזור, ואף מטיבים עם הציבור הרחב, שכן אותם 100 שוכרים אינם תופסים מקומות חניה בחניונים בקרבת מקום הפתוחים לציבור הרחב. יש להניח גם שהחניות השכורות מנוצלות דיין על ידי השוכרים, בין אם מאחר שהשוכרים עובדים באופן קבוע בבניין, ובין אם מאחר שהשוכרים יכולים להעניק רשות לחנות במקומותיהם לאורחיהם או לברי רשות אחרים (ומכיוון שהם משלמים במיטב כספם עבור שכירות זו – 95$ לחודש עבור מקום חניה – סביר להניח שהשוכרים משתדלים לנצל את החניה). כמו כן, אף אם חניון פתוח לציבור מקיים את תכלית החוק בצורה "חזקה" יותר, אין המשמעות היא שחניון המקיים את תכלית החוק באופן "חלש" יותר צריך להיות מוצא מתחולת הסיווג.

18. למסקנה דומה אפשר להגיע אף מבחינה של חקיקה נוספת העוסקת בחניונים. אמנם, המונח "חניון" יכול להתפרש בדרכים רבות בהתאם למטרת החקיקה (כך, למשל, בחוק שירותי תיירות, תשל"ו-1976 מוגדר "חניון" כ- "שטח שהוכשר ללינה בתנאי שדה שבו מספקים או מציעים לספק, בתמורה, שירותי לינה לתשעה אנשים או יותר בעת ובעונה אחת"). עם זאת, מבדיקה של חקיקה בעלת מטרה דומה לזו שאנו עוסקים בה, ניתן לראות שהמחוקק מבחין בין "חניון" לבין "חניון ציבורי". כך, בתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983, אשר מטרתן אף היא פתרון מצוקת החניה, מוגדר בסעיף 1 לתוספת "חניון": "מגרש או בנין המיועד כולו או חלקו לחניית כלי רכב". לעומת זאת מוגדר "חניון ציבורי": "חניון המיועד לשימוש הציבור ואשר מקומות החניה שבו אינם מוצמדים למשתמשים מסוימים". הגדרה זו של "חניון ציבורי" מופיעה אף בתקנות התכנון והבניה (הצמדת מקומות חניה), התשנ"ו-1996.

19. בית המשפט המחוזי התבסס בטיעוניו על דוגמאות של הסכמי שכירות בין המבקשים לשוכרי חניות שהציגה המשיבה, בהם מוגדרים היחידה העסקית ושטחי החניה יחד כ"מושכר". מכאן הסיק בית המשפט המחוזי כי "שטחי החניה מושכרים ביחד ובאופן בלתי נפרד, מבחינה מהותית, עם העסקים השונים" (עמוד 13 לפסק הדין). אף המשיבה
בטיעוניה מדגישה את היותם של שטחי החניה חלק בלתי נפרד מהבניין בו הם שוכנים. על כך אעיר שלוש הערות: ראשית, כפי שציין בית משפט השלום, בהסכמי השכירות התשלום החודשי עבור החניות נעשה בנפרד מהתשלום החודשי עבור העסק עצמו. שנית, עוזר המנכ"ל של המבקשת 1, העיד כי שטחי החניה מוחזקים על-ידי החברה עבור השוכרים והחברה מעניקה להם שירותי ניקיון ואחזקה שוטפת (עמ' 6 לפרוטוקול). זאת, בשונה משטחי העסקים עצמם, שכמובן מוחזקים על-ידי בעלי העסקים בלבד. מכאן, שהזיקה בין שטחי החניה לשטחי העסקים אינה כה ברורה וחזקה, ובוודאי שאינה יכולה לשמש בסיס להגדרה כאמור. שלישית, נתאר שטחי חניה המנותקים מכל זיקה לבניין כלשהו ומתנהלים כעסק עצמאי, אך מקומות החניה בהם מושכרים ושמורים עבור שוכרים ספציפיים. האם אז תאמר המשיבה כי מדובר ב"חניון" שכן אין לו זיקה לעסקים כלשהם, או האם מכיוון שמקומות החניה מושכרים לאנשים ספציפיים לא יוגדר אותו עסק כ"חניון"? כמו כן ניתן לתאר שטחי חניה דוגמת אלו שבבעלות המבקשים אשר משכירים חלק ממקומות החניה בהם לאנשים שאינם דיירי הבניין ואין להם כל זיקה אליו. האם על מקומות חניה אלו תחייב המשיבה בתשלום ארנונה עבור "חניון" או עבור "מבנה תעשיה"?

20. כמו כן, מכיוון ששתי הפרשנויות, זו של המבקשים וזו של המשיבה, מקיימות את תכלית החוק, יש לבחור, כאמור לעיל, בפירוש המקל עם הנישום (ברק, לעיל, בעמ' א-11). פירוש זה הוא פירושם של המבקשים, המחיל תעריף מוזל לצורך תשלום הארנונה אף על שטחי חניה המושכרים ושמורים עבור דיירי הבניין. בחירה בפירוש זה תואמת לדעתי אף את ההגנה על קניינו של הפרט מפני התערבות שלטונית ומפני הטלתו של עול תשלומים כבד בהרבה ללא כל הצדקה.

21. כפי שצוין, מטרת חוקי ההקפאה היתה למנוע את המצב בו הרשויות מעלות כל שנה את שיעורי הארנונה על מנת להגדיל את הכנסותיהן, וכן ליצור אחידות מסוימת בין הרשויות (ע"א 8588/00, שם). על מנת למנוע עקיפה של האיסורים בחוקי ההקפאה על-ידי הרשויות המקומיות נקבע איסור נוסף לשנות סוג, סיווג או תת-סיווג של נכס באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל עליו (ראו סעיף 4(א) לתקנות; בג"ץ 4225/95 לקסן נ' עירית אילת, תק-על 97(2), 673). במקרה שבפנינו נראה כי כל רצונה של המשיבה היה לעקוף איסור זה של יצירת תתי סיווגים חדשים על ידי ההבהרה שהוסיפה לעניין חניון (ראו לעניין זה את הדוגמא המופיעה אצל רוסטוביץ, לעיל, בעמ' 495: בשנה אחת צו העירייה קבע סיווג של "מחסן" ובשנה הבאה שינתה העירייה את הסיווג ל"מחסן לתעשייה". במצב זה "מחסן קמעונאי" יסווג כ"נכס אחר" ויחול עליו תעריף גבוה מזה שחל עליו בשנה הקודמת. כמובן ששינוי זה הוא בלתי חוקי). הוכחה לכך ניתן למצוא בעובדה שאף המשיבה סבורה כי אין להחיל על שטחי החניה של המבקשים את התעריף החל על השטח העיקרי של מבני תעשיה, ולפיכך הפחיתה את התשלום בפועל של המבקשים לתעריף כפול מזה של חניון עסקי. כלומר בפועל יצרה המשיבה שני תתי סיווג לתשלום עבור חניונים- תת סיווג של חניון הפתוח לציבור הרחב שהתשלום עליו הוא נמוך ועומד בדרישת התקנות לסיווג זה (בין 29.85 ל- 29.89 ש"ח למ"ר), ותת סיווג של חניון הסגור לציבור הרחב שהתשלום עליו הוא גבוה יותר (63.36 ש"ח למ"ר בשנת 2000 - כפול מזה של חניון עסקי), אך לא מגיע לתעריף של המבנה עצמו.

אמנם, ניתן להבין את רצונה של המשיבה לעודד בעלי חניונים להופכם לפתוחים לציבור הרחב (וראו עמ' 7 לפסק דינו של בית משפט השלום בענייננו), אך עידוד זה ראוי שיעשה כהבחנה בין תתי סיווגים של חניונים (למשל: חניון פתוח לציבור הרחב וחניון סגור לציבור הרחב), כך שעל שני סוגי החניונים יחולו הסכומים המזעריים והמרביים שנקבעו בתקנות לעניין חניונים וגם זאת רק לאחר קבלת אישור חריג משר הפנים ושר האוצר (סעיף 9(ב) לתקנות). דרך נוספת, שאינה בשליטתה של המשיבה, היא כמובן לשנות את ההגדרות בתקנות. אציין, בהקשר זה, כי אני רואה טעם בהטלת תעריפי ארנונה שונים וביצירת מדרג בין חניות שאינן מיועדות לאדם ספציפי אשר בהן התרומה לפתרון מצוקת החניה היא גדולה יותר לבין חניות שנקנו או הושכרו לאדם מסוים ובכך תרומתן לפתרון מצוקת החניה מועטה יותר. יחד עם זאת, כפי שכבר צוין, בהתאם לתקנות הקיימות היום, יכולה הרשות המקומית לבצע סיווג זה רק במסגרת התעריף המקסימלי והמינימלי הקבוע ל"חניון" בתקנות וזאת לאחר קבלת אישור חריג או על ידי תיקון החוק או התקנות בעניין.

לסיכום, כפי שכבר הערתי לעיל, אני רואה מקום להסדרת העניין על-ידי המחוקק ו/או מחוקק המשנה, על-ידי יצירת הגדרות ברורות ומפורטות אשר יקבעו קריטריונים ברורים לכל סיווג ויפחיתו את ההתדיינויות הרבות בנושא בין הפרט לרשויות. לעניין זה חשיבות יתרה כאשר מדובר במיסוי מוניציפלי וזאת על מנת לא ליצור מצב בו כל עירייה מפרשת באופן שונה את החוק והתקנות ויוצרת סיווגים שונים בהתאם לפרשנותה. המטרה היא ליצור האחדה ככל הניתן בין הרשויות השונות. פרשנות אחידה כפי שפורטה עשויה לקדם למטרה זו.

22. מכיוון שהגעתי למסקנה כי על-פי התקנות יש לסווג את שטחי החניה של המבקשים כ"חניון", אין אני נצרכת להידרש לשתי הטענות הנוספות של המבקשים בדבר חקיקת צו בניגוד לחוקי ההקפאה וכן בדבר סבירות התעריף שהוטל עליהם.

23. לפיכך, לו דעתי תישמע הייתי מציעה לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה בשכר טרחת עורך-דין בסך של 12,000 ₪ ובהוצאות משפט.

השופטת מ' נאור:

1. אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ארבל. לדעתי צו הארנונה של המשיבה לשנת 1998 שוּנה בניגוד ל"דיני ההקפאה" ועל כן אין הוא חוקי. בנסיבות אלה השאלה הפרשנית של המושג "חניון" כפי שהוא מוגדר בתקנות,
עליה עומדת חברתי, אינה צריכה הכרעה.

2. בטרם אדון בשאלה המרכזית הטעונה לדעתי הכרעה יש להתייחס לשתי טענות סף שהעלתה המשיבה. טענת הסף הראשונה היא טענת השיהוי וטענת הסף השניה היא הטענה כי היה על המבקשים לפנות למנהל הארנונה בהשגה כקבוע בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: החוק). באשר לטענה הראשונה דעתי כדעת חברתי, דהיינו כי בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי המבקשים לא השתהו בהגשת תובענתם לבית משפט השלום. באשר לטענה השניה בית המשפט המחוזי קבע, כי מכוח סעיף 3(ב) לחוק, למנהל הארנונה סמכות להחליט באי חוקיות ככל שזו נוגעת באחד מהפריטים שבסעיפים 3(א)(1) - 3(א)(3) לחוק. לדעת חברתי השופטת ארבל מנהל הארנונה אינו מוסמך לדון בטענות של אי-חוקיות כלל (פסקה 10 לפסק דינה). לדעתי, ניתן להשאיר את שאלת פרשנותו של סעיף 3(ב) לחוק בצריך עיון שהרי בענייננו ממילא לא טוענים המבקשים לאי-חוקיות הנוגעת לאחד הפריטים הנזכרים בסעיפים 3(א)(1) - 3(א)(3) לחוק. המבקשים אינם טוענים כי העירייה טעתה בציון סוג הנכס וגם לא כי נפלה אי-חוקיות בציון סוג הנכס בהודעת התשלום שקיבלו. טענתם היא כי צו הארנונה עצמו לוקה באי-חוקיות. טענה זו אינה נוגעת לאחד הפריטים כאמור (ראו דברי הנשיא ברק ב- ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, פ"ד נט (1) 111, 116). ודוק: המבקשים טענו לכך כבר בהמרצת הפתיחה שהגישו לבית משפט השלום:

"אי לכך, ובהתאם לאמור לעיל, כל שינוי שביצעה המשיבה בצווי הארנונה השייכים לה החל משנת הכספים 1998 ואילך לגבי הסיווג ו/או התעריף החל על חניונים בתשלום (ובכך שסייגה סיווג ו/או תעריף זה באופן שיחולו רק לגבי חניון הפתוח לציבור הרחב), אינו כדין ויש לבטלו מדעיקרא" (סעיף 14.5 להמרצת הפתיחה).

אכן, כפי שקבע השופט א' גרוניס זה לא מכבר "סמכותו של מנהל הארנונה מוגבלת לעניינים טכניים-עובדתיים" (עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (טרם פורסם)) אך אין בכך כדי להכריע את הכף באשר לפרשנותו של סעיף 3(ב) שהרי, טענות אי-חוקיות יכולות להיות גם טכניות-עובדתיות. עד כאן באשר לטענות הסף. אעבור עתה לשאלה המרכזית הטעונה לדעתי הכרעה היא שאלת חוקיותו של צו הארנונה של המשיבה לשנת 1998.

3. וכך נקבע בפרק 11 לצו הארנונה של המשיבה לשנת 1998 (ההדגשה הוספה):

"חניונים

(1) חניון מקורה, הפתוח לציבור הרחב, אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום. [ש"ח למ"ר]

(2) חניון שאינו מקורה, הפתוח לציבור הרחב, אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום. [ש"ח למ"ר]"

לעומת זאת, צו הארנונה של עיריית הרצליה לשנת 1997 קבע בפרק 11:

"חניונים

(1) חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום [ש"ח למ"ר]

(2) חניון שאינו מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום [ש"ח למ"ר]"

הדגש הוא אפוא בהוספת התיבה "הפתוח לציבור הרחב" בצו 1998 ואילך. המבקשים גורסים כי מדובר בשינוי אסור הנוגד את "דיני ההקפאה" ואילו המשיבה גורסת כי מדובר בהבהרה מותרת. בענין זה דעתי כדעת המבקשים.

4. לנוחות הקורא אביא את לשון תקנה 4 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1998), תשנ"ח-1997 (להלן: התקנות):

שינוי סיווג 4. (א) מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 1998, באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו.
(ב) ...
(ג) ...

5. התקנה אוסרת על עירייה לשנות סוג, סיווג או תת סיווג של נכס באופן המשפיע על סכום הארנונה. השינוי בו עוסקת התקנה כולל "שינוי סוג, סיווג או תת סיווג הנעשה בצו הארנונה עצמו. הכוונה היא שחיובי הארנונה המתאימים מכוח הדין לא יועלו אלא בהתאם לאמור בתקנות" (עע"מ 104/03 קפלן נ' עיריית רמת גן, פ"ד נח (3) 769, 772). האם שינוי הגדרה בצו הארנונה מנוגד לתקנה 4 ולדיני ההקפאה? שאלה דומה התעוררה ב- עע"מ 3874/02 עיריית חדרה נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, פ"ד נח (5) 877 (להלן: ענין עיריית חדרה). שם דובר בהגדרה של "מבנה חקלאי". בתחילה, ההגדרה הייתה "מבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית ומשמש לצרכי חקלאות". בהמשך ההגדרה שונתה ל"מבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית ומשמש לצרכי הגידולים החקלאייים באותו נכס בלבד". גם שם טענה העירייה כי מדובר בהבהרה ולא בשינוי אסור. טענת העירייה נדחתה ונקבע כי מדובר בשינוי
בניגוד לתקנה 4 אף אם תוצאתו עקיפה:

"תוצאתו של השינוי בהגדרת 'מבנה חקלאי' הייתה, גם אם בעקיפין, שינוי סיווגו של הנכס בו מחזיקה המשיבה. יוצא כי, בפועל, העלתה העירייה את שיעור הארנונה המוטל על הנכס, שמחזיקה המשיבה, הרבה מעבר להעלאה המקסימלית שהייתה מותרת על פי דין באותה שנה. השינוי שעשתה העירייה אינו פועל יוצא של שינוי השימוש בנכס בפועל והוא בא, לפיכך, בגדר שינוי סיווג, שהוראת תקנה 4(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה נועדה למנעו" (שם, בע' 888).

6. אכן שינוי המנוגד לדיני ההקפאה יכול להיעשות באמצעות שינוי הגדרה. שינוי בניגוד לדיני ההקפאה יכול להיעשות גם באמצעות יצירת סיווג חדש (רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה, פ"ד נז (2) 481 (להלן: ענין שקם); רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עיריית חיפה (טרם פורסם) (להלן: ענין כרטיסי אשראי)). שינוי בניגוד לדיני ההקפאה יכול להיעשות אף באמצעות יצירת תת-סיווג חדש (בג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עירית אילת (לא פורסם)). כל אלו הם שינויים אסורים. בלשונו של חברי המישנה לנשיא מ' חשין:

"בכפיפות לחוק הכנסת ולתקנות המותקנות מכוחו, אסורה היא רשות מקומית להעלות ארנונה בשיעור העולה על השיעור הקבוע בחוק אלא אם הותרה לעשות כן בידי שר הפנים ושר האוצר או בידי מי שהם הסמיכו לדבר. קרא לכך העלאת ארנונה, קרא לכך שינוי סיווג (באין שינוי שימוש), קרא אשר תקרא; באין שינוי שימוש הלכה למעשה, אין רשות מקומית מותרת להעלות את שיעור הארנונה - מסיווג דל-ארנונה לסיווג עתיר-ארנונה - אלא אם קיבלה היתר לכך מאת שר הפנים ושר האוצר או מאת מי שאלה הסמיכו לדבר" (ענין כרטיסי אשראי).

7. תכליתם של דיני ההקפאה היא "ריסון והגבלת העלתם של תעריפי הארנונה המוטלת על ידי הרשויות המקומיות וזאת בכדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה" (ענין עיריית חדרה, בע' 886). בענייננו המשיבה שינתה הגדרה והוסיפה לחניון את התיבה "הפתוח לציבור הרחב". בכך למעשה היא ביקשה לצמצם את הנכסים הבאים בגדרי "חניון" מבלי שחל כל שינוי בשימוש בהם. במילים אחרות: נכסים אלו "הוצאו" מחוץ לסיווג "חניון" באמצעות השינוי שביצעה המשיבה (השוו ד"ר ה' רוסטוביץ, פ' גלעד, מ' וקנין, נ' לב ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, עו"ד ר' כהן כספי, ש' חנין עורכים, התשס"א, כרך א) 495 (להלן: רוסטוביץ)). לדעתי זהו שינוי אסור המנוגד לדיני ההקפאה ולתכליתם. והנה, כדי להתגבר על טענת אי החוקיות הנעוצה בדיני ההקפאה טוענת המשיבה כי בפועל מגרשי חניה שלא היו פתוחים לציבור הרחב לא זכו לסיווג של חניון גם קודם להוספת התיבה "הפתוח לציבור הרחב". דהיינו, לטענתה, בפועל לא מדובר ב"תת-סיווג" חדש או בשינוי המשפיע על סכום הארנונה אלא ב"הבהרה" בלבד. דין הטענה להדחות. מעשה שהיה בצידה של המשיבה עצמה – יוכיח. ב- ע"ש (מחוזי, ת"א) 2606/99 בית תאטראות חניונים בע"מ נ' עיריית הרצליה (לא פורסם) נבחן צו הארנונה של המשיבה לשנת 1997 לגבי נכס שלא היה פתוח לציבור הרחב ונקבע מפורשות בפסק הדין כי על המשיבה לסווג את הנכס כ"חניון". נתוני הנכס שם דומים אגב עד מאוד לנכסם של המבקשים. יוצא אם כן כי השינוי בצו הארנונה שביצעה המשיבה בשנת 1998 השפיע בפועל על נכסים קיימים או, לפחות, על נכס קיים אחד אצל המשיבה. זהו שינוי אסור. יתר על כן אף אם לא היו בפועל נכסים כאמור שסווגו כ"חניון" יתכן ולא היה בכך כדי לסייע למשיבה:

"לו היה מתאפשר לרשות מקומית ליצור סיווג חדש של נכסים, היינו מרוקנים את הוראות ההקפאה מתוכן, שהרי על-ידי סיווג מחודש היתה יכולה הרשות המקומית להתחמק מאיסור העלאת הארנונה. כך כאשר מדובר בשינוי הסיווג עבור נכס ספציפי קיים שמוסה גם בשנת הכספים הקודמת; כך כאשר מדובר ביצירת סיווג חדש בצו הארנונה עבור נכסים שטרם קמו בשנת הכספים הקודמת (כמו בעניין שקם); וכך כאשר מדובר ביצירת סיווג חדש בצו הארנונה עבור סוג נכסים שטרם היה קיים בשנת הכספים הקודמת, כמו בענייננו" (ענין כרטיסי אשראי, פסקה 11)

ענייננו אפוא בשינוי אסור ולא בהבהרה. השינוי השפיע על נכסים של ממש ואף על המבקשים שאלמלא השינוי היו יכולים הם לדרוש כי נכסם יסווג כחניון על פי הגדרתו בצו של שנת 1997 וכשם שסווג נכסה של בית תאטראות חניונים בע"מ. ואף אם תאמר המשיבה כי סווג זה – שנקבע בפסק דין חלוט – בטעות מקורו לא יהיה בכך כדי להועיל:

"אפילו נפלה טעות בסיווג הנכס לצורכי ארנונה... טעות זו אינה מעלה או מורידה לשאלת שינוי הסיווג. מבחינת דיני ההקפאה רשאית העירייה לשנות את הסיווג שניתן לנכס, ללא אישור מהשרים במקרה אחד בלבד – כאשר היה שינוי בפועל בשימוש שנעשה בנכס" (ענין עיריית חדרה, בע' 887).

וכפי שנאמר, "על כל הנישומים העונים לקריטריונים מסוימים שנקבעו בדין יש להטיל אותו תעריף מס, ודיני הקפאת תעריפי הארנונה לא נועדו ל'נישומים ותיקים' כי אם לויסות עלות הארנונה לכלל הנישומים במשק המדינה" (רוסטוביץ לעיל, בע' 495; ועל עקרון השיוויון בהקשר דיני המס ראו ענין שקם, בע' 494 והאסמכתאות שם). המשיבה פעלה אפוא בניגוד לדיני ההקפאה החלים "על כל נכס – בין אם מדובר בנכס מן 'השנה שעברה' ובין אם מדובר בנכס
'חדש'" (שם, שם). היא עברה על תקנה 4 שנועדה "למנוע את עקיפתן של ההוראות האוסרות את העלאת שיעורי הארנונה מעבר לשיעור המרבי שנקבע בתקנות" (ענין עיריית חדרה, בע' 887). היא ביצעה שינוי אסור ולא הבהרה.

8. המסקנה כי המשיבה ביצעה שינוי אסור עולה אף מפרוטוקול מועצת המשיבה, שם נתקבל צו הארנונה לשנת 1998, הנוקט בלשון שינוי:

"במקום חניון מקורה ישונה ל'חניון מקורה הפתוח לציבור הרחב' במגמה לעודד בעלי חניונים לאפשר חנייה גם לציבור" (סעיף 8 לפרוטוקול המועצה מיום 26.11.1997; ההדגשה הוספה)

המשיבה אומנם טוענת כי אין להסתמך על הפרוטוקול וכי בדף הסבר שהוצג לחברי המועצה, ועליו למעשה מבוסס הפרוטוקול, נאמר שמדובר ב"הבהרה". דא עקא, דף ההסבר עצמו מוכתר כ"דף הסבר לשינויים בצו הארנונה לשנת 1998". בנוסף, גם "במגמה לעודד בעלי חניונים" לאפשר חניה לציבור, יש כדי להעיד כי עניינו בשינוי. במילים אחרות, נראה כי אף לפי גישת המשיבה, על פי צו הארנונה לשנת 1997, חניון מקורה שלא היה פתוח לציבור הרחב אכן יכול היה לבוא בגדרי "חניון" ובאמצעות שינוי צו הארנונה – ומכאן שינוי התעריף החל – ביקשה המשיבה לעודד "חניונים" לפתוח שעריהם גם לציבור. זהו כאמור שינוי אסור ואף אם המגמה לעודד בעלי חניונים לפתוח את חניונם לציבור הרחב היא ברוכה, אין די בה כדי לאפשר שינוי אסור בצו הארנונה בניגוד לדיני ההקפאה.

9. ודוק: המשיבה אינה כבולה באופן הרמטי לסיווגים הישנים. התקנות מעניקות פתח לשינוי, ב"אישור חריג" של שר הפנים ושר האוצר (ראו תקנה 9 לתקנות). בענייננו, המשיבה לא ביקשה וממילא לא קיבלה "אישור חריג" כך שהשינוי שבוצע בצו הארנונה לשנת 1998 היה, כאמור, אסור. יתר על כן, מסתבר כי לגבי צו הארנונה של שנת 2001 אכן החליטה המשיבה לפנות לשרים ולבקש את אישורם לשינוי סיווג חניונים. אישור השרים ניתן. למותר לציין כי אינני מביעה כל עמדה בענין "אישור חריג" זה, שעניינו תלוי ועמוד מלפני בית המשפט הגבוה לצדק בעתירה שהגישו המבקשים (בג"צ 2688/02). ואולם, הפניה לשרים לגבי הצו של שנת 2001 מלמדת כי המשיבה יכולה וצריכה הייתה לפנות אליהם כבר לגבי הצו של שנת 1998 ולהסיר כל ספק בדבר חוקיותו (הלכאורית) של הצו. משלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה.

10. משהגעתי לכלל מסקנה כי ענייננו בשינוי אסור והוספת התיבה "הפתוח לציבור הרחב" לצו הארנונה מנוגדת לדיני ההקפאה אינני נדרשת כאמור לשאלה הפרשנית של המושג "חניון" כפי שהוא מוגדר בתקנות (ראו ענין כרטיסי אשראי, פסקה 18; והשוו פסקה 12 לפסק דינה של חברתי). יחד עם זאת אציין מבלי להכריע בדבר כי לכאורה יש ממש בטענת המבקשים לפיה חיוב בהתאם לשיטת המשיבה מעורר קשיים לא מעטים. המשיבה מבקשת להטיל ארנונה על נכסם של המבקשים ("חניון" לגישת המבקשים; "שטחי חניה" לגישת המשיבה; להלן על כן: "נכס") על פי התעריף החל על "השטח העיקרי", דהיינו על פי התעריף המוטל על חלקיו האחרים של הבניין שמעל ה"נכס" ולא על פי תעריף של "חניון". נתאר לעצמנו כי מקומות החניה השונים ב"נכס" מושכרים לעסקים שונים הנמצאים בקומות השונות בבניין שמעל (תעשיה; בנקים; משרדים). כל עסק כזה כפוף לתעריף ארנונה אחר. יוצא כי המבקשים – שהם המחזיקים ב"נכס" ושעליהם מבקשת המשיבה להטיל את תשלומי הארנונה – ישלמו על כל מקום חניה תעריף אחר, על פי התעריף החל על העסק השוכר את מקום החניה. "נכס" המבקשים אפוא לפי שיטת המשיבה נתפס כמעין "מתקן רב-תכליתי" אשר כל מקום חניה בו מהווה "חלק" נפרד הכפוף לתשלום ארנונה שונה (לענין הטלת ארנונה על "מתקן רב-תכליתי" ראו ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטין נ' עירית ראשון לציון (לא פורסם, פסקה 8); כן ראו בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו (1) 793, 816). המבקשים הם שמחזיקים ב"נכס" ומנהלים אותו כיחידה אחת-נפרדת ובנסיבות אלה אין לכאורה טעם לקבוע לכל מקום חניה תעריף שונה. ובלשונה של השופטת דורנר "[הניסיון] לקבוע לכל חלק מעמד שונה לענין גביית ארנונה, הוא מלאכותי ומנוגד לתכלית החוק, המבקש דווקא לפשט ולייעל את אופן גביית הארנונה" (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית-ביאליק, פ"ד נה (1) 156, 166).

11. בטרם סיום אבקש להצטרף לביקורתה של חברתי על היעדר האחידות ועוד יותר מכך חוסר הבהירות והעמימות הרבה בה לוקים דיני הארנונה ולקריאתה למחוקק או למחוקק המשנה להיכנס לעובי הקורה. ההתדיינויות המשפטיות השבות ומתעוררות לא יכולות להוות תחליף לכך. וכפי שקבע השופט א' ריבלין:

"סבך ההוראות בתחום זה, ולא אחת גם ניסוחן, עלולים לטמון בחובם פגיעה בזכויות האזרח, המתקשה למצוא את ידיו ואת רגליו, וממילא גם לתכנן את צעדיו. מן הראוי ליתן את הדעת למהות ההוראות שבהן מדובר – הוראות מס המטילות חיובים כספיים משמעותיים על האזרחים, אשר יש בהן משום פגיעה בזכות הקניין – ולחתור להתוויה נהירה יותר של הדין. אכן, ייחודם של דיני המס הוא בכך שהם 'בגדר אמצעי כופה, שעל פיו ניטל רכושו של הפרט ומועבר לרכוש הכלל, כדי להגשים מטרות פיסקליות וחברתיות' (א' ברק, "פרשנות דיני המיסים" משפטים כ"ח 425 (תשנ"ז)). ייחוד זה מחייב את בית המשפט ברגישות פרשנית (שם), אך הוא מחייב גם את המחוקק ברגישות ניסוחית" (עע"מ 11137/04 יעקובוביץ נ' מועצה מקומית אעבלין (טרם פורסם, פסקה 5)).

12. סוף דבר: אני מסכימה כי יש לקבל את הערעור. נכס המבקשים יסווג כ"חניון" על פי הגדרתו בצו של שנת 1997 וכשם שסווג נכסה של בית תאטראות חניונים בע"מ. אין אני מביעה עמדה לגבי שינויים מאוחרים שנעשו בצו
הארנונה (ראו למשל פסקה 9 לעיל). המשיבה תשא בשכר טרחת המבקשים בסך 12,000 ש"ח ובהוצאות משפט.

המישנה לנשיא (בדימ') מ' חשין:

אני מסכים עם חברתי, השופטת ארבל, כי התיבה "חניון" עשויה לשאת בביטנה תְּכָנִים מתכנים שונים - תכנים שכולם עניינם בחניה ובכל-זאת שונים הם זה-מזה - וכנדרש מכך שומה עלינו להתבונן בסביבתו הנורמטיווית של ה"חניון" המוצג לפנינו, לידע ולהיוודע באיזה מן החניונים למיניהם חונים אנו. בענייננו מדברים אנו בסיווגו של שטח חניה מסוים לצורכי תשלום ארנונה עירונית, ובעיקר - בהנחה משמעותית הניתנת ל"חניון". הנה הם נתוני-היסוד: ובהם נצטייד למסע הפרשנות שנחל בו.

2. שאלה ראשונה שנשאל עצמנו היא, מה יש בהם בחניונים שזוכים הם להנחות שסוגי מקרקעין אחרים אינם זוכים בהן? מה הוא המייחד חניונים שכך מבקשת הרשות המקומית להיטיב עימהם? התשובה לשאלה מתבקשת מאליה: מצב החניה בערים - בייחוד בגדולות שבהן ובייחוד-שביחוד במרכזים שבהן - מצב בלתי נסבל הוא, ובהיעדר חניה סובלים בעלי החנויות וסובלת העיר כולה. נאספו אפוא פרנסי העיר והחליטו, כי להקלה על האוכלוסיה ובמטרה לעודד הקמתם של חניונים יש ונכון להפחית ארנונה על "חניונים". ביודענו כך, נדע אף - לכאורה - מי מבין כל החניונים למיניהם הוא החניון שלארנונה. וכך נאמר: חניון שלענייננו הוא נכס מקרקעין שייעודו, על דרך העיקרון, לשמש את הציבור לחניה זמנית ומתחלפת. ובלשונו של בית-המשפט המחוזי (מפי השופטת קובו):

הטענה לפיה חניון מהווה, על פי פרשנות סבירה, נכס נפרד ועצמאי מבחינה תכנונית, הנדסית, קניינית ומסחרית, הינה נכונה. אכן, חניון במהותו נועד לשמש לחניה זמנית ומתחלפת ...

חניון אין הוא נכס מקרקעין הטפל לנכס מקרקעין אחר. חניון היה כחי הנושא את עצמו. יהא החניון מיגרש, יהא החניון בנין, בין כך ובין אחרת, חניון הוא נכס מקרקעין שיוחד לחניה זמנית ומתחלפת של מכוניות.
3. אשר לענייננו-שלנו, אין ספק בדעתי כי מקומות החניה שלפנינו אין הם מהווים כלל חניון. לו מכר הקבלן לדיירי הבית את מקומות החניה, לא היה איש מעלה בדעתו לטעון כי מקומות החניה מהווים חניון. עתה שהקבלן השכיר את מקומות החניה לדיירי הבית - היהפכו מקומות החנייה להיותם חניון? תשובתי לשאלה היא בשלילה. הנמר הוא אותו נמר והחברבורות הן אותן חברבורות. מבחינת תכלית הדין לא ידעתי מה בין חנה לבין פנינה. כל קטן ידע ויבחין כי 100 מקומות חניה שבענייננו שווים 100 מקומות חניה, אחד לא יותר, בעוד אשר 100 מקומות חניה בחניון-של-ארנונה שווים מאות מקומות חניה. ולא הרי זה כהרי זה.

4. חברתי השופטת נאור סוברת - בעקבות טענת המבקשים - כי בשל השינוי שנתחולל בצו הארנונה שלשנת 1998 לעומת צו הארנונה שלשנת 1997, יש לפסול את צו הארנונה שלשנת 1998. שבשנת 1997 דיבר הצו ב"חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום" (כך אף בחניון שאינו מקורה), בעוד אשר בשנה העוקבת, בשנת 1998, דיבר הצו ב"חניון מקורה, הפתוח לציבור הרחב, אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום" (וכך אף בחניון שאינו מקורה). השינוי גורר מאליו את ביטול הצו, כך קובעת חברתי, הואיל ועומד הוא בניגוד לחוקי ההקפאה. בהמשך אחד - המשך מתחייב - דוחה חברתי את טענת המשיבה, העיריה, כי התוספת באה להבהרה בלבד: ובלשון משפטית טכנית: .ex abundanti cautela סוגיה זו של "שינוי" דין להבדילו מ"הבהרה" של דין קודם, אין היא סוגיה חדשה, ופיצוחה יכול שיהא שונה ממקרה למקרה. מכל מקום, פירושו של המושג "חניון" בצו הארנונה שלשנת 1997 ראוי לו שיתפרש לעצמו, כמו ישבנו לדין בשנת 1997. ופירושו של "חניון" בהקשר צו הארנונה - להבדיל מ"מקום חניה" - נושא בביטנו, לדעתי, את יסוד היותו של מקום החניה פתוח לציבור הרחב (תמורת תשלום).

5. אחרי כל אלה אין לי אלא להסכים לדברי חברתי, השופטת נאור, כי הכרעת-הדין בפרשת בית תאטראות חניונים בע"מ נ' עיריית הרצליה (מחוזי ת"א 2606/99, לא פורסם) - הכרעת דין שלא הוגש עליה ערעור - מחייב אותנו להשוות את הדין בענייננו לדין שנפסק באותו עניין, ובנסיבות אלו אין מנוס מקבלת הערעור. אני מצרף אפוא דעתי לדעת חברותיי כי דין הערעור להתקבל וכי יוטל על המשיבה לשלם למבקשים שכר טירחת עו"ד בסך 12,000 ש"ח ועליו הוצאות המשפט.

המישנה לנשיא (בדימ')

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ארנונה פאב

  2. ארנונה הקפאה

  3. אישור ארנונה

  4. ארנונה מכבסה

  5. ארנונה מכללה

  6. ארנונה בנקים

  7. ארנונה מרפאה

  8. ארנונה על גג

  9. ארנונה על חצר

  10. ארנונה על ממד

  11. ארנונה על סככה

  12. ארנונה שטח עזר

  13. ארנונה על חממה

  14. ארנונה על מקלט

  15. ארנונה על משרד

  16. ארנונה על גינה

  17. השגה על ארנונה

  18. ארנונה על חניון

  19. ארנונה מאגר מים

  20. ארנונה מבנה עזר

  21. ארנונה על גלריה

  22. ארנונה על מספרה

  23. ארנונה גן לאומי

  24. ארנונה גג משותף

  25. ארנונה מעון יום

  26. ארנונה סניף דואר

  27. אישור צו הארנונה

  28. התיישנות ארנונה

  29. ארנונה בית מלאכה

  30. ארנונה שטח קניון

  31. ארנונה על קראוון

  32. ארנונה מרכז נופש

  33. ביטול הנחה ארנונה

  34. ארנונה חצר אנגלית

  35. ארנונה עסק רמת גן

  36. ארנונה מקורות מים

  37. ארנונה על דירת גן

  38. ארנונה שטח ביטחון

  39. ארנונה סיום בנייה

  40. אם חד הורית ארנונה

  41. ארנונה מבנה תעשייה

  42. ארנונה אחסון פסולת

  43. ארנונה על שטח פתוח

  44. פטור מארנונה כללית

  45. בקשה לשינוי סיווג

  46. ארנונה מפעל בטחוני

  47. פטור מארנונה בטעות

  48. ארנונה מפעלי תעשיה

  49. ארנונה על עליית גג

  50. ארנונה חצר קפיטריה

  51. ארנונה אזור תעשייה

  52. חובת דיווח ארנונה

  53. ארנונה שימוש מעורב

  54. ארנונה על גג מרוצף

  55. ארנונה שטחים טכניים

  56. השגה למנהל הארנונה

  57. ארנונה על דירה חדשה

  58. ארנונה על דירה ריקה

  59. ארנונה חברה ממשלתית

  60. ארנונה אולם אירועים

  61. ארנונה על שטח משותף

  62. ארנונה על מבנה נייד

  63. ארנונה על החלק היחסי

  64. ארנונה על חדר מדרגות

  65. אזרח ותיק בודד ארנונה

  66. ארנונה על שטחי שירות

  67. בניה לא חוקית ארנונה

  68. ארנונה על יחידת דיור

  69. ארנונה על בריכת שחיה

  70. אי תשלום ארנונה ומים

  71. התיישנות החזר ארנונה

  72. ארנונה תאגיד סטטוטורי

  73. ארנונה על שטח לא בנוי

  74. ארנונה על דירות רפאים

  75. השגה על קביעת ארנונה

  76. ארנונה מבנים לא בשימוש

  77. התיישנות ארנונה עליון

  78. ארנונה טעות בחישוב שטח

  79. ארנונה מפעל לייצור נשק

  80. אינטרס ההסתמכות ארנונה

  81. התיישנות תביעת ארנונה

  82. התיישנות גביית ארנונה

  83. אי סבירות תעריפי ארנונה

  84. חיוב רטרואקטיבי ארנונה

  85. ארנונה על שטחים משותפים

  86. חיוב ארנונה רטרואקטיבית

  87. ביטול הליכי גביית ארנונה

  88. פטור מארנונה למוסד מתנדב

  89. התנאים למתן פטור מארנונה

  90. פטור מארנונה חברה ממשלתית

  91. דחיית בקשה להנחה בארנונה

  92. המועד להגשת ערר על ארנונה

  93. התיישנות על תשלומי ארנונה

  94. ארנונה מוסד ללא מטרות רווח

  95. אי סבירות קיצונית חיוב ארנונה

  96. ארנונה מבנה שאינו ראוי לשימוש

  97. ביטול שינוי סיווג ארנונה של נכס

  98. פטור מארנונה האגודה לתרבות הדיור

  99. סמכות השתת ארנונה באופן רטרואקטיבי

  100. בקשה לשינוי סיווג נכס לצורכי ארנונה

  101. אישור כי חברה לא פעילה לצורכי ארנונה

  102. פטור מארנונה מוסד מתנדב לשירות הציבור

  103. גביית ארנונה בגין מטר מרובע שלם בלבד

  104. תביעה להשבת כספים אשר שולמו ביתר בגין ארנונה

  105. דרישה לבטל את החלטה להעלות ב-5% את תעריפי הארנונה למגורים

  106. החזר תשלומים שנגבו עקב תיקון חיובי ארנונה באופן רטרואקטיבי

  107. על מנהל הארנונה להשיב להשגה תוך 60 יום ממועד קבלת ההשגה - מהו מועד התחלת מנין 60 הימים ?

  108. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון